ספק והסתברות – בהלכה, במחשבה ובכלל – שיעור 42 – הרב מיכאל אברהם
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מודל צמתי החלטה, ספק ספיקא ורוב
- ספק נגטיבי וספק פוזיטיבי
- רוב נגטיבי ורוב פוזיטיבי, רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן
- “טב למיתב טן דו”, מציאות חברתית וסקרי נשים
- היתר עגונות: קולות פורמליות וחומרות מעשיות
- עד אחד, ודאות ושכנוע הדיין
- מים שיש להם סוף ומים שאין להם סוף
- תרי רובי: מקור בקהילת יעקב ורב חיים מוולוז׳ין
- שימוש בתרי רובי אצל הרב עובדיה יוסף
- תוספות ביבמות, צורבא מרבנן, והחילוק של החזון איש
- מחלוקת החזון איש והרב עובדיה על משמעות מים שאין להם סוף
- הרב הרצוג ותרי רובי שאינם מכפלה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג מודל של “צמתי החלטה” כדי להבין דיני ספק, ספק ספיקא ורוב, ומבדיל בין ספק פוזיטיבי שנובע מידע לבין ספק נגטיבי שנובע מהעדר ידע, ובהמשך מיישם הבחנות דומות גם ביחס לרוב פוזיטיבי ורוב נגטיבי. בהקשר של היתר עגונות נטענת הבחנה יסודית בין מכשולים פורמליים בדיני ראיות, שחז״ל הקילו בהם מאוד, לבין מכשולים מעשיים של בירור המציאות אם הבעל מת, שבהם מחמירים ודורשים ודאות גבוהה בגלל חומרת אשת איש והשלכות של טעות. לאחר מכן מוצגת שיטת “תרי רובי” כמנגנון להיתר במצבים מסוימים של מים שאין להם סוף, מובאים שימושים שלה אצל פוסקים שונים, מובאת התנגדות החזון איש לחדש היתר כזה בלי מקור מפורש בש״ס, ומוצגת מחלוקת עקרונית אם לראות באיסור מים שאין להם סוף חומרא נקודתית שראוי לצמצמה או כלל עקרוני שלא סומכים על רוב להתיר עגונה. בסיום מוצגת ביקורת על שימוש לא מדויק ב“תרי רובי” כאשר הרובים אינם בשרשרת מכפילה אלא מקבילים שאינם מצמצמים את המיעוט.
מודל צמתי החלטה, ספק ספיקא ורוב
הטקסט מתאר צמתים שבהם כל צומת יכולה להיות ספק שקול “חמישים חמישים” או צומת של רוב שבו אחת האפשרויות מסתברת יותר מהשנייה. במצב של ספק ספיקא נוצרת התפצלות כפולה כך שמבחינה הסתברותית מתקבל “עשרים וחמישה אחוז לאיסור ושבעים וחמישה אחוז להיתר” ולכן מתירים, תוך הסתייגות שהנושא “לא כל כך פשוט” ויחזור בהמשך. במצב של רוב מתקבלות קומבינציות שונות של רוב לאיסור או להיתר בצמתים שונים, והדבר עלול ליצור מצבים שבהם ההכרעה אינה ברורה או דווקא ברורה.
ספק נגטיבי וספק פוזיטיבי
הטקסט מבדיל בין ספק פוזיטיבי שבו יש ידע חיובי ששתי האפשרויות שקולות, כמו מטבע הוגנת שבה ידוע שהסיכוי לעץ ולפלי שווה. הטקסט מציג ספק נגטיבי כמקרה שבו אין מידע כלל, וגם אם בפועל מייחסים משקל שווה לשתי האפשרויות, השוויון נקבע “מתוך בורות לא מתוך ידע” ולכן זה סוג ספק אחר. הטקסט מציין שיהיו להבחנה הזו השלכות גם בהקשר של ספק ספיקא בהמשך.
רוב נגטיבי ורוב פוזיטיבי, רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן
הטקסט קובע שרוב במהותו נשען על ידע כלשהו, כי אם אין ידע ההנחה היא ספק שקול ולא רוב, אך ברוב רבים אינם יודעים את שיעור הרוב המדויק ולכן מדובר ברוב נגטיבי. הטקסט טוען שלחז״ל לא היו “כלי מדידה” וסטטיסטיקה ולכן רוב דליתא קמן אצלם הוא בדרך כלל רוב נגטיבי המבוסס על התרשמות כללית כמו “רוב הנשים אינן איילוניות” בלי לדעת את האחוז. הטקסט מסביר שרוב דאיתא קמן כמו “עשר חנויות תשע כשרות ואחת טרפה” דומה יותר לרוב פוזיטיבי כי ידועה התפלגות של תשעים-עשרה, אך גם שם יש הנחות על פרישה שאינן בהכרח נכונות. הטקסט מציין שבזמננו אפשר למדוד סטטיסטית, לבדוק אם הרוב שחז״ל קבעו באמת קיים או השתנה, ואף להפוך רוב נגטיבי לרוב פוזיטיבי באמצעות נתונים.
“טב למיתב טן דו”, מציאות חברתית וסקרי נשים
הטקסט מביא כדוגמה את השימוש בהנחה “טב למיתב טן דו” בהקשרים של ביטולי קידושין, וטוען שכולנו יודעים שזו קביעה שאינה נכונה עובדתית כיום משום שנשים רבות דוחות שידוכים ונשארות פנויות גם כשיש אופציות. הטקסט מציע להתמודד עם תפיסות שמרניות בדבר נצחיות העובדות שבגמרא באמצעות סקר מסודר שיבדוק “מה אישה סבירה מצפה מבן הזוג שלה” ואיזה פגמים מבטלים הסכמה. הטקסט כולל דיון עם שואל שמתקשה בהיגיון של “טב למיתב טן דו” כשיש עוד גברים בעולם, והטקסט משיב שהשאלה טובה אך אינה נוגעת לעצם הטיעון על מציאות זמננו. הטקסט מציין שהטענה נפסקה בפוסקים אך מגדיר אותה “טענה עובדתית ולא הלכתית” ולכן יש לבדוק אותה מול המציאות, ודוחה את הרעיון של “סמכות” ביחס לעובדות.
היתר עגונות: קולות פורמליות וחומרות מעשיות
הטקסט מתאר סתירה לכאורה בהלכות היתר עגונות שבהן מצד אחד יש קולות גדולות כמו קבלת עד אחד, עדות אישה וגוי, והקלה בפסולי עדות, ומצד שני יש חומרות כמו “מים שאין להם סוף” שבהם חוששים אף כשנראה ברור שהבעל מת. הטקסט מסביר שהמפתח הוא הבחנה בין מכשולים פורמליים של דיני ראיות לבין מכשולים מעשיים של בירור המציאות, וחז״ל “מחקו” מכשולים פורמליים רק כאשר קיימת ודאות עובדתית שהבעל מת. הטקסט טוען שחז״ל אינם עוקרים איסור אשת איש בקום עשה, אלא מתירים במסגרת דיני הראיות כך שכאשר הבעל מת באמת האישה אינה אשת איש. הטקסט מדגיש שהחומרות נובעות מחשש ממזרים ו”בא הרוג ברגליו”, ומצד שני קיימת מצוקה כבדה של עגונה, ולכן הפתרון הוא דרישת ודאות עובדתית יחד עם הקלות פורמליות.
עד אחד, ודאות ושכנוע הדיין
הטקסט טוען שההבדל בין עד אחד לשני עדים אינו בהכרח הבדל בין אי-ודאות לוודאות, אלא “רף פורמלי” שהתורה קובעת בשניים אף שבפועל שכנוע מלא יכול להיווצר גם מעד אחד. הטקסט מביא את דוגמת “עד אחד נאמן באיסורים” ומדגיש שההיתר בעד אחד בעגונות הוא אפשרות לדיין, ואם הדיין אינו משתכנע הוא לא יתיר גם אם פורמלית קיימת האפשרות. הטקסט מציין שגם בשני עדים ייתכן “דין מרומה” ואם אין שכנוע הדבר לא יועיל.
מים שיש להם סוף ומים שאין להם סוף
הטקסט מגדיר מים שיש להם סוף כמצב שבו רואים את כל הגדות של מאגר המים ולכן אם לא ראו את הבעל יוצא “הוא כנראה טבע”, ומתירים אף בלי זיהוי גופה כראיה נסיבתית שמייצרת ודאות. הטקסט מגדיר מים שאין להם סוף כמצב שבו לא רואים את כל הגדות ולכן קיים חשש שיצא במקום שלא נראה, ולכן “מים שאין להם סוף לא מתירים את האישה”. הטקסט מציין שהכלל המקובל הוא שזה “דין דרבנן” ומזכיר נימוקי הגמרא של “משום מחילות”, ומעלה קושי על רקע הגישה שלפיה עיקר הדבר הוא ודאות הדיין ולא כללים פורמליים. הטקסט מציין שפוסקים רבים מוסיפים “סניפים” כדי להתיר גם במים שאין להם סוף, ובפרט נטען שכיום “יש דואר וטלפון” ולכן אם היה יוצא “היינו שומעים על זה”, אך עדיין נאמר שמים שאין להם סוף לבדו אינו מספיק. הטקסט מעלה חשד שמים שאין להם סוף משמש “דגל אדום” כדי שלא “להשתולל” בהיתר עגונות ולזכור שזה “לא הפקר”, תוך דיון עם שואלים על גזירות דרבנן וסייגים כמו עוף בחלב.
תרי רובי: מקור בקהילת יעקב ורב חיים מוולוז׳ין
הטקסט מציג את “היתר של תרי רובי” כהיתר מאוחר יחסית ללא מקור בראשונים, ומביא כמקור ראשון שו״ת קהילת יעקב סימן ט׳ בשם רב חיים מוולוז׳ין. המקרה המתואר הוא אדם שנפל מגשר גבוה אל הקרח וממנו למים ונעלם, ורב חיים “צידד להתיר מטעם תרי רובא” בצירוף “רובא למיתה” של נפילה מגובה משמעותי יחד עם רוב נטבעים למיתה במים שאין להם סוף. הטקסט מדגים את ההיגיון באמצעות עץ הסתברויות שבו כדי להחמיר צריך לצרף שני מיעוטים, ולכן מתקבלת הסתברות קטנה יחסית שהוא חי. הטקסט מציע אפשרות שרב חיים נשען גם על כך שמים שאין להם סוף הוא דין דרבנן כך שנוצר “ספקא דרבנן” ביחס לחומרה, וממילא אפשר להקל.
שימוש בתרי רובי אצל הרב עובדיה יוסף
הטקסט מביא מקרה של טייס חיל אוויר שמטוסו נפגע מטיל והתרסק בים, לא נמצאו המטוס והטייס, וטייס אחר עקב ולא הבחין בנטישה וחיפש באזור ההתרסקות. הרב עובדיה משתמש בתרי רובי: רוב שהטייס נהרג בהתרסקות, וגם אם נניח שנטש בלי שהשני הבחין, הרי בנפילה לים מדובר במים שאין להם סוף ש“רוב הנטבעים למיתה”. הטקסט מציין שלכאורה ניתן לראות כאן אף שלושה רובים, אך נאמר שבהמשך ייטען שלא, וההיתר מוצג כמנגנון נפוץ להוספת “סניף לקולא” במים שאין להם סוף.
תוספות ביבמות, צורבא מרבנן, והחילוק של החזון איש
הטקסט מביא את דברי הגמרא ביבמות על מים שאין להם סוף ואת ההבחנה שנאמרה ביחס ל“צורבא מרבנן” ש“אי סליק קלא אית ליה”, ואת דחיית הגמרא שלכתחילה לא מתירים. הטקסט מצטט תוספות שמדגיש שלמרות צירוף רוב נוסף של “אי סליק קלא” עדיין “לא תינשא לכתחילה”, והפתחי תשובה מקשה מכאן על היתר תרי רובי. החזון איש מיישב שהמקרה בתוספות אינו תרי רובי למיתה אלא רוב אחד למיתה ורוב שני שמעיד על השייכות לרוב, ואינו “עוד סיבה שהורגת”, אך החזון איש מסיים שאין לחדש היתר שאינו מפורש בגמרא ו“אין חילוק בין חד רובא לתרי רובא”. הטקסט כולל דיון בשאלת היסוד העובדתית של “אי סליק קלא אית ליה” כתלות בהערכת המציאות, ומציג את העמדה שאין “סמכות” לקביעה עובדתית אלא היא נבחנת במציאות.
מחלוקת החזון איש והרב עובדיה על משמעות מים שאין להם סוף
הטקסט מציג את החזון איש כמי שמבין שמים שאין להם סוף מלמד שחז״ל אמרו לא להסתמך על רוב כדי להתיר עגונה, ולכן גם תרי רובי אינו משנה כי בסוף זה עדיין רוב. הטקסט מציג את הרב עובדיה כמי שרואה באיסור מים שאין להם סוף “חומרא יתרה” שחוששת ל“מיעוטא דלא שכיח” ולכן אומרים “הבו דלא לוסיף עלה”, ובתרי רובי “לא גזרו”. הטקסט מציג ניסוח הסתברותי שלפיו שני רובים של שמונים-עשרים יוצרים תשעים ושישה אחוז למיתה, ואז נטען בשם החזון איש שגם תשעים ושישה אחוז הוא עדיין רוב שאינו מספיק במים שאין להם סוף, בעוד הרב עובדיה מבסס צמצום של החידוש הדרבנן ולא הרחבה שלו.
הרב הרצוג ותרי רובי שאינם מכפלה
הטקסט מביא מקרה מהרב הרצוג ב‘היכל יצחק’ על טייס יהודי במטוס דרום אפריקאי שהתרסק במלחמת העולם השנייה בשנת 1944, והרב הרצוג כותב ששבירת האווירון ונפילתו “רובא למיתה” והנפילה לים מוסיפה “עוד רובא” ויש לדון מטעם תרי רובי. הטקסט טוען שבאופן הפשוט זה אינו תרי רובי מכפיל אלא שני רובים מקבילים: או שנפל ליבשה עם רוב למיתה או שנפל לים עם רוב למיתה, ולכן המיעוט שהוא חי נשאר באותו סדר גודל ואינו מצטמצם באמצעות מכפלה. הטקסט מסביר שתרי רובי במובן של “רובא דרובא” דורש עץ שבו רוב אחד מצמצם את המיעוט בתוך מסלול נוסף, ולא חל כאשר הצומת העליונה אינה מוסיפה מידע רלוונטי אלא רק מחלקת את המקרים למיקומים. הטקסט מסיים בעצירה לשאלות ובהכרזה “שבת שלום” ו“להתראות”.
תמלול מלא
בפעם הקודמת דיברתי קצת על צמתים של צמתי החלטה או הרכבה של צמתי החלטה כשכל צומת כזאת יכולה להיות צומת מסופקת נגיד חמישים חמישים וצומת של רוב כששני האפשרויות שיוצאות מהצומת הן לא שקולות אחת יותר מסתברת מהשנייה וכדומה. וראינו שראינו שבמצבים של ספק ספיקא אז יש לנו בעצם התפצלות כפולה ולכן נגיד הסתברותית אם אנחנו רואים כל צומת כזאת כחמישים חמישים אז הסתברותית יש לנו בעצם עשרים וחמישה אחוז לאיסור ושבעים וחמישה אחוז להיתר או צד אחד לאיסור ושלושה צדדים להיתר ולכן אנחנו מתירים. זה בספק ספיקא. נגיע עוד לספק ספיקא וזה לא כל כך פשוט אבל בינתיים במצב של רוב ראינו שיכולות להיות קומבינציות שמובילות לתוצאות שונות השאלה אם זה רוב לאיסור מול היתר בשני הצמתים או באחד מהם זה רוב לאיסור בשני רוב להיתר או להפך וזה יכול ליצור מצבים שבהם ההיתר לא ברור האיסור לא ברור או מצבים שבהם זה ברור להיתר או לאיסור. במצב של רוב הסיפור הוא יותר מסובך. הזכרתי את ההבחנה שעשינו בדיני ספקות ואחרי זה הרחבתי אותה גם לדיני רוב בין ספק נגטיבי וספק פוזיטיבי. אמרתי שספק פוזיטיבי זה ספק שבו יש לי מידע פוזיטיבי על זה ששתי האפשרויות שקולות למשל במטבע הוגנת. מטבע הוגנת אני יודע שאם אני יודע שהיא הוגנת אז אני יודע שהסיכויים לעץ ולפלי הם שווים חמישים אחוז לכל אחד. זה ספק פוזיטיבי אני עדיין לא יודע אם זה יפול על עץ או על פלי אבל הסיכוי לעץ ולפלי הוא חמישים אחוז והקביעה הזאת נובעת מתוך ידע אני פשוט יודע שהמטבע היא מאוזנת היא אגונה הוגנת. לעומת זאת במטבע שאין לי שום מידע לגביה לא יודע כלום יכול להיות שהיא הוגנת יכול להיות שהיא לא הוגנת לכיוון העץ לא הוגנת לכיוון הפלי בשמונים אחוז בעשרים אחוז בהכל בקיצור אני לא יודע כלום. עדיין ברמה ההסתברותית אני הייתי מייחס משקל שווה לעץ ולפלי בגלל שאין סיבה להעדיף את האחד על השני. במקרה הזה גם עדיין זה ייחשב אצלי כספק שקול חמישים חמישים אבל ברור שהסיכויים של חמישים חמישים הם סיכויים שנקבעים מתוך בורות לא מתוך ידע. לכן אני קורא לזה ספק נגטיבי זה ספק בגלל העדר ידע. אם אין לי שום ידע אז אני אומר שתי האפשרויות שקולות זה ספק אחר אנחנו נראה השלכות של הדבר הזה גם בהקשר של ספק ספיקא בהמשך אבל כרגע אני רוצה לעבור לרוב כי זה הנושא שלנו כרגע וגם ברוב אמרתי שבאופן עקרוני ברוב רוב הוא במהותו רוב שמבוסס על ידע כי אם אין לי ידע אז ההנחה היא שזה לא רוב אלא שקול חמישים חמישים אם יש לי שתי אפשרויות שאין לי שום ידע לגביהן אז בעצם ההנחה שלי כמו שהסברתי קודם שזה ספק נגטיבי אני עדיין מתייחס לזה כחמישים חמישים. ברגע שאני מתייחס לזה כרוב זה אומר שיש לי ידע זאת אומרת יש לי ידע אפשרויות לא שקולות אני יודע שאפשרות אחת עדיפה על השנייה ועדיין אמרתי שנכון שאיזשהו ידע יש לי הידע הזה מוציא אותי מכלל ספק אבל זה לא אומר שאני כבר יודע מה ההתפלגות האם זה שמונים עשרים שבעים שלושים תשעים עשר מה ההתפלגות אין לי מידע אם זה רוב קטן רוב גדול חמישים ואחד אחוז תשעים ושמונה אחוז לא יודע. אז לכן אפשר לדבר על רוב גם בהקשר של רוב אפשר לדבר על רוב נגטיבי ורוב פוזיטיבי למרות שתמיד ברקע של רוב יש איזושהי רמה של מידע אם לא היה מידע זה היה ספק זה לא היה רוב לכן איזושהי רמה של מידע יש אני יודע שאפשרות א' עדיפה על אפשרות ב' אבל אני לא יודע בכמה היא עדיפה ולכן זה רוב נגטיבי. ברוב המקרים כן רוב נגטיבי של המקרים הרוב שעליו אנחנו שבו אנחנו עוסקים הוא רוב נגטיבי. לחז"ל לא היו כלי מדידה לא הייתה תרבות של מדידה בכלל למדוד מה הסיכוי כמה איילוניות יש מכלל האוכלוסייה הם לא עשו סטטיסטיקה. ואמרו יש שבעה אחוז מהנשים שהן איילוניות. הם רק ידעו מתוך התרשמות כללית שרוב הנשים אינן איילוניות. מה זה כמה זה הרוב הזה? תשעים ושלושה אחוז, חמישים ואחד אחוז, שבעים, לא יודע. עכשיו לא יודע למרות שעקרונית אפשר לעשות מדידה, אבל חז"ל לא עשו. וכיוון שהם לא עשו, אז מבחינתנו למעשה ההנחה הפשוטה לגבי כמעט כל רוב שתעלו בדעתכם זה שזה רוב נגטיבי. אני מדבר על רוב דליתא קמן. ברוב דאיתא קמן הוא בעצם במובן מסוים רוב פוזיטיבי, כי אם יש לי עשר חנויות ואני יודע שתשע כשרות ואחת טרפה, אז יש לי מידע שתשעים אחוז כשר ועשרה אחוז לא כשר ולכן במידה רבה זה בעצם רוב פוזיטיבי, אבל רוב דליתא קמן זה רוב שהוא בדרך כלל נגטיבי. בזמננו שלנו שהתרבות השתנתה והכלים יותר חזקים, יש לנו יותר כלים למדוד, לעשות מחקר כמותי, אז אנחנו יודעים איך לאתר מדגם מייצג, איך לנטרל כל מיני השפעות, יש לנו מידע סטטיסטי יותר טוב, אז היה מקום, יש מקום לנסות ולמדוד את הרוב השונים שחז"ל קבעו, ואלף להיווכח אם זה באמת רוב או שזה לא רוב בכלל, או שהשתנה, או שחז"ל טעו, לא משנה מכל מיני סיבות. אפשרות נוספת זה להיווכח בכך שהרוב הוא שמונים עשרים. זאת אומרת, להפוך אותו מרוב נגטיבי לרוב פוזיטיבי. כן, אני לא זוכר אם הזכרתי את זה אבל יש כשהייתי מעורב ב-אני חושב שהזכרתי, כשהייתי מעורב בביטולי קידושין, אז היה לי קשר עם כל מיני ארגוני נשים שפועלות למען מסורבות גט וכדומה, ואמרתי להן שבעיניי אחד הפרויקטים הבסיסיים שחשובים בעניין הזה זה לעשות סקר מסודר מה אישה סבירה מצפה מבן הזוג שלה. איזה בן זוג היא מוכנה לקבל ואיזה לא. כי ההנחה שעומדת הרבה פעמים לרועץ כשבאים לבטל קידושין, כי כשאנחנו באים לבטל קידושין אנחנו עושים את זה בגלל שהתברר שיש בבעל משהו שהאישה לא ידעה או הופיע אצלו משהו או משהו כזה שהיא לא הייתה מודעת לו ולכן אדעתא דהכי היא לא התרצתה. זה בעצם הדרך המלך לבטל קידושין. עכשיו הבעיה עם זה שבדרך כלל מצטטים את הגמרא בבבא קמא בדף ק"י נדמה לי, שהגמרא אומרת שמה שטב למיתב טן דו. מה זאת אומרת? אישה מתרצה לכל בן זוג. היא רוצה זוגיות, לא אכפת לה איזה בן זוג שיהיה, איזה הכי גרוע שלא יהיה, לא משנה כרגע. וכיוון שכך, עכשיו ברגע שאתה רוצה לבטל את הקידושין ואתה אומר שלא, אם היא הייתה יודעת שזה בן הזוג היא לא הייתה מתרצה, אז אומרים לך מה פתאום, הגמרא אומרת שאישה מתרצה לכל בן זוג. זאת אומרת טב למיתב טן דו. עכשיו כולנו יודעים זה לא נכון. זאת אומרת מה שכתוב בגמרא עם כל הכבוד כתוב בגמרא, אבל אנחנו יודעים זה לא נכון עובדתית. זאת אומרת כן, תשאלו נשים סביבכם וברור שהן לא יגידו לכם שכל זוגיות הן מוכנות לקבל. זאת אומרת עובדה שהרבה מאוד נשים נשארות פנויות עד גיל מבוגר ואולי עד סוף החיים ולא רק בגלל שלא היה אף אחד שהסכים להתחתן איתן, גם הן הרבה פעמים דוחות פני זוג פוטנציאליים. זה מראה לנו שנשים כן בררניות, זאת אומרת הן לא מוכנות לקבל, לפחות היום, הן לא מוכנות לקבל כל בן זוג. ולכן בעצם הטענה שמביאים מהגמרא היא טענה שמבוססת על טעות. זאת אומרת מה זאת אומרת טעות? יכול להיות שהגמרא צדקה לתקופתה, אני לא יודע, לא הייתי שם. אבל לתקופתנו ברור שהיא לא צודקת. עכשיו, אבל כדי לשכנע את האנשים שמאמינים בקדושתה של הגמרא ושהגמרא אף פעם לא טועה גם בעובדות, ושהעובדות שהגמרא קובעת הן תמיד נצחיות גם תמיד כמובן ולא משתנות אף פעם, אז כדי להילחם בתפיסות המוזרות האלה, אני חושב שהדרך הכי נוחה זה פשוט לעשות סקר. לעשות סטטיסטיקה בין נשים ולהציג נתונים ולראות איזה אחוז נשים לא מתרצות לבעל כזה, לבעל כזה, לבן זוג כזה. הרב, אפרופו הטענה הזאת שסתם זה הזדמנות שלי לברר את זה פשוט זה הטריד אותי. מה טב למיתב טן דו וטב ארמלו? זה כאילו בסיטואציה שאין לה זה הגבר האחרון שנשאר בעולם, כולם פרחו לעולם אחר אז היא תגיד אולי נניח שזה תקף. אבל יש לה אופציות אחרות, מה זה טב למיתב טן דו כשיש לה הוא לא הגבר היחיד אז יש עוד מה זה שייך? וגם בתורה כשעם רבקה למשל שאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה, מה למה נשאלה את פיה? כל גבר היא תיקח מה ברור. אני מסכים לגמרי לטענה, אבל לענייננו זה לא חשוב בגלל שאנחנו, אנחנו מדברים על בן זוג ספציפי. אז מבחינתנו זה, זה הבן זוג שיש. כן, אבל מי אמר שהיא טב למיתב טנדו איתו דווקא? יש עוד כמה מיליארדי גברים בעולם. מה זאת אומרת שהיא הייתה בעצם רוצה לחזור חזרה ו, לא אם היא הייתה יודעת מראש, לא אם היא הייתה יודעת מראש שיש לו את הפגמים האלו, אז היא לא הייתה מתרצה והייתה בונה על זה שיהיה בן זוג אחר. ברור, ברור. הבנתי. מה פתאום הטענה הזו? מאוד מוזר לי הגמרא, לא הבנתי אותה אף פעם. שאלה טובה, לא חשבתי עליה, בהחלט שאלה טובה. זאת אומרת, זה לא נוגע לעצם הטיעון, כי אני רוצה לטעון שגם ברמה שזה הבעל האחרון האישה, הרבה נשים לא יתרצו אם הוא בן זוג מאוד לא לא טוב, כל אחת והפרמטרים שלה. אז זאת הטענה שלי כעובדה, לגבי היום אני חושב שזאת טענה נכונה. אתה צודק לעצם הסוגיה עצמה, לא יודע, לא חשבתי על זה, צריך לחשוב על זה באמת. למה, למה מניחים שזה לכל בן זוג ולא רק לבן זוג האחרון? לא יודע, צריך לחשוב על זה, שאלה טובה מאוד. טוב, בכל אופן, בכל אופן אז לענייננו מה שאני רוצה לומר זה שאם היו עושים סקר כזה והיו מציגים נתונים מוצקים, כן, בליווי רבני וכדומה, לא משנה שלא יהיה בעיות, צריך גם לדעת איזה שאלות בדיוק לשאול, זה באמת נקודות עדינות קצת, את מי לשאול, נשים נשואות, נשים רווקות, באיזה שלב, מה מה לשאול, זה עסק די עדין, צריך הכוונה רבנית וידע סטטיסטי. אבל אחרי שעושים דבר כזה ומציגים את הנתונים, אני חושב שלפחות חלק מהשמרנים שדבקים בנצחיות של העובדות שמופיעות בגמרא, היו מוכנים לקבל את זה שבכל זאת קרה פה שינוי. לא יודע אם כולם, אבל לפחות חלק מהם. ולכן בעיניי זה כלי מאוד חשוב, אני מביא את זה פה רק כדוגמה להבדל הזה שהיום יש לנו גם תרבות וגם כלים למדוד את הרובדים האלה ולהפוך אותם לרוב פוזיטיבי, אבל אצל חז"ל כמעט כל הרובדים היו רובא דליתא קמן, כן? היו רובדים נגטיביים. אוקיי? הרב, בנוגע לרובא דליתא קמן שאמרת, שאם זה תשע חנויות אז אתה מניח שזה רוב פוזיטיבי, זאת אומרת אתה גם מניח שההתפלגות היא שווה בין כל החנויות. כן, על זה דיברנו כשדיברתי על ההבדל בין רוב דאיתא ורוב דליתא, אתה צודק, ציפיתי לשאלה הזאת. ברור שעדיין יש לנו הנחות על הפרישה מהחנויות, האם הסיכוי לפרוש מכל חנות הוא שווה? וזה הרבה פעמים לא נכון דרך אגב. ולכן ברור שגם שם זה לא באמת ידע מוצק. אי אפשר באמת לקבוע שהסיכוי הוא תשעים אחוז, גם לא כל החנויות באותו גודל. כן, אבל עדיין יש שמה איזשהו ידע ברקע. יותר מידע כאילו. כן, יש איזשהו מידע ברקע, נכון שהוא לא מלא. במובן הזה זה דומה קצת לרוב דליתא קמן שיש איזשהו מידע אבל הוא לא מלא. זאת אומרת שזה לא ספק, אז יש פה איזשהו מידע, אבל הוא לא מידע מלא כי אני לא יודע כמה הרוב. ברוב דאיתא הוא עוד יותר מלא, אבל לא לגמרי כאילו, זאת אומרת פה ברוב דאיתא הוא עוד יותר אבל לא מאה אחוז. נכון, אז שזה כאילו הגבול הוא באמת דק בין רוב דאיתא לרוב דליתא. אוקיי, דיברנו על זה כשנתתי שיעורים על ההבדל בין רוב דאיתא וליתא ובדיוק דיברתי על הנקודה הזאת. הרב? כן. המשנה ברורה פסק טב למיתב טנדו? אורח חיים, מה מה המשנה ברורה יכול לעשות עם זה? באבן העזר… לא אני אומר, יכול להיות בזמן הגמרא אמרו את זה ולא חייב שזה נפסק הלכה למעשה. זה נפסק הלכה למעשה בכל הפוסקים, מה זאת אומרת? לא המשנה ברורה כי משנה ברורה זה על אורח חיים, אבל זה נפסק להלכה בכל הפוסקים. אני רק טוען שזה שזה נפסק להלכה זה יפה, אבל צריך לבדוק את זה מול המציאות, כי זו קביעה עובדתית, זה לא קביעה הלכתית. אה, אז עובדות זה משהו שלא בטוח שצריך לנהוג ככה כאילו. לא, אגב זה לא פסיקה הלכתית, זה טענה. טענה עובדתית ולא הלכתית. אה? מה שאני אומר זאת טענה עובדתית ולא הלכתית. כן כן, לא, פשוט זה לא נפסק. אגב סולובייצ'יק טוען, הרב סולובייצ'יק טוען שזה אמירת על. כן כן, זה ירד מסיני, כן אני יודע. כן, זה ממש חוקים כאילו, מתנגדים לו בגדול. אני מרשה לעצמי לפקפק אם הוא עצמו האמין בשטות הזאת. בכל אופן, בכל אופן לענייננו. הרב חולק על כל הפוסקים כאילו שסוברים שזה קיים גם היום? כן, ברור. מה זה חולק על כל הפוסקים? אתם מדברים שטויות. העובדות הן שזה לא נכון. זה שהם גם לא חושבים שזה נכון, זה פשוט סוג של שמרנות שהם לא מוכנים לפסוק נגד הגמרא כי אני לא יודע מה, כי זה נראה להם רפורמי. אין לי מושג, פמיניסטי או לא יודע בדיוק מה. מה? גם אם הגמרא הייתה פורמלית? מה זה נקרא פורמלית? שחייבים לציית להם כאילו. לא הבנתי. אני אומר, גם אם הגמרא, הגמרא טענה את הטענה הזאת, והיו חייבים לציית לגמרא בזמנה כאילו. לא הבנתי מה זה נקרא היו חייבים לציית לגמרא. סמכות פורמלית הוא מתכוון, סמכות פורמלית. יש לגמרא סמכות פורמלית, אז מה זה אומר? למה זה נוגע לפה? הוא מתכוון שאם הגמרא הייתה כותבת שזה לכל הזמנים, גם אם ישתנו הטבעים, אנחנו עדיין, הגמרא כותבת. כלומר, אם לפי, אם אני חי בזמן הגמרא עצמה? לא, זה אני לא מקבל את זה. זה טעות שבעובדה, ברור. לא, אבל יש פה טעות באופן עקרוני. כמו עם הכינה, כן, הכינה שלא פרה ורבה. זה לא עניין של סמכות, סמכות זה עניין הלכתי. כל הטענות של הגמרא שלא קשורות להלכה זה איזשהו אמירות של חכמים שלא כאילו מציאות. לא, זה קשור להלכה רק שזו טענה עובדתית ולא טענה הלכתית. כן, אבל בטענה עובדתית אין סמכות. טענה עובדתית זה עובדות, צריך לבדוק את העובדות. מה זה קשור למושגי סמכות? אין דבר כזה סמכות ביחס לעובדות. הבנתי. הסמכות היא ביחס לקביעות הלכתיות, זה דיברתי בסדרות אחרות, לא להיכנס לזה כאן. בכל אופן, אז לענייננו, הצמתים האלה או השתלבות הצמתים האלה שתיארתי יכול להיות גם כשבכל צומת יש ספק וגם כשבכל צומת יש רוב. ראינו את האפשרויות השונות שנוצרות כשבצמתים יש רובים והבחנו בין רוב נגטיבי ופוזיטיבי ובין ספק נגטיבי ופוזיטיבי. אחרי זה דיברתי, לקח לי הרבה זמן הסיכום הזה, אחרי זה דיברתי, התחלתי לדבר קצת על היתר עגונות. ואמרתי שבהיתר עגונות יש כל מיני סתירות אינהרנטיות בהלכות היתר עגונות, שמצד אחד מוצאים קולות מפליגות, מצד שני מוצאים חומרות מופלגות. כן, מים שאין להם סוף וכל מיני דברים כאלה, שזה נראה ברור שהבעל מת ועדיין אנחנו חוששים ולא מתירים את האישה להינשא. ומצד שני מתירים עד אחד ואישה וגוי וכל מיני, אין בכלל פסולי עדות בהקשר הזה וכדומה. והסברתי שגם שאלתי איך חכמים עוקרים דבר מן התורה בקום עשה ועוד מתירים אשת איש, הדבר הכי חמור שיש. אז אמרתי שהיסוד להבין את כל הקשיים האלה בדיני היתר עגונות זאת הבחנה בין מכשולים פורמליים לבין מכשולים מעשיים. זאת אומרת, אם אני יודע בוודאות שהבעל מת עובדתית, אלא מה הראיה שיש לי יש בה פגמים פורמליים? יש לי עד אחד, ועל פי הלכה אין דבר שבערווה פחות משניים, צריך שני עדים. אבל נגיד שהשתכנעתי בצורה מאוד ברורה שהעד הזה ראה את הבעל מת, הוא ראה את פרצוף החותם והוא יודע שהבעל מת. אוקיי? אז עובדתית אני יודע שהבעל מת, אבל יש לי מכשול פורמלי כי מבחינה הלכתית אין עדות בדבר שבערווה פחות משניים ופה יש לי רק עד אחד. אז את המכשולים הפורמליים חז"ל מחקו. הם אומרים אין בעיה של עד מפי עד, עדות אישה, כל מה שאתם רוצים הכל בסדר בדיני עדות. אבל זה הכל רק כאשר יש לי וודאות גמורה שהבעל באמת מת, כיוון שאפילו סיכוי קטן שהבעל חי והתרתי את האישה, הבעל הזה יחזור, כן, בא הרוג ברגליו והילדים ממזרים והיא תצא מזה ומזה, סיפור מההפטרה. אז לכן ברור שאנחנו לא מוכנים לקחת סיכונים להתיר אשת איש במובן הזה. זה החומרות. החומרות זה לוודא שעובדתית הבעל מת. הקולות הן תמיד ביחס למכשולים פורמליים. זה בעצם הנקודה. וככה גם הסברתי למה חז"ל לא עקרו פה דבר מן התורה בקום עשה כי הם לא התירו אשת איש. האישה היא לא אשת איש, הם התירו את דיני ראיות, אבל הם לא התירו אשת איש להינשא. אז לכן כפל המשמעויות האלו או כפל ההיבטים הזה נובע בעצם. משני דברים: א', חומרת איסור אשת איש. להתיר אשת איש שלא בצדק זה צעד שמאוד מאוד נרתעים ממנו בהלכה, חייבת להיות ודאות מלאה, זוכרים את רון ארד וכמובן עוד עוד מקרים שונים. ומצד שני, המצוקה של האישה שהיא עגונה ובעלה איננו והיא לא יכולה להינשא, היא מצוקה גדולה מאוד. אז יש פה שני צדדים ששניהם קשים ביותר, שניהם משקל כבד. והפתרון שחז"ל מצאו זה הפתרון הבא: כל מכשול פורמלי אנחנו מוחקים ובלבד שיש לנו ודאות מלאה שהבעל מת. במובן הזה אנחנו מחמירים גדולים. זאת אומרת אנחנו דורשים ודאות מלאה בזה שהבעל מת, אנחנו לא הולכים אחרי הרוב כמו שהולכים בדרך כלל בהלכה. לא יעלה על הדעת שיש חמישים ואחד אחוז שהבעל מת אנחנו נתיר את האישה להינשא ואז הבעל יופיע פה. אוקיי, זאת אומרת זה ברור שאנחנו לא נלך פה אחרי רוב. אנחנו צריכים פה איזושהי רמת ודאות. ולכן עובדתית יש לנו את הוודאות אנחנו לא מוטרדים ממכשולים פורמליים, אבל עובדתית צריכה להיות ודאות. מה? אבל ודאות אבל קיימת רק אם יש שני עדים. זה חלק מהוודאות. אני לא יכול להחליט שעל פי עד אחד יש לי ודאות. לא, זה בדיוק מה שאני טוען שלא. ההבדל בין עד אחד לבין שני עדים הוא לא הבדל שבשני עדים יש ודאות וביחיד לא. בשלושה עדים יש יותר ודאות מאשר בשניים, גם בחמישה יש עוד יותר. התורה עוצרת בשניים כי זה איזשהו רף פורמלי. רמת השכנוע שלי יכולה להיות מלאה גם בעד אחד. למשל עד אחד נאמן באיסורים. באיסורים עד אחד על פיו אני אוכל חזיר, אוכל בשר שיש חשש לגביו שהוא חזיר, בא עד ואומר לא, הבשר כשר. אין בעיה, על סמך עד אחד אני יכול לעשות את זה. זאת אומרת שעד אחד בהחלט יש לו משקל ובמקרים מסוימים לפחות הוא מספיק כדי לשכנע אותי במאה אחוז. כמובן אם הדיין לא השתכנע, כי משהו מפוקפק בעד או משהו כזה, אז הוא באמת לא יתיר את האישה. זה שמתירים את האישה על פי עד אחד זה רק אפשרות שפותחת ההלכה בפני הדיינים. אבל הדיינים יכולים להחליט שהם לא עושים בה שימוש. אם העד הזה לא שכנע אותם בצורה ברורה, אז הם לא יתירו את האישה. גם בשני עדים, אם זה לא שכנע אותם זה גם לא יעזור. בשני עדים גם, נכון, זה כמו דין מרומה כזה. נכון. אבל בעד אחד אנחנו פתחנו אופציה להתיר את האישה בעד אחד. תמיד עדיין גם אופציות שמעיקר הדין וגם האופציות שמחוץ לעיקר הדין, תמיד יש את האפשרות שאם הדיין לא השתכנע אז הוא לא יפסוק כך. זה נכון. זה ברור. בכל אופן אז זה בעצם בתמצית אני חכושב השלד של הלכות היתר עגונות. עכשיו אני אגיד אולי יותר מזה, זה משפט חזק מדי אבל אני חושב שיש בו הרבה ממש ויש לא מעט פוסקים נדמה לי שבאמת עובדים כך. צריך להבין שמקובל בעולם שהיתר עגונות זה נושא מאוד סבוך. עכשיו צריך להבחין, זה נושא מאוד כבד וקשה כי שני הצדדים שלו שוקלים, המצוקה של האישה מצד אחד והיתר אשת איש לשוק מצד שני, זה בהחלט נושא שיש בו אחריות כבדה. הדיון כשלעצמו בעיניי לא מסובך. זאת לא אחת מהסוגיות המסובכות בעיניי, ולכן אני חושב שמערבבים פה בין רמת האחריות הנדרשת לבין סוג השיקולים או מורכבות הסוגיות וכולי. אני אגיד יותר מזה, שלמעשה אם הדיין השתכנע סובייקטיבית, השתכנע שהבעל מת ברמה מלאה מבחינתו, הוא יכול להתיר את האישה בלי שום קשר להגדרות הלכתיות. לכן אתה לא צריך בכלל להיכנס לכל הסוגיות והאם זה עומד בסטנדרטים של זאת או בסטנדרטים של זאת. ברמה העקרונית אם הגעת לוודאות מספיקה שהבעל מת אתה יכול להתיר את האישה. מבחינתי כל התקדימים והלכות ההלכות שנמצאות פה ברקע הם בעצם דוגמאות. זאת אומרת אלה דוגמאות למקרים שבהם אתה יכול לראות שהוודאות היא מלאה ולכן מתירים, או פה יש איזשהו חשש ולכן הוודאות לא מלאה אז לא מתירים וכן הלאה. יש יוצאי דופן מסוימים שלגביהם יש מקום קצת להתלבט. הבולט ביותר זה מים שאין להם סוף לעומת מים שיש להם סוף, הזכרנו את זה. הכלל בהלכות עגונות זה שבמים שאין להם סוף לא מתירים את האישה, ואם הבעל טבע. במים שאין להם סוף, אם הוא טבע במים שיש להם סוף מתירים את האישה. זה גמרא ביבמות, בסוף שמה כשהולכים ועוסקים בהלכות עגונות. מים שיש להם סוף זה מים שאני רואה את כל הגדה של מאגר המים שבפניי. והבעל טבע שם, אני ראיתי שהוא טבע, לא ראיתי אותו יוצא. כיוון שכל הגדות הן נגישות אליי, אני רואה אותן, אז אם לא ראיתי אותו יוצא הוא כנראה טבע. ולכן במים שיש להם סוף אם רואים שהבעל טבע אפשר להתיר את האישה למרות שגופתו לא לפנינו ולא זוהתה. כן, יש פה איזשהו סוג של קולא מסוימת כי אנחנו לא ראינו את פרצוף החותם ואנחנו לא ראינו שהוא מת. אין פה, זה בעצם הוכחה נסיבתית. אבל זאת הוכחה נסיבתית מלאה. זאת אומרת היא יצרה ודאות מוחלטת שהבעל מת וזה מספיק לי. למרות שזה רק ראיה נסיבתית ואין לי שני עדים ואין כלום. לעומת זאת אם יש לי מים שאין להם סוף, מים שאין להם סוף זה מים שבהם אני לא רואה את כל הגדות. יכול להיות שחלק אני רואה אבל יש חלק שאני לא רואה. במצב כזה למרות שעדיין רוב הסיכויים שאם הוא נופל באמצע אוקיינוס הוא טבע ולא ניצל, אבל איך תדע? יכול להיות שהוא יצא באיזשהו מקום שלא ראיתי, איזה אונייה אספה אותו, הוא יצא לאיזה גדה רחוקה מרוחקת שאני לא לא ראיתי אותה ולכן יש איזשהו חשש שהבעל לא מת, הוא ניצל, ולכן אי אפשר להתיר את האישה. מים שאין להם סוף לא מתירים את האישה. הכלל המקובל הוא שזה דין דרבנן. זאת אומרת מן התורה למעשה גם שמה הוודאות היא מספיקה, אבל מדרבנן חוששים. עכשיו לאור מה שאמרתי קודם זה קצת בעייתי. כי מה שאמרתי קודם זה בעצם שאם יש תכנתא אז אין כללים. התקדימים הם סך הכל דוגמאות. הם דוגמאות להגיד לך מה רמת השכנוע הנדרשת. אז אם אני כדיין ראיתי, קיבלתי עדויות שהבעל מת, או טבע סליחה, במים שאין להם סוף ואין לי ידע על זה שהוא יצא, אז אני די משוכנע שהוא מת, אני משוכנע שהוא מת למעשה. אז למה, אז למה שאני לא אתיר? הגמרא אומרת שלא מתירים במצב כזה. אבל אני טוען הרי שאם הוודאות היא מספיקה אז היא מספיקה, אין פה עניין פורמלי. שמה באמת אפשר לראות בדבר הזה, אפשר לראות איזשהו סוג של מגבלה פורמלית. אפילו בהלכות עגונות יכול להיות שיש מגבלות פורמליות כי זאת גזירה מיוחדת של חכמים מתוך משום מחילה, יש איזשהו חשש שיש מחילה בתוך המים והבעל נמצא שמה, הגמרא ביבמות אומרת את זה, ולכן ולכן שם גזרו חכמים ולכן זה רק דין דרבנן. אבל גזרו חכמים שלמרות שמעיקר הדין היה אפשר להתיר את האישה, לא מתירים אותה במים שאין להם סוף. לכן שם זה אולי חריג שהייתי מהסס אם להתיר את האישה על טביעה של מים שאין להם סוף. הפוסקים אגב בדרך כלל פשוט מוציאים סניפים נוספים ובסוף כן מתירים את האישה. גם מים שאין להם סוף גם. אבל הם תמיד צריכים למצוא עוד איזשהו סניף כי מים שאין להם סוף לחוד זה לא מספיק להתיר את האישה. אוקיי? אבל אני אגב לא לגמרי בטוח שזה נכון. מה? מה המשמעות של איסור דרבנן? כשלפי התורה אפשר להתיר אותה ורבנן לא מתירים, אז התוצאה היא שלא מתירים, נכון? כן. אין פה איזה אבסורד מסוים שהתורה באה ואומרת אני מבחינתי האישה הזו לא עגונה, ועכשיו באים חכמים גוזרים גזירה מטורפת אחרי שהתורה כן התירה את זה? יש הרבה דברים כאלה. התורה התירה עוף בחלב וחכמים אסרו עוף בחלב. כן, אבל שם לפחות אנחנו יודעים שזה רק כדי שהוא לא יגיע לידי אכילה. פה זה משהו אחר לגמרי. לא לא, ופה זה כדי משום מחילות או משום דברים כאלה. תמיד יש להם איזושהי סיבה ובגללה הם גוזרים. לא, אבל כאן יש נזק רציני, פה זה לא, כל גזירה דרבנן זה איסור על משהו שהוא מותר מעיקר הדין. לא, אבל פה יש נזק רציני, זה נכון, נכון, לכן אני אומר כנראה שהיה להם חשוב. אני התחושה שלי, א' אני לא בטוח שגם זאת לא רק דוגמה ואפשר להתיר עדיין אם אני השתכנעתי שבאמת הוא מת. ומוסיפים הרבה דברים, למשל מוסיפים היום יש דואר וטלפון. אז אם הוא היה יוצא במקום אחר היינו שומעים על זה. ויש הרבה פוסקים שאומרים שהיום במים שאין להם סוף אפשר להתיר את האישה. כי אם הוא היה יוצא היינו שומעים מזה אז הוא כנראה לא יצא, למרות שלא ראינו את הגדה. אוקיי? זה סוג דוגמה לשיקול נוסף שמכניסים ובסוף בסוף מתירים גם במים שאין להם סוף. אבל אבל הנקודה היא שיכול להיות, אני לא יודע, זה תחושה שיש לי, שמים שאין להם סוף זה איזשהו דגל שחכמים הרימו כדי שלא נגיע ל. לא להשתולל. עד כדי שלא נחשוב שהעולם הפקר ואפשר להתיר כל דבר מכל דבר, כי רצו לסמן חברים, יש איזה תחושה בעולם שהיתר עגונות מצדיק הכל. מה, תעשה זה, הכל התירו. לא נכון, כמו שאמרתי קודם, ממש לא. יש חומרות מאוד מאוד גדולות בהיתר עגונות, וההיתר הוא רק כאשר מדובר בחומרה פורמלית, אז מתירים אותה. ואולי כדי לסמן את זה חכמים השאירו את מים שאין להם סוף כאיזשהו דגל אדום. תזכרו, יש פה איזשהו עניין כבד משקל ואל תהיו קלים על ההדק כשאתם באים להתיר. הנה, את זה למשל נאסור עליכם להתיר. אולי. אבל הרב תמיד נגד קביעה מהותית עקב מדרון מסוכן. נכון, אבל כל גזירת דרבנן. אבל אז בגלל המדרון הזה, האזהרה הזאת אנחנו נלך ונגזור דינה של האישה הזאת? כל גזירת דרבנן היא מדרון חלקלק. הזכרת קודם עוף בחלב, עוף בחלב זה מחשש שמא יבוא לאכול בשר בחלב. גם זה אסור בגלל שיקול של מדרון חלקלק. הרב, עוף בחלב זה לא אסור מדרבנן. האיסור הוא לא משתמע לא על בישול ולא על מכירה לגוי, לא הנאה ולא כלום. זאת אומרת, יש איזשהו טיפ מסוים ששם אסרו משום חשש, זה לא חשש סליחה זה סייג. סייג לתורה. פה מה שנשאל, שיש פה איסור דאורייתא, סליחה, היתר דאורייתא, ובאים דרבנן ואוסרים אותו בהחלטיות שלא קיימת בדוגמה אחרת. לא רואה שום הבדל. לא, זה סייג. זה סייג שיבואו להתיר אישה עגונה במצבים שלא נכון להתיר. מה ההבדל? גם זה סייג. לא יודע, הדוגמה שלך לא מתאימה פה בהחלט, כי זה מותר וזה מותר. טוב, בכל מקרה, בסדר. אז אני אומר זה חשד, אני לא בטוח, אבל יש לי איזשהו חשד שמים שאין להם סוף זה איזשהו דגל שחכמים השאירו כדי להזכיר לנו שהלכות היתר עגונה הם לא הפקר. אבל מה נכון להיום? רציתי עוד משהו על מים שאין להם סוף. הרי אנחנו מדברים על עולם, אנחנו לא רגילים לזה, אבל מדובר על עולם שעוד בני אדם לא הכירו את כל היבשות ואת כל האיים ובכלל את מבנה כדור הארץ, את הגלובוס. אז באמת מים שאין להם סוף בסופו של דבר שאנחנו לא מכירים את כל היקף האגם הזה. אם אנחנו מכירים את כל היקף האגם הזה, כלומר, אז אנחנו יכולים להגיד מים שיש להם סוף. אבל אם יכול להיות שיש פה את קפריסין מאה עשרים קילומטר מפה ואנחנו פשוט לא יודעים והוא שחה לשם ויצא, אז באמת זה באמת חשש מציאותי אמיתי. זה ספק מהותי, לא. לא, אבל לא הבנתי, אבל אם אנחנו כן מכירים אז מה? הרי הם ידעו שיש להם סוף. מה זה מים שאין להם סוף? הרי אין אתה יודע שהיום אין דבר כזה מים שאין להם סוף. בים התיכון, מה זאת אומרת? בים התיכון זה לא עשרים קילומטר, בים התיכון זה הרבה יותר. מה זה נקרא אין להם סוף? אין לו סוף. יש לו סוף. לכל דבר, מים שאין להם סוף הכוונה שלא רואים. היום אין דבר כזה מים שאין להם סוף בהגדרה. אין דבר כזה מים שאין להם סוף. למה לא? מדובר על לראות, לראות את הסוף, לא לדעת שיש סוף. מה זה לראות את הסוף? מי אמר שזה הפרשנות? אולי מים שאין להם סוף זה פשוט דבר שאנחנו לא יודעים מה יש מהצד השני. לא שאתה, יש לך לוויין שרואה או איזה חיישן. מה הקשר, אם יש לך לוויין זה משהו אחר, אבל הלוויין צריך לראות את כל הגדות, אז יהיה מים שיש להם סוף, אינה נמי. אבל זה לא המצב בדרך כלל. אבל היום אין לנו מים שאין להם סוף. למה לא? בטח שיש. כי כל המים יש להם סוף, גם לאוקיינוס יש לו גדות. שוב פעם, מה זה סוף? כשאנחנו לא רואים זה נקרא מים שאין להם סוף. אז אני מציע פרשנות אחרת, שאולי זה לא עניין של ראייה, שאני עומד בנקודה אחת ולא רואה. אבל הפרשנות הזאת לא נכונה. למה? מים שאין להם סוף זה מים שלא רואים את הגדה. מפורש בגמרא, זה לא פרשנות. מפורש בגמרא. גם חוץ מזה יש לנו המון סיפורים, מה שהיה באמת הדברים שהגוף של האדם נסחף והוא יצא מאות קילומטרים והוא היה חי בזה, יש כאלו סיפורים. לא לא, אוקיי, ודאי. בכל מקרה, הנקודה היא שאני אומר, יש פה המים שאין להם סוף הוא באמת איזשהו סוג של חריג, יש מקום להתלבט לגביו, אבל הוא איזשהו סוג של חריג שבאמת שם הפוסקים רואים את זה כמשהו מחייב. זאת אומרת, אם מישהו טבע במים שאין להם סוף שאנחנו לא רואים את הגדה, אם אין לך איזשהם נתונים נוספים, לא יתירו את אשתו. זאת אומרת, כי זה קביעה של הגמרא, זה דברים ברורים. עד כמה החשש הוא חשש ממשי, לא יודע, יש מקום להתלבט, כמו שאמרתי קודם. אבל אלה הנתונים. עכשיו אני רוצה להגיד לכם משהו נוסף. אז ככה, ההיתר של תרי רובי זה היתר שבעצם קיים בסך הכל אני לא יודע כמה מאתיים שנה או משהו כזה, והפוסקים משתמשים בו הרבה. אתם תראו מאוד מאוד פרקטי, אבל אין לו מקור, אין לו מקור במקורות הראשונים. אז המקור הראשון זה בשו"ת קהילת יעקב סימן ט' שזה התלמיד של רב חיים מוולוז'ין. זה מופיע גם בפתחי תשובה באבן העזר, והוא אומר ככה: גם זכורני כי בימי חרפי עת היותי בית כבוד מורי ורבי הגאון מורנו הרב חיים ז"ל, רב חיים מוולוז'ין, נוחו עדן מוולוז'ין, נשאלה שאלה כעין זו באחד שנפל מהגשר שהיה גבוה הרבה מהקרח, ומהקרח לתוך המים, ונאבד ולא נמצא. עכשיו כמובן מדובר על מים שאין להם סוף, כי אם זה מים שיש להם סוף אז אין בעיה להתיר אותו גם לא צריך את הגשר. ברגע שהוא נפל לשם ולמים יש סוף הוא מותר, אשתו מותרת. אבל המים שמה זה נהר שאנחנו אין לו סוף במובן באורך, כן, יש לו את הרוחב שאנחנו אולי רואים את הגדות משני הצדדים, אבל אנחנו צריכים לראות את כל הגדות כדי שהמים ייחשבו מים שיש להם סוף. אז שמה זה היה מים שאין להם סוף, מישהו נפל מגשר על קרח ואחרי זה מהקרח התגלגל לתוך המים. וצידד להתיר מטעם תרי רובא, רב חיים מוולוז'ין, היינו דנפילה גבוה בית קומות רובן למיתה מהא דבית הסקילה, כן, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות כמו שהגמרא בסנהדרין אומרת, ואם אתה נופל מבית הסקילה אתה מת. כן, אז לכן יש רוב אחד שמי שנופל מגובה שתי קומות אל הקרקע מת. זה הנפילה מהגשר אל הקרקע. ומדין טרפות הנפולה שהוא הלכה למשה מסיני, גם שם רואים שנפילה הבנאדם מת. ובהדי ריעותא דמים שאין להם סוף, כן, יחד עם זה יש פה עוד מים שאין להם סוף, עוד שיקול. והאריך בזה בתשובה, וכמדומני שהותרה זו האישה בהסכמת כל חכמי וילנא. וידעתי כי גם ימצא בזה צדדים להחמיר מאיזו תשובת האחרונים, ואין לחוש כל כך במים שאין להם סוף דרבנן, ויש לסמוך על דעת המקילין בעניין זה במקום עיגון. מה הוא אומר? הוא בעצם אומר ככה: הבנאדם נפל מהגשר אל הקרח והגובה היה מעל שתי קומות, כך שכאן יש רוב למיתה. אחרי זה הוא נפל מהקרח אל המים וטבע במים. בסדר? זה עוד פעם יש רוב, אתם זוכרים כי גם מים שאין להם סוף יש רוב שהבנאדם מת, רק זה לא רוב מוחלט לכן אוסרים, אבל יש פה רוב. אז אומר רב חיים מוולוז'ין מה שיש כאן זה תרי רובי. זה לא רק רוב של מים שאין להם סוף זה תרי רובי. ולכן למרות שבמים שאין להם סוף רגילים אנחנו לא מתירים את האישה, כאן יש תרי רובי ולכן אנחנו כן מתירים אותה. יש רוב שהוא מת כשהוא נפל על הקרח, ואם הוא לא נפל על הקרח יש רוב שהוא טבע בתוך המים והרי יש רוב גם במים שאין להם סוף שהבנאדם טבע. לכן במצב, שזה כאילו ההסתברות שעשית פעם קודמת, נכון? זאת אומרת זה ההסתברות שעשית בשיעור הקודם כאילו אתה סוכם את כל המסלולים כאילו. נכון, זאת אומרת זה בעצם אם אני חוזר לשרטוטים מלמעלה, רואים? זה העץ. אוקיי? אם הוא נפל על הקרח הוא מת. אם הוא נפל למים אז יש סיכוי אחד שהוא נשאר חי כי זה מים שאין להם סוף והוא יצא ולא ראינו, אפשרות שנייה שהוא מת. גם פה הרוב שהוא מת, כן, זה גם רוב. שני צמתים פה זה רוב. אז בשביל להניח שהוא אסור, אני צריך להניח שהאישה אסורה סליחה, אני צריך להניח א' את ב' וב' את ב' 1. זאת אומרת שהוא נפל לקרח ולא מת, נפל למים ולא מת וזה ב' 1. בסדר? ולכן כיוון שזה תרי רובי ולא רק רוב אחד, אם זה היה מים שאין להם סוף אז היה רק צומת אחת, כן, רק הצומת הזאת הייתה קיימת, נפל למים או שמת או שלא מת. נכון? במצב כזה אנחנו לא מתירים. אבל במקום שהצומת הזאת מתלבשת על צומת קודמת ויש פה מכפלה הסתברותית של רובים, במצב כזה אנחנו כן מתירים. כך טוען רב חיים מוולוז'ין, אגב הוא מוסיף בנימוק שלו שמים שאין להם סוף זה בעצם דין דרבנן, והוא קורא לזה תרי רובי במובן הזה הוא מדבר בעצם על רוב כפול. לכאורה רוב כפול, גם אם מים שאין להם סוף היה דין דאורייתא שהאישה אסורה, נניח שמים שאין להם סוף אישה הייתה אסורה מדאורייתא, אבל עדיין הרי יש רוב להתיר אותה, נכון? רק רוב לא מספיק כדי להתיר אשת איש. עכשיו יש לי עוד רוב, קרח ואחרי זה מים. לכאורה גם אז הוא היה יכול להתיר. למה הוא נזקק לזה שמים שאין להם סוף זה רק חומרא דרבנן? אז אפשר להגיד רק לרווחא דמילתא, זאת אומרת הוא אמר אפילו עוד יותר מותר כי זה בכלל רק דין דרבנן, אבל אני חושב שמה שמתכוון לומר בעצם זה איזשהו סוג של ספקא דרבנן. כי החומרה של מים שאין להם סוף היא בעצמה דין דרבנן, ובדין הזה עצמו יש לנו ספק, כי יכול להיות שבכלל הוא מת כבר על הקרח, עוד לפני שהוא נפל למים. אז יש לנו ספק על החומרה של מים שאין להם סוף שהיא דין דרבנן, וספקא דרבנן אפשר ללכת לקולא. ואז זה היתר קצת שונה מאשר היתר של תרי רובי. זה בעצם היתר של ספקא דרבנן. בסדר, אז אפשר להגיד כך או כך, אבל זה המקור הבסיסי לדין הזה של תרי רובי, והפוסקים משתמשים לא מעט בהיתר הזה של רב חיים וולוז'ינר. אגב, רב חיים וולוז'ינר הוא אחד מהפוסקים המרכזיים בעניין הזה של היתר עגונות, יש לו הרבה תשובות של היתר עגונות. לפני הרבה שנים היה לנו אחת הסדרות עסקה בקריאת שו"תים. קראנו שו"תים, ובין היתר נדמה לי שקראנו גם שו"תים של רב חיים וולוז'ינר על היתר עגונות. בכל אופן, אז למשל מקרה שבו הרב עובדיה השתמש בהיתר הזה של תרי רובי, היה טייס חיל אוויר, שמטוסו נפגע על ידי טיל והתרסק. גם הטייס וגם המטוס לא נמצאו. עכשיו הטייס, היה לו בן זוג, טייס, זאת אומרת במטוס אחר, לא טייס משנה, היה טייס במטוס לידו, שניסה לבדוק נטישה וחיפש אותו באזור ההתרסקות ולא מצא. אז הרב עובדיה דן בעניין הזה והוא משתמש בתרי רובי כדי להתיר את אשתו של הטייס הזה, והוא אומר כך: והכא בהיות ורמי אנפשייהו של שני הטייסים כל אחד להתחקות על מעשי חברו ולדווח על כך לבקרה, כן, בעצם זה הנחיה שטייסים מקבלים, זה שאם אחד נפגע השני מיד צריך לעקוב כדי לראות אם הוא נטש ואיפה הוא נפל ומה קרה לו, כן, זה הנחיה קבועה לטייסים. לא שכיח, אומר הרב עובדיה, שתהיה נטישה מצד הטייס בעת פגיעה ולא יבחין בו הטייס השני. וזה ספק אחד. ואפילו אם נחוש למיעוטא ונאמר שאולי בכל זאת הצליח הטייס לנטוש את מטוסו, והטייס שהעיד, כן זה שנשאר בחיים, השני, לא הבחין בכך, מכל מקום הרי כשנפל לתוך הים, המטוס נפל לתוך הים, והמטוס שחש למקום להחיש לו מפלט ועזרה בצר לו לא מצאו, והווה ליה כנפל למים שאין להם סוף שרוב הנטבעים למיתה. כן, מים שאין להם סוף זה גם רוב, נכון שאנחנו לא מתירים את זה מדרבנן אבל יש שם רוב, רוב הנטבעים למיתה. ונמצא שיש כאן תרי רובי למיתה, שעל פי הרוב נהרג בהתרסק המטוס, ואם תמצא לומר שנפל לים, רוב נטבעים למיתה. ובתרי רובי יש לומר דאשכחן לקולא וכמו שכתב הגאון רב חיים, רב חיים וולוז'ינר כמובן. הגאון רבי יעקב אב בית דין דקרלין בשו"ת ההוא שהוא מביא בשם רב חיים וולוז'ינר, שו"ת חוט המשולש בשם רב חיים וולוז'ינר. אז בעצם מה יש כאן? המטוס נפגע, יכול להיות שהטייס מת עם הפגיעה במטוס. יש אפשרות שהוא לא מת והוא נטש. אבל הצד שהוא נטש הייתי מצפה שהטייס השני יראה אותו. הטייס השני לא ראה אותו. אז הוא נפל למים, והמים היו מים שאין להם סוף. אוקיי, אבל רוב הנטבעים למיתה. אז למעשה יש כאן הייתי אומר אפילו שלושה רובים, לא רק שניים. רוב אחד שברגע שהמטוס נפגע כנראה הטייס מת איתו, מת בפגיעה. על הצד שהוא נטש יש רוב שני שאם הוא היה נוטש הטייס השני היה רואה אותו. רוב שלישי נניח שהוא לא ראה אותו והוא נפל למים יש עדיין רוב נטבעים למיתה. לכאורה זה אפילו שלושה רובים ולא שניים. בהמשך אני אטען שלא, זה רק שניים. אבל לכאורה. לכאורה יש פה שלושה רובים. ואומר הרב עובדיה לפי ההיתר של רב חיים מוולוז'ין אפשר להתיר את אשת הטייס. אתם רואים זה בעצם מים שאין להם סוף, אבל הוספנו עוד רוב בפגיעה במטוס מעבר לרוב הזה של הנטבעים למיתה ואז אפשר להתיר גם במים שאין להם סוף. זה דוגמה קלאסית יש עוד הרבה דוגמאות כאלה שבמים שאין להם סוף מתירים על ידי זה שאנחנו מוציאים מוצאים עוד עוד סניף לקולא וזה בעצם המנגנון של תרי רובי. רגע, איך זה שלושה רובים? מה? איך זה שלושה רובים? אמרת שזה שלושה. רוב אחד זה כשהמטוס עצמו נפגע, כנראה שהטייס נפגע. אם הוא לא נפגע, אז יכול להיות שהוא נטש, אבל רוב הסיכויים שהוא לא נטש כי הטייס השני לא ראה אותו נוטש. והוא חיפש את הנטישה כי זה ההוראות שלהם. והרוב השלישי זה אם הוא בכל זאת, יכול להיות שהוא בכל זאת… רגע, יכול להיות שהוא לא נפגע במטוס. ויכול להיות שהוא נטש בלי שראו אותו. ונפל למים, עדיין יש רוב שרוב נטבעים למיתה. זה הרוב השלישי. לגבי היחס בין שני הרובים הראשונים, נשאיר את זה רגע, אני אעיר על זה עוד מעט. אוקיי. אבל ההמצאה הזאת של תרי רובי שורה תחתונה משתמשים ברוב להתיר עגונה. זה אומר שמשתמשים ברוב. אוקיי, זה קצת… רק בתרי רובי. ברוב אחד לא. גם אם היו, גם אם יהיו שלושה רובים זה יישאר היתר על פי רוב. לא לא, ברור, שלושה רובים זה עוד יותר טוב. כן כן. וזה קצת מעניין שמשתמשים במים שאין להם סוף שהדין הוא שאסור, אבל משתמשים בצד שזה רוב שיש רוב שכן מתיר. זה המנגנון הרגיל בהלכה למשל של ספק ספיקא. ספק דאורייתא לחומרא, נכון? אבל ספק ספיקא לקולא. למה? הספק הראשון הוא לחומרא, אז עכשיו יש לך דין דאורייתא אחד. עכשיו יש לך ספק שני, זה ספק דאורייתא עוד פעם לחומרא. יש פה חוזר וניעור. ואת הספק הראשון הוא אמנם לחומרא, אבל כשמצטרף אליו ספק שני, אז אני לא שוכח שהחומרא הראשונה הייתה חומרא על בסיס ספק, לא חומרא ודאית. ולכן זה מצטרף שני הספקות ויוצרים ספק ספיקא. אותו דבר פה. מים שאין להם סוף זה לא שיקול לחומרא. זה שיקול לקולא, רק זה שיקול לקולא שהוא לא מספיק. זאת אומרת אם הוא היה לבד היינו אוסרים אותה. אבל ברור שאם הוא נפל למים שאין להם סוף, זה שיקול לקולא, רוב הנטבעים למיתה. רק זה לא מספיק כי אני חושש אולי בכל זאת הוא יצא. אם הצטרף לזה עוד רוב, אז אני נזכר שמים שאין להם סוף זה גם רוב לקולא. ואז אני מתיר. רב, ההיגיון אבל זה לא שאתה מחבר את זה פשוט להסתברות מאוד גבוהה כאילו? רגע רגע, נגיע, נגיע. לא, כי אני אומר סתם נגיד במקרה של ספק ספיקא, שמה זה פשוט המקרה נגיד, נגיד בוא ניקח בשר כשר או נגיד בשר חלק. מי שאוכל חלק. אז או שמה שמביאים לפניי זה חלק או לא חלק ספק ראשון. גם אם זה לא חלק מי אמר שצריך חלק? כאילו זה שתי ספקות שונים. זה לא על אותו על אותו סיפור. אז מה? לא, אני אומר פה נגיד עם המקרה של הנפילה למים, או שהוא מת… בשני המקרים בסוף השורה התחתונה זה שהוא מת. השאלה איך הוא מת. האם הוא מת ככה או מת ככה. ובסוף השאלה אם הבשר כשר או לא כשר. מה ההבדל? אני גם על כל הנקודות האלה אני אגיע, אני רוצה רק לעשות את זה שלב שלב. החזון איש באבן העזר סימן ל"א, הוא עוסק באגונות של אנשי הפלמ"ח מגשר מה שנקרא בדרך כלל גשר הזיו, זה גשר א-זיב, זה בערבית, בליל הגשרים, כן. אז האגונות של אנשי הפלמ"ח שמה גם כן עלתה שאלה מה איתן. אז החזון איש כותב ככה. בפתחי תשובה סעיף קטן קל"ג הביא דברי הקהילת יעקב שדן ב"איכא תרי רובי תנשא לכתחילה". וזה פה מסמן לי, הוא משגע אותי. ובפתחי תשובה הקשה מדברי התוספות, הרי בצורבא מרבנן איכא תרי רובי. ויש לחלק, דהנידון של קהילת יעקב איכא תרי רובי למיתה, ובדברי תוספות חד רובא למיתה וחד רובא מעיד על המיתה. מיהו אין לנו לחדש במה שלא נזכר בגמרא, ואין חילוק בין חד רובא לתרי רובא. ובפתחי תשובה קל"ח הביא דברי החתם סופר דהאידנא דקביע בי דואר ואפשר להודיע לביתו עדיף טפי. אז הוא החזון איש חולק על ההיתר של התרי רובי, הוא לא מקבל אותו. הוא מזכיר שהפתחי תשובה, הזכרתי שהפתחי תשובה מביא את ההיתר הזה, אבל הפתחי תשובה הקשה. תוספות ביבמות כותב ככה. כן הגמרא אומרת אמר רב אשי הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא. אם הוא תלמיד חכם אז לא. למה? אי דסליק קלא אית ליה. כי תלמיד חכם אם הוא היה ניצל אז היינו שומעים על זה שהתלמיד חכם הזה ניצל הוא איש ידוע הוא סלב אוקיי? ואם לא שמענו כנראה שהוא לא ניצל. זה ההיתר של החתם סופר עם הדואר זה היתר דומה כן שאם מישהו ניצל היום יש דואר וטלפון והיום סביר שנשמע זה כל מיני סניפים שמוסיפים. אז אומרת הגמרא כן אז אומרת הגמרא בעצם מים שאין להם סוף אשתו אסורה זה רק באיניש דעלמא ולא בצורבא מרבנן. בתלמיד חכם גם במים שאין להם סוף אנחנו מתירים את אשתו. דוחה הגמרא ולא היא לא שנא איניש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן דיעבד אין לכתחילה לא. בדיעבד מתירים אבל לכתחילה לא מתירים גם בתלמיד חכם. אומר התוספות אומר התוספות כאן למטה ואף על גב דרוביהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה יש פה רוב נוסף שאם הוא צורבא מרבנן אז הרי אם הוא היה ניצל היינו שומעים על זה. אז יש פה רוב אחד של מים שאין להם סוף שרוב נטבעים למיתה ויש רוב נוסף שאם הוא תלמיד חכם והוא ניצל גם על הצד שאם הוא על הצד שהוא ניצל היינו שומעים על זה. אז לכאורה זה תרי רובי הוא לא קורא לזה ככה כי זה תוספות זה מאות שנים קודם אבל זה בעצם תרי רובי. אומר התוספות מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תינשא לכתחילה. זה אומר הפתחי תשובה מכאן ראיה שלא צודק רב חיים וולוז'ינר בתרי רובי גם אוסרים את האישה. אומר החזון איש את הקושיה הזאת אפשר היה ליישב. למה? כי התרי רובי של הקרח מה שראינו או של המטוס זה יש פה שתי סיבות להניח שהוא מת. שתי סיבות שהן גורמות למיתה. הנפילה על הקרח זה הסיבה הראשונה המכה מהקרח היא בעצמה הורגת והנפילה במים הטביעה יכולה גם להרוג. יש שתי סיבות שכל אחת מהן ברוב המקרים הורגת את הבנאדם. זה נקרא תרי רובי. במקרה שלנו זה לא תרי רובי במקרה של תוספות. יש רוב נטבעים למיתה רוב אחד. מה זה הרוב השני? שאם הוא תלמיד חכם רוב הסיכויים שנשמע על זה שהוא ניצל. הרוב השני רק מוכיח לי שהוא לא ניצל זאת אומרת שהוא שייך לרוב הנטבעים למיתה זה לא עוד רוב. זה רק חיזוק לזה שהוא באמת שייך לרוב ולא למיעוט. אין פה שתי סיבות שהורגות. במקרה של הנפילה מהמטוס או מהגשר יש פה שתי סיבות שיכלו להרוג אותו וכל אחת מהן הורגת ברוב המקרים. אז זה נקרא תרי רובי ואפשר להקל. אבל תוספות מה שהוא אומר זה לא ראיה נגד רב חיים וולוז'ינר כי מה שתוספות אומר על מה שתוספות מדבר עליו זה מקרה של רוב אחד לא תרי רובי. זה רוב אחד של רוב הנטבעים למיתה. רק יש לנו עוד אינדיקציה לזה שהוא כנראה טבע במים בגלל שאחרת היינו שומעים על זה שהוא יצא אם הוא צורבא מרבנן. אבל זה לא עוד סיבה שיכולה להרוג אותו. זה רק עוד אינדיקציה לזה שצריך לייחס אותו לרוב שטבעו במים ולא למיעוט. אז למה החזון איש לא מסכים איתו? מה שומע? למה החזון איש לא מסכים רב חיים וולוז'ינר? הוא טוען שאין בש"ס אין בש"ס דבר כזה תרי רובי. הוא טוען שבלי קשר אין ראיה מתוספות נגדו אבל הוא לא מקבל את מה שרב חיים וולוז'ינר אומר לא בגלל התוספות אלא בגלל שאנחנו לא עושים חילוקים כאלה מדעתנו. יש מים שאין להם סוף כתוב בש"ס שאנחנו לא מתירים על פי זה ועובדא לא לעשות. הוא מסרב תרי רובי הוא מסרב בכלל את המושג של תרי רובי החזון איש. כן כן הוא דוחה את המקרה מושג של תרי רובי. במקרה של התוספות הוא אומר זה בכלל לא תרי רובי אז הראיה מתוספות היא לא ראיה אבל גם מקרה שהוא כן תרי רובי הוא לא מוכן לקבל. מאיפה ההנחה על צורבא מרבנן? לא שומע? מאיפה ההנחה מצורבא מרבנן? הגמרא אומרת, מה זאת אומרת? כן, אבל מאיפה מאיפה הגמרא לוקחת. מה זאת אומרת? אם הרב לא יודע מי, הרב לא יודע, רב חיים קנייבסקי היה טובע בים וניצל ויוצא באפריקה, אתה מבין שהיינו שומעים על זה שהוא ניצל. אני אגיד לך משהו הרב, אנחנו מדברים פה באופן עקרוני כל עולם כל עולם כולו, כן? הצורבא מרבנן יכול להיות גם בבבל. יכול להיות, אבל רוב הסיכויים שנשמע עליו. זה רוב, זה לא ודאות. זה הנחה מאוד מאוד לא ברורה. אוקיי. זאת ההנחה של הגמרא. עוד פעם אני אומר, זה הכל נתון להערכת הדיין שיושב בדין. אם הדיין שיושב בדין עכשיו חושב שאין רוב כזה, אז הוא באמת לא יתיר את האישה. אבל שם בהערכה הייתה שהיה רוב כזה. אני אגיד לך, עד שלא הגענו עכשיו לדיון בזה, כן, באותה גמרא לא עלה לי אפילו שאלה על זה. עכשיו כשאנחנו חוזרים על זה, כן, זה פתאום נתפס. לא יודע, זה איזושהי טענה קצת מוזרה. לא, זה אני אומר, יכול להיות. הדיין יצטרך לתת את דעתו על העניין. זה לא כלל, זה קביעה עובדתית. לקביעה עובדתית אין סמכות לגמרא. את העובדות אתה יכול לבדוק. אם אתה חושב שעובדתית לא נכון שברוב המקרים על צורבא מרבנן תשמע, אז זה לא תרי רובי באמת. בסדר? כי העובדה שהגמרא מתארת לא מתקיים בנסיבות שלנו, אז לכן זה לא רלוונטי. אבל במקום שזה כן מתקיים, כמו שהגמרא העריכה את המצב בזמנה ובמקומה, אז לכאורה היה פה תרי רובי. אומר החזון איש, לא, זה לא תרי רובי. זה רוב אחד. אבל אומר החזון איש, גם מקום שהוא כן תרי רובי, כמו הגשר והמטוס, גם שם הוא נגד להתיר על בסיס תרי רובי. כי התורה, הגמרא אסרה מים שאין להם סוף, אז רואים שאפילו אם יש לך רוב, בעצם זה לא מספיק כדי להתיר, אז גם בתרי רובי אנחנו לא מתירים. אבל כאילו אני מבין את החילוק, אבל יש היגיון מאחורי חילוק כזה? מה זאת אומרת היגיון? זאת אומרת, אוקיי, אין בעיה, אז פה יש לך שתי סיבות למיתה, או שזה הקרח או שזה המים, ופה זה רק סיבה אחת. אבל מה כאילו למה צריך דווקא שתי סיבות וסיבה אחת לא מספיקה, כאילו אם היא מספיק חזקה? כאילו זה מה, גזירת הכתוב שצריך שתי? תכף אני אחזור לנקודה הזאת גם בהמשך. בסדר? אני צריך עוד משהו. אין בעיה. ועוד שאלה בנוגע לחזון איש, כאילו הוא מקבל את המושג של תרי רובי או שרק פה ספציפית הוא עקר את המושג של תרי רובי או שהוא לא מקבל אותו בכלל? לא, לא, הוא לא מקבל את ההיתר של תרי רובי. גם במקומות שאין את העניין של מים שאין להם סוף? זאת אומרת, גם במקומות… לא, במקומות שאין מים שאין להם סוף אז כל הסיפור לא מתחיל, כי הגזירה הייתה על מים שאין להם סוף. כאילו במקומות… אוקיי, כן, סבבה. אז הרב עובדיה מביא את החזון איש הזה ולא מקבל את זה להלכה. והגאון חזון איש, אף על פי שדחה קושיית הפתחי תשובה להוראת רבי חיים מוולוז'ין מתוספות יבמות, דשאני הכא, דשאני האי דהתוספות שחשוב כרוב אחד למיתה, שהרוב השני רק מעיד ומוכיח על הרוב הראשון שהוא באמת טבע ולא ניצל, מכל מקום סיים שאין לנו לחדש מה שלא נזכר בפירוש בגמרא להקל, ולא שנא לן בין חד רובא לתרי רובי, עיין שם. ואין דבריו מוכרחים, דאדרבה, כיוון שעצם האיסור במים שאין להם סוף הוא חומרא יתרה, לחוש למיעוטא דלא שכיח, אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, ובתרי רובי לא גזרו. אז זה מחלוקת הלכתית מאוד מעניינת. כי הרב עובדיה בעצם אומר, הרי זאת אומרת השאלה מה נקודת המוצא. הרב עובדיה אומר תראו, נקודת המוצא היא שהאיסור במים שאין להם סוף הוא איסור מוזר, תמוה. כי ברור שמת. טוב, אבל מה לעשות, הגמרא אסרה. הגמרא אסרה, אנחנו כפופים לזה. אבל אנחנו מצמצמים את זה עד כמה שאפשר. אין לך בו אלא חידושו, כי זה חידוש מאוד גדול. ונקודת המוצא של הרב עובדיה היא שבמים שאין להם סוף העובדות ידועות לנו, הבנאדם מת. כל מה שיש לנו זה רק מגבלה פורמלית, כי יש גזירת דרבנן על מים שאין להם סוף. אלא מה? שהגזירת דרבנן הזאת היא גזירה אומנם גזירה פורמלית, אבל היא נאמרה על עגונה. אני לא יכול להגיד שבגלל שגזירה פורמלית אז אני מתיר עגונות, כי בעגונות לא מעניינת אותי הפורמליסטיקה. לא, כי הגזירה הפורמלית הזאת נאמרה על דיני עגונות עצמם. אבל עדיין אני זוכר שהבעיה פה היא בעיה פורמלית. ואז מה? ואז אני אומר, אם אני אמצא עוד סניף שמוציא אותי מההגדרה הפורמלית הזאת, זה מספיק לי כדי להתיר. הבו דלא לוסיף עלה, זאת אומרת התורה אסרה ברוב אחד. יש לי תרי רובי, אז על זה התורה לא דיברה. הגמרא לא דיברה. אז אם הגמרא לא דיברה על זה, מאיפה לאסור? נקודת המוצא שמתירים. בשביל לאסור צריך ראיה. יש לך ראיה שברוב אחד אוסרים, מאיפה הראיה שבתרי רובי אוסרים? מכתובות. מה? מכתובות. שמה? בכתובות שמה תרי רובי זה סיפור של רבי יוחנן שנישא, לא לא לא לא עזוב עזוב את הכתובות, אתה מדבר ביוחסין, נגיע נגיע לתרי רובי שמה, לא עוד לא בהמשך. אז הזה זה המצאה של רב חיים פלוז'ינר זה לא גמרא התרי רובי בהיתר אגונות. אנחנו גם נראה בהמשך שזה לא דומה. בכל אופן אז זה האופציה. החזון איש מניח הנחה הפוכה, שבאופן עקרוני מים שאין להם סוף זה בעצם איזשהו סוג של רוב וחז"ל אמרו לנו לא להסתמך על הרוב כדי להתיר אגונות, אז מה אכפת לי אם זה תרי רובי? אני עכשיו אקדים עוד את המאוחר ואני אומר ככה, הרי התרי רובי האלה זה רוב נגטיבי, נכון? נוסח אחר לפני הרוב הנגטיבי, נגיד שרוב האנשים שנופלים לקרח מהגשר מתים, הרוב זה נגיד שמונים אחוז, אוקיי? ורוב האנשים שנטבעים בים במים שאין להם סוף גם מתים ולא יוצאים, למרות שזה מים שאין להם סוף, אוקיי? אז יש לנו בעצם תרי רובי. מה הסיכוי שהבן אדם בכל זאת יצא? ארבעה אחוז. עשרים אחוז מתוך עשרים אחוז. חמישית מעשרים אחוז, ארבעה אחוז. אוקיי? אז יש לנו בעצם רוב של תשעים ושישה אחוז שהוא מת. אבל רוב של תשעים ושישה אחוז זה עדיין רוב, ועל רוב אנחנו לא מסתמכים. מה אכפת לי אם בנית את הרוב הזה על ידי מכפלה של שני רובי? הרי אם היה לך רק רוב אחד, נגיד שיש לך איזשהו אוקיינוס סוער במיוחד ושם הסיכוי לטביעה הוא לא שמונים אחוז אלא תשעים ושישה אחוז, לא היית מתיר נכון? כי זה מים שאין להם סוף. אז אומר החזון איש אז מה ההבדל? אז פה יש לך מכפלה של שני רובים אבל תכלס בסוף יש לך איזשהו מספר, והמספר הזה הוא רוב, וחז"ל אמרו לך שעל פי רוב לא מתירים. אז מה אכפת לי שזה תרי רובי? זה פתאום דווקא נשמע מאוד הגיוני החזון איש. הגיוני הלכתי עוד פעם, זה לא עובדתי. תבינו הרי בסופו של דבר גם על פי רוב אנחנו לא מתירים אז מה אכפת לי שהרוב הזה הוא מכפלה של שני רובי? סטטיסטיקה היא מעל חמישים אחוז. האם אני מגיע לשמונים אחוז הזה בפעם אחת או במכפלה של תשעים כפול שמונים? לא יודע מה, תשעים כפול תשעים בעצם, תשעים כפול תשעים נותן לי שמונים אחוז. זה לא הופך לשמונים ועוד שמונים כאילו למאה שישים? לא הבנתי. אני אומר זה לא הופך למכפלה כאילו שמונים ועוד שמונים שזה חזק? מאה שישים אחוז יותר? לא הבנתי איך יש מאה שישים אחוז יותר. לא, כי הרב יש פה בלבול קצת מתמטי אני הבנתי את השאלה שלו. השמונים ועוד שמונים זה מצטבר אצלו למאה שישים ואז זה לא מתמטיקה של אצלנו, אצלנו יש רק מאה אחוז. יש שמונים ועוד עשרים ושם שמונים ועוד עשרים זה כאילו מתחלק באותו מאה אחוז. לא תראה אני אציג את זה, נחזור חזרה רגע לשרטוט כי בדיוק בשביל זה הקדמתי את השרטוט. הכי קל להסתכל על שרטוטים אתם תראו בהמשך שזה מאוד מקל גם לחשוב על הסוגיות האלה. הנה זה השרטוט אתם רואים. אז נגיד יש פה או שהוא מת על הקרח שמונים אחוז או שהוא נשאר בחיים בקרח ואז נפל למים. אם הוא נפל למים שמונים אחוז שהוא טבע ועשרים אחוז שהוא נשאר בחיים, נכון? עכשיו אני שואל מה הסיכוי שהוא נשאר בחיים? אמרנו שהסיכוי להגיע לפה זה בעצם מכפלת הסיכויים של המסלול. זה עשרים אחוז כפול עשרים אחוז אפס נקודה שתיים כפול אפס נקודה שתיים, אז הסיכוי להיות פה הוא אפס נקודה אפס ארבע, ארבעה אחוז. הסיכוי להיות פה זה עשרים אחוז כפול שמונים אחוז זה שש עשרה אחוז. שש עשרה ועוד ארבע זה עשרים, הסיכוי פה הוא שמונים אחוז. שמונים, שש עשרה וארבע. אוקיי? אז לכן יש תשעים ושישה אחוז שאשתו מותרת וארבעה אחוז שאשתו אסורה. אומר החזון איש מה אכפת לי? בוא נחשוב שכל הסיפור הזה לא קיים, כל הצומת התחתונה יש רק את הצומת העליונה או רק התחתונה סליחה נגיד שהוא נפל למים שאין להם סוף ונגיד שיש תשעים ושישה אחוז שהוא טבע וארבעה אחוז שהוא לא טבע אנחנו מתירים את אשתו? לא. לא מתירים אותה? לא. לא מתירים. לא, צריך שיהיה מוחלט. נכון. למרות שיש, למרות שיש רוב, במים שאין להם סוף לא מתירים את אשתו. נו אז בתשעים ושישה אחוז אתה גם לא מתיר. אז מה אכפת לי שמכפלה של רובים? אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש פה שתי סיפורים. הוא תוצאה של מכפלה. מה זה משנה? עדיין תשעים ושישה אחוז לא מספיק כדי להתיר את האישה. גם אם זה שתי סיפורים ובכל סיפור יש שמונים אחוז מלאים? כן. מה זה משנה? בסוף בסוף זה תשעים ושישה אחוז שהבעל מת. מספיק לך תשעים ושישה אחוז? לא. השאלה אם להסתכל על זה מבחוץ או מבפנים, כאילו אם בתוך הסיפור או מחוץ כזה. לא מבחוץ ולא מבפנים ולא בטיח. אני שואל שאלה: האם תשעים ושישה אחוז שהאישה מותרת זה מספיק להתיר אותה? לא. לא מספיק. אם זה לא מספיק, אז לא מספיק, מה אכפת לי שהתשעים ושישה אחוז הזה יוצא ממכפלה של תרי רובי? אוקיי. טוב, אבל כמו שאמרת, זה תלוי איך אתה מתייחס על האירוע של מים שאין להם סוף. האם זה עניין של הסתברות או שזה משהו אחר כאילו? שזה מן איזה לא יודע מה. תרי רובי, התרי רובי הזה הוא לכאורה הסתכלות הסתברותית. אתה בעצם מכפיל את ההסתברויות. לא, אבל גם הזכרת שזה אולי פשוט אומר שלא, חז"ל לא דיברו על המקרה הזה, פשוט דיברו רק על סיטואציה מאוד מסוימת של מים שאין להם סוף. אז זה התפיסה של הרב עובדיה. זה הצד השני שלו, של החזון איש כאילו. זה התפיסה של הרב עובדיה, כן. והחזון איש אומר מה מה אכפת לי, בסופו של דבר יש לי רוב, נכון? רוב יותר גדול, אבל עדיין רוב לא מספיק כדי להתיר אישה. מה רוב הפוסקים טוענים? ופוסקים להלכה? אני חוב שרובם מתירים בתרי רובי. כן, כי זה ניתן להחלטה. עד כמה שאני יודע. זה ניתן להחלטה. זה לא קשור למה שכתוב. מה? יש דיון הלכתי, אבל בסוף זה ניתן להחלטה של אותם אנשים. בסדר, זה מה שאני אומר. אני חושב שרוב ברוב הפוסקים כן משתמשים בתרי רובי להתיר. עכשיו, היה יש עוד מקרה שהיה אצל הרב הרצוג, שגם משתמש בתרי רובי. היה מטוס דרום אפריקאי שהתרסק בקרב אוויר במלחמת העולם השנייה בארבעים וארבע, והיה שם טייס יהודי. ועלתה שאלה לגבי אשתו של הטייס הזה. והרב הרצוג ב'היכל יצחק' דן בזה, והוא אומר ככה: ואתה, עוד פעם אני לא אסמן כי הזה משתגע, אתה לעניין נדון דידן הנה מכיוון שיש אומדנא דמוכח שהאווירון נשבר ונפל, הרי אפילו אם היה נופל ליבשה, הרי היה זה בכלל רובא דרובא למיתה. וקל וחומר מספינה שאבדה בים דאמרינן בבבא בתרא דרובא למיתה. וכבר העירו בזה הריב"ש והנודע ביהודה וכולי. נמצא, קורא פה, נמצא שעצם הדבר ששבירת האווירון ונפילתו מרום גבוה רובא למיתה, והנפילה לים מוסיפה עוד רובא. ויש לדון בזה מטעם תרי רובי. עכשיו שימו לב מה הוא אומר. הוא אומר בעצם המטוס נפל, אני לא יודע אם הוא נפל לים או נפל ליבשה. אם הוא נפל ליבשה רוב הסיכויים שהטייס התרסק. אם הוא נפל לים גם כן רוב הסיכויים שהטייס התרסק. אז זה תרי רובי. זה רובא דרובא. אם הוא נפל ליבשה הוא התרסק, וגם אם תמצא לומר שנפל לים רוב הסיכויים שהוא התרסק. מה אתם אומרים? זה לא ודאות. כאילו התרסק הכוונה פה טבע במים ופה התרסק? כן. מת או טבע במים. למה זה לא ודאות? אני טוען שלא רק שזה לא ודאות, זה אפילו לא תרי רובי. מה הוא זקוק להגיע למים שאין להם סוף אם המטוס התרסק מגובה גדול? לא, יכול להיות שהוא נפל למים הטייס. כן, בסדר, אז מה הוא נפל? הוא נפל מהשמיים, אז הוא התרסק, הוא מת. לא בהכרח. נפל או נפל ליבשה או נפל למים. כן, אבל עצם הנפילה תהרוג אותו. מי אמר? אם הוא נפל למים יכול להיות שהוא נשאר בחיים. המים בולמים את הנפילה. לא, לא בגובה כזה. אבל ביבשה, גם ביבשה יכול להיות שהוא נטש. זאת אומרת, היה לו, גם להתרסקות של המטוס הוא לא מתייחס כמות ודאית, גם ליבשה. כן, אני אראה, תראו עוד פעם את הלשון שלו. הוא אומר, בוא נגיד שמונים שמונים, כן, עצם הדבר של שבירת האווירון ונפילתו מרום גבוה רובא למיתה, והנפילה לים מוסיפה עוד רובא. עכשיו תראו, באופן הפשוט, אני רק אציין את זה ופה נעצור, באופן הפשוט השיקול של הרב הרצוג לא דומה לשיקול של הרב עובדיה. כי השיקול של הרב הרצוג בעצם אומר תראו, או שהוא נפל ליבשה או שהוא נפל לים. אם הוא נפל ליבשה, או שהוא מת או שהוא לא מת, אם הוא נפל לים, או שהוא מת או שהוא לא מת. כשאתם סופרים למטה את מספר האפשרויות שהבן אדם מת מול מספר האפשרויות שהוא חי, זה שתיים שתיים. זה לא אחד שלוש. ממה שאני אומר. אם הוא נפל ליבשה רוב שהוא מת ומיעוט שהוא חי, נגיד שמונים עשרים. אם הוא נפל לים שוב פעם שמונים עשרים כי רוב נטבעים למיתה, זה מים שאין להם סוף. מה הסיכוי שהוא מת? ארבעה אחוז כמו קודם? לא. עשרים אחוז. עשרים אחוז או אפילו עשרים וחמש. שהוא חי, לא שהוא מת, סליחה. עשרים אחוז. למה? כי על הצד של היבשה זה עשרים אחוז, ועל הצד של הים זה גם עשרים אחוז. אז לא אכפת לי אם הוא נפל ליבשה או לים, יש עשרים אחוז שהוא חי. אוקיי הוא מסתבך בסוף לפי הרב עובדיה, שתיים בסוף. הטענה היא שזה לא רובא דרובא כי אין פה מכפלה. זה בכלל לא רובא. מה? זה בכלל לא רובא. לא, זה כן רובא. הוא טוען שזה לא. אם הוא נפל ליבשה יש רוב שהוא מת ואם הוא נפל לים יש רוב שהוא מת. זה מצד אחד. מצד שני, אם שמה שאנחנו כן מכפלים את זה ומגיעים לתשעים ושש וזה לא מספיק, פה בזמן שיש עשרים ודאי שזה לא מספיק. לא הבנתי. ברור שלא. לא הבנתי אז מה פה. פה אני טוען שגם הרב עובדיה לא יתיר, לא רק החזון איש. אבל למה אבל זה לא מכפלה פה? לא מכפלה של סיכויים, תבינו. למה? כי או שהוא נופל לים או שהוא נופל ליבשה. אוקיי. עכשיו אם הוא נפל ליבשה שמונים אחוז שהוא מת עשרים אחוז שהוא חי. אם הוא נפל לים שמונים אחוז שהוא מת עשרים אחוז שהוא חי. אוקיי סוף סוף חצי כפול שמונים ועוד חצי כפול שמונים, נכון? חמישים כפול שמונים ועוד חמישים כפול שמונים. נכון. אז זה מכפלה פשוט מכפלה שתתן לך סכום יותר נמוך כאילו, אבל זה מכפלה. לא זאת לא מכפלה. אז בוא נראה. מה הסיכוי שהוא מת פה? זה נגיד חצי כפול שמונים אחוז זה ארבעים אחוז, נכון? ועוד ארבעים אחוז בצד השני. רגע, מה הסיכוי שהוא מת פה? גם ארבעים אחוז. חצי כפול שמונים אחוז. אז תכלס הסיכוי שהוא מת זה שמונים אחוז. נכון, אבל זה עדיין מכפלה כי בסוף זה שתי כאילו שתי סיפורים, שתי שאלות כאילו, שתי צמתים. לא זה לא מכפלה בכלל. זה בכלל לא מכפלה. בגלל שהמכפלה הראשונה לא רלוונטית היא לא משנה כלום. בין אם הוא נפל לים ובין אם הוא נפל ליבשה. זה כמו להגיד יכולתי להגיד לך יש יכולתי להגיד לך אולי הוא נפל על הקילומטר הקרוב לים ביבשה או על הקילומטר השני הקרוב לים ביבשה ובכל אחד מהם הסיכוי שלו למות הוא שמונים אחוז, אז גם זה יהיה רובא דרובא? אוקיי הבנתי. אתה אומר כאילו השאלה אם הוא נפל לים או ליבשה היא לא מעניינת לגבי השאלה אם הוא חי או מת. בכל מקרה זה שמונים עשרים. ככה או ככה. זה כמו לשאול לאיזה חלק של הים הוא נפל או לאיזה חלק של היבשה הוא נפל. זה תמיד נשאר רוב וזהו בלי רובא דרובא. זה רוב אחד, זה לא רובא דרובא. כן, כאילו כי בעצם הסיכוי שלו למות אם הוא נפל בים או נפל ביבשה הוא זהה ולכן זה לא אוקיי. גם אם לא היה זהה, גם אם לא היה זהה זה לא היה רובא דרובא. זה לא רובא דרובא בגלל שיש פה רק צומת אחת עם רוב אחד. למרות שהרוב יכול להיות שונה בים וביבשה לא אכפת לי, זה עדיין רוב אחד ולא רובא דרובא. כי בצומת העליונה ההתפצלות היא בכלל לא התפצלות רלוונטית. היא לא מכפילה כלום. הבנתי. אז לכן אני טוען לפי התיאור שלו, עוד פעם אני יכול בדוחק, לא ראיתי את כל התשובה בפנים, אבל אני יכול בדוחק לחשוב אולי הוא מתכוון לומר שאם הוא נפל ליבשה אז הוא בטוח מת וגם על הצד שהוא נפל לים אז יכול להיות שהוא טבע ויכול להיות שהוא לא טבע. זה רובא דרובא. כי רוב הסיכויים שהוא נפל ליבשה וגם על הצד שהוא נפל לים רוב הסיכויים שהוא טבע. אבל איך שהוא מציג את זה בלשון זה לא ככה. ביבשה יש רוב שהוא ימות ובים יש רוב שהוא ימות. זה לא רובא דרובא. זה לא רובא דרובא. תקראו לזה תרי רובי אם אתם רוצים, אבל רובא דרובא זה מכפלה של רוב ברוב. אין פה מכפלה. ולכן מאוד מאוד מועיל להסתכל על זה בצורה של העץ שתיארתי למעלה. ברגע שיש פה עץ שנותן לי מכפלות זה רובא דרובא. אם אין פה מכפלות בין הרובים אלא זה שני רובים מקבילים אז זה לא רובא דרובא. זה רוב בודד. ולכן לא נכון להתיר שם. גם הרב עובדיה לא היה מתיר שם. חזון איש ודאי לא, הוא לא מתיר. ועוד פעם, אלא אם כן הוא התכוון שביבשה בטוח הוא מת, וגם אם תמצי לומר שנפל לים, רוב הסיכויים שהוא מת, אבל הניסוח שלו לא נראה ככה. הניסוח שלו נראה שביבשה רוב הסיכויים שהוא מת, כי יכול להיות שהוא נטש אולי, וגם בים רוב הסיכויים שהוא מת. כאילו בעצם ברובא דרובא אתה בעצם צריך כאילו שצד אחד של העץ יכריע את הדיון, כאילו פה תגמור האירוע, ואז בצד השני שמה כאילו הנקודה. הצד השני מצמצם את המיעוט, את החשש למיעוט עוד יותר. סבבה. בסדר? אז הנה דוגמה לשימוש ברובא דרובא, שאם אנחנו עוקבים טוב אחרי ההגדרה עם העצים, אנחנו רואים שזה לא נכון. זה נראה לכאורה דומה אבל זה לא. זאת אומרת אנחנו כל הזמן חוזרים לרוב אחד. במקרה של הרב, של הרב הרצוג, כן. כן, הבנתי. בסדר? אוקיי. אז אנחנו נעצור כאן. יש שאלות או הערות? אוקיי, שיהיה שבת שלום. להתראות.