ניתוח מושגי – שיעור 14

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בפעם הקודמת דיברתי קצת על השלושת דרכי ההיסק: דדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה. ואמרתי שדדוקציה, גזירה של פרט מכלל, זה היסק הכרחי בגלל שבמסקנה אין שום מידע שלא היה טמון בהנחות. הוא לא מוסיף לי מידע, לכן הוא הכרחי, עם הבדיחה על הכדור הפורח וכולי. אינדוקציה ואנלוגיה אלה היסקים שמוסיפים לנו מידע. וכיוון שכך, הם לא יכולים להיות בטוחים. תמיד ברגע שאתה מוסיף מידע מעבר למה שיש לך, יש פה איזהשהו מימד של ספקולציה, השערה, משהו שהוא לא בטוח. או שזה נכון או שזה לא נכון. או שאתה עושה אנלוגיה טובה ויכול שהאנלוגיה שלך היא לא טובה, כן? זה לא בטוח. אז יש פה תמיד צריך לשלם על מידע, צריך לשלם במטבע של ודאות, ולהפך. מי שרוצה להיות בוודאות מלאה יישאר עם אפס מידע. מי שרוצה לדעת את הכל יישאר עם אפס ודאות. אתה צריך לעשות איזהשהו משחק, לשלם במטבע של ודאות כדי להרשות לעצמך לקבל עוד מידע. אני רוצה עכשיו להמשיך. התחלנו עם בבא קמא, אבל לפני שאני עובר לבבא קמא, אני רוצה להשלים עוד נקודה שנוגעת באמת לאינדוקציה ולאנלוגיה. באינדוקציה, כי זה נוגע ממש לסוגיה בבא קמא גם. היחס בין כשאני התוויתי את עקרון הוודאות הזה מה שקראתי, בין כמות המידע לבין רמת הוודאות. אז אפשר עכשיו לשאול מי מההיסקים, נגיד הדדוקציה היא ודאית. אוי יש פה פיצוצים בחוץ, קרבות. הדדוקציה היא ודאית. האנלוגיה והאינדוקציה הן לא מדעיות. האם אני יכול לדרג אותם? מי מהם יותר חזק, יותר אמין, יותר משכנע? אתה פשוט מדבר אליי? אני אעשה מיוט פה. אז לכאורה במושכל ראשון, האינדוקציה פחות חזקה. למה? כי היא מוסיפה לי יותר מידע. נכון? האינדוקציה בעצם לוקחת דוגמאות ויוצרת מהם חוק כללי על אוסף גדול של מצבים או מקרים או אובייקטים. אנלוגיה זה ממקרה אחד למקרה אחד. אז האנלוגיה מוסיפה מעט מידע, האינדוקציה מוסיפה הרבה מידע. אז לכאורה מידת הוודאות של האנלוגיה יותר גבוהה אמורה להיות מאשר מידת הוודאות של האינדוקציה. כי תמיד זה הרי ביחס הפוך. או בשפה פשוטה, ברגע שאתה אומר משהו על קבוצה גדולה של דברים, ברור שהסיכוי שתטעה יותר גדול. אם אתה אומר את זה על דבר אחד, נגיד אני אומר על השולחן הזה יש ארבע רגליים, אז כל השולחנות יש להם ארבע רגליים. המסקנה שלכל השולחנות יש ארבע רגליים יש סיכוי לא רע שהיא מוטעית, רק תמצא שולחן אחד שאין לו וטעית. אבל אם אני אומר לשולחן הזה יש ארבע רגליים וההוא זה גם שולחן אז להוא גם יש ארבע רגליים. כאן יש יותר סיכוי שאני צודק. זה רק שולחן אחד. אולי טעיתי, אולי צדקתי, אבל זה לא בטוח, אבל זה יותר בטוח מאשר אם אני מדבר על כל השולחנות בעולם, נכון? לכן עם רמת מידע גדולה יותר, רמת ודאות קטנה יותר. אבל אם מסתכלים על זה במבט נוסף, אז תראו שזה לא כל כך, היחס בין אנלוגיה לאינדוקציה הוא לא כל כך פשוט. מה שהנחתי עד עכשיו זה בעצם שאינדוקציה זה אוסף של אנלוגיות. כי מה אני אומר? אם השולחן הזה יש לו ארבע רגליים, אז כל השולחנות יש להם ארבע רגליים. בוא נפרוט זה לפרוטות. השולחן הזה יש ארבע רגליים, אז השולחן ההוא יש ארבע רגליים, ולהוא יש ארבע רגליים, ולהוא יש ארבע רגליים, ולהוא, ותכל'ס לכל השולחנות יש ארבע רגליים. זאת אומרת עשיתי המון אנלוגיות. נכון? אינדוקציה היא בעצם אוסף של המון אנלוגיות. ככה הצגתי את זה עד עכשיו. לכן האינדוקציה פחות בטוחה מכל אחת מן האנלוגיות לחוד. כי פשוט הסיכוי לטעות באינדוקציה זה סיכוי לטעות בכל אחת מן האנלוגיות. נכון? נגיד אם זה בלתי תלוי אז זה סכום הסיכויים או משהו כזה. אבל בסדר,

[Speaker C] באינדוקציה הסבירות שמה שההשערה היא ברוב המקרים תהיה נכונה, כאן כאן אם אתה טועה באנלוגיה אז יכול לטעות בגם זה מאה אחוז טעות.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל הסיכוי שלך לטעות הוא קטן. אם טעית אז טעית לגמרי, אבל הסיכוי לטעות הוא יותר קטן.

[Speaker C] לא, גם לזה יש משקל, לא?

[הרב מיכאל אברהם] גם, אין בעיה, אני לא, אני לא עושה פה פרופגנדה לטובת האנלוגיה, אתה יכול… להגן עליה זה בסדר גמור. אני רק מתאר את החסרונות ואת היתרונות. אתה צודק, נכון? עכשיו אני רוצה אבל להגיד להצביע על יחס הפוך בין האנלוגיה לבין אינדוקציה. אוי ואבוי, איך פה, דנקים נכנסים פה נראה לי. טוב, בכל אופן יש גם יחס הפוך בין אנלוגיה לבין אינדוקציה. מה זאת אומרת? כשאני אומר השולחן הזה יש לו ארבע רגליים, ולכן גם השולחן ההוא יש לו גם ארבע רגליים. מה זה הלכן הזה? איך אני יודע? מה אני יודע על השולחן ההוא שגורם לי לחשוב שגם לו יש ארבע רגליים? כל מה שאני יודע עליו זה שהוא שולחן. או במילים אחרות, כשאני עושה אנלוגיה בין השולחן הזה לשולחן ההוא, למעשה יש פה אינדוקציה סמויה. אני בעצם מניח את זה על כל השולחנות, ובפרט על השולחן ההוא. כי הרי כשאני מניח את זה על השולחן ההוא, אני מניח את זה רק בגלל היותו שולחן, לא בגלל עוד משהו שאני יודע עליו. אז אם ככה זה נכון על כל שולחן, לא רק על השולחן ההוא. זאת אומרת שאנלוגיה היא למעשה ביטוי מעשי או ביטוי ספציפי לאינדוקציה סמויה. כשאני עושה הצפרדע הזאת ירוקה אז גם הצפרדע ההיא ירוקה. איך אני יודע? כי בעצם אני מניח שכל הצפרדעים הן ירוקות. אז גם זאת תהיה ירוקה. נכון? אני לא יודע שום דבר על הצפרדע ההיא מעבר לזה שהיא צפרדע. אז בעצם מה שאני עושה פה זה אינדוקציה שכל הצפרדעים ירוקות. נכון? אבל אז בעצם יוצא שלא נכון להגיד שהאינדוקציה היא אוסף אנלוגיות. להפך. האינדוקציה היא יסודית יותר. האינדוקציה היא הבסיס לאנלוגיה שאני עושה. בלי האינדוקציה לא הייתה אנלוגיה. עכשיו איך זה עובד? בעצם הטענה שלי היא הטענה הבאה. בניגוד לתפיסה הרגילה שבעצם מדובר פה בשלוש דרכי היסק, אנלוגיה, אינדוקציה ודדוקציה, למעשה יש רק אחת. והדרך האחת הזאת זה אנלוגיה. רק אנלוגיה. אלא מה? כשמפרקים את האנלוגיה למרכיביה, רואים שהאנלוגיה נעשית בשני שלבים. שלב אחד זה המעבר מהמקרים הפרטיים אל הכלל. השולחן הזה יש לו ארבע רגליים, כנראה לכל השולחנות יש ארבע רגליים. זה אינדוקציה. עכשיו כשאני יודע שלכל השולחנות יש ארבע רגליים, אז בפרט לשולחן המסוים ההוא גם יש ארבע רגליים. מה זה? זה דדוקציה, נכון? מהכלל לפרט. אוקיי? אז למעשה הדרך לעשות אנלוגיה זה לעשות אינדוקציה שאחריה באה דדוקציה. או במילים אחרות זה לא שלוש דרכי היסק. פשוט יש רק אחת, אנלוגיה, רק אם מפרקים אותה לשלבים אז מבינים שאנלוגיה בנויה משני שלבים: אינדוקציה שאחריה באה דדוקציה. אני אומר נגיד לא יודע מה, ראיתי ספר אחד עם כריכה אדומה ובתוכה יש דפים לבנים. אוקיי? אני רואה ספר אחר עם כריכה אדומה, אני אומר אז כנראה גם בו יש דפים לבנים. איך הגעתי למסקנה הזאת? כי בעצם אני מניח שלכל ספר עם כריכה אדומה יש דפים לבנים, ובפרט אני מיישם את זה על הספר המסוים הזה. אז בעצם באופן מובלע עשיתי פה אינדוקציה על כל הספרים, ואחרי זה מכל הספרים ירדתי חזרה לספר המסוים ההוא, שזאת דדוקציה. אז אינדוקציה שאחריה באה דדוקציה זה בעצם פירוק של תהליך האנלוגיה. לכן כשאני עושה אנלוגיה בין דברים, בעצם אני חושף איזושהי תכונה משותפת. נגיד אני אנסח לך את זה עכשיו אחרת. נגיד שעשיתי אנלוגיה בין שני שולחנות. לשולחן הזה יש ארבע רגליים, לכן גם לשולחן ההוא יש ארבע רגליים. עכשיו השולחן ההוא נמצא בחצר והשולחן הזה נמצא בבית. אז הם לא בדיוק אותו דבר, יש להם הבדל, המיקום שלהם שונה. כשאני עושה אנלוגיה מה אני בעצם אומר? שהמיקום לא חשוב. נכון? אני בעצם אומר שזה נכון על כל שולחן, לא אכפת לי מה המיקום שלו. אז במה זה כן תלוי? זה תלוי בהיותו שולחן, נגיד בזה שהוא משמש לכתיבה או לאכילה או לא משנה מה שמשתמשים בשולחן. אוקיי, למשל, לא חשוב. אז תבינו מה נעשה פה כשאנחנו עושים אנלוגיה. כשאנחנו עושים אנלוגיה אנחנו בעצם עושים אלימינציה של מאפיינים. נגיד תחשבו על בוא נחשוב על אינדוקציה מדעית, בסדר? ראיתי גוף אחד שנופל לכדור הארץ, הטלפון הזה אני עוזב אותו הוא נופל למטה. אני אומר אז כנראה כל החפצים שעשויים מפלסטיק אם עוזבים אותם הם נופלים לכדור הארץ. ואז אני לוקח לא יודע מה, נעל, עוזב אותה וגם היא נופלת לכדור הארץ. וואלה, אז זה לא רק חפצים שעשויים מפלסטיק, זה גם חפצים שעשויים. מעור, גם הם נופלים לכדור הארץ. אבל אז אני אומר לעצמי רגע, למה להניח את זה? יש משהו יותר פשוט. בואו נניח שכל דבר שיש לו מסה נופל לכדור הארץ, לא אכפת לי מאיזה חומר הוא עשוי. השאלה מאיזה חומר הוא עשוי היא פרמטר שמבחין בין הנעל לבין הטלפון, אבל היא לא פרמטר רלוונטי לעניין הגרוויטציה, נכון? אז כשאני מסתכל עכשיו על החפצים שנופלים לכדור הארץ אני בעצם מנסה לבודד מתוך המאפיינים שלהם מי הוא המאפיין המשותף שבזכותו הם נופלים לכדור הארץ כולם. ואז ברור לי שזה לא הפלסטיק של הטלפון, כי עובדה שגם הנעל נופלת והיא לא מפלסטיק. וזה לא העור של הנעל, כי עובדה שגם הטלפון נופל והוא לא עשוי מעור. אז כנראה זו תכונה אחרת שלהם. זה אלימינציה מדעית. אז מה אני אומר? אז זה הצד השווה שלהם. אתם רואים איך אנחנו מגיעים עכשיו לבבא קמא? זה הצד השווה שלהם. מה הצד השווה לנעל ולטלפון? ששניהם יש להם מסה. אז כנראה שהפרמטר של המסה הוא זה שקובע אם החפץ ייפול לכדור הארץ או לא, ולא אם הוא עשוי מעור או מפלסטיק או אם הוא ריבועי או עגול או מה שלא יהיה. אלה כל אלה תכונות לא רלוונטיות. זאת אומרת תמיד כשאני עושה הכללה, אני לוקח מקרים ואז אני קובע חוק מדעי כללי שכל הגופים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. מה אני עושה בעצם? אני לוקח גופים שלכל אחד יש מאפיינים משלו, אבל אם כולם מתנהגים באותה צורה בהקשר הזה, אז כנראה שהמאפיינים המיוחדים שיש לכל אחד הם לא המאפיינים הרלוונטיים. מה המאפיין הכן חשוב? מה שמשותף לכולם. זה מה שנקרא בלשון חז"ל הצד השווה. כאשר אנחנו עושים צד שווה בין פרטים, מקרים פרטיים, בעצם מה שאנחנו עושים, אנחנו מחפשים מיהו הפרמטר הרלוונטי שבגללו שני המקרים הפרטיים האלה דומים. אחרי שאני מוצא את זה, אז אני אומר טוב, אז אם ככה כל החפצים שיש להם את אותו מאפיין רלוונטי, למשל פה שיש להם מסה, ייפלו לכדור הארץ. זה כלל בתורת האינפורמציה, בתורת המידע. אתם יודעים שככל שאני מוריד את מספר המאפיינים אני מגדיל את כמות החפצים בקבוצה או האובייקטים בקבוצה. למשל כשאני אומר ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, זה לתיאור הזה מתאים רק בן אדם אחד, נכון? אם הייתי אומר ראש הממשלה הראשון של מדינה, לאו דווקא של ישראל, לתיאור הזה כבר מתאימים יותר בני אדם, נכון? אם הייתי אומר ראש הממשלה הראשון לא של מדינה, ראש הממשלה הראשון אולי ממשלה של עיר, אז זה כבר יותר בני אדם. אם הייתי אומר ראש הממשלה בלי הראשון, רק ראש הממשלה, זה כבר יש הרבה יותר בני אדם. אם הייתי אומר רק ראש, לא ראש ממשלה, ראש של משהו, זה כבר הרבה יותר בני אדם. מה זה אומר? שככל שאני מוריד מאפיינים אני מגדיל את כמות האובייקטים שמתאימים לתיאור שנשאר לי, נכון? ככל שיש לי יותר מאפיינים אני כמובן זה מתאים לפחות אובייקטים, התיאור מתאים לפחות אובייקטים. זה בעצם המשמעות של הכללה מדעית. מה שאנחנו עושים בהכללה מדעית אנחנו מנקים את המאפיינים הלא רלוונטיים של החפצים, נשארים עם המאפיין הרלוונטי ובזה עשינו אינדוקציה. למה? כי אני רואה את הטלפון נופל לכדור הארץ, אני רואה את הנעל נופלת לכדור הארץ. יש להם כל מיני מאפיינים שמבחינתם הם שונים. הטלפון עשוי מפלסטיק, הנעל מעור. הטלפון עשוי להתקשר, הנעל זה לבוש. יש להם הרבה מאוד שימושים. הנעל תהיה על הרצפה, הטלפון הוא על השולחן. אוקיי? יש להם הרבה מאפיינים שונים. אבל כיוון ששניהם נופלים לכדור הארץ אז אני מניח שהמאפיינים השונים שביניהם הם לא חשובים לדיון הזה. מה שחשוב זה מה שמשותף לשניהם, הצד השווה שיש לשניהם, וזה שיש להם מסה. ואז מה אני אומר? אני בעצם מנקה את כל המאפיינים של הטלפון ונשאר רק עם המאפיין שיש לו מסה. הייתי מגדיר טלפון כמו ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הייתי אומר טלפון זה גוף שעשוי מפלסטיק, יש לו מסה, הוא עשוי מפלסטיק ומשמש לתקשורת. עכשיו אני מוריד את המאפיין שהוא משמש לתקשורת. אחרי זה אני מוריד את זה שהוא עשוי מפלסטיק. נשארתי עם זה שיש לו מסה. זה כמובן מתאים להרבה, המאפיין הזה כיוון שהוא רזה יותר, מכיל פחות מאפיינים, אז הוא מתאים להרבה יותר אובייקטים, אובייקטים בעלי מסה. זה התהליך של הכללה. תהליך של אינדוקציה של הכללה הוא בסך הכל ניפוי של מאפיינים לא רלוונטיים. אוקיי? זה בעצם מה שאנחנו עושים בהכללה. זאת אינדוקציה. אבל תבינו שאם אני עושה אנלוגיה בין השולחן הזה לשולחן ההוא או בין צפרדע הזאת לצפרדע ההיא, בעצם כשאני עושה את האנלוגיה, מה אני אומר פה באנלוגיה הזאת? שזה שהשולחן הזה נמצא פה והוא שולחן כתיבה והשולחן ההוא בכלל נמצא במטבח והוא שולחן אוכל, אלה מאפיינים שהם שונים בין שני השולחנות, אבל הם כנראה לא רלוונטיים. או לשאלה אם יש להם ארבע רגליים או לא. וכשאני עושה אנלוגיה, אני בעצם מניח שהמיקום של השולחן והשימוש בשולחן הזה לאוכל או לכתיבה הם לא פרמטרים רלוונטיים לדיון. מה כן? זה שזה שולחן. וזה הצד השווה לשני השולחנות האלה, ולכן שימו לב פתאום אתם רואים שגם אנלוגיה היא אינדוקציה. הרי מה שעשיתי פה זה בעצם אינדוקציה. הגעתי למסקנה שלכל השולחנות יש להם ארבע רגליים, לא רק השולחן ההוא במטבח. אמרתי את זה רק לגבי השולחן במטבח, אבל בעצם במחשבתי עברתי פה דרך אינדוקציה שעוסקת בכל השולחנות. השולחן במטבח הוא רק דוגמה פרטית של זה. עכשיו זה בעצם השורש וכאן אני מגיע לנושא של הצד השווה, שבנין אב משני כתובים. הצד השווה בעצם זה בדיוק תהליך כזה. בואו ניקח למשל דוגמה. דוגמה מבבא מציעא בחרתי פה. הגמרא רוצה ללמוד שמה ממה פועל מותר לאכול, פועל שעובד ממה מותר לו לאכול. אוקיי? אז אומרת הגמרא, הגמרא רוצה ללמוד את מה פועל יכול לאכול משני מלמדים, זה בנין אב משני כתובים. קמה וכרם. כתוב כי תבוא בכרם רעך וכולי, אז אפשר לאכול. מקמה גם אפשר לאכול. השאלה היא האם יש עוד דברים. אז הגמרא לומדת את זה בצד השווה. מה זאת אומרת? אז כתוב פה ככה. לומדים את זה מקמה, רוצים ללמוד את זה מקמה שפועל יכול לאכול מכל דבר, אז אומרים מה פתאום, קמה חייבת בחלה, יש לה מאפיין מיוחד, אז אולי רק מה שחייב בחלה לפועל מותר לאכול. אומרת הגמרא, כרם יוכיח. שגם מכרם מותר לפועל לאכול וכרם לא חייב בחלה. אתם רואים את הגרביטציה, זה בדיוק אותו דבר. שואלת הגמרא, מה לכרם שכן חייב בעוללות? וקמה לא חייבת בעוללות. אז אומרת הגמרא, קמה תוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהן שכן דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. מה בעצם עושים פה? בדיוק את התהליך המדעי שתיארתי קודם עם הגרביטציה. יש לי שני מלמדים, קמה וכרם. משניהם אני יודע שפועל יכול לאכול. עכשיו לכל אחד מהם יש מאפיינים משלו. קמה חייבת בחלה, כרם חייב בעוללות, ולכל אחד מהם אין את המאפיין של השני. אבל יש לשניהם מאפיין משותף אחד, ששניהם זה גידולי קרקע. שניהם גדלים על הקרקע, כן, שניהם צומחים בקרקע. ואז אומרת הגמרא ברור שהמאפיין הייחודי של קמה הוא לא רלוונטי, זה שהיא חייבת בחלה. איך אני יודע? כי כרם לא חייב בחלה וגם בכרם לפועל מותר לאכול, לכן זה לא רלוונטי. אומרת הגמרא כן, אבל לכרם יש גם מאפיין מיוחד, אולי רק מה שחייב בעוללות מותר לפועל לאכול? אז הגמרא פתאום, קמה יכולה להוכיח שלא, וקמה לא חייבת בעוללות, ולכן בעצם אנחנו רואים שלא החיוב בעוללות ולא החיוב בחלה הם רלוונטיים לדיון שלנו. אז מה כן? אני שואל אוקיי, אז מה הצד השווה? מה המאפיין המשותף שקיים גם בחלה וגם בכרם? התשובה היא ששניהם גידולי קרקע. לכן פועל יכול לאכול מכל דבר שהוא גידולי קרקע. בדיוק אותה לוגיקה כמו חוק הגרביטציה וכמו כל הכללה מדעית. בעצם בנין אב משני כתובים או הצד השווה זה אינדוקציה מדעית, זאת הכללה מדעית, שהכללה מדעית פירושה למצוא את הצד השווה, לנטרל את המאפיינים הייחודיים של שני המלמדים שלי, שתי הדוגמאות שלי, ולהישאר עם המאפיין שמשותף לשניהם, ואז אני מבין שהתופעה תלויה במאפיין המשותף. אלא שעיושיו אני כבר יודע שאפשר ליישם את זה על כל מי שיש לו את המאפיין המשותף. עכשיו אני אומר בוא'נה מה עם אפרסקים? זה לא קמה ולא כרם. נכון, אבל זה גידולי קרקע. כל דבר שהוא גידולי קרקע אני עכשיו יכול להתיר לפועל לאכול כי הגעתי כבר לכלל על ידי האינדוקציה. מה הכלל? כל מה שהוא גידולי קרקע. אוקיי?

[Speaker E] זה הצד השווה הכי נרחב שיש? לא שומע? בודקים את הצד השווה הכי נרחב שיש?

[הרב מיכאל אברהם] לא, להיפך, להיפך. הכי נרחב שיש זה לא הגיוני, צריך לבדוק את הכי מצומצם, כי הרי אתה מחפש ראיות למשהו. הראיה ש- הראיה שיש לך זה למצומצם ביותר, כי אתה לא יודע, אם יש יותר מזה, אולי כן אולי לא. למצומצם ביותר בטוח. זה בטוח נכון. מה שמעבר לזה, אולי כן אולי לא.

[Speaker F] אז מי אמר שגידולי קרקע זה הדבר הכי מצומצם ששווה בשני הדברים?

[הרב מיכאל אברהם] אולי יש משהו עוד יותר מצומצם? לא יודע, אם יש לך הצעה אחרת אבל כמובן הצעה שתהיה רלוונטית. לא שזה חלב וכרם, אני לא יודע מה יש בשניהם אותה אות, או משהו כזה, אלא משהו שנראה רלוונטי לדיון. אז נכון, אם תהיה לך הצעה כזאת אתה צריך לבדוק אותה. הרלוונטיות זה כלל מאוד חשוב כי זה לא פורמליסטיקה נטו. אנחנו צריכים להפעיל את הראש ולראות מה נראה לנו סביר, מה פרמטר רלוונטי ומה לא פרמטר רלוונטי. אוקיי? בכל אופן זה הצד השווה. אבל בכל זאת יש הבדל בין הדוגמה שהבאתי כאן מחלב וכרם לבין אינדוקציה מדעית. אתם יודעים מה ההבדל? ההבדל הוא שהצד השווה של חלב וכרם זה מה שאני קורא צד שווה עם מאפיינים הלכתיים. כי מה היו המאפיינים אותם סילקתי של חלב וכרם? שחייב בעוללות ושחייב בחלה. בהכללה מדעית אנחנו עוסקים במאפיינים עובדתיים של האירועים או של העצמים, לא בדינים שחלים עליהם, בתכונות שחלות עליהם. בגמרא בבבא קמא הדוגמה יותר דומה להכללה מדעית. הדוגמה, הגמרא שהתחלנו לעסוק בה בפעם הקודמת. למה? כי הגמרא שם מדברת על ארבעה אבות נזיקין. השור, הבור, המבעה וההבער. בואו נדבר רגע על האבות הנפוצים. אנחנו נדבר על קרן, שן ורגל, בור ואש. אוקיי? עכשיו לכל אחד מהאבות נזק האלה יש מאפיינים שהם מאפיינים הלכתיים. קרן משלם חצי נזק בשלוש הנגיחות הראשונות, אש פטור על טמון, בור פטור על כלים, שן ורגל פטור ברשות הרבים, אז לכל אחד מהם יש תכונה הלכתית מסוימת. אבל לכל אחד מהם יש גם תכונות עובדתיות מסוימות. למשל בור, הגמרא אומרת תחילת עשייתו לנזק. ברגע שהוא שם ברשות הרבים זה כבר מזיק פוטנציאלי. נכון? שן ורגל לא. בהמה לא תחילת עשייתה לנזק. יכול לקרות שהיא תזיק אבל זה לא משהו שבמהותו הוא דבר שמזיק. או אש, אז כוח אחר מעורב בה, כי האש מתקדמת על ידי הרוח, אז כוח אחר מעורב בה. אז יש לכל האבות נזק האלה מאפיינים עובדתיים. עכשיו אני יודע שבארבעת האבות האלה התורה מחייבת לשלם. אם הרכוש שלי הזיק באחת מארבע הדרכים האלה, אני חייב לשלם. אני שואל את עצמי מה החוק הכללי? רוצה לעשות אינדוקציה. הצד השווה. אומר, אז המשנה בבבא קמא, ראינו את המשנה הזאת, המשנה בבבא קמא בעצמה עושה לנו את העבודה. הצד השווה שבהן שממונך ושמירתן עליך ודרכן להזיק, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. אז הגמרא עצמה אומרת מה המשותף לכולם: שממונך, ורגילים להזיק, ושמירתם עליך. אז אם ככה יש לי עכשיו את החוק הכללי, עשיתי אינדוקציה. שמה? כל דבר שהוא ממונך ושמירתו עליך ודרכו להזיק, אם הוא יזיק, גם אם הוא לא דומה לאחד מהאבות האלה, אתה חייב לשלם. כמו שראינו על היתר לפועל ועל כל הדוגמאות הקודמות או הגרביטציה. זה צד שווה שיותר דומה להכללה מדעית, למה? כי אני מחפש פה את המאפיינים העובדתיים שיש למלמדים שלי, לאבות שלי. אני עושה סלקציה, אני אומר אלו מאפיינים לא רלוונטיים, מה בעצם המאפיין שאחראי על חיוב התשלום. זה הרי לא יכול להיות, המאפיין לא יכול להיות שתחילת עשייתו לנזק, נכון? כי אחרת רק בור היה חייב לשלם. למה אש חייבת לשלם? למה שן ורגל חייבת לשלם? לכן ברור שתחילת עשייתו לנזק זה לא מאפיין רלוונטי. ואם אני אומר אש כוח אחר מעורב בה, זה פרמטר רלוונטי? לא. כי בבור כוח אחר לא מעורב בו, ובכל זאת חייבים לשלם. אז זה אומר שגם זה שכוח אחר מעורב בו או שדרכו לילך ולהזיק זה גם כן לא מאפיינים שקובעים. אז מה נשאר? נשאר לנו רק הצד השווה, זאת אומרת המאפיין שמשותף לכל הדוגמאות. והמאפיין הזה שממונך ודרכן להזיק ושמירתן עליך. וכאן הגעתי לחוק הכללי, זה האינדוקציה. ולכן מה שהמשנה אומרת הצד השווה היא בעצם עושה אינדוקציה וקובעת מהו החוק הכללי. ועכשיו אנחנו מגיעים לגמרא בבבא קמא בדף ו' שהתחלנו אותה בפעם הקודמת.

[Speaker G] ושמירתן עליך זה אומר שכל הדברים האלו נתונים לשליטתך?

[הרב מיכאל אברהם] מה לא הבנתי?

[Speaker G] ושמירתם עליך זה אומר שכל הדברים האלו, כל הכוחות האלו, הם נתונים לשליטתך?

[הרב מיכאל אברהם] זה ממון שלי, אז האחריות היא עליי. הגמרא בבבא קמא בדף ו' עמוד א', התחלנו לקרוא את זה פעם קודמת והתחלתי לדבר קצת על המעמד של הכללים בש"ס, כרגע עזוב את זה. הגמרא אומרת ככה: הצד השווה שבהן… רגע, אתם רואים את זה? שיתפתי פה או לא? לא, רגע, אני אשתף את זה. הצד השווה שבהן לאתויי מאי? כן? למה המשנה מסיימת בצד השווה? פעם הקודמת הערתי מה מפריע לגמרא, סוף סוף המשנה הציגה לנו את הכלל כמו שהיא הייתה אמורה לעשות תמיד. אז דיברנו על קזואיזם ועל זה שלגמרא אין אמון רב בכללים. טוב, אז הגמרא שואלת לאתויי מאי? אמר אביי: מה זה בא ללמד? אמר אביי: לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. מדובר על חפצים שלי ששמתי בראש הגג, באה רוח מצויה, הפילה אותם מהגג והם הזיקו. החיוב שלי לשלם על נזק מהסוג הזה זה מה שנלמד מהצד השווה. כך אומרת הגמרא. שואלת הגמרא: היכי דמי? איך מדובר? אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש! איך מדובר שהם הזיקו תוך כדי הנפילה מהגג? אז אפשר ללמוד את זה מאש, לא צריך שום צד שווה. זה ממש כמו נזק של אש. גם את האש הרוח לוקחת והיא מזיקה, גם פה הרוח לקחה את הדברים האלו והם הזיקו. לכן בעניין הזה לא צריך שום צד שווה, מלמד אחד, צד שווה זה תמיד צריך לפחות שני מלמדים. פה מלמד אחד יספיק, אתה יכול ללמוד את זה מאש. אז זה לא יכול להיות. אומרת הגמרא: מאי שנא אש? דכוח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כוח אחר מעורב בהם, כוח אחר זה הרוח, וממונך ושמירתו עליך. אומרת הגמרא: ואלא, אז כנראה לא תוך כדי הנפילה הם הזיקו, אלא בתר דנייחי. זאת אומרת הם הזיקו אחרי שהם כבר נחו על הקרקע. אומרת הגמרא: אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור! מאי שנא בור? שכן תחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתו עליך. זאת אומרת מה מדובר שאחרי שזה נח זה הזיק? אז אפשר גם את זה לא צריך צד שווה, אפשר ללמוד את זה מבור. בור תחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך, אתה חייב לשלם. זהו, זה אותו דבר כמו בור. עוד פעם לא צריך צד שווה. בסוף בסוף הגמרא מסיקה: לעולם אני קורא פה את המסקנה לעולם דאפקרינהו, כן? מדובר שהפקירו את ה… לא חשוב להיכנס כרגע להפקר, ולא דמו לבור, וזה הזיק אחרי שהם נחו, וזה בכל זאת לא דומה לבור. למה? מה לבור שכן אין כוח אחר מעורב בו, תאמר בהני שכוח אחר מעורב בהן. הרי הדברים האלה מי הביא אותם לשם? הרוח. האבנו סכינו ומשאו. בור אני חפרתי אותו. זאת אומרת שפה מי שיצר את המכשול זה הרוח, או לפחות הייתה מעורבת ביצירת המכשול. אז לכן אי אפשר ללמוד את הנזק של החברה האלה מבור. נכון שבבור אני חייב לשלם כי אני גם כריתי את הבור, אבל כאן הרי הרוח הביאה את זה לשם. מי אמר שאם זה הזיק אני חייב לשלם? אי אפשר ללמוד את זה מבור. על זה אומרת הגמרא: אש תוכיח. נכון, בשביל זה צריך את הסיוע מאש. למה? כי אש הרוח מעורבת בה ובכל זאת מחייבים את בעליה לשלם על הנזקים שהיא עושה. אז רואים שאצלנו המעורבות של הרוח לא אמורה לפטור אותי. אז מה אם האבנו סכינו ומשאו נפלו על ידי הרוח? עדיין אני חייב לשלם כמו שרואים באש. טוב, אז אם ככה עולה השאלה, טוב אז נלמד את זה רק מאש, עדיין למה צריך צד שווה? אומרת הגמרא: לא. מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק? אבל באש יש משהו שבאבנו סכינו ומשאו אין, אש הרי דרכה ללכת ולהזיק. אבנו סכינו ומשאו אחרי שהם על הרצפה הם נשארים שם, הם לא הולכים. יכול להיות שבאש מה שחייבים לשלם זה בגלל המאפיין הזה שדרכה לילך ולהזיק. אי אפשר ללמוד ממנה לאבנו סכינו ומשאו שעל הקרקע. אומרת הגמרא: בור תוכיח וחזר הדין. לומדים את זה בצד השווה מבור ומאש. בתפיסה הפשוטה איך היינו לומדים את זה? הלוגיקה היא צד שווה, כמו שראינו עד עכשיו, וככה בדרך כלל לומדים את הגמרא הזאת. מה זאת אומרת? אנחנו רואים שיש מאפיינים מיוחדים לבור, אני חוזר לאותה לוגיקה שהדגמתי קודם. יש בור ואש הם המלמדים, ואבנו סכינו ומשאו שנפלו והזיקו זה התולדה הזאת, זה הלמד. המלמדים, שני מלמדים ולמד, הוא נלמד מהם. אוקיי? עכשיו לכל אחד מהמלמדים יש תכונה ייחודית משלו. לבור כוח אחר לא מעורב בו. גם על בור וגם על אש מחייבים לשלם, זה אומר שכנראה התכונה שייחודית לאש והתכונה שייחודית לבור הן לא התכונות האחראיות על חיוב התשלום, כי עובדה שגם בלעדיהן אני חייב לשלם. אז מה כן? הצד השווה לבור ולאש. מהו הצד השווה הזה? שהם ממונך ושמירתן עליך ודרכם להזיק. אם כך, זה מה שמחייב בתשלום. אם כך אז גם אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג, נכון שהם לא דומים לגמרי לא לאש ולא לבור, אבל הם כן בעלי המאפיין המשותף לאש ולבור, אותו צד שווה. ובכיוון שזה המאפיין הרלוונטי לחיוב התשלום, אז לכן גם אצלם יש חיוב תשלום. זה ממש צד שווה. אוקיי?

[Speaker D] עכשיו, עכשיו אני פותח את הרא"ש על הגמרא הזאת. והרא"ש אומר ככה.

[Speaker B] רגע. הנה, זהו.

[Speaker D] הוא משום מה לא סימן לי את זה.

[הרב מיכאל אברהם] ויש מן הגדולים שכתבו דלא מחייב אלא משחייב בשניהם, ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור, ומטמון כמו באש. דכיון דאתו במה הצד, יהבינן להו הקל שבשניהם. מה אומר הרא"ש? אנחנו לומדים את המזיק של אבנו סכינו ומשאו שהזיקו אחרי שהם נחו מבור ומאש, נכון? בצד השווה. עכשיו אנחנו יודעים שלכל, דיברנו על המאפיינים המהותיים, עכשיו אני עובר למאפיינים ההלכתיים. לבור הוא פטור על כלים ועל מיתת אדם. ואש פטור על טמון, על נזקים של דברים שטמונים בתוך משהו אחר. אוקיי? עכשיו אני שואל, אבנו סכינו ומשאו שהזיקו, הם יהיו פטורים על טמון? הם יהיו פטורים על כלים? הם לא יהיו פטורים משום דבר? הם יהיו פטורים משניהם? איזה סוגי פטורים אמור להיות לאותו מזיק שלמדתי בצד השווה? אז יש מן הגדולים שכותבים, זה הדעה הראשונה ברא"ש, שבעצם הם פטורים גם מטמון וגם מכלים. זאת אומרת יש להם גם את הפטורים של המלמד הראשון, של הבור, וגם את הפטורים של המלמד השני, של האש. זה ההיגיון הפשוט. נכון? למה? כי הרי הם לא דומים לא לבור ולא לאש. אם אני ארצה למשל, נגיד ננסח את זה כך, נגיד שאני רוצה, קרה נזק על ידי אבנו סכינו ומשאו, והם הזיקו למשהו שהוא טמון. עכשיו אני רוצה לחייב על זה. בשביל לחייב אני צריך ללמוד את זה הרי מבור ומאש, נכון? את החיוב של אבנו סכינו ומשאו לומדים מבור ומאש. אבל אש פטורה על טמון. ומבור לבד אי אפשר ללמוד. לכן אי אפשר ללמוד לחייב על טמון. וכמובן באותה לוגיקה אי אפשר יהיה ללמוד לחייב על כלים, כי בור לא חייב על כלים ויהיה לי רק את אש, אבל מאש לבד אי אפשר ללמוד, צריך את שניהם כדי ללמוד. לכן בעצם אי אפשר לחייב לא על כלים ולא על אש, ולא על טמון, סליחה. אוקיי? זאת התפיסה הפשוטה. יש מן הגדולים תפסו את זה ככה וזאת התפיסה הפשוטה. אבל מה שמעניין ברא"ש שהוא מביא עוד שתי דעות. ויש שנסתפקו בדבר, זאת דעה שניה. עכשיו לפני שאני ממשיך לקרוא, נסתפקו בין מה למה?

[Speaker C] די ברור שסליחה עם כלים.

[הרב מיכאל אברהם] הם הסתפקו בשאלה האם יש את שני הפטורים כמו שסברו היש מן הגדולים או שאין אף אחד מהפטורים? נכון? שבעצם מדמה את זה למכנה המשותף הקטן ביותר או הגדול ביותר, אתה עושה איחוד של שני המלמדים או חיתוך של שני המלמדים. זה בעצם המחלוקת, אוקיי? זה אלו שנסתפקו בדבר. ולי נראה דכל דין בור יש להם, שיטה שלישית של הראש. הראש טוען שלאבנו סכינו ומשאו יש את הפטורים של בור ולא את הפטורים של אש. איך פתאום נשברה הסימטריה בין בור לבין אש? קולות נפץ בודדים עדיין נשמעים כמו שאומרים הגששים, לא כל כך בודדים אבל נשמעים. אז הראש בעצם שבר פה את הסימטריה בין שני המלמדים, האש והבור. ואיך באמת? מה, הרי לומדים את זה משני המלמדים. איך פתאום החלטת שהבור הוא המרכזי והאש זה משהו לא יודע מה צדדי או לא יודע לא קובע? איך אתה עושה דבר כזה? הרי זה על כל הלוגיקה של הצד השווה כפי שהסברתי אותה קודם בעצם לא יכולה לתת את מה שהראש אומר. והטענה שלי היא שהראש לא למד פה צד שווה. הוא לא חושב שהלימוד פה זה הצד השווה. הלימוד פה הוא משהו מאוד דומה אבל זה לא צד שווה. אני אסביר לכם איך הוא למד. הרי בסופו של דבר כשאתם מסתכלים על אבנו סכינו ומשאו שנפלו על הרצפה והזיקו, אני שואל אתכם תגידו למה זה דומה, לבור או לאש? במבט ראשונה זה זהה לבור, לא רק דומה, זהה לבור. אלא מה? כשזה הגיע לכאן בעבר הרוח נטלה בזה חלק. במובן הזה צריך גם איזה תרומה של אש כדי להבין שזה חייב. אבל ברור שביסוד זה בור, זה פשוט בור. אלא מה? זה בור כזה שלאש יש אשם תורם בהיווצרותו. נכון? אז אש משרתת אותי כדי לנטרל את מעורבות הרוח. האש מראה לי שמעורבות הרוח לא חשובה. אחרי שהאש הראתה לי את זה, שכחתי מהאש, אני חוזר לאבנו סכינו ומשאו ואני אומר זה בור. זה ממש בור. אלא מה? היה לי קשה לדמות את זה לבור כי הרי בור הרוח לא הייתה מעורבת. באה אש ואמרה אל תהיה מוטרד, מעורבות של רוח לא פוטרת. אוקיי, אז עכשיו אני לא מוטרד, אם מעורבות של רוח לא פוטרת, חזרתי חזרה זה ממש בור.

[Speaker C] אבל בבור מישהו עשה אותו, בבור מישהו יצר אותו. פה הבן אדם לא היה לו שום מעורבות.

[הרב מיכאל אברהם] כשהאש מראה שזה לא חשוב. כי עובדה שגם אם הרוח יוצרת את המזיק ולא רק אני, גם אז חייבים.

[Speaker C] אבל צריכים שתהיה את האש הזאת בשביל להבין את זה.

[הרב מיכאל אברהם] ברור. עוד פעם, הוא נעזר, הגמרא נעזרת באש, הראש לא חולק על הגמרא. הגמרא מביאה את אש כדי לתמוך את הלימוד הזה. הגמרא בעצמה אומרת שאי אפשר ללמוד את זה רק מבור. אלא שהראש טוען שהצירוף של האש והבור הוא לא צירוף מטיפוס הצד השווה מה שתיארתי קודם. זאת שיטת היש מן הגדולים. הראש טוען שזה לא עובד כמו צד שווה, זאת לוגיקה אחרת. אנחנו לומדים את זה מבור בלבד, רק שלגבי בור יש איזה בעיה צדדית קטנה כי בבור אין מעורבות של רוח בהיווצרותו ובאבנו סכינו ומשאו יש. אז דע לך בוא נלך רגע הצידה, נלמד רגע סוגיית אש. בסוגיית אש אנחנו רואים שהפרמטר הזה לא חשוב. אוקיי, גמרנו עם אש, זרקנו את זה חזרה, אני מבין שהפרמטר הזה לא חשוב. אחרי שהבנתי שהוא לא חשוב, אני חוזר לדמות את זה לבור, זה ממש בור. אני צריך את אש בתור סיוע ללימוד, אבל אחרי שהשתמשתי באש, בסוף בסוף מה שיש לי פה זה סתם בור. אוקיי, ואז בעצם מה שיוצא מפה זה שאבנו סכינו ומשאו לא באמת נלמד מהצד השווה. זה לא לימוד של צד שווה. היש מן הגדולים הבינו שזה לימוד של צד שווה שזה המכנה המשותף לאש ולבור. מי זה המכנה המשותף הזה? שממונך ושמירתן עליך. נכון? זהו. ואת זה יש באבנו סכינו ומשאו. הראש אומר מה פתאום, לא לומדים את זה מהצד השווה של שניהם, לומדים את זה רק מבור. אש באה רק לנטרל מאפיין שהיה יכול להפריע ללימוד. והיא מראה שהוא לא מפריע, הוא לא רלוונטי. זהו. אחרי שהיא ניטרלה אותו חזרתי ללמוד מבור ואני לומד את זה מבור. כך לומד הרא"ש.

[Speaker C] אז איך זה נקרא? מה נקרא? איך מגדירים את הלימוד הזה?

[הרב מיכאל אברהם] באותו שם. זה פשוט ככה. עוד רגע אני אתן שם למשהו אחר ואני לא יודע אם זה זה או לא זה, עוד מעט אני אנסה להסביר. אם השיטה הממוצעת ברא"ש, אלו שהסתפקו בדבר, אז מבחינתם מה היה הספק? או שיש לו גם את הפטורים של אש וגם את הפטורים של בור, או שאין פה אף אחד משני סוגי הפטורים. זה יהיה חייב תמיד, גם על בור, גם על כלים, גם על טמון, גם על הכל. איך הם למדו את ההיקש? הם למדו את ההיקש באופן שלישי לדעתי. ומה שהם אמרו, זה מה שאני קורא הבניה מושגית, להבדיל מצד שווה. מאוד דומה, מאוד מבלבל, ממש לא אותו דבר. מה זה הבניה מושגית? אני אדגים את זה דרך דוגמה אחרת. כי יש אחד הדברים שהטרידו אותי מאוד פעם, זה שבאבות ארבע אבות נזיקין אנחנו מוצאים תולדות של כל אחד מהאבות, ואנחנו מוצאים תולדות שדורשות לימוד משני אבות ביחד, כמו אבנו סכינו ומשאו בסוגיה שראינו עכשיו. זאת אומרת אנחנו צריכים את הצד השווה כדי ללמוד על חלק מהתולדות. לא כל התולדות יש להן אבא אחד, לפעמים צריך שני אבות. בהלכות שבת יש ל"ט אבות מלאכה. לכל אב מלאכה כזה יש תולדות. אבל אין בכל הש"ס ובכל חז"ל והראשונים והאחרונים, מה שאתם רוצים, שאלתי גם בקיאים גדולים ממני, אין אף דוגמה לתולדה של שני אבות בשבת. זאת תופעה מדהימה שלא ראיתי אף אחד שעמד עליה. באבות נזיקין יש צד שווה, לומדים משני אבות על תולדה מסוימת שאי אפשר ללמוד אותה מאב בודד. בשבת, אם זה לא דומה לאף אב לחוד, אז פטור. אתה לא לומד משני אבות. אין צד שווה, אין שום דוגמה.

[Speaker D] יש דוגמה אחת שלכאורה נראית כמו צד שווה, והדוגמה הזאת זה דין מאוד

[Speaker B] מעניין שמופיע ברמ"א ומקורו בירושלמי. רגע.

[Speaker D] תראו פה בסעיף י"ז בשולחן ערוך. רואים פה את הרמ"א.

[הרב מיכאל אברהם] הגה: הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה. מהרי"ל בשם אור זרוע וירושלמי. מה זאת אומרת? מלאכת זורה זו מלאכה שבה אני זורק את התבואה לאוויר, הרוח באה ומעיפה את המוץ והגרגרים יורדים למטה ואז אני נשאר עם גרגרים בלי מוץ. זה בעצם סוג של ברירה. זורה, בורר ומרקד זה אבות מאוד מאוד דומים. זורה זה ברירה של גרגרים מהמוץ על ידי הרוח. זה נקרא מלאכת זורה. אומר הירושלמי, והרמ"א מביא את זה להלכה, אם אני יורק בשבת והרוח מפזרת את הרוק, אני עובר משום זורה. בפשטות נראה חייב, זה אומר דאורייתא.

[Speaker C] אבל לא נשאר כלום. אה?

[הרב מיכאל אברהם] אבל

[Speaker C] לא נשאר כלום.

[הרב מיכאל אברהם] שאלה טובה, אתה שואל שאלה טובה מאוד. בוא נסתכל פה במשנה ברורה. רואים את המשנה ברורה? ולא ראינו מי שחושש לזה כיוון דאינו מתכוון לכך, וכל שכן דאין זה דרך זורה. רבי עקיבא איגר כבר מעיר את זה ועיין בביאור הלכה. מה רבי עקיבא איגר מעיר? מה זה קשור לזורה לכל הרוחות? כל הרוחות, כן, הרוח מעורבת פה. מה זה קשור לזורה? זורה זו פעולה של הפרדה של אוכל מפסולת, של גרגרים ממוץ. פה, גם אם הרוח מפזרת את הרוק, מה אתה מפריד ממה? אתה לא נשאר פה עם משהו ומסלק איזה פסולת שאתה לא מעוניין בה. מה זה קשור למלאכת זורה? איך זה בכלל דומה? ולכן לא ראינו מי שחושש לזה, אומר רבי עקיבא איגר, לא שייך. ירושלמי מפורש. לא ראינו מי שחושש, מה הוא חולק על הירושלמי? לא יודע, זה… מוזר קצת. לא מה פתאום?

[Speaker H] מה? זה משקה. לא

[הרב מיכאל אברהם] הבנתי.

[Speaker H] זה משקה את הגינה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא משקה, נגיד ברחוב, בכביש. לא, הוא לא כותב פה שזה משקה, הוא לא כתב שהוא רוקק את זה על גינה. אז מכל מקום הוא דוחה את זה. עכשיו תראו פה ביאור הלכה. בתשובת רבי עקיבא איגר סימן כ' נסתפק וכולי, והעלה לצדד הרבה להקל, מדשמטו הפוסקים הירושלמי שמע מינה דלא סבירא ליה כוותיה. זה אותו רבי עקיבא איגר שהוא הזכיר במשנה ברורה. אלא דמלאכת זורה הוא כעין בורר, דמברר פסולת מתוך אוכל, אבל בכולו פסולת, כגון הרוק הוא כולו פסולת, אני רוצה להיפטר ממנו, אז אינו חייב משום זורה. ובסוף הוא מביא, ובספר אלפי מנשה, פה. ובספר אלפי מנשה זה תלמיד הגר"א רבי מנשה מאיליא. פירש דכוונת הירושלמי דהוא במעביר ד' אמות ברשות הרבים על ידי הרוח. והוא על דרך דוגמה. פירוש דכמו בזורה אף דהרוח הוא מסייעתו, אפילו הכי חייב, כן ברוקק דהעברתו על ידי הרוח גם כן חייב. והוא נכון. מעניין שבביאור הלכה הוא אומר והוא נכון, אבל במשנה ברורה הוא מביא שלא חששו לזה בשם רבי עקיבא איגר וזהו. זה מוזר.

[Speaker C] בכל מקרה, זה דבר אחר לגמרי הרב. לא שומע. אם זה העברה ד' אמות ברשות הרבים זה לא זורה ולא בורר.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה כן, תכף אני אסביר, תכף אני אסביר. ההגדרה שלו היא הבאה, זה מבריק. הוא טוען, יש כאלה אגב שרצו לשנות את הגרסה, במקום חייב משום זורה, דחייב משום זורק. זורק זה מישהו

[Speaker B] שלוקח

[הרב מיכאל אברהם] חפץ וזורק אותו ד' אמות ברשות הרבים. ואז המה שאני יורק עם הפה, אז זה אותו דבר כמו לזרוק, אז זה פשוט, נכון? אני רוצה לטעון, בירושלמי כתוב זורה. אני רוצה לטעון לא צריך לשנות את הגרסה. בירושלמי כתוב זורה וזה אכן זורה. ומה שאני טוען, זה שרוקק לומדים בצד שווה, או בלימוד משותף, מזורה וזורק ביחד. שני אבות. אמרתי לכם זה הדוגמה היחידה בהלכות שבת שאני מכיר שלומדים תולדה משני אבות ביחד. והטענה היא הטענה הבאה. בעצם כשאני רוקק, עכשיו תראו את הדמיון לראש שראינו קודם זה אחד לאחד, כשאני רוקק אז מה, רוקק ד' אמות ברשות הרבים, אז בעצם זה כמו לזרוק ברשות הרבים. אותו דבר, נכון? זה תולדה של זורק. בהבדל אחד. מה ההבדל? שאם אני רוקק, הרוח לקחה את זה ד' אמות, היריקה עצמה לא מספיק חזקה כדי להעביר את זה ד' אמות. בזריקה ביד, הזריקה מהכוח שלי העבירה את החפץ ד' אמות ברשות הרבים. זה האב. אז זה חייבים. אבל כשאני מדבר על רקיקה, מדובר פה שהרוח לקחה את זה ד' אמות. בלי הרוח זה לא היה מגיע לד' אמות. אם כך, תראו שזה ממש כמו הגמרא בבבא קמא עם האש. אני רוצה ללמוד את רוקק מזורה. ואז אני שואל, מה לזורק שכן רוח לא מעורבת בו? אבל ברוקק הרוח מעורבת, אז אולי אני פטור? ואז מה אני אומר? זורה יוכיח. כי בזורה הרוח מעורבת ובכל זאת אני חייב. רק כן, אבל מה לזורה שכן זאת מלאכת הפרדה? ופה אני סתם רוקק, אני לא מפריד כלום, הקושיה של רבי עקיבא איגר. ואז אני אומר זורק יוכיח. זורק הוא לא מלאכת הפרדה, הוא עושה בדיוק אותו דבר, זורק ד' אמות ברשות הרבים וחייבים. וחזר הדין. זורה וזורק ביחד מלמדים אותי את האיסור של רוקק. זה לדעתי מה הלוגיקה שעומדת מאחורי דבריו של רבי מנשה מאיליא. ואם זה כך זאת הדוגמה היחידה שישנה לתולדה שנלמדת משני אבות. עכשיו אני שואל אתכם שאלה פשוטה. מה הצד השווה לשני האבות זורה וזורק? הרי לומדים את זה בצד השווה של שניהם. מה הצד השווה של שניהם? אש.

[Speaker C] למה רוח מעורבת בו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בזורק לא רוח מעורבת, רק בזורה. אני שואל מה הצד השווה? אין צד שווה, נקודה. אין. אין שום דבר משותף ביניהם. שני אבות שונים, אין שום קו שווה ביניהם. אז מה קורה פה? זה לא לימוד של צד שווה. אתם יודעים איזה לימוד זה? הלימוד הזה בנוי כך. מזורק אני לוקח את המאפיין שזה לא מלאכת. מלאכת הפרדה, זה מלאכת העברה ד' אמות ברשות הרבים. מזורה אני לוקח את המאפיין שזה נעשה בעזרת הרוח. כל אחד מהמאפיינים האלה אגב לא קיים אצל השני. המאפיין של זורק שהוא מלאכת העברה ד' אמות ברשות הרבים לא קיים בזורה. המאפיין של זורה שהיא, שהוא נעשה על ידי הרוח לא קיים בזורק. אני לוקח את שני המאפיינים האלה, מתיח אותם ביחד, ויוצר את מלאכת רוקק. עכשיו תבינו, זה הפוך לחלוטין לצד שווה.

[Speaker C] כן, בשיטה הזאת, בשיטה הזאת אם היו שתי מלאכות כאלה, רגע

[הרב מיכאל אברהם] שנייה, אולי

[Speaker C] שני דברים במלאכה אחת, רגע, שנייה, שנייה,

[הרב מיכאל אברהם] שנייה, שנייה, נגיע לזה, לא, לא לקפוץ. מה שאני רוצה לומר זה הצד השווה ראינו קודם זה לקחת את המאפיין המשותף ששניהם מלמדים וללמוד ממנו על התולדות. פה אנחנו עושים בדיוק את ההפך. אני לוקח את המאפיין המיוחד של אב א', את המאפיין המיוחד של אב ב', לא מסלק אותם הצידה ונשאר עם המשותף אלא הפוך, לוקח את זה, מדביק לו את השני, מתיח אותם ביחד ויוצר תולדה. לכן אני קורא לזה הבניה מושגית, או במילים אחרות, אני עושה פה איחוד של שני המלמדים ולא חיתוך של שני המלמדים. החיתוך של שני המלמדים מסלק את המאפיינים הזרים השונים ונשאר עם המאפיינים המשותפים לשניהם. זה צד שווה. מה שאני עושה כאן זה איחוד. אני בעצם אומר אני לוקח את המאפיין של זה ואת המאפיין השונה שיש פה ולוקח את שניהם ביחד. זה אני קורא הבניה מושגית. הבניה מושגית פירושו אני בונה מושג משני מושגים אחרים, לכן זה שיעור על ניתוח מושגי, כן? אז הנה עכשיו אנחנו מגיעים לניתוח המושגי. אני לוקח שני מאפיינים של שני מושגים וכל אחד מהם הוא מאפיין ייחודי לו שלא קיים בשני. מתיח אותם זה לזה ויוצר מושג שלישי שהוא לא דומה לאף אחד משני המלמדים אבל הוא עדיין נלמד משניהם. וזה מה שאני עושה כאן. אני טוען שזה בדיוק מה שעשה הרא"ש שקראנו קודם. מה הרא"ש עשה? בדיוק אותו דבר. הוא לומד את אבנו סכינו ומשאו בעצם מבור. כמו שפה הרוקק זה הרי ממש מלאכת מעביר ד' אמות ברשות הרבים, זה זורק, לא קשור לזורה. זורה רק מלמד אותך שמעורבות של רוח לא פוטרת. אותו דבר שם. מה אש מלמדת אותך? שמעורבות של רוח לא פוטרת. אז אתה יכול להישאר בדמיון לבור. אבנו סכינו ומשאו זה כמו בור. אה, באבנו סכינו ומשאו הייתה רוח מעורבת? האש מראה שזה לא חשוב, לא צריך להתרגש מזה. אותו דבר פה. הרוקק זה בעצם זורק. נכון, המעורבת פה רוח ברוקק, אני לומד מזורה שמעורבות של רוח לא משנה. ונשארתי עם זה שזה רוקק. אתם רואים את הלוגיקה של הרא"ש? אחד לאחד, זה בדיוק זה. זאת הלוגיקה של הרא"ש. וללוגיקה הזאת אני קורא הבניה מושגית. למה? כי בניגוד לצד שווה, למרות שאם אתם שמתם לב קודם כשניסחתי את זה, ניסחתי את זה ממש כמו צד שווה. הנה בוא אני אנסח את זה שוב אם תרשו לי עוד שתי דקות. אני לומד רוקק מזורק. מה לזורק שכן רוח לא מעורבת בו? אז רוקק רוח מעורבת בו. אז אני אומר זורה יוכיח, כי בזורה רוח מעורבת. מה לזורה שכן הוא מלאכת ברירה שלא אוכל מפסולת? רוקק הוא לא כזה. אז אני אומר זורק יוכיח. וחזר הדין. וחזר הדין אבל לא הצד השווה לשניהם, את זה אני לא יכול להגיד. למה? כי אין צד שווה לשניהם. וחזר הדין במקרה הזה הכוונה קח את המאפיין מפה פלוס המאפיין מפה, תחבר אותם, תתיח אותם, וזה מה שילמד אותך על רוקק. ואני אסיים בחזרה לגמרא בבבא קמא שראינו קודם. רגע, סליחה, בטעות כנראה סגרתי אותה. אה, זה פתוח לי פה, בסדר. תראו את הניסוח איזה יופי. רגע, יופי. זה המסקנה של הגמרא שקראנו קודם. לעולם דאוקימנא ולא דמו לבור, מה לבור שאין כוח אחר מעורב בו, תאמר בהני שכוח אחר מעורב בהן? אש תוכיח. לא, גם לאש לא דומה. מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, בור תוכיח. וחזר הדין. בדרך כלל כשמביאים צד שווה, זה לא נגמר כאן. וחזר הדין לא הרי זה כהרי זה ולא הרי זה כהרי זה, הצד השווה לשניהם שהם כך וכך, אף אבנו סכינו ומשאו שהם כך וכך חייב לשלם. כל זה לא מופיע פה. וחזר הדין נקודה, עצרנו. למה עצרנו? אומר הרא"ש כי זה… לא צד שווה, אי אפשר להמשיך את המשפט הבא, כי זה לא לימוד של צד שווה. וחזר הדין הכוונה אני לומד את זה משניהם, אני לומד את זה משניהם בהבניה מושגית, לא בצד שווה. אני לוקח את המאפיין של בור ואת המאפיין המיוחד של אש, מתיך אותם ביחד וכך נוצר המזיק הזה ששמו אבנו סכינו ומשאו שצפו והזיקו. זה לא צד שווה, אין צד שווה, לא לומדים את זה, פה יש צד שווה בניגוד למקרה של רוקק שזורה וזורה. פה יש צד שווה שממונך ושמירתן עליך, צד שווה לבור ולאש, המשנה אומרת. אבל פה לא לומדים את זה מהצד השווה, לומדים את זה דווקא מהצדדים השונים, מחיבור בין שני הצדדים השונים, התכה או הבניה מושגית. ובאמת בלשון הגמרא רואים, הגמרא לא מזכירה פה צד שווה, וחזר הדין נקודה.

[Speaker I] פתאום, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אני אעצור כאן בשלב זה.

[Speaker I] אז רוקק בירושלמי זה איזה מלאכה?

[הרב מיכאל אברהם] זורה וזורה. באופן בסיסי לפי הראש זה זורה. זורה רק עוזר לך להגיד שמעורבות של רוח לא משנה.

[Speaker I] המלאכה, המלאכה היא זורק, אתה מעביר את זה בד' אמות ברשות הרבים.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, והזורה, הזורה רק מראה לך שמעורבות של הרוח לא פוטרת, היא לא רלוונטית. אבל בעצם בסוף בסוף זה זורה. זה עזרא, זה זורה. זורק. זורק. בדיוק כמו שהראש אומר שאבנו סכינו ומשאו בסוף בסוף זה בור. מה שהשתמשת באש זה רק כדי להראות שמעורבות הרוח לא פוטרת. זה אחד לאחד, זה ממש אותו דבר. בסדר, אז מה שאנחנו בעצם רואים פה זה שני צורות לנתח מושגים ולסנתז משני מושגים קיימים מושג שלישי. או לקחת את הצד השווה ולהעיף את הצדדים השונים, חיתוך של שני המלמדים, או איחוד של שני המלמדים, דווקא לקחת את הצדדים השונים ולחבר אותם, וזה מה שקראתי הבניה מושגית. אוקיי? טוב, עוד מישהו רוצה להעיר או לשאול?

[Speaker C] תודה רבה. אני ארצה לחזור למה ששאלתי מקודם, האם הרב, אי אפשר לדרוש שיש שתי מלאכות שבעצם לעשות אותה סינתזה ולמצוא משהו תולדה חדשה כאילו?

[הרב מיכאל אברהם] באופן עקרוני אפשר, אם יהיה לך רעיון או דוגמה אפשר לדון בה. אני לא מכיר דוגמה לזה בספרות ההלכתית. זו הדוגמה היחידה שמצאתי. אני לא חמשב שיש עוד.

[Speaker C] אוקיי, תודה רבה, חג שמח.

[הרב מיכאל אברהם] נמצא עוד דוגמאות אחרות במקומות אחרים, לא בהלכות שבת. טוב, תודה. אוקיי, להתראות, שבת שלום, חג שמח.

[Speaker C] חג שמח.