ספק והסתברות – בהלכה, במחשבה ובכלל – שיעור 43 – הרב מיכאל אברהם
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תרי רובי, רובא דרובא, ורובים מקבילים
- מחלוקת החזון איש והרב עובדיה יוסף בדין מים שאין להם סוף
- משקל ערכי, רציונליות, והכרעות בפרשנות חז״ל
- מדיניות פסיקתית, מוטיבציה, ונימוק: הבחנה בין מודרן אורתודוקס לרפורמי
- טענת החזון איש: אם רוב לא מספיק, למה רובא דרובא עוזר?
- הסבר מטאפיזי מוצע ודחייתו
- רוב נגטיבי, רוב פוזיטיבי, ושלוש דרגות: רוב, רוב מוחץ, רוב מוחלט
- התנאי המקדים בהתרת עגונה: השתכנעות עובדתית שהבעל מת
- דרשת פרשת בהעלותך: מרים, ציפורה, ולשון הרע
- יישומים, שאלות פתוחות, ואזעקה וזום
סיכום
סקירה כללית
הטקסט ממשיך דיון בהתרת עגונות דרך עקרון *trei rubei* וההבחנה בין *ruba deruba* לבין שני רובים “מקבילים”, ומעמיד את שאלת המשמעות של הכפלת רובים מול רוב יחיד. הוא מציג מחלוקת חזקה בין החזון איש לרב עובדיה יוסף בשאלה היכן נמצא חידוש חז״ל בדין מים שיש להם סוף ומים שאין להם סוף, ומחבר זאת למתח הערכי בין רצון להציל עגונה לבין אימת טעות באיסור אשת איש. בהמשך נפתחת שיחה רחבה על היחס בין רציונליות, אימוץ הנחות יסוד, “אג׳נדה”, ומדיניות פסיקתית, ומוצעת הבחנה בין מוטיבציה לחפש היתר לבין נימוק הלכתי שמחזיק בפני עצמו. לבסוף מוצע הסבר שיטתי מדוע *ruba deruba* עשוי להועיל דווקא כשמדובר ברוב “נגטיבי” שאינו ניתן לכימות, תוך חלוקה מושגית לרוב רגיל, “רוב מוחץ”, ו“רוב מוחלט”, והעמדת תנאי מקדים: התרת עגונה מתחילה רק כשיש השתכנעות עובדתית שהבעל מת.
תרי רובי, רובא דרובא, ורובים מקבילים
הטקסט מתאר מקרה של התר עגונה במטוס שמתרסק: יש ספק אם הטייס נהרג בפגיעה, וגם אם לא נהרג יש ספק אם טבע בים, ובמים שאין להם סוף מתירים כאן מכוח *trei rubei* מפני שכדי לאסור צריך ללכת לחומרא בשני “צמתים”. הוא מביא מקרה שמיוחס לרב הרצוג שבו ספק אם האיש נפל ליבשה או לים, ובכל אחד מהצדדים יש רוב שהוא מת, וקובע שזה אינו *trei rubei* במובן של *ruba deruba* מפני שהרובים מקבילים ואינם “נוגסים” במיעוט זה של זה. הוא מדגים שאפשר “לייצר” עוד פיצולים מלאכותיים (קילומטר ראשון/שני/שלישי) בלי לשנות דבר, כי כל המסלולים מובילים לאותה התפלגות, ולכן אין כאן מכפלת הסתברויות שמקטינה את המיעוט. הוא מגדיר *ruba deruba* כרוב מתוך רוב שבו הרוב השני מצמצם את המיעוט של הרוב הראשון, ומדגים זאת במספרים (כגון 80/20 ואז בתוך ה־20 עוד 80/20) עד שמתקבל שיעור תמותה גבוה יותר מהרוֹב הראשון לבדו.
מחלוקת החזון איש והרב עובדיה יוסף בדין מים שאין להם סוף
הטקסט קובע שהחזון איש מתנגד להיתר המבוסס על *ruba deruba* גם במקרים שבהם המבנה הוא אכן רוב מתוך רוב, מפני שחז״ל אסרו מים שאין להם סוף והתירו מים שיש להם סוף “ואין לך אלא מה שהם התירו”. הוא מציג את הרב עובדיה יוסף כטוען הפוך: כדי לאסור צריך סיבה, והחידוש הוא דווקא האיסור במים שאין להם סוף למרות שרוב הסיכויים שהבעל מת, ולכן “אין לך בו אלא חידושו” נאמר על האיסור, ובשאר המקומות הולכים אחרי ההיגיון שהבעל מת ולכן האישה מותרת. הוא מנסח את השאלה כנקודת מוצא: האם החידוש הוא ההיתר (וממילא מצמצמים אותו) או החידוש הוא האיסור (וממילא מצמצמים אותו).
משקל ערכי, רציונליות, והכרעות בפרשנות חז״ל
הטקסט מתאר שתי “משקולות” בהתרת עגונות: המצוקה הכבדה של האישה מול החשש הכבד מטעות שתוביל לממזרות ולתוצאות חמורות של “תצא מזה ומזה”. הוא קושר את השאלה “מה חז״ל חידשו” להכרעה ערכית בשאלה מה נחשב ברור יותר כנקודת מוצא: איסור אשת איש או מצוקת העגונה, וטוען שהכרעה כזו משפיעה על הבנת החידוש. הוא מציג שיח שבו נטען שאין הפרדה אמיתית בין דיון “רציונלי קר” לבין ערכים, מפני שכל היקש לוגי מבוסס על הנחות, ואימוץ הנחות הוא חלק מן הרציונליות. הוא מתנגד לתיאור הדבר כ“אג׳נדה” במובן השלילי, ומבחין בין הסקת מסקנות מהנחות רלוונטיות לבין כפיית פרשנות לא סבירה בגלל דימוי מוקדם.
מדיניות פסיקתית, מוטיבציה, ונימוק: הבחנה בין מודרן אורתודוקס לרפורמי
הטקסט טוען שאין מקום לומר “צריך להיות יצירתיים” או “צריך להקל” כשיטה, אלא יש לומר מה נראה נכון, ולפעול בהתאם גם אם התוצאה היא היתר וגם אם היא איסור. הוא קובע שמדיניות פסיקתית מפורשת היא עניינם של חוקרים ולא של הפוסקים, מפני שפוסק אינו אמור לבחור פרשנות כי “הוא רוצה להתיר”, אלא כי היא הפרשנות הנכונה, גם אם חוקר ינתח בדיעבד נטיות פסיקה. הוא מבחין בין מוטיבציה לחפש דרכי היתר לבין שימוש במצוקה עצמה כנימוק, וטוען שזה ההבדל בין מודרן אורתודוקס לבין רפורמי: הרפורמי מתיר משום המצוקה, ואילו המודרן אורתודוקס משתמש במצוקה כמוטיבציה לחפש הנמקות תוך־הלכתיות שמחזיקות מים. הוא מוסיף שהשפעת המוטיבציה קיימת תמיד בבני אדם, אך אינה אמורה להיות שיקול מפורש בפסק עצמו.
טענת החזון איש: אם רוב לא מספיק, למה רובא דרובא עוזר?
הטקסט מחדד טענה חזקה המיוחסת לחזון איש: אם במים שאין להם סוף לא סומכים על רוב גדול, אז אין סיבה עקרונית להבחין בין רוב יחיד גבוה לבין רוב מתוך רוב שמגיע לאותה תוצאה מספרית, כי *trei rubei* הוא רק דרך לחשב את הרוב. הוא משווה זאת לספק ספיקא, שבו יש שינוי מהותי מהסתברות של 50/50 ל־75/25, וטוען שב*רובא דרובא* אין שינוי מהותי כזה אם בסוף מדובר רק ב“רוב גדול יותר”. הוא מביא דוגמה ש*trei rubei* של 51/49 יוצר עדיין סיכוי משמעותי שהבעל חי, ולכן אף פוסק לא יתיר בפועל, ומכאן שהנחת העבודה אינה מתמטיקה גרידא.
הסבר מטאפיזי מוצע ודחייתו
הטקסט מציע הסבר שאינו מקובל עליו, המבוסס על תפיסה המיוחסת לאלי מרצבאך שלפיה הקב״ה “מסתתר” מאחורי סטטיסטיקה ופועל בעולם דרך הכרעות בתוך ההתפלגות. לפי הסבר זה, ההבדל בין רוב אחד ל*רובא דרובא* הוא מספר “ההתערבויות” הנדרשות כדי להציל: ברוב אחד די ב“נס” אחד, וברוב מתוך רוב נדרשים שני ניסים, ולכן לא מניחים שיתרחשו. הוא מקשה על עצמו שהסבר כזה דחוק ויוצר בעיות גם כששני הרובים נוטים להצלה, והוא דוחה את התלות של ההלכה במטאפיזיקה זו וטוען שסטטיסטיקה משקפת חוקי טבע ולא הכרעות פרטניות נסתרות.
רוב נגטיבי, רוב פוזיטיבי, ושלוש דרגות: רוב, רוב מוחץ, רוב מוחלט
הטקסט מציע פתרון עקרוני: ההבחנה בין רוב לבין *רובא דרובא* מקבלת משמעות כשמדובר ברוב “נגטיבי” שאין עליו נתונים כמותיים, ולא ברוב “פוזיטיבי” שניתן למדידה במספרים. הוא טוען שאם הרוב פוזיטיבי, החזון איש צודק שאין הבדל עקרוני בין רוב אחד לבין מכפלת רובים, כי מה שקובע הוא השורה התחתונה; אך כמעט בכל מקרי עגונה מדובר ברוב נגטיבי כמו “רוב הנופלים לים נטבעים” בלי שיעור מדויק. הוא מציע חלוקה מושגית לשלוש רמות: “רוב רגיל” שאינו פותח בכלל את דיון ההתרה בעגונה, “רוב מוחץ” שמוביל למסקנה עובדתית חזקה אך עדיין אינו מספיק מדרבנן במים שאין להם סוף, ו“רוב מוחלט” שהוא הוודאות הפרקטית הנדרשת להתיר. הוא קובע ש*רובא דרובא* הוא מנגנון שמטרתו להבטיח שהגענו לרוב מוחלט דווקא כשאין אפשרות לכמת את הרוב, מפני שמכפלת שני רובים מוחצים מביאה במהירות לאזור של ודאות מעשית.
התנאי המקדים בהתרת עגונה: השתכנעות עובדתית שהבעל מת
הטקסט קובע שהדיונים של היתר עגונה מתחילים רק במקום שעובדתית ברור שהבעל מת, וכל “התעלולים” ההלכתיים מיועדים לעקוף מחסומים פורמליים לאחר שהמציאות כבר הוכרעה בעיני הדיין. הוא מסביר ש*trei rubei* של 51/49 אינו נכשל בתנאי של *trei rubei* אלא נכשל בתנאי המקדים של השתכנעות, ולכן כלל לא נכנסים אליו. הוא טוען שבהתרת עגונה אין משמעות מעשית ל“רוב” במובן ההלכתי הרגיל של 51%, כי אף אחד לא יתיר כשנותר סיכוי ממשי שהבעל חי, ורק “רוב מוחלט” מאפשר התרה. הוא מחבר זאת לדפוס של “חומרות מופלגות” במישור בירור המוות מול “קולות מופלגות” במישור הפורמלי לאחר שהמוות ברור.
דרשת פרשת בהעלותך: מרים, ציפורה, ולשון הרע
הטקסט משלב דרשה קצרה על פרשת בהעלותך: מרים ואהרן מדברים במשה “על אודות האישה הכושית אשר לקח”, ורש״י מביא ש“כושית” בא לציין יופי כשם שהכול מודים בשחרותו של כושי. הוא מתאר שמרים ראתה שציפורה אינה מתקשטת, שמעה שמשה פירש ממנה בעקבות הצורך להיות מוכן לנבואה, וסיפרה לאהרן מתוך תמיהה למה משה מחמיר יותר מהם. הוא קובע שהקב״ה מבהיר שמשה אינו ככל הנביאים ו“פה אל פה אדבר בו”, ומרים נענשת בצרעת אף שהתכוונה לטובה, כדי ללמד את חומרת לשון הרע גם כשנאמר מתוך דאגה.
יישומים, שאלות פתוחות, ואזעקה וזום
הטקסט כולל הפסקה מעשית בעקבות אזעקה והליכה לממ״ד, ושיחה קצרה על ציות להנחיות ועל שאלת מי ששומע אזעקה בזום כשאינו נמצא באזור הסכנה. הוא מעלה כיוון שדין מים שיש להם סוף עצמו עשוי להתפרש כמקור למבנה של *רובא דרובא* (רוב שטבע ורוב שאם יצא היו רואים), אך מסתייג שהרוב השני אינו בהכרח “מוחץ” ולכן ייתכן שמספיק רוב רגיל שמצטרף לרוב מוחץ כדי לצמצם את המיעוט. הוא מציין שהדבר עשוי לשמש לבחינת פסיקות שונות, ומזכיר כדוגמה שאלות על פסיקת הרמב״ם בהלכות גירושין בענייני סכנות (כגון נחשים ועקרבים), תוך טענה שאם הרמב״ם התיר משמע שלשיטתו מדובר ברוב מוחלט במישור העובדתי.
תמלול מלא
[Speaker B] דיברנו
[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת על התרת עגונות ועל העיקרון של טרי רובי בהתרת עגונות. וראינו שמה שני מקרים שמובאים בפוסקים, יש כמובן הרבה מקרים ולקחנו שניים לדוגמה, מקרה אחד שמטוס שמתרסק ויש ספק אחד שהטייס נהרג בעת הפגיעה במטוס, וגם אם הוא נפל הוא נפל לים ואז יכול להיות שהוא ניצל ויכול להיות שהוא לא ניצל. זה טרי רובי. רוב הסיכויים שהוא נהרג וגם אם לא רוב הסיכויים שהוא טבע בים, זה עוד פעם זה מים שאין להם סוף, כי במים שיש להם סוף אז מתירים אפילו בלי תוספת, אבל פה זה מים שאין להם סוף, אנחנו מתירים את זה מדין טרי רובי. ראינו כמה דוגמאות לסוג כזה של היתר, ואמרתי שטרי רובי זה בעצם איזשהו סוג של מכפלה של הסתברויות, ראינו את העץ שמתאר את הסיטואציה הזאת, יש לנו ספק אחד אם נגיד נהרג בפגיעה במטוס עצמו או שנשאר בחיים, וגם אם נשאר בחיים הוא נפל לים, אז ספק שהוא טבע בים ויש אולי הוא לא טבע בים. אז יש פה בעצם בשביל להתיר אותו בשביל לאסור את האישה אני צריך ללכת לחומרא בשני צמתים, ולכן הדבר הזה הוא נקרא טרי רובי ואנחנו מתירים את האישה. ראינו מקרה של הרב הרצוג שהוא מקרה בעייתי יותר כי הרב הרצוג בעצם מדבר על מקרה לפחות כך נראה מלשונו, הוא מדבר על מקרה שבו ספק אם הבנאדם נפל ליבשה וספק אם הוא נפל לים, אם הוא נפל ליבשה יש רוב שהוא מת ואם הוא נפל לים יש גם כן רוב שהוא מת. במצב כזה הוא קורא לזה טרי רובי אבל זאת טעות, זה לא טרי רובי, כיוון שפה הרובים הם מקבילים ולא באים אחד אחרי השני, לא אחד נוגס בשני, אלא זה טרי רובים שהם בעצם נמצאים במקביל. אם הוא נפל ליבשה יש רוב שהוא מת ומיעוט שהוא חי ואם הוא נפל לים יש רוב שהוא מת ומיעוט שהוא חי, אז תכלס זה רוב אחד, כיוון שבשתי ה… זה לא משנה אם אתה הולך ימינה או הולך שמאלה בצומת העליונה, מצבך הוא אותו מצב, רוב שהוא מת ומיעוט שהוא חי. אז אין פה מכפלה שמקטינה את הסיכוי להתיר ולכן את הסיכוי לאסור ולכן זה לא זה לא מקרה של טרי רובי. אמרתי שבאופן עקרוני באופן עקרוני נגיד בנאדם נפל ליבשה ורוב הסיכויים שהוא מת, עדיין אפשר להגיד ספק אם הוא נפל בקילומטר שקרוב לים ואז רוב שהוא מת או שנפל בקילומטר השני הקרוב לים ואז רוב שהוא מת או בקילומטר השלישי הקרוב לים וגם כן רוב שהוא מת. אני יכול לייצר כמה ספקות שאתם רוצים בצורה כזאת, אבל כמובן שזה לא משנה כלום, כיוון שזה לא משנה אם הוא נפל לקילומטר הראשון השני או השלישי, בכל מקרה יש אותה התפלגות שרוב הסיכויים שהוא מת ומיעוט שהוא חי, לכן הפיצול הנוסף לא מקטין את הסיכוי שהאישה מותרת, זה לא שהיא אסורה סליחה, זה לא משנה שום דבר, זה רוב אחד, זה לא נקרא טרי רובי או אפשר לקרוא לזה אולי טרי רובי אבל לא רובא דרובא. רובא דרובא זה רוב מתוך רוב, כן, ואם הוא נפל ליבשה אז הוא מת, אם הוא נפל לים אז גם אם תמצא לומר שנפל לים עדיין רוב הסיכויים שהוא מת, אז זה רובא דרובא. נגיד אם יש שמונים אחוז שהוא נופל ליבשה ועשרים אחוז שהוא נופל לים, ואם הוא נפל לים שמונים אחוז שהוא מת ועשרים אחוז שהוא חי, אז אם נגיד ליפול לים זה היה מתיר לגמרי זה היה ברור שהוא היה יוצא חי, אז הסיכויים הם שמונים עשרים, שמונים שהוא נפל ליבשה ומת ועשרים שהוא נפל לים וניצל. אבל כיוון שגם בים רוב הסיכויים שהוא טובע, שמונים אחוז שהוא טובע, אז למעשה הסיכויים שהוא מת הם תשעים ושישה אחוז, לא שמונים אחוז. הרוב השני נוגס במיעוט של הרוב הראשון ולכן הוא מקטין את המיעוט ולכן הוא מחזק יותר את ההיתר, כן, תחשבו אם יש שמונים אחוז שהוא נפל ליבשה ועשרים אחוז שהוא נפל לים, מתוך העשרים אחוז האלה שלכאורה זה האופן שמשאיר אותה עדיין אסורה כי הוא עדיין חי, גם מזה אני נוגס שמונים אחוז שיכול להיות שהוא בכל זאת מת, אז השמונים אחוז נוגסים. מהמיעוט של העשרים אחוז ברוב הראשון. לכן מאוד חשוב שהמבנה יהיה מבנה של מכפלה. לעומת זאת אצל הרב הרצוג, אם הוא נפל ליבשה יש שמונים עשרים שמת, אם הוא נפל לים יש גם שמונים עשרים שמת. הרוב השני לא נוגס במיעוט של הרוב הראשון, אלא הם פשוט חיים במקביל. ולכן הדבר הזה הוא לא רובא דרובא. עוד פעם, אפשר לקרוא לו טרי רובי, אנחנו נראה בהמשך, אבל אבל זה לא רובא דרובא.
[Speaker C] מה מה בדיוק קורה בטרי רובי? הרי בכל זאת אפשר להכליל את הכל ולעשות איזה שהוא סטטיסטיקה לא…
[הרב מיכאל אברהם] אז על זה התחלתי לדבר בפעם הקודמת ואני אדבר עוד היום. זה הנושא שלנו. אז באמת ראינו שהחזוניש מתנגד לגמרי לרעיון הזה של היתר על סמך רובא דרובא. גם במקרה של של הרב עובדיה, לא רק במקרה של הרב הרצוג, אלא גם במקרה שזה באמת רובא דרובא. הוא מתנגד. למה הוא מתנגד? אומר לא מצאנו שום דבר, מים שאין להם סוף חז"ל אסרו, מים שיש להם סוף הם התירו, ואין לך אלא מה שהם התירו. זאת אומרת אנחנו לא יכולים להתיר מעבר למה שהם התירו. הרב עובדיה אומר הפוך. בשביל לאסור צריך סיבה, כי הרי מים ש… החידוש הוא שאוסרים במים שאין להם סוף, לא שמתירים במים שיש להם סוף. כן, הוויכוח ביניהם זה בשאלה איפה נמצא החידוש. במים שאין להם סוף אנחנו אוסרים, במים שיש להם סוף אנחנו מתירים. מי מהם זה החידוש? החזון איש טוען שהחידוש הוא ההיתר במים שיש להם סוף. ולכן הוא אומר, אין לך בו אלא חידושו. את זה מצאנו, זה חידוש. אבל מעבר לזה אנחנו לא יכולים להתיר. לעומת זאת הרב עובדיה אומר להיפך, זה פשוט שצריך להתיר פה. החידוש הוא שבמים שאין להם סוף אנחנו בכל זאת אוסרים, למרות שרוב הסיכויים שהבעל מת. אנחנו בכל זאת אוסרים. זה חידוש גדול ואין לך בו אלא חידושו, איפה שמצאנו את החידוש הזה מצאנו, ובשאר המקומות נלך אחרי ההיגיון הפשוט. אם הבעל מת אז האישה האישה מותרת. לכן בעצם השאלה היא איך מה היא נקודת המוצא, איפה פה החידוש. עכשיו באופן…
[Speaker C] איך הרב איך הרב מסביר את המחלוקת ביניהם? המחלוקת פשוטה כזו באיזה שהוא משהו מופשט כזה או שזה או שהמחלוקת נובעת מהמגמה הראשונית שלהם מה הם חותרים לפסוק.
[הרב מיכאל אברהם] המגמה זה כבר מילה טעונה אבל כן. זאת אומרת, דיברתי על זה שבהיתר עגונות יש פה שתי משקולות מאוד כבדים לשני הצדדים. זאת אומרת מצד אחד יש לנו מוטיבציה גדולה להתיר כי האישה במצוקה גדולה. מצד שני יש לנו מאוד חשש, חשש גדול מאוד להתיר, כי אם היתרנו שלא כדין, זאת אומרת אם הבעל לא מת והוא יחזור, הסתבכנו קשות. זאת אומרת האישה נישאה למישהו אחר, ילדיה ממזרים, תצא מזה ומזה, סיפור מההפטרה. אז לכן המשקולות בשני הצדדים של היתר העגונה הם משקולות מאוד מאוד קשים. עכשיו השאלה איך אתה רואה את היתר העגונה, אם זה חידוש שאנחנו מתירים את העגונה למרות שזה אשת איש או החידוש הוא שאנחנו אוסרים את העגונה למרות המצוקה. זאת אומרת יש פה הרי שני השאלה היא מי איזה משתי המשקולות אתה לוקח בתור נקודת מוצא. האם הפחד להתיר כי זה איסור אשת איש וזה נורא ואיום, ואז כמובן החידוש הוא שבמים שיש להם סוף אנחנו מתירים. או שנקודת המוצא שלך היא לא, מה פתאום, הרי האישה כל כך אומללה שברור שבכל מצב שאני אוכל להתיר אני אתיר, עזוב אותי מעניינים פורמליסטיים. וכיוון שכך אז הנקודה הבסיסית היא שאני מתיר והחידוש הוא שבמים שאין להם סוף, למרות שהבעל כנראה מת, אנחנו בכל זאת לא מתירים. אז אני מצמצם את זה לאיפה שזה נאמר.
[Speaker C] אז לא אז זה דוגמה להכרעה ערכית ממש קלאסית. נכון. שהיא משפיעה על שיקולים רציונליים שלכאורה לא בדיוק נובעים, אבל הנה אנחנו פשוט מכריעים בהם לאור ה…
[הרב מיכאל אברהם] אבל זה גם רציונלי, מה לא רציונלי
[Speaker C] בזה?
[הרב מיכאל אברהם] זה שתי תפיסות.
[Speaker C] כן, אבל שניהם רציונלי לכאורה היית צריך להגיד אני לא יכול לדעת מה נכון פה, אבל אתה אומר אני יודע. למה? כי אני רוצה משהו אחר. הרוצה לכאורה מה קשור הרוצה?
[הרב מיכאל אברהם] לכן אמרתי לכן אמרתי שהמגמתיות זה מילה טעונה. אני לא מדבר על מה אתה רוצה. אני מדבר על השאלה מה מבחינתך הערכית, מהו המשקל החשוב יותר. האומללות של האישה או ה או הקושי של להתיר אשת איש לשוק. אני לא מדבר כרגע על רוצה במובן הסובייקטיבי.
[Speaker C] כן, לא, לא התכוונתי רוצה לא רוצה במובן האינטרסנטי. במובן הערכי בדיוק כשהרב תיאר את זה כל כך יפה. אבל איך זה קשור לשיקול הרציונלי הקר? מה זה קשור? אתה צריך להכריע מה אם החידוש של חז"ל הוא בזה או חידוש של חז"ל הוא בזה. לכאורה שיקול לא יודע, יורידיסטי כזה משפטי שצריך לשקול אותו. אבל אתה מכריע אותו על…
[הרב מיכאל אברהם] אבל הדיון פה הוא ערכי. זאת אומרת, אני שואל את השאלה מה חז"ל חידשו? אז אני אומר מה זאת אומרת מה חז"ל חידשו? אם ברור שצריך לאסור את האישה, ברור לי ערכית, אז החידוש של חז"ל הוא מצב ההיתר. ואם ברור לי שצריך להתיר את האישה, אז החידוש של חז"ל הוא מצב האיסור. זה נשמע לי פשוט. למה?
[Speaker C] למה החידוש, לכאורה החידוש של חז"ל הוא עניין, זה היה צריך, אם היינו פוגשים את חז"ל, היינו אומרים להם תראו מה היה הנחת הבסיס שלכם, שהיא מותרת ויש חידוש להתיר או היא אסורה ויש חידוש לאסור? אז היו עונים לך כך או אחרת, אתה לא יודע מה היו עונים לנו. אבל אנחנו לא יכולים לפגוש אותם ואנחנו צריכים לנחש מה הם חשבו, ואנחנו מכריעים מה הם חשבו על סמך מה שאנחנו חושבים שחשוב, שזה לא קשור בהכרח, אין בכך אולי אמת אובייקטיבית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, בסדר. אם אני חושב שזה חשוב, אז להערכתי גם חז"ל חשבו שזה חשוב, כי אני באמת מאמין שזה מה שחשוב. מה זאת אומרת?
[Speaker C] אבל הם לכאורה הכריעו לפי מה ההלכה, מה
[הרב מיכאל אברהם] אלוקים אמר לנו
[Speaker C] בהתגלות בהר סיני,
[הרב מיכאל אברהם] זה לא בהכרח מה שחשוב לנו. מה קשור להתגלות בהר סיני? גם הם הכריעו לפי אותו שיקול, מה היה נראה להם מנקודת המוצא, מה היה הכי חשוב.
[Speaker C] או, אז יוצא שהכרעה של חז"ל, לא, אבל יש לזה השלכות מאוד גדולות על איך חז"ל הכריעו. הם לא הכריעו בגלל משהו שהם חשבו על איזה אמת מנותקת מהחיים של האנשים, אלא הם הכריעו למה שחשוב לנו בחיים שלנו. וזה דבר…
[הרב מיכאל אברהם] חשוב ערכית, כן, ודאי, מה השאלה?
[Speaker C] ערכית שמחוברת עמוקות למה שאנחנו חשוב לנו בחיים.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע, זה כבר עוד דיון שלא ניכנס אליו עכשיו, אבל סולם ערכים כלשהו, לא משנה כרגע. הרבה, כל הוויכוחים בהקשרים כאלו הם הקשרים שקשורים לאיזה סולם ערכים. למה זה מפתיע? זה נשמע לי פשוט.
[Speaker C] לא, כי בדרך כלל הוויכוחים מתנהלים ויכוחים רציונליים על כל מיני דברים בחיים שלנו, על הפוליטיקה, על המלחמה. רציונליים זה לכאורה אנחנו אומרים, אנחנו שוקלים את זה רציונלית לאור שיקולים של אמת מזוקקת טהורה, ויש מה שחשוב לנו ומה שזה לא קשור.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא לא לא.
[Speaker C] התשובה היא שאין, ההפרדה היא מלאכותית והיא לא נכונה.
[הרב מיכאל אברהם] ההפרדה היא מלאכותית בגלל שאתה מגדיר לא נכון מה זה שיקול רציונלי. זאת אומרת, אתה מניח ששיקול רציונלי זה רק שיקול לוגי, ואני טוען שכל שיקול לוגי מבוסס על הנחות, ואימוץ של הנחות הוא חלק מהחשיבה הרציונלית. כי אם אימוץ ההנחות לא היה חשיבה רציונלית, אז מה אכפת לי שהגזירה של המסקנות מתוך ההנחות היא רציונלית? מה זה מעניין? זאת אומרת, ברור שאם אני מאמין בחשיבה רציונלית אני חייב לכלול בה גם את האופן שבו אני מאמץ הנחות.
[Speaker C] נכון, אבל כשאני מאמץ את אותן הנחות, אני מתיימר, אני מצטדק, מתעטף באיצטלה של אובייקטיביות טהורה ולא קשורה לשום ערכים אישיים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, כן קשורה לערכים.
[Speaker C] השיקול
[הרב מיכאל אברהם] הערכי האובייקטיבי מוביל אותי למסקנה הזאת. זה קשור לערכים לגמרי. הדיון הוא על ערכים.
[Speaker C] כלומר בסוף קובע מה שאני חושב בעיניי ולא מה שנכון.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מה שהיה, דיון ערכי זה תמיד ככה. לא הבנתי מה. דיון ערכי זה מה חשוב.
[Speaker C] נכון, אבל כיוון שאת ההנחות אני קובע על סמך השיקולים הערכיים, ואז כשאני בא לדיון עצמו אני כאילו בא ואומר אני לא, אתה בא עם אג'נדה, למה אתה בא עם אג'נדה? כלומר כל אדם בא עם אג'נדה ומשפיע על ההנחות שלו.
[הרב מיכאל אברהם] שום אג'נדה, זה לא אג'נדה. אני לא קורא לדבר הזה אג'נדה.
[Speaker C] למה לא?
[הרב מיכאל אברהם] בגלל שזה מה שאני חושב שנכון, זה לא אג'נדה.
[Speaker C] לא, אג'נדה זה סולם הערכים שלי, מה זה אג'נדה?
[הרב מיכאל אברהם] אג'נדה זה למשל במקום שבו אני לא יודע מה, אתה חושב שביבי הוא רשע מרושע נגיד, ואתה מפרש איזשהו מעשה שלו באופן שהוא לא מחויב המציאות בגלל שאתה מניח מראש שהוא רשע מרושע. או להיפך, לא חשוב. זה מבחינתי אג'נדה בקונטציה שלילית, במובן השלילי. אבל זה שאני מפרש משהו על בסיס הנחות שלי, זה לא אג'נדה.
[Speaker C] לא, אבל גם להחליט, ברור שוויכוח ביבי לא ביבי זה באמת שטחי, כי צריך לרדת להנחות היסוד למה החלטת שהוא כזה או כזה ואז
[הרב מיכאל אברהם] להגיע לסיבות מוצדקות, לא אכפת לי, על הטענות והדיונים בקרוב. אבל עדיין זה לא בהכרח רלוונטי לפרשנות שלך למה הוא עושה כרגע. נגיד השאלה אם הוא מנהל טוב את המלחמה. אז אתה יודע, כל אלה שמתנגדים לביבי אומרים שהוא לא מנהל אותה טוב, כמעט, וכל אלה שתומכים בביבי אומרים שהוא מנהל אותה טוב. עכשיו השאלה אם ביבי הוא מושחת או לא מושחת, למה היא קשורה לשאלה איך הוא מנהל את המלחמה?
[Speaker C] נכון, מפני
[Speaker D] ש…
[הרב מיכאל אברהם] זאת אג'נדה.
[Speaker C] נכון, לא, אבל בגלל שהנה, אני למשל על עצמי, אני מאוד ביקורתי, הרב יודע את עמדתי על ביבי לגבי הקורונה וצפונה כולל בעיקר המלחמה בעזה, אבל אני…
[הרב מיכאל אברהם] אבל הרבה מאוד אנשים, זה מה שאני קורא אג'נדה, אבל אג'נדה זה לא שאם יש לי הנחות יסוד אני גוזר מהן מסקנות. זה לא נקרא אג'נדה. זאת חשיבה רציונלית.
[Speaker E] יש
[Speaker D] אבל הנחה, יש הנחת יסוד רציונלית על סמך ניתוח העבר והיא משפיעה גם על הדעה שלנו על אופן הניהול של המלחמה והיא, רגע, רגע, ולא, אבל היא, אני לא יודע תקרא לזה אג'נדה או תקרא לזה הנחות מהעבר שאני מנתח אותם והיא שהשיקולים שלו הם לא ענייניים ונוגעים לשיקולים פוליטיים בלבד.
[הרב מיכאל אברהם] בזה אני לא באתי לדון, בהתנהלותו של ביבי. זה לא הנקודה. אני אומר, אם יש לך שיקולים רלוונטיים שמכוחם אתה מסיק את המסקנות שלך זה בסדר גמור. מותר להסיק את המסקנה שהוא מנהל את המלחמה לא נכון ואפילו אם אתה לוקח בחשבון, לא רק אפילו אלא אולי, אם אתה לוקח בחשבון את הרקע שאתה מכיר לגביו, את העמדה שלך לגביו, זה בסדר. אני מדבר במצב שבו אין אינדיקציות לזה שהוא מנהל את המלחמה לא נכון אלא להיפך, אבל אתה כופה את הפרשנות הלא סבירה בגלל שיש לך אג'נדה. זה נקרא אצלי אג'נדה. אני לא אומר שכל מי שנגד ביבי זה אג'נדה, אז או בעד, לא חשוב אני אומר זה סימטרי, זה לא, זה הולך לשני הכיוונים. אבל פה בהקשר הזה יש לי איזושהי הנחה וממנה אני מסיק מסקנה, זה לא אג'נדה. זה בסדר גמור, כן זה מזכיר את האמירות של אהרן ברק על כן על גביזון. על רות גביזון, כן אג'נדה.
[Speaker D] אז בכל אופן ה…
[הרב מיכאל אברהם] אולי אני אעיר פה כבר עוד הערה אם זה עלה. היה פעם איזה פאנל שהשתתפתי בו עם שני ראשי ישיבה, לא זוכר כבר על מה היה הדיון, ותוך כדי זה מישהו אמר שצריך להיות יותר יצירתיים או לא יודע מה, להקל, או כל מיני דברים מהסוג הזה, לא זוכר כבר בדיוק על מה היה הדיון ומה היה הטיעון, אני רק זוכר מה שאני עניתי, ואני אמרתי שזה לא נכון שצריך להיות יצירתיים ולא נכון שצריך להקל. מה שצריך לעשות זה להגיד מה אתה חושב שנכון. עכשיו, אם אתה חושב שנכון להתיר, אז תתיר, אם אתה חושב שנכון לאסור, אז תאסור, אבל אתה לא אמור להגיד תראו אני רוצה להתיר ולכן בוא נעשה שיקול כזה וכזה ונתיר. זה, זה אג'נדה. עכשיו, זה לא אומר, וזה נקודה חשובה, זה לא אומר שבתת מודע שלי אין לי אג'נדות שאני רוצה להתיר. ברור שכן.
[Speaker D] אני מבטיח לך שיש, יש.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אני אומר, כולנו בני אדם. רק אני אומר, השיקול הזה הוא עניינו של מי שחוקר את משנתי. מי שחוקר אותי שיגיד, תראו הוא כנראה רצה להתיר פה ולכן הוא בחר את האופציה הפרשנית הזאת, כי הרי הייתה אופציה פרשנית אחרת, למה הוא לא בחר בה? הוא כנראה רצה להתיר. שיקול לגיטימי של חוקר. אבל אני כמי שפוסק הלכה במקרה הזה, אני לעולם לא אמור להגיד לעצמי, תראו אני רוצה להתיר ולכן אני אבחר את הפרשנות הזאת. אני בוחר את הפרשנות הזאת כי זאת נראית לי הפרשנות הנכונה. מי שבא מהצד ומסתכל הוא יגיד לי תראה הבחור הזה רצה להתיר או הבחור הזה רצה להיות יצירתי, מקורי או לא מקורי להיפך, רצה להיות שמרן, לא חשוב. זאת אומרת מדיניות פסיקתית בעיניי זה עניינם של החוקרים ולא עניינם של הפוסקים. אצל הפוסקים מדיניות זאת אג'נדה. וזה לא בגלל שאין אג'נדה, יש אג'נדה לכולנו, כולנו בני אדם. אלא שאני לא אמור לקחת את זה באופן מפורש בחשבון. אני צריך להגיד מה אני חושב שהכי נכון. עכשיו, אני זה תבנית נוף מולדתי, אני הסכום של כל הסביבה שלי והניסיון שלי וכל הדברים כמובן והאישיות שלי, הכול. ולכן ברור שמה שאני חושב שנכון הוא לא בלתי תלוי בביוגרפיה שלי ובסביבה שלי וכדומה. אבל התלות הזאת זה עניינו של החוקר לא שלי. אני צריך להגיד מה אני חושב שנכון.
[Speaker D] מותר לפוסק הלכה להגיד, אני מבחינתי יש לי עיקרון בסיסי, אני לא מוכן להשאיר עגונה לנצח. אני חייב, לא, אני חייב למצוא לזה פתרונות. אז זאת אומרת יש לי אג'נדה להתיר עגונות ואני עוסק במציאת הפתרון?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר פה צריך להבחין בין כמה מישורים. וזה דיברתי קצת בתחילת הדיון שלנו על עגונות. צריך להבחין בכמה מישורים. קודם כל, בהקשר של עגונות זאת הנחיה של ההלכה עצמה לחפש היתרים. אבל איפה תהיה אג'נדה בהקשר של התרת עגונות, ואנחנו נפגוש גם מקרים כאלו, אג'נדה בהקשר של התרת עגונות זה כיוון שאני רוצה להתיר אני אבחר את הפרשנות שמובילה להיתר כשהפרשנות הזאת כשלעצמה לא באמת מחזיקה מים. להשתמש במוטיבציה שלי להתיר כי האישה אומללה, הרי פוסקים כל הזמן אומרים תראו הבנאדם הוא מסכן, צריך למצוא איזה שהיא דרך להתיר לו, וזה בסדר. כל עוד הדרך שאותה מצאת מחזיקה מים. זאת אומרת, הרצון שלך להקל עליו הוא מוטיבציה, הוא לא נימוק. הוא מוטיבציה. את הנימוקים למה אתה מתיר אתה צריך להציג נימוקים ענייניים. אם הרצון שלך להקל הוא הנימוק, אז זה אג'נדה. ואני באחד הטורים, אני חושב שדיברתי על זה פעם, באחד הטורים כתבתי שאני חושב שזה ההבדל בין מודרן אורתודוקס לבין רפורמי. אצל מודרן, לכאורה זה נראה מאוד דומה. בשורה התחתונה זה נראה דומה בהרבה מקרים.
[Speaker E] זה במסורת.
[הרב מיכאל אברהם] ההבדל הוא שאצל הרפורמי המצוקה היא הסיבה שבגללה הוא מתיר. זאת אומרת, הוא אומר זה לא מייק סנס, זה לא מתאים לדור, אנחנו במצוקה מוסרית עם משהו כזה, לכן צריך להתיר. המודרן אורתודוקס אומר תראו אני באותה מצוקה, אני גם מחויב לערכים המוסריים וכל הדברים העכשוויים, אבל אני לא אתיר בגלל זה, אלא זה יהיה מוטיבציה לי לחפש הנמקות תוך-הלכתיות שמבססות היתר. זאת אומרת, כמוטיבציה זה בסדר גמור. אם זה עצמו השיקול להתיר, זה לא.
[Speaker C] הרב, הרב, ברור, מה שהרב אומר ברור, אבל עדיין נלך קצת בכל זאת נעמיק עד הסוף, אז ברור שהשיקול, האם השיקול הוא מספיק טוב או לא מספיק טוב? ההכרעה אם באמת השיקול ההכרעה ההלכתית היא משיקול מספיק חזק ועומד או לא, אם בסוף קשה להגיד שהיא לא מושפעת מהמוטיבציה, אם אני מאוד מאוד מאוד רוצה אז אני אגיד השיקול הזה נשמע לי מאוד הגיוני. אמרתי שהוא מושפע, אמרתי שזה מושפע. על מה הוויכוח?
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי שזה מושפע.
[Speaker D] אין ויכוח.
[Speaker C] המושפע, אבל עכשיו צריך להחליט האם השיקול הוא מספיק חזק להעמיד עליו הכרעה הלכתית או לא. אתה תבחן אותו בפני עצמו. רגע, רגע, שנייה אחת, שנייה אחת. אם היא מושפעת מהמוטיבציה הראשונית, אז אנחנו כבר חוזרים קצת לבעיה שהרב אומר מה באמת מבדיל? אני מציע הצעה, מה יכול להבדיל? לא, אין לי בעיה.
[הרב מיכאל אברהם] איזה בעיה חזרנו? לא חזרנו, אני לא רואה שום בעיה.
[Speaker C] מכיוון שהרב אומר המודרן אורתודוקס הוא גם כן יש לו מוטיבציה אולי דומה מאוד לזה של הרפורמי, אבל הוא אומר אני רוצה שיהיה שיקול הלכתי מספיק טוב בשביל להכריע פה. אוקיי. אבל יבוא הרפורמי ויגיד לו מה זה שיקול רציונלי מספיק טוב? הרי ברור שזה מושפע. האם להכריע אם זה טוב או לא טוב זה בעיני המוטיבציה שבאת אליה כדי להכריע. ממש לא.
[הרב מיכאל אברהם] שזה תפקידו של החוקר שלי, אני לא לוקח את זה בחשבון.
[Speaker C] לא, אבל כשאתה עושה, כשאותו פוסק הלכתי עושה רפלקציה על עצמו הוא אומר רגע, אבל אני יודע.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא עושה רפלקציה על עצמו! אני טוען שלא צריך לעשות שום רפלקציה. תגיד מה אתה חושב שזה נכון בעיניך.
[Speaker C] אז הוא מרמה את עצמו קצת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא מרמה את עצמו. הוא אומר מה שחשוב בעיניו ומה שנכון בעיניו, כשבעיניו הוא עצמו זה מכלול כל האישיות שלו והביוגרפיה והכל.
[Speaker C] מה שאני מציע בתור פתרון מסוים, בעצם אני חושב שהרב גם מכוון לזה, זה כשאנחנו כולנו באים עם הנחות יסוד. נכון שהכרענו עליהם פעם קודם מבחינת זמנים, קודם חשבנו שחשוב איקס וואי זד, ואז אנחנו באים למקרה הקונקרטי הנוכחי כרגע ואנחנו מתמודדים איתו, ואנחנו כבר משועבדים להנחות היסוד. והרב אומר ככה כל רציונליות פועלת. אני מציע שכשאנחנו באים להכריע במעשה הלכתי בבעיה הלכתית קונקרטית עכשיו, אנחנו צריכים לדעת, נכון היו לנו הנחות יסוד, אנחנו מבטלים אותם, שמים אותם בסוגריים, ואנחנו צריכים להכריע בהם מחדש לנוכח המקרה הנוכחי המעשי. ואז אנחנו אולי מתקרבים לאיזושהי… אין בעיה.
[הרב מיכאל אברהם] אין לנו שום ויכוח.
[Speaker C] זה לא אותו דבר בכלל. אנחנו כל הזמן משועבדים. אם אני אנטי-ביביסט…
[הרב מיכאל אברהם] שמואל, אתה מכניס מילים לפי. אין לנו שום ויכוח. בן אדם יכול לשקול את הנחות היסוד שלו בכל רגע שהוא רוצה, ואם הוא מוצא לנכון לשנות אותם שישנה אותם.
[Speaker C] לא, אבל שיעשה את זה, שישים אותם בסוגריים ויגיד אני צריך לפסוק אותם מחדש כדי להכריע במקרה.
[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, בסדר גמור. תעשה את זה, הכל בסדר, אין לנו שום ויכוח.
[Speaker C] נכון, נכון, לא אמרתי שיש ויכוח.
[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי שאתה חייב ללכת עם אותן הנחות שאימצת בשלב כלשהו כל חייך, מה פתאום? בכל רגע אתה יכול להחליט שעכשיו זה לא נראה לך או כן נראה לך. מה זאת אומרת? אין שום סיבה לשעבד את עצמי למה שחשבתי אתמול.
[Speaker F] הרב, כשהדברים חוזרים על עצמם תמיד, זאת אומרת שבבית שמאי תמיד מחמירים ביחס לבית הלל ובית הלל מקלים, הם לא מודעים לזה שמעבר לנימוק שהם באופן ישיר מאמינים בנימוקים שהם נותנים.
[הרב מיכאל אברהם] תראה, אני לא יודע מה הם היו מודעים, אני רק יכול להגיד מה היה אמור להיות. השיקול שלהם כשהם פסקו הלכה. ואני טוען שזה לא אמור להיות השיקול שלהם. החוקר מהצד שיסתכל יגיד, תשמעו, החבר'ה האלה הם, יש להם נטייה להחמיר. ולזה זה בסדר גמור והוא גם צודק, לא עוד פעם לא בגלל שהוא לא צודק, אבל בית שמאי כשהם באים להכריע הם לא אומרים תראו אנחנו רוצים להחמיר אז לכן נפסוק כך, אלא אומרים לנו נראה שצריך פה לאסור.
[Speaker F] אבל מה שקצת תמוה זה שבכל תחום איך שיהיה, בגדול הם תמיד יחמירו על בית הלל, תמיד יחמירו.
[הרב מיכאל אברהם] לא זה לא תמוה כי יש להם נטייה להחמיר. החוקר צודק, זה לא שהחוקר לא צודק. אני טוען שהשיקול הזה הוא לא שיקול של בית שמאי עצמם. אבל לא בגלל שהוא לא צודק החוקר.
[Speaker D] גם בבית משפט של היום אתה רואה לא את האג'נדה אבל בוא נגיד את הנימוקים, אתה שמרן ואחד הוא לא שמרן. אבל גם השמרן אם הוא לא ייתן נימוק שמחזיק מים ושיש לו היגיון, אז לא יתקבל, זה לא משנה שהוא שמרן. השאלה אם פסק הדין שלו מחזיק מים.
[הרב מיכאל אברהם] ואנחנו גם רואים שהשמרנים לפעמים מפתיעים אותנו וגם הליברלים לפעמים מפתיעים אותנו. זאת אומרת זה לא אף אחד לא עבד למה שהוא החליט אי פעם. זה בסדר, זה בסדר גמור שאפשר לשקול את זה מחדש.
[Speaker D] למרות שאתה אמרת פעם שאתה תדע מראש מה פסק הדין של כל שופט ייתן, לפחות בנושא הדתי.
[הרב מיכאל אברהם] באופן סטטיסטי אני חושב שזה עובד לא רע. אבל ברור שיש חריגים, זאת אומרת פה ושם יש חריגים, זה ברור.
[Speaker F] אגב, אבל קצת קשה להגיד על בית שמאי ובית הלל או על כל מי שחולק אחד על השני שנוטה להחמיר או להקל, קצת קשה לומר שהם לא מודעים באופן חד כמו שהחוקר יגלה אחר כך שיש לו לזה נטייה להחמיר ולזה נטייה להקל.
[הרב מיכאל אברהם] אני דווקא מאוד נוטה לחשוב שהם ממש לא מודעים. אני יודע איך אנשים בתוך העולם ההלכתי חושבים, המודעות הזאת, הרפלקסיה הזאת זה משהו מאוד מודרני. זאת אומרת הרפלקסיה הזאת להסתכל על עצמי ולחשוב מה הן הנחות היסוד שמובילות אותי, זה דבר מאוד לא מצוי. מאוד לא מצוי בעולם ההלכתי עד היום, כי העולם ההלכתי קצת סגור בפני המודרנה. וזה אגב אחת הבעיות של המודרן אורתודוקס שהם לא מצליחים לנתק את זה. ולכן באמת יש איזשהו חוסר אמון כלפיהם כי באיזשהו מקום הם באמת שמים על השולחן את האג'נדה שלהם כי הם יותר מודעים, הם יותר מודרניים. אבל אני חושב שפוסקים לאורך הדורות וגם חז"ל, לדעתי רוב הסיכויים שהם באמת לא היו מודעים. מה זה לא היו מודעים? אם היית שם אותו בפינה ושואל אותו תגיד אתה נוטה יותר לחומרה? הוא אמר לך כן אני מניח. הוא מכיר את הפסיקות שלו ואת המחלוקות שלו עם בית הלל, אבל כשהוא חושב על הסוגיה זה לא נמצא אצלו במערכת השיקולים אני רוצה להחמיר. לזה אני מתכוון. זה לא שהוא טיפש ואם היית שואל אותו אם הוא יותר מחמיר מבית הלל הוא לא היה יודע לענות. הוא יודע לענות. אבל כשהוא דן בשאלה אם צרת הבת מותרת או אסורה הוא לא אומר לעצמו רגע אבל אני הרי נוטה להחמיר לכן אני אסור את זה. זה לא שיקול שאמור לעלות אצלו בראש. הוא צריך להגיד את השיקולים שנראים לו למה צריך להחמיר פה. החוקר מהצד יגיד לו כן אבל זה בגלל שאתה נוטה להחמיר. ואני אגיד לו נכון אתה צודק. אני גם אאשר את מה שהוא אומר. לא משנה. אבל זה לא ייכתב בפסק הדין. אני בפסק הדין כשאני כותב את הנימוקים אני לא אכתוב אני נוטה לחומרה ולכן החלטתי לאסור. זה אבסורד. זאת אומרת זה לא אמור להיות חלק מהשיקולים לא כי זה לא נכון. כי זה חוץ הלכתי, זה לא השיקול ההלכתי. זה שיקול אקדמי של חוקר שבודק איך אני חושב.
[Speaker E] אגב למה אנחנו לא נכנסים פה בסוגיה של עגונה בכלל חז"לי שאומר שכוח דהיתרא עדיף? בגלל שלמרות שיש לנו פה איסור דאורייתא, אבל יש נכנס פה שתי דרבנן, אחד שהמים שיש להם סוף ואחד שהמים שאין להם סוף. שניהם זה דרבנן ובשניהם דרבנן כוח דהיתרא עדיף ואז אפשר להגיד.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי איך יכול להיות ששניהם דרבנן. לא יכול להיות ששניהם דרבנן. המים שאין להם סוף זה איסור מדרבנן? אז זה אומר שהמים שאין להם סוף מדאורייתא זה מותר? אז במים שיש להם סוף ודאי שמדאורייתא זה מותר.
[Speaker E] זה מה שאני אומר. אם יש לנו כלל שכוח דהיתרא עדיף, כל מה שרבנן חשבו גם כן צריך להיות להיתרא, גם כן במים שאין להם סוף. לא הבנתי. המים שאין להם סוף הם חשבו לאסור.
[הרב מיכאל אברהם] מה אתה רוצה לאסור את המותר להתיר את האסור בגלל שכוח דהיתרא עדיף? איזה מן דבר זה? מה להתיר את האסור בגלל שכוח דהיתרא עדיף? למה לא לאכול חזיר כי כוח דהיתרא עדיף? לא אבל יש פה בכוח דהיתרא יש הנחות. זה נמצא בגמרא בביצה למשל. תמיד יש הנחה כן שאם רוב.
[Speaker E] טוב, אז
[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן, זה הפלגנו קצת. אז דיברנו בסוף השיעור על הסברה של החזון איש. ואמרתי שמעבר לנקודת המוצא, כן, האם החידוש הוא במים שאין להם סוף שהיא אסורה או במים שיש להם סוף שהיא מותרת, לחזון איש בעצם מאחורי דבריו יש טענה יותר יסודית. הוא בעצם אומר מה אכפת לי אם זה רובא דרובא? אז נגיד במקום שמונים אחוז זה תשעים ושש אחוז שהאישה מותרת, כן? כי נפל ליבשה ואם זה לים אז רוב הסיכויים שהוא טבע שמונים ושמונה, אז זה תכלס יוצא תשעים ושש אחוז. אם היה לי רוב אחד של תשעים ושש אחוז, לא רובא דרובא, רוב אחד, נגיד שהיא נפל ליבשה וביבשה יש תשעים ושש אחוז למות, בסדר? זהו, רק רוב אחד. אבל הוא תשעים ושש אחוז. לא היינו מתירים, נכון? כי הרי צריך תרי רובי. אז למה מה זה משנה התרי רובי? התרי רובי זה רק צורה לחשב את הרוב. אבל תכלס הרי לא נסמכים על הרוב, נכון? זה מה שרואים במים שאין להם סוף, שלא נסמכים על הרוב. אז אם לא נסמכים על הרוב, מה אכפת שיש תרי רובי? וזאת כבר טענה מאוד חזקה לחזון איש.
[Speaker C] בדיוק. בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] אז זאת השאלה בעצם שאנחנו צריכים להבין. מה עונה על זה רב חיים וולוז'ין, או הרב עובדיה או מי שלא יהיה? כל אלה שמתירים על בסיס תרי רובי זה באמת לא הגיוני. מה מה מה זה תרי רובי? תרי רובי תבינו זה שונה מספק ספיקא. בספק ספיקא הרי זה דומה מאוד, נכון? זה לכאורה דומה. גם שמה יש עץ כזה, או מותר או אסור, ועל הצד של האסור עוד פעם שתי אפשרויות, או מותר או אסור. אבל שם, אם היה רק ספק אחד, אז היה חמישים חמישים. עכשיו כשיש ספק ספיקא, זה שבעים וחמש עשרים וחמש. אז ברור למה בספק ספיקא מתירים למרות שבספק אחד לא מתירים. אבל רובא דרובא זה בהגדרה לא כך. כי רובא דרובא זה אומר שאפילו רוב אחד עדיין יש רוב להיתר, ואני רוצה שגם על הצד שהיה איסור ברוב הראשון, יהיה לי עוד רוב שיצמצם את האיסור הזה. נכון? זה העץ הכפול. עכשיו פה, כשזה ספק ספיקא אז ברור מה ההבדל בין ספק לבין ספק ספיקא. אבל כשזה רוב, מה ההבדל בין רוב לבין רובא דרובא? מה זה משנה? נגיד אם הרוב הוא חמישים ואחד אחוז מול ארבעים ותשע, ננסח את זה אחרת, ויש עוד רוב שהוא גם הוא חמישים ואחד מול ארבעים ותשע, אוקיי? אז הסיכוי להתיר בעצם הוא עשרים וארבעה אחוז. חצי מחצי, קצת פחות, נכון? רבע, קצת פחות מרבע. זה עשרים וארבעה אחוז. נגיד שהיה תרי רובי כאלה, מישהו היה מתיר את האישה לשוק? עשרים וחמישה אחוז שהבעל שלה חי, ואתה מאפשר לה להתחתן? אין סיכוי.
[Speaker B] זה פחות מהסתברות ויותר
[הרב מיכאל אברהם] בהסתכלות ריאלית הרי בעצם בסוף בסוף, רגע יש פה רעש. מקובלנו ומורגלים ואולי
[Speaker B] גם בוגרים הרבה יותר מהציבור הישראלי, והשאלה היא… אוקיי. יש
[הרב מיכאל אברהם] כאלה שלא מצליחים להתנתק מהחדשות כנראה.
[Speaker C] הרב, זה לא מוכיח שהגישה של חז"ל או של הפוסקים האלה, לא חז"ל סליחה, הפוסקים האלה ואולי בכלל היא לא באמת שהמציאות היא לא מה שחשוב לנו באמת, המציאות כביכול שנמצאת שם, אלא התודעה שלנו?
[הרב מיכאל אברהם] אני התכוונתי לשאלה הזאת עצמה, אז חבל לדון עכשיו מה זה מוכיח. אני אסביר את מה שאני מסביר ואולי תסכימו אולי לא תסכימו, אז נדבר. אבל אני בדיוק הולך לטפל בשאלה הזאת. אז מה שאני בעצם רוצה לומר שתרי רובי כשלעצמו אין שום היגיון לסמוך עליו. אם זה היה תרי רובי של חמישים ואחד ארבעים ותשע, אז יש סיכוי רבע שהבעל חי. אף פוסק בחיים לא היה מתיר את האישה להינשא כשעשרים וארבעה אחוז שהבעל שלה חי, למרות שזה תרי רובי. אם הרוב הוא רוב מאוד חזק, תשעים ותשעה אחוז, אז מה אכפת אם זה תרי רובי או רוב אחד? תשעים ותשעה אחוז מספיק טוב, אז תתיר את האישה עם תשעים ותשעה אחוז. למה אתה עושה את החיתוך בין רוב אחד לבין תרי רובי? למה זה מעניין? זה בעצם מה שטוען החזון איש. וכיוון שהחזון איש אומר לנו שבמים שאין להם סוף הרוב הוא מאוד גדול, ובכל זאת חז"ל לא מסתפקים בו, אז אנחנו רואים שרוב לא מספיק, ואז רובא דרובא לכל היותר יוצר רוב יותר מוחץ, אז מה? עדיין זה לא יספיק. לכן הוא אומר, מה פתאום לחלק בין רוב לבין רובא דרובא? זה כבר טענה יותר עמוקה מאשר השאלה מה נקודת המוצא שלך, אומללות של האישה או חומרת איסור אשת איש, מה שאמרתי קודם. פה כבר יש איזשהו טיעון באמת לגופו של עניין, זה כמעט טיעון סטטיסטי. אז זה בעצם אומר, מה זה משנה אם זה רובא דרובא או רוב? אם אתה מסתפק ברוב, אז תתיר ברוב אחד. אם אתה לא מסתפק ברוב, מה עוזר לך רובא דרובא? וזה טענה מאוד חזקה. ואני רוצה לטפל בטענה הזאת, ופה אנחנו נצטרך כמה דברים שראינו קודם. אז אני אציע הסבר אחד שאני לא מסכים לו כמובן, אבל הסבר ראשון, זה דיברנו על זה, זוכרים את הספינה מליברפול? שהבאתי את העמדה של אלי מרצבאך. הוא טוען שהקדוש ברוך הוא משתמש בסטטיסטיקה כדי לפעול בעולם, כן? הוא מסתתר מאחורי הסטטיסטיקה. בעצם כל מה שקורה פה בעולם הוא מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, רק אנחנו לא רואים את זה ואנחנו מתייחסים לזה כאילו שיש פה איזושהי התפלגות סטטיסטית. כן, תפיסה אני חושב רווחת בין אנשים דתיים. אם באמת זאת התפיסה, אני יכול להסביר לכם מה ההבדל בין רוב לבין רובא דרובא. כי מה שקורה ברוב אחד, נגיד שהיה מצב שבו הבן אדם, הטייס, נפל אל הקרקע ו-96 אחוז שהוא מתרסק, כן, שהוא מת, ו-4 אחוז שלא. זה מקרה אחד. מקרה שני, הטייס נפל לקרקע 80 אחוז שהוא מת, 20 אחוז שלא. ואם הוא נפל לים, 20 אחוז שהוא נפל לים, סליחה, לא, 80 אחוז שהוא נפגע במטוס ו-20 אחוז שהוא נפל, וכשהוא נפל לים 80 אחוז שהוא טבע ו-20 אחוז שהוא לא טבע. תכלס, הסיכוי שהוא מת זה 96 אחוז. בשני המקרים זה 96 אחוז. עכשיו, השני הוא רובא דרובא והראשון הוא רק רוב אחד. בראשון לא מתירים ובשני כן. למה? שואל החזון איש, כן, מה ההבדל? זה 96 אחוז שניהם. אני אגיד לכם מה יכול להיות ההבדל לפי התפיסה של אלי מרצבאך. אם אנחנו מדברים על נפילה על הקרקע והסיכוי למות 96 אחוז, יש סיכוי שהקדוש ברוך הוא הציל אותו, למרות שהסיכוי שלו להינצל ספונטנית הוא 4 אחוז, הקדוש ברוך הוא החליט להציל אותו בכל זאת, להתערב ולהציל אותו. במקרה השני, הקדוש ברוך הוא צריך להתערב פעמיים. פעם אחת לדאוג לזה שהוא ייפול לים ולא ליבשה, כי רוב הסיכויים הרי שצריך ליפול לים, סליחה, ליבשה, ואחרי שהוא נפל לים הוא צריך להתערב עוד פעם ולהציל אותו שלא יטבע. ואז אנחנו אומרים אנחנו לא בונים על זה שהקדוש ברוך הוא יתערב פעמיים, יקבל שתי החלטות כדי להציל אותך. החלטה אחת כן, שימו לב, למרות שזה 96 אחוז בשני המקרים. כי באמת בתפיסה הזאת, ועל זה דיברתי כשהתווכחתי איתו שם, בתפיסה הזאת זה לא ממש משנה ההתפלגות. כל השאלה זה אם הקדוש ברוך הוא רוצה להציל אותך או לא. אם הוא רוצה להציל אותך, גם אם ההתפלגות היא 99 מול 1, אז הוא יעשה את האופן של האחד ויציל אותך. זה כמו הדלי עם הכדורים השחורים והלבנים, אתם זוכרים שיש 99 כדורים לבנים ואחד שחור? הבן אדם בוחר בעיניים פקוחות, בוחר כדור, מה הסיכוי שיוציא שחור? תשובה היא חצי. לא אחוז אחד. למה? כי אם הוא אוהב שחור הוא יוציא שחור, ואם הוא אוהב לבן הוא יוציא לבן. זאת אומרת, במקום שבו יש, זה לא מקרה שקורה לבד, יש יד מכוונת שמחליטה באיזה אופציה אנחנו נתקדם, באיזה אופציה אנחנו נבחר. ההתפלגויות לא חשובות. מה זה משנה אם זה 96-4? אם הקדוש ברוך הוא החליט להציל אותי הוא יכול להציל אותי אם זה 50-50, הוא יכול להציל אותי אם זה 90-10, וגם אם זה 99-1. נגיד ש-100 אחוז אולי הוא לא יעשה, זה נס גלוי. אבל אם יש אחוז הכי קטן שלא יהיה, הוא יכול להציל אותי. אז במקרה שיש לנו צומת אחת, רק רוב אחד, הקדוש ברוך הוא צריך לקבל רק החלטה אחת כדי להציל אותי. במקרה שזה רובא דרובא, הוא צריך לקבל שתי החלטות. א', שאני לא אמות כשהמטוס נפגע, וב', כשאני נופל לים הוא צריך גם להתערב ולגרום לכך שאני לא אטבע. שתי התערבויות של הקדוש ברוך הוא אנחנו לא מניחים שהיו. התערבות אחת כן.
[Speaker F] שמור וזכור בדיבור אחד, אז זה אותו אותה החלטה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת אותה החלטה?
[Speaker F] זו אותה החלטה, הקדוש ברוך הוא החליט שהוא ייפול לים, נקודה, ולא יטבע שם.
[הרב מיכאל אברהם] הוא החליט שהוא ימות, זה מה שאני אומר.
[Speaker F] לא לא לא לא, כדי להציל אותו. גם אם רוצה להציל אותו, לא זקוק לשתי החלטות. קודם כל להחליט.
[הרב מיכאל אברהם] החלטה אחת הוא צריך להתערב כי באופן טבעי הוא היה נופל ליבשה. אז החלטה אחת הוא צריך לדאוג לזה שהוא ייפול לים. זה הקדוש ברוך הוא שולח את היד שלו ומזיז אותו לים. אחרי שהוא נפל לים, עכשיו באופן טבעי הוא אמור לטבוע. הקדוש ברוך הוא שולח את היד שלו ושולח לו לויתן שיבלע אותו והוא לא יטבע.
[Speaker F] לא, אבל זה קשה לחלק, כי יש אפיזוד אחד ועוד אפיזוד אחר. זה בדיוק ככה.
[הרב מיכאל אברהם] החשיבה של הגמרא זה דבר מאוד נפוץ. אנחנו לא נכנסים למקום שהוא ברי היזקא. למה לא? מה הבעיה? אם הקדוש ברוך הוא רוצה שאני אמות, אני אמות גם ככה, ואם הוא לא רוצה שאני אמות, אז אני לא אמות גם אם ברי היזקא.
[Speaker F] טוב, אבל להגיד את זה על חשבון הקדוש ברוך הוא זה נראה לי קצת, אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, אני לא רוצה להגן על משהו שאני לא מסכים איתו. אמרתי, זה לא הסבר שאני מסכים לו. אבל אם אנחנו הולכים במסלול הזה, אז נדמה לי שאני יכול להבין את החלוקה בין רוב אחד לבין שניים. אתה צריך נס אחד או שאתה צריך שני ניסים כדי להינצל.
[Speaker E] רגע, ולמה אי אפשר להניח שזה נס אחד? הקדוש ברוך הוא יכול להחליט שהוא יחיה בים, אז נפילה לים זה מצילה אותו אוטומטית.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, אבל איך הוא? בים טובעים בדרך כלל.
[Speaker E] לא, זה לא בדרך כלל.
[הרב מיכאל אברהם] זה כן בדרך כלל.
[Speaker E] בים טובעים בדרך כלל. בדרך כלל אלו שנופלים למים, כשזה בפרט אצלנו, לא…
[הרב מיכאל אברהם] בים אתה נופל למים שאין להם סוף. לא הנפילה עצמה הורגת אותך. כשאתה באמצע אוקיינוס, שט בים, אתה לא תמות?
[Speaker E] תראה, ברוב הנפילות שהיו למטוסים בים, שזיהו את זה ובאו מהר…
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, עזוב אותי מזיהוי עכשיו. אני מדבר ברמה העקרונית. ברמה העקרונית כשאתה נופל לים, אתה בדרך כלל טובע. אז אם הקדוש ברוך הוא רוצה להציל אותך, הוא צריך לעשות לך עוד נס, לדאוג לזה שלא תטבע בים. אז צריך שתי מעורבויות של הקדוש ברוך הוא כדי להציל אותך. יכול…
[Speaker E] לא, זה סך הכל ההנחות שלנו. זאת אומרת, אנחנו מניחים שזה שניים וזה יכול להיות שההנחה של… זה המשמעות של תרי רובי.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? תרי רובי פירושו שיש שני צמתי החלטה. בכל צומת באופן טבעי היית צריך ללכת לכיוון של הרוב, הקדוש ברוך הוא התערב ושלח אותך לכיוון של המיעוט, והוא עשה את זה פעמיים.
[Speaker E] לא, אני אומר שמי אמר שבהחלטה של מיעוט זה לא קובע שזה הרוב אחד והוא סופי? זאת אומרת, הווה אומר שבאותו רגע שהקדוש ברוך הוא הזיז את האדם כלפי הים, שהוא יחיה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל בים טובעים, עוד פעם. בים גם טובעים. הוא היה צריך לדאוג לו גם אחרי שהוא נפל לים שלא יטבע.
[Speaker E] לא, אבל זה הנחות שלנו, אנחנו לא יודעים. במקרה שבן אדם שחה…
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו יודעים. זה המשמעות של תרי רובי. יש רוב טובעים, רוב נטבעים. הגמרא אומרת. מי שנופל לים יש רוב נטבעים. אז ההנחה הפשוטה שהאדם טובע. אז צריך מעורבות של הקדוש ברוך הוא כביכול שיקרה לו מקרה של מיעוט הסיכויים ולא של רוב הסיכויים. אז שתי מעורבויות של הקדוש ברוך הוא.
[Speaker G] כן הרב, אבל שאלה הרב. ההסבר הזה הוא קצת מוזר לי, למרות שאני מבין שהרב לא מסכים לו. אבל גם כשבית דין צריך לקבוע אם בן אדם מת או פוסק הוא חי, הוא לא בודק אם הקדוש ברוך הוא מתערב. הוא בודק מה התנאים דקרא.
[הרב מיכאל אברהם] הוא הולך לפי הכללים ההלכתיים. אני שואל רק למה קבעו את הכללים ההלכתיים ככה, אז הסבר שאני מציע כאן זה המעורבויות של הקדוש ברוך הוא. הדיינים לא חושבים מתי הקדוש ברוך הוא היה מעורב ומתי לא. להם יש כלל, צריך תרי רובי כדי להתיר.
[Speaker G] אוקיי, אז מה הקשר התערבות של הקדוש ברוך הוא?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר למה צריך תרי רובי, מה ההבדל בין רוב אחד לתרי רובי? מי שקבע את הכלל הזה שיש הבדל בין רוב אחד לבין תרי רובי, יכול להיות שמה שעמד מאחורי זה, זה התפיסה שיש פה נצרכות פה יותר מעורבויות של הקדוש ברוך הוא.
[Speaker G] אז כביכול לא צריך תרי רובי, רוב אחד מספיק בגלל שהקדוש ברוך הוא יכול להתערב כבר בהתחלה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז ברוב אחד אנחנו לא מתירים. כי ברוב אחד יכול להיות שנס אחד קרה לו. אבל בשביל להתיר את האישה במקרה של רובא דרובא, צריך שיקרו לו שני ניסים. ושני ניסים אנחנו לא מניחים שקורים לבן אדם באירוע אחד. אנחנו רואים, הגמרא אומרת שכל פעם שהקדוש ברוך הוא עוזר למישהו אז זה מנכה לו מזכויותיו בעולם הבא, נכון? זאת אומרת הקדוש ברוך הוא לא נוטה להתערב מעבר לאיזשהו מינימום, גם בתפיסות שהוא כן מעורב. זה בהחלט משתלב עם הרבה דברים שאנחנו רואים בגמרא. אין פה שום דבר… אני לא מקבל את זה כי אני לא מקבל את התפיסה העקרונית של המעורבויות של הקדוש ברוך הוא, אבל אם אנחנו הולכים עם התפיסה המקובלת הזאת, זה יכול להציע הסבר להבדל בין רוב לרובא דרובא.
[Speaker G] אבל זה לא צריך להיות שיקול של הפוסק בשום צורה.
[הרב מיכאל אברהם] הפוסק לא צריך לחשוב על הטעם של העניין. יש לו את הכלל. הכלל הוא שאם יש רובא דרובא אנחנו מתירים. אני אגיד אולי אפילו יותר מזה, נגיד במים שיש להם סוף. במים שיש להם סוף אנחנו מתירים את האישה. נכון? למה? א', כי רוב הנופלים לים נטבעים. וב', אם הוא היה יוצא היינו רואים אותו, כי אנחנו רואים את כל הגדות במים שיש להם סוף. אוקיי? עכשיו למעשה גם שם זה רובא דרובא. רוב הנופלים נטבעים, נכון? אבל זה כמו במים שאין להם סוף, זה לא מספיק כדי להתיר. אז מה אני צריך עוד? אני צריך עוד שאני אראה את הגדות מסביב ואז יש עוד רוב שאומר שאם הוא היה יוצא בדרך כלל הייתי רואה אותו. יכול להיות שלא שמתי לב, יכול להיות שהתחמק לי מהעיניים. אבל אז יש פה עוד רוב. אז היה מקום אפילו לומר שאפילו דין מים שיש להם סוף בעצמו הוא המקור להיתר של רובא דרובא. ההבדל בין מים שאין להם סוף למים שיש להם סוף זה שמים שאין להם סוף זה רוב אחד, רוב הנופלים למים נטבעים, ובמים שיש להם סוף זה שני רובים. זה יש להם סוף, זה שני רובים. א', רוב הנופלים למים נטבעים וגם אם הם יצאו רוב הסיכויים שאני אראה אותם יוצאים. דיברתי על זה בשיעור הקודם האם באמת דבר כזה הוא רובא דרובא, לא כל כך פשוט, אבל כן, התוספות ביבמות. אבל לענייננו ההבדל בין מים שאין להם סוף למים שיש להם סוף הוא יכול בעצמו להיות המקור לעניין הזה של הבדל בין רוב לרובא דרובא. טוב, עכשיו אז אמרתי אני לא נוטה לקבל את ההסבר הזה של המעורבויות של הקדוש ברוך הוא, מעבר לזה שזה סתם מטאפיזיקות ובדרך כלל אנחנו לא נוטים לתלות את ההלכה בשיקולים מטאפיזיים, מעבר לזה שאת המטאפיזיקה הזאת אני גם לא מקבל. זאת אומרת בלי קשר לשאלה אם תולים בה את ההלכה או לא, כי כשלעצמה אני לא חושב שזה נכון. סטטיסטיקה בעולם היא סטטיסטיקה בגלל שחוקי הטבע הם לא קובעים את התוצאה, לא בגלל שהקדוש ברוך הוא מחליט לפה או מחליט לשם. כי אם הקדוש ברוך הוא היה מחליט, אז למה בכלל ההתפלגות היא 80-20? תלוי אם צדיקים, רשעים, מה זה קשור אין בכלל התפלגות אחת. אי אפשר לקבוע בכלל איזה שהם סיכויים סטטיסטיים מה יקרה לך כשאתה נופל. תלוי אם אתה צדיק או רשע. זה בכלל לא קשור לשאלה מה הסיכוי שלך להיפגע. כל החשיבה הזאת של סטטיסטיקה ושל רוב נדמה לי אומרת שהקדוש ברוך הוא פה לא מעורב. יותר מזה, אם באמת זה היה ככה אני הייתי אומר שאפשר להתיר את האדם גם ברובא דרובא לחומרא. בוא נחשוב נגיד שאו שהוא נפל לים או שהוא נפל ליבשה. בסדר? עכשיו רוב הסיכויים שהוא נפל לים נגיד עכשיו לצורך הדיון. אוקיי? וגם אם הוא נפל לים נגיד שרוב הסיכויים שהוא ניצל. נגיד שבשני המקרים זה רוב. אז לכאורה כאן זה ודאי מותר נכון? אבל עדיין בשביל שהוא יינצל צריך לקבל שתי החלטות. הקדוש ברוך הוא עדיין צריך לקבל שתי החלטות. נכון זה שתי החלטות קלות. זה החלטה לקחת אותו לכיוון של ה-80% לא לכיוון של ה-20%. אבל זה עדיין החלטה כי היה יכול להיות שהוא ייפול ב-20%. אז ברמה העקרונית גם שמה הייתי יכול להקל מאותה סיבה, שצריך שתי מעורבויות של הקדוש ברוך הוא כדי שהוא יינצל. קיצור אני מקווה שאני לא צריך לשכנע אתכם שההסבר הזה הוא הסבר קצת דחוק.
[Speaker C] זה לאלוהים יותר קל להכריע לטובת הרוב אז זה לא קשה לו שתי החלטות כאלה.
[הרב מיכאל אברהם] מה? אתה אומר זה קל יותר, אוקיי. טוב, בכל אופן אז אני רוצה להציע הסבר אחר. אני חושב שזה ההסבר הנכון.
[Speaker E] רגע שנייה, הרב, אם יש אזעקה אתם עוצרים או שממשיכים?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אני הולך לממ"ד. אני אזרח צייתן בדרך כלל.
[Speaker E] קאנטיאני,
[Speaker C] קאנטיאני בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] קאנטיאני. אתה אומר אני לא מציית לחוק, אני מציית לצו הקטגורי. אוקיי. מלמד עלי זכות. טוב, בכל אופן אז אני רוצה להקדים ולומר שאני אחזור לדוגמה שנתתי קודם. נגיד שיש תרי רובי אבל כל אחד מהם הוא 51-49.
[Speaker B] נניח שנסכים
[הרב מיכאל אברהם] שאף פוסק לא יעלה בדעתו להתיר. נכון? זה 24 אחוזים שהבעל חי, אף אחד לא יעלה בדעתו להתיר לאישה להינשא כשיש רבע סיכויים שהבעל חי. הרי זה תרי רובי, אז אמרתי בהקדמה לכל הנושא הזה אמרתי, שכל התעלולים של ההיתר מבוססים על זה שהשתכנענו עובדתית שהבעל מת. כל מה שיש לנו זה מחסום הלכתי. נכון? מחסום פורמלי. אז את הפורמליסטיקה אנחנו מבטלים. אבל אנחנו כמובן צריכים להיות משוכנעים שהבעל מת. מה שקורה ברובא דרובא של חמישים ואחד ארבעים ותשע זה שלא שלא התקיים התנאי של רובא דרובא, הוא התקיים. מה שלא התקיים זה שאנחנו נמצאים בכלל בתוך הספירה הזאת של בעל מת. כל הדיונים של היתר עגונה מתחילים רק במקום שעובדתית ברור לי שהבעל מת. ועכשיו אני אומר, אוקיי, זה רוב אחד, זה תרי רובי, זה עד אחד, זה עדות אישה, כל הדברים האלה. כי פה אני אומר, אם הבעיה היא פורמליסטית, אז אני מתעלם ממנה. אבל במישור של השתכנע שהבעל מת, שמה אני דן עובדתית, לא בפלפולים הלכתיים. אני צריך להחליט שבאמת הבעל מת. עכשיו, אם זה שני רובים של חמישים ואחד ארבעים ותשע, זה לא נופל במישור של תרי רובי. זה תרי רובי, מתקיים פה הכלל הדרישה שיהיה תרי רובי. זה נופל בתנאי המקדים. התנאי המקדים אומר, לא השתכנעתי שהבעל מת. אם השתכנעתי שהבעל מת, עדיין רוב אחד לא יספיק, כמו מים שאין להם סוף. שם אני צריך תרי רובי. אבל זה הכל אחרי שהשתכנעתי שהבעל מת. אבל במקום שבו לא מתקיים התנאי הבסיסי, לא השתכנעתי עובדתית, כמו שכל אדם ברחוב משתכנע, לא הלכה, עובדות, שהבעל מת, לא השתכנעתי בזה, אני לא מתחיל לדון אם זה רוב, רובא דרובא, זה לא רלוונטי.
[Speaker E] אגב, עוד, טוב, אני
[הרב מיכאל אברהם] אדבר על זה בהמשך, אבל יש דוגמאות נהדרות לעניין הזה שלדעתי פוסקים טעו טעויות חמורות בגלל הדבר הזה. אז הטענה שאני רוצה לטעון זה שרובא דרובא מתחיל להידון רק במקום שבו עברתי את המסוכה שהשתכנעתי עובדתית שהבעל מת. ועכשיו אני מתחיל לדון. עכשיו שימו לב מה זה בעצם אומר. זה בעצם אומר שבשביל להתיר את האישה להינשא כמו במים שאין להם סוף, אני למעשה צריך רוב מוחץ. לא מספיק רוב. בדיני רוב בהלכה, חמישים ואחד אחוז זה רוב. בחנויות כשרות ולא כשרות, חמישים ואחד אחוז מותר מעיקר הדין. בעגונה זה לא ככה. עגונה אם יש חמישים אחוז שהבעל חי, ברור שלא נתיר. ארבעים ותשע אחוז שהבעל חי, וודאי שלא נתיר. בעגונה אין דבר כזה ללכת אחר הרוב, זה פשוט לא עולה על הדעת. אלא מה? אתה צריך להחליט שהבעל מת. איך מחליטים שהבעל מת? באופן עקרוני צריך רוב מוחץ. לא רוב של חמישים ואחד אחוז, אלא רוב. טוב, בואו נהיה צייתנים רגע, אני אחזור לפה עוד עשר דקות בעזרת השם, אלא אם כן יהיו עוד אזעקות, בסדר? אז נעצור, אני משאיר את הקישור פתוח.
[Speaker C] מעולה. מלאכי, אם שומעים אזעקה בזום צריך ללכת או לא?
[Speaker E] שאלה טובה.
[Speaker F] מה אמרת בעצמך? ג'נטלמני. הוא הסכים.
[Speaker E] באופן עקרוני אם שומעים, לא אצלכם באזור בכלל, לא צריך לזוז לשום מקום. אני רואה שכולם נשארו פה כמעט. הכל בסדר, ערבים אולי?
[Speaker C] מה? ערבות הדדית, אולי צריך? לא,
[Speaker E] זה מעניין איפה האזעקה, אני רואה הרב נמצא בלוד, בגוש עציון אצלנו אין. שלום עליכם, בוקר טוב לכולם. אנחנו בפרשת השבוע פרשת בהעלותך. בסוף הפרשה אנחנו מוצאים את הסיפור המיוחד של מרים ואהרן שדיברו במשה רבנו. אומרת התורה: ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח. רש"י הקדוש מביא לנו את המדרש ושואל כמה שאלות. דבר ראשון, וכי כושית הייתה? והלא ציפורה שמה? אלא מה למדנו? שהכול מודים ביופיה כשם שהכול מודים בשחרותו של כושי. זאת אומרת, הכינוי כושית בא לציין את היופי המיוחד שלה. אבל העיקר פה זה מה שמרים דיברה. מה היא אמרה? מרים ראתה שציפורה לא מתקשטת, לא לובשת תכשיטים, שאלה אותה למה, וציפורה ענתה לה שמשה רבנו פרש ממנה. מתי זה קרה? כשאלדד ומידד התנבאו במחנה, אמרה ציפורה: אוי לנשותיהם של אלו אם הם נזקקים לנבואה כדרך שבעלי פירש ממני. מרים שמעה את זה, הלכה וסיפרה לאהרן. הם תמהו: הלא גם בנו דיבר ה', וכי פרשנו מדרכי העולם? למה משה מחמיר על עצמו? מיד הקדוש ברוך הוא קורא להם פתאום, מסביר להם שמשה רבנו הוא לא כמו שאר הנביאים. פה אל פה אדבר בו. משה רבנו צריך להיות מוכן בכל רגע לדיבור עם השכינה. אנחנו רואים שמרים, למרות שהתכוונה לטובה, הצטערה בצערה של ציפורה, בכל זאת נענשה בצרעת. כמה חמור עוון לשון הרע, שאפילו צדקת כמרים שרצתה לעזור לגיסתה, אם זה נאמר בצורה של לשון הרע, יש פה עונש. יהי רצון שנזכה לשמור על הלשון שלנו.
[הרב מיכאל אברהם] זהו, גם הפעם שרדתי. הרב? כן. הרב? כן, כן. הרב? כן, כן, שומע.
[Speaker C] אני לא שומע. מה? לא יודע, לא שומעים טוב.
[הרב מיכאל אברהם] שומעים אותי?
[Speaker F] שומעים, שומעים, כן.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. בכל אופן, אז מה שאני רוצה לומר זה ככה. למעשה, כדי להתיר עגונה צריך רוב מוחץ. אבל לא רק שצריך רוב מוחץ, אלא רוב מוחץ לבדו לא מספיק מדרבנן, כמו במים שאין להם סוף, ולכן דורשים תרי רובי. אולי זה כמו במים שיש להם סוף, שזה גם זה הדוגמה לתרי רובי. עכשיו, מה זה עושה הרובא דרובא לעומת רוב בודד? כי זאת הייתה הרי השאלה שהחזון איש שאל. מה זה משנה אם את התשעים ושישה אחוז האלה הגעת על ידי מכפלה של שני רובי או שזה רוב אחד שהוא תשעים ושישה אחוז? מה ההבדל? אז אני רוצה לטעון את הטענה הבאה. אם באמת הרוב שבו מדובר הוא רוב פוזיטיבי, וזה זוכרים את ההבחנה שעשינו בין רוב נגטיבי ורוב פוזיטיבי. רוב פוזיטיבי זה רוב שיש לי נתונים לגביו, אני יודע שזה שבעים שלושים. אוקיי? אם זה רוב פוזיטיבי, החזון איש לגמרי צודק. אין שום משמעות לרוב מול רובא דרובא. כי בסופו של דבר יש לך מספר שהוא הרוב, ואת המספר הזה אפשר להגיע אליו או על ידי מכפלה או שזה רוב בודד. אז לא משנה. אלא מאי? בכמעט בכל המקרים, לדעתי בכל המקרים, ודאי כמעט בכל המקרים, מדובר ברוב נגטיבי. מה זה רוב נגטיבי? נגיד שמישהו נופל לים, רוב הסיכויים שהוא טובע. כמה זה? תשעים אחוז, שבעים אחוז? לא יודע, לא עשיתי סטטיסטיקה ובטח שחז"ל לא עשו סטטיסטיקה. אוקיי? אין לנו מידע פוזיטיבי על זה, על השיעור של הרוב. אבל ברור לנו שזה רוב מאוד מאוד משמעותי. אוקיי? עכשיו, במצב כזה, אם אני רוצה לוודא שיש פה באמת רוב מוחץ לגמרי שעל בסיסו אני יכול להתיר את האישה, אז אני דורש שתהיה מכפלה של שני רובים. כי כל השיקול של החזון איש נבע מזה שכל רוב הוא רוב פוזיטיבי, מה שאני שמתי בפי החזון איש לא משנה, שכל רוב הוא רוב פוזיטיבי ואם נכפיל את שני הרובים ייווצר רוב פוזיטיבי אחר יותר טוב. ואז שואל החזון איש בצדק מה זה משנה, הרי רוב בודד לא מספיק כדי להתיר אישה, כמו במים שאין להם סוף. אני טוען לא, כל הרובים שבהם אנחנו מדברים הם רוב נגטיבי. מה הסיכוי שהטייס פה ימות בפגיעת הטיל לעומת שהוא לא ימות בפגיעת הטיל, מה הסיכוי. מה הסיכוי שמישהו יטבע בים או לא יטבע בים. אין לנו מדדים כמותיים שקובעים מה הסיכוי. אז מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים שיהיה רוב מוחלט, כן רוב מוחץ שמספיק להתיר את האישה. מה אנחנו עושים? אנחנו בעצם דורשים ששני הרובים שבהם אנחנו עוסקים יהיו, זאת אומרת, שבשביל שייווצר רוב מוחלט שהביסוס יתיר את האישה, אני רוצה מכפלה של שני רובים. זה מוודא שהגענו לרוב מוחץ. זאת אומרת, כי אין לי מספרים הרי, אז איך אני בכל זאת יכול להטיל איזהשהו חסם שמגביל את הרוב כדי לוודא שזה רוב מוחץ. אני אומר אני רוצה מכפלה של שני רובים. כי מכפלה של שני רובים מביאה אותי די מהר לאזור של רוב מוחץ. שמונים עשרים זה רוב לא מוחץ. אבל פעמיים שמונים עשרים זה כבר תשעים ושש ארבע. ואם זה פעמיים תשעים עשר זה כבר אחוז אחד, תשעים ותשע מול אחד. אוקיי? אז המכפלה של הרובים זאת בעצם הדרך של ההלכה לוודא שמדובר פה ברוב מוחץ, בגלל שזה רוב נגטיבי ולא רוב פוזיטיבי. אולי אני אחלק את זה בצורה אחרת קצת לשלוש רמות.
[Speaker C] אבל אם הרוב הראשון היה מאוד מאוד…
[הרב מיכאל אברהם] כבר בתחושה הראשונית זה היה תשעים ותשע אחוז, אז מה? רגע, שנייה. חכה, רק רגע. אני מחלק את זה, אני עונה על זה. אני מחלק את זה לשלוש רמות. יש רוב רגיל, כמו בכל ההלכה, חמישים ואחד ארבעים ותשע זה גם רוב. יש רוב מוחץ ויש רוב מוחלט. רוב מוחץ זה מים שאין להם סוף. רוב מוחץ מדאורייתא אישה מותרת. מים שאין להם סוף, בחמישים ואחד אחוז מדאורייתא היא אסורה, לא מדרבנן. במים שאין להם סוף זה רוב מוחץ, לכן מדאורייתא למעשה היא מותרת. חכמים אומרים לא, אנחנו לא מסתפקים ברוב מוחץ, אנחנו כדי שיהיה בטוח שהבעל מת, אנחנו רוצים רובא דרובא. הווה אומר מים שיש להם סוף ולא מים שאין להם סוף. כי מים שיש להם סוף זה שני רובים, א' שהוא כנראה טבע, וגם אם הוא לא טבע היינו רואים אותו יוצא, לא ראינו אותו אז כנראה שהוא לא יצא. אז אנחנו דורשים רובא דרובא. מה קורה עכשיו? כאשר כל אחד מהרובים הוא רוב מוחץ, אז הרובא דרובא זה רוב מוחלט. זו ההגדרה. אנחנו כאילו מדרבנן לא מסתפקים ברוב מוחץ, אנחנו רוצים רוב מוחלט. רוב מוחץ לא טוב, כמו מים שאין להם סוף. עכשיו, אין לי דרך כמותית לוודא שאני לא נמצא באזור של רוב מוחץ אלא עובר לרוב מוחלט. איך נגדיר דבר כזה? אין לנו מספרים פה הרי, זה רוב נגטיבי. מה שחכמים החליטו לעשות, זה טענתי, מה שחכמים החליטו לעשות, אנחנו רוצים מכפלה של שני רובים מוחצים. אם כל רוב לחוד נראה לך מוחץ, המכפלה שלהם היא רוב מוחלט. זו הטענה.
[Speaker C] אבל אם היה מראש רוב מוחלט?
[הרב מיכאל אברהם] נכון. במקום שבו זה יהיה רוב מוחלט, למשל אם זיהו את פרצוף החוטם עם החוטם, אוקיי? שם לא צריך עוד רוב כדי להתיר. למה? יכול להיות שפספסת למרות שראית את פרצוף החוטם עם החוטם. ראית את הפנים שלו והיית בטוח שזה הוא. בסדר, יש איזהשהו סיכוי שטעית, נכון? זה מספיק מוחלט בשביל שחכמים יגידו זה מספיק. אני מתיר את האישה. אבל במקום שבו הרוב הוא… ועוד פעם, השאלה איפה עובר הקו זאת שאלה לא פשוטה, אבל ברמה המושגית אני חושב שמאוד מועיל להבין את זה דרך שלשת המושגים הזאת: רוב, רוב מוחץ ורוב מוחלט, כשרובא דרובא מוחצים זה רוב מוחלט. זאת בעצם הטענה. עכשיו מה שקורה, אם אתם זוכרים בשיעורים שנתתי על רעיונות סטטיסטיים במשפט, אז דיברנו על ההבדל מה קורה עם שני עדים רואים שמישהו רצח ויש איזהשהו סיכוי שהם טועים, לא ראו טוב או משהו כזה, את זה אנחנו מקבלים. אבל המאה אסירים ש-99 מהם התנפלו על הסוהר ויש… בא עכשיו מישהו נאשם עומד לפניי, יש רק אחוז אחד שהוא זכאי, 99 אחוז שהוא אשם, לא מספיק כדי להרשיע אותו. למה לא? אז אמרתי שמה בצורות שונות, לא חשוב כרגע הנמקות המפורטות, אבל בגדול מה שאמרתי, כשהעדים מעידים אני יודע שהבן אדם רצח. נכון, יכול להתעורר ספק שמא הידע שלי לא נכון, אבל אני יודע שהבן אדם רצח. כאשר יש 99 אסירים שהתנפלו על הסוהר ואחד לא התנפל על הסוהר, שם מגיע אחד מהם לפניי ואני שופט אותו, אני לא יכול להגיד אני יודע שרצחת. זה פשוט לא נכון. זוכרים? דיברתי על מושג הידע. נכון שיש תשעים ותשעה אחוז שרצחת, אני לא יכול להגיד שאתה רצחת רק יש לי איזשהו חשש ספק שאולי הידע הזה לא נכון. לא, אין לי בכלל ידע שרצחת. אותו דבר אני רוצה לטעון כאן. כאשר אני מדבר על רובא דרובא או על רוב מוחלט, אני כבר לא מתייחס לזה כרוב. זאת ודאות. ברגע שיש לי ודאות שהבעל מת, אני יכול להתיר את האישה. הפורמליסטיקה לא מעניינת. התקיים התנאי הבסיסי שיש לי את הוודאות שהבעל מת, לא אכפת לי, הפורמליסטיקה כבר לא חשובה. אם יש לי רוב מוחץ, אז מדאורייתא זה עדיין נכון. זה מספיק טוב בשביל לחשוב שהבעל מת והפורמליסטיקה לא חשובה. חכמים גזרו בכל זאת ברוב מוחץ להגיד לא, עדיין אני לא משוכנע שהבעל מת. זה רוב מוחץ, זה לא רוב מוחלט. אני לא משוכנע שהבעל מת. רוב הסיכויים שהוא מת, כמו עם האסירים. תשעים ותשעה אחוז שהוא מת, אי אפשר להגיד שאני יודע שהוא מת. לכן מדרבנן בכל זאת לא מתירים את האישה. ברוב רגיל, זה לא שיש לי חשש שמא הוא מת, אין סיבה להניח שהוא מת בכלל. זה חמישים-חמישים.
[Speaker E] הרוב לא נמצא פה בכלל הרב. מה? אתה חילקת את זה לשלושה נתיבים, רוב, רוב מוחץ, רוב מוחלט. אז הרוב פה לא קיים, חייב להיות רוב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, רוב של חמישים ואחד-ארבעים ותשע, או רוב של שישים-ארבעים, אפילו רוב של שבעים וחמש-עשרים וחמש, בעיניי זה בכלל לא מצב שהבעל מת.
[Speaker E] זה מה שאני אומר, אז יוצא שהרוב מלכתחילה לא קיים. אז יש רק שני נתיבים.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בהקשר של היתר עגונות לא מדאורייתא הולכים אחר הרוב. כי אף אחד לא מעלה בדעתו שכשארבעים ותשעה אחוז שהבעל חי אנחנו נתיר לאישה להינשא. פשוט לא יעלה על הדעת דבר כזה. לכן ברור שבשביל להתיר את האישה להינשא אנחנו צריכים לדעת שהבעל מת. עכשיו לדעת שהבעל מת אין פירושו מאה אחוז. אף פעם אין לנו מאה אחוז. שום דבר בעולם הוא לא מאה אחוז. תמיד יכול להיות שטעינו. אבל מבחינת פור אול פרקטיקל פרפוסס מה שנקרא מאה אחוז ברמה הפרקטית, זה מה שאני קורא רוב מוחלט. רוב מוחלט מתיר. רוב מוחץ מדאורייתא מותר, מדרבנן בכל זאת דורשים. ועכשיו אנחנו צריכים לבדוק בכל הסיטואציות שבאות בפנינו, עכשיו יש לנו כבר מערכת מושגית, אם כי אין לנו קריטריונים, אבל יש מערכת מושגית שלפיה באמת אנחנו יכולים להתחיל לחשוב. יהיו מצבים שבהם זה יהיה רוב אחד ומבחינתי זה רוב מוחלט אני לא אצטרך רובא דרובא. כמו פרצוף חותם עם חותם. יהיו מצבים שזה כמו מים שאין להם סוף, זה רוב מוחץ, אני מדרבנן צריך עוד רוב כדי שיהיה רובא דרובא. יהיו מצבים שזה רוב של חמישים ושניים אחוז או שישים אחוז, אין מה לדבר בכלל, גם רובא דרובא לא יעזור.
[Speaker E] רגע, אז מה היה הסיפור של צוללת דקר? למה היו צריכים בשביל לדון בזה? זה הרי רוב מוחלט לחלוטין.
[הרב מיכאל אברהם] למה רוב מוחלט? זה מים שאין להם סוף.
[Speaker E] כן, אבל זה היה סגור בתוך הצוללת.
[הרב מיכאל אברהם] מה פתאום? ברגע שפתחו את הדלת והם יצאו? מה אתה יכול לדעת? זה מים שאין להם סוף קלאסי. לא, אני לא מכיר את הדיונים שנערכו שם, אבל צוללת דקר זה מים שאין להם סוף.
[Speaker G] הרב, אבל מה שהרב קורא לו רוב מוחלט מה זה? זה מאה אחוז?
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר, אין מאה אחוז מתמטי. אין. בחיים שום דבר שאנחנו יודעים הוא לא מאה אחוז. חוק הגרביטציה הוא לא מאה אחוז. אבל חוק הגרביטציה זה ידע מוצק שעליו אני יכול לבנות כל פסק הלכה בכל תחום. אוקיי. יש איזשהו ספק תמיד, אף פעם אתה לא יכול להיות בטוח. בסדר, אבל בשביל ברמה הפרקטית זה ידע ודאי נחשב. זה מספיק כדי להתיר אישה להינשא, וכאן כבר הפורמליסטיקה לא חשובה.
[Speaker G] לא, אבל היא גם לא חשובה כי כמו שהרב אמר בגלל שזה ספק נגטיבי ואני אף פעם לא יודע איך לכמת ואיפה לשים את הקו.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אני אגיד את זה עוד פעם. אם הספק הוא ספק פוזיטיבי אין בכלל משמעות לדון בשאלה אם יש פה רובא דרובא או רוב אחד. זו נפקא מינא גדולה. אם שני הרובים אני יודע לגביהם את השיעור, אין שום הבדל בין רוב לבין רובא דרובא. אין שום הבדל. זה לא מעניין המכפלה בכלל. מה שמעניין זה השורה התחתונה. אם זה תשעים ותשעה אחוז וזה נראה לי מספיק מוחלט, אז גם ברוב אחד אני אתיר. ואם זה לא נראה לי רוב מוחלט אז אני לא אתיר גם בטרי רובי. כל העניין של ההבדל בין רוב לבין רובא דרובא זה רק ברוב נגטיבי. כי ברוב נגטיבי אין לך איך לשים חסם ממתי ועד מתי אתה יכול להתיר. אז חכמים מצאו איזשהו פטנט איך לוודא הכי טוב שאפשר שאנחנו נמצאים באזור של רוב מוחלט. הם דורשים הכפלה של רובים. בסדר? עכשיו אני רק הערה בסוגריים, אמרתי שמקור אפשרי לדבר הזה זה עצם החילוק בין מים שיש ואין להם סוף. כי מים שאין להם סוף זה רוב אחד, מים שיש להם סוף זה רובא דרובא. למרות שרובא דרובא זה מושג שחודש לפני מאתיים שנה, אבל אני אומר… לדעתי אפשר אפילו להביא לזה ראיה מהגמרא ממים שיש להם סוף. כי מים שיש להם סוף זה רוב שהוא טבע, וגם אם הוא לא טבע, היינו רואים אותו יוצא. עכשיו פה זה נקודה מעניינת, כי זה שהוא טובע נגיד זה כנראה די ברור. אבל זה שהיינו רואים אותו יוצא, גם אם אנחנו רואים את הגדה מכל הכיוונים, נגיד במרחק מאה מטר, כן? להגיד לכם שלא פספסנו בנאדם יוצא, זה לא, זה בעיניי אפילו לא יודע אפילו אם זה רוב מוחץ. ולכן אני מתלבט קצת, יכול להיות שרובא דרובא יועיל במכפלה של רוב רגיל עם רוב מוחלט, עם רוב מוחץ, סליחה. לא צריך שני רובים מוחצים. צריך רוב מוחץ כפול ברוב רגיל. למה? כי תבינו שאפילו אם זה כפול בספק, חמישים חמישים, לא רוב, זה עדיין מקצץ את המיעוט בחצי. נכון? נגיד נגיד שיש תשעים אחוז שהוא נפל ליבשה, עשרה אחוז שהוא נפל לים, ובים יש ספק שקול אם הוא מת או לא. אז עכשיו במקום עשרה אחוז שהוא חי יש לי רק חמישה אחוז שהוא חי. זה קיצץ את הסיכוי שהוא חי בחצי. לכן גם בספק שהוא לא רוב, זה עדיין משפר מאוד את הרוב המוחץ. וזה בהחלט יכול להפוך אותו אולי לרוב מוחלט. אז אנחנו רוצים תרי רובי, השני לא יכול להיות ספק, הוא צריך להיות רוב. אבל איזה רוב, האם הוא צריך להיות חמישים ואחד אחוז זה מספיק או שהוא צריך להיות בעצמו רוב מוחץ, אני לא בטוח. יכול להיות שהרוב המכפיל, אחד מהרובים האלה יהיה מוחץ, יכול להיות שהשני מספיק שהוא יהיה רוב רגיל. ובהמשך אנחנו נראה בכמה אני כבר לא אספיק להגיע לזה, אבל אנחנו נראה כמה דוגמאות מעניינות שיבחנו את התיאוריה הזאת ואני אטען שיש שמה פסיקות לא נכונות.
[Speaker E] רגע, מה שרמב"ם פוסק בהלכות גירושין במשנה תורה שמה בפרק י"ג לגבי נחשים ועקרבים או נשחטו שני סימנים וכולי, איזה רוב זה?
[הרב מיכאל אברהם] אני יכול ללכת אתה יודע בהנדסה, בהנדסה הפוכה, ברברס אינג'ינירינג מה שנקרא. זאת אומרת, אם הרמב"ם אומר שהיא מותרת, אז זה רוב מוחלט. אם הרמב"ם יגיד שלא, אז כנראה שבעיניו זה לא רוב מוחלט. אני לא יודע לקבוע את זה אפריורי, אני זה גם תלוי כמובן בדעות. אני מניח שיהיו מצבים שבהם פוסק אחד יגיד זה רוב מוחלט, פוסק אחר יגיד לא, זה רק רוב מוחץ, זה כמו מים שאין להם סוף. אני לא יודע לקבוע קריטריונים אבל עדיין אני חושב שהקטגוריות האלה עוזרות לחשוב על הבעיה. זה לא אומר שיש לנו עכשיו אלגוריתם מתמטי לקבל החלטות.
[Speaker E] אבל עדיין זה נפסק להלכה,
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר אם זה נפסק להלכה, הוא כנראה חשב שזה מוחלט.
[Speaker E] כן, למרות שהוא בעצמו כותב שלמרות שנשאר חי. קובעים שהוא ימות. כך הוא כותב בהלכה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, כי ברור לו שהוא ימות.
[Speaker E] וזה מעניין כי זה לא רוב מוחלט בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] אם זה לא היה רוב מוחלט אז אני לא חושב שהיה מקום להתיר את זה. אני אומר אני הולך אחורה, זה לא אני לא מתווכח אפילו על הערכת המציאות שלך, זה שאלה שאפשר להתווכח עליה. אני אומר אם הרמב"ם פסק שזה מותר, אז לדעתי ההערכה שלו הייתה שזה רוב מוחלט. יכול לא להסכים איתו, בסדר.
[Speaker E] לא, אני דווקא אני רוצה לייחס מה שהרב אמר להלכה מה שהרמב"ם פסק, כן? וזה הוא לא יחיד, הוא מסתמך על הרי"ף גם.
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אני אומר עוד פעם, אני בכלל לא נכנס לפרטים. מה שהוא פוסק להתיר את האישה זה אומר שיש שם רוב מוחלט בעיניו. בלי זה לא מתירים. אני זה פשוט בסברה, זה לא יכול להיות אחרת. אם יש סיכוי ממשי שהבעל חי, אף אחד לא ייתן לאישה להינשא. דיברנו על חומרות המופלגות שמוטלות בהלכות עגונות, על הסתירה הזאת שמצד אחד יש חומרות מופלגות, מצד שני יש קולות מופלגות. אמרתי שהחומרות המופלגות זה ברמת הבירור הנדרש שהבעל מת. אבל אם ברור לי עובדתית שהבעל מת, עכשיו יש קולות מופלגות במישור הפורמלי. כי ברור לי שהוא מת, אז עכשיו פורמליסטיקה פחות חשובה. טוב, אנחנו נעצור כאן ונמשיך הלאה.
[Speaker C] הרב, הרב, כל זה בכל זאת נותן תחושה, הדיונים אני מסכים גם עם הרב החלוקה הזו, שמה שקובע זה לא הסטטיסטיקה המציאותית אלא איך אנחנו מגדירים את המציאות וזה משנה לגמרי פסיקה הלכתית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, וזה הנושא שאמרתי, זה נושא שאני אגיע אליו, לא הספקתי עכשיו להגיע אליו, זה ממש הבא בתור. זאת אומרת בתחילת השיעור הבא אני אעסוק בזה.
[Speaker C] אבל זאת שאלה עוד שאלה הלכתית חשובה שעלתה כשהרב היה בממ"ד, עלתה שאלה, הרב הרי פוסק שאפשר להתפלל במניין בזום, נכון? כן. והרב אמר שהוא הולך לממ"ד בגלל הצו הקטגורי, לא בגלל הסיכון האובייקטיבי. אז עלתה שאלה אם אנחנו ששמענו את האזעקה ואין אצלנו באזור הממשי שלנו.
[הרב מיכאל אברהם] טוב.
[Speaker E] הרב, מה לגבי כשהתחלנו לדבר על רובא דרובא, התייחסתי ליוחסין, אמרת שנדבר על זה.
[הרב מיכאל אברהם] על יוחסין? לא זוכר. שמה? כן, נגיע, נגיע. רובא דרובא בכתובות שמה, באונס וציפורי, אנחנו נדבר על זה.
[Speaker E] נכון, מה שהסוגיה בכתובות, כן, אונס וציפורי.
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו נדבר על זה. אוקיי. טוב, להתראות, שבת שלום.
[Speaker E] שבת שלום.