ספק והסתברות – בהלכה, במחשבה ובכלל – שיעור 1

[Speaker A] טוב, בוקר טוב. אנחנו

[הרב מיכאל אברהם] מתחילים היום סדרה חדשה. אני שלחתי את הכותרת וקצת תיאור על ספק והסתברות, ומישהו שלח לי אחר כך שלפני אולי שנתיים או שלוש, משהו לפני לא כל כך הרבה זמן הייתה איזושהי סדרה על נושאים דומים, על סטטיסטיקה. עכשיו האמת שהסתכלתי שמה קצת וחשבתי שזה אחר ממה שתכננתי. זה לא לגמרי אחר, אבל בכל זאת החלטתי לא לשנות נושא, אין בית המדרש בלא חידוש, אני אנסה לקחת את זה לדגשים שונים וכיוונים קצת שונים.

[Speaker A] חוץ מזה, אין שונה מסכת מאה פעמים משונה אותה מאה ואחת פעמים.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, רק שבשביל זה לא צריך שיעורים אז חזרות אפשר לעשות גם לבד. טוב, בכל אופן אז הנושא שלנו כמו שאמרתי הוא ספק והסתברות ואני רוצה אולי להתחיל עם איזושהי מסגרת בכלל של מושגי ספק. יש בעולם שלנו בדורות האחרונים נוצרה איזושהי סוג של דיכוטומיה בין תפיסות דתיות לתפיסות חילוניות, כשהתפיסות הדתיות האידיאל הוא וודאות. זאת אומרת אתה צריך להגיע לוודאות, להיות דבק לגמרי באמונתך, ספקות נתפסים כמשהו מערער, משהו מגונה, כמשהו שלילי. לעומת זאת בעולם, ואני חחשב שזה חלק מהמרד נגד התפיסות הדתיות אבל זה היום ככה מאוד מאוד משוכן אני חושב בתרבות החילונית, יש איזשהו אידיאל או ערך בספקות. זאת אומרת הספק הפך להיות ממצב קיומי שאתה צריך להסתדר איתו לאיזשהו מצב שאתה במובן מסוים אפילו שואף אליו. זאת אומרת אתה רוצה להיות בספק, יש איזשהו ערך בלא להחזיק בעמדות נחרצות ולהבין שיש כל מיני אופציות ודברים מן הסוג הזה. והמאבקים בין שני הצדדים האלה ככה נראים קצת ללא מוצא. זאת אומרת האחד לא יכול להבין את השני בכלל, במקום שבו הספק הוא מצב קיומי אז אלה שמדברים בשפה נחרצת לא משתלבים לך בכלל. זאת אומרת הם לא בני שיח, אתה לא מצליח להבין מה הם רוצים, מאיפה הם שואבים את הוודאות שלהם ואולי גם להיפך. אני חושב שהסתכלות מאוזנת על העולם, על הפילוסופיה, על עולם הרעיונות אומרת ששני הצדדים טועים. שני הצדדים טועים כי א' אני לא חושב שיש ערך בלהימצא בספק. יש ערך בחשיבה ביקורתית, זאת אומרת יש ערך בלבדוק טוב את האפשרויות, להאזין לדעות שונות, אבל כל זה נעשה כדי לגבש עמדה בסופו של דבר. זאת אומרת אם זה נעשה כמטרה לעצמו אני לא מצליח לראות בזה ערך גדול והחשש אני חושב שהרבה פעמים יש לאנשים מפני המסקנות מביא אותם לדבוק במצב הספק. זאת אומרת הם לא יהיו מוכנים לקבל מסקנות כי מצב הספק הפך להיות איזשהו סוג של אידיאל. חלק מזה זה שמי שיש לו מסקנות גם נחשב כמסוכן. הוא נחרץ, הוא דוגמטי, הוא משתלט, הוא כופה, אז נחשב כמצב מסוכן למי שיש לו מסקנות. ולכן הספק קיבל איזשהו מעמד כל כך אידיאלי או חשוב בתרבות שסובבת אותנו. מצד שני כשאני מדבר על ספק במובנו הקונסטרוקטיבי אז מעבר לזה שאני מניח שיש כמה אפשרויות שביניהן אני מסתפק, אם יש רק אפשרות אחת אז אין פה בין מה למה להסתפק. אני גם מניח שגם אם הגעתי למסקנה כלשהי, בחרתי את אחת מן האפשרויות, הבחירה הזאת כנראה לא מביאה אותי לוודאות. זאת אומרת אני לא באמת יכול להחזיק בעמדה כלשהי בוודאות ובמובן הזה אני באמת חושב, טוב פה אני רוצה לטעון שאפשר לראות בתפיסה כזאת איזשהו סוג של אידיאל, להבין שאין וודאות בכלום. בעיניי גם זה לא אידיאל, זה פשוט עובדת חיים. זאת אומרת לא יכולה להיות לנו וודאות בשום דבר מי שחושב שיש לו. ודאות במשהו, כנראה טועה. חוץ מאשר בדבר עצמו, כמו שאמרתי הרבה פעמים, חוץ מאשר בדבר הזה עצמו, שאין ודאות בשום דבר. אבל הוא פשוט טועה. זה לא שהוא רשע, זה לא שיש איזה ביקורת מוסרית או ערכית עליו, אלא פשוט טעות. לכן אני בכלל מתנגד להסתכלות על ודאות או על ספק כערכים חיוביים או שליליים. זה משותף לשני הצדדים. שני הצדדים רואים את הוודאות והספק כשייכים למישור הערכי. רק אחד בוחר בוודאות ומגנה את הספק, השני בוחר בספק ומגנה את הוודאות. אני לא בוחר ולא מגנה בשום דבר, אני פשוט אומר אין לנו ודאות. אנחנו נידונים להיות במצב של ספק כלשהו, אבל זה לא אומר שאנחנו לא בוחרים עמדה. אנחנו רק לא, אין לנו ודאות לגביה, וזאת העובדה. זה לא בגלל שמי שמחזיק בוודאות הוא מגונה או משובח, אלא פשוט בגלל שהוא טועה. אין מצב כזה. לכן כל ההסתכלות הזאת על מצבים של ספק ושל ודאות כשייכים למישור הערכי בעיניי היא טעות. מושגים של ספק ושל ודאות שייכים למישור ההכרתי והמחשבתי ולא למישור של הערכים. זאת אומרת, השאלה אם יש אמת או אין אמת, זו שאלה שהתשובה עליה היא תשובה שבעובדה. זה לא קשור לשאלות ערכיות. הערכים עוסקים במה ראוי ומה לא ראוי לעשות. העובדות עוסקות במה נכון ומה לא נכון. ולכן זה שני עולמות שונים. אני לא חושב שנכון להכניס את מושגי הספק והוודאות לתוך עולם הערכים. עכשיו, אני רוצה לדבר באמת על היחס בין ודאות לבין אמת. בדרך כלל, או הרבה פעמים, אנשים מזהים את המושג אמת עם המושג ודאות. זאת אומרת, כשאתה הגעת לאמת, פירושו של דבר שיש לך ודאות במשהו. עכשיו, א', כמו שאמרתי קודם, אני לא חושב שיש ודאות בשום דבר. אבל מעבר לזה, אני חושב שהזיהוי הזה הוא זיהוי שגוי גם במובן הקטגוריאלי. כאן אני טוען הזיהוי הזה הוא שגוי במובן, הייתי אומר, עובדתי. פשוט אין לך ודאות בשום דבר. עובדתית. אבל אני אומר מעבר לזה, יש פה גם טעות קטגוריאלית. למה? כי המושג אמת והמושג ודאות שייכים לשדות סמנטיים שונים. זאת אומרת, המושג אמת שייך לשאלה מה באמת מצב העניינים בעולם. אם טענה מסוימת שמתארת מצב עניינים כלשהו בעולם היא אמיתית, פירוש הדבר שישנה התאמה בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים שהיא מתארת. נגיד אם אני אומר יש לפניי שולחן, אז אם יש לפניי שולחן זו טענה אמיתית, אם אין לפניי שולחן זו טענה שקרית. זאת אומרת שהמושג אמת ושקר שייכים למצב העניינים בעולם ולהתאמה בין הטענה שלי לבין מצב העניינים הזה. המושג של ודאות לא קשור בכלל לעולם. המושג של ודאות מדבר עליי. זה מושג אפיסטמי ולא אונטי. אונטולוגיה זה תורת היש, זה מה שקיים בעולם. אפיסטמולוגיה זה תורת ההכרה. זאת אומרת איך אני מכיר את מה שקורה בעולם. כשאני מדבר שיש לי ודאות במשהו, זו טענה עליי, לא על העולם. אני אומר יש לי ודאות בזה שיש לפניי שולחן. זאת בכלל לא טענה על העולם. הטענה על העולם היא שיש פה שולחן. זו הטענה על העולם. הטענה יש לי ודאות שיש פה שולחן, זו טענה עליי. אני נמצא במצב תודעתי שקוראים לו ודאות. אני בטוח באיזושהי, בנכונותה של איזושהי טענה. עכשיו, זה ממש שני דברים שהם קשורים קצת זה לזה אבל ממש לא קשר הכרחי. יכול להיות מצב שיש לי ודאות בדבר מסוים אבל הוא לא יהיה אמיתי. יכול להיות שהדבר יהיה אמיתי ואין לי ודאות לגביו. נכון? אין קשר בין שני הדברים. למשל, בן אדם עיוור לא יכול להיות בטוח שיש פה שולחן. אולי הוא ממשש, הוא מניח שיש פה שולחן, הוא לא בטוח. אבל האמת היא שיש פה שולחן. האמת היא מבחינת העולם, האמת היא שיש פה שולחן. זאת אומרת, זה מצב שיש פה אמת למרות שלבן אדם אין ודאות לגביה. נכון? זה לא אומר שאין פה אמת. זה אומר שאין לו ודאות לגבי האמת הזאת. המצב ההפוך זה מצב שפה יש לי ודאות. אני נמצא תודעתית במצב שיש לי ודאות במשהו, אבל המשהו הזה לא נכון. אני בטוח שהוא נכון אבל אני טועה. זה לא נכון. פשוט אני חי בטעות. אז זה מצב שבו יש ודאות אבל אין אמת. לכן הבלבול הזה בין מושג. מושג הוודאות לבין מושג האמת, מעבר לזה שהאמיתות לא חייבות להיות ודאיות ולמעשה גם לא יכולות להיות ודאיות, זה בלבול במובן הקטגוריאלי. זה פשוט. המושגים האלו עוסקים בעולמות שונים לחלוטין. הוודאות עוסקת בי, האמת עוסקת בעולם.

[Speaker C] מה? מה צריך לקרות כדי שהוודאות שלי גם תהפך לאמת? מה אני צריך לעשות? כי אני רוצה להיות במצב שכשאני ודאי במשהו, אני רוצה לדעת שזאת האמת גם.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא חושב שאתה יכול לעשות שום דבר. להביא ראיות? כן, תביא ראיות, אבל ראיות… אתה יודע, שום דבר הוא לא ודאי. נדבר עוד בהמשך יותר על הדברים האלה, דיברתי גם בעבר, אבל אין שום ראיה לא תעזור לך. זאת אומרת, אפילו במשהו שאתה רואה בעיניים לא באמת יכולה להיות לך ודאות מלאה. עיניים גם לפעמים מתעתעות בנו, אוקיי? הלוגיקה לא מביאה לך שום אמת. מישהו שאל פה על הלוגיקה. הלוגיקה לא מביאה לך שום אמת, היא מנביאה מסקנות מתוך הנחות. אבל השאלה תמיד מה מעמדן של ההנחות. אז לכן, אין לנו באמת כלים להגיע לאמת, לוודאות, סליחה. ולכן, מעבר לזה שאדם שחושב שאמת כלשהי שבידו היא ודאית, כנראה טועה, אני גם אפילו אם הוא היה צודק האמת שבזה והוודאות שבזה לא קשורות זו לזו. זה מה שאני רוצה לטעון. זאת אומרת, אני לא רק רוצה לטעון שהוא טועה, אלא שהמושגים שייכים לעולמות, לספירות מושגיות אחרות. כן, הוודאות שייכת לעולם האפיסטמולוגיה, לעולם ההכרה שלי עד כמה אני יודע שזאת אמת, והאמת שייכת למטאפיזיקה, לעולם, לאו דווקא למטאפיזיקה, כן, לאונטולוגיה, לעולם עצמו, מה קורה בעולם עצמו. עכשיו, זה לא לגמרי מדויק, כי כשאני מדבר על אמת, אמת היא לא תכונה של מצב עניינים בעולם, אמת היא תכונה של טענות. אז כשאני אומר משהו שהוא משהו אמיתי, המושג אמת חל על טענה, לא על עובדה. אין דבר כזה עובדה אמיתית. עובדה אם היא עובדה אז היא עובדה, זאת אומרת, אין דבר כזה עובדה אמיתית. טענה לגבי עובדה יכולה להיות אמיתית. זאת אומרת, הטענה היא אמיתית אם תוכן הטענה מתאים לעובדה שאותה היא מתארת. אבל העובדה כשלעצמה, אין דבר כזה, היא לא אמיתית. לכן המושג אמת אמנם מתייחס למצב העניינים בעולם, אבל לא לגמרי. הוא בעצם מתייחס לטענות על מצב העניינים בעולם. בסדר? אז במובן מסוים גם האמת וגם הוודאות מתקרבות לאדם. זאת אומרת, העולם כשלעצמו לא מדבר במונחים של ודאויות ושל אמיתות. העולם הוא העולם, מה שיש בו יש בו, זאת אומרת, זה לא קשור. אני כצופה על העולם יכול לשאול את עצמי האם התצפית שלי אמיתית? שאלה אחת. זאת אומרת, האם התצפית שלי באמת מתארת את מצב העניינים בעולם? זאת שאלת האמת. ואני יכול לשאול את עצמי עד כמה אני בטוח באמיתות של התצפית הזאת וזאת שאלת הוודאות. אז אתם רואים שהמרחק או ההבחנה שאותה עשיתי בין אמת לבין ודאות היתה קיצונית מדי. למעשה גם האמת וגם הוודאות במובן מסוים הם אמירות על הגברא לא על החפצא. הם אמירות על האדם. השאלה אם האדם מחזיק בטענה אמיתית או לא, והשאלה אם הוא בטוח בטענה או לא. אלה שתי שאלות על מצב של האדם או על משהו שקשור לאדם. העולם כשלעצמו מתנהל כמו שהוא מתנהל. אין שמה לא אמת, אם לא היו בני אדם בעולם לא היתה אמת ושקר בעולם. צריך להבין. היו עובדות. זאת אומרת, העובדות היו מה שהן היו. המושגים אמת ושקר הם תמיד מדברים על השאלה איזה טענות אני טוען, אני כאדם, כצופה, כסובייקט שמסתכל על העולם, אני טוען איזה שהיא טענה והטענה הזאת אמורה להתאים למשהו, למצב עניינים כלשהו בעולם. אם היא מתאימה אז זאת אמת, אם היא לא מתאימה אז זה שקר. אבל ההתאמה בין מה למה? אם יש עולם ואין סובייקטים שצופים בו, אז אין שני דברים להתאים ביניהם. יש את העולם. מה שיש בו יש בו ומה שאין בו אין בו. כל מושגי האמת והשקר נולדים כתוצאה מזה שאני עושה איזשהו סוג של השוואה. השוואה בין עמדה או תצפית של הסובייקט של האדם שמסתכל על העולם לבין מצב העניינים בעולם עצמו. ההשוואה הזאת היא בעצם השוואה שמנביעה את מושגי האמת והשקר. אם זה הולם אז אמת, אם זה לא הולם אז שקר. מושג הוודאות בכלל לא קשור לעולם. מושג הוודאות קשור אך ורק אלי. זאת אומרת, השאלה היא עד כמה אני בטוח בטענה מסוימת, טענת אמת מסוימת. אז היא יכולה להיות אמיתית, אבל השאלה היא אם אני בטוח בה זאת שאלה אחרת.

[Speaker D] אני לא בטוח מה זה וודאי, כבר דיברנו שחוקי טבע אין וודאות. אבל תשאל כל אדם האם יש גרביטציה, כל אחד יגיד אני בטוח שזה קיים. מצד פילוסופיה אני לא יכול להוכיח את זה. אבל אני באמת מאמין, אני לא חושב שיש אדם שאומר שאני לא בטוח אם אני קופץ מהגג אולי אני אפול ואולי לא, אני לא יכול להוכיח את זה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז צריך להבחין פה אני חושב בין שני דברים. דבר אחד זה וודאות פרקטית מול וודאות נקרא לה פילוסופית-לוגית. וודאות, מצבי וודאות פרקטיים וודאי שיש לבני אדם. מה שאנחנו קוראים וודאות הכוונה סבירות מאוד מאוד גבוהה. תמיד יכול להיות שאני טועה, אבל הסיכוי שאני טועה הוא אפסי. ולכן מבחינתי אני בכלל לא לוקח אותו בחשבון, זאת אומרת זה לזה אני קורא וודאות בשפה שלי. אני דיברתי קודם במישור הפילוסופי. במישור הפילוסופי גם אם אדם חי באיזושהי תחושה שמשהו הוא וודאי, זה וודאות פרקטית. זה לא וודאות במובן הפילוסופי, וברמה העקרונית יכול להתברר לו שהוא טועה למרות שהוא חש וודאות בעניין הזה. כן, אפשר היום בכל מיני אמצעים אפשר להביא אנשים למצב שבו הם יחושו וודאות בכל מיני דברים שלא היו ולא נבראו. אתה יכול לעורר בבן אדם תחושה שהוא פוגש את דוד שלו למרות שדוד שלו לא נמצא בכלל בסביבה, הוא כבר נפטר בכלל. אבל אתה מעורר אצלו במוח את הזיכרונות או את המצב כאילו שהתמונה של דוד שלו עומדת לו מול העיניים והוא מבחינתו בטוח שדוד שלו, הוא פוגש את דוד שלו עכשיו. לכן הוודאות בתחושה לא בהכרח מעידה על וודאות אמיתית. וגם הוודאות בתחושה היא וודאות פרקטית ולא וודאות פילוסופית. מעבר לזה, הזכרתי בהקשרים אחרים, זה רק הערה בסוגריים, הרבה פעמים גם מערבבים בין מושג הוודאות לבין מושג ההכרח. כשאני אומר שמשהו אמיתי בהכרח זה בעצם אומר שהוא וודאי, נכון? הרבה פעמים בשפה אנחנו מערבבים את שני הדברים האלה, זה ערבוב. זאת אומרת זה לא אותו דבר. וודאות, כמו שאמרתי קודם זה סטייטמנט עליי, עד כמה אני בטוח במשהו, עד כמה הדבר וודאי מבחינתי. לעומת זאת ההכרח זה טענה על הדברים עצמם. למשל, דיברתי על זה בהקשר של הראיה האונטולוגית לקיומו של אלוהים. אז שמה הרבה מאוד אנשים מערבבים את שני הדברים האלה ואנסלם לדעתי מקדיש לזה פרק בספר שלו "פרוסלוגיון". אנסלם מקנטרברי, כן, זה המלומד שניסח את הראיה האונטולוגית לקיומו של אלוהים. כשאני אומר שקיומו של אלוהים הכרחי, פירוש הדבר שלא יכול להיות שיהיה עולם בלי אלוהים. זאת אומרת אלוהים הוא הכרח המציאות. כשאני אומר שוודאי לי שיש אלוהים זאת טענה עליי, לא על אלוהים. הטענה של ההכרח היא טענה על העולם עצמו, לא קשורה אליי. שבעולם עצמו הכרחי שיהיה אלוהים, זאת אומרת לא יכול להיות מצב שאלוהים לא קיים. זה טענה על המציאות האובייקטיבית, על אלוהים, על העולם, לא קשור אליי בכלל, גם אם אני לא הייתי כאן ההכרח הזה היה הכרח. כשאני אומר שוודאי לי שיש אלוהים זאת טענה עליי, אם אני לא הייתי כאן לא הייתה משמעות לטענה הזאת. הטענה אצלי שאני אומר שוודאי שיש אלוהים, וזה ממש הבדל בין שני… כן, אנסלם ב"פרוסלוגיון" כשהוא מנסח את הראיה האונטולוגית, אז בפרק הראשון הוא מוכיח שאלוהים קיים. הוא מוכיח את זה באופן לוגי. ואז בפרק השני הוא עובר להוכיח שקיומו הוא הכרחי. והרבה פרשנים שלו, נדמה לי רובם אפילו, חושבים שהוא בסך הכל חוזר על עצמו במילים אחרות. וזאת טעות קטגורית. זה פשוט לא נכון. בפרק הראשון הוא הראה שקיומו של אלוהים מבחינתו הוא היה וודאי. עוד פעם, לא צדק אני חושב, אבל זה מה שהוא טען. הוא רצה להוכיח שקיומו של אלוהים הוא וודאי מבחינתו. זאת אומרת לא יכול להיות שאני לא אאמין באלוהים. בפרק השני הוא טוען משהו על אלוהים, לא עליי, שאלוהים קיומו הוא לא כמו קיומו של כל דבר אחר שהוא קונטינגנטי, כן, הוא אפשרי, יכול להיות שכן יכול להיות שלא, אלא קיומו של אלוהים הוא הכרחי. זאת אומרת הוא הכרח המציאות. וזה טענה על המציאות עצמה, לא קשור אליי. השאלה אם אני וודאי. לכן אם אני הוכחתי את קיומו של משהו, זה לא אומר שהמשהו הזה קיומו הכרחי. נגיד שאני אוכיח את קיומו של הטלפון הזה. ברור שהטלפון הזה קיומו לא הכרחי. יכול היה להיות עולם שבו לא היו מייצרים את הטלפון הזה. זה לא שזה הכרח המציאות שיהיה טלפון כזה או שיש טלפון. המציאות היא שיש טלפון כזה. האמת הזאת, אתם יודעים מה, אני מוכן אפילו בשביל ברמה הפרקטית להגיד שהאמת הזאת היא ודאית. יש טלפון כזה. אבל זה לא אומר שהכרחי שיהיה טלפון כזה. הכרחי שיהיה טלפון כזה זאת טענה למציאות, שלא הייתה יכולה להיות מציאות כזאת שבה לא היה מיוצר טלפון כזה. זאת טענה אחרת לגמרי. לכן יש הרבה מאוד דברים שמתערבבים בשדה הזה של ודאות, אמת וספק, שאני חושב שחשוב מאוד להבחין ביניהם. עכשיו, כמו שאמרתי קודם, מעבר להבחנה הקטגורית בין ודאות לבין אמת, אני גם טענתי איזושהי טענה, והטענה היא שהאמיתות שלנו הן מעצם מהותן לא ודאיות. אין לנו יכולת להגיע לוודאות. עכשיו פה זה עוד פעם עדין, זה קשור להבחנות שעשיתי קודם. אני לא טוען טענה פסיכולוגית. מה שפרופסור טורקל אמר קודם אני מסכים, יש אנשים שיגידו לכם שיש להם ודאות במשהו. זאת אומרת ברור שיש אנשים כאלה, זאת עובדה שאני לא יכול להכחיש אותה, עובדה ודאית שאני לא יכול להכחיש אותה. אבל זאת לא הוודאות שעליה אני מדבר. זאת ודאות פסיכולוגית. אני מדבר על ודאות פילוסופית. זאת אומרת בן אדם שמגיע למסקנה פילוסופית ודאית. מה ההבדל? אדם שיש לו ודאות פסיכולוגית אני יכול לערער אותה, להראות לו שהוא בעצם משלה את עצמו. זאת אומרת הוא חי באשליה, זה לא באמת דבר ודאי. אולי זה נכון אבל זה לא ודאי. וזה שאתה חש תחושת ודאות אתה משלה את עצמך. כשאני אומר שמשהו מסוים הוא ודאי במובן הפילוסופי אני טוען טענות, זה לא במישור הפסיכולוגי. אני טוען שהדבר הזה, הידע שלי לגביו הוא ודאי. אני יכול להראות למה הידע שלי לגבי זה הוא ודאי. זה לא דיווח על מצב נפשי פסיכולוגי שאני חש ודאות לגבי זה, או לא רק הדיווח הזה, אלא יש פה איזושהי טענה פילוסופית שאומרת שבטענה הזאת אפשר להחזיק בוודאות. אוקיי? אז לכן כשאנשים באים ואומרים "כן, אני כן בטוח בזה ויש לי ודאות בזה", ברור שיש הרבה מאוד אנשים שחשים תחושות ודאות על כל מיני דברים. אני לא בא להכחיש את הדבר הזה, אבל זה לא מה שאני קורא כאן ודאות. ודאות במובן הפילוסופי זו איזושהי טענה שיש לה הצדקה. זה לא תיאור של מצב פסיכולוגי, תיאור של תחושה "יש לי תחושת ודאות", אלא זו טענה פילוסופית שבטענה הזאת, טענה מטא-פילוסופית כן, שבטענה הזאת יש לי הצדקה להחזיק בוודאות, יש לי הוכחות טובות כי יש לי לא יודע מה סיבות כאלה או אחרות להחזיק בה בוודאות.

[Speaker D] עכשיו פה, לפי זה ודאות זה רק לוגיקה ומתמטיקה. חוץ מזה אין דבר שהוא ודאי.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. וגם בלוגיקה ומתמטיקה, עוד מעט אני אגיע לזה, גם בלוגיקה ומתמטיקה זה ודאות של נביעה. זה לא ודאות בטענה עצמה אלא בדרך מההנחות אל התאורמה אל המסקנה. אבל ההנחות עצמן וגם המסקנה עצמה הן לא ודאיות. אז לכן גם הלוגיקה והמתמטיקה לא באמת נותנות לנו ודאות, כי שום טענה שאתה תטען היא לא טענה ודאית, זאת אומרת, גם לא במתמטיקה. אלא אם כן תגיד שאם ההנחות הן כאלה אז המסקנה היא כזאת, זה אתה יכול להגיד בוודאות.

[Speaker D] הם מתחילים מהאקסיומות ומשמה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, מה על בסיס האקסיומות אתה יכול לטעון כל מיני טענות בוודאות. זה טענות היפותטיות, כן? שאם זה נכון אז אני יכול להגיד בוודאות שגם זה נכון. אבל זה בהכרח אם-אז. זה אף פעם לא ודאות בטענה כשלעצמה. טוב, אפשר להגיד שטענת האם-אז בעצמה היא טענה, כן? האימפליקציה של A גורר B, של אם A אז B, היא בעצמה טענה. ועל הטענה הזאת אני יכול אולי להגיד שיש לי ודאות בטענה הזאת, אבל היא לא טענה על העולם, היא טענה על קשר בין טענות בעולם. אז לכן כשאני מדבר על ודאות אני מדבר על טענות על העולם, גם על העולם הערכי, על העולם העובדתי הפיזיקלי, אבל אני מדבר על ודאות לגבי טענות על העולם. עכשיו למה אני אומר באמת שאין ודאות? אז זה. אז ככה, יש לנו בעצם שני ארגזי כלים עקרוניים שאיתם אני יכול לגשת לטענות על המציאות. ארגז כלים אחד זה ארגז הכלים הנקרא לו פילוסופי, לוגי, מתמטי, ארגז כלים אפריורי. וארגז הכלים המדעי התצפיתי, ארגז הכלים האמפירי. אלו שני ארגזי הכלים. אף אחד משני ארגזי הכלים האלה לא יכול להביא אותי לוודאות. למה? זה מה שאמרתי עכשיו. ארגז הכלים התצפיתי לא מביא אותי לוודאות בשתי רמות: א. כשאני עושה תצפיות בעולם המדעי, אז אני עושה תצפיות על מקרים מסוימים ובונה עליהן הכללה ויוצר ממנה חוק טבע. עכשיו, גם המקרים הפרטיקולריים שבהם צפיתי יכול להיות שטעיתי, יכול להיות שלא ראיתי נכון, לא פירשתי נכון, כל מיני דברים מן הסוג הזה. אז אפילו שם לא חייבת להיות ודאות. יש אפילו על הראייה שלנו יש טעטועים כמו פטה מורגנה או טעטועי ראייה אחרים שאנחנו בטוחים שאנחנו רואים משהו וזה לא נכון. לא תהא שמיעה גדולה מראייה, הגמרא אומרת שהראייה זאת הראייה המשפטית הכי טובה. עדות שמיעה היא עדות נחשבת חלשה יותר. אבל זה לא אומר שהראייה היא מושלמת, זה אומר שהיא יותר טובה מהשמיעה. אמרתי לא פעם שהפתגם הזה שמיוחס להרב קוק או לרבי מויז'ניץ, עדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם, אז לי תמיד עולה התשובה שעדיף לא להיכשל בשניהם, זאת לא באהבת חינם ולא בשנאת חינם. אבל הטענה שא' עדיף על ב' לא אומרת שא' הוא מושלם, היא אומרת שהוא עדיף על ב', אבל זה לא אומר שא' הוא מושלם. לא תהא שמיעה גדולה מראייה זה לא אומר שהראייה היא מושלמת, זה אומר שהראייה יותר טובה מהשמיעה. אבל גם הראייה לא מושלמת. עדויות ראייה, מעשים שבכל יום בבית משפט ובבתי דין שעדויות ראייה מתבררות כלא נכונות. זה בהחלט יכול לקרות. לכן אפילו התצפיות הבסיסיות שאנחנו עושים בהקשר המדעי אי אפשר להגיד שהן ודאיות. בוודאי ובבוודאי כשאנחנו מדברים על חוקי הטבע או על ההכללות שאנחנו בונים על התצפיות האלה. מתוך התצפיות האלה אנחנו בונים הכללות וחוקים כלליים, ואין, לא יכולה להיות לנו ודאות בחוקים הכלליים האלה אם אפילו בתצפיות הפרטיקולריות אין לנו ודאות, ואחרי זה עוד באה ההכללה שגם היא איזשהו צעד שאין לנו ודאות לגביו. לכן המדע לא יכול לתת לנו שום ודאות. פופר ניסח את זה בצורה קיצונית לכיוון ההפוך. פופר טען שמדע אפילו לא יכול לתת לנו את האמת, לא רק שלא יכול לתת לנו ודאות. כל מה שהוא יכול להגיד לנו זה שמשהו בינתיים טרם הופרך. זאת אומרת, טענה מדעית היא לא אמיתית במובן כלשהו אלא רק במובן שהיא עדיין לא הופרכה. זאת אומרת, כל המאמצים להפריך אותה בינתיים נכשלו, זה כל מה שאני יכול להגיד על תיאוריה מדעית טובה. אבל זה גישה קיצונית. כנגדו הרבה כבר טענו שבמדע אפשר גם לאשש תיאוריה, לא להוכיח אבל לאשש תיאוריה, ולכן המדע גם אומר לנו משהו על האמת ולא רק על זה שלא הופרך. אבל ברור שמה שהמדע אומר, וכאן נראה לי שפופר שם את האצבע על נקודה נכונה וכרגיל לקח אותה רחוק מדי כמו פוזיטיביסטים בדרך כלל, שהאמת המדעית היא לא ודאית. ולכן הכלים התצפיתיים המדעיים לא יכולים לתת לנו אמת. זה לגבי ארגז הכלים התצפיתי האמפירי. יש את ארגז הכלים הפילוסופי והלוגי, המתמטי. הלוגיקה והמתמטיקה הם ענפים של הפילוסופיה, הענפים הפורמליים של הפילוסופיה. במובן הזה שהם טוענים טענות על העולם לאו דווקא מכוח תצפית אלא מכוח שכל, שיקול דעת, היגיון, איך שלא תקראו לזה, ולכן זה ארגז כלים אחר, זה לא ארגז הכלים התצפיתי המדעי. ארגז הכלים הזה, לפחות חלק ממנו, הלוגיקה והמתמטיקה הרבה פעמים מתייחדים בזה שהטענות שם הן כן ודאיות. וזה, הרבה פעמים אנשים אומרים 'יש לנו כלים להגיע לוודאות וזה הלוגיקה והמתמטיקה'. ומכאן אגב באה השאיפה הילדותית הייתי אומר להוכיח כל דבר, כי התרגלנו לזה שבמתמטיקה ובלוגיקה אנחנו לא מקבלים טענה אלא אם כן יש לנו הוכחה עבורה, עם השערות לא הולכים למכולת. זאת אומרת לפעמים כן. זאת אומרת מתמטיקאים יודעים שאתה הרבה פעמים כשאתה מפרסם השערה אינטליגנטית זה גם הישג מתמטי. זאת אומרת זה לא. זה נכון שמתמטיקה רוצה, מוכנה להכיר רק בדברים מוכחים, אבל השערה אינטליגנטית זה צעד מתמטי מאוד חשוב, הרבה פעמים אולי אפילו יותר מאשר ההוכחה. כי אם יש לך השערה אינטליגנטית, אחרי זה כבר יחפשו את הדרכים ויצליחו איכשהו להוכיח אותה. אבל להעלות על ההשערה עצמה זה דורש איזשהו סוג של יצירתיות או שאר רוח או תפיסה עמוקה יותר של המציאות. בכל אופן של המציאות או של הרעיונות שבהם עוסקת המתמטיקה. אבל הבעיה בוודאות הלוגית והמתמטית זה כמו מה שאמרתי קודם, שמתמטיקה ולוגיקה עוסקות בנביעה של מסקנות מתוך הנחות, ולכן אי אפשר להגיד לא על ההנחות ולא על המסקנה שהן ודאיות, סליחה לא שהן נכונות, שהן ודאיות. שום דבר לא ודאי. הדבר היחיד שוודאי במתמטיקה ובלוגיקה זה הקשר בין המסקנה לבין ההנחות. הקשר הזה הוא ודאי, לא ההנחות ודאיות ולא המסקנה ודאית. לכן אם אתם שואלים מתמטיקאי מה סכום הזוויות במשולש, אז הוא אומר בכובעי כמתמטיקאי אני חייב להגיד לכם אין לי תשובה. תגידו לי מה ההנחות שלכם. אם ההנחות שלכם הן אוקלידיות, אז סכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות. אם ההנחות שלכם הן אחרות, אז סכום הזוויות הוא לא יודע מה, שתיים פלוס שלושה איי, זאת אומרת משהו מורכב, לא משנה מה, סתם אני מתפרע. הנקודה היא שכל תשובה של מתמטיקאי בעצם תלויה בהנחות. אתה לא יכול להגיד משפט מה שקוראים לזה אפודיקטי, משפט לא מותנה, לא היפותטי, משפט מוחלט. כל משפט שמתמטיקאי אומר אמור להיות משפט מותנה. אם ההנחות שלך הן כאלה, אז זאת המסקנה. אבל הוא לא יכול להגיד לך מסקנה כלשהי כשלעצמה כטענה מתמטית. המסקנה בעצמה היא לא טענה מתמטית. תמיד טענה מתמטית ניתנת בתוך איזשהו פריימוורק, פריימוורק שההנחות קובעות. לכן כן, גם במשפטי אני הרבה פעמים טעיתי במשפטי גדל במתמטיקה, קורט גדל היה לוגיקן מאוד ידוע במאה העשרים, ומשפט גדל הראה שבמערכות מסוימות שמקיימות תנאים מסוימים ישנו משפט שהוא בהכרח אמיתי ולא ניתן להוכחה. עכשיו אני לקח לי זמן לא הבנתי את הדבר הזה, זה ממש עירער אותי, איך זה יכול להיות? הרי הוא הוכיח את הטענה הזאת. זאת אומרת יותר מזה, ההוכחה שלו היא מה שמתמטיקאים קוראים הוכחה קונסטרוקטיבית. זאת אומרת אתה יכול להוכיח שיש פתרון לבעיה, להוכיח בטכניקות שונות שיש פתרון למשוואה דיפרנציאלית כזו או אחרת, יש פתרון והוא יחיד. משפט קיום ומשפט קיום ויחידות, כל מיני משפטים במתמטיקה שמוכיחים קיום של פתרון. זה הוכחה מסוג אחד. יש הוכחה שנקראת הוכחה קונסטרוקטיבית. הוכחה קונסטרוקטיבית פירוש הדבר אני פשוט בונה את הפתרון. אני מראה לך שאם זאת המשוואה אני יכול פשוט לבנות את הפתרון. ברגע שבניתי לך את הפתרון זה הוכחה שקיים פתרון. אגב זה לא הוכחה שהוא יחיד, אבל זה הוכחה שקיים פתרון, אוקיי? אבל גדל למרבה האבסורד, הוא כשהוא הוכיח את הטענה שלו שבמערכת שדומה לתורת המספרים לא משנה, יש משפט שהוא בהכרח נכון ולא ניתן להוכחה, הוא הוכיח את הטענה הזאת. עכשיו הוא הוכיח את זה על ידי זה שהוא בנה את המשפט. פשוט בנה את המשפט הזה והוא הראה שהוא בהכרח נכון ולא ניתן להוכחה. ואני התפוצצתי כשפגשתי את זה בהתחלה, לא הבנתי את העניין. הרי הוא הוכיח את המשפט הזה והוא בנה אותו. זאת לא הוכחה? אז איך הוא יכול להגיד שלמשפט הזה אין הוכחה? הנה הוא פה הראה את ההוכחה. זאת אומרת הוא בנה את המשפט והוא הוכיח שהוא בהכרח נכון. זאת הוכחה! אז איך הוא יכול להגיד שהוא בהכרח נכון אבל אין לו הוכחה? עד שמישהו הסביר לי, אני לא זוכר מי זה היה, זה כבר לפני הרבה שנים, מישהו הסביר לי שכשאומרים שאין לו הוכחה הכוונה שאין לו הוכחה בתוך מסגרת התורה הנדונה. בתוך מערכת תורת המספרים אין לזה הוכחה. במטא מערכת, כשאתה מסתכל על המערכת מבחוץ, אתה יכול להוכיח את משפט גדל באופן קונסטרוקטיבי. אני יכול להוכיח לך שהמשפט שאותו הוא בנה הוא משפט שהוא נכון בהכרח, אבל ההוכחה הזאת לא נחשבת הוכחה בתוך המערכת. זאת הוכחה במטא שפה, זאת הוכחה בהסתכלות שלי מבחוץ על המערכת. אם אני אנסח הוכחה בתוך ההנחות של ה- אז זה הדגמה יפהפיה אני חושב לעוצמה של המתמטיקה ולמגבלות שלה. כשמתמטיקה אומרת משהו היא תמיד אומרת את זה בתוך מסגרת של מערכת מסויימת. ולכן כשמתמטיקה אומרת שאין הוכחה, הכוונה שאין הוכחה במסגרת המערכת המסוימת הזאת. זה נקרא אין הוכחה. יכול להיות שבאיזשהי מערכת כללית יותר, חיצונית יותר, אני כן אמצא הוכחה לדבר הזה. ולכן נגיד השלכות פילוסופיות של משפט גדל זה קצת מסוכן. זה מאוד פופולרי לעשות אבל זה קצת מסוכן. מתמטיקאים הרבה פעמים מתרגזים כשעושים דברים כאלה בגלל שלהסיק מכאן שיש הבדל למשל בין אמיתיות לבין יכיחות, שזה בעצם מסקנה מתבקשת ממשפט גדל, זאת אומרת יכול להיות דבר שהוא אמיתי למרות שאין לו הוכחה, שזה דבר בעל משמעות פילוסופית מאוד מרחיקת לכת. אבל זאת מסקנה לא נכונה מתוך המשפט המתמטי. בגלל שיש למשפט הזה הוכחה, רק היא לא הוכחה בתוך המערכת. נגיד אחת אחד התנאים שהמערכת צריכה לקיים זה שיהיה לה מספר בן מנייה של הנחות. מספר בדיד, כמו המספרים הטבעיים נגיד, ולא משהו גדול יותר, יש אינסופים גדולים יותר. בסדר? עכשיו אם אני מאמץ מערכת אחרת שאין לה מספר בן מנייה של הנחות אלא מספר גדול יותר של הנחות, אז שמה אני כן יכול להוכיח את הטענות על המערכת ההיא ולכן זה לא נכון.

[Speaker D] מה שהמשפט אומר שאם אני מוסיף את זה להנחות שלי יהיה עוד משהו אחר שאני לא יכול להוכיח. תמיד יהיה משהו שאני לא יכול להוכיח. אני יכול להוסיף עוד ועוד אקסיומות ואני יכול להוכיח יותר דברים אבל תמיד יהיה משהו

[הרב מיכאל אברהם] שאני

[Speaker D] לא יכול להוכיח.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מתמטיקאי קטונתי, אבל ממה שאני למדתי זה לא ככה. כי כשאתה יכול להוסיף הנחות נוספות אתה מייצר מערכת חדשה שעליה גם יהיה משפט גדל. אבל המערכת החדשה הזאת צריכה גם היא לקיים את התנאים. למשפט גדל יש תנאים. והתנאים הם בין היתר שיהיה מספר בן מנייה של הנחות. ולכן אם אתה לוקח מערכת ואתה לא מוסיף לה עוד מספר של הנחות כי אז זה עדיין בן מנייה, אלא אתה אומר לא זאת מערכת עם רצף של הנחות, עוצמת הרצף מספר ההנחות שלה, אז משפט גדל בכלל לא נכון, כך הבנתי לפחות. ואז באמת לא יהיה משפט גדל. לא זה שמשפט גדל חל על כל מערכת. המערכת צריכה לקיים הנחות מסוימות, תנאים מסוימים. אז לכן אני אומר שהמסקנות הפילוסופיות שמסיקים ממשפט גדל הרבה פעמים הן פזיזות, אבל לענייננו עוד פעם אני באמת לא מתמטיקאי, אבל מה שאני רק רוצה לומר, אני משתמש בזה כדי להדגים את המגבלה של המתמטיקה. שהמתמטיקה תמיד מדברת בתוך פריימוורק נתון, בתוך מסגרת מחשבתית נתונה שמבוססת על הנחות, על כללי גזירה ועל שפה, על הגדרות. ולכן רק בתוך המסגרת הזאת אני יכול לדבר על ודאות. אבל כשאני מדבר על ודאות בתוך המסגרת הזאת זאת תמיד ודאות של נביעה, שמתוך המסגרת אני יכול להסיק או לגזור את המסקנה ההיא בוודאות. אבל תמיד הוודאות היא על המהלך ההיפותטי, שאם זה נכון אז גם זה נכון. אבל אני לא יכול לדבר בוודאות על טענת עובדה ספציפית כלשהי. למשל סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות היא לא טענה ודאית. למה? בעולם אוקלידי זאת טענה ודאית, אבל מי אמר שהעולם הוא אוקלידי? איינשטיין למשל אומר שלא, העולם שלנו. אוקיי? זאת אומרת הוודאות המתמטית עדיין קיימת, רק הוודאות המתמטית היא לא על המשפט סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, אלא על המשפט אם המרחב הוא אוקלידי אז סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות. על המשפט ההיפותטי הזה יש ודאות. אבל כשאני מתעניין בטענות עובדה, לא בטענות היפותטיות אלא בטענות מה שקראתי אפודיקטיות, בטענות אפודיקטיות אולי לא יודע איך אומרים את זה, אז אין ודאות, גם המתמטיקה והלוגיקה לא יכולות לתת לי ודאות. ולכן מה שקורה זה שמעבר להבחנה בין אמת לבין ודאות שעשיתי קודם, ההבחנה הקטגורית, המושגית, אני רוצה לטעון שאין לנו ודאות. מושג הוודאות זאת פיקציה. מושג הוודאות זה איזושהי אידיאה שהיא לא נגישה לנו. זאת אומרת היא לא קיימת בעולם שלנו. אין, הדיבורים על ודאות הם דיבורים לכל היותר במישור הפרקטי או סתם טעות. זאת אומרת, לא יכולה להיות לנו ודאות בשום דבר. כמו שאמרתי קודם, כולל הטענה הזאת עצמה שלא יכולה להיות לנו ודאות בשום דבר. זאת אומרת, המושג ודאות הוא מושג שבמובן מסוים מושג תיאורטי כלשהו שאפשר לדבר בשפה של עד כמה אני קרוב אליו, עד כמה אני קרוב אליו אבל אליו אני לא מגיע, כן? ואותו לא תראה, זאת אומרת, ואליה לא תקרב או משהו כזה. זאת אומרת, זה לא משהו שבאמת נגיש לנו, ולכן מושגי הודאות לא באמת קיימים בעולם שלנו. ואז כאן אנחנו מגיעים לשדה הדיון שלנו. טוב, אז אם אין לנו ודאות אז מה עושים?

[Speaker C] אין לנו ודאות.

[הרב מיכאל אברהם] בדרך כלל הנטייה שלנו זה לחפש אמיתות ודאיות. מה שוודאי אני מקבל, מה שלא ודאי אני לא מקבל. הרי אם אין לנו ודאות אנחנו נידונים לחיות באי-ודאות, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה? אז זה מה שנקרא מצבי ספק. מצבי הספק הם מצבים שבהם אין לנו ודאות, הווה אומר כל המצבים ביקום, כל דבר, כל המצבים האנושיים הם מצבי ספק, מה שאמרתי עד עכשיו. וכיוון שכך, לכן כל כך חשוב לטפל בכלים להתמודד עם מצבי ספק. הכלים להתמודד עם מצבי ספק יכולים להיות כלים סטטיסטיים הסתברותיים, יכולים להיות כלים אחרים, לא חשוב, מה שנקרא בשפה ההלכתית כללי הנהגה וכללי בירור, אבל נגיע לזה. אבל אלה כלים להתמודד עם מצבי ספק וכיוון שכל המצבים שלנו הם מצבי ספק אז מאוד חשוב להבין את הכלים האלה, מה משמעותם, מה ההבדלים ביניהם, מה הם נותנים לנו. הם אף פעם לא נותנים לנו ודאות אבל הם נותנים לנו אפשרות לתמרן בתוך מצב של ספק, בתוך מצב של ידיעה חסרה.

[Speaker D] האם יש הבדל בין ספק חמישים חמישים או ספק תשעים ותשע נגד אחד?

[הרב מיכאל אברהם] ברור, ברור שיש הבדל. בהלכה זה רוב וזה ספק. אבל גם רוב הוא כלל הכרעה בספקות או כלל הנהגה בספקות. זאת אומרת, מצב של ספק כפי שהגדרתי אותו כאן זה מצב שאין בו ודאות. זה נקרא ספק. זה לאו דווקא חמישים חמישים. מה שנקרא בהלכה ספק זה חמישים חמישים או, אנחנו נראה עוד, או מצבים אחרים שהם דה פקטו חמישים חמישים. זאת אומרת, לפעמים החמישים חמישים הוא החלטה מתודולוגית, הוא לא תוצאה של חישוב. אבל בהלכה ספק הוא ספק שקול. כשהספק הוא לא שקול אנחנו נכנסים לעולמות של הרוב. אבל גם רוב מבחינתי כרגע, גם רוב זה כלל הנהגה או כלל הכרעה בספקות, כי זה עדיין מצב שבו אני צריך להכריע בין אפשרויות שונות ואין לי ודאות איזו מהאפשרויות נכונה. עכשיו גם הטענה הזאת עצמה שלי שאני צריך בעצם לפתח כלים להתמודד עם מצבי ספק היא בעצמה טענה שמניחה משהו. זה כשלעצמו לא דבר פשוט. אני היום מנסה לחשוף את כל ההנחות שאנחנו מחביאים מאחורי דברים שאיכשהו אנחנו נורא רגילים להגיד אותם, אבל אנחנו לא שמים לב שהרבה פעמים מאחוריהם יושבות כל מיני הנחות לא כל כך טריוויאליות. אז פה אני חושב שכבר תיארתי את זה לא פעם, אני אעשה את זה בקצרה את התהליך של ההתבגרות, כן? אז כי אני רוצה להגיע לאיך מתמודדים עם ספקות. אז אני הרבה פעמים נוהג לתאר את ההתבגרות של אדם או את ההתבגרות של הציוויליזציה שלנו במקביל כתהליך תלת שלבי. יש שלושה שלבים. שלב ראשון, אני מדבר על בן אדם כרגע, שלב ראשון זה שלב של ילדות, שהילד בעצם נוהג לקבל את מה שהמבוגרים אומרים לו כמובן מאליו, כן? אתה שואל את אמא למה השמש זורחת כל בוקר? אז היא אומרת לך כי כדור הארץ מסתובב סביב עצמו ולכן כל בוקר יש זריחה של שמש. אוקיי, הבנתי. זאת אומרת, הוא לא מעלה בדעתו לשאול ומי אמר לך שכדור הארץ מסתובב, כן? הוא אומר בסדר, אם אמא אמרה היא כנראה יודעת, או המורה או המורה או הרב או לא משנה מי שלא יהיה. ילדים בדרך כלל מקבלים דברים באופן דוגמטי. מה שהמבוגרים, כן? היודעי כל אומרים להם, זה נכון מבחינתם. זה שלב הילדות. ואז מגיע מרד הנעורים שהנער מתחיל לשאול את אמא שלו: רגע, אבל מי אמר לך שכדור הארץ מסתובב? אז היא יכולה להביא לו איזה שהם ראיות לזה, ואז הוא ישאל אותה: ומי אמר לך את זה? זאת אומרת הוא בקיצור במרד הנעורים הנער דורש הוכחה או הצדקה לטענות. הוא לא מוכן לקבל אותם באופן דוגמטי. רק בגלל שמישהו אמר זה לא מספיק כדי שאני אקבל את זה. אני רוצה הוכחה. ואז מגיע משבר סוף הנעורים, המעבר, משבר ההתבגרות, והנער מגיע להבנה שבעצם אין לו הוכחה לשום דבר. כי מה שכל הוכחה שמביאים לו זה תמיד מבוסס על הנחות מסוימות, וכשהוא ישאל: "ולמה את ההנחות האלה אתה מקבל?", אז יביאו לו לכל היותר עוד הוכחה שמבוססת על הנחות אחרות. אבל בסוף בסוף זה צבים כל הדרך עד למטה. זאת אומרת, אין לך, אתה לא יכול לייצר אמת שלא תלויה באיזשהן הנחות שהן עצמן לא מבוססות או שהן עצמן לא מוכחות. ואז הנער בעצם נכנס למשבר כתוצאה ממה שתיארתי קודם. אנחנו לא יכולים להגיע לוודאות. הוא מצפה לוודאות. אמת מבחינתו זו ודאות. אם יש לך הוכחה אני אקבל, אין לך הוכחה אז לא. והוא מצפה להוכחות כדי שתהיה לו ודאות ואז הוא יוכל לקבל את זה. הוא בטוח שהוא יהיה אדם רציונלי, לא כמו ההורים הטיפשים שלו, אלא הוא יקבל רק דברים שהם מוכחים, רק דברים שהם ודאיים, לא כמוהם שהם דוגמטיים כאלה כמו ילדים, הם מקבלים דברים רק אם מישהו אמר. אבל הוא מגיע באיזשהו שלב למסקנה ששום דבר לא יכולה להיות לו ודאות. בשום דבר לא יכולה להיות לו ודאות. שני ארגזי הכלים, הפילוסופי והתצפיתי והמדעי, אנחנו ראינו, אין דרך להגיע לוודאות. מה עושים במצב כזה? וזה בדיוק, אתם מבינים שבנקודה הזאת אנחנו נמצאים בדיוק בנקודה שבה נמצאתי לפני חמש דקות, כשהגעתי למסקנה שאין ודאות בכלום, ולכן צריך לגבש כלי התנהגות או הכרעה למצבי ספק. אבל פה הנחתי כבר משהו, שכשאני נמצא במצב של ספק ישנם כלים או שצריך לפתח כלים שיעזרו לי להתנהג או לקבל החלטות במצבי הספק. לא בטוח שבאמת זה המוצא המתבקש. אותו נער שנמצא במשבר והוא אומר ששום דבר לא יכול להיות ודאי ורק הוא מוכן לקבל אך ורק דברים ודאיים, מה עושים במצב כזה? אז כמו שאמרתי, המשבר נוצר כתוצאה משילוב של שתי הנחות או שתי טענות. טענה אחת, זה שרק דבר מוכח הוא קביל, רק דבר ודאי הוא קביל. והטענה השנייה, שאין שום דבר ודאי.

[Speaker D] כתוצאה מזה אין שום דבר קביל.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שיוצר את המשבר, הצירוף של שתי הטענות האלה. ומזה אפשר לצאת באחת משלוש צורות, בוא נגיד ארבע אבל הרביעית לא רלוונטית. אפשר לאמץ את שתי ההנחות, אפשר לוותר על הנחה א', אפשר לוותר על הנחה ב'. אלה שלוש אפשרויות, אין יותר קומבינטורית. אז אם אני מאמץ את שתי ההנחות אני נשאר עם שתיהן, מה המסקנה? אם רק דבר ודאי הוא קביל ואין שום דבר ודאי, מסקנה, שום דבר הוא לא קביל. המסקנה היא ספקנות. שום דבר לא קביל. ובמסקנה הזאת אין לי מה לגבש כלים להכרעה או לקבל החלטות במצבי ספק. אין דבר כזה החלטות, שום דבר, אין לך מה לעשות עם מצב כזה. זהו, אבוד. אתה נידון להישאר בספק כל חייך בלי יכולת להתמודד איתו. אתה ספקן. שום דבר לא יותר נכון מהיפוכו. זו אפשרות אחת. זה אם אתה נשאר עם שתי ההנחות שיוצרות את המשבר. אם אתה מוותר על ההנחה שאין שום דבר ודאי, ההנחה השנייה, אתה אומר לא, יש דברים ודאיים. איך? אבל הרי לא הארגז התצפיתי ולא הארגז הלוגי והפילוסופי, המתמטי נותנים לנו ודאות, אז מה כן? איך אתה מגיע לוודאות אם לא באמצעות שני הארגזים האלה? והתשובה היא פונדמנטליזם. פונדמנטליזם זו צורת ההתבגרות השנייה. יש ספקנות, זו התבגרות ראשונה, פונדמנטליזם זו התבגרות שנייה. מה זה פונדמנטליזם? יש לי איזשהו מקור סמכות או מקור ידע שהוא נעלה מכל ספק. זה לא לוגי, זה לא פילוסופי, זה לא מתמטי, זה לא מדעי, לא תצפיתי. זה משהו אחר. איזושהי כריזמה רוחנית על-הגיונית, על-שכלית, לא יודע בדיוק מה שאין לי שום ספק לגביה, היא נותנת לי ודאות, וכיוון שכך אני יכול לקבל את הדברים האלה כאמיתיים כי יש לי ודאות. שימו לב, הפונדמנטליסט נשאר עם ההנחה של הנער שרק דבר ודאי הוא קביל. הוא רק טוען, בניגוד לנער, שיש דברים ודאיים. לא צודק הנער שאין שום דבר ודאי. לא, יש דברים. יש לנו יכולת להגיע לוודאות. איך? במשהו לא יודע מה, על-טבעי, על-הגיוני, על-שכלי. אוקיי? זה מה שאני קורא פונדמנטליזם. למה זה פונדמנטליזם? בגלל שפונדמנטליזם זה, זה עמדה ברמה הפילוסופית אני מדבר עכשיו, פונדמנטליזם זאת עמדה שלא מעמידה את עצמה למבחן של חשיבה ביקורתית. זאת אומרת, אין דרך לבקר אותה. זה לא הלוגיקה, לא המדע, לא הפילוסופיה, שום דבר לא יערער אותה. זה פשוט נכון כי החליפה אמר, או כי הרבי אמר, או כי אני לא יודע מה, מישהו או ההורים שלי אמרו. זה לא משנה. זאת אומרת, מבחינתי זה נעלה מכל ספק, לא חשוף לביקורת מחשבתית או לחשיבה ביקורתית. זה נקרא פונדמנטליזם. למה פונדמנטליזם הוא מסוכן? את זה אני לא צריך לספר לכם. אבל ברמה העקרונית יכול להיות גם פונדמנטליזם לא מסוכן. זאת אומרת, יש פונדמנטליזם שהוא אדם דבק במוסר בלי מוכנות להעמיד אותו לחשיבה ביקורתית. הוא אדם מוסרי, פנאטי. אוקיי? אם תרזה. אז אין בעיה לחיות לידה, אדרבא, זה יכול להיות אפילו מאוד מאוד נעים, אם כי אנשים טובים מדי זה גם כן בעיה קצת, הם מציקים. אבל זה לא הפונדמנטליזם שעליו מדברים בשיח היום-יומי שלנו. אבל זה עדיין פונדמנטליזם במובן הפילוסופי. למה? כי זאת עמדה שלא מוכנה להעמיד את עצמה לחשיבה ביקורתית. במובן הזה זה פונדמנטליסטי. כמובן שהפונדמנטליזם שמטריד את האנשים יותר זה פונדמנטליזם שאותה עמדה שהוא לא מוכן להעמיד לחשיבה ביקורתית היא עמדה אלימה. היא עמדה שצריך לכרות את ראשו של כל אחד שלא שייך לקבוצה שלנו. ואם אל זה אתה לא מוכן להתווכח ועל זה אתה לא מוכן להעמיד את זה לחשיבה ביקורתית, זה באמת מסוכן. ולכן אנשים חוששים מפונדמנטליזם. אבל אני, אני חושש מפונדמנטליזם פילוסופי, לא רק מפונדמנטליזם פרקטי. אני חושש גם מאם תרזה. לא בגלל שהיא תהרוג אותי, אולי גם היא תהרוג אותי, אבל למה? כי אם היא פונדמנטליסטית, אז מחר בבוקר היא פתאום יכולה לאמץ באופן פונדמנטליסטי גם עקרונות אחרים. כמו שאמר מי זה? גראוצ'ו מרקס או לא זוכר, או ברנרד שו, לא זוכר מי אמר את זה, שיש לי המון עקרונות אבל אם הם לא מוצאים חן בעיניך יש לי גם אחרים. זאת אומרת, אז הטענה היא שפונדמנטליזם כשלעצמו זה קבלה או אימוץ עמדה מסוימת בלי להיות מוכן להעמיד אותה לחשיבה ביקורתית, לביקורת של חשיבה. אוקיי? זה נקרא פונדמנטליזם. הפונדמנטליזם זה צורת ההתבגרות השנייה. צורת ההתבגרות השלישית, פשוט זה מה שנשאר, האפשרות היחידה שנשארה, זה לוותר על ההנחה הראשונה, לא על השנייה. על ההנחה שרק דבר וודאי הוא קביל. וזה מה שאני קורא התבגרות סינתטית. זאת התבגרות שאומרת שאני מוכן לקבל כאמיתיות גם טענות שהן לא וודאיות. בניגוד למה שהנער שואל את ההורים שלו: מי אמר לך? תוכיח. יש לך הוכחה? אם אין לך הוכחה אני לא מקבל. אז לא התבגרתי. אני מקבל גם דברים שאין לי הוכחה עבורם. ואז כמובן עולה השאלה, ורק כאן עולה השאלה ששאלתי קודם. אוקיי, אז איך מקבלים את ההחלטות בתנאי אי וודאות? זאת אומרת, אם באמת אתה מוכן לקבל אמיתות למרות שאין לך וודאות לגביהם ואין לך הוכחה לגביהם, אז תגיד לי על בסיס מה כן. מה הם הכללים או מה הם העקרונות שעוזרים לך להתנהל בתוך מצב של ספק, בתוך מצב של אי וודאות? ואולי ממבט אחר זה יהיה יותר ברור החשיבות של העניין. כשהילד שואל את אבא שלו, את אמא שלו: מי אמר לכם? תוכיחו. בסדר? מה הוא בעצם אומר? הוא הרי יודע, הנער שואל, סליחה. הוא בעצם זוכר את תקופת הילדות שלו. בתקופת הילדות שלו הוא קיבל דברים באופן דוגמטי, סתם כי מישהו אמר. ואם מישהו אמר ויש לו זקן מספיק ארוך, זה כנראה נכון. אוקיי? עכשיו הוא התפקח מזה. עכשיו הוא כבר נער, הוא כבר יותר גדול, הוא כבר מבין, הוא כבר לא מקבל סתם דברים בלי הוכחה. הוא רוצה דברים עם הוכחה. אוקיי? הוא יהיה אדם רציונלי, לא אידיוט כמו ההורים שלו. ולכן הוא רוצה הוכחות. עכשיו אבא שלו, הוא בא לאבא שלו אומר לו: מי אמר לך שהשמש תזרח מחר? אולי כדור הארץ לא מסתובב? אז אבא שלו אומר: תראה, אני לא יודע מי אמר, אבל קומון סנס. זאת אומרת, לא משנה, עקרונות כאלה או אחרים גורמים לי לחשוב שזה יקרה גם מחר. לא בוודאות, כי האבא הוא אבא סינתטי, אבל לא בוודאות אבל זה כנראה נכון. אוקיי? נקרא לזה וודאות פרקטית, מה שאמרתי קודם. אוקיי? הנער כמובן לא יקבל את זה. למה הוא לא יקבל את זה? כי כשהנער מסתכל על אבא שלו אומר לו את זה, איך הוא מפרש את זה? הוא מבין שאבא שלו… אבא שלו בעצם תקוע במצב הילדות. אבא שלו מאמץ דברים בלי שיש לו הוכחה, כי הוא סתם דוגמטי. אבל אני הרי התפקחתי, אני כבר התבגרתי, אני כבר יודע שאני לא מוכן לקבל דברים סתם ככה, אני רוצה הוכחות. אז כשאבא שלו אומר לו, תראה אין לי הוכחה אבל זה ככה, השמש תזרח גם מחר. אז הילד אומר עזוב שטויות, האבא הזה תקוע בגיל הילדות, זאת אומרת הוא תינוק, כי הוא מקבל דברים באופן דוגמטי. איפה הטעות של הנער? הטעות של הנער זה שכשהוא מסתכל על המבוגר הוא מסתכל עליו במשקפיים שמכירות אך ורק שני מצבים, את מצב הילדות ואת מצב הנעורים. כשהוא רואה את האבא מולו הוא אומר, האבא הזה מקבל דברים בלי הוכחה, הוא כנראה תקוע במצב הילדות. אבל האבא הזה, אם זה אבא סינתטי, הוא בא מנקודת מוצא שונה, מנקודת מוצא בוגרת סינתטית שמה? שהיא מוכנה לקבל דברים בלי הוכחה. אבל זה לא דוגמטיות של ילד, אני לא מקבל דברים סתם כי מישהו אמר, אלא יש לי עקרונות איך אני אמור להתנהל במצבי ספק והם עוזרים לי לתמרן למרות אי הידיעה, לקבל החלטות בתנאי אי וודאות. זה ההבדל בין האבא לבין הילד. הילד מקבל דברים סתם כי מישהו אמר, זה דוגמטי, זה באמת לא נכון לעשות. האבא לא יקבל כל דבר סתם כי מישהו אמר, אלא הוא מפעיל מערכות כלליות שמורות לו איך לקבל החלטות, איך לחשוב בתנאי אי וודאות. ובמובן הזה הוא שונה מהילד הדוגמטי. עכשיו הנער שעבר רק את שלב הילדות והנעורים מסתכל על האבא והוא כמובן רואה אותו כילד, הוא מקבל דברים בלי הוכחה. הוא לא מבין כי הוא עוד לא עבר את השלב הזה, הוא לא מבין שהאבא לא חזר מהנעורים לילדות, האבא התקדם לשלב של ההתבגרות הסינתטית. וכיוון שכל אחד מאיתנו צריך להתגלח על הזקן של עצמו, כן? אף אחד לא לומד מההורים שלו, אנחנו תמיד לומדים מהשגיאות של עצמנו, אנחנו חייבים להיכשל ואז אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. אז אין ברירה, אנחנו נצטרך לעבור בעצמנו את תהליך ההתבגרות ולא נקבל את השכל הישר של אבא שלנו או של המורה שלנו או של מי שלא יהיה, ואנחנו נצטרך להגיע למסקנות האלה בעצמנו. אבל בסוף בסוף הנקודה החשובה היא שבאמת השאלה של הנער היא שאלה טובה. הרי אתה המבוגר הסינתטי מקבל דברים שאין להם הוכחה, שאין לך וודאות לגביהם, במה אתה שונה מהילד הדוגמטי? גם הוא סתם קיבל דברים כי מישהו אמר באופן דוגמטי, אז גם אתה סתם דוגמטי. מה ההבדל ביניכם? ההבדל ביניהם הוא אחד ויחיד, שהאבא המבוגר הסינתטי יש לו כללים איך מתנהלים במצבי ספק. הוא לא מקבל דברים סתם כעניין דוגמטי, אלא יש לו עקרונות שאומנם לא נותנים לו וודאות, כי הוא עדיין במצב של אי וודאות, מצב של מידע חסר, מצב של ספק, אבל יש לו עקרונות שעוזרים לו להתנהל באופן רציונלי, באופן הגיוני בתוך מצב כזה. וזה סוג הדברים שהילד או הנער לא יכולים לקבל, לא קולטים, הם עוד לא הגיעו לשלב ההתבשלות הזאת. אוקיי? אגב רק במאמר מוסגר ופה אני אסיים, תהיתי פעם למה כל הגאונים בגיל שש עשרה הם תמיד עושים דוקטורט במתמטיקה. היום אני מדבר הרבה על מתמטיקה. למה לא בספרות או בפיזיקה או באני לא יודע מה, בפסיכולוגיה? אני חושב שמתמטיקה זה סוג מסוים של כישרון שגם נערים יכולים להצליח בו. זאת אומרת אתה לא בהכרח צריך להיות מבושל מחשבתית כדי להיות טוב במתמטיקה. זאת אומרת בשביל להיות חוקר אולי כן, אבל בשביל להיות טוב במתמטיקה אתה יכול, אם יש לך איזה תפיסה טובה של צורת החשיבה הלוגית הזאת, אתה יכול להיות גאון במתמטיקה בגיל שש עשרה. אתה כמעט לא יכול להיות גאון בספרות או בפיזיקה בגילאים כאלה. זה תחומים שהם כיוון שהם לא מתמטיים הם לא וודאיים, זה דורש איזשהו סוג של בשלות מחשבתית כדי להגיד דברים בעלי טעם בתחומים האלה. ולכן ההתבגרות הסינתטית לא בכדי מגיעה יחד עם איזושהי בגרות או בשלות נפשית. זה לא סתם הולך ביחד, כי יש פה משהו שאת המתמטיקה גם נער יכול להבין. אני מוכיח לו שאם איקס שווה וואי וואי שווה זד אז איקס שווה זד, את זה כל ילד מבין. לא תמיד הוא יעלה על זה לבד, הוא צריך עזרה של המורה, ולאחר שהמורה יסביר לו הוא יבין, אין שום בעיה להבין את זה. אבל להבין רעיון בספרות או להבין רעיון פסיכולוגי או להבין רעיון בפיזיקה, את זה יהיה לילד יותר קשה, הוא צריך איזשהו סוג של בשלות. במובן הזה באמת ההתבגרות הסינתטית, המוקד שמה זה לא רק הסינתטיות אלא גם ההתבגרות. זאת אומרת, זה דורש איזשהו סוג של בשלות להבין שיש מצבים שבהם אני לא מתנהל בוודאות. אמת היא לא ודאית, ועדיין יש דרכים נכונות להתנהל ודרכים לא נכונות להתנהל. וכאן נכנסת בעצם כל, נכנס כל הנושא שלנו פה. כללים איך אנחנו מתנהלים במצבי ספק. ההסתברות זה כמובן חלק חשוב מהכללים האלה, אבל לא רק. הכללים האלה הם בעצם כללים שעוזרים לנו להיות בוגר סינתטי. איך אני מתנהל בתוך מצבים של ספק. זה בעצם הנושא שלנו. אוקיי, נעצור כאן. אם יש הערות, שאלות אז אפשר.

[Speaker E] אתה מקודם דיברת על הוודאות המתמטית דרך ההוכחה של גדל ולא כל כך הבנתי. השאלה אם זה משהו שהוא קריטי להבנה להמשך הסדרה או שזאת סתם דוגמה?

[הרב מיכאל אברהם] זאת דוגמה, זה לא קריטי. הטענה שניסיתי להראות דרך זה, פשוט במשפט, ניסיתי דרך זה להראות שכשמתמטיקאים מדברים על הוכחה הם מדברים על הוכחה בתוך מסגרת מסוימת נתונה של הגדרות, הנחות, כללי גזירה וכן הלאה. אין הוכחה נקודה. הוכחה זה תמיד תלוי הקשר, ולכן תמיד האמת המתמטית היא אמת היפותטית, למרות שאנחנו דווקא רגילים לחשוב שהמתמטיקה היא מלכת הוודאות, כן, זה הכלי הכי טוב להגיע לוודאויות, זה ודאויות בתוך פריימוורק נתון.

[Speaker F] זה אותו עניין כמו סכום זוויות במשולש?

[הרב מיכאל אברהם] כן, סכום זוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות בתוך מסגרת אוקלידית, עם ההנחות והגדרות והתכונות של מרחב אוקלידי. אנחנו לא אומרים את זה בדרך כלל, מתמטיקאים שמים את זה על השולחן כשהם שמים את האקסיומות. אבל אנחנו בדרך כלל רגילים לדבר על זה כאילו זאת אמת מובנת מאליה, סלף אבדינט. כן, זה ברור, סכום זוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. לא, זה לא ברור וזה גם לא נכון בהכרח. זה תלוי בהנחות. במרחב אוקלידי ישר זה ככה.

[Speaker D] רק הערה מצד הלכה אנחנו אומרים שספק פיקוח נפש דוחה שבת. ואני תמיד למדתי לא כל ספק, אם הספק מספיק קטן, ספק שזה אחד ממיליון, זה לא דוחה שבת.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו נגיע לזה כי זה יחזיר אותנו להבדל בין וודאות פרקטית לוודאות פילוסופית. יש מצבים שברמה, יש שם ספק ברמה הפילוסופית אבל יש וודאות פרקטית. זה מספיק טוב. חוקי הפיזיקה למשל, יש לי בהם וודאות פרקטית. זה לא וודאות פילוסופית, הם יכולים להיות לא נכונים. אבל יש לי וודאות פרקטית. וודאות פרקטית זה וודאות פור אול פרקטיקל פורפוסס. זאת אומרת, על זה נדבר עוד כמובן, נגיע לזה. אוקיי, אז שבת שלום, בשורות

[Speaker D] טובות, להתראות.