סברות וטעמי המצוות שיעור 13

[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה

[Speaker B] לסיים

[הרב מיכאל אברהם] את

[Speaker C] הסדרה

[הרב מיכאל אברהם] של הסוגים והסברות, ואני רוצה לעמוד היום על סוג אחר של סברה שגם אליו אפשר להתייחס כסברה דאורייתא במסגרת מה שדיברתי בפעמים הקודמות, אבל זה סוג אחר מהסברות שמכירים בדרך כלל. אפשר להביא מקור לעניין הזה בפסוק בירמיהו שכתוב שמה ככה, ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי. אז מה ההבדל בין לא ציוויתי, לא דיברתי ולא עלתה על לבי? אז ר' אלחנן וסרמן בקונטרס דברי סופרים מביא את התרגום שם. בתרגום כתוב דלא פקדית באורייתא, ולא שלחית ביד עבדיי נבייא, ולא רעוא קדמיי. כן, לא פקדתי בתורה, לא שלחתי ביד עבדיי הנביאים, וגם לא עלה רצון מלפניי. מה זה הרצון מלפניי הזה? מה זה הדבר השלישי הזה? אז אני חושב שהטענה היא שיש כאן איזושהי קטגוריה סברתית שונה ממה שאנחנו מכירים בדרך כלל. בדרך כלל פגשנו את הסברה עד עכשיו בשני מישורים. יש סברה פרשנית שעליה אפשר לדבר על טעמא דקרא או לא טעמא דקרא, כל מה שדיברנו בהקשר הזה. הסברה הזאת מפרשת לנו מה שכתוב בתורה, וזה כמובן דבר שאנחנו עושים כל הזמן על ידי דרישת טעמא דקרא שדיברנו כבר מה המשמעות של הכלל הזה. יש סברה, וזה נחלקו הפני יהושע והצל"ח שדיברנו בברכות, סברה שמחדשת דין מחודש, כמו ברכת הנהנין, ברכת המזון לפניה, ושם הפני יהושע טוען שזה דאורייתא, הצל"ח חולק עליו, ואמרתי שאני לא בטוח שהמחלוקת היא כל כך קוטבית כמו שהיא נראית, בפשטות זה כמו דאורייתא רק אין ציווי, אז זה לא לגמרי דאורייתא. זה הסברה שעליה מדובר לפי הפני יהושע, גם על זה נאמר סברה דאורייתא, לפי הצל"ח הסברה רק במקום שהיא מפרשת היא סברה דאורייתא. אבל מה שאני מדבר עכשיו זה משהו אחר. זה לא סברה שאני מבין שכך נכון. הסברות האלה שדיברתי עד עכשיו הן סברות שיסודן בי. ההיגיון שלי אומר שכך הגיוני, כך נכון, כך ראוי לעשות, וכל מיני דברים מן הסוג הזה. רצון השם זה סברה שאומרת לי שככה הקדוש ברוך הוא מצפה ממני לנהוג, לא בהכרח בגלל שאני חושב שזה הגיוני או שזה מוסרי, יכול להיות שלא. אבל אם יש לי איזושהי אינדיקציה, ואני אדבר עוד איך נוצרות האינדיקציות האלו, אבל אם יש לי איזושהי אינדיקציה שזה מה שהקדוש ברוך הוא מצפה, אז יש איזשהו חיוב לעשות את זה בלי קשר לשאלה אם אני מבין מה התועלת שבזה או למה זה הגיוני, למה זה נכון. הסברה שחז"ל מביאים בהקשר של ברכת המזון לפניה, אז הם אומרים שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. זאת סברה מהסוג הראשון, סברה שאומרת שזה נשמע הגיוני, אתה מקבל משהו תגיד תודה, תברך או תבקש רשות, אם זה תגיד תודה או תבקש רשות, אבל בכל מקרה זה איזושהי סברה שאני מבין שכך הגיוני לעשות. אוקיי? גם הסברות שדיברתי עליהן בהקשר של הדרשות, הזכרתי שכל דרשה מבוססת בעצם גם על סברה. יש איזשהו טריגר בטקסט, והטריגר הזה גורם לנו להפעיל סברה. נגיד את השם אלוקיך תירא אומר לנו לרבות, המילה את אומרת לרבות, את מה לרבות? הסברה מחליטה את מה לרבות. איזה סברה? מה שנשמע לי הגיוני או בהקשר ההוא הזכרתי, למה שנשמע לי הכי פחות לא הגיוני. להבדיל מהסברה המכוננת, הסברה בהקשר של הפרשנות היא בסך הכל סברה של אלימינציה כי כתוב שצריך לרבות, זה לא בא מסברה, הפסוק אומר לרבות. אני רק צריך להחליט את מה לרבות. לפעמים שום דבר לא היה לי הגיוני אז אני בוחר את מה שהכי פחות לא הגיוני כי משהו חייב להתרבות כאן. אוקיי? אבל זה עדיין סברה שמדברת על איך אני חושב, מה נראה לי סביר. מה שאני מדבר כאן זה סברה מסוג אחר. רצון השם, לא רעוא קדמיי, כמו שכתוב בפסוק, בתרגום. רצון השם פירושו שיש לי איזושהי אינדיקציה בצורה כלשהי, לא חשוב כרגע איך, שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני לנהוג כך, למרות שאני כשלעצמי לא הייתי חושב שכך נכון לנהוג או כך ראוי לעשות, אבל אם יש לי אינדיקציה שזה מה שהקדוש ברוך הוא מצפה, אז יש איזושהי חובה לעשות את זה. זה סוג אחר של סברה שאני רוצה לדבר עליו כאן. אני אביא, אתמקד בדוגמה מובהקת אני חושב לעניין הזה, וזה פרשת תרומה. יש ברייתא שמובאת בגיטין בדף ל', וכך, דתניא: אבא אלעזר בן גמלא אומר, ונחשב לכם תרומתכם, בשתי תרומות הכתוב מדבר, זה מדבר על פסוק שמדבר על תרומת מעשר. בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר. כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. כן, תרומה גדולה זה התרומה שמפרישים מהתבואה, כלשהו, חיטה אחת פוטרת את הכרי, אין לה שיעור מן התורה, אבל לפחות מקובל לחשוב, מדרבנן יש שיעור, שלושה שיעורים, אחד מארבעים, אחד מחמישים ואחד משישים, עין טובה, בינונית ורעה. זה תרומה גדולה ותרומת מעשר זה מעשר מן המעשר, זאת אומרת מתוך המעשר שהלוי מקבל צריך להפריש עשירית לכהן. אבל לזה יש שיעור, כן? זה עשירית מתוך המעשר של הלוי. אז האבא אלעזר בן גמלא דורש את הפסוק ונחשב לכם תרומתכם, שכמו שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. מה זאת אומרת? יש פה איזשהו היקש. למה תרומת מעשר נקראת תרומה? גם תרומה גדולה נקראת תרומה, למה תרומת מעשר נקראת תרומה? כי גם היא איזשהו סוג של תרומה. באיזה מובן? כמובן, שניהם ניתנים לכהנים, אבל הגמרא אומרת שזה גם נקרא תרומה לעניין זה שזה מופרש באומד ובמחשבה בדיוק כמו תרומה גדולה. כמו תרומה גדולה כך גם תרומת מעשר. רש"י שם כותב, הרי הדברים כמובן קשים מאוד. מה זאת אומרת תרומה גדולה מופרשת באומד ובמחשבה? בתרומה גדולה אין את מה לאמוד. תרומה גדולה אין לה שיעור, חיטה אחת פוטרת את הכרי. אם היו אומרים לי, תראה, קח עשירית מהערימה שיש כאן ותיתן את זה לכהן. בסדר, אם היו אומרים כך, היה מקום, אז הייתי צריך להגיד שיש לי קילו, צריך למדוד מאה גרם מתוך הקילו. אומרים לי לא, לא למדוד, לאמוד. זאת אומרת אל תמדוד אלא תעשה בערך. המפרשים אומרים כדי שייצא יותר. תעשה בערך בלי למדוד, לא לעשות את זה מדויק, כדי שייצא יותר. אבל זה הכל כשבסיסית יש שיעור. בסיסית יש שיעור, אז אפשר להגיד לי להפריש במדויק, אפשר להגיד לי לא, תעשה את זה באומד. אבל בתרומה גדולה אין שיעור בכלל, חיטה אחת פוטרת את הכרי. איזה מין דבר זה? ומשמה לומדים לתרומת מעשר, שזה כמובן מעורר קושיה שנייה. כי אם תרומה גדולה מופרשת באומד, זה בגלל שאין לה שיעור אולי, כי לא נדרש ממני כמות מסוימת. איך אפשר ללמוד מזה לתרומת מעשר ששמה אני צריך לתת עשירית? אם אני אאמוד יכול להיות שאני אפספס. מי אמר שגם שמה, מה ההיגיון ללמוד מתרומה גדולה לתרומת מעשר? יותר מזה, מאיפה אני יודע שבתרומה גדולה היא מופרשת מאומד? יש מנהג?

[Speaker C] יש מנהג, מאפס עד אחד מארבעים? לא לוקחים את זה בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אפס עד אחד מארבעים זה לא מנהג, אתה תפריש כמה שאתה רוצה, מדרבנן יש אחד מארבעים, חמישים ושישים. אין אחד מארבעים מדאורייתא. אולי מה שאתה נותן אחד מארבעים, כן, אבל אין

[Speaker C] כמה שאתה רוצה.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה, זה לא אומד? אבל נגיד שאיכשהו אנחנו נצליח להגדיר שם אומד. מאיפה אנחנו יודעים שצריך להפריש באומד? הרי הפסוק הזה מניח שבתרומה גדולה מפרישים מאומד. הוא לומד מתרומה גדולה לתרומת מעשר. אבל בתרומה גדולה עצמה מאיפה יודעים שמפרישים באומד? אז רש"י כותב שם: אחד מחמישים שאמרו חכמים מפריש באומד, דאם טעה אין כאן איסור, דמדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי דלא נתנה בה תורה שיעור אלא ראשית דגנך. למה אתה מפריש בתרומה, מה שייך אומד בתרומה גדולה? אין ברירה אלא ביחס לשיעור דרבנן של אחד מחמישים, אותו אומדים. למה באמת אומדים שם? בגלל שאין בעיה, גם אם תטעה, מדאורייתא אתה יוצא, חיטה אחת פוטרת את הכרי. נכון? ועכשיו מזה עושים היקש לתרומת מעשר. אלף, עוד פעם, מה הקשר? פה אין חשש אז אתה אומד. בתרומת מעשר אתה יכול לפספס. זה אלף. בית, אתה מקיש, אתה משתמש בהיקש בדין דרבנן? יש דין דרבנן שצריך להפריש אחד מחמישים. חמישים. ולכן אפשר להפריש באומד כי דאורייתא אתה תצא בכל מקרה. ואתה עושה היקש מזה לתרומה גדולה שבתרומה גדולה השיעור הוא שיעור דאורייתא. עשירי. איפה מצאנו דבר כזה שעושים היקש בין דין דרבנן לדין דאורייתא? תרומת מעשר, כמו שאמרתי. איך עושים היקש מדין דרבנן לדין דאורייתא? זה ממש מוזר העניין הזה.

[Speaker C] אבל עניתי לשאלה למה עושים אומד על שיעור שאינו שיעור, זה אומד על השיעור דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] רש"י ענה, רש"י מרגיש בקושי, אז לכן רש"י עונה, אבל הוא לא באמת עונה עליהם. כי ממה נפשך, אם אתה אומר לי שזה דין דרבנן אז מה שייך לעשות היקש לתרומת מעשר שזה דין דאורייתא? ואם זה דין דאורייתא, חזרה השאלה את מה אומדים ומאיפה יודעים שאומדים? שתי השאלות, כן? את מה יש לאמוד אם אין שיעור, ו-ב', גם אם היה איך שלא נדע היית מגדיר לי את מה לאמוד, מאיפה אתה יודע שלא למדוד אלא לאמוד? הגמרא לא מביאה מקור לזה שבתרומה גדולה עושים את זה. זה ברור מסברא. משם היא לומדת לתרומת מעשר. איזו סברא יש שם? ממה נפשך, אם יש שיעור אז תמדוד. אם אין שיעור אז את מה אתה אומד? בסדר, אז רש"י לא באמת עונה על הקשיים. במשנה בתרומות כתוב שם כך, אין תורמין לא במידה ולא במשקל ולא במניין. זאת אומרת שלא רק שממליצים להפריש מאומד, אלא זו חובה להפריש מאומד. אסור להפריש במידה, במניין ובמשקל. והרמב"ם כותב שם כך בפירוש המשנה, הוא כותב ככה, אסור להוציא תרומה גדולה במידה, כיוון שלא זכר לה הכתוב שום שיעור, לכאורה כמו רש"י, כיוון שבכתוב אין שיעור, לתרומה גדולה אין שיעור, אז לכן אסור להוציא אותה במידה. אלא שכאן זה כבר מוזר, כי בגמרא שלנו מפרישים מאומד, אז רש"י אומר, אתה יכול להפריש מאומד כי למה לא? אז מה זה אסור? הרי אם הכתוב לא אמר לה שיעור, אז איפה פה האיסור? לא צריך לאמוד, זה לא שזה אסור לאמוד. אוקיי. אבל מודדים אותו הדבר שחייב בתרומה ומוציאים ממנו באומד. זאת אומרת, אתה מודד את מה שחייב בתרומה, את הכרי כולו, נגיד שיש לך קילו, אז על זה אתה מודד כדי לדעת כמה בדיוק יש לך, את השיעור מתוכו שאתה מפריש תרומה אתה אומד. אתה לא מודד. גם שאלה, למה אתה צריך למדוד את הדבר המקורי? הרי זה לא תלוי, החיטה אחת פוטרת את הכרי, לא משנה מה גודל הכרי. אז למה אתה צריך לדעת מה שיעור הגודל של הכרי הכללי, הסך הכל? וסמכו זה למאמר השם, אני ממשיך ברמב"ם, ונחשב לכם תרומתכם. ואמרו במחשבה אתה תורם ולא בדבר אחר. לומדים את זה מהפסוק "ונחשב לכם תרומתכם", שאתה תורם במחשבה ולא בדבר אחר. ואף על פי שזה הכתוב מדבר בתרומת מעשר, נאמר בו העיקר הידוע אצלנו בסברות הדינים הוא שנאמר אם אינו עניין לתרומת מעשר תנהו עניין לתרומה גדולה, ומה שלא נסמוך על זה הפסוק תרומת מעשר לפי ששיעורה ידוע והקפידה התורה על שיעורה ואמרה מעשר מן המעשר. יפה מאוד. אז הרמב"ם אומר הפוך מהגמרא אצלנו, נכון? הרמב"ם אומר שאמנם הפסוק "ונחשב לכם תרומתכם" מדבר בתרומת מעשר, בתרומת מעשר לא שייך לאמוד, התורה אומרת שיעור, עשירית, אתה לא יכול לאמוד, אתה אולי תפספס. כל הרעיון בתרומה גדולה זה שאתה יכול לאמוד כי לא תפספס, מדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי. בתרומת מעשר לא שייך לאמוד, אבל הפסוק כתוב בתרומת מעשר. אם אינו עניין לתרומת מעשר, תנהו עניין לתרומה גדולה ששם אתה יכול לאמוד. בסדר? השאלות בעינן עומדות, מה יש לאמוד שם? אבל לפחות פה אנחנו מבינים מה המקור שמספיק או שצריך אומד בתרומה גדולה. כי שאלנו בגמרא מה המקור, אז פה יש מקור. השאלה השנייה עדיין בעינה, את מה לאמוד?

[Speaker C] אבל למה נפסל האומדן של כמות ידועה? לא הבנתי. אתה אומר אם אינו עניין לתרומת מעשר, אז הוא יהיה עניין לתרומה גדולה. זה כאילו שהרמב"ם פוסל את האפשרות שנאמוד כמות ידועה. אבל אתה בעצמך בשאלה השנייה אומר שאי אפשר לאמוד כמות לא ידועה. אז אי אפשר לאמוד כלום. ידועה אני לא יכול לאמוד, זה לא עומד ככה.

[הרב מיכאל אברהם] זה הצד השני של אותה מטבע. אני מסכים עם כל מילה.

[Speaker C] לא, זה סותר את זה. אם האומדן קיים, הוא בהכרח או חל על כמות או חל על לא כמות. אני חושב שאומדן חל על כמות. ולכן מה שהוא אומר זה לא חל על תרומה.

[Speaker B] זה הצד השני של אותה מטבע. זו אותה קושיה שאני שאלתי רק הצד השני של אותה מטבע.

[הרב מיכאל אברהם] אני שאלתי מה שייך לאמוד משהו שאין לו אומדן בכלל, רק בדבר כמותי שייך לאמוד. אז א', לא ברור למה אומדים בתרומה גדולה, ו-ב', לא ברור למה פוסלים את האומד בתרומת מעשר.

[Speaker C] ממה נפשך. ונחשב לכם תרומתכם. ונחשב, זאת אומרת אומדן. יש כמות אבל אתה רק אומד אותה, אתה לא מודד אותה.

[הרב מיכאל אברהם] פשט הפסוק, ונחשב לכם, זה פשוט.

[Speaker C] אז למה זה לזרוק את זה לתרומה בכלל?

[הרב מיכאל אברהם] קיבלתי. אני אומר, זה אותו קושי שאני שאלתי, זה אותו צד שני של אותו מטבע, אותו קושי. לעצם העניין, אני חושב שההבדל בין הפירוש של הרמב"ם פה לברייתא שמובאת בגיטין, יש מחלוקת תנאים בספרא. ספרא מביא שני תנאים והם חולקים ביניהם בדיוק בזה. זאת אומרת, השאלה אם לומדים מתרומת מעשר לתרומה גדולה, כמו שתרומת מעשר מופרשת באומד, כמו שתרומה גדולה מופרשת באומד, כך תרומת מעשר מופרשת באומד, זה הגמרא שלנו. והתנא השני אומר, שאם אינו עניין לתרומת מעשר, זאת אומרת תרומת מעשר אי אפשר להפריש באומד כי זה שיעור קבוע, תרומה, ולכן אם אינו עניין תנהו עניין לתרומה גדולה. יותר מזה, אני אולי אוסיף עוד משהו גם על הטענה שהרמב"ם הולך בעקבותיה. כשאנחנו מדברים על אם אינו עניין, אם אינו עניין זה תמיד אומר, למדת איזשהו דין מפסוק, עכשיו הוא לא רלוונטי לדבר שעליו כתוב הפסוק, אז כנראה זה בא ללמד על דין אחר. נכון? זה מידת אם אינו עניין. עכשיו איך יכול להיות שאם אינו עניין מלמד דין דרבנן? מה שאלתי על היקש בגמרא בגיטין, עכשיו אני שואל על הטענה השנייה שמופיעה פה ברמב"ם בפירוש המשנה. אם אינו עניין זה במהותו בא לפתור בעיה. זאת אומרת, יש לך פסוק שאתה לא יודע על מה הוא מדבר, עכשיו הכל בסדר, על מה הוא מדבר? על דין דרבנן? אז זה ברור שהפסוק לא מדבר. אז אם באמת זה אינו עניין לתרומת מעשר, אז תסביר לי למה הוא כן עניין, על מה הפסוק דיבר, עזוב אותי, תגיד לי אסמכתא. על היקש אתם יכולים עוד להגיד אסמכתא. היקש הוא לא באמת היקש, זה רק עשו אסמכתא. אם אינו עניין זה הרבה יותר חזק, כי אם אינו עניין מתחיל מקושי בפסוק, אתה צריך להסביר לי על מה מדבר הפסוק. עכשיו על זה אתה לא יכול להסביר לי שהוא מדבר על דין דרבנן. מה דרבנן?

[Speaker C] השיעור תרומה זה שיעור דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מדבר על השיעור?

[Speaker C] הוא מדבר על עצם האומד וזה כן מדאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] אומדן של מה? מה אתה רוצה לאמוד? חיטה אחת ונפטר הכרי? לאמוד, לא למדוד שיש לך חיטה אחת?

[Speaker C] זה לא קשור לדרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] זה קשור לדרבנן כי גם הוא מדבר על אחד מחמישים.

[Speaker C] זה גמרא שם, אין פה משהו אחר לאמוד. אז איך לומדים שחיטה אחת פוטרת את הכרי? מה זאת אומרת איך לומדים?

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אין שיעור, התורה לא נתנה שיעור, שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. אוקיי? אין שיעור, התורה עצמה לא מדברת…

[Speaker C] אולי אם באמת כמות כזאת לא היו מביאים שם שיהיה…

[הרב מיכאל אברהם] אומדן. אין, אין שיעור. לא, לא מופיע בשום מקום שיעור, אין הלכה למשה מסיני ואין פסוק. מעשר זה פסוק, הפסוק אומר מעשר. שיעורים אחרים יוצאים, שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. אין לא הלכה למשה מסיני ולא פסוק, אז לומר שחיטה אחת פוטרת את הכרי, לא צריך מקור לזה שחיטה אחת מספיקה, צריך מקור שיגיד שזה לא מספיק. אוקיי? הרמב"ם בהלכות, הלכות תרומות פרק ג' הלכה ד', הרמב"ם כותב אין תורמין תרומה זו לא במידה ולא במשקל ולא במניין, לפי שלא נאמר בה שיעור, אלא אומד ומפריש בדעתו כמו אחד מחמישים. כאן כבר כתוב במפורש, נדמה לי שבפירוש המשנה הוא לא כותב את זה, כאן כבר כתוב במפורש כמו רש"י שהאומדן הוא על שיעור דרבנן של האחד מחמישים. וזה מה שמשלים את מה שראינו ברמב"ם בפירוש המשנה, שכשגמרא מדברת על לאמוד מה שאתה מפריש בתרומה גדולה, הוא מתכוון לשיעור שנתנו חכמים, האחד מחמישים. וזה כמובן מחזק את מה שהקשיתי קודם. אני רק אעיר אולי עוד הערה אחת, בפירוש המשנה הוא אומר, ומה שלא נסמוך… רגע… וסמכו זה למאמר השם ונחשב לכם תרומתכם. לכאורה זה אסמכתא הייתם אומרים. אז כמו שאמרתי קודם, אם אינו עניין לא יכול להיות אסמכתא. אם אינו עניין זה מתחיל בקושיא על הפסוק, אז לא יכול להיות שהתשובה היא אסמכתא. היקש, גזירה שווה, הכל יכול להיות אסמכתא. אם אינו עניין זה אולי הדבר הכי ברור שלא יכול להיות סתם. כי אם אינו עניין מתחיל בקושי על מה הפסוק מדבר ואתה מציע לו פתרון. אם אתה עושה מזה אסמכתא, אז אנחנו נשארים עם הקושי המקורי, זה אינו עניין לתרומת מעשר, אז על מה הפסוק עצמו מדבר? עזוב אותי מאסמכתא עכשיו, על מה הפסוק מדבר? בסדר? לכן מה זה וסמכו זה למאמר השם ונחשב לכם תרומתכם, אז בשיטת הרמב"ם צריך לדעת, שדיברנו על זה כבר, הרמב"ם בשורש השני הרי אומר שההלכות שנלמדות מדרשות הן דברי סופרים. מבחינת הרמב"ם כשכתוב אסמכתא, לא בהכרח הכוונה למה שאנחנו קוראים בדרך כלל אסמכתא, הכוונה לדין דרבנן שרק מסמיכים אותו בעלמא על הפסוק. אסמכתא הכוונה למשהו שאולי הוא לא דאורייתא לגמרי אבל הוא עדיין יוצא מהפסוק, נגיד על ידי דרשה. אוקיי, נראה לי שבמובן הזה צריך להבין פה את המונח וסמכו זה למאמר השם. אוקיי, אז איך בכל זאת להבין את הדברים האלה? קשה גם על השיטה שמובאת אצלנו בגיטין וגם על שיטת התנאים השנייה שמביא בפירוש המשנה, על שניהם קשה, מה שייך לאמוד בתרומה גדולה, ואם זה שייך אז למה לאמוד, מה ההבדל בין זה לבין תרומת מעשר וכולי. טוב, אפשרות אחת אולי היה אפשר להגיד, יש שיטת כמה ראשונים בודדים, יש תוספות רי"ד למשל בקידושין ומביא אותו המשנה למלך במתנות עניים, שבאמת אין שיעור להפרשת תרומה, חיטה אחת פוטרת את הכרי, אבל יש שיעור לנתינה. כשאתה נותן לכהן יש שיעור מסוים שפחות ממנו לא נחשב כנתינה. וכיוון שבתרומה אתה צריך להפריש מהכרי וגם לתת לכהן, אז בעצם בנתינה יש שיעור. מבחינת נגיד הפרשת חיטה אחת, את הכרי פטרת, אבל אתה לא יכול לקחת את החיטה הזאת ולתת את זה לכהן, זה לא נקרא נתינה. אתה צריך איזשהו שיעור מינימלי, ואפשר לדון שמה מה בדיוק השיעור, אבל לא ניכנס לזה כאן. אולי היה מקום להגיד שכן מה שיעור הנתינה, תחליטו מה שתחליטו, לא משנה כרגע מה שיעור הנתינה, אבל את השיעור הזה אומדים. ואתה אומד בתרומה גדולה, לא מדבר על ההפרשה כי להפרשה חיטה אחת פוטרת את הכרי, אלא על הנתינה. אבל זה אפילו לשיטת התוספות רי"ד זה בעייתי, כי השיעור הזה לא נאמר בשום מקום. אם אתה יכול להמציא אותו, אתה יכול להחליט מסברה כזו או אחרת, הייתי מצפה שיגידו משהו. בפשטות אם בכלל מדובר פה זה באמת על השיעור אחד מחמישים, שהוא השיעור הרגיל שמובא בהקשר של תרומה. ולכן להגיד שמודדים את שיעור הנתינה כשבכלל לא ברור מה המקור וכמה זה שיעור הנתינה, זה קצת קשה אפילו בשיטת התוספות רי"ד. ובשיטת רוב הראשונים אין שיעור גם בנתינה של תרומה, כך שזה בלאו הכי נשאר קשה לשיטות האחרות.

[Speaker C] אולי זה באמת מצווה אחרת, הנתינה? מה?

[הרב מיכאל אברהם] הנתינה. זה שאלה עוד שאלה, עוד רגע אני אגיע אליה, אם זאת מצווה אחרת או שזאת אותה מצווה. יש בפשטות אולי אני כבר אדבר על זה עכשיו, יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן בעניין הזה. הרמב"ם בשורש י"ב, הרמבם אומר ככה, והוא מבואר מדבר שמה על חלקי פעולה שלא מונים כל חלק פעולה כמצווה בפני עצמה, אומר והוא מבואר כי היות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת הוא חלק מחלקי המצווה, כמו שזכרנו באור העולה. בסדר יש מתנות כהונה, אז העור של העולה הוא חלק ממתנות כהונה, אז אומר הרמב"ם הנתינה היא לא מצווה בפני עצמה, היא חלק ממצוות המתנה הספציפית שבה מדובר, תרומה או מעשר או עור העולה או מה שלא יהיה חלה וכדומה. וכן גם ראשית הגז כלל המצווה היא שנוציא ראשית הגז וניתנהו לכהן, אומר זאת מצווה אחת, זה לא שתי מצוות. וכמו כן שנוציא מעשר ראשון וניתנהו ללוי. הרמב"ן שמה בהשגות חולק עליו בהשגות על שורש 12, והוא טוען שזה מצווה, תלוי איזה, זאת אומרת יש מתנות טובלות ויש מתנות לא טובלות. תרומה זה מתנה טובלת, כל עוד לא הפרשת אז השאר זה טבל, אסור לך לאכול. מתנות אחרות הן לא מתירות את השאר לך, אבל יש רק חובה לתת את זה לכהן. במתנות הטובלות אומר הרמב"ן יש שני דברים, א, את ההפרשה שמתקנת את הכרי, וב, את הנתינה לכהן. אז מקובל, זאת אומרת יש פה מחלוקת ברמב"ם לגבי מניין המצוות, האם בכלל הנתינה היא מצווה בפני עצמה או לא. אז פה אם אני חוזר לתוספות רי"ד, כשהוא אומר שיש שיעור בנתינה אז יש פה צדדים לכאן ולכאן. בשיטת הרמב"ם אפשר להגיד באמת שזה שתי מצוות שונות, יש שיעור ובהפרשה אין שיעור, חיטה אחת פוטרת את הכרי, אלא שאז יהיה קשה למה לאמוד בהפרשה. אז תפריש תפריש תפריש, ואחרי שיש לך כבר את כל התרומה שהפרשת כשאתה בא לקחת את זה לכהן אז תשים לב שתאמוד שיש לך מספיק כדי נתינה. מעבר לזה כמובן כמו שאמרתי קודם שכל הרעיון בזה שאפשר לאמוד בתרומה גדולה זה בשל לא נאמר שם שיעור. אתה לא יכול להשתמש בתוספות רי"ד שאומר טוב בנתינה יש שיעור לכן את זה אומדים. אם בנתינה יש שיעור אז מה ההבדל בין זה לבין תרומת מעשר? בתרומת מעשר גם יש שיעור ובגלל זה אמרת לי ששם לא שייך לאמוד, כי יש שיעור, התורה רוצה שיעור מסוים. עכשיו אם אתה לומד לי את זה כמו התוספות ריד, שיש שיעור בנתינה ובזה אומדים, לא העלית כלום. אמנם יש את מה לאמור, אבל אז מה ההבדל בין זה לבין תרומת מעשר? אז גם פה יש שיעור וגם שם יש שיעור. מה ההבדל? כך שלפי הרמב"ם שנתינה וההפרשה זאת מצווה אחת, אז יותר קשה להגיד את מה שהתוספות ריד אומר. שיש שיעור בנתינה שהוא לא שיעור בהפרשה. כי המצווה היא לקחת מפה ולתת לכהן. הכהן למרות ששייך של אותו אותה מצווה, עדיין יש איזה שהוא שיעור. אתה לא יכול לבוא לכהן הביתה לדפוק לו בדלת לתת לו גרגיר חיטה.

[Speaker C] אז מה תעשה? תאסוף הפרשות ממקומות אחרות.

[הרב מיכאל אברהם] אתה בא לתת, הרי התיקון לא מותנה בנתינה לכהן. התיקון מותנה בקריאת שם תרומה. קראתי שם תרומה, שמתי את זה בצד, זה מחכה. שיצטבר מספיק אני נותן את זה לכהן.

[Speaker B] לפי תוספות ריד הנתינה זו לא כמותית וחייב לתת משהו שזה שם מתנה.

[הרב מיכאל אברהם] מדובר שם שיעור ממש. מדובר שם שיעור. יש שיעור. שפחות ממנו זה לא נתינה. מדובר שיעורים ממש. יש שמה דיון שלם על מה בדיוק השיעור, אבל זה שווה פרוטה, כזית, כל מיני. אז אני אומר, התוספות ריד הזה לא פותר את הבעיה בכל מקרה איך שלא תלך פה. הוא לא פותר את הבעיה. אני אומר, כי זה כמו שאמרתי קודם, זאת קושיית הממה נפשך. וממה נפשך, אם אתה מדבר על ההפרשה, להפרשה אין שיעור, אז אני מבין שפה שייך אומד יותר מאשר תרומת מעשר, אבל אני לא מבין את המה לאמור. אם אתה מדבר על הנתינה, אז אני מבין שיש את מה לאמור, אני רק לא מבין למה אתה אומד בהפרשה כשבעצם מה שאתה צריך זה לאמוד את מה שאתה נותן ולא את מה שאתה מפריש. בטח אני לא מבין אם באמת יש פה שיעור בנתינה וזה מה שאתה אומד, אז מה הרווחת מול תרומת מעשר? בתרומת מעשר יש שיעור ולכן לא רצית שמה ליישם את האומד, כי שם יש שיעור. נו, ובנתינת תרומה גדולה גם יש שיעור? אז למה שמה כן מפריש את ה… מעמיד את האומד? בקיצור, העסק הזה לא עובד. אגב, רק במאמר מוסגר, הסתכלתי קצת ברמב"ם בעניין הזה, היה נראה לי מוזר בשורש השנים עשר כשקראתי את הרמב"ם קודם, היה נראה לי מוזר כי הוא אומר, והוא מבואר כי היות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת הוא חלק מחלקי המצווה כמו שזכרנו באור העולה, וכן גם ראשית הגז כלל המצווה, וכן שמוציא מעשר ראשון ויתנהו ללוי וכולי. סתם חוש הריח שלי אמר למה הוא לא אומר תרומה? התרומה הראשונה שהייתי מביא… זה לא קושיה, הערה. נכון, הוא אומר וכולי הכוונה לכל האחרים. אבל אם אתה תביא דוגמה ותגיד וכולי מה אתה מביא את ראשית הגז ואת המעשר? תביא תרומה. תרומה זה המתנת כהונה הכי בסיסית. הדבר הראשון שאותו אתה עושה. רמב"ם לא מזכיר תרומה. זה כבר ככה עורר אצלי חשד ראשון, ואז הסתכלתי בספר המצוות, תראו דבר מעניין. במצווה קכ"ה, זה סט של מצוות רצופות אחת אחרי השנייה. קכ"ה זה על ביכורים, שציוונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש. להוציא את הביכורים הכוונה לקחת את הביכורים, לקרוא על זה שם ביכורים ולהביא את זה למקדש. נתבאר שם שהם נכסי כהן, כלומר פירות הביכורים. מצווה קכ"ז שציוונו להוציא מעשר מצמח הארץ וכבר ביאר הכתוב שהמעשר הזה ללוויים. קכ"ט שציווה ללוויים להוציא מעשר מן המעשר שיקחו מישראל ויתנו לכהנים. קל"ג שציוונו להפריש חלה מעיסותינו ולתתנה לכהן. אז בכל מקום לשיטתו אומר שהמצווה היא אחת, להפריש ולתת. נכון? אתה מגיע למצווה קכ"ו שעליה דילגתי קודם, שם שציוונו להוציא תרומה גדולה. זהו. למה לא ונתנה לכהן? ממש חריף, תסתכלו. מצווה אחרי מצווה. בתרומה גדולה שציוונו להוציא תרומה גדולה.

[Speaker C] הכהן לוקח, הוא לא נותן.

[הרב מיכאל אברהם] נראה לי שלפי הרמב"ם לא שמצוות הנתינה היא חלק ממצוות ההפרשה, אין מצוות נתינה בתרומה. הוא לוקח. הכהן זוכה משולחן גבוה. זאת אומרת אתה לא צריך לתת את זה לכהן, אתה בעצם נותן את זה לקדוש ברוך הוא. לא לכהן. הקדוש ברוך הוא, איך נותנים לקדוש ברוך הוא? לזרוק לו לשמיים? מה אני אמור לעשות עם זה? זה הקדוש ברוך הוא אומר תן את זה לכהן, הוא ישמור לי על זה. כאילו זה לא… הנתינה נעשתה בהפרשה. ההפרשה היא עצמה נתינה כבר. אתה כבר העברת את זה כל מקום שזה קיים בגזא דרחמנא זה.

[Speaker C] זאת אומרת אני עדיין יכול לקבוע לאיזה כהן שאני רוצה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, עדיין אני יכול לעשות את זה.

[Speaker C] אם זה כבר הפרשת וזה כבר שייך

[הרב מיכאל אברהם] ליותר קרוב לקדוש ברוך הוא. גם את השם של הכהן שאליו תיתן. אין שם, העובדה היא שאתה יכול. אגב, זה בדיוק הוויכוח אם טובת הנאה היא ממון או לא ממון, אבל כי זה באמת לא דבר שלך אמיתי. אבל עובדה שאני כן יכול להחליט, וזה שווה כסף שאם אני אחליט שזה אליך או לא אליך, אתה מוכן לשלם על זה. אז לכן זה ממון.

[Speaker C] בתרומת מעשר לא קראת שיש כן נתינה. מה? בתרומת מעשר פרשת יש כן נתינה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. ציווה ללויים להוציא מעשר מן המעשר שיקחו מישראל ויתנו לכהנים. כן?

[Speaker C] רק בתרומה גדולה. מה זה שונה מתרומה גדולה?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע. הרמב"ם אומר בתרומה גדולה אין מצווה לתת, תרומת מעשר יש מצווה לתת.

[Speaker C] גמרא.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אתה יכול להחליט מה שאתה רוצה, אני קורא את לשונו. בלשון הרמב"ם נראה שלא רק שהוא חולק על התוספות רי"ד שאין שיעור בנתינה, ולא רק שהוא חולק על הרמב"ן שזה… בתרומה לשיטת הרמב"ם אין מצוות נתינה בכלל, גם לא כחלק ממצוות ההפרשה. אתה נותן את זה לכהן כי הקדוש ברוך הוא אמר שזה שלו. שלא תזרוק. כן, בדיוק. הכהן יכול לבוא ולקחת את זה באופן עקרוני. כמובן, אתה יכול תמיד להגיד למה לא הכהן ההוא, למה לא הכהן ההוא, וזה הטובת הנאה. אבל באופן עקרוני הכהן יכול לבוא ולקחת את זה, אתה לא אמור לעשות פה את מצוות הנתינה לכהן. הכהן לוקח את שלו. אז זה רק בקשר לנקודה הזאת, לכן זה כבר נועל את הדלת לחלוטין לפני האפשרות להגיד שהאומדן זה אומדן בשיעור הנתינה. לפי הרמב"ם אין שיעור נתינה כי אין בכלל מצווה לתת. זה פשוט של הכהן, שיקח את זה. אתה באמת יכול לקחת אליו חיטה אחת ולתת לו את זה. זה נראה מצחיק, אבל אין מניעה הלכתית לעניין הזה, כי סך הכל אתה מעביר לו את שלו, אתה לא נותן לו פה שום דבר. טוב, אני רוצה להציע הסבר לעניין הזה. הטענה שלי היא הבאה: השיעור שקבעו חכמים, אחד מארבעים, אחד מחמישים ואחד משישים, הוא שיעור בהפרשה, לא בנתינה. וגם בנתינה, אבל בבסיס זה שיעור בהפרשה. הוא שיעור דאורייתא, לא דרבנן. יש איזה הוה אמינא בסוגיה בחולין שזה ככה, לומדים את זה מפסוקים בנביא, לא משנה, אבל זה בפשטות שמה זה נדחה, ולכן זה נחשב שיעור דרבנן. לדעתי מהסוגיה כאן ובפרט משיטת הרמב"ם עולה שזה שיעור דאורייתא: אחד מארבעים, חמישים ומשישים. אלא מה, אז מה זה חיטה אחת פוטרת את הכרי? כי התורה לא רוצה לצוות עלינו להפריש כשיעור, לכן היא אומרת לנו חיטה אחת פוטרת את הכרי. כמובן שאנחנו אמורים להבין לבד שצריך… אגב, אחד הדינים שכתוב לגבי תרומה שתפריש בעין יפה. כן, מה זה עין יפה? גרגיר גדול? מה? חיטה אחת פוטרת את הכרי, אז מה עין יפה? אז כל הסיפור הזה הוא מוזר. הטענה שלי זה שמבחינת התורה, התורה מצפה שניתן יותר. היא לא רוצה להגדיר כמה לתת. היא אומרת חיטה אחת, אם אתה רוצה לתקן את הכרי חיטה אחת פוטרת את הכרי, אבל היא מצפה מאיתנו לתת יותר. כמה יותר? לא יודע, תן יותר. באיזשהו שלב באים חכמים ומנסים לאמוד, לאמוד כן, מה יהיה שיעור נתינה סביר מבחינת התורה?

[Speaker C] הפרשה-נתינה. הפרשה, כן.

[הרב מיכאל אברהם] מה יהיה שיעור הפרשה סביר? אחד מארבעים עין טובה, אחד מחמישים עין בינונית, אחד משישים עין רעה. אבל זה לא דין דרבנן. זה אומדן דרבנן למה שהתורה מצפה שנעשה. כמו מסרה הכתוב לחכמים, כפי שמה שאומרים על הלכות חול המועד ועל מחלוקת גמרא במקומות אחרים שבהם התורה משאירה לחכמים לקבוע מה יהיה הגדר של הדאורייתא. אז גם פה בעצם אותו דבר. רק זה לא דאורייתא ממש שאני חייב. אני לא חייב. חיטה אחת פוטרת את הכרי ואין מצוות נתינה. מבחינת ההפרשה חיטה אחת מספיקה ומצוות נתינה אין בשיטת הרמב"ם, לכן אין באמת חובה לתת. יש ציפייה מאיתנו שניתן. ציפייה מאיתנו שניתן יותר. כמה יותר? כל אחד היה יכול להחליט בעצמו. באיזשהו שלב באים חכמים ואומרים עכשיו אנחנו נקצוב: אחד מארבעים, חמישים ושישים. אחת האינדיקציות לעניין הזה זה השיעור המשולש שקבעו חכמים. למה חכמים נתנו שיעור אחד מארבעים, אחד מחמישים, אחד משישים? אם אתם רוצים לקצוב שיעור תגידו אחד מחמישים, כולם צריכים לתת, זה הכל. מי שרוצה שיתן יותר אין בעיה. למה אתה צריך להגיד לי כמה לתת יותר? אני אתן יותר, זה אתן יותר, אפשר להוסיף על תרומה. כל עוד אתה לא נותן את הכל, אם אתה נותן את כל החבילה זה כבר לא תרומה, אבל אתה יכול לתת כמה שאתה רוצה. אז אם חכמים רוצים שניתן יותר, שיגידו אחד מחמישים אתה חייב, ואם תוסיף יוסיפו לך מהשמים. למה צריך לקבוע אחד מארבעים עין יפה, אחד מחמישים עין… נותנים לי איזה שהם שיעורים, ואם אני רוצה אחד מחמישים וחמש? או אחד משבעים? או אחד מלא יודע מה משלושים? מה, מה? זה רע? לא, חכמים קובעים שיעור משולש. מה הרעיון בזה? מה ההיגיון בזה? נראה שיש פה היגיון.

[Speaker D] זה גם צריך לקשור בצורך באוכלוסייה, בצרכים של ה…

[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אז כל אחד שיחליט לעצמו. למה צריך לקבוע לו?

[Speaker D] בגלל שזה חובה, זאת אומרת, אולי יש פה, השנה יש יותר צורך, פה שנה יש פחות צורך.

[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אז נקבע שיעור. לא, אז נקבע שיעור מינימום. ואחד משישים אתה צריך לקבוע, לתת, זה מה שהתורה מצפה. מי שיכול ומתאים לו לתת יותר, שיוסיף ויוסיפו לו, אבל

[Speaker D] מה עם הצד של המקבלים? מה הצורך? זה כמו ש…

[הרב מיכאל אברהם] אין מקבלים. מי זה המקבלים? אין מקבלים. הכהנים. לא, הם לא מקבלים. הקדוש ברוך הוא מקבל. אנחנו מפרישים את זה לקדוש ברוך הוא, הוא אומר תיתנו את זה לכהנים, כי אני רוצה שהם יאכלו את זה, אבל זה לא מתנה לכהנים. וכל הרעיון אצל הרמב"ם הוא שזה לא לפי

[Speaker D] הצרכים שלהם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בתרומה. לא. מחיטה אחת לספק להם את הצרכים זה לא משהו. יצטרכו לעשות דיאטה לא פשוטה. בכל אופן, הטענה שלי זה שהשיעור המשולש מעיד בדיוק על הנקודה הזאת. מאיפה אנחנו יודעים? וכאן אני חוזר לנושא שלנו. הנושא שלנו בעצם הוא סוג אחר של סברה, רצון השם. אני טוען שתרומה זה דוגמה לעניין הזה. בתרומה אני לא יודע אם אני מסברה הייתי אומר שצריך להפריש איזשהו חלק מהתבואה שלי, לא יודע מה, לכהנים או לקדוש ברוך הוא, מה שלא יהיה. אבל באים… אולי ברכה הייתי מברך על זה קודם, כי בברכות הנהנין לפני שאני אוכל אני מברך. למה לקחת משהו ולתת? בטח אם זה לקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא צריך את זה? אז הסברה לא אומרת את זה. אבל התורה התורה קוראת לזה תרומה. ובתרומה רש"י בתחילת פרשת תרומה מביא שתרומה היא מנדבת הלב. מה שנותנים מנדבת הלב נקרא תרומה. ומה שייך נדבת הלב כשחיטה אחת מספיקה? לכן ברור לנו מלשון התורה, זה לא ציווי, מלשון התורה ברור לנו שהיא מצפה שניתן יותר. מי יגיד כמה? חיטה אחת מספיקה. אבל מלשון התורה ברור שהיא מצפה ליותר. ולכן בעצם כל אחד נתן כמה שהוא נתן. עכשיו באים חכמים וקובעים לזה שיעור. למה התורה לא נתנה את השיעור? כי היא רצתה שאנחנו נעשה את זה מיוזמתנו. אם היא הייתה נותנת שיעור, אז היינו נותנים את זה כי הדין מחייב. אבל התורה אומרת לא לא, אני רוצה שזה יבוא מנדבת הלב, לכן אני קוראת לזה תרומה. אז אם אתה רוצה לצאת ידי חובה חיטה אחת פוטרת את הכרי, זה מספיק, אין שום בעיה. אבל תשמע, קראתי לזה תרומה, אתה צריך להבין לבד שמצופה ממך לתת יותר. אוקיי? לכן התורה בכוונה לא קובעת פה שיעור מחייב. עכשיו כשחכמים בכל זאת, והרבה פעמים זה ככה, חכמים בכל זאת קובעים שיעור, גם במקום שהתורה השאירה פתוח, כי רוצים בכל זאת להסביר לאנשים או להבהיר לאנשים שבכל זאת מצופה מהם לעשות יותר. אבל אילו הם היו קובעים שיעור אחד, אחד מחמישים, אז אנשים היו מפרישים אחד מחמישים כי זה השיעור שחייבים מדרבנן וזהו. אז הם היו שופכים את התינוק עם המים. כי כל מה שהתורה רצתה זה שלא נעשה את זה. כשהחכמים יקבעו פה את השיעור הם הורסים את מה שהתורה ניסתה לבנות. את זה חכמים לא עושים. אם התורה לא קבעה שיעור וחכמים מחמירים ודורשים שיעור אני מבין. אבל אם התורה מצפה שאנחנו ניתן יותר, לכן היא לא קבעה שיעור, היא מצפה שתיתן יותר כי היא רוצה שתעשה את זה בהתנדבות, לכן היא בכוונה לא טרחה לכתוב שיעור. אז מה אתם חכמים נכנסים לנו פה עכשיו וקובעים שיעור? אז מה שחכמים עושים, הם קובעים שיעור משולש. וזה בעצם אומר לי, תשמע, גם אחרי שקבענו שיעור, אני משאיר לממד הוולונטרי מקום. ואתה עדיין צריך למקם את עצמך איפה אתה נמצא, אחד מארבעים, אחד מחמישים או אחד משישים. כי חכמים לא רצו להרוס את הדין דאורייתא, הם רק רצו לתת לו גבולות גזרה, רק רצו להבהיר לנו פחות או יותר מה נדרש מאיתנו. לכן הם קובעים שיעור משולש. זה הרעיון. נדמה לי שפעם אמרתי את זה כשדיברתי על נר חנוכה. בנר חנוכה גם שם יש שיעור משולש. יש נר איש וביתו, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. נכון? למה קובעים שלושה? היו פה כמה שתי קושיות בעצם, של הפני יהושע והבית יוסף, והבאתי שהרב יוגל… השאלה הייתה למה היה צריך את זה? כי הרי טומאה הותרה בציבור, אז למה צריך את הנס על פך השמן אם הטומאה הותרה? ושאלה שנייה זה מה שייך פה הידור שהוא יותר משליש? הגמרא בבבא קמא בדף ט' אומרת שהידור במצווה עד שליש. מלבר או מלגו, אבל הידור מצווה הוא רק שליש. ובנר חנוכה ההידור הוא פי שמונה. פי שמונה, פי חמש. אז כן, שלושים ושישה נרות או בבית שמאי נגיד במקום שמונה נרות, נר כל יום. אוקיי? אז פי ארבע וחצי. אז זה עדיין יותר משליש. איך זה נכנס לגדרי הידור? יש כאלה שאומרים שאפילו אסור לעשות יותר מזה. יותר מחמישית, יותר משליש. אז ה… הטענה, לא, לא חמישית, חמישית זה מצוות עשה, חמישית בממונות. אז הטענה מה שאמרתי שם זה שבזה שהנס בעצם נועד, והרב יואל כתב, שהנס נועד לאפשר לנו להדליק בהידור. נכון, טומאה הותרה בציבור, אבל עדיין יותר מהודר להדליק בשמן טהור. אז הנס מה שהוא עשה, הוא לא אפשר לנו להדליק, להדליק יכולנו גם בלי זה כי טומאה הותרה בציבור. הוא אפשר לנו להדליק בהידור. לכן מה שאנחנו עושים, אנחנו מתקנים לדורות הידור. זה לא מדין הידור מצווה של זה קלי ואנוהו הרגיל, אלא ההידור הוא חלק מהותי מהמצווה. אז למה לא קבעו את זה בתור חובה? אז למה קבעו נר איש וביתו, אבל יש מהדרין ומהדרין מן המהדרין? כיוון שאחרת זה לא היה הידור, אחרת היית עושה את מה שחייבים. נכון? אז היה צריך להעביר לך מסר מורכב. מצד אחד נר איש וביתו, אבל ברור שמצופה ממך להדר. כמה להדר? יש לך מהדרין, יש מהדרין מן המהדרין, תבחר. שלוש רמות בדיוק כמו בתרומה. אז השלוש רמות האלה זה תמיד אומר לך שחכמים בעצם עושים פה משהו כביכול נגד רצון התורה, אז הם לא רוצים לגמרי להרוס את רצון התורה, אז משאירים לך מנעד של אפשרויות כדי שעדיין תישאר הבחירה בידיך.

[Speaker C] והשיעור הזה הוא דאורייתא? איזה? אמרת ש…

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, רגע, רגע, בתרומה?

[Speaker C] ארבעים, חמישים, שישים? זה דאורייתא? כן. אז זה דרבנן?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, רגע, עוד שנייה, עוד שנייה. הטענה היא כזאת, בעצם השיעור הוא שיעור דאורייתא. זה הנקודה. רק מה? ברור שחיטה פוטרת את הכרי, לא בגלל שיש נתינה והפרשה. זה שיעור בהפרשה. בהפרשה עצמה, אם אתה רוצה רק לפטור את הכרי, זה חיטה אחת. אם אתה רוצה לתת תרומה לקדוש ברוך הוא, לא לכהן, לקדוש ברוך הוא, כן, אז תיתן יותר. כמה יותר? חכמים באים ואומרים לך אחד מארבעים, אחד מחמישים, אחד משישים. עכשיו שואלת הגמרא, איך מפרישים את זה? באחד מחמישים? דרבנן? כביכול? לא דרבנן, עכשיו אנחנו מבינים שזה דאורייתא. איך מפרישים את זה? מפרישים את זה באומד. למה? כי אני רוצה שתיתן בעין יפה. נכון, זה מה שמסבירים שמה הראשונים, אני רוצה שתיתן בעין יפה. זה לא סתם כי רוצים שתיתן בעין יפה. זה כל מהות העניין של תרומה. כל הרעיון של תרומה שלא ניתן שיעור זה כדי שתיתן בעין יפה. לכן מזה שהתורה לא ציינה שיעור, שאלתי איך מכאן שאסור להפריש במידה? אולי לא צריך כי אין את מה לאמוד? אבל מה זה הרמב"ם אומר שמזה שהתורה לא ציינה שיעור, אז אסור להפריש במידה? תשובה, אסור להפריש במידה, כי כל הרעיון שהתורה לא ציינה שיעור זה כדי שאתה תיתן את זה באופן וולונטרי. לכן אסור להפריש במידה. ולכן אומרת הגמרא, אז את השיעור הזה תפריש באומד. אומר רש"י והרמב"ם, איזה שיעור מדובר? האחד מחמישים. אבל אחד מחמישים הוא שיעור דרבנן? מה פתאום? הוא שיעור דאורייתא. הוא שיעור דאורייתא רק שהתורה לא קבעה אותו כדי שנפריש מהאומד. ואת זה צריך לאמוד. תקבע מה העין שלך, אחד מארבעים, אחד מחמישים וכולי, אתה צריך לקבוע את השיעור שלך, ואת זה תפריש באומד. זה דין דאורייתא, לא דין דרבנן. לכן גם בשיטת התנאים שמובאת בירושלמי משנה, שכתוב שמה אם אינו עניין, אז שאלתי איך עושים על דין דרבנן אם אינו עניין? אם אינו עניין והמוצא זה דין דרבנן. מה פתאום? זה דין דאורייתא, לא דין דרבנן. מכאן בדיוק אפשר ללמוד ששיעור תרומה הוא דין דאורייתא ולא דין דרבנן.

[Speaker B] זה קצת אומר לי מה שאומרים לי בחול המועד, יש שיטות שזה דאורייתא או דרבנן, אומרים מה זה…

[הרב מיכאל אברהם] הזכרתי את זה קודם, הזכרתי

[Speaker B] את זה קודם, מסרה תורה לחכמים. כן. אז גם פה, התורה אומרת חכמים כדאי יבואו ויאמרו לנו איך

[Speaker C] מקיימים את

[Speaker B] הדאורייתא.

[Speaker C] כן. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] יש כזה דאורייתא בתורה שהתורה כותבת את זה כדי לצאת בעין יפה? זה מה שכתוב. לא, אבל בתורה עצמה, לא היה כתוב…

[Speaker C] מה שכתוב בפרשת תרומה עצמו, בפרשת תרומה, לא יצא שמה גם כן שיעור לתת למשכן, נכון? נכון. ושמה כתוב כל נדיב לבו, כל אחד ייתן את ה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז כל נדיב לבו, משם לומדים בדיוק את הנקודה הזאת שהמושג תרומה בעצמו אומר לתת. לא, ברור, אבל אני אומר משם זה בניין אב לכל מקום. שכל מקום שכתוב תרומה פירושו מנדיבת לבו. ולכן אני אומר לך, עכשיו זה באמת מה שהתורה כותבת, שהיא קוראת לזה תרומה, בזה היא מלמדת אותנו שהיא מצפה מאתנו לתת יותר. אז זה מה שאם אני חוזר למה שאמרתי קודם, בעצם מה שיש כאן זה סוג אחר של סברה, שזה נקרא סברה של רצון השם. מלשון התורה, מפרשנות כזו או אחרת, אבל לשון התורה לא בהקשר שאני מחויב, אלא מההתייחסות של התורה אני מבין שהקדוש ברוך הוא מצפה לזה, שזה רצון השם. אם זה רצון השם, אז הסברה אומרת שצריך לעשות את זה. אז זה סברה שהיא לא אומרת לי לגוף העניין, שהגוף העניין הוא הגיוני, אלא הסברה היא סברה פרשנית שאומרת לי שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני לעשות את זה, אז אני חייב לעשות את זה. יש לזה כמה השלכות לעניין הזה. קודם כל, למה באמת העובדה שהשיעור הוא שיעור אחוזי ולא שיעור קבוע? אם זה היה כמו נגיד התוספות רי"ד, הייתי מצפה שהשיעור יהיה שיעור קבוע, לא שיעור אחוזי. זו נתינה לכהן, אתה לא יכול פחות מדאורייתא לתת לו גרגיר. למרות שיש לך חמישים גרגירים, זה הכל, אז אחד מחמישים זה בסדר מבחינת השיעור האחוזי, הפרשתי אחד מחמישים, אבל אתה לא יכול לתת דבר כזה לכהן. שיעור נתינה הייתי מצפה שלא יהיה שיעור אחוזי, אלא שיהיה שיעור באמת כמה אתה מביא לכהן. לפי מה שאני אומר כאן, לא, זה שיעור בהפרשה, לא שיעור בנתינה. אגב בחלה למשל, שזה כן יש מצווה לתת לכהן, בחלה זה קצת מעורבב, יש אחד מעשרים וארבע ואחד מארבעים ושמונה, מנחתום או מבעל הבית, זה השיעור. אז א', שם זה לא שני שיעורים, זה אחד, כי מנחתום זה השיעור ומבעל הבית זה השיעור, זה שיעור אחד. לכן כל המהלך לא קיים בחלה. למרות שזה שיעור אחוזי. ב', גם השיעור הוא לא לגמרי אחוזי, כי בחלה יש שיעור מינימלי של העיסה שממנה מפרישים חלה. אז גם כשאתה קובע נגיד אחד מעשרים וארבע, זה אחד מעשרים וארבע מתוך עיסה שהיא בגודל מינימלי, כך שבפועל יש פה שיעור כמותי. יש מינימום. בדיוק, יש מינימום כמותי, מה שאין בתרומה. לכן המהלך הזה הוא רק בתרומה, הוא לא בחלה. למרות שבחלה בכמה מקומות, ראשית עריסותיכם תרימו תרומה לה', חלה גם היא נקראת תרומה. יש לה גם כמה דינים של תרומה. אבל בהקשר הזה התרומה עומדת לבד, כמו שגם ראינו בתרומת מעשר. גם תרומת מעשר לא נכנסת לעניין הזה וגם חלה לא נכנסת לעניין הזה. זה רק תרומה גדולה. אוקיי. עכשיו נראה השלכה או שתיים. הרמב"ם בהלכות תרומות בפרק ג', אני אביא לכם הבדל בין איך שהרמב"ם מתאר תרומה לאיך שהרמב"ם מתאר חלה. זה די מקביל ותשימו לב להבדלים. אז בהלכות תרומות פרק ג' הלכה א', כתוב כך: תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר ראשית דגנך, כל שהוא אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי. ולכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים. אוקיי. וכמה הוא שיעור שנתנו חכמים? זה הלכה ב'. וכמה הוא שיעור שנתנו חכמים? עין יפה אחד מארבעים, והבינונית אחד מחמישים, ועין רעה אחד משישים, ולא יפחות מאחד משישים. אוקיי. לעומת זאת בחלה, הלכה א' להלכות ביכורים בפרק ה', הלכה א': מצוות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן. לא מופיע בתרומה, וזה כבר דיברתי. שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. וראשית זו אין לה שיעור מן התורה, אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה. זהו. בתרומה היה עוד המשך: ולכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים. פה אין. אין לה שיעור. הלכה ב': ומדברי סופרים שמפרישים אחד מעשרים וארבע מן העיסה כדי שיהיה בה כדי מתנה לכהן. פה זה כבר שיעור בנתינה כמו שרצית להגיד בתוספות רי"ד בחלה. ולמה? כי פה באמת השיעור הוא לא אחוזי כמו שאמרתי קודם, וגם אין שלושה שיעורים אלא רק אחד. כדי שיהיה מתנה שנאמר תיתן לו, תן לו דבר הראוי להיקרא מתנה. והנחתום מפריש אחד מארבעים ושמונה, לפי שעיסתו מרובה ויש בשיעור זה כדי מתנה. ההבדל מה פשר העניין הזה? זה ברור לגמרי שמה שאמרתי קודם, זה מה שכתוב ברמב"ם. הרמב"ם אומר לכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שקבעו חכמים, זו לא תקנת דרבנן. השיעור דרבנן בחלה זה שיעור דרבנן, ולכן בהלכה א' שעוסקת בדין דאורייתא לא מופיע שיעור בכלל. בהלכה ב' מדברי סופרים תפריש בשיעור של אחד מעשרים וארבע. נכון. בתרומה הרמב"ם בהגדרת הדאורייתא אומר: התורה לא נתנה לה שיעור ולכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים. זה דין לכתחילה ודיעבד בדאורייתא, זה לא איפה מצאנו ברמב"ם לכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שמסרו חכמים? זה לא לכתחילה, יש דין דרבנן שחייבים להפריש את השיעור הזה, מה זה קשור ללכתחילה? זה דין לכתחילה בדאורייתא, אלא שחכמים הם אלה שקבעו כמה זה.

[Speaker C] כשיעור שקבעו חכמים זה לא דין דרבנן, אלא חכמים קבעו מה זה השיעור לכתחילה שאותו צריך לעשות מדאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] בדיעבד גם חיטה אחת פוטרת את הכרי. בחלה יש דין דרבנן שמופיע רק בהלכה ב, לא קשור להלכה א, שמדברי סופרים תפריש כשיעור אחד מעשרים וארבע. לכן אני חושב שזה די ברור שכתוב ברמב"ם רמת ההבחנה הזאת.

[Speaker C] ואז בחלה ובתרומה יש את הדין הזה שבחלה אתה לא יכול לאסוף כמה חלות ביחד שבוע אחרי שבוע. למה לא? למה לא?

[הרב מיכאל אברהם] חלה זה תשים את זה בצד. לא, אני בזמן הזה יכול להפריש חלה, אני שם את זה בצד, מפריש אחרי זה עוד חלה, שם גם את זה בצד, וזה נותן לכהן כשזה מצטבר.

[Speaker C] אבל אתה לא יכול שבוע

[הרב מיכאל אברהם] אחרי שבוע לאסוף את ה… למה לא? בסדר, אתה מתכוון טכנית, כאילו זה מתקלקל, בסדר, זה עניין טכני, אבל אין בעיה הלכתית עם זה שאני צובר. אז אם אני עושה רק במקומות אחרים בהפרש של כמה דקות, לא משנה, אני יכול לצבור, אין לי מניעה, אין בעיה הלכתית בזה. קצת טכנית אולי. יוצא מזה שיעור בסוף, יוצא מזה שיעור.

[Speaker C] בסוף יוצא שהאחרונים כתבו שעומדים. אוקיי. ובתורה אתה צריך לתת את השיעור.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, ואת השיעור הזה עומדים ולא מודדים.

[Speaker C] פה פתרת

[הרב מיכאל אברהם] את שתי השאלות שאמרתי קודם. יש פה שיעור ולכן יש פה מה לאמוד ואת השיעור הזה לא מודדים אלא עומדים. עכשיו אין לך גם בעיה, אתה לא לוקח סיכון, כי מבחינת הקרי חיטה אחת פוטרת את הקרי. אבל זה מעבר לסיכון, התורה לא נתנה שיעור, הנקודה היא לא בגלל שאתה לא לוקח סיכון. התורה לא נתנה שיעור כדי שתעשה את זה באומד.

[Speaker C] ואז

[Speaker B] אם אומדים ונותנים את השיעור, זה יוצא לנו

[Speaker C] שהשיעור שצריכים לתת הוא יותר גבוה. כן. הבעיה ברמב"ם זה שהאומד לא יפחת מאחד משישים. נכון? זה אחד מהלשונות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא.

[Speaker C] אתה אומד והוא ואני והוא, הפוך, הפוך בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] המינימום הוא אחד משישים. אבל תאמוד ולא תמדוד. עכשיו כשאתה אומד ואתה יודע שאסור לך לרדת מאחד משישים, אתה תיתן יותר. בגלל זה עושים את זה, בדיוק בגלל זה עושים את זה, בשביל זה אומדים. עכשיו הטענה שזה יכול להיות גם אחד מארבעים?

[Speaker C] זה יכול להיות גם הממוצע, אחד מחמישים, זה יכול להיות ה… אם הוא נתן פחות מזה?

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא לא קיים את המצווה. אז הוא יכול גם סתם להפריש תרומה, יכול להיות טבל. אוקיי. אז השאלה מה צריך לעשות. לא הולך לתפוס עבריינים פה, זה לא…

[Speaker C] אם נתן חיטה אחת פטר את הקרי. אז הוא כן פטר, הוא קיים?

[הרב מיכאל אברהם] לא. תיקנו את הטבל, כן. אבל לא הפרישו תרומה. מותר לאכול את הטבל שנשאר, אבל התרומה חסרה. מה זה לא הפרישו? הכוונה התרומה חסרה. זה לא מצווה שלמה. זה מה שהרמב"ם אומר לכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שקבעו חכמים. זה לכתחילה ודיעבד. זה לא דרבנן ודאורייתא. אגב, ההשלכה היא למשל, יש השלכות לכיוון ההפוך ממה שמשתמע. נגיד השיעור בחלה הוא מעכב. אם לא הפרשת אחד מעשרים וארבע זה לא חלה. למרות שזה שיעור דרבנן. כי מדרבנן צריך לעשות את זה מדאורייתא. אם לא הפרשת אחד משישים תיקנת את הטבל למרות שזה דאורייתא. זה לא דרבנן. דווקא הדרבנן פה יותר חזק מהדאורייתא. בדאורייתא זה דין לכתחילה, אז הוא לא מעכב בדיעבד. אבל הדרבנן הוא דין לכל דבר, אז מדרבנן לא הפרשת. לכן למשל במעדני ארץ מעיר על הדבר הזה ובאמת אומר, הרב שלמה זלמן, במעדני ארץ זה הזרעים, אז הוא אומר שבחלה השיעור מעכב ובתרומה השיעור לא מעכב, כי פה כתוב לכתחילה ופה לא כתוב שצריך להפריש. אבל הוא לא מסביר את כל העניין הזה שזה בעצם דאורייתא. הוא רק אומר מלשון הרמב"ם רואים שפה זה מעכב ופה זה לא מעכב. עכשיו זה מאוד מאוד ברור.

[Speaker C] תרומה גם היא בברכה? תרומה גם היא מברכת? מה? אחד מארבעים, למה לא להגיד מינימום אחד משישים?

[הרב מיכאל אברהם] כי רוצים לה… לא, כי רוצים להגיד לך, נתנו לך שלוש מדרגות כאלה כדי להגיד לך שאנחנו מצפים ממך לתת יותר. אם היו אומרים אחד משישים, היית אומר אחד משישים, אני אתן אחד משישים.

[Speaker C] היית נותן מינימום ואז אולי בטעות היית נותן פחות.

[הרב מיכאל אברהם] כך אומרים את זה, כך אומרים את זה בלשון ההלכה, כך אומרים שיש לך שלוש מדרגות. ברור שאתה יכול גם לתת אחד משלושים, אבל אחד מארבעים זה כבר עין יפה. אתה רוצה לתת עוד יותר? אז עין יפהפייה. בסדר. יש סתירה שהאחרונים הקשו עליה גם בדברי הרמב"ם בין דין חלה ותרומה בזמן הזה. הרמב"ם כותב שבזמן הזה כיוון שהתרומה לא נמסרת לכהן אלא נשרפת, אז תפריש כלשהו. לא צריך להפריש אחד מארבעים, חמישים או שישים. בחלה צריך להפריש את השיעור.

[Speaker C] לא היום. מה? היום? כן. את השיעור?

[הרב מיכאל אברהם] כן. חלה צריך להפריש את השיעור וגם היום, למרות שזה נשרף, זה לא ניתן לכהן. אז כבר האחרונים שואלים למה, מה ההבדל? לפי מה שאני אומר ברור מה ההבדל. נכון שזה דין דרבנן החלה, והתרומה זה דין דאורייתא, אבל בחלה זה דין גמור. זה לא קשור עכשיו, נכון הטעם בטל, אתה כבר לא נותן את זה לכהן, אבל עדיין אתה צריך לבצע את ההלכה. ההלכה היא לתת אחד מעשרים וארבע. בתרומה זה רק דין לכתחילה, בעצם אתה עושה את ההפרשה גם בחיטה אחת. לכתחילה תיתן יותר. אם זה לא הולך לכהן אז אין לזה כל כך טעם, זה סתם לשרוף את זה. ובצדק זה כבר בחיטה אחת, בל תשחית, תעשה את זה כבר עם חיטה אחת. אז יש פה הבדל בין חלה לבין תרומה שגם הוא בעצם יוצא מהעניין הזה. אולי עוד הערה אחרונה בהקשר של תרומה, בירושלמי בתחילת פאה הוא מקשה למה בין אלו הדברים שאין להם שיעור למה לא הביאו את תרומה. אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה, למה לא הביאו את תרומה? והוא מביא עוד, הוא מקשה גם למה לא הביאו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה וכל מיני דברים כאלו. אז על אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה וגם דם ציפור מצורע, אז הוא

[Speaker C] אומר לא

[הרב מיכאל אברהם] אתינן מתניתא אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצווה. אלו אף על פי שהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצווה. זאת אומרת הוא הביא דברים שהמשנה לא הביאו דברים, זאת אומרת במשנה הביאו דברים שאם הוא מוסיף עליהם יש בזה מצווה. פה זה דברים שאתה יכול לקחת כמה שאתה רוצה אבל אין מצווה במה שאתה מוסיף עליו. אבל זה משאיר אותנו עם השאלה למה תרומה לא הובאה? כי תרומה ברור שככל שאתה מוסיף יש בזה מצווה. אז למה לא הביאו? אני חושב שהתשובה היא כיוון שבתרומה יש שיעור. אלו דברים שאין להם שיעור, בתרומה יש שיעור. השיעור הוא מינימום אחד משישים. התורה לא קבעה את זה כי רצתה שניתן את זה מעצמנו, אבל יש שיעור. אתה לא יכול להביא את זה בין הדברים שאין להם שיעור. הירושלמי עצמו מביא את השאלה על תרומה ולא עונה עליה. הוא עונה להם משהו אחר שזה כל מיני ויכוחים, הוא לא עונה את התשובה שלא מביאים פה משהו שמוסיפים עליו. אולי הערה אחרונה להוסיף על העניין הזה, אבל רק הערה אחרונה, אני אקרא לכם קטע ממסילת ישרים. מידת החסידות במסילת ישרים, בפרק י"ח. מידת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול. אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק להבינו על נכון, והוא מיוסד על חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית אשר ראוי לכל אדם חכם לב לרדוף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת. וכן אמרו רבותינו ז"ל ולא עם הארץ חסיד. ונבאר עתה עניין זה על הסדר, מה זה להיות חסיד? הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והעניין הוא כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית לא ישתדל ויכוון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים כבר ירבה הבן בדבר ההוא ועושה אותו כל מה שיוכל ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיוון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצווהו יותר בפירוש או יאמר לו פעם אחרת. והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שייוולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב ורע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת, שלא יאמר לא נצטוויתי יותר די לי במה שנצטוויתי בפירוש, אלא ממה שנצטווה ידון על דעת המצווה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו נחת. והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת כי גם הוא מסוג האוהבים. ותהיינה לו המצוות אשר ציווין גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד, לדעת שאל העניין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו. ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש או אפטור עצמי במה שמוטל עליי על כל פנים, אלא אדרבה יאמר כיוון שכבר מצאתי ראייתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה יהיה לי לעיניים להרבות בזה העניין ולהרחיב אותו בכל הצדדים שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו. וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו. נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדים והתנאים שראוי ושבאפשר. בסדר? ועיקר שורש החסידות היא ממין הפרישות אלא שהפרישות. הפרישות בלאווין והחסידות בעשין, ושניהם עניין אחד. הפרישות זה, החסידות זה להוסיף במצוות עשה והפרישות זה לצמצם יותר בלאווין, כן, להחמיר על עצמך יותר. ושניהם עניין אחד, שהוא להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצווה המפורשת שיהיה נחת רוח ליוצרו יתברך. צריך לשים לב טוב, זה לא סברה. הסברה זה מה שאני חושב שכך ראוי לעשות. נגיד זה מוסר, נגיד לא הצטווינו, אבל ככה זה מוסרי, אז מן הראוי לעשות את זה אז אני עושה את זה, זה סברה. פה הוא מדבר על משהו אחר, פה הוא מדבר על משהו שמתגלה לי מתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא, או של אבא, או של הרע, או של בעל ואישה וכאלה, שזה מה שהוא היה רוצה, בלי קשר לשאלה אם אני חושב שכך נכון. אז את זה אתה צריך לעשות, וזה נקרא מידת החסידות. יש פה הדוגמה של תרומה היא דוגמה טובה לעניין הזה. זהו.