ספק והסתברות – בהלכה, במחשבה ובכלל – שיעור 20 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת עסקנו ב-, התחלתי לדבר על המשמעויות של ההכללה ממבט פילוסופי. כן, אחרי שדיברנו על חזקת שלוש פעמים בהלכה. ראינו את ההנחות שמובלעות תמיד בתהליך שבו אנחנו עושים הכללה. בפעם הקודמת ניסיתי להסביר מה בכל זאת יכולה להיות ההצדקה לתת אמון בהכללות שלנו. אז הצגתי את בעיית הסינתטי א-פריורי של קאנט, וטענתי שהניסוח לפי קאנט של כל הבעיה של יום הוא בעצם איך ייתכן שאנחנו סומכים על אופן החשיבה שלנו כדי לתאר את העולם. חשיבה לא אמורה להיות כלי שמכיל מידע על העולם. מידע על העולם אנחנו שואבים מתצפית, ולכן תהליך ההכללה, שהוא בעצם תהליך מחשבתי. תהליך ההכללה בנוי כך שאנחנו קודם כל בודקים מדגם כלשהו של מקרים, ואז אנחנו עושים הכללה על בסיס המדגם הזה לחוק כללי. את המדגם הבסיסי אנחנו בודקים באמצעות תצפיות. זאת אומרת זה עניין אמפירי. אבל התצפיות האלה נותנות לנו אוסף של כמה מקרים. איך אנחנו עוברים לחוק הכללי על ידי הכללה? ההכללה היא לכאורה אקט מחשבתי. ולכן אין סיבה להניח, וזה בעצם התרגום של הטענות של יום, אין סיבה להניח שהתוצר של ההכללה הזאת מתאר נכון את מה שקורה בעולם. זה מתאר את איך שאני חושב, לא את איך שהעולם מתנהג. בשביל לדעת איך שהעולם מתנהג צריך לצפות בו. זה שאני חושב משהו מסוים זאת לא ערובה לזה שהדבר שאותו חשבתי באמת כך הוא מופיע בעולם. אני חושב שהזכרתי את אריסטו. אריסטו חשב שהמהירות שבה חפץ נופל לארץ היא פרופורציונית למשקל שלו, למסה שלו נגיד היום, אבל לא משנה, למשקל שלו. וזה היה נשמע לו נורא הגיוני, כי ככל שהחפץ הוא כבד יותר, אז הוא אמור ליפול לקרקע מהר יותר. עכשיו בשביל לראות שהוא לא צודק לא צריך מאיץ חלקיקים ולא כור גרעיני. מה שצריך זה לעלות על איזשהו מקום גבוה ולזרוק שתי אבנים, אחת קלה ואחת כבדה, ולראות אם הן נופלות באותה מהירות. ניסוי שבהחלט יכול היה להתבצע גם ביוון העתיקה, אבל העובדה היא שהוא לא התבצע. הוא לא התבצע כי לא הייתה מודעות לזה שזה שאני חושב שמשהו הוא הגיוני זאת לא ערובה לכך שזה באמת מה שיקרה בעולם. זה בסך הכל מתאר את איך שאני חושב, לא את איך שהעולם מתנהג. והדוגמה הזאת היא באמת דוגמה שמראה לנו עד כמה צריך לחשוד בדרכי החשיבה שלנו. והעצה היעוצה היא לבדוק על ידי תצפית. זאת אומרת, לבדוק את האינטואיציות שלנו על ידי תצפית כדי לראות אם באמת העולם מתנהג כמה שאנחנו חושבים שהוא אמור להתנהג. ואריסטו, שלא היה עדיין במודעות אמפירית, במודעות לזה שכל דבר צריך להיבדק בניסיון, אז באמת נפל לטעות המאוד בסיסית הזאת. אז מצד אחד אנחנו רואים שקשה לתת אמון בתהליכים חשיבתיים. מצד שני, כמו שקאנט, איך שקאנט הציג את השאלה, הוא לא שאל אם אפשר לתת אמון, אלא כיצד אפשר לתת אמון. זאת אומרת, ברור לו שאפשר לתת אמון וכל השאלה זה מה יכולה להיות ההצדקה לזה. כי הוא הבין שבעצם כל התובנות שלנו על העולם, כל חוקי הטבע, כל מידע כללי שאנחנו מחזיקים לגבי העולם הוא בעצם תוצאה של הכללה. ובמדע ובהכללות שאנחנו עושים יש לנו אמון. אז אפשר להגיד, כמובן, מי שמתעקש אז יגיד אוקיי, יש לנו אמון כי התרגלנו, אבל באמת לא ראוי לתת אמון. אבל קאנט שאל שאלה תאולוגית, כן? הוא שאל שאלה תאולוגית, אני מתכוון לא דווקא במובן הדתי. תאולוגית כפי שאני הגדרתי את המושג תאולוגית, זאת אומרת, אני מניח מסקנה ואני שואל מה יכול להיות הטיעון שיתמוך במסקנה הזאת. ואז כשהוא חיפש את הטיעון שתומך במסקנה הזאת, דיברתי על זה בפעם הקודמת, אני רק מסכם, אז הוא בעצם אומר שהעולם שבו אנחנו… מטפלים במדע זה לא העולם כשלעצמו אלא זה העולם כפי שהוא מופיע לעינינו. והעולם כפי שהוא מופיע לעינינו מושפע מכלי התפיסה שלנו, כלי ההכרה שלנו, ולכן בעצם זה ההסבר שמציע קאנט לזה שאנחנו יכולים באופן אפריורי, בלי תצפית, להגיד כל מיני דברים כלליים על העולם. למה? כיוון שהדברים האלה למעשה יסודם בצורת החשיבה שלנו, אבל צורת החשיבה שלנו היא איזשהו סוג של מסננת או אילוץ, כן, מסגרת שבתוכה אנחנו תופסים את העולם, ולכן זה באמת לא אומר מה קורה בעולם עצמו אבל זה כן אומר איך אנחנו נתפוס את העולם. כיוון שאיך שאנחנו נתפוס את העולם לא תלוי רק בשאלה מה קורה בעולם אלא גם בשאלה איך בנויים כלי התפיסה שלנו. אז הסברתי בפעם הקודמת למה אמרתי שהזכרתי שהוגו ברגמן סוקר באחד הפרקים בספר שלו, מבוא לתורת ההכרה, את כל התשובות שניתנו לשאלה הזאת לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה. הוא שולל את כולן. התשובה היחידה שיש כאלה שעוד מאמינים בה זו התשובה של קאנט, אבל בעצם גם היא לא מחזיקה מים. כן, הסברתי שאין שום סיבה בעולם שאנחנו לא נצליח לתפוס הכרתית משהו שמתנהל באופן שסותר את חוקי החשיבה שלנו. זאת אומרת, גם אם נגיד שהחשיבה שלנו מכתיבה את החוק השני של ניוטון, שהכוח שווה למסה כפול תאוצה, אף שווה לאמ איי, זה לא אומר שאם בעולם עצמו היחס יהיה אחר, הכוח פרופורציונלי לתאוצה בריבוע למשל, אנחנו לא נוכל לראות את העצם מאיץ בתאוצה כזאת. למה שלא נוכל? מה הבעיה? אם הוא יאיץ, אנחנו נמדוד את התאוצה ואנחנו נראה שהתאוצה היא אחרת. מאוד בלתי סביר לחשוב שאם החוק היה אחר, לא היינו מצליחים לתפוס את התופעות האלה. זה לא מאוד לא סביר. ולכן למעשה אנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. זאת אומרת, השאלה איך אפשר לתת אמון בתוצרים של החשיבה שלנו ככלים להכרת העולם, זאת אומרת בדברים שנוצרים על ידי חשיבה ולא על ידי הכרה, אבל הם נותנים תובנות על העולם. מה שקאנט קרא משפטים סינתטיים עם מידע על העולם אפריורי, זאת אומרת ללא תצפית. אמרתי שהדרך היחידה שאני רואה להצדיק את האמון הזה שאנחנו נותנים היא ההנחה שההכללות האלה שאותן אנחנו עושים הן לא הליכים מחשבתיים טהורים. זאת אומרת, זה לא דבר שנעשה כל כולו בתוך הראש שלי. יש פה גם אלמנט שכרוך באינטראקציה עם העולם. כשאני עושה הכללה, בעצם אני רואה באיזשהו מובן ראייה אינטלקטואלית, כן, בעיני השכל בשפה של הרמב"ם, אני רואה שההכללה הנכונה זו ההכללה הזאת. זה לא שאני חושב כך, זה לא הרגל מחשבתי שלי, כי אם זה היה הרגל מחשבתי שלי אין שום סיבה שתהיה התאמה בינו לבין מה שקורה בעולם. אבל העובדה היא שישנן התאמות, או לפחות אנחנו נותנים אמון בזה, אנחנו חושבים שישנה התאמה, וכנראה שאנחנו בעצם מניחים שההכללות שלנו גם הן תולדה של תצפיות. זה לא של חשיבה. אנחנו צופים במושגים המופשטים ואנחנו מבינים שכך צריך להיות החוק הכללי. זאת אומרת, הכללה זה בדרך כלל אנחנו מבינים שהזכרתי אני חומשב את פרנסיס בייקון, אני לא זוכר כבר, שהוא אומר שאיך אנחנו עושים איך אנחנו מגיעים לחוק מדעי, אנחנו אוספים נתונים, בודקים מקרים שונים, מודדים אותם, מגיעים למסקנות מסוימות ועושים הכללה לכל המקרים. זאת אומרת, זה מתחיל בתצפית על מקרים מסוימים ואז אקט מחשבתי, זאת אומרת אז באה ההכללה. וכמו שאמרתי עכשיו, לא, האקט המחשבתי בעצמו כרוך באיזושהי התבוננות על העולם. זה לא בהתחלה תצפית ואחרי זה חשיבה, גם האחרי זה, גם השלב השני כשאני עושה הכללה מהתצפיות, גם אז מעורבת ההכרה. זה לא רק חשיבה, זה גם הכרה. המחשה טובה לדבר זה יש בעיה ידועה בפילוסופיה של המדע כאשר מתעסקים בתיאור של פרנסיס בייקון. אז יש שתי דוגמאות ששני מחברים שונים שראיתי שמתעסקים בשאלה הזאת, אף אחד לא מזכיר את השני, אבל הם בעצם מדברים על אותו דבר. ואחד מהם זה היסטוריון בריטי בשם קאר, שכתב ספר "מהי היסטוריה", ושמה הוא מדבר על השאלה איך אנחנו מגיעים למסקנות לגבי הסברים של אירועים היסטוריים. נגיד שאני רוצה להבין למה נפוליאון ניגף בקרב ווטרלו. אז לפי פרנסיס בייקון מה שאני אמור לעשות, אני אמור לאסוף נתונים על הצבא של נפוליאון, על אלה שמולו, כן, וולינגטון ובליכר, כן, הפרוסים והבריטים, ולנתח את כל הנתונים שיש שמה, ואז לנסות ולמצוא הסבר למה נפוליאון ניגף. אבל כמו שאומר קאר, התיאור הזה לא יכול להיות נכון. בגלל שכשאני ניגש לאסוף את העובדות שנוגעות לעניין, ישנן אינסוף עובדות. אינסוף עובדות. זאת אומרת, מה הגובה של הקשר מ"פ הרביעי בגדוד החמישי? מה שם אימו של השליש של הגדוד השני? מאיזה צד באה השמש? מה היה מבנה הקרקע באותו מקום? אינסוף, זאת אומרת, אין ספור נתונים שאני יכול לאסוף. עכשיו כשאנחנו אוספים נתונים אנחנו לא אוספים אינסוף נתונים. היינו אוספים אינסוף נתונים, לא היינו גומרים עם איסוף הנתונים וגם לא היינו יודעים מה לעשות עם הנתונים, זאת אומרת איך להכליל אותם או מה לעשות. כן, עודף מידע זה מידע שאין לנו יכולת להשתמש בו. אז לכן אנחנו לא יכולים בעצם, התיאור שלו הולך כך, אנחנו לא יכולים לאסוף את העובדות לפני שיש לנו איזשהו רעיון מה יכולה להיות התיאוריה שתצא מהעובדות האלה. זאת אומרת אני מראש יודע שהשם של האמא של השליש של הגדוד השני לא יהיה רלוונטי. זאת עובדה אבל אין טעם להתעסק איתה, היא לא רלוונטית. איך אני יודע שהיא לא רלוונטית אם אני עוד לא יודע איך מנצחים קרבות, זאת אומרת איזה פרמטרים משפיעים על הניצחון בקרב. אני לא יודע. אז אם אני לא יודע את זה, אז לכאורה הייתי אמור לאסוף את כל העובדות, אין לי דרך לסנן איזה עובדות הן רלוונטיות ואיזה לא. אבל ברור שאם הייתי אוסף את כל העובדות כמו שאמרתי אז אי אפשר היה לעשות שום דבר. הייתי רק אוסף עובדות כל הזמן עד שאני מת ואחרי היו ממשיכים לאסוף את העובדות כי יש אינסוף עובדות. אז לכן ברור שאנחנו בעצם עושים סינון של העובדות שאותן אנחנו אוספים. אבל איך אנחנו יכולים לעשות את הסינון הזה? הרי הסינון הזה הוא תלוי תיאוריה. זאת אומרת אם ניצחון בקרב נגרם על ידי מורל של חיילים, אז אני מבין שכדאי לאסוף עובדות שנוגעות למורל של החיילים מכל הצדדים. אם זה תלוי באיכות הציוד אז גם אני אאסוף עובדות שנוגעות לאיכות הציוד. אם זה תלוי באמא, בשם של האימהות, בגיל האימהות, במרחק מהבית, בטיב הקרקע, אז אני אאסוף את העובדות האלה. לכן בעצם מי שקובע איזה עובדות הן רלוונטיות זאת התיאוריה. אבל את התיאוריה אני לא יודע עד שלא אספתי עובדות. אני צריך לאסוף את העובדות ואז אני אבנה את התיאוריה. אז יש פה איזשהו מעגל קסמים כזה שאין דרך לצאת ממנו. אני צריך לדעת את התיאוריה כדי לדעת איזה עובדות לאסוף, אבל לפני שאספתי את העובדות אני לא יכול לדעת את התיאוריה, את התיאוריה אני בונה מהעובדות. אז משהו פה לא יכול להתחיל. אותו דבר יש בספר של קרל המפל על פילוסופיה של המדע, זה מלווה את הקורס של האוניברסיטה הפתוחה, מבוא לפילוסופיה של מדעי הטבע או פילוסופיה של המדע, לא זוכר כבר איך זה נקרא, ושמה הוא מתאר תופעה דומה. הוא מביא דוגמה של רופא בבית חולים אוסטרי נדמה לי הונגרי אוסטרו-הונגרי איפה שהוא, זמלווייס, יהודי, שהיה ראש מחלקה, ראש מחלקת יולדות, והייתה שמה עוד מחלקה של מחלקת יולדות ובמחלקה של זמלווייס הייתה תמותה יותר גבוהה של יולדות מאשר במחלקה השנייה. והם החליטו לנסות ולבדוק דרך אלימינציה, זאת אומרת להשוות מה קורה בשתי המחלקות ולנסות להסיק מסקנות מה גורם לתמותה הגבוהה יותר במחלקה של זמלווייס. אלא מה, שהם לא ידעו איזה עובדות לאסוף, כי לא היה להם מושג מה גורם לתמותה. אז יש שם תיאור מרתק של איך הם אספו עובדות. אתם לא תאמינו איזה עובדות הם אספו שם. הם אספו שם את הצליל של הפעמון של הכומר שהיה עובר שמה במחלקה כל בוקר, את כיוון החלונות, גודל החלונות, את גיל הרופאים, אני לא זוכר כבר בדיוק, עובדות הזויות לחלוטין כי לא היה להם שמץ של רעיון איזה עובדות יכולות להיות רלוונטיות. כדי להסביר תמותה ממשהו שאנחנו לא יודעים מהו. אנחנו לא יודעים ממה מתו את היולדות האלה. בשלב מסוים הם החליטו לבדוק סטודנטים. זאת אומרת, באו סטודנטים לנתח… לא לנתח, סליחה, לטפל בחולים במחלקה, להתמחות, ובמחלקה של זמלווייס הסטודנטים שהגיעו הגיעו מיד אחרי שיעור פתולוגיה. הם ניתחו גופות, ואז עלתה ההשערה שהם לא רחצו ידיים אחרי נתיחת הגופות והזיהומים האלה הם בעצם מה שהרג את היולדות. במחלקה השנייה הסטודנטים לא הגיעו אחרי פתולוגיה, אז לכן זה הפרמטר שהם מצאו שמבדיל בין שני המחלקות, ובאמת אחרי שאמרו לסטודנטים לחטא את הידיים התמותה ירדה, והם הבינו שזה כנראה היה הפרמטר הקובע. אבל זה היה נס גמור. זה נס גמור בגלל שמה פתאום לשים לב דווקא לעובדה הזאת? יכולות להיות אינספור עובדות אחרות, וברור שמאחורי הנס הגמור הזה ישבה איזושהי אינטואיציה שאולי אפילו לא היו מודעים לה, שניקיון הידיים יכול להיות רלוונטי לתמותה של יולדות, ניקיון הידיים של מי שמטפל בהן. אוקיי? עוד לא ידעו שמה על מיקרואורגניזמים ועל חיידקים ודברים מהסוג הזה, ולכן לא היה להם שום רעיון. זאת אומרת, זה נשמע כמו כישוף לרחוץ ידיים לפני שמטפלים בחולים. אבל הם ניסו את זה וזה עבד. ואז הם הגיעו למסקנה שקדחת היולדות נגרמת מאיזשהם מיקרואורגניזמים מהידיים, מהזיהום בידיים של הסטודנטים וכולי. שתי הדוגמאות האלה, אחת מהיסטוריה ואחת מרפואה, מדגימות את אותו רעיון. והרעיון הוא שאיסוף העובדות אם אני לא מצויד בתיאוריה, איסוף העובדות הוא ירייה באפלה. יש אינסוף עובדות, אין לי דרך לדעת איזה עובדות לאסוף. מצד שני, התיאוריה נבנית על בסיס העובדות שאספתי. אם אני לא יודע איך לאסוף עובדות אני לא יכול לבנות את התיאוריה, ממילא אני לא יכול לאסוף את העובדות, וכמובן אני תקוע. אז איך בכל זאת אנחנו מתקדמים? אנחנו מתקדמים בגלל שיש לנו, עוד לפני שאנחנו יודעים את התיאוריה מה גורם לתמותה של יולדות או מה גורם לניצחון בקרב, יש לנו איזה שהם רעיונות אינטואיטיביים מה יכולה להיות התיאוריה או מה לא תהיה התיאוריה. יש לנו אינטואיציה מסוימת איזה עובדות תהיינה רלוונטיות ואיזה עובדות לא תהיינה רלוונטיות, למרות שאין לנו מושג מהי התיאוריה, ואם ישאלו אותנו אנחנו לא נדע להגיד על זה כלום. אבל יש לנו אינטואיציה כלשהי שאומרת לנו, מכוונת אותנו באיזושהי צורה, אומרת לנו איזה עובדות יכולות להיות רלוונטיות ואיזה עובדות כנראה לא רלוונטיות, שכמובן אפשר לטעות. אבל עדיין יש פה איזושהי הכוונה שעוזרת לנו להתקדם. וזה בעצם אומר שלפני שאני יודע את התיאוריה, לפני שעשיתי את ההכללה על בסיס העובדות, יש לי כבר איזושהי אינטואיציה שעוזרת לי לאסוף את העובדות הרלוונטיות ולהחליט איזה הכללה אני עושה. וזאת אינדיקציה מאוד ברורה לזה, זאת כמעט הוכחה לזה שכאשר אנחנו עושים הכללה וכאשר אנחנו אוספים עובדות, זה לא סתם ירייה באפלה. יש לנו איזושהי הכוונה אינטואיטיבית, האינטואיציה שלנו מכוונת אותנו לעובדות הרלוונטיות ולהכללות הנכונות. וזה מחזק את מה שאמרתי בפעם הקודמת שבאמת האקט של ההכללה, כי בדרך כלל כמו שאמרתי בייקון אומר קודם תצפית ואחרי זה הכללה. לא, קשה להפריד את שני הדברים האלה. ההכללה מלווה את התצפיות. אני צריך להבין על איזה עובדות לצפות וההכללה בעצם מכתיבה או עוזרת לי לפחות להתכוונן לעובדות רלוונטיות ולהתעלם מעובדות לא רלוונטיות. לכן אי אפשר להפריד את העבודה המדעית לשני שלבים כאלה: קודם אוספים עובדות ואז עושים הכללות. כשאתה אוסף את העובדות יש לך כבר רעיונות מסוימים על מה תהיה ההכללה פה. ואיך זה קורה? אני טוען שזה קורה בגלל שהכללה היא תוצאה של התבוננות, לא של חשיבה. אני מסתכל בעולם ואני מקבל איזשהו רושם מה יכולה להיות פה ההכללה ולאט לאט זה מתגבש יותר ויותר עד שאני מבין שזאת כנראה ההכללה הנכונה. זה שוב פעם, זה לא תהליך שמביא אותי בוודאות לתשובה הנכונה, אבל זאת גם לא ירייה באפלה. זאת אומרת, זה לא משהו שהוא לא שווה כלום. הוא נותן לי איזושהי הכוונה, הוא עוזר לי. עדיין אני צריך להצליב מידע, לבדוק את עצמי, לא תמיד אני צודק, אבל זה כן עוזר לי לפחות להתקדם כי אם לא היה לי הכוונה כזאת אז הייתי מסתובב סביב הזנב שלי ואוסף אינסוף עובדות ועובדות ועובדות. ואוסף אינסוף עובדות ועובדות ועובדות ועובדות ולא הייתי יכול להתקדם לשום מקום. הרב, הרב?

[Speaker B] כן. הרב, זה לא כמעט מתבקש שזה נכון מה שהרב אומר בגלל שהרי אבולוציה, ברור שהיא יצרה בנו את האינטואיציות, לא אאוט אוף דה בלו, אלא כדי שנהיה קשורים לעולם,

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו חלק מהעולם, וזה

[Speaker B] הכרחי מאוד האינטואיציה להישרדות שלנו. כמעט מתבקש שזה יהיה, ואם זה לא היה קורה אז היינו אומרים שהיינו תמהים.

[הרב מיכאל אברהם] תראה, התפיסה המקובלת היא שאינטואיציה היא בעצם תוצאה של ניסיון מצטבר, הרבה פעמים לא מודע, אבל זה איכשהו מארגן לי את הנוירונים בראש, הניסיון המצטבר הזה, וזה בעצם מה שבונה את האינטואיציות שלי. אני, זה ברור שיש בזה משהו, אבל מצד שני גם ברור שזאת לא יכולה להיות כל התשובה, ואגיד לך למה, בגלל שכאשר אני אוסף את האינטואיציות האלה לאורך הניסיון המצטבר, גם ברמה הלא מודעת, יש את אותה בעיה שהצבעתי עליה כאן. איך אני יודע לעשות את ההכללות מאותם מקרים שפגשתי קודם? הרי המקרים שפגשתי קודם הם מקרים מסוימים, ובשביל להוציא מהם תובנה כללית אני צריך לעשות הכללה, ושוב פעם כל זה נעשה בלא מודע, רשת הנוירונים שלי איכשהו מתארגנת, אבל ההכללה הזאת יכולה להיעשות באינסוף צורות, אז איך אני עושה דווקא את ההכללות האלה ואיך הם באמת נמצאות יעילות? זאת אומרת…

[Speaker B] אני שואל אבל אבולוציונית, לא מתבקש שזה יהיה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני טוען שלא. למה לא? כיוון שאבולוציה לא הייתה… אבולוציה לא הייתה פה. אם

[Speaker B] לא הייתה לנו אינטואיציה שמותאמת באיזושהי צורה למציאות המציאותית, אז היינו שורדים פחות, ממילא אלה שיש להם אינטואיציה שרדו יותר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה טיעון אחר, אני דיברתי קודם על טיעון…

[Speaker B] על זה אני מדבר, אני מדבר על הטיעון שהאבולוציה לכאורה מוכרח ממנה ומתבקש, בוא נגיד מתבקש, זה לא מפתיע שהאינטואיציות שלנו הן פוריות.

[הרב מיכאל אברהם] אני מסכים מאוד חלקית. על זה דיברתי כשדיברתי בשיחה הרביעית ב'מצוי הראשון', אני מתעסק בהרחבה בטיעון הזה, ואני טוען שהוא גם הוא לא מספיק. א', כי את האינטואיציה עצמה הוצאנו מתוך ההליך המדעי, את האבולוציה סליחה, לא את האינטואיציה. את האבולוציה בעצמה הוצאנו מתוך ההליך המדעי. עכשיו אם האמון שלי בהליך המדעי מבוסס על אבולוציה, אז איך היה לי אמון לפני שידעתי את האבולוציה?

[Speaker B] לא, זה באמת פלפול הרב. אנחנו רגילים משחר תודעתנו להאמין באינטואיציה שלנו. אנחנו עכשיו, כשיכולים לעשות רפלקציה, התבגרנו ושמענו על האבולוציה, עכשיו אנחנו נותנים לזה הסבר, גם בלי ההסבר זה עובד, רק שעכשיו אנחנו מבינים את זה, אז ההסבר הוא כמעט מתבקש.

[הרב מיכאל אברהם] לא, וזה מה שאני אומר, אני לא מסכים. אני לא מסכים בגלל שא', בגלל שהאמון הזה ניתן גם במאה ה-17, וכשהיית שואל את הבנאדם באותה תקופה 'למה אתה מאמין לחושים שלך?', היה אומר 'מה זאת אומרת? ברור, כי החושים שלי משקפים את המציאות', אולי לא מבין את השאלה שלך בכלל. כשאתה שואל בני אדם היום במאה ה-20, תקבל אותה תשובה, אותה תשובה. האמון שלהם לא מבוסס על האבולוציה מבחינת ההנמקה שהם נותנים, לא מה שקרה בפועל. עכשיו מבחינת מה שקורה באמת, לא הדין וחשבון שהאנשים יתנו לך אם תשאל אותם, אלא מה קרה באמת. אתה טוען שבפועל האבולוציה בנתה את זה גם אם האנשים לא היו מודעים לזה. אז כמו שאמרתי קודם, גם אם האבולוציה הייתה בונה את זה באופן לא מודע, עדיין אתה לא יכול להימלט מזה שהרי יש אינסוף אפשרויות שאתה צריך לעבור עד שאתה מגיע לאפשרות הנכונה. גם האבולוציה הייתה משאירה אותנו במצב של הלא יודע מה, של האורגניזם הראשון שנוצר, לא היינו יכולים להתקדם. כשאתה בודק אינסוף אפשרויות שאחת מהן נכונה או מעט מאוד מהן נכונות, אין לאבולוציה דרך להתקדם.

[Speaker B] אתה צריך למיין

[הרב מיכאל אברהם] את האפשרויות שעל הפרק באופן כזה שנגיד יישארו, לא יודע מה, אלף, ואחת מהן תהיה נכונה, ואז אפשר להתקדם אבולוציונית.

[Speaker B] אבל הניסיון שלנו של רוב בני האדם בעולם הוא ניסיון מוגבל, יחסית מוגבל, לא אינסופי. והמפגשים שלנו עם הבנת המציאות, יש סוף אפשרויות להכליל. רגע, אבל האתגרים שלנו במציאות שהיצור האנושי נפגש איתו הוא די סופי, הוא רב מאוד אבל הוא סופי. וכיוון והאבולוציה הטביעה בתוכנו את ההרגשה מה נכון בפרשנות של המציאות הזאת, ולכן אנחנו בוחרים מתוך שלל האפשרויות את הבחירות הנכונות. אני לא מסכים.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מסכים בגלל שאני לא מדבר עכשיו על הליך מודע. אני מסכים איתך, אני מדבר על הליך לא מודע. אבל גם בהליך הלא מודע, אחרי שנפגשת בכמה מקרים, לא משנה כמה שלא יהיו, יש אינסוף אפשרויות להכליל מתוך המקרים האלה, לייצר חוק כללי, אינסוף. עכשיו השאלה איזה מהאפשרויות, נגיד תיווצר. אם ייווצרו אינסוף אפשרויות אז מראש אנחנו יודעים את התשובה.

[Speaker B] זה כמו המדרש הזה של התינוק שהוא בעצם יודע הכל, את התורה ואת כל העולם הוא יודע לפני שהוא נולד, ואז משכיחים לו את זה והוא צריך לשחזר את זה. בעצם משחזרים את מה שאנחנו יודעים כבר מראש.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אז אם אנחנו יודעים את זה מראש בלא מודע, מאיפה זה בא? מאיפה זה בא?

[Speaker B] האבולוציה, כי האבולוציה הטביעה בתוכנו.

[הרב מיכאל אברהם] האבולוציה לא יכולה לייצר את זה. למה לא? בגלל שהיא לא יכולה לברור בין אינסוף אפשרויות, אפשרות אחת או שתיים.

[Speaker B] רק אותם בודדים שחשבו על האפשרויות הנכונות שרדו.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אין. יש לך נגיד שיש לך אלף אנשים ויש לך אינסוף אפשרויות. כל האלף היו מתים. כי מה הסיכוי שאחד מהאלף האלה יעלה על אפשרות אחת נכונה מתוך אינסוף? כל האלף היו נכחדים. זה ברור שיש איזשהו מיון שנעשה לא באופן סטטיסטי עיוור. זה פשוט אחרת לא היה יכול להתנהל. אני עוד רגע אציג את זה מזווית אחרת.

[Speaker B] אז אני אשאל את הרב מאיפה באה האינטואיציה המופלאה הזאת?

[הרב מיכאל אברהם] אני טוען שזה בא מהמבנה שלנו וכמובן מהנפש שלנו. זאת אומרת המבנה, נגיד כשאתה בונה…

[Speaker B] אז אין לנו ויכוח. הרב מודה שזה משהו שמוטבע בנו משחר קיומנו. תקרא לזה אבולוציה, תקרא לזה אלוקים,

[הרב מיכאל אברהם] תקרא לזה איזה תיאוריה אחרת. לא, אבל השאלה אם המשהו הזה שמוטבע בנו אכן מביא אותנו למסקנות נכונות או שהוא משלה אותנו?

[Speaker B] לא, אבל אני אומר, את העובדה שאנחנו יכולים לנחש או לחוש בעיני השכל כמו שהרב אומר, את הדברים הנכונים, זה מוטבע בנו כבר מקודם. מאיפה זה בא, מה זה

[הרב מיכאל אברהם] חשוב?

[Speaker B] אבולוציה, אלוקים, הסבר אחר.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אין לי בעיה, אני רק אומר שאבולוציה לבדה לא יכולה להסביר את זה. לא יכולה להסביר את זה. ברור שיש לה חלק בעניין הזה. זה כמו מה שמדברים כשאתה מאמן רשת נוירונים. אוקיי? כשאתה מאמן רשת נוירונים אנשים אומרים תראה, אתה נותן לרשת דוגמאות, אתה לא אומר לה שום דבר. אתה נותן לה דוגמאות ועובדה שהיא מתארגנת כך שהיא מצליחה לעשות את ההכללה הנכונה כי עובדה שבדוגמאות הבאות היא תיתן לך פחות או יותר תשובה נכונה. זה לא מדויק, בגלל שכשאתה מאמן אותה אתה מכניס לתוכה מידע שאתה כבר עיבדת אותו, זאת אומרת שאצלך הוא קיים. עיבדת בעין. הרשת היא לא ערומה, הרשת אתה בונה אותה ואתה גם זה שמאמן אותה. אתה גם אומר לה איזה דוגמה היא נכונה ואיזה דוגמה היא לא נכונה, לפחות בסופרוויזד לרנינג. אז לכן זה לא תהליך שיכול להיות מוסבר כתהליך עיוור לגמרי. לדעתי זה בלתי אפשרי מבחינה סטטיסטית. אבל אני אנסה להציג את זה מזווית אחרת. תראו, גם עליה דיברתי בעבר. יש כתוצאה מהבעיות האלה שתיארתי, יש ויכוח בפילוסופיה של המדע שלובש צורות ופושט צורות, אבל בעצם הוא נסוב בדרך כלל סביב אותו עניין, ניסוחים שונים, וזה איך להתייחס באמת לחוקי הטבע, לתוצרים של ההכללות שלנו. יש תפיסות שאומרות, בדיוק בגלל הבעיות של יום ושל קאנט ושאין באמת פתרון משכנע לבעיות האלה, יש תפיסות שאומרות שחוקי הטבע הם לא טענות על העולם, הם סטייטמנט עליי. זאת אומרת, לי נוח לארגן את העובדות שפגשתי בדפוסים האלה, ואני לא טוען שאלה באמת הדפוסים שלפיהם מתנהל העולם עצמו. אבל לי נוח להשתמש בזה. זאת תפיסה אחת. תפיסה שנייה זו התפיסה הטבעית הנאיבית יותר, שאומרת לא, ברור, חוקי הטבע זה תגליות שלנו על העולם. חוקי הטבע מתארים איך העולם עצמו מתנהל, זה לא סטייטמנט עליי, זה סטייטמנט על העולם. כמובן שהגישה השנייה צריכה לתת מענה לקשיים של יום ושל קאנט. זאת אומרת, אתה מאמין להכללה שלך, לחוקים הכלליים שהגעת אליהם באמצעות ההכללה, והשאלה היא מה ההצדקה לזה? זה שאתה מאמין זה יפה, אבל השאלה מה ההצדקה לזה? אולי זו סתם אשליה? אז באמת הגישה הראשונה אומרת תראה, זה שאני מאמין, אני לא באמת מאמין לזה, ואני כן מאמין אבל זאת אשליה. לא צריך להאמין לזה, אלא מה? בינתיים ככה מתארגנות לי העובדות, זו צורת החשיבה שלי. אתם רואים את הדמיון לקאנט. זו צורת החשיבה שלי, אני משתמש בצורת החשיבה שלי כדי לארגן את הדוגמאות, וכל עוד זה עובד זה בסדר. אז הגישה הראשונה אני הולך בעקבות זאב בכלר, בספרים שלו, בספר בעיקר "שלוש מהפכות קופרניקניות", הוא קורא לגישה הראשונה אקטואליזם ולשנייה אינפורמטיביזם. אקטואליזם פירושו שמה שאמיתי זה מה שנוכח באופן אקטואלי מול החושים שלי, מה שצפיתי בו באופן ישיר. או במילים אחרות, רק המדגם, כי את המדגם ראיתי. החוק הכללי אין לי שום דרך לדעת אם הוא נכון או לא, אני משתמש בו כי ככה החשיבה שלי בנויה, ולמה לא? נוח לי יותר לארגן את העובדות באופן הזה, אבל זאת לא טענה על העולם. זאת התפיסה האקטואליסטית. זאת אומרת, הדברים שלא נוכחים באופן אקטואלי מול העיניים שלי לא נכונים. אני יכול להשתמש בהם כי זה נוח לי, אבל אני לא יכול לטעון שהם מתארים נכון את העולם. רק מה שאקטואלי מול העיניים שלי אני יכול להגיד שהוא נכון בעולם עצמו. אז אם צפיתי בעצם מסוים שנפל לכדור הארץ, אני יכול לדעת שהעצם ההוא בזמן ההוא נפל לכדור הארץ. זה אקטואלי, מול העיניים. כל מסקנה נוספת שאני אסיק מתוך זה, זה כבר אינפורמציה, ואינפורמציה זה על חשבוניה פרטית, זאת אומרת אין לי שום הצדקה לטעון שזאת אינפורמציה נכונה על העולם. האינפורמטיביסט טוען לא, גם האינפורמציות, לא רק הדברים שנוכחים באופן אקטואלי, אלא גם הדברים שאני מוסיף, ההכללות שאני עושה, גם הן טענות קבילות על העולם. אוקיי? עכשיו, שתי התפיסות האלה נאבקות ביניהן על זירת הפילוסופיה, בעיקר פילוסופיה של המדע או של ההכרה, אפיסטמולוגיה, בצורות שונות. ובאמת אחד הביטויים אולי הידועים לקושי הזה, למה שמוביל לאקטואליזם, זה התזה של פופר על הינתנות להפרכה. פופר בעצם טען שתיאוריה מדעית זאת לא תיאוריה שהוכחה, זאת אפילו לא תיאוריה שאפשר להוכיח אותה כי אי אפשר להוכיח תיאוריה. תיאוריה מדעית זאת תיאוריה שאפשר להפריך אותה, אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה. אם היא הופרכה, אז היא תיאוריה מדעית לא נכונה. אם היא לא הופרכה, אז היא תיאוריה מדעית שטרם הופרכה. אתה יכול לקרוא לה נכונה או לא, אבל בעצם מדויק יותר להגיד שהיא טרם הופרכה. למשל, התיאוריה שכל העורבים הם שחורים, אי אפשר, אין דרך להוכיח אותה, כי אתה לא יכול לדעת שצפית בכל העורבים. תמיד יכול להיות שיש עוד עורבים שבהם לא צפית. לעומת זאת להפריך אותה אתה יכול, כי אם תמצא עורב אחד שהוא סגול, אז הפרכת את התיאוריה הזאת, כי לא נכון שכל העורבים הם שחורים. יש א-סימטריה בין הוכחה לבין הפרכה בתיאוריות מדעיות. ולכן אומר פופר, תיאוריה מדעית זאת תיאוריה שאתה יכול להעמיד אותה למבחן הפרכה. זאת אומרת שאתה יכול לתכנן ניסוי שהתוצאה שלו תפריך את התיאוריה. אם היא לא, אם עשית את הניסוי והתיאוריה לא הופרכה, אז אפשר להמשיך להשתמש בה, כי היא טרם הופרכה. אבל אם היא הופרכה אתה צריך לזרוק אותה ולחפש תיאוריה אחרת. מה בעצם פופר אומר? אם לוקחים את זה לניסוחים קיצוניים, יש כל מיני ניסוחים בכתבים שלו, אבל אם לוקחים את זה לניסוחים קיצוניים, אז בעצם מה שפופר אומר, אתה אף פעם לא יכול להגיד שתיאוריה מסוימת היא נכונה. אתה יכול להגיד שהיא עוד לא הופרכה, זה הכל. או במילים אחרות, התיאוריה היא לא טענה על העולם. אתה לא יכול להגיד שהיא נכונה, שהיא מתארת את העולם. כל מה שאתה יכול להגיד זה שבינתיים לא פגשת שום עובדה שמנוגדת לתיאוריה הזאת. או במילים אחרות, התיאוריה היא הדרך היעילה ביותר מבחינתי לארגן את העובדות שבהן פגשתי, אבל זה לא טענה על העולם.

[Speaker C] פופר גם אמר את הטענה הזאת נגד התיאוריה שלו?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא נגד התיאוריה שלו, זה מה שהוא טוען.

[Speaker C] לא, מה שהוא טוען שכל תיאוריה שעדיין לא הופרכה היא בטרם לא הופרכה, זאת התיאוריה שלו, אולי זה גם תיאוריה שתהיה שנפריך אותה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, התיאוריה הזאת היא תיאוריה נורמטיבית, לא תיאוריה עובדתית. הוא מדבר על תיאוריות שעוסקות בעובדות, תיאוריות מדעיות. הטענה שלו היא טענה מטא-מדעית, היא לא טענה מדעית. היא טענה מה נקרא מדע, אז אין פה מה להפריך או לאשש.

[Speaker C] כן, אני מתכוון לומר, אם יתברר איכשהו שנהיה מסוגלים להוכיח באופן ודאי איזו תיאוריה.

[הרב מיכאל אברהם] איך יכול להתברר דבר כזה? לא יודע. אי אפשר להוכיח תיאוריה. אין דרך להוכיח תיאוריה. תיאוריה תמיד מדברת על אינסוף עובדות, אתה אף פעם לא צפית באינסוף העובדות, גם בעתיד וגם בעבר וגם בכל העולם, זאת אומרת זה פשוט לא יקרה. תיאורטית, אם אני אצפה בכל העובדות, אז אכן. נגיד שיש תיאוריה שלא עוסקת באינסוף עובדות אלא רק במיליון, וכולנו נרתמים למשימה ואנחנו צופים בכל מיליון המקרים שעליהם נסובה התיאוריה, והצלחנו לראות שהיא אכן נכונה. גם זה לא יפיל את פופר.

[Speaker B] זה כבר לא תיאוריה, זה סתם תצפית.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה כבר לא תיאוריה, זה פשוט סאק של עובדות. זה הכל. התיאוריה בהגדרתה תמיד עוסקת בעוד מקרים חוץ מהמקרים שבהם פגשתי. לכן אני חושב שזו טענה אנליטית, הטענה של פופר. זאת לא טענה שאתה יכול לפרוך אותה בניסוי. היא לא טענה מדעית, היא לא עוסקת בעובדות. היא עוסקת בנורמטיביות מדעית. מה רשאי להיקרא מדע ומה לא רשאי להיקרא מדע. אז זה הכיוון האקטואליסטי. עכשיו, הוויכוחים בין אקטואליסטים לאינפורמטיביסטים ניטשים כמו שאמרתי הרבה, והם בדרך כלל תופסים אותם כוויכוחים פילוסופיים. תסתכלו על הספר של בכלר. אני דיברתי איתו אחרי שקראתי את הספר שלו, ואמרתי לו שעיקר חסר מן הספר. אני מסכים לניתוח שלו, אבל עיקר חסר מן הספר. הוא דוגל מאוד בהתלהבות באינפורמטיביזם, והוא מסביר איזה אבסורדים מגיעים אם אנחנו דוגלים באקטואליזם. אבל הוא לא הסביר מה ההצדקה לאינפורמטיביזם, זאת אומרת, מה ההצדקה לסמוך על ההכללות שלנו? הרי הבעיה היסודית שאיתה מתחיל כל הדיון, אין בכל הספר שלו הצדקה. כל הטענות שלו הן בעצם טענות פילוסופיות שהאקטואליזם הוא בלתי נסבל, הוא מעצבן, הוא לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה, אבל לא שהוא לא נכון. זאת אומרת, אין בשום מקום, לא תמצאו טענה מוחשית לטובת האינפורמטיביזם בכל הספר הזה, למרות שהספר מיועד לתמוך באינפורמטיביזם ולתקוף את האקטואליזם. לכן אמרתי לו שהוא עשה חצי מהעבודה. וכמובן את החצי השני הוא לא עשה ולא בכדי, כי החצי השני דורש את המיסטיקה שלי. המיסטיקה שאומרת שאתה צריך שאינטואיציה היא כלי מכיר, ואתה יכול בעצם לראות את ההכללות. פילוסוף רגיל של המדע לא יקבל דברים כאלה בדרך כלל. בכל אופן, אז מה שקורה, למה אנשים כולם חושבים שבעצם הוויכוח הוא ויכוח פילוסופי שלא ניתן להכריע בו? בגלל שכל התנהלותו של המדע

[Speaker B] נעשית

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק באותה צורה, בין אם אתה אקטואליסט ובין אם אתה אינפורמטיביסט. מה זאת אומרת? כאשר אנחנו רוצים לבנות תיאוריה מדעית, אז גם האקטואליסט וגם האינפורמטיביסט ממליצים לנו להתנהל בדיוק באותה דרך.

[Speaker C] תאספו

[הרב מיכאל אברהם] עובדות מסוימות, תחלילו אותן לחוק כללי, וזה החוק המדעי. עכשיו תיקחו את החוק המדעי, תעמידו אותו למבחן הפרכה, כמו של פופר. זאת אומרת, תעשו ניסוי ותראו האם הניסוי הזה מאשר את התיאוריה או

[Speaker C] מפריך את התיאוריה.

[הרב מיכאל אברהם] אם הניסוי הזה

[Speaker C] מפריך

[הרב מיכאל אברהם] את התיאוריה אנחנו זורקים את התיאוריה, מחפשים תיאוריה אחרת. אם הניסוי מאשר את התיאוריה, אז אנחנו נשארים איתה. כל התיאור הזה מקובל גם על אקטואליסט וגם על אינפורמטיביסט. ההבדל ביניהם הוא רק בשאלה איזו משמעות אנחנו נותנים לכל שלב כזה. האקטואליסט יאמר שההכללה שאותה אנחנו עושים על בסיס העובדות היא סטייטמנט עלינו ולא על העולם. והאינפורמטיביסט יגיד שזה סטייטמנט על העולם. אחרי זה אם הייתה, אם היה ניסוי שפרך את התיאוריה, שניהם מסכימים שצריך לזרוק את התיאוריה ולחפש אחרת, אבל מסיבות שונות. האינפורמטיביסט יגיד צריך לזרוק את התיאוריה כי התברר שהיא לא נכונה. האקטואליסט יאמר, היא אף פעם לא הייתה נכונה. צריך לזרוק אותה כי היא כבר לא מארגנת לי את כל העובדות, אז מה הטעם? אני רוצה תיאוריה שמארגנת לי את כל העובדות. אם יש עובדה אחת שמנוגדת לתיאוריה, זה אומר שהתיאוריה כבר לא מארגנת לי את כל העובדות שאני יודע, אז אין טעם להשתמש בה. לא כי היא לא נכונה, אלא כי אין טעם להשתמש בה, היא לא יעילה. היא אף פעם לא הייתה נכונה, אבל היא הייתה יעילה עד שהופרכה והפסיקה להיות יעילה. אוקיי? ולכן כל התהליך המדעי של החלפת תיאוריות, בניית תיאוריות, הפרכה, הכללה וכל הדברים האלה, זהה לחלוטין בתמונה האקטואליסטית ובתמונה האינפורמטיביסטית. אין הבדל. ולכן בעצם זה נראה כל כך מתסכל הוויכוח הזה, כי אין שום דרך להכריע אותו. אתה חושב ככה, הוא חושב ככה. אני טוען זה סטייטמנט עליי, אתה טוען זה סטייטמנט על העולם. אוקיי, אבל אנחנו מתנהלים אותו דבר. שנינו עובדים במעבדות באותה צורה. שנינו מתנהלים בעולם בדיוק באותה צורה.

[Speaker B] הרב יכול להסביר שוב מה זו העמדה אינפורמטיביסטית?

[הרב מיכאל אברהם] אינפורמטיביזם אומר ש… הכללה היא טענה על העולם, לא עליי. הכללה מכילה הרי תוספת אינפורמציה, זה משפט סינתטי. אינפורמטיביזם בעצם זה מה שאני קראתי סינתטיות. זאת אומרת, זה מכיל מידע מעבר למידע שנמצא בתצפיות שערכתי, כי אני מדבר על קבוצה שלמה של אירועים, לא רק על האירועים שבהם צפיתי. אז בעצם הוא מכיל עוד המון אינפורמציה, המון מידע מעבר לאינפורמציה האמפירית שהייתה בידיי. האינפורמטיביסט יאמר נכון, אבל אני מתייחס לאינפורמציה הזאת כאינפורמציה אמינה. זאת אכן טענתי, כך באמת מתנהל העולם. והאקטואליסט יאמר לא, אין פה שום אינפורמציה נוספת, רק נוח לי לטפל בעובדות המוכרות לי דרך חוקים כלליים, תאוריות כלליות, כי ככה המוח שלנו בנוי. וכל עוד זה לא הופרך, אז למה לא לעשות שימוש בכלים שנוח לי להשתמש בהם? זה הכל.

[Speaker D] הרב, שאלה רגע. האקטואליסט אומר את זה רק על תיאוריות גדולות או גם על תצפית למשל, דברים שאנחנו משיגים בחושים שלנו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, להפך. הוא אומר על דברים שצפינו בהם באופן ישיר, זה נוכח באופן אקטואלי מול עיניי, אז זה כן. זאת אומרת, את האמינות של החושים הוא מקבל. זה בעצם אמפיריציזם קיצוני. זאת אומרת, את האמינות של החושים הוא מקבל, כל מה שמעבר למה שראיתי בחושים, זה על אחריותי הפרטית.

[Speaker D] למה זה אבל? זאת אומרת, כמו למשל שאני נותן אמון בבן אדם עד שהוא יוכיח לי שהוא לא אמין, אבל אני כן חושב שהוא אמין, למה לא לעשות אותו דבר לגבי תיאוריות מדעיות?

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. אותו דבר, גם לגבי אדם יגיד לך אותו דבר.

[Speaker D] אבל אני לא יכול להחזיק בטענה לגבי אדם מסוים, נגיד חזקה שבן אדם לא משקר, אני באמת חושב שהוא לא משקר, למרות שיכול להיות שמתישהו הוא יבגוד באמון הזה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז אתה גם באמת חושב ששני גופים בעלי מסה מושכים זה את זה. הכל אשליות. זה פשוט מבנה המוח שלי.

[Speaker D] למה אבל, למה אבל הוא חושב שזו אשליה והוא לא חושב שלמשל מה שהוא

[הרב מיכאל אברהם] חוזה בעיניים זו אשליה? אבל יש

[Speaker D] אינטואיציה, למה הוא לא מקבל את זה? לא, הוא לא, הוא לא

[הרב מיכאל אברהם] מקבל את האינטואיציה כמקור למידע על העולם. רק תצפיות. זה מה שאמרתי, זה אמפיריציזם קיצוני.

[Speaker D] אבל זה לא ספקנות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש פה מידה רבה של ספקנות. כל אמפיריציסט הוא ספקן גדול.

[Speaker D] ואיך הוא מתרץ את זה?

[הרב מיכאל אברהם] יש תנועה עולמית כזאת של סקפטיציזם, כן, גם בארץ יש סקפטיקנים. הסקפטיקנים הם בעצם אמפיריציסטים.

[Speaker D] כן, אבל איך הוא מתרץ את זה שכל תחושה שיש לו, שהיא תחושה אמפיריציסטית מה שנקרא, זאת הוא כן מקבל ותחושות אינטואיטיביות הוא לא מקבל?

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת מה ההבדל? מבחינתו זה לא אצלו, מבחינתו אמפיריציזם זה לא תחושה. מראה החושים זה חישה, זה לא תחושה.

[Speaker B] ואיך הוא עושה הכללה?

[Speaker D] אבל למה הוא סומך על זה? למה הוא סומך על זה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא עושה, לא, הוא עושה הכללות כי ככה נוח לו לעבוד, אבל אם תשאל אותו האם ההכללה הזאת באמת נכונה, זאת אומרת מתארת את העובדות בעולם, לא, מה פתאום.

[Speaker B] זה האקטואליסט או האינפורמטיביסט? אקטואליסט. לא, אבל מה אינפורמטיביסט אומר על ההכללה?

[הרב מיכאל אברהם] אינפורמטיביסט אומר לא, אני נותן אמון בהכללה שלי. כן, אני חושב שככה זה מה שקורה בעולם. ומכוח מה? מכוח זה שאני נותן אמון באינטואיציות שלי.

[Speaker B] הוא נזקק לאינטואיציה.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאמרתי, הבסיס לאינפורמטיביזם לא תמצא אותו אצל בכלר. השאלה עדיין בעינה, מכוח מה? כמו ששאלת. יפה שאתה נותן אמון בהכללות שלך, באינפורמציה הנוספת שאתה יוצר מכוח החשיבה שלך, אבל מכוח מה? למה?

[Speaker D] הרב, אפשר אבל להקשות אותו דבר על האמפיריציסט, מכוח מה אתה יודע שהחושים שלך לא מטעים אותך ומזייפים את מה שאתה רואה?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון. זו טענה ידועה כנגד האמפיריציסטים, הם משום מה מחליטים שהחושים לא נמצאים תחת הספק הזה. לחושים זה ברור. כל מה שמעבר לזה נמצא בספק. זה אותו דבר אצל הפוזיטיביסטים שהיו, כן, אמפיריציסטים קיצוניים, אותו דבר. אתה יכול לשאול רגע למה לתצפיות אתם כן מאמינים, אולי החושים מתעתעים בנו, אולי אנחנו סתם מדמיינים, אולי אין עולם בכלל. כן, ברקלי היה גם אמפיריציסט והוא חשב שאין בכלל עולם, שהכל נמצא רק אצלנו בתוכנו פנימה. נו, ומה יענו על זה? ככה, הם מניחים שזה נעלה מכל ספק. וכל השאר זה ספקולציות שלנו. בכל אופן, אז מה שמתסכל בוויכוח הזה, זה שלכאורה אין שום דרך להכריע אותו. אין שום דרך להכריע אותו, כי כל מה שהמדע מתנהל בדיוק באותה צורה בין אם אתה פועל במסגרת אקטואליסטית ובין אם אתה פועל במסגרת אינפורמטיביסטית. לכן הוויכוחים זה התכתשויות פילוסופיות בלתי נגמרות שאין או אופנות מסוימות, אבל אין דרך באמת להכריע את זה. ככה. ככה מקובל לחשוב בדרך כלל. עכשיו, מה שאני רוצה לטעון זה שיש לפחות במובן מסוים כן, יש דרך להכריע את זה. וכדי לעשות את זה אני רוצה, רגע, אני רוצה לנסח לנסח אחרת את הוויכוח. רגע. לא מצליח לראות, רגע אחד. לא מצליח לראות. יש פה משהו על המסך ואני לא מצליח לשתף אותו, לא ברור לי למה. אני פשוט אמחק את כל השאר. או. זהו, בסדר. עכשיו אני רוצה לנסח מחדש את הוויכוח. תראו, יש פה גרף והגרף הזה מתאר תלות בין כוח לבין תאוצה, פורס ואקסלריישן, אוקיי? החוק השני של ניוטון קובע שיש יחס ישר והאף, הכוח, שווה למסה כפול תאוצה. זאת אומרת שאם אני מפעיל כוח ברמה מסוימת, אז תתקבל תאוצה ברמה מתאימה. כוח ברמה יותר גבוהה, תאוצה ברמה יותר גבוהה, השיפוע של הגרף זה בעצם המסה. אוקיי, אז האף שווה לאם איי. הנקודות, רגע, כן, הנקודות החלולות, הנה פה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, מייצגות ניסוי. עשיתי חמישה ניסויים ומצאתי את חמש הנקודות אחת, שתיים, שלוש, ארבע וחמש. כל נקודה כזאת מסמנת תאוצה מסוימת ומתאים לה כוח מסוים. זה תאוצה קטנה יותר, כוח קטן יותר, תאוצה גדולה קצת יותר, כוח מתאים וכן הלאה. אוקיי? עשיתי חמש מדידות, שמתי את חמש המדידות האלה על הגרף. ועכשיו מה שאני רוצה זה לעשות הכללה. מה פירוש לעשות הכללה? להעביר את הגרף עצמו. תתעלמו רגע מהגרפים שמצוירים כאן, גם הרצוף וגם המקווקו, יש לי רק את חמש הנקודות העגולות האלה, כן, החלולות האלה, זה מה שיש לי. עכשיו אני שואל, מה הגרף? זאת אומרת מה הקו הרציף שתופר את כל הנקודות? עכשיו כל אחד כמובן יודע שבמצב כזה אנחנו נעביר את הקו הישר. הקו הישר הוא בעצם הקו הכי פשוט שתופר את חמש הנקודות האלה. ואז בעצם אישרנו את החוק השני של ניוטון ש-F=MA, שהיחס הוא יחס ישר בין הכוח לבין התאוצה. עכשיו יבוא מישהו ויאמר, כן, אבל בעצם אני יכול לתפור את חמש הנקודות האלה גם בהמון צורות נוספות. למשל הקו המקווקו, גם הוא תופר את כל חמש הנקודות האלה. אתם רואים? הוא עובר דרך זאת, דרך זאת, דרך זאת, זאת וזאת. וכמובן אתם יכולים להבין שיש אינסוף קווים כאלה שכולם יתפרו את חמש הנקודות האלה. אז מי אמר לנו שהקו הרציף הישר שהעברתי הוא באמת הקו הנכון? אז בדרך כלל התשובה היא שזה הקו הפשוט ביותר. ואם הקו הישר יותר פשוט מהקו העקום, הוא יותר פשוט במובנים מתמטיים, יש פה פשוט פחות פרמטרים. קו ישר יש לו רק פרמטר אחד או שניים אם תרצו, Y=AX+B, אז יש רק שני פרמטרים. פרבולה יש לה כבר שלושה פרמטרים וכן הלאה. זאת אומרת כל קו עקום יש בו יותר פרמטרים, לכן הקו הישר הוא הכי פשוט. ואכן אנחנו בדרך כלל בוחרים, תמיד בעצם, בוחרים במצב כזה שההכללה בעצם תתואר על ידי הקו הישר. ככה כולם עושים. עכשיו אני חוזר לאקטואליסט ולאינפורמטיביסט. שניהם יסכימו שצריך להעביר פה את הקו הישר בחמש הנקודות האלה. שוב פעם, תתעלמו רגע מהקו המקווקו ומהנקודות השחורות. אני מדבר רק על הנקודות החלולות והקו הישר, אוקיי? אז אם חמש הנקודות החלולות האלה זה תוצאות המדידה, גם האקטואליסט וגם האינפורמטיביסט יעבירו את הקו הישר בתור ההכללה שלהם. אתם מבינים שלעשות את הגרף זה בעצם מה שנקרא לעשות הכללה. חמשת המקרים זה המדגם שלי ועכשיו אני רוצה למצוא את החוק הכללי, עבור כל תאוצה או כל כוח מה תהיה התאוצה, אז אני מעביר קו. מי זה הקו הנכון? זאת ההכללה. מי זאת ההכללה הנכונה? במקרה הזה כולם יסכימו שזה הקו הישר. עכשיו מה יהיה ההבדל? ההבדל יהיה שלפי האקטואליסט הוא יגיד, תראו הקו הישר זה לא הקו הנכון, אבל זה הקו הכי פשוט והכי נוח לי לארגן עליו את העובדות ולכן אני בוחר בקו הזה. כל עוד אין לי משהו שסותר, למה לא להשתמש בתיאור הפשוט ביותר? זה הכי נוח לי. לא כי זה הכי נכון. הפשוט לא קשור לנכון. פשוט זה פשוט בעיניי. כך המחשבה שלי בנויה, שזה מה שנראה לי פשוט. אין לזה שום קשר לנכון, אומר האקטואליסט. בסדר, אני מסכים, זה לא קשור לנכון ועדיין חוק הטבע יהיה הקו הישר. למה? כי חוק הטבע הוא טענה עליי, לא על העולם. וזאת הדרך הפשוטה ביותר מבחינתי לתאר את אוסף העובדות שמצויות בידיי, חמשת העיגולים החלולים.

[Speaker B] אבל למה מה שנוח לך זה הדבר שכדאי לעשות? אולי אתה רוצה לקבל שכר על העמל ואתה מחפש דווקא את הדרך המסובכת והקשה ואז אתה מרגיש טוב?

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה רוצה, לבריאות שיהיה לך, אבל הוא רוצה לעשות את הדרך הפשוטה ביותר, כי למה להשתמש בכלי מסובך אם יש לך כלי פשוט? בסדר. למה לא? אתה רוצה להיות אקטואליסט אחר, לבריאות, זה בסדר גמור.

[Speaker B] אבל זאת עובדה שכולנו בכל זאת בוחרים בפשוט. למה? כי אנחנו בנויים לעצלות כאילו?

[הרב מיכאל אברהם] האקטואליסט יאמר כי ככה אנחנו רגילים לחשוב, זה מבנה החשיבה שלנו. והאינפורמטיביסט יאמר לא, כי בעיניי הפשוט הוא אינדיקציה לנכון. זה הכי סביר שזה החוק הנכון, כך טוען האינפורמטיביסט. ואז האקטואליסט כמובן ישאל, מניין לך? כל המידע שבידך זה חמשת העיגולים החלולים. את העיגולים האלה אפשר להסביר באינסוף צורות, לא רק עם הקו הישר. זה שאתה בוחר בקו הישר זה סתם כי אתה בנוי בדרך שלך הכי נוח לעשות את זה ככה. אבל אין לזה שום בסיס אמפירי, זה לא באמת לא יכולה להיות באמת טענה על העולם, כך טוען האקטואליסט. ולכאורה בצדק. מצד שני, כמו שקאנט אומר, כולנו מבינים שהקו הישר הוא הקו הנכון. והאקטואליסט יכול לברבר עד מחר, גם הוא חושב שזה הקו הנכון. אלא מאי, אין לי דרך להצדיק את זה. ולכן השאלה של האקטואליסט היא שאלה טובה. אבל מצד שני אני לא חושב שמישהו עלי אדמות, אקטואליסטים זה פילוסופים, אנשי מדע הם לא אקטואליסטים, מישהו עלי אדמות שלא באמת מאמין שהקו הישר הוא הקו הנכון, עוד פעם, לא בהכרח, אבל בסבירות הכי גבוהה. אוקיי? אז מה קורה פה? יש פה משהו שאנחנו חושבים שהוא נכון אבל אין לנו הצדקה עבורו. זה בדיוק השאלה ששאל קאנט, רק עכשיו אני מתרגם אותה על הדוגמה הזאת. בעצם קאנט יאמר, תראו, הקו הישר הוא הקו הנכון, אבל וזה משפט סינתטי אפריורי, כיוון שישנם עוד קווים שגם הם עומדים בכל המבחנים האמפיריים, הבחירה בקו הישר היא לא אמפירית היא אפריורית, מצד שני היא סינתטית כי היא מכילה איזשהו מידע, נגיד על תאוצות שאותן לא בדקתי. אז זה משפט סינתטי אפריורי. אומר קאנט, אני אבל מקבל את המשפט הזה, ואני מחפש עכשיו מה יכולה להיות ההצדקה לזה. אקטואליסט יגיד לא, מה פתאום, אני לא מקבל את זה, אני אשתמש בזה כי זה הכי נוח לי, אבל אני לא טוען שכך באמת העולם מתנהג, שיש באמת קשר ישר בין הכוח לבין התאוצה במקרים אחרים שבהם אותם לא מדדתי. עכשיו נגיד שאנחנו עושים עוד ניסוי, ונגיד תסתכלו על ניסוי שש פה. אנחנו מפעילים על גוף נגיד מביאים אותו לתאוצה שש ובודקים איזה כוח עשה את זה. בדרך כלל זה עובד הפוך, אנחנו מפעילים כוח ובודקים מה היא התאוצה, אבל יותר נוח לי להציג את זה ככה. אז נגיד שאנחנו מגיעים לאיזשהי תאוצה שש ואנחנו שואלים מה היה הכוח. אם יצא לנו שהכוח הוא זה, פה, אז אוששנו את התאוריה, נכון? מה זה אומר אוששנו? האינפורמטיביסט יגיד, התברר עכשיו הסיכוי שהיא נכונה יותר גבוה, כי מתבססת על שש עובדות לא על חמש. האקטואליסט יאמר, לא, התאוריה פשוט טרם הופרכה, זאת אומרת גם במקרה הזה התאוריה עוד לא הופרכה, זה הכל. וכמובן אתם מבינים שגם אם היה פה התוצאה הזאת, אפשר היה להעביר אינסוף קווים דרך שש הנקודות האלה, חמש החלולות והשחורה הזאת, כך שהטענה של אקטואליסט בעינה עומדת גם אחרי הניסוי הזה. מה יקרה אם הניסוי הזה ייתן לי את התוצאה הזאת, זאת אומרת שזה יהיה הכוח בתאוצה שש, לא זה, לא על הקו הישר אלא פה? אז גם האקטואליסט וגם האינפורמטיביסט יאמרו צריך לזרוק את הקו הישר, הוא לא נכון. אוקיי? זה לא לגמרי מדויק, לא משנה, אבל כן אנחנו נעשה איזושהי הפשטה. בדרך כלל אם יש סטייה אחת לא תמיד זורקים את החוק הכללי, אבל זה מה שתומס קון טען. אבל לא משנה, כרגע אני רק מדגים את הלוגיקה. אז אם זאת התוצאה שיצאה, גם האקטואליסט גם האינפורמטיביסט יזרקו את הקו הישר. אקטואליסט יזרוק את הקו הישר כי הוא כבר לא יעיל, הוא לא מסביר את כל העובדות. האינפורמטיביסט יזרוק את הקו הישר כי הוא כבר לא נכון. אבל בסדר, ועדיין פרקטית שניהם יעשו אותו דבר, יתנהגו באותה צורה. לכן אין לנו למעשה דרך אמפירית להכריע בין האקטואליזם לבין האינפורמטיביזם, זאת תישאר מחלוקת פילוסופית. שום ניסוי שתעשה לא יכול להכריע. אני אעשה עוד ניסוי וגם זה יתממש, ואני אעשה עוד ניסוי וגם זה יתממש. זה לא משנה כלום. האקטואליסט עדיין יאמר זה בסך הכל מקרה, מקרה מוצלח, הכל נופל על קו ישר, ולכן טוב מאוד, אני אשתמש בקו הישר, אבל אין לי שום אינדיקציה שהקו הישר הוא דווקא הקו הנכון. כל מספר נקודות שתציג אני יכול לתפור אותו.

[Speaker B] אז עדיין אני חוזר על השאלות ששאלו פה כבר כמה פעמים. איך הוא עולה על מטוס? איך הוא מסכן את חייו?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, שנייה, שנייה. אני אגיע, אגיע. אין לי תשובה, אני אגיע לזה שאין לי תשובה. אז זאת התמונה, ולכן לכאורה בעיה ללא מוצא. עכשיו אני רוצה לטעון שדווקא יש הכרעה, ואפשר להכריע לטובת האינפורמטיביזם, ולא רק שאפשר להכריע לטובת האינפורמטיביזם, אלא ההכרעה תהיה אמפירית. במילים אחרות, שתי התאוריות האלה הן תאוריות מדעיות, ואני יכול להפריך, להעמיד אותן למבחן ניסיוני. איך? על פניו כל מה שתיארתי עד עכשיו מראה שזה לא נכון. כל ניסוי שאני אעשה לא יפריך ולא יאשש אף אחת משתי התאוריות. אז איך כן? התשובה שלי היא הבאה. בואו תסתכלו עכשיו, נגיד שיש לנו את חמש הנקודות האלה החלולות, אוקיי? ועכשיו אני עושה את ניסוי שבע. עכשיו לפני שאני עושה את הניסוי, אני שואל את האקטואליסט, תגיד מה הסיכוי שהתוצאה תהיה פה? ולא זאת למשל או כל אחת אחרת, לא משנה. מה הסיכוי שזה ייפול פה על הקו הישר? מה אמור לענות האקטואליסט? אפס. נכון? יש אינסוף קווים אפשריים, כל הקווים שתופרים את שש הנקודות האלה, כל אינסוף קווים, כל אחד מהם ייתן תוצאה אחרת עבור התאוצה שבע. הסיכוי שזה ייפול דווקא פה הוא אפס, כי זה קו אחד מתוך אינסוף. אינסוף קווים אפשריים. תשאלו את האינפורמטיביסט: מה הסיכוי שהתוצאה של הניסוי תיפול פה? זה יגיד: תראו, אני לא יודע אבל לא אפס. שלושים אחוז, חמישים אחוז, שבעים אחוז, משהו. לא וודאי, אבל גם לא אפס. אוקיי? כי האינפורמטיביסט לא מאמין באופן מוחלט בהכללות שלו. הוא רק טוען שההכללות הן לא ירייה באפלה. האקטואליסט טוען שלהכללה אין שום מעמד, זה ירייה באפלה. יכולת להכליל בכל צורה שלא תהיה. ההכללה של הקו הישר אין לה שום מעמד לעומת כל הכללה אחרת שתעשה. אז עכשיו יש לנו בעצם הבדל שאני יכול כבר לתרגם אותו לסטטיסטיקה. האקטואליסט יאמר: הסיכוי שהניסוי שבע ייפול פה הוא אפס. האינפורמטיביסט אומר: לא, הסיכוי הוא לא אפס, לא יודע כמה עשרות אחוזים אבל לא אפס. אוקיי? עכשיו מה שנשאר לי זה בסך הכול לעשות כמה ניסויים ולבדוק. אם כל הניסויים האלה ייפלו על הקו הישר, אז זה אומר שהאקטואליסט לא צודק. כי פעם אחר פעם קורה אירוע שהסיכוי שלו הוא אפס. האפשרות שדבר כזה הוא מקרי היא בהסתברות מאוד נמוכה. זה יכול להיות מקרי, וודאות אין, אבל ההסתברות לזה מאוד נמוכה. ואם אני אחליל את זה עוד יותר, אז אני אומר כך: אני אסתכל על כל הניסויים המדעיים שנעשו בתולדות המדע מאז היווסדו ועד ימינו, ואני אשאל כל ניסוי כזה העמיד למבחן הפרכה איזושהי תיאוריה מדעית, נכון? עכשיו אני שואל כמה מהניסויים האלה הצליחו? הצליחו במובן הזה שהם לא פרכו את התיאוריה המדעית. לא יודע כמה, אבל לא אפס אחוז. נגיד ארבעים אחוז, סתם אני זורק, כמה עשרות אחוזים אבל לא אפס. אוקיי? זו עצמה ראיה נגד האקטואליסט. זאת הפרכה אמפירית של האקטואליזם. כשאני הראיתי לו שעשיתי ניסויים, ניסויים שכבר נעשו לא ניסויים עתידיים, ניסויים שכבר נעשו, והעובדה שהם הצליחו, אני אנסח את זה אחרת: לפי האקטואליסט בעצם המהלך של המדע היה צריך להיות שכל פעם אני בונה תיאוריה הניסוי הבא יפרוך אותה, אני אבנה תיאוריה חדשה הניסוי הבא יפרוך אותה וזה תמיד יפרוך. כל ניסוי אמור לפרוך כל תיאוריה, כי הסיכוי שהניסוי לא יפרוך את התיאוריה הוא אפס. זה יכול לקרות אבל סיכוי מזערי, ולכן זה כמעט לא אמור לקרות. עכשיו כשאתה מסתכל בתולדות המדע זה קורה לא מעט, שהניסוי לא פורך את התיאוריה. עוד פעם, אני לא יודע לכמת את זה אבל זה לא אפס אחוז מהניסויים הצליחו. אם זה היה אפס אחוז מהניסויים היום היינו עם המדע של אדם הראשון. זה שהמדע מתקדם, שתיאוריות מצליחות להיבנות, זה אומר שישנם ניסויים שמאשרים את התיאוריות, שלא פרכו את התיאוריות האלה. יש אבולוציה של תיאוריות מדעיות. כל ניסוי פורך בעצם הורס את התיאוריה. אז זה אומר שתולדות המדע הן ראיה אמפירית נגד האקטואליזם. או בעצם בניסוח אחר אני אומר כך: תולדות המדע מראות לנו שהתער של אוקאם, כקריטריון של הפשטות, זה שהקו הישר הוא הפשוט ביותר, הוא לא רק כלל מתודולוגי כמו שחושב האקטואליסט שזה רק הדרך שלי להחליט באיזו תיאוריה להשתמש אבל זה לא שהיא יותר נכונה, אלא זה כלל אמיתי. פשטות היא אינדיקציה לנכונות ולא רק קריטריון מתודולוגי כדי לבחור את התיאוריה הכי אפקטיבית, הכי יעילה. לא. זה קריטריון כדי לבחור את התיאוריה הכי נכונה. כי אחרת כמעט כל הניסויים, כל הניסויים היו צריכים להיכשל. וזה לא תיאור נכון של תולדות המדע. לא נכון שכל הניסויים נכשלים. עכשיו אתם מבינים? זה טריק מעניין בגלל שאני מצליח להכריע מחלוקת פילוסופית באמצעים אמפיריים. מה שאומר בעצם שהמחלוקת היא בכלל לא פילוסופית, זו מחלוקת מדעית. כי עובדה שאפשר להכריע אותה בניסוי. ולא רק שאפשר להכריע אותה אלא היא הוכרעה. האקטואליזם הוא שטויות. עכשיו עוד פעם, אני מסייג את זה טיפה מה שאמרתי עכשיו. כי האקטואליסט העקשן יוכל לומר: תראה, גם את ההוכחה הסטטיסטית אני לא מקבל, גם סטטיסטיקה זה סטייטמנט עלינו. אז זה שהסיכוי הוא אפס לזה שזה יקרה, בסדר, סיכוי אפס אבל זה עדיין קרה, מקרה מוצלח. ברגע שהוא מתכחש גם לסטטיסטיקה אז באמת אין לי אין לי דרך להוכיח לו שהוא טועה. אבל נדמה לי שכמעט אז אני אומר לפחות מתודולוגית אתה צריך לאמץ את האינפורמטיביזם ולא את האקטואליזם. עד שמה לפחות אני יכול להגיע בכלים אמפיריים. מעבר לזה אנחנו נכנסים לעולם הספקנות הגמור, ושמה אין לי איך להתמודד עם ספקן גמור. עכשיו אני רוצה להסביר את המשמעות של המהלך שעשיתי עכשיו. בעצם מה ששאלתי את האקטואליסט זה בדיוק השאלה ששאלתם קודם. למה אתה עולה על מטוס? או מה ההצדקה שלך לעלות על מטוס? כי מה בעצם אני אומר? בעצם אומר הרי אנחנו בנינו תיאוריות, התיאוריות האלה שימשו אותנו כדי לבנות את המטוס. עכשיו אני מניח, בעיית האינדוקציה של יום, אני מניח שהתיאוריות האלה מתארות גם את מה שיקרה בניסויים עתידיים, במקרים עתידיים, כי הם נכונות. אתה כאקטואליסט אמור להגיד זה מה שקרה עד עכשיו, אבל הכללה למקרים שיקרו בעתיד היא על אחריותך הפרטית, אין לזה שום הצדקה. הם מקבלים את הקשיים היומיאניים, כן, את המתקפה היומיאנית על ההכללה. אז אם כך בעצם אתה לא אמור לעלות על מטוס. אין שום, הסיכוי שהוא יתרסק הוא כמעט מאה אחוז. מה הסיכוי שהחוקים האלה ימשיכו לעבוד הלאה? עכשיו כמובן שהאקטואליסט העקשן כמו שהזכרתי קודם יכול להגיד אוקיי, אבל גם להישאר על הקרקע זה מסוכן באותה מידה, כי הקרקע יכולה להיבקע עוד רגע ולבלוע אותי, שום דבר כבר לא בטוח מבחינתי לגבי מה שיקרה עוד רגע, אז אני כבר הולך אחרי מה שסתם מה שמקנן בתוכי במקרה.

[Speaker B] אבל אם אתה עולה תכתוב קודם צוואה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, גם אם אתה לא עולה תכתוב צוואה. הוא צריך לכתוב צוואה בהתמדה על כל דבר שהוא עושה.

[Speaker B] אז ברור שהוא משקר.

[הרב מיכאל אברהם] נכון בדיוק. והטענה היא שכשהוא עולה על המטוס הוא מספר לי סיפורים שזה לא, זאת התיאוריה הכי נוחה מבחינתי אבל אין שום דבר נכון בתיאוריה הזאת, זה שטויות. אתה עולה על המטוס הזה כי יש לך אמון שהוא באמת יגיע למחוז חפצו, שהוא לא יתרסק. אלא מה, אין לך הצדקה. אז כיוון שאין לך הצדקה, אז אתה בונה איזה שהם קונסטרוקציות, וזה אקטואליזם, ולא זו התיאוריה הכי פשוטה אבל אין שום קשר לנכונות שלה, אבל זה שטויות, אתה עצמך לא מאמין בזה. לכן כל השאלות ששאלתם קודם שאלות טובות מאוד, אני מסכים להם, ואני חושב שלאקטואליסט אמיתי אין תשובה לשאלות האלו. עדיין צריך להבין, אוקיי, אז בעצם הראיתי שהאינפורמטיביזם עובד. עדיין השאלה היא איך באמת זה קורה? הרי אין לזה בסיס אמפירי, איך אני עושה את ההכללות הנכונות? עכשיו אני מוכן לחזור אחורה ולדבר על אבולוציות ועל השאלות שדיברנו עליהם קודם. אני מנסח את זה באמצעות אינטואיציה. זאת אומרת, אני טוען שאת ההכללה שאותה אני עושה אני עושה מתוך התבוננות בעולם, אני פשוט רואה. כשאני מסתכל על הגרף הזה שהצגתי לכם קודם, אז בדרך כלל חושבים שכשאני מעביר את הקו הישר זה הליך מחשבתי. אני חושב מה הקו הכי פשוט ואני מעביר אותו. והשאלה מה הכי פשוט היא שאלה מחשבתית, היא לא קשורה לאמפיריות. האמפיריות נותנת לי את חמש הנקודות האלו שמדדתי, זהו. מכאן והלאה המעבר לחוק כללי הוא מעבר של חשיבה, לא של הכרה. מה שאני טוען לא נכון. כשאני מסתכל על העולם אני פשוט רואה שהקו הישר הוא הקו הנכון. אני רואה בעיני השכל, לא בעיניים. אני מבין שהקו הישר הוא הקו הנכון אבל מבין זה מונח מושאל בהקשר הזה. זה לא הליך מחשבתי, זה הליך הכרתי. נכון שזה לא נעשה באמצעות החושים, זה עיני השכל, ואני פשוט רואה שזה נכון. עכשיו זה נשמע נורא מיסטי, ולכן פילוסופים של המדע נורא נרתעים מניסוחים מן הסוג הזה, אבל נדמה לי שאם תבדקו את עצמכם בכנות וגם הם יבדקו את עצמם בכנות, כולכם תראו שזה בדיוק החוויה שאתם חווים. כשאתם מסתכלים על זה, ברור לכם שהקו הישר הוא הקו הנכון. אין מי שזה לא ברור לו. עכשיו אלא מה, הפילוסוף אומר כן זה ברור לי אבל אין לזה הצדקה, טוב אז מה שברור לי זה כנראה אשליה. אבל לא, זה ברור לי כי זה נכון. ואז מה? אז אני אומר כנראה למה זה ברור לי? כנראה בגלל שאני רואה שהקו הישר הוא הנכון. האינטואיציה זה סוג של הכרה, כאן אני מתחבר למה שאמרתי בשיעור הקודם. עכשיו תשאלו בסדר אבל גם בהכרה אפשר להטיל ספק, נכון, בטח בהכרה השכלית, אבל פה אנחנו חוזרים לשאלה ששאלו פה בצדק קודם, גם האקטואליסט לא מטיל ספק בהכרות החושיות שלו, רק בהכללות שאנחנו עושים על פיהם. מה שאני רוצה לטעון זה שגם ההכללות הם בעצם סוג של הכרה. אז אם אתה מקבל את ההכרות שלך ואתה לא ספקן גמור שאומר שאין שום דבר, אז גם את ההכללות אתה צריך לקבל מאותה סיבה עצמה. פשוט אני רואה. כשאתה שואל אותי איך אתה מאמין למה שאתה רואה. התשובה שלי כי פשוט זה נכון. זהו, מה אתה רוצה ממני? אני ברור לי לגמרי שהעיניים שלי הם כלי אמין, הם משקפות נכון את מה שקורה בעולם. אתה שואל איך זה ברור לי? כי זה ברור לי נקודה. מה מה זה איך? ברור לי. אז זה נשמע ככה תשובה נורא מאכזבת אחרי המהלך הנורא מפותל הזה, אבל אולי זו התשובה היחידה שיש ואני חושב שהיא תשובה חזקה מאוד. כי בסוף בסוף כל הנמקה, תבינו, כל הנמקה שתציעו לגישה המדעית שלכם, בסוף תתבסס על איזה שהן הנחות, נכון? כל טיעון מתבסס על הנחות. את ההנחות עצמן אתם תבססו על אינטואיציה. אז הנה נתתי לכם ישר את ההנחה האינטואיטיבית שמבססת את כל המבנה הזה. אין, אין דרך למצוא הצדקה שלא מבוססת על הנחות שיושבות על אינטואיציה. אין, אין אפשרות כזאת. דיברנו על זה בשיעור הקודם או לפני הקודם. אז לכן אין מה להתאכזב ואין מה לחשוב שיש פה, זה לא מיסטיקה. זה חשיבה רציונלית ככה לחלוטין. כל הרציונליזם יושב על זה. כל החשיבה הרציונלית והאמפירית יושבת על זה. שיש לנו אמון במה שאנחנו רואים בעולם. גם בחושים וגם בעיני השכל. ואת ההכללות אנחנו רואים כי אחרת אין שום הצדקה לזה שהן מוכיחות את עצמן שוב ושוב. ועכשיו אני יכול להגיד אוקיי, יכול להיות שהאבולוציה בנתה את זה אצלי, אבל אחרי שאני יכול להצדיק את הטענה הזאת עצמה, את הטענה שזה באמת כלי אמין. עכשיו אני יכול להציע את ההסבר שאולי האבולוציה היא זו שבנתה אצלי את הכלי האמין הזה, אבל אני צריך קודם כל להחליט שהוא באמת כלי אמין. אוקיי.

[Speaker D] אפשר שאלה רגע? כן. אם אני לא טועה רוג'ל אלפר פעם שאל אותך את זה. שאלה שהרבה פעמים שומעים אותה היום, שכאילו האדם הוא תבנית נוף מולדתו והאינטואיציה היא רק תוצאה של הסביבה, התרבות והחינוך שבה אנחנו נולדנו, ולכן זה סובייקטיבי ואנחנו לא באמת יכולים להסתמך עליה. מה אתה עונה לזה? מה הראיה שלך שזה לא נכון?

[הרב מיכאל אברהם] כל השיעור היום היה תשובה לזה. אתה רוצה להגיד לי שאם זה רק תבנית נוף מולדתי, אז איך אתה מסביר את זה שההכללות שלי עובדות בניסוי הבא שאני אעשה? הרי את ההכללות עשיתי על בסיס הניסויים שכבר עשיתי. אתה יכול להגיד זה נעשה דה פקטו, כן זה נעשה אחרי שכבר הניסויים היו לפני. אבל עכשיו יש לי הכללה, אני עושה ניסוי חדש ומתברר שהניסוי החדש יוצא מתאים להכללה שאותה עשיתי קודם. אם ההכללה הזאת היא רק תבנית נוף מולדתי אין שום סיבה בעולם שהניסוי הבא יצא מתאים לה.

[Speaker D] אתה אומר פשוט כי זה עובד?

[הרב מיכאל אברהם] כן. לא, אתה שואל אם זה עובד. זה לא פשוט כי זה עובד. אתה שואל אם זה עובד, התשובה היא כן, זה עובד. זאת אומרת שזה לא תבנית נוף מולדתי אלא זה כלי חישה, כלי הכרה אמין. זה עובד.

[Speaker D] ושאלה נוספת, אין איזה שהוא הסבר רציונלי למה הכללה היא עובדת? פשוט אנחנו רואים את זה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כמו שאין לי הסבר רציונלי למה עיניים עובדות. פשוט רואה. למה אני נותן אמון בעיניים שלי? יש לזה הסבר רציונלי? לא, כי ברור לי שהעיניים שלי זה כלי אמין ואם הן מראות לי משהו אני נותן בזה אמון.

[Speaker D] אבל אינדוקציה זה משהו שאנחנו פשוט רואים אותה?

[הרב מיכאל אברהם] כן זה מה שאני רוצה לטעון. כמובן רואים את זה בבהירות אחרת מאשר ראייה בעיניים. כן זה הרבה פחות חד משמעי וברור ולכן שמה יש יותר טעויות ויכולים להיות ויכוחים, הכל בסדר. אני רק טוען שזה לא ירייה באפלה, שזה לא סתם out of the blue. לא, יש פה כלי שיש לו אמינות מסוימת. כמובן צריך להצליב ולבדוק זה לא ודאות, אבל זה כלי שבהחלט אין לנו משהו יותר טוב ממנו. אוקיי.

[Speaker B] הרב, כן. אני לא חושב שכמה שהסתכלתי ביום, אני לא חושב שיום לא חשב כמו שהרב אמר. הוא לא עשה את ההפרדה בין אינטואיציה לבין רגש. גם אני לא חושב שצריך לעשות הפרדה כזאת, אבל הוא בסך הכל אמר שאין לנו הסבר רציונלי להכללות האלה אלא זה באמת מתוך הרגש, והרגש הוא נכון. אני באמת מאמין בו ועולה על מטוסים והכל למרות שאין לי הצדקה רציונלית. וזה באמת ההסבר של הרב

[הרב מיכאל אברהם] אבולוציה,

[Speaker B] מה שקורה.

[הרב מיכאל אברהם] הוויכוח הזה היה לנו בשיעור הקודם אבל אין טעם.

[Speaker B] לא בוויכוח.

[הרב מיכאל אברהם] אתה רוצה ללמד סנגוריה על יום אז בסדר אין לי בעיה. יום הוא לא הנושא פה. בסדר גמור אני מסכים איתך. אבל אני מדבר על הרעיונות לא משנה כרגע מי הבנאדם שמחזיק בהם.

[Speaker B] גם במוסר הוא אמר אותו דבר. גם במוסר הרי הוא אומר שזה רגש והוא היה אדם מוסרי והאמין במוסר, אז הוא טען שזה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] הוא היה אדם מוסרי, לא האמין במוסר.

[Speaker B] למה הוא הרג על זה? ולמה הוא נהרג על זה? כי הוא חשב שזה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] את השאלה למה הוא עולה על מטוס?

[Speaker B] כי הוא מרגיש שזה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, מה זה מרגיש? אבל הוא עצמו מסביר שפילוסופית זה לא נכון.

[Speaker B] אז בשביל מה לעשות את זה? לא, פילוסופית זה לא נכון. לא, מה שהרב אמר, אני חושב שהוא מסכים עם מה שהרב אמר, הוא בסך הכל אמר ניסוח אחר ש, טוב, זה מה זה משנה מה הוא חשב, אני מציג את העמדה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז אם הוא אמר את מה שאני אומר זה בסדר, אז יש לי עוד טענה מסייעת.

[Speaker B] הוא לא הפריד בין אינטואיציה לרגש, בדיוק כמוני נראה לי.

[הרב מיכאל אברהם] מי שלא מבחין בין אינטואיציה לרגש פשוט קורא לרגש אינטואיציה, זה הכל. זה סמנטיקה.

[Speaker B] העניין הוא, אגיד לרב למה זה לא רק סמנטיקה. המאמץ האינטלקטואלי ליצור את היצור הזה המלאכותי של אינטואיציה כדי להגיד שזה בנבכי השכל, והכל כדי לא להעצים את הרגש, יש לו את ההשלכות שאנחנו רואים בימינו אלה שדיברנו עליהם בטונים גבוהים שבוע שעבר. זה ההשלכה הקשה מאוד מאוד של הפעילות

[הרב מיכאל אברהם] הזו.

[Speaker B] כי זה התוצאה של כששאלנו את עצמנו, מה היה יכול להציל את אייכמן? הרי אייכמן אמר אני קאנטיאני, והוא צודק, הוא היה קאנטיאני, פעלתי לפי מה שאני חושב שהצו הקטגורי מחייב. מה היה יכול להציל אותו? התשובה היא, אם הוא היה מסתכל על הקורבנות ומרגיש את הסבל שלכם, אני מבטיח לרב שהוא היה אולי חושב אחרת. אם הוא היה קצת מנסה לתת לרגש מקום, אבל הוא החניק את הרגש. הוא הסתכל, אני יודע שהוא הסתכל לתוך החור של הדלת של תא הגזים וראה ולא נתן לרגש שלו לפעול. ואותו מפקד של אושוויץ אמר אני מעריץ אותו על זה שהוא הצליח לדכא את הרגש ואני התביישתי שאני לא הלכתי ככה, ככה הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו. וזו ההשלכה הקשה למחלוקת לכאורה סמנטית בינינו.

[הרב מיכאל אברהם] אני לגמרי איתו.

[Speaker B] עם אייכמן? כן. טוב, אני מעריץ את הרב על האומץ שלו להגיד דברים נכוחה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לגמרי איתו לא במובן שצריך להרוג יהודים. אני חושב שהוא טעה מוסרית, לא רגשית. אבל אם הרגש שלך הולך נגד התפיסות שלך, אז אתה צריך לדאוג ל…

[Speaker B] מה היה יכול להציל את אייכמן? אני שואל את הרב, מה היה יכול להציל את אייכמן? הוא גדל לפי התיאוריות, קיבל את התיאוריות, את הנחות היסוד של היטלר והלך לפיהן. אין לו מוסר.

[הרב מיכאל אברהם] אין לי מושג. יכול להיות ששום דבר, ויכול להיות ששכנוע שהוא טועה.

[Speaker B] מה אפשר לשכנע? הוא מקבל הנחת יסוד שיהודים הם לא בני אדם, הם תתי אדם, הם הורסים את העולם וצריך להשמיד אותם.

[הרב מיכאל אברהם] אי אפשר לשנות הנחת יסוד. זה דיברתי בסדרות אחרות, שגם על הנחות יסוד אפשר לנהל דיון.

[Speaker B] נכון, אבל הרבה פעמים מגיעים לאיזה שהוא… ואז אי אפשר. בסדר. מה, הרב היה חותם על העצומה נגד הוצאתו להורג של אייכמן?

[הרב מיכאל אברהם] מה פתאום? להוציא אותו להורג, גם לי יש צו קטגורי. אחד כמו אייכמן צריך להוציא אותו להורג, מה זאת אומרת?

[Speaker B] אבל הוא לא רע, הוא בסך הכל טעה, התפלקה לו הנחת יסוד מוטעית. עכשיו הוא כבר הבין שזה טעות, הוא גם אמר, עכשיו הבנתי שזה טעות, אז הכל בסדר, לך לדרכך לשלום.

[הרב מיכאל אברהם] אם באמת הוא הבין שזה לא בסדר, ואין

[Speaker B] לי

[הרב מיכאל אברהם] שיקולי הרתעה וכולי, יכול להיות אי הכי נמי, יכול להיות שהייתי באמת פוטר אותו.

[Speaker B] אני גם הייתי פוטר אותו אבל מסיבות אחרות. אולי כולנו אם היינו במקומו יכול להיות היינו עושים אותו דבר, והנקמה הזו לא הועילה כלום, הביאה אותנו למה שאנחנו היום. הבחירה הזו בדרך של הנקמה הביאה אותנו בדיוק לשוקת השבורה הנוראית של חורבן המדינה שמתנהל היום בידינו אנו.

[הרב מיכאל אברהם] לא נחזור לזה עוד פעם. בסדר, עוד שאלה או הערה? אוקיי, שבת שלום, בשורות טובות, מקווה שלא יהיה חורבן גדול מדי. שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.

[Speaker B] תודה רבה.

[הרב מיכאל אברהם] להתראות.