ספק וסטטיסטיקה – שיעור 29

[הרב מיכאל אברהם] טוב, דיברנו בפעם הקודמת על, כן, בעקבות חוק המספרים הגדולים דיברתי קצת על המושג הסתה. ואמרתי שאפשר להבין אותו דרך התופעה שתיארתי, הרמב"ם והראב"ד וכל התופעה שתיארתי כהשפעה על קולקטיב על ידי שינוי הסביבה שבתוכה הקולקטיב פועל. ברגע שאתה משנה את הסביבה אז הסיכויים של כל פרט מתוך הקולקטיב משתנים, למרות שכל פרט עדיין יכול לבחור באופן חופשי, אבל התמונה הכללית של מכלול הפרטים כנראה תשתנה בהתאם לשינוי הנסיבות. וזה האופן שבו ניתן להשפיע על התנהגות של קולקטיב בלי לשלול מכל אחד מן הפרטים בחירה חופשית. ואמרתי שלמעשה התיאור הזה עומד גם בבסיס הדיון על המושג הסתה. כאשר אני מסית מישהו לעשות עבירה, על פניו נראה שבסופו של דבר יש לו בחירה חופשית ואם הוא החליט לעשות את מה שהוא עשה האחריות היא עליו, כן, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, עוד מעט ניכנס לזה קצת. ולכן בעצם להסתה לא אמור להיות שום, לא אמורה להיות שום משמעות עבריינית. אני יכול לעשות מה שאני רוצה עם הסתה והבן אדם בסופו של דבר יש לו בחירה חופשית והוא מחליט. מצד שני ברור שזה שיש לו בחירה חופשית לא אומר שההסתה שלי לא עשתה כלום, כי ההסתה שלי, אם אני מסית מוכשר לפחות, מצליחה לשנות את הסביבה שבתוכה פועל אותו אדם, לכן להגדיל את הסיכוי שאותו אדם פרטי יעשה עבירה. נכון, יש לו בחירה חופשית, אבל עדיין יהיה לו יותר קשה לבחור אחרת. ואם אני מדבר על הסתה של ציבור, אז כאן זה כבר כמעט תוצאה דטרמיניסטית. הבאתי לזה את הדוגמאות על, כן, על הפסק של הרב מרדכי אליהו לגבי בדיקת נשק, פריקת נשק עם פנס בשבת, בליל שבת, שהוא אומר שבאופן עקרוני הסיכוי שאם לא תבדוק באמצעות פנס אלא תכניס את האצבע לבית הבליעה יקרה איזשהו סוג של אסון, כן, מישהו ייהרג או ייפצע, הוא סיכוי אפסי. לכן ברור שהשיקול הזה כשלעצמו לא מצדיק להדליק את הפנס בערב שבת. אבל אם ההוראה הזאת ניתנת לציבור שלם, לאלפי קצינים שיש בצבא מקבלים את אותה הוראה, אז סיכוי של אחד לאלף או אחד לעשרת אלפים או לא יודע בדיוק כמה לזה שיקרה משהו הופך פתאום להיות לאיזושהי תוצאה כמעט דטרמיניסטית. זאת אומרת, אם אני משנה את המשקלות ההסתברותיים, כן, את הסיכויים שדבר כזה יקרה בכל מקרה, אז בעשרת אלפים מקרים כבר אני יכול להניח שמקרה אחד, שניים, שלושה, לא יודע כמה, יקרו כמעט בוודאות. ולכן כשאני מדבר על קבוצות גדולות ההסתה או במקרה הזה ההוראה ההלכתית יש לה השפעה כמעט דטרמיניסטית, למרות וכמו שאמרתי בעבר אולי בגלל שלכל אחד מהפרטים יש בחירה חופשית ולכל אחד מהפרטים יש סיכויים לפה ולשם. אבל חוק המספרים הגדולים אומר שברמה הקולקטיבית אני בעצם יצרתי במו ידיי את התוצאות האלה. זה פחות או יותר איפה שנעצרנו בפעם הקודמת. אני רוצה קצת להיכנס בכל זאת לעניין של הסתה בהלכה, כי על פניו נראה שבהלכה אין להסתה מעמד. זאת אומרת, מי שמסית אדם אחר לעבירה, ההלכה לא רואה בזה דבר פסול הלכתי. זה לא לפני עיוור? מה?

[Speaker B] זה לא לפני עיוור? לא ברור לי.

[הרב מיכאל אברהם] לא ברור לי. כי בסופו של דבר בלפני עיוור מדובר במצב שהבן אדם שמולי הולך לעשות עבירה, אוקיי? ואני מסייע לו אפילו במזיד ואני מסייע לו, אבל הסיוע הזה בבירור יוביל לעבירה. לעומת זאת במקרה של הסתה לאדם יחיד אני מדבר כרגע, במקרה של הסתה לאדם יחיד אין פה שום וודאות שתקרה עבירה, א', דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? אז באופן עקרוני זה שאני מסית אותו אז מה? הוא עדיין צפוי או אמור לשמוע בקול הקדוש ברוך הוא ולא לעשות את העבירה. זה ששיניתי קצת את המשקלות שבתוכו פועל, כן, הנסיבות שבתוכו פועל, אז שיניתי, עדיין יש לו בחירה חופשית, יש לו אחריות על מה שהוא עושה, ולכן קשה מאוד לראות במה שאני עושה עבירה. בטח אתה לא יכול להגיד שזה תרי עבר דנהרא, או שזה לפני עיוור דאורייתא. אתה לא יכול להגיד שבלי ההסתה שלי הוא לא יכול היה לעשות את העבירה. להפך, הוא יכול לעשות את העבירה בעצמו לגמרי בלי שום קשר להסתה שלי. הסתה שלי בסך הכל מנסה לגרום לזה שהוא אכן יעשה את זה בפועל, אבל זה לא שבלידי הוא לא יכול לעשות את זה. לכן תרי עבר דנהרא בוודאי אין כאן. אבל גם בלי תרי עבר דנהרא, אני בספק רב אם, בלי תרי עבר דנהרא לפי רוב הראשונים יש איסור של מסייע, גם אם זה לא איסור של לפני עיוור, אני בספק אפילו אם יש כאן איסור של מסייע מדרבנן. כמו שאמרתי, כי יש לו בחירה חופשית והוא יכול לעשות את זה בלי שאני עוזר לו כביכול בעניין הזה. אני הסתתי אותו, אז מה? יש לו בחירה חופשית. אז לכן בהסתכלות ההלכתית הפשוטה נראה שלסתה אין מעמד של עבירה, לא רואים את המסית כעבריין. אמרתי שמסית לעבודה זרה הוא כנראה קצת שונה, עוד מעט נראה. מה אלוקים רצה מהנחש?

[Speaker C] מה? לא שומע. מה אלוקים רצה מהנחש?

[הרב מיכאל אברהם] נגיע לנחש, זאת בדיוק הסוגיה, עוד רגע נגיע לזה.

[Speaker B] וכשאני מסית את עצמי, אז אין גם כן עבירה, כן?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה נקרא להסית את עצמך? העבירה היא כשאתה תעשה את העבירה, אז יש לך עבירה. מה נפשך? אם לא תעשה את העבירה אז מה הבעיה? אם כן תעשה את העבירה, אז העבירה שאותה עשית היא העבירה שלך, לא זה שהסתת את עצמך לעשות עבירה. הבסיס ההגיוני לעיקרון הזה שלא רואה בהסתה מעשה בעייתי זה הסברה של דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. הסברה הזאת עולה בעיקר בקשר לשליחות לדבר עבירה. הגמרא בכמה מקומות אומרת שאין שליח לדבר עבירה, למה? כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. כשאני שולח מישהו לעשות עבירה, שולח מישהו לרצוח, או לא יודע מה, או לגזול או מה שלא יהיה, להעיד עדות שקר, אז במצב כזה מי שעשה את העבירה הוא האחראי לה, הוא העבריין, ומי ששלח אותו פטור. הגמרא מסבירה למה, עוד פעם יש כמה הסברים, מקורות בגמרא, אבל כהסבר, הסברה שמופיעה היא אחת, וזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. כלומר, באים בטענות אל השליח ואומרים לו, מה שליח אומר? הוא הסית אותי, מה אתם רוצים? תאשימו אותו. ואומרים לשליח מה זאת אומרת הוא הסית אותך? יש לך בחירה חופשית. בסופו של דבר זה שהוא הסית אותך אז מה? היית צריך עדיין לשמוע בקולו של הקדוש ברוך הוא ולא בקולו של המסית. ואם אתה החלטת לא לשמוע בקול הקדוש ברוך הוא אלא בקולו של המסית, זאת החלטה שלך, ואתה אחראי לה, ולכן אל תיתלה באשמתו של המסית, ברור שאתה אחראי למה שעשית. עדיין צריך להבין.

[Speaker B] טוב, אבל כן זה לא הסתה הרב, המשלח לא הסית את השליח, השליח עושה כביכול פקודה, זה לא הסתה.

[הרב מיכאל אברהם] קודם כל, קודם כל יש פה מימד של הסתה. כן, הוא מסית אותו, למה לא? זה שהוא שליח אז מה אם הוא שליח? עדיין יש פה הסתה. אבל עוד רגע, אני עוד לא הגעתי להסתה, אני בינתיים מדבר על שליחות לדבר עבירה.

[Speaker B] הסתה עוד רגע נראה. אבל בהסתה השליח עושה את ה… לא, בשליח לדבר עבירה השליח עושה את העבירה בשביל המשלח, מה שאין כן בהסתה האדם עושה את העבירה לעצמו.

[הרב מיכאל אברהם] מה אם הוא עושה את זה בשביל המשלח?

[Speaker B] מה זה משנה?

[הרב מיכאל אברהם] הסית אותך לרצוח, עכשיו אתה הולך לרצוח, אז מה, רצחת בשבילי? תכלס רצחת.

[Speaker B] כן, בהסתה תכלס רצחת, לא בשביל המשלח.

[הרב מיכאל אברהם] גם בשליח לדבר עבירה. מה ההבדל? שליח לדבר עבירה, מה זאת אומרת, אז מה אם רצחת בשבילי? תכלס רצחת. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. מה, אם זה בשבילי אז מותר? אז הקדוש ברוך הוא לא אוסר רצח?

[Speaker B] לא, זה אסור, אבל אני לא. זה מילים.

[הרב מיכאל אברהם] בסוף בסוף העיקרון של ההסתה לכאורה קיים גם כאן. עוד רגע נראה, הקשר להסתה, זה הגמרא עושה את הקשר הזה, אבל אני אדבר כרגע על שליח לדבר עבירה. אז בשליח לדבר עבירה הגמרא אומרת, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? האחריות היא על השליח. אבל פה צריך לשים לב טוב, מה פירוש האחריות היא על השליח? אז יכול להיות, יש הרי שתי שאלות פה. א', השאלה האם אני יכול לפטור את השליח מאחריות? התשובה היא לא. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. ב', השאלה היא האם אני יכול להאשים את המשלח? להאשים את המשלח, מה זה רלוונטי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים זה סברה לחייב את השליח, לא לפטור את השליח. אבל זאת לא סברה לפטור את המשלח. כמובן שאם אני מדבר על העבירה שבסופו של דבר נעשתה, היה מקום להגיד, אחריות על עבירה מוטלת אך ורק על אדם אחד. מי שבסופו של דבר החליט לעשות את זה, הוא האחראי. ברגע שהוא האחראי, המשלח פטור. אז אני לא צריך הסבר למה לפטור את המשלח. מספיק שיש לי הסבר למה לחייב את השליח. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אומר שהשליח ודאי חייב. ברגע שהשליח אחראי, אז זהו, אז האחריות היא עליו ואני לא מטיל את האחריות על המשלח. אבל זה הכל אם אני בעצם מניח שהתביעה שלי כלפי המשלח היא תביעה על העבירה שנעשתה בסוף. אתה אחראי לעבירה שנעשתה בסוף כי אתה הסתת. אבל היה מקום להבין אחרת, או אתה שלחת, כן, אבל היה מקום להבין אחרת. התביעה כלפיך היא על עצם העובדה שניסית לגרום לזה. לא, זה בעצמו נחשב עבירה. לא שהעבירה, נגיד אני הסתתי מישהו לרצוח או שלחתי שליח לרצוח. עכשיו השליח רצח. אז האחריות על מעשה הרצח הגענו למסקנה היא על השליח, בגלל שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. ממילא אין אחריות על הרצח על המשלח. הכל נכון. אבל עדיין היה מקום להגיד שיש אחריות על המשלח לא על הרצח אלא על ההסתה. ההסתה היא בעצמה עבירה, לא שההסתה היא רק סברה למה האחריות על העבירה שקורית בסוף מוטלת על המסית, אלא היה מקום להגיד לא, ההסתה היא בעצמה סוג של עבירה. מה שכתבו פה קודם, כשאתה הסתת או שלחת שליח לדבר עבירה, בעצם שינית את המפה הטופוגרפית שבתוכה עובד השליח. עכשיו נכון שבסוף בסוף השליח יש לו בחירה חופשית, ואם הוא בחר האחריות היא עליו, אבל היה מקום לומר בסדר, אבל עדיין יש אחריות על המשלח על עצם זה שהוא שינה את המפה הטופוגרפית, שהוא שינה את הסיכויים. זה לא אחריות על הרצח שקרה בסוף, זה אחריות על שינוי המפה הטופוגרפית. יכול להיות שזה עצמו מעשה בעייתי. טוב, הוא מעשה בעייתי כי הוא כמובן בסיכוי מסוים גורם לרצח בסוף לקרות, אבל זה עדיין יכול להיות מוגדר כעבירה שהיא עבירה לעצמה. כעין זה משהו שאנחנו נגיע אליו אולי בהמשך לגבי דיני ספקות. יש דיון האם מה שאוסרים עליי ספק בהלכה, נגיד יש פה חתיכת בשר שאני לא יודע אם זה חזיר או פרה. אז אני בספק. עכשיו מה האיסור לאכול את זה, את החתיכה הזאת? היה אפשר להגיד שהאיסור לאכול את זה זה איסור אכילת חזיר. יש פה סיכוי שזה אכילת חזיר, אתה לא יכול להתעלם מחמישים אחוז, יש פה חמישים אחוז שזה חזיר, לכן תתרחק. אבל היה אפשר להגיד לא, האיסור הוא על עצם לקיחת הסיכון. עצם העובדה שאני אוכל משהו שיש חמישים אחוז שהוא חזיר, לקיחת הסיכון הזאת בעצמה היא האיסור. הנפקא מינה היא מה קרה אם התברר בסוף שזה פרה, בשר פרה ולא חזיר. אז אם מה שבאים אליי בטענות אתה אכלת חזיר, לא אכלתי, אכלתי פרה. אבל אם באים אליי בטענות איך זה יכול להיות שלקחת סיכון, חמישים אחוז זו עבירה דאורייתא, טענה זאת קיימת גם אם בסוף התברר שזה פרה. כעין זה אנחנו נגיע לזה שנדבר על ספקות בהמשך, אבל כעין זה אני רוצה לומר גם על ההסתה או על שליחות לדבר עבירה, השאלה היא מה אני רוצה, על מה אני רוצה להאשים את המשלח, סליחה. האם אני רוצה להאשים אותו על העבירה שקרתה בסוף, או שאני אאשים אותו על עצם פעולת ההסתה. אולי זאת עצמה עבירה. וברמה העקרונית אולי זה קשור קצת למה שאליהב אמר קודם שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אומר שהשליח חייב ממילא המשלח פטור, על מה? על העבירה שהשליח עשה. אבל עדיין יכול להיות דיון מה קורה עם עצם ההסתה או שליחת השליח, האם זה בעצמו עבירה? לא שזה מטיל עליי אחריות על מה שהשליח. האם זה בעצמו עבירה? אז כאן היה אולי מקום להגיד שזה ההבדל בין מסית לבין משלח. משלח, כל הדיון במשלח הוא בשאלה למי לייחס את העבירה שנעשתה בסוף. האם שלוחו של אדם כמותו גם לגבי עבירות? האם העבירה שקרתה בסוף נחשבת כעבירה שאני המשלח עשיתי אותה, או שעל דבר עבירה לא אומרים שלוחו של אדם כמותו? וזה מה שנאמר באין שליח לדבר עבירה, שלא אומרים שלוחו של אדם כמותו. כי שם כל הדיון הוא בשאלה האם אתה אחראי על העבירה שקרתה בסוף. אבל בסוגיית ההסתה הדיון הוא אחר לגמרי. הדיון או יכול להיות אחר לגמרי. הוא לא בהכרח דיון בשאלה האם אתה אחראי למה שקרה בסוף, אלא יכול להיות שעצם העובדה שהסתת זה בעצמו מעשה בעייתי, זה בעצמו עבירה. בלי קשר לשאלה של האחריות על מה שקרה בסוף, ואולי אפילו שום דבר לא קרה בסוף, עדיין אתה הסתת. אוקיי, ולכן, ואגב, מה שאמרתי קודם לאליאב, אם באמת אני עושה את ההבחנה הזאת בשליח לדבר עבירה לבין מסית, ברור שאני עדיין יכול לחזור למשלח ולהגיד, נכון שאין שליח לדבר עבירה, אבל אין שליח לדבר עבירה זה רק בהיבט הזה של האם המשלח אחראי לעבירה שקרתה, תשובה היא לא כי אין שליח לדבר עבירה. זה לא אומר שאני לא יכול להאשים את המשלח מדין מסית, שזאת סוגיה אחרת לגמרי. בסוגיה הזאת הסוגיה של שליח לדבר עבירה לא עוסקת, היא לא מדברת על סוגיית הסתה, היא רק עוסקת בשאלה מי אחראי על העבירה שקרתה. זה דיון אחר. ולכן מה שאמרתי זה שאליאב אולי צודק אבל גם אני במה שעניתי לו אני צודק. אוקיי, זאת אומרת המשלח אפשר לבוא אליו בטענות כמסית למרות שאליאב צודק שהדיון בשליח לדבר עבירה והדיון במסית הם דיונים אחרים. כי הדיון בשליח לדבר עבירה זה דיון באחריות על העבירה שקרתה. הדיון במסית לפחות יכול להתפרש כדיון על עצם פעולת ההסתה, בלי קשר לשאלה אם אתה אחראי לעבירה שקרתה בסוף. יכול גם להתפרש לא כך, אבל זה יכול גם להתפרש ככה ואז יהיה פה איזשהו סוג של הבדל. אז האמת שלגבי אין שליח לדבר עבירה, אז כמו שאמרתי הגמרא אומרת יש את הסברה של דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, לכן האחריות היא על השליח והמשלח פטור. אבל בהסבר של העיקרון למה השליח חייב והמשלח פטור נחלקו האחרונים. יש אחרונים שרוצים לטעון, זה ההסבר המקובל, שבעצם אין אחריות, האחריות היא על השליח, יש לו בחירה חופשית והוא היה צריך לשמוע בקול הרב, בקול הקדוש ברוך הוא ולא בקול התלמיד, האדם ששלח אותו, ולכן האחריות היא אחריות עליו. זה ההסבר המקובל, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. אמרתי שלפי ההסבר הזה עדיין אפשר להאשים את המשלח בתור מסית. עכשיו בא הסמ"ע ורוצה לטעון לא, ההסבר הוא הסבר אחר. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, הסברה הזאת אומרת בעצם מי שטוען אותה טוען אותה המשלח. והמשלח בעצם אומר: מה אתם רוצים? אני לא העליתי בדעתי שהשליח באמת ישמע לי ויעשה את זה, כי הרי היה ברור לי שהוא ישמע בקול הקדוש ברוך הוא. עכשיו אתם מבינים שאם מבינים כך את הסברה של דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, זאת סברה שגם פוטרת את המשלח, לא רק מחייבת את השליח. הסברה שמחייבת את השליח זאת הסברה של רבי עקיבא איגר, שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, יש לך בחירה חופשית, היית צריך לשמוע בקול הקדוש ברוך הוא ולא בקול המשלח. אבל יש את הסברה של הסמ"ע, הסברה של הסמ"ע היא סברה שפוטרת את המשלח. הסברה של רבי עקיבא איגר לא פוטרת את המשלח, לא בהכרח, אבל הסברה של הסמ"ע פוטרת את המשלח כי המשלח בעצם טוען: עזבו את זה שאני לא אחראי לפעולה שקרתה בסוף, זה ברור, אני טוען שגם אני לא נחשב מסית בכלל. אתם לא יכולים לבוא אליי בטענות גם על עצם פעולת ההסתה, לא רק שאתם לא יכולים להטיל עליי אחריות על מה שקרה, גם על פעולת הסתה אתם לא יכולים לבוא אליי בטענות, כי זאת לא פעולת הסתה. פעולת הסתה זאת פעולה שאני עושה כדי לגרום לשני לעשות משהו, אבל אני סתם צחקתי, כן? היה ברור לי שזה לא יעשה שום דבר, כי הרי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, ברור היה לי שהוא לא ישמע בקולי. אז אי אפשר לבוא אליי בטענות, זה לא רק האמירה שהוא אחראי, אלא זו האמירה שאני לא אחראי. כך מסביר הסמ"ע. עכשיו זה אבל כיוון ש…

[Speaker D] זה התממות גמורה. מה? לא הבנתי. זה התממות גמורה, כאילו אני חשבתי שכל העולם

[הרב מיכאל אברהם] צדיקים, כולם, באמת.

[Speaker D] איזה מן טענה זו?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, בוא נדבר על עבירה.

[Speaker D] אני חשבתי שהוא לא ישמע לי כי כולם צדיקים ישמעו לרב והם לא מוסתים, כל הזמן כולנו מוסתים, כל הזמן.

[הרב מיכאל אברהם] אתה מציג את זה גם כן בצורה קצת מתממת, כי בסופו של דבר מה זאת אומרת כולנו צדיקים? אני שולח מישהו לרצוח. אתה מבין שבסופו של דבר אני יכול לטעון לא העליתי בדעתי שהוא באמת יעשה את זה? רצח זאת עבירה חמורה. אוקיי, לכן אני אומר שזה תלוי בסוג העבירה. המחשבה שלך גם לקחה את הדברים רחוק מדי. יש עבירות מסוימות שבהן מאוד סביר לשמוע מהמסית או מהמשלח את הטענה: שמע, לא העליתי בדעתי שהוא באמת יעשה את זה. אוקיי? אתם יודעים, סביב יגאל עמיר הרבה פעמים היו טענות כאלו, אפילו מי שאמר שיש לרבין דין רודף, בעצם חלק מהאנשים אמרו מה זאת אומרת? התכוונו כן ברמה העקרונית, לא העליתי בדעתי שמישהו באמת יעשה את זה. עכשיו, אני יכול לשמוע טענה כזאת. זה בכל זאת פעולה קיצונית, בהחלט יכול להיות שמישהו יגיד למרות שהוא כאילו הסית את השני, הוא יכול לטעון: שמע, לא חשבתי שבאמת ישמע בקולי. למה הסתת אותו? לא יודע, סתם שפכתי עליו את התסכול שלי ממעשיו של רבין. אוקיי, לא משנה כרגע, אבל לא העליתי בדעתי שהוא באמת יעשה את זה. זה טענה אחת. מעבר לזה אני רוצה לומר, הטענה של הסמ"ע והטענה של רבי עקיבא איגר לא כל כך שונות זו מזו. יש תלות ביניהם. יכול להיות שהבן אדם לא באמת העריך שהשני לא ישמע בקולו. אבל מה שהוא טוען זה: זכותי לטעון שהוא לא ישמע בקולי. זה לא שבאמת זה מה שהערכתי, אלא כיוון שיש לו בחירה חופשית, וכיוון שהאחריות היא עליו והוא החליט לעשות את העבירה ולא לשמוע בקול הקדוש ברוך הוא, אז זכותי לטעון שמה שאני עושה הוא לא עבירה, לא הסתתי אותו. כי לא חשבתי שהוא ישמע בקולי ולא בקול הקדוש ברוך הוא. מה זאת אומרת לא חשבתי? לא במובן שזאת באמת הייתה הערכת המציאות שלי, אלא במובן הזה שאם הוא עשה את זה האחריות היא עליו, מה אתם רוצים ממני? ואז זה גם פוטר אותי לא רק מחייב אותו. זה מה שהסמ"ע רוצה לומר. זה כבר מאוד קרוב לרבי עקיבא איגר, אבל עדיין הוא רוצה להרחיב את זה כדי לפטור גם את המשלח לא רק כדי לחייב את השליח. ואז זה כבר נשמע יותר סביר במציאות, אם כי פחות סביר שלזה הסמ"ע התכוון. אבל הסברה הזאת כבר יותר קבילה מבחינת המציאות. זה לא שאני אומר לא חשבתי שהוא ישמע בקולי באמת, שזאת באמת הייתה הערכת המציאות שלי שהוא לא ישמע בקולי. אלא הטענה שלי ברגע שהוא החליט בבחירתו החופשית, אז גם אם הוא שמע בקולי זאת בעיה שלו. אני לא אחראי על זה שהוא מחליט לשמוע בקולי.

[Speaker D] אבל אם הטיעון הוא נקודתי שהוא לא ישמע לי, אז יכול להיות הרבה סברות שהוא לא ישמע לי. אולי אני לא כל כך חכם, אולי העצה שלי שטותית, אולי ההצעה שלי קשה לביצוע, שלל צרות. ובין השאר גם דברי הרב ודברי התלמיד.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא אחד מהטיעונים, ההבדל בינו לבין כל ההצעות האחרות זה שהטיעון הזה, שבעיניי הוא לא חלש בכלל, אבל הטיעון הזה קיים בכל המקרים של שליח לדבר עבירה. הטיעונים האחרים שאתה מעלה הם לא מהותיים. לפעמים יהיה זה, לפעמים יהיה זה, לפעמים לא יהיה אף אחד מהם. אבל אין שליח לדבר עבירה, דברי הרב דברי תלמיד דברי מי שומעים באופן מהותי בכל שליחות לדבר עבירה זה תמיד קיים. לכן זה לא סתם אחד מהרבה טיעונים אחרים, זה הטיעון המהותי היחיד שמופיע תמיד בכל מצב של שליחות לדבר עבירה. אם זה היה מסובך, זה היה קשה, אין לי כריזמה, אני לא חכם גדול, תלוי מי אני תלוי מה, תלוי בנסיבות. לפעמים זה כן נכון לפעמים זה לא נכון, זה לא מהותי. אם באמת אגב, אם באמת יש מצב שבו אני אידיוט, וגם אני יודע שאני אידיוט, והוא גם לא מעריך אותי, והיה ברור לי שהוא לא ישמע בקולי, כאן יכול להיות אפילו בלי החידושים של אין שליח לדבר עבירה, בית הדין היה מחליט מסברתו שאין פה שליח לדבר עבירה. כי בית הדין היה אומר שמע במקרה כזה ברור שהוא לא שמע בקולך. לכן פה זה לא הדין הכללי של אין שליח לדבר עבירה, פה זה באמת הערכה שהוא לא עשה את זה בשליחותך, לכן אין פה שליחות בכלל. היה מקום לסברה הזאת אבל זה הכל סברות מקומיות אם במקרה הנסיבות הן באמת נסיבות כאלו. אבל דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים זה לכל נסיבות לכל מצב של שליחות לדבר עבירה. לכן מבין את הסברה הזאת, זה לא במקרה או אחת מתוך רבות.

[Speaker B] למה בכלל שזה יהיה טענת פטור? לא העלית בדעתך שהשליח יקשיב לך או שיעשה את מה שאתה אומר לו? בסדר גמור אבל תכלס הוא הקשיב לך והוא עשה את מה שאמרת לו אז אתה אשם גם אם. לא עלית בדעתך?

[הרב מיכאל אברהם] פעולת ההסתה זאת פעולה שמעבר למצוות צריכות כוונה, כן, או עבירות צריכות כוונה, אלא בפעולת ההסתה הכוונה היא חלק מהותי מהעבירה. הסתה זאת לא סתם הנעת שפתיים. הסתה זה הנעת שפתיים או דיבור במכוון כדי לגרום לעשיית עבירה. לכן פה יש בכמה מקומות בהלכה רואים דברים כאלה שהכוונה היא חלק מהגדרת העבירה, בלי קשר לשאלה האם או המצווה, בלי קשר לשאלה האם מצוות צריכות או לא צריכות כוונה. לפעמים למשל בתפילה, בסדר? בתפילה גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, אבל אם אתה לא מכוון את המילים זה לא נקרא שאמרת את התפילה בכלל. רק הנעת שפתיים, זה לא דיבור. בהגדרה של דיבור זה דיבור שיש מאחוריו קוגניציה, שיש מאחוריו איזושהי כוונה. לא כוונה לצאת ידי חובה, כוונה שאתה מתכוון למילים שאותם אתה אומר. אז לכן זה לא קשור לדין מצוות צריכות כוונה או לא. וגם פה בעבירת הסתה אפשר לטעון שבעבירת הסתה הכוונה היא לא איזה תנאי צדדי כי צריך כוונה פלילית כדי להאשים מישהו בעבירה. אלא פה הסתה משמעותה המילולית, זאת אומרת המושג הסתה זה תמיד משהו שנעשה כדי לגרום לעבירה. זה נקרא הסתה. אם אני סתם דיברתי לחלל הפנים, הייתי בחדר לבדי, ואמרתי וואלה אולי מישהו יעשה לי טובה וירצח את רבין, צעקתי את זה בקול רם בחדר לבד, לא עלה בדעתי שמישהו שומע, אבל היה מישהו בחוץ ששמע את זה והלך ורצח את רבין, מישהו יעלה בדעתו להאשים אותי בהסתה? מה פתאום? ברור שאני צריך להתכוון להניע מישהו לפעולה, לא בגלל כוונה פלילית לעבירות, אלא פה זה הגדרה, חלק מהגדרת העבירה עצמה. בלי זה אין עבירה. בסדר? זה לא חלק מהגדרת האשמה. זה חלק בכלל מההגדרה האם בכלל הייתה פה עבירה. בדרך כלל בעבירות הכוונה זה רק דרישה כדי שאתה תהיה אשם בעבירה, אבל העבירה נעשית גם בלי זה, רק יכול להיות שאתה לא אשם אם לא הייתה לך כוונה. אבל כאן בלי הכוונה זה לא שאתה לא אשם אלא בכלל לא נעשתה עבירה. יש עוד הרבה דוגמאות אגב בהלכה, יש הרבה, מלאכות שבת, כל מיני דברים, לא משנה. בכל אופן, לפעמים המטרה של הפעולה היא חלק מהגדרת הפעולה עצמה, זה לא פטור של המגיד משנה כותב על כמה דברים, שיש מלאכות מסוימות שבהן אם אתה עושה את זה למטרה אחרת אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה פשוט לא הפעולה הזאת. זו פעולה אחרת לגמרי, לא עשית שום דבר, זה לא איסור אפילו מדרבנן. בדרך כלל כל מלאכה אם אתה עושה את זה למטרה שהיא לא הייתה המטרה שבמשכן זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז זה איסור דרבנן. מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה אבל ההלכה פוסקים שזה איסור דרבנן. אבל יש מלאכות שבהן הכוונה היא חלק ממהות המלאכה. אם אתה לא עושה את זה לכוונה הנכונה פשוט לא עשית את המלאכה, זה משהו אחר. אז יש כל מיני דוגמאות בהלכה. בכל אופן אז אני חוזר לענייננו, אז את העיקרון של דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים הגמרא מביאה בדרך כלל לגבי שליחות לדבר עבירה. וראינו את שתי האפשרויות להסביר את העיקרון הזה של אין שליח לדבר עבירה. עכשיו אם אני ארצה ליישם את זה על מסית, אז תלוי, השאלה מה התביעה על המסית. אפשר היה לטעון שהתביעה על המסית זה האחריות שלו לעבירה שקרתה בסוף כמו במקרה של שליחות לדבר עבירה. אם אתה הסתת מישהו לעבודה זרה, אז התביעה כלפיך זה שאתה אחראי על עבירת העבודה זרה שקרתה בסוף. ואז אני אשתמש בדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים בדיוק כמו שהשתמשתי באין שליח לדבר עבירה, באותה משמעות. אם הטענה כלפי המסית היא לא האחריות על העבירה שקרתה בסוף כמו שאמרתי קודם, אלא עצם פעולת ההסתה, אז כאן יכול לעלות, יכולה לעלות הסברא של דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אבל רק במשמעות של הסברא. שבמשמעות של הסברא אני בעצם אומר לא התכוונתי בכלל שהוא יעשה את העבירה, לא העליתי בדעתי שיעשה את העבירה. זה לא הורדת אחריות ממני בגלל שיש לו בחירה חופשית, זה רק שם את האחריות עליו אבל זה לא מוריד את האחריות ממני. אבל האחריות להוריד את האחריות ממני על פעולת ההסתה זה רק אם באמת לא עשיתי הסתה. אוקיי, אז פה יש מקום לדון.

[Speaker B] עכשיו הגמרא, מה הרב, כששליח שוגג ולא יודע שהמעשה הזה בעצמו הוא עבירה, המשלח הוא אחראי על העבירה או גם רק על ההסתה? מסברא מה אתה אומר?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בפשטות בשליח לדבר עבירה ברור שהדיון הוא על אחריות על העבירה עצמה. השאלה האם מעבר לזה אפשר לבוא אליו בטענות על ההסתה, זה תלוי בשאלה אם יש בכלל עבירת הסתה בהלכה.

[Speaker B] כן נכון אבל אני טוען שבמקרה שהשליח שוגג אז שוב אין את הסברא.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו עדיין השאלה, האם במקרה שהשליח שוגג המשלח יהיה חייב, בגלל שפה לא שייכת הסברה של דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים, בגלל שהשליח לא ידע שיש פה עבירה, אז הוא לא חשב שהוא צריך לשמוע בקול הרב ולא בקול התלמיד. אגב, השאלה אם אני ידעתי שהוא לא יודע, זה תלוי בסמ"ע. אם אני ידעתי שהוא לא יודע, אין לי את הטענה של הסמ"ע שלא חשבתי שהוא ישמע בקולי. אם אני ידעתי שהוא לא יודע, אז אני לא יכול לטעון את מה שהסמ"ע אומר. עכשיו זה שתי דעות בגמרא, ואחרי זה בתוספות בבבא מציעא בדף י'. יש על זה דיון בגמרא עצמה. בפשטות, לרוב הפוסקים נדמה לי שכשהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה. יש, זה עולה גם במעילה, כי במעילה יש שליח לדבר עבירה. זה אחד המקרים החריגים שבהם יש שליח לדבר עבירה, גמרא בתחילת פרק שני של קידושין. ובמעילה בדרך כלל מעילה נעשית בשוגג. אז משמה יש על זה כל מיני דיונים, האם אפשר ללמוד משמה לזה שבשוגג יש שליח לדבר עבירה, כי בפשטות זה שמה זה מוצג בתור חריג שיש פסוק מיוחד שבמעילה יש שליח לדבר עבירה. אבל במעילה לא צריך פסוק, הרי השליח שוגג, אז בכל העבירות אם השליח שוגג יש שליח לדבר עבירה. מזה שזה מוצג כחריג משמע שאין הבדל בין שוגג למזיד, שבאופן עקרוני אין שליח לדבר עבירה. זה דיונים ארוכים אני לא איכנס אליהם כאן.

[Speaker B] כן, כי יש רמב"ם בכלאיים שהמלביש את חברו כלאיים, כאשר חברו בשוגג, אז הוא חייב בעצם העבירה ולא רק בהסתה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל זה לא הסתה, זה כשאתה עשית את הפעולה במו ידיך. זה הרמב"ם בסוף הלכות כלאיים, בהלכה לפני האחרונה, ויש אותו דבר על טומאת מת ויש אותו דבר בנזיר. בשלושה מקומות הרמב"ם. בנזיר יש פסוק שאומר שלא, אבל הרמב"ם מביא את זה, וזה שלושה מקומות שבהם הרמב"ם מחדש חידוש מאוד גדול והרא"ש תמה עליו והראשונים לא מבינים מאיפה הוא הוציא את זה, שהמי שמלביש את חברו כלאיים לוקה. לוקה משמעותו הוא עבר עבירת כלאיים. על לפני עיוור לא לוקים. זאת אומרת הוא עבר עבירת כלאיים למרות שהוא בכלל לא לבש כלאיים, הוא הלביש את חברו כלאיים. איך אפשר להלקות אותו עבירת כלאיים? ברור שמייחסים אליו את עבירת הכלאיים של הלובש, ועל זה הוא לוקה. אבל זה הכל כשהלובש שוגג והמלביש מזיד. זה לא שייך לסוגיית שליח לדבר עבירה, פה זה מלביש בידיים, כמו השקיה בידיים בקטן. בכל אופן נחזור לענייננו. אז הדיון לגבי הסתה, וזה חוזר זה בעצם הרי הנושא שלנו, הדיון לגבי הסתה עולה בגמרא בסנהדרין דף כ"ט. הגמרא אומרת שמה ואין טוענים למסית. מסית הכוונה מסית לעבודה זרה, ולא טוענים למסית. זאת אומרת בית הדין לא טוען לו טענות כדי להקל בדינו כדי לפטור אותו מעונש. שואלת הגמרא מאי שנא מסית? למה למסית לא טוענים? אמר רבי חמא בר חנינא מפרקיה דרבי חייא בר אבא שמיע לי, שאני מסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. זאת אומרת בדרך כלל למסיתים כן טוענים, בדרך כלל, סליחה, בדרך כלל טוענים לעבריינים אחרים, אבל למסית לא טוענים כי התורה אמרה לא תחמול ולא תכסה עליו. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מנין שאין טוענים למסית? מנחש הקדמוני. מישהו העלה קודם את העניין של הנחש, דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען. ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא? לפי שלא טען הוא. אז רואים משם שלא טוענים למסית. מאי הוה ליה למימר? שואלת הגמרא. איזה טענה היה יכול לטעון אותו נחש? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? והיה אפשר להגיד שהנחש לא אשם בגלל שחווה היא האחראית, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, ולכן הנחש בעצם היה צריך להיפטר. עונה הגמרא אבל אין טוענים למסית, ולכן הנחש נענש, הקדוש ברוך הוא לא טען לו. אבל משמע שהקדוש ברוך הוא לא טען לו, אבל אם הנחש עצמו היה טוען אז זה כן היה מתקבל. אנחנו לא טוענים לו כי כתוב לא תחמול ולא תכסה. ככה משתמע. פה יש הרבה מה לדון, זו גמרא מסובכת, יש הרבה מה לדון לגביה, גמרא תמוהה ומסובכת. בקריאה הפשוטה, בתפיסה הפשוטה לגבי ההלכה בכלל, אין בכלל דבר כזה מסית בהלכה. אין מסית בהלכה. רק מסית לעבודה זרה. כי יסיתך אחיך בן אמך, מה שהתורה כותבת זה רק במסית לעבודה זרה. רק שמה יש דין מסית וכתוב לא תחמול ולא תכסה, והראשונים כותבים זה חומרא מיוחדת בעבודה זרה ששמה אסרו גם את עבירת ההסתה. אבל בעבירות אחרות לא. עכשיו, אם קוראים את הגמרא על הרקע הזה, אז כל הדיון פה שאין טוענים למסית הכוונה אין טוענים למסית של עבודה זרה, כי זה המסית היחידי שיש. מסיתים אחרים לא צריך לטעון להם, אין עבירות כאלה בכלל. כשאתה טוען למישהו הכוונה יש עליו תביעה, הוא עבר עבירה, ואתה טוען לו טענה שיכולה לפטור אותו. אבל אם אין בכלל עבירה להסית לעבירות אחרות, אז אין מה לדון אם טוענים למסית או לא טוענים למסית, המסית הוא לא עבריין, הוא לא עומד לדין בכלל. השאלה אם טוענים או לא, לכאורה כל הדיון הוא רק על מסית לעבודה זרה פה. ועל זה אומרת הגמרא, שאז אם זה ככה, אם באמת זה כך אז יוצא ככה, מסית לכל עבירה אחרת אין בכלל עבירה כזאת, לא צריך לטעון לו וזה לא מעניין, אין עבירה כזאת. מסית לעבודה זרה יש עבירה כזאת, ועדיין אם הוא עצמו יטען דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, אנחנו נפטור אותו, גם במסית לעבודה זרה. אבל אם הוא לא טוען דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, אנחנו לא נטען לו. זהו, זה מה שיוצא מפשט הגמרא. הבעיה הגדולה, אז מה אתה מביא לי ראיה מנחש הקדמוני? נחש הקדמוני לא הסית לעבודה זרה. נחש הקדמוני הסית לעבור על מצווה שהקדוש ברוך הוא אמר שלא לאכול מעץ הדעת. אז זה לא עבודה זרה. לכן לכאורה בגמרא פה משמע לא ככה. משמע שהגמרא עוסקת בכל העבירות, לא רק בעבודה זרה. איך זה מתיישב עם התפיסה שעבירת הסתה בראשונים, שעבירת הסתה זה רק כאשר אני מסית לעבודה זרה ולא לשאר עבירות? יכול להיות שצריך לקרוא את הגמרא אחרת. הגמרא מדברת על כל העבירות, ובאמת בכל העבירות דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים יכול לפטור אותך אם אתה תטען. אבל אם אתה לא תטען, אז לא נפטור אותך. אוקיי? בעבודה זרה יכול להיות שאפילו אם תטען זה לא יעזור. שמה אתה חייב, לא מעניין דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעים, כי התורה עצמה אמרה שאסור להסית. בעבירות אחרות התורה לא אמרה שאסור להסית, אני בא אליך בטענות. אז אם אתה טוען דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעים, אוקיי, תהיה פטור. אבל אם לא תאמר את זה, אז יכול להיות שאפשר לבוא אליך בטענות למה הסתת. מה בדיוק העבירה בזה? לא ברור. שאלה מעניינת. אם זה נלמד מעבודה זרה אז יהיו אותם גדרים. אם לא נלמד מעבודה זרה אז מי אמר שיש פה עבירה בכלל? אבל אולי אפשר גם לקרוא את הגמרא באופן הזה. עכשיו.

[Speaker B] הרב, כדי להשיב את הקושיה הפשוטה, נראה שההסתה של הנחש בשבילם זה היה נחשב כעבודה זרה, כאילו זה היה עץ הדעת והאיסור לא היה סתם לאכול בשביל לאכול, זה היה לאכול כדי להגיע לרמה יותר גבוהה של מודעות ושל ידיעה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה קשור לעבודה זרה, להגיע לרמה יותר גבוהה של מודעות? והייתם כאלוהים. למה זה קשור לעבודה זרה?

[Speaker B] עבודה זרה לא במובן של עבודת אלים או משהו כזה, אלא להיות שוב לא תלוי לקדוש ברוך הוא, כאילו להיות.

[הרב מיכאל אברהם] כל עבירה היא כזאת.

[Speaker E] כשאתה עושה

[הרב מיכאל אברהם] משהו שאתה לא עושה או לא לעשות ואתה כן עושה, אז כל עבירה היא אי שמיעה בקול הקדוש ברוך הוא. מה מיוחד פה?

[Speaker B] לא, אבל כאן אני אומר שהעבירה הזאת זה לא רק אי שמיעה לקדוש ברוך הוא, זה הופך את האדם למשהו אחר לגמרי, זה הופך אותו לבעל מודעות וידיעה יותר גבוהה מאשר שהיה קודם.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, מה זה קשור לעבודה זרה? אתה אומר לי זו עבירה חמורה.

[Speaker B] לא, אני אומר שיש בזה ניצוץ של עבודה זרה כאילו.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא רואה למה. למה? מה זה קשור? זה שאני הופך לבעל מודעות, מה זה קשור לעבודה זרה? לא רואה את העניין. מישהו קודם התחיל להעיר משהו?

[Speaker E] לא, אמרתי אולי במה שהוא אמר טען והייתם כאלוהים, זה יותר מתקרב למין עבודה זרה כזאת, לא?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע? זה לא שאתם תתפסו את עצמכם בתור אלוהים אלא שבאמת יהיה לכם איזשהו סוג של משהו שלא אמור להיות לבני אדם אלא רק לקדוש ברוך הוא. אני לא רואה למה הדבר הזה הוא עבודה זרה.

[Speaker E] לא הייתי אומר, אבל מכיוון שזה קושיא, כי פה מדובר על הסתה שהיא לא על עבודה זרה, נכון? אז איך להגיד שבכל זאת כן מדובר.

[הרב מיכאל אברהם] בתוספות שם כותב ככה דברי הרב דברי התלמיד ואם תאמר אם כן כל מסית יפטור עצמו באותה טענה. מה הכוונה?

[Speaker E] מה התוספות מבינים שמדובר על משהו מיוחד

[Speaker B] לא שיש איסור מסית?

[הרב מיכאל אברהם] על מה? על כל העבירות?

[Speaker B] כן, על כל העבירות, לא מה שיש איסור מסית ואם כן כל מסית יפטור עצמו באותה טענה. זה

[הרב מיכאל אברהם] קצת מוזר לפי התירוץ, ויש בוא נראה את התירוץ רגע, ויש לומר דדווקא נחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו. לא היה ציווי לא להסית. זה רק סברא, כיוון שבאה תקלה על ידך אז הסברא אומרת אל תסית. אבל מסית שנצטווה שלא להסית נמצא כשמסית עובר. מה הוא בעצם אומר? לנחש הייתה לנו טענה על האחריות שלו למה שקרה בסוף, לא באו אליו בטענה בתור מסית, אלא באו אליו בטענה אתה אחראי לעבירה שקרתה בגללך. נכון? כך אומר התוספות. אז שמה הוא יכול לפטור את עצמו בטענה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. אני לא אחראי למה שקרה בסוף, לאדם וחווה הייתה בחירה חופשית. אבל במסית שנצטווה שלא להסית, מה הכוונה? במסית כזה שהעבירה שלו היא עצם פעולת ההסתה, לא מדובר על האחריות על העבירה שתיקרה בסוף אלא אתה הצטווית לא להסית. זה לא הסברא שאומרת שאם אתה מסית אז תיקרה בסוף עבירה ואתה תהיה אחראי עליה, אלא אתה הצטווית לא להסית לכן לא מעניין אותי מה שיקרה בסוף. אם הסתת אז עברת על זה. נמצא כשמסית עובר, ואז אין פה את הסברא של דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. בסדר? עכשיו, זה הפשט של מה שתוספות אומר. עדיין לא עניתי על השאלה האם מדובר פה על מסית של עבודה זרה או על כל מסית. אז תראו, ציווי לא להסית אנחנו מוצאים רק בעבודה זרה. אין ציווי לא להסית על עבירות אחרות. ציווי ההסתה בתורה זה רק על עבודה זרה. אתה יכול להגיד שמיסברא הגיוני שלא תסית גם בעבירות אחרות, אבל אם תוספות מדבר שהוא נצטווה לא להסית, מי נצטווה לא להסית? רק בהסתה של עבודה זרה יש ציווי. אז בפשטות תוספות מדבר על הסתה לעבודה זרה. ומה הוא בעצם שואל? הוא בעצם שואל כך, הוא אומר הרי מהגמרא פה יוצא שמסית לעבודה זרה בעצם יכול לטעון טענה של דברי הרב דברי התלמיד ולהיפטר, כי כל הדיון פה הוא רק על מסית לעבודה זרה. כי רק הוא נצטווה לא להסית, הנחש לא נצטווה. אבל המסית בעבודה זרה נצטווה לא להסית, נכון? אז שמה הוא יכול לפטור את עצמו בטענה דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעים. נכון, אנחנו לא ניתן לו, זה מה שהגמרא אומרת. אבל אם הוא יטען לעצמו אז הוא יהיה פטור. למה? שואל תוספות. אז זה בעצם אומר, לא מצאנו בשום מקום שמסית לעבודה זרה יכול לטעון דברי הרב דברי התלמיד ולהיפטר, איפה מצאנו דבר כזה? זה מה שיוצא מהגמרא פה. אז אומר התוספות לא, מסית לעבודה זרה גם אם הוא יטען דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעים לא יעזור לו. למה? כי הוא נצטווה לא להסית, אז מה אכפת לי מסברא דברי הרב דברי התלמיד? והוא כמובן למד כמו רבי עקיבא איגר ולא כמו הסמ"ע. כי אם הוא לומד כמו הסמ"ע אז גם אם הצטוויתי לא להסית אם חשבתי שהוא לא ישמע בקולי אז לא הסתתי. אז נראה שהוא לומד כמו רבי עקיבא איגר, אז זה התפיסה הפשוטה כמובן, סמ"ע הוא החריג פה. אבל אז יוצא ככה שמסית לעבודה זרה שנצטווה לא להסית אז עצם ההסתה היא עבירה. במצב כזה לא מועיל להגיד דברי הרב דברי התלמיד בין אם הוא טען את זה ובין אם הוא לא טען את זה. בנחש שלא נצטווה לא להסית אז שם מה הבעיה? הבעיה היא לא עצם ההסתה כי על עצם ההסתה אין איסור. הבעיה היא שהיית צריך להבין שברגע שאתה מסית זה מטיל עליך אחריות על העבירה שקרתה בסוף. כאן שייך להיפטר בטענה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. אוקיי? אבל זה הכל רק אם אתה תטען את זה. אבל אני לא אטען לך את זה. למה באמת? אתם יודעים למה? מאוד פשוט. אלא לא על עצם פעולת ההסתה, נכון? רגע, בעצם לא, זה לא יצא טוב בחשבון. הטענה כלפיו היא העבירה שקרתה בסוף, נכון? עכשיו אם זה כך, אז לכאורה הטענה דברי הרב ודברי התלמיד אמורה לפטור אותו בין אם הוא טוען את זה ובין אם הוא לא טוען את זה. האחריות באמת היא על השליח, לא על המוסת, לא על המסית. יש לו בחירה חופשית, האחריות היא עליו. אם הייתי בא בטענה אל הנחש, רגע למה הסתת? על עצם פעולת ההסתה, לא על האחריות בסוף, אז כאן תלוי. אם הוא יטען דברי הרב ודברי התלמיד במשמעות של הסמ"ע, אז מה הוא בעצם טוען? לא חשבתי שהוא ישמע בקולי, לא הסתתי בכלל. אז הוא יהיה באמת פטור. אבל אם הוא לא טוען את זה, למה שאנחנו נטען לו? הרי אם לפי הסמ"ע, לפי רבי עקיבא איגר ברור שאנחנו גם טוענים לו, זאת האמת. זה לא קשור לטענה שהוא טוען או שהוא לא טוען. אבל לפי הסמ"ע רק אם הוא טוען דברי הרב ודברי התלמיד זה מועיל לו. מה שייך שאני אטען עבורו? אני אטען עבורו שהוא לא התכוון? אם האמת היא שהוא התכוון אז הוא התכוון. אם הוא לא התכוון שיגיד שהוא לא התכוון. הוא צריך להגיד את זה, לא אני. ואם לפי רבי עקיבא איגר שזה דברי הרב ודברי התלמיד, אז בעצם זאת המציאות שהאחריות היא על השליח. זה לא משנה אם המשלח טוען את זה או שהוא לא טוען. האמת היא שהאחריות היא על השליח כי השליח לא שמע בקול הקדוש ברוך הוא. לכן ודאי שאני גם אטען את זה למשלח גם אם הוא לא יטען. אבל את הטענה של הסמ"ע, הטענה של הסמ"ע חייבת לבוא מהמשלח עצמו. אם המשלח עצמו לא טוען דברי הרב ודברי התלמיד, אז למה להניח שהוא לא התכוון? שהוא לא חשב שהשני ישמע בקולו? סברא פשוטה שהוא כן חשב את זה. אם הוא יטען שהוא לא חשב, בסדר, אז אני לא יכול לבוא אליו בטענות. לא בטוח שאני מאמין לו, אבל אני לא יכול לבוא אליו בטענות כי אולי זה נכון. בשביל להעניש הרי צריך ראיה. אז אני לא יכול להיות בטוח ולכן אני לא אעניש אותו. אבל זה הכל עם הסברא שעליה מדובר, זו הסברא של הסמ"ע. והסברא של הסמ"ע פוטרת אותך על פעולת ההסתה עצמה, לא על האחריות למעשה. למה זה שייך בנחש? הרי הנחש לא הצטווה לא להסית. כנראה תוספות מבין שגם לגבי הנחש שלא הצטווה לא להסית, הבעיה איתו זה עצם פעולת ההסתה, לא האחריות למה שקרה בסוף. ולכן שם אם אני טענתי לו, אם הוא טוען לעצמו אז הוא פטור, כי הוא בעצם לא הסית בכלל. אומר הרי לא חשבתי שישמעו בקולי, זה לא נקרא בכלל פעולת הסתה. אבל אם הוא לא טען, אני לא אטען לו. כי למה שאני אטען לו שלא התכוון? והטענה של רבי עקיבא איגר שדברי הרב דברי תלמיד הרי הייתה לשליח בחירה חופשית היא בכלל לא טענה רלוונטית, כי אנחנו שואלים למה הסתת, לא אם אתה אחראי לפעולה שקרתה בסוף. אז הסברא של רבי עקיבא איגר בכלל לא רלוונטית לגבי זה. כך נראה שתוספות מבין, שהנחש בעצם גם הוא נתבע על פעולת ההסתה, לא על האחריות של מה שקרה בסוף. ולכן שמה הוא בעצם צריך להשתמש בדברי הרב דברי תלמיד במשמעות של הסמ"ע. אבל זה יכול לשמש אותו רק אם הוא עצמו טוען את זה. אני לא יכול לטעון עבורו שהוא לא התכוון להסית. הוא צריך להגיד לי שהוא לא התכוון להסית, לא אני. אוקיי? אז מה קורה בסופו של דבר מה יוצא? יוצא שבמסית לעבודה זרה שהצטווה לא להסית, שמה לא יעזור לו, זאת אומרת גם אם הוא יטען וגם אם אני אטען זה לא יעזור, אני לא אטען לו אבל גם אם הוא יטען זה לא יעזור כי הוא הצטווה לא להסית. ורק אצל הנחש שלא הצטווה שמה יכול לעזור לו כשהוא יטען אבל לא יעזור כשאני טוען לו, סליחה, לא שלא יעזור אלא אני לא אטען לו. אבל אם הוא יטען אז זה בסדר, אז זה יכול לעזור. וכל זה לכאורה רק בעבודה זרה. מה קורה בשאר העבירות? אז פה יש מקום להתלבט. יכול להיות ששאר העבירות זה כמו הנחש, כי הרי אין ציווי על הסתה בשאר העבירות, רק בעבודה זרה, נכון? אבל הסברא הזאת שבאה תקלה על ידך, הסברא הזאת קיימת בכל העבירות. כמו שהנחש היה צריך לחשוב על זה, כל אדם רגיל בכל הקשר של עבירה צריך לחשוב על זה. אם אתה מסית מישהו אז תבוא תקלה על ידך. נכון שאין עליך ציווי, אין איסור הסתה מהתורה אלא רק על עבודה זרה, אבל התביעה שהייתה כלפי הנחש קיימת כלפי כל אדם שמסית מישהו לעבירה, בלי קשר לעבודה זרה, נכון? ומה יקרה שם? אם הוא יטען לעצמו דברי הרב ודברי התלמיד, אז הוא באמת יהיה פטור. אבל אם הוא לא יטען, אז אנחנו לא נטען לו. ואז יוצא, אם זה ככה, אז יוצא שיש עבירת הסתה בכל העבירות, לא רק במסית לעבודה זרה. בכל העבירות. אלא מאי? שבכל העבירות, אם אתה תטען דברי הרב ודברי התלמיד, באמת תהיה פטור. אבל זה רק אם תטען. אם לא תטען, אז אנחנו נבוא אליך בטענות. כך לכאורה צריך לצאת מדברי התוספות. קצת קשה בגמרא, כי בגמרא משמע שמה שלא טוענים למסית, בגלל זה בגלל חומרת עבודה זרה, כי כתוב "לא תחמול ולא תכסה עליו". על מי זה כתוב? זה כתוב על מסית לעבודה זרה שכן נצטווה לא להסית. ועל זה נאמר שלא טוענים לו. אם הוא יטען לעצמו בסדר, אבל לא טוענים לו. תוספות אומר שעל זה לא יעזור גם אם הוא עצמו יטען במסית לעבודה זרה. קשה בפשט הגמרא. אולי שהתוספות מבין שלמסקנת הגמרא ירדו מזה. בהתחלה באמת חשבו כך, שאני מסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה, ואז רבי שמואל בר נחמן משנה את זה. והוא טוען שזה רק בדברים כמו נחש הקדמוני שאין איסור להסית. עכשיו תראו, יש יד רמה גם על הסוגיה הזאת. אני מביא את כל הדברים האלה כי זה דברים מאוד לא מוכרים. שתשאלו כל אחד אם יש איסור להסית בהלכה, יגיד לכם כמובן שלא, רק בעבודה זרה. ופתאום אנחנו רואים, זה לא כל כך פשוט. בתוספות אני הייתי מבין שיש איסור להסית גם בשאר העבירות, רק שאם תטען דברי הרב אנחנו נפתור אותך, אבל אם לא תטען, אז באמת יהיה לך איסור מסית. מה זה האיסור הזה? הרי אתה לא מצווה? זה איסור מוסרי או איסור, זאת אומרת, לא תקבל מלקות, אין פה אזהרה, אין פה לאו, אבל כן זה בעיה, אסור להסית. ודברי הרב ודברי התלמיד לא באמת פוטר אותך מהאחריות של העניין, אלא אם כן באמת לא התכוונת להסית, אם תטען את זה.

[Speaker B] אני חשבתי שאני חשבתי שלהפך, זה במובן הפשוט יש עבירה על הסתה. אתה אחראי על העבירה שהוא עושה בסוף, אז אל תסית, למה אתה נכנס בבעיות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל זה ברור שאין אחריות על העבירה שקרתה בסוף, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים.

[Speaker B] כן, אבל זה סברא הלכתית, זה פנים הלכתית של זה, אבל בשכל הישר יש איסור להסית מישהו לעבור עבירה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אין בעיה, זה מה שתוספות קורא "לפי שבאה תקלה על ידו". ברור שהאיסור להסית, בטעמא דקרא אין קרא, אבל ברעיון זה בגלל שבסוף קרתה תקלה. זה ברור. אך התביעה כלפיך היא על ההסתה, לא על התקלה. התקלה היא כי הא שליח או המוסת. אבל ברור שאי אפשר לנתק את זה, למה אנחנו דורשים לך לא להסית, כי הסתה הזאת יכולה להביא לתקלה בסוף. אבל עדיין התביעה כלפיך היא על פעולת ההסתה, לא על מה שקרה בסוף. בסדר? תראו את היד רמה: "והא דאמרן מנין שאין טוענים למסית מנחש, שהסית את האישה למרוד במקום ולעבור על דבריו, וחיובו הקדוש ברוך הוא על כך, אף על פי שהיה לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, וכי מפני דברי היה להם להניח דברי המקום, כך נחש היה אמור לטעון. וכיוון שלא טען לעצמו, לא טען לו הקדוש ברוך הוא". "ואם תשאל", שואל היד רמה, "טעמא דלא טעין הכי, הא טעין הכי טענתיה טענתא?" כן, כך זה משמע מהגמרא, שאם הנחש כן היה טוען את זה, זה באמת היה פוטר אותו. אומר היד רמה: "והרי מסית דקרא", והרי מסית שכתוב בתורה, לא המסית של נחש הקדמוני, אלא המסית של הפסוק, "אף על גב דלא ציית ליה ניסות ולא נעברה עבירה על פיו, חייב, כדתנן לקמן אמר לשניים והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וסוקלים אותו, וכל שכן היכא דציית ליה דלא מצי טעין דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים". מה הוא אומר? הוא מביא גמרא בהמשך ס"ז בסנהדרין. מה קורה אם אני הסתתי מישהו והוא לא עבד עבודה זרה? לא עבד, ההסתה שלי לא הייתה אפקטיבית. אני חייב, כך אומר היד רמה. אני חייב על ההסתה. מה הראיה שלו? כי אם אם הוא אומר לשניים בואו נעבוד עבודה זרה, השניים האלה הם העדים. הם מיד תופסים אותו, לוקחים אותו לבית דין והורגים אותו. כשהוא אומר להם בואו נעבוד עבודה זרה, הפירוש הוא הם עוד לא עבדו. הוא רצה להביא אותם לעבוד איתו. ומה הם אמורים לעשות? לתפוס אותו במקום, לקחת אותו לבית דין, להעיד עליו שהוא רצה לעבוד עבודה זרה והורגים אותו בתור מסית. רואים שהמסית חייב גם אם הניסת לא עבר את העבירה. נכון, כך טוען היד רמה. אז מה? למה זה חשוב לענייננו? כי אז מה התביעה כלפיו? כי

[Speaker B] הוא הסית, לא שהוא אחראי לעבירה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. זה לא אחריות על העבירה שקרתה בסוף. זה על עצם ההסתה. וזה לא סותר את מה שאמרתי לך קודם אליהו. ברור שההסתה היא בעייתית כי בסוף יכולה לקרות עבירה. אבל התביעה היא תביעה על עצם זה שהסתתי. ולכן התביעה קיימת גם אם בסוף לא קרתה עבירה. אז התביעה היא על עצם ההסתה, ולכן מה?

[Speaker E] לכן לא יעזור אם הוא טוען דברי הרב ודברי התלמיד.

[הרב מיכאל אברהם] לכן מה זה, מה יעזור דברי הרב ודברי התלמיד? דברי הרב ודברי התלמיד זו הסברא שפוטרת אותי כי היא מחייבת את המוסת. כי המוסת הייתה לו בחירה חופשית, ואם הוא בחר לעשות את העבירה זו האחריות שלו. אז אני פוטר את עצמי מהאחריות לעבירה. אבל אם הבעיה היא הסתה עצמה, וזה מה שהוכיח היד רמה מס"ז, הבעיה היא הסתה עצמה, אז מה זה רלוונטי דברי הרב? גם אם אני אטען זה לא יעזור לי כלום. ושוב פעם הוא כנראה כמובן מבין כמו רבי עקיבא איגר ולא כמו היד רמה. אם זה כמו היד רמה, אז אני יכול להסביר מה הבעיה, זה בדיוק טוב. אם הוא טען דברי הרב ודברי התלמיד, אז הוא אומר בעצם לא התכוונתי להסית. אז גם אם התביעה היא על ההסתה, אני פטור. אם לא טענתי את זה, כנראה שכן התכוונתי להסית, אז לכן אני חייב. אוקיי? אבל היד רמה כנראה למד פה רבי עקיבא איגר, אמרתי שכמעט כולם לומדים כך, שדברי הרב ודברי התלמיד בעצם אומר היה למוסת בחירה חופשית. ואם הוא עשה את זה האחריות היא עליו. זה הכל טוב האחריות על העבירה. אבל אם באים בטענות על עצם ההסתה, עצם ההסתה, מה זה רלוונטי דברי הרב? זה מה שטוען היד רמה. לכן שואל היד רמה, למה זה רלוונטי במסית של התורה? כן, האם הוא טען דברי הרב ודברי התלמיד? הוא אומר, הגמרא יוצאת שאם הוא היה טוען זה היה עוזר לו. למה זה עוזר לו? הרי העבירה היא ההסתה עצמה.

[Speaker B] הרב, מה הדין במקרה שהסתתי מישהו שגם בלאו הכי הוא היה עובר את העבירה? גם על זה אני אשם אם נאמר שיש עבירה להסתה או לא?

[הרב מיכאל אברהם] בפשטות כן. בדיוק מה שהיד רמה הוכיח. כי זה לא קשור לאחריות שלך על העבירה שקרתה בסוף, עצם ההסתה היא הבעייתית. אתה יכול לטעון, אם אתה ידעת שהוא עומד לעשות את העבירה, אז אתה יכול לטעון בעצם לא התכוונתי להסית, כי ידעתי שהוא עושה את זה גם ככה, זה לא ייעשה בגללי. ואז זה כעין הסברא של הסמ"ע, רק פה יכול להיות שכולם יסכימו.

[Speaker B] לא, לא, אני אומר גם לרבי עקיבא איגר, אם אני יודע שהמישהו הזה הולך לעבור את העבירה ואני בדרך הסתתי אותו, אני טוען שאני פטור כי בעצם לא שיניתי את הטופוגרפיה שלו.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל לפי רבי עקיבא איגר אני אהיה פטור גם בלי זה. יש דברי הרב ודברי התלמיד. אה, נכון.

[Speaker E] אבל היד רמה לא שונה לגמרי את הטענה הזאת של דברי הרב ודברי התלמיד? הוא לא שונה לגמרי, אז הוא מגביל את הסיפור. לא, אבל לא בכל העבירות ולא בכל הזאת, כי זה עיקרון שעובד.

[הרב מיכאל אברהם] איתו דיברנו על כל העבירות? קודם כל בוא נדבר על עבודה זרה.

[Speaker E] כן, אז זאת אומרת שהוא הבין שבנחש הסיפור היה מדובר על עבודה זרה גם שמה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כרגע אני מניח את זה כי זאת התפיסה הפשוטה. מדובר על הסתה לעבודה זרה. למה זה משווים לנחש? אותה שאלה שיש בגמרא, לא יודע. אבל מדובר על הסתה לעבודה זרה, ואז הוא אומר דמסית דקרא, כן, מסית דקרא זה מסית של עבודה זרה. לא יכול להיות שיהיה הבדל אם הוא טען או שלא יטענו לו. זה וזה לא עוזרים. למה? כי התביעה כלפיו היא על עצם ההסתה. דומה לתוספות, כן? התביעה כלפיו היא על עצם ההסתה. ואם התביעה היא על עצם ההסתה, למה זה רלוונטי סברא דברי הרב? גם אם הוא יטען זה לא יעזור לו. כמובן שלאור זה אפשר לחזור ולשאול גם על הנחש. כי גם אצל הנחש התביעה כלפיו לכאורה הייתה תביעה על הסתה. אז גם בנחש למה עשו. הבדל בין אם אנחנו טוענים לו לבין אם הוא טוען לעצמו, אבל זה לא קשה לפי מה שראינו בתוספות. למה? כי אצל הנחש אין ציווי לא להסית, כמו שאמר התוספות, נכון? אז מה התביעה כלפי הנחש? תקלה. לא להסתה, אלא אחריות על מה שקרה בעקבות ההסתה, נכון? זה התביעה כלפי הנחש כי אין שם ציווי לא להסית. לגבי זה סברת דברי הרב כן מועילה, שיש חומרא שאנחנו לא נטען לו, רק אם הוא טוען לעצמו זה מועיל, אבל עצם הסברא שייכת בנחש. במסיט דקרא ששם הציווי הוא על עצם ההסתה ולא משנה אם זה קרה או לא קרה בסוף, שם אומר היד רמה, למה זה משנה אם הוא טען או שהוא לא טען? גם אם הוא היה טוען זה לא אמור לעזור לו. סוף סוף הוא הסית. אז הוא מתרץ ככה. שאני מסיט דעבודה זרה דחמיר, ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. כי אמרינן הכא במסיט דעלמא דומיא דנחש דמיירינן ביה. מה הוא אומר? המסיט של עבודה זרה הוא חמור במיוחד, ולכן הקדוש ברוך הוא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. ואז מה ולכן מה? מה פתאום?

[Speaker F] גם אם הוא טוען זה לא עוזר לו כי מאשימים אותו על הסתה.

[הרב מיכאל אברהם] מאשימים אותו על הסתה, אז זה לא כל, אז מה זה משנה אם הוא חמור או לא חמור ואמרו לא תחמול ולא תכסה? פשוט בגלל שכמו שאמר למעלה, כיוון שהאשמה היא אשמה על ההסתה עצמה, אז מה זה, אז אין דברי הרב דברי התלמיד, לא בגלל חומרת ההסתה לעבודה זרה, אלא בגלל שבעבודה זרה יש ציווי. זאת אומרת שהתביעה כלפיך היא על עצם ההסתה ולא אחריות על המעשה. הוא כנראה מתכוון לומר שבגלל זה יש ציווי על עבודה זרה. עבודה זרה כיוון שהיא כל כך חמורה, לכן התורה אוסרת אפילו להסית לעבודה זרה, לא רק באחריות על המעשה שקרה בסוף. ממילא אתה תהיה חייב בין אם אתה טוען את זה ובין אם אתה לא טוען את זה, לא שייך סברת דברי הרב. אבל במסיט דעלמא, מי זה מסיט דעלמא? בניגוד לתוספות, כל האיסורים שהם לא עבודה זרה. בניגוד לתוספות כאן זה כבר לגמרי ברור. מסיט דעלמא הכוונה למסיט על כל שאר העבירות. זה דומה לנחש. למה? כי שם אין איסור מפורש בתורה להסית. מה כל הבעיה? רק האחריות על מה שקרה בעקבות ההסתה, נכון? ושם כן יש תלות בין, זאת אומרת, כאן שמה כן סברת דברי הרב דברי התלמיד יכולה לפטור, נכון? ולכן אומרת הגמרא שבמסיט דעלמא, זה כמו נחש, וכיוון שזה כמו נחש, אז שמה באמת עקרונית אתה חייב, יש איסור מסיט בכל העבירות, זה מה שכתוב פה ביד רמה. לא רק בעבודה זרה. בתוספות אפשר היה ללמוד כך, ביד רמה זה כתוב במפורש. יש איסור מסיט לכל העבירות. אלא מאי? שסברת דברי הרב יכולה להועיל כי במסיט לכל העבירות התביעה היא לא על ההסתה אלא על אחריות למה שקרה. ושמעינן מינה, אומר היד רמה, דמסיט דכל התורה כולה לבד מעבודה זרה לא מיפטר אלא היכא דטעין. אבל אי לא טעין לא טענינן ליה. כאן פה הוא כבר כותב במפורש את מה שעולה גם מדבריו למעלה. חידוש עצום שיש איסור הסתה בכל התורה, לא רק בעבודה זרה, אך ששם הוא נפטר במקום שהוא טוען. אם הוא טוען דברי הרב דברי התלמיד הוא יהיה פטור. אם הוא לא טוען, אז הוא יהיה באמת חייב.

[Speaker G] רגע, אבל אם הוא למד כמו רבי עקיבא איגר אז למה אם הוא לא טוען הוא חייב?

[הרב מיכאל אברהם] שאלה מצוינת, מי אמר שלמד כמו רבי עקיבא איגר?

[Speaker E] כן, אפשר לומר שאפשר לומר שהוא סובר שעל עצם ההסתה בכל העבירות של התורה יש איסור הסתה. עכשיו אם הוא טוען בעבירות אחרות מעבודה זרה אז הוא פוטר את עצמו, וזהו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אין איסור על עצם ההסתה כי אין ציווי על זה.

[Speaker E] לא, אבל הוא לפי מה שהוא אומר.

[הרב מיכאל אברהם] לפי מה שהוא אומר שהמסיט של עבודה זרה הוא חמור במיוחד, ובמסיט

[Speaker E] דעלמא דומיא דנחש,

[הרב מיכאל אברהם] ולכן התורה ציוותה על זה. מה היא ציוותה? לא להסית. זאת אומרת, לכן יש שמה איסור על עצם ההסתה בגלל החומרה של עבודה זרה. בשאר העבירות שהם לא מספיק חמורות, אז שמה האיסור הוא לא על עצם ההסתה, רק אם תגרום לעבירה בגלל באה תקלה בכל זאת זה נחשב מעשה. זה בעייתי. כך נראה שמתכוון הרמ"ה. ממילא אז באמת דברי הרב ודברי התלמיד, בטענה של רבי עקיבא, לפי רבי עקיבא זה באמת טענה פוטרת.

[Speaker E] לכאורה הוא מביא את מסית עם כל שאר התורה, הוא אומר דמסית דכל התורה כולה לבד מעבודה זרה,

[הרב מיכאל אברהם] אז

[Speaker E] לאותו הוא מתייחס לאותו נקודה הבעייתית, עצם ההסתה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, שאני מסית עבודה זרה דחמיר, והרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. אז זה המסית היחידי שכתוב.

[Speaker E] אבל לא רק שכתוב, בגלל שהוא לא מתייחס לזה שזה כתוב, הוא לא מדגיש את זה, הוא מדגיש את החומרה של העבודה זרה בפני עצמה.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה אתה אומר? המסית של עבודה זרה שכתוב זה אזהרה להסתה על כל התורה, לא רק על עבודה זרה. והלא תחמול ולא תכסה זה מדבר רק על מסית של עבודה זרה? אבל זה כתוב באותו פרשה, על המסית שמופיע שם, על זה כתוב לא תחמול ולא תכסה. אז אם אתה אומר שזה מדבר על כל התורה, אז בפשטות גם הלא תחמול ולא תכסה מדבר על כל התורה. אני שומע מה שאתה אומר, אולי אפשר להבין ככה, אבל זה דחוק מבחינת איך לקרוא את התורה. בכל מקרה לענייננו יוצא פה מהיד רמ"ה שבכל התורה כולה יש עבירת הסתה. וזה בעצם וגם בתוספות אפשר היה להבין ככה, כמו שהסברתי קודם, אבל פה זה כתוב במפורש. וזה חידוש עצום. אנשים לא מכירים את היד רמ"ה הזה, וחידוש עצום שבדרך כלל מקובל שאין עבירת הסתה חוץ מעבודה זרה. וזה מחזיר אותנו לכל מה שדיברתי קודם, לכן הבאתי את הסוגיה הזאת. למה באמת יש עבירת הסתה? כיוון שאני מבין שההסטה, המשקולות, כן, הסטה ב-ט, הסטת המשקולות באופן שמגדיל את הסיכויים של הניסת לעבור עבירה, היא באמת עבירה. למרות שיש לך בחירה חופשית, כי בסופו של דבר עשית בכל זאת משהו שהגדיל את הסיכויים לעבירה. כמובן אם אתה עושה את זה לקולקטיב, דיברנו על עיר הנדחת, שמה זה כמעט חוללת במו ידייך את התוצאה, שמה זה כמעט דטרמיניסטי. אבל אפילו עבירה של הסתה לאדם בודד, לפי היד רמ"ה יש בזה איסור כי אתה הזזת את המשקולות שבתוך האדם, שינית את הטופוגרפיה שבתוכה האדם פועל. ושמע מינה, אומר היד רמ"ה עכשיו מסקנה עוד יותר מרחיקת לכת, ושמע מינה דהא דקיימא לן בעלמא דאין שליח לדבר עבירה, דווקא היכא דטעין משלח "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", אבל היכא דלא טעין, מחייב. וואו, זה חידוש פיצוץ. עכשיו עזבנו את המסית, חזרנו לשליח לדבר עבירה. הוא אומר, אם זה ככה, בשליח לדבר עבירה יש ציווי על לא לשלח מישהו לעבירה? לא. בשליח לדבר עבירה כל הטענה היא על המשלח שאתה אחראי למה שהשליח עשה, נכון? אין שם ציווי. אז זה דומה לנחש, נכון? אז אם ככה שמה צריך לצאת שהסברה דברי הרב ודברי התלמיד באמת מועילה, אבל רק אם אתה אמרת את זה, לא אם אנחנו טוענים לך. זה חידוש אדיר. אבל אני רוצה להסב את תשומת ליבכם, לפי היד רמ"ה, סליחה, לפי הסמ"ע זה מתבקש. הסברה של הסמ"ע באמת קיימת רק אם אתה טוען. שאני אגיד לך בלי שאתה טענת שלא התכוונת להסית, זה נשמע ממש מוזר. זאת אומרת פה יכול להיות שהוא באמת אומר כבר כמו הסמ"ע. אז אפשר להבין את מה שהוא אומר. אם אתה תטען, אז אני אקבל את זה שלא התכוונת שהוא יעשה את העבירה, או לפחות אני לא יכול להעניש אותך כי אין לי וודאות שהתכוונת. אני לא בטוח שאני מאמין לך, אבל בשביל להעניש אותך אני צריך להיות בטוח שלא, ואני לא בטוח שלא. אז הוא עכשיו מסיק מסקנה מחודשת על גבי מסקנה מחודשת. קודם כל הוא הסיק שיש מסית בכל העבירות שבתורה. ב', הוא הסיק שכמו במסית לכל העבירות שבתורה, גם בדין שליח לדבר עבירה, הדין של דברי הרב ודברי התלמיד מועיל רק אם הנאשם מעלה אותו, טוען אותו, אבל אני לא טוען את זה עבורו. זה חידוש עצום.

[Speaker E] אז זה יותר נראה שאם זה המשלח צריך לטעון את זה לעצמו, שעל עצם ההסתה הוא צריך להצדיק את עצמו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, זה הסברה של הסמ"ע. למרות שאין על זה ציווי, אבל התביעה כלפיו היא על עצם ההסתה, כי התביעה על העבירה ודאי לא קיימת בגלל דברי הרב ודברי התלמיד של רבי עקיבא איגר, אבל יש עליך עדיין תביעה על עצם ההסתה. ועל עצם ההסתה אם אתה תטען את דברי הרב של הסמ"ע, אז זה בסדר. אבל אם אתה לא תטען, אז דברי הרב ודברי התלמיד של רבי עקיבא איגר לא פוטרים אותך, ודברי הרב ודברי התלמיד של הסמ"ע לא פוטר אותך כי אתה לא טענת. ומסיים היד רמ"ה רק כדי שלא נישאר בזה, וקשיא לי בהא בכמה דוכתי דקא מקשי אמאי ואין שליח לדבר עבירה ולא קמשני הכא במאי עסקינן דלא טעין, דעלמא לא שנא הכי ולא שנא הכי לא מיחייב משלח וצריך עיון. בפשט הגמרות נראה שאני לא צודק, אומר היד רמ"ה, למה? שבבהרבה מקומות הגמרא שואלת למה המשלח חייב הרי אין שליח לדבר עבירה, ויש לה קושיא והיא מתרצת באיזו שהיא צורה. מה הקושיא? יכול להיות שמדובר שהמשלח לא טען. אם המשלח טען זה נכון, ואם הוא לא טען אז אין בעיה, באמת יש שליח לדבר עבירה, למה הגמרא אף פעם לא מעלה את התירוץ הזה? כנראה כי הוא לא נכון. אז הוא צריך עיון, הוא אומר, בחשבון של הגמרא זה מה שיוצא, אבל משאר הש"ס לא נראה שזה ככה. אז לכן אני לא יודע אם יש שיטת יד רמ"ה כזאת או לא בסוף, זאת שאלה מעניינת, אבל זה הוא מדבר על אין שליח לדבר עבירה ולא על מסית. הדין שבמסית יש איסור בכל מסית לכל עבירה, זה יכול להיות שנשאר גם למסקנה ואין על זה את הקושיא, הקושיא היא רק על שליח. אוקיי, זה רק הזדמנות להכיר סוגיא שבדרך כלל לא מכירים אותה. לענייננו אנחנו רואים את המשמעות של ההסתה כחוק המספרים הגדולים גם על האדם הבודד. דיברתי בשיעור הקודם שחוק המספרים הגדולים פועל בגלל שיש שינוי כלשהו גם באדם הבודד, השינוי באדם הבודד זה שינוי של הסיכויים. עדיין יש לו בחירה חופשית והוא יכול לפעול נגד, אבל יש שינוי של הסיכויים של מתווה הטופוגרפי. במספרים הגדולים אנחנו נראה את זה מופיע בפועל. אוקיי, ואם זה כפי היד רמ"ה, נראה שבאמת גם ההלכה מכירה בדבר כזה כעבירה. אוקיי, אנחנו נעצור כאן. יש מישהו שרוצה להעיר או לשאול? אני חושב שרק בשבוע הבא, חמישי בערב, זה כבר ערב סוכות, אנחנו לא נעשה שיעור שם. בסדר? זאת אומרת, אנחנו חוזרים אחרי סוכות. אוקיי, אז שיהיה גמר חתימה טובה, שנה טובה לכולנו, אנחנו בעזרת השם נתראה אחרי סוכות. שנה טובה.

[Speaker F] תודה רבה. להתראות. תודה רבה.