ספק וסטטיסטיקה – שיעור 32

אוקיי בואו נתחיל. פעם הקודמת בשיעורים האחרונים עברנו מנושא הספק מנושא הסטטיסטיקה לנושא הספק. אמרתי שבמקום שבו הכלים הסטטיסטיים כבר לא רלוונטיים, כשאני אומר כלים סטטיסטיים כוונתי לכלי הכרעה, לאו דווקא סטטיסטיקה במובן המצומצם, דיברנו על זה, אז אנחנו מגדירים את המצב כספק. הסברתי שפה מתחילים להיכנס כללי ההנהגה בספקות. במקום שאין הכרעה, יש כללי הנהגה. העיקרי שבהם זה ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא. דיברנו קצת על המשמעות של הכללים האלה ואמרתי שהכללים האלה משקפים, לדעתי לפחות, משקפים איזשהו סוג של שיקול תוחלת. ובמובן הזה סוגיית הספק מצטרפת לסוגיה הסטטיסטית, ובסך הכל עדיין מדובר בסוג מסוים של חשיבה סטטיסטית. וניסיתי להראות איך בעצם מדובר פה בשיקולי תוחלת. אמרתי שלמשל ביטול ברוב או ספק זה במקום שבו המחיר שאותו אתה משלם לא יותר גדול מהרווח האיסורי שאתה מרוויח. ובמקום כזה מוטל עליך להחמיר. אבל כשיש ביטול ברוב, אז שמה לא דורשים ממך לוותר על הרבה חתיכות בשר כשרות רק כדי להימנע מלאכול חתיכת בשר אחת לא כשרה. זו הצעה אפשרית, ראינו את זה מתוך דין סוגיית דבר שיש לו מתירים, אבל בשורה התחתונה הגענו למסקנה שבעצם מדובר פה באיזשהו סוג של חישוב תוחלת או שיקולי תוחלת. אחרי זה דיברתי קצת לאור הקביעה הזאת על איך להבין את דיני הספקות ברמב"ם. דיברנו על זה שבכל הלכה דאורייתא, מצווה או לאו, יש ציווי ויש מהות. וכאשר אני עושה מצווה אני מציית לציווי של הקדוש ברוך הוא וגם עושה איזושהי פעולה שאמורה להיות לה תועלת רוחנית כלשהי. ואם אני עושה עבירה, אז גם מרדתי נגד הציווי וגם יש פה פעולה שמביאה לנזק רוחני כלשהו. ואז דיברתי על זה מה קורה במצב של ספק. האם המצב של ספק מה שמחייב אותי להחמיר, אני מדבר עכשיו בספק דאורייתא, מה שמחייב אותי להחמיר זה הציווי שבדבר או המהות שבדבר. וניסיתי להביא ראיה מספק דרבנן, שספק דרבנן הולכים לקולא בגלל שבדיני דרבנן אין מהות, יש רק ציווי. צריך לשמוע בקול חכמים, אבל עוף בחלב מצד עצמו הוא לא מאכל בעייתי, לכן התורה לא אוסרת אותו, רק בשר בחלב הוא בעייתי. אבל מה, יש ציווי של חכמים, והתורה מצפה מאיתנו לציית לציווי של חכמים. לכן הלכות דרבנן הן הלכות שיש בהן רק ציווי ולא מהות. ואז אם אני רואה שספק דרבנן לקולא, המשמעות היא שכאשר יש לי ספק האם יש פה ציווי על הדבר הזה או לא, מותר לי להקל. ולכן בספק דרבנן אפשר ללכת לקולא, ודיברנו על זה שאמנם מותר לי להקל, אבל אם מישהו רוצה להחמיר תבוא עליו ברכה. יש פה כן אולי איזשהו עניין להחמיר, אבל זה דיון אחר עשינו אותו קודם. מתוך כך אנחנו מבינים שכאשר יש לי ספק לגבי הציווי, אז מרד במצב שבו לא ברור אם יש ציווי זה לא מרד, ולכן ספק דרבנן אפשר להקל. מכאן אני אלמד שמה קורה בספק דאורייתא, אז מימד הציווי שבדאורייתא לא אמור להטריד אותי, למה? כי זה מה שראינו בדיני דרבנן, שאם יש לי ספק האם יש ציווי או לא, אני לא חייב לחשוש לזה. אבל בדיני דאורייתא מה שיש מעבר לציווי, מה שיש מעבר לדיני דרבנן זה גם המהות. וכאשר יש לי ספק אם הבשר הזה הוא חזיר או לא חזיר, בשר כשר או בשר חזיר, אני אמור להחמיר בגלל החשש שמא יש פה בשר חזיר, פשוט בגלל שלאכול בשר חזיר זה דבר בעייתי, המהות פה היא זו שאמורה להטריד אותי ולא הציווי, כי הציווי יש גם בדיני דרבנן. ולכן המסקנה שאליה הגעתי זה שספק דאורייתא לחומרא זה פשוט בגלל שיקול תוחלת, כמו שאמרתי קודם. מה הכוונה? יש פה חמישים אחוז שאני נקלע לאכילת איסור. ובמצב כזה אסור לי לקחת סיכון של חמישים אחוז. סיכון של שישים אחוז מותר, עוד פעם שיקולי תוחלת כאלה ואחרים מותר לי, כיוון שיש צד שזה לא איסור ואז אני צריך לוותר על הדבר הזה. אז כמו שיש ביטול ברוב, אם יש לי שתי חתיכות היתר אני לא צריך לוותר עליהן כדי להימנע מאכילת חתיכה אחת של איסור, אבל חתיכה אחת של היתר אני כן צריך לוותר עליה. לכן כשיש רוב אז הוא מבטל את האיסור, אבל אם אין רוב אז הוא לא מבטל את האיסור. ואותו דבר מה קורה במצב של ספק. אם יש לי ספק לגבי חתיכה מסוימת האם היא חזיר או לא, אז אם הספק הוא חמישים חמישים אני לא יכול לאכול אותה. למה? שוב פעם מבחינת שיקולי התוחלת, השיקולים הם חמישים אחוז שזה חזיר וחמישים אחוז שזה כשר. אז יש חמישים אחוז שאני מוותר על בשר כשר, אבל אם זה חמישים אחוז אני נדרש לוותר כי יש חמישים אחוז שזה בשר חזיר. אבל אם יש לי שישים אחוז שזה בשר כשר וארבעים אחוז שזה חזיר, במצב כזה תוחלת הרווח או תוחלת ההפסד אם תרצו לא מצדיקה דרישה ממני לוותר, ולכן אני יכול להקל. ולכן הולכים אחר הרוב גם בדיני דאורייתא, ושוב פעם בעצם מה שהדבר הזה אומר זה שיש פה איזה שהוא חשבון של תוחלת. בעצם אני מחשב את תוחלת הרווח או את תוחלת ההפסד, ודיני הספקות הם ביטוי לחישובי תוחלת, זאת בעצם הטענה. עכשיו אני רוצה לעבור צעד אחד הלאה ולשאול מה משמעותה של החובה הזאת להחמיר בספק דאורייתא. יש גמרא בשבועות בדף יח. הגמרא אומרת שם, אולי הקדמה קצרה, כמובן אסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו כאשר היא נידה, כאשר היא רואה דם. עכשיו יש דינים שנקראים וסתות, שזה דיני דרבנן. מה זאת אומרת? ישנם מועדים שהם מועדים לזה שהאישה תראה דם, ולכן במועדים האלה חכמים אומרים גם אם האישה לא ראתה אנחנו מחייבים אותך להחמיר ולהימנע מיחסי אישות, מחייבים אתכם את שניכם להימנע מיחסי אישות. מישהו פה הרים יד, אני לא יודע איך לפרש את זה. מי שרוצה לשאול שיתפרץ, לא להרים יד. אני לא יודע מה זה הדבר הזה. אז במה שזה נקרא סמוך לווסת או וסתות, במצב כזה אסור לקיים יחסי אישות. למשל אם האישה ראתה שלוש פעמים בתאריך מסוים בחודש, נגיד תמיד בי"ב בחודש, אז גם בי"ב בחודש הבא אני אמור לחשוש ולשמור על הפרדה, לא לקיים יחסי אישות והפרדות שונות שנדרשות סמוך לווסת. וזה להלכה דין דרבנן. יש ויכוח בגמרא אבל ההלכה היא דין דרבנן. עכשיו מה קורה? שואלת הגמרא בשבועות בדף יח, דנה בשאלה מה קורה אם אדם בא על אשתו סמוך לווסת, בתאריך האסור, אבל היא לא ראתה דם, אז הוא עבר על איסור דרבנן בלבד. עכשיו פתאום תוך כדי היא ראתה דם. עכשיו ברגע שהוא משמש איתה, מקיים יחסי אישות איתה כשהיא ראתה דם, זה כבר איסור דאורייתא, זה נידה, כרת. אבל בעניין הזה הוא אנוס, כי סוף סוף הוא לא ידע שהיא רואה יום דם. זה נחת עליו בהפתעה, עליהם, עוד פעם שניהם אני מדבר על שניהם, נחת עליהם בהפתעה. האיסור אמנם הוא עבר איסור דרבנן אבל זה רק איסור דרבנן. במישור הדאורייתא אין פה איסור, לכן במישור דאורייתא אני רואה אותו כאנוס, ככה לכאורה. למה לא תחילתו בפשיעה וסופו באונס? מה? למה זה לא תחילתו בפשיעה וסופו באונס? אז תכף אני מגיע לזה, אולי השאלה אם זה בדיוק תחילתו בפשיעה וסופו באונס אבל הסברה היא כעין זו. הגמרא בשבועות באמת אומרת שבמצב כזה הוא לא נחשב אנוס, הוא נחשב שוגג, זאת אומרת הוא צריך להביא קורבן. למה הוא לא אנוס? על פניו במישור הדאורייתא אין שום איסור. זה שהוא עבר על איסור דרבנן אז מה? יש אחרונים שרצו לטעון שכל מי שעובר על איסור דרבנן זה מנטרל את הטענות שלו לאונס במישור הדאורייתא. לא יודע מה, מישהו שמטלטל ארבע אמות בכרמלית ואז בעצם מתברר לו שזה וזה רשות הרבים, ואז הוא עבר על איסור דאורייתא. עוד פעם, הוא לא יהיה אנוס, למרות שבמישור הדאורייתא כרמלית זה איסור דרבנן, טלטול בכרמלית, במישור הדאורייתא הוא בעצם עשה מעשה מותר, אז הוא אנוס. אומרת הגמרא לא, סליחה, לא אומרת הגמרא, אומרים אותם אחרונים, לא, הוא לא אנוס, הוא שוגג. הוא אולי לא מזיד, אבל הוא לא אנוס, והם לומדים את זה מהגמרא בשבועות כאן. אבל בכלי חמדה ועוד אחרונים רוצים לטעון שזה לא נכון, זה לא מדויק. זה נכון במקום שבו האיסור דרבנן כל עצמו נועד כדי להזהיר מכניסה לאיסור דאורייתא. זאת אומרת, הרי האיסור של וסתות דרבנן, מה שאדם צריך להתרחק מאשתו במועדים האלה שהם סמוכים לווסת, זה בגלל החשש שהיא תראה דם והוא ייכנס לאיסור דאורייתא. זה לא סתם איסור דרבנן. אם אכלתי עוף בחלב וכתוצאה מזה, אני לא יודע מה, קיימתי יחסי אישות עם אשתי כשהיא ראתה דם, אני לא מפסיק להיות אנוס בגלל הדבר הזה. אז מה אם עברתי על איסור דרבנן? אם האיסור דרבנן הוא איסור כזה שכל עניינו זה להזהיר אותי שאני עלול לעבור פה על איסור דאורייתא, זה משהו אחר. כי בעצם אני לא הקשבתי לאזהרה מפני האיסור דאורייתא הזה עצמו שאותו עברתי בסוף. אז איך אני יכול להגיד שהייתי אנוס? זאת אומרת, במקום הזה כשחכמים אומרים לי תשמע, תתרחק מאשתך בגלל שיכול להיות שהיא תראה דם ואז תעבור על איסור דאורייתא, אני צפצפתי על האזהרה שלהם, אז עברתי על איסור דרבנן, אבל אם היא ראתה דם ממש ועכשיו קיימתי יחסי אישות, אז זה שצפצפתי על האזהרה שלהם לא מאפשר לי לטעון שהייתי אנוס ביחסי האישות שקיימתי, כי הזהירו אותי מפני הדבר הזה עצמו ואני צפצפתי על האזהרה. אז הנקודה שבגללה אני לא, אין לי טענת אונס פה, היא לא שהיה איסור דרבנן, לא בגלל שעברתי על האיסור דרבנן, אלא בגלל שצפצפתי על האזהרה שהזהירו אותי חכמים כנגד האיסור דאורייתא, ולכן בעצם אני לא אנוס. לא בגלל שעברתי על איסור דרבנן, הנקודה היא לא האיסור, אלא האיסור עניינו הוא להזהיר אותי, וכיוון שצפצפתי על האזהרה אני לא יכול להגיד שהייתי אנוס. שאלו פה לגבי הדוגמה של הכרמלית, אז זה נכון שיש פה מקום קצת להתלבט גם בדוגמה של הכרמלית, אבל אני חושב שזה לא אותו דבר. כי בדוגמה של הכרמלית, זה שאסרו עליי לטלטל בכרמלית זה שמא אני אטלטל במקום אחר שהוא רשות הרבים, שאני אתבלבל. אני דיברתי לכן בכוונה, נתתי דוגמה אחרת. נתתי דוגמה שאני מטלטל בכרמלית ואז התברר לי שטעיתי, הדבר הזה עצמו הוא רשות הרבים, זה לא כרמלית. פשוט לא ידעתי. אוקיי? זה משהו אחר. איסור כרמלית לא נועד לזה. איסור כרמלית נועד כדי להזהיר אותי שאני לא אבוא לטלטל ברשות הרבים דאורייתא. אוקיי? לכן לדעתי זה לא אותו דבר, אבל עוד פעם, זה לא חשוב, זאת רק דוגמה, אז אני לא אכנס לזה כאן. מה, מה בעצם אנחנו לומדים? הרשב"א שם בשבועות בדף י"ח מחדד את זה יותר, אבל למעשה זה פשט הגמרא. ומה שאנחנו בעצם לומדים מכאן, זה שאם חכמים מזהירים אותי מפני איסור דאורייתא, למרות שלעבור על האזהרה שלהם זה רק איסור דרבנן, אבל אם האיסור דרבנן המסוים הזה הוא בעצם סוג של אזהרה, אז יש לזה משמעות גם במישור דאורייתא. אני לא יכול להגיד שהייתי אנוס כשעשיתי את העבירה דאורייתא כי הזהירו אותי ואני צפצפתי על האזהרה. זאת הטענה. האזהרה הזו של דרבנן זה גם סטטיסטיקה. נכון? כאן יש, כאן נכנסת הסטטיסטיקה. נכון, נכון. סוג מסוים של שיקול סטטיסטי. זה השאלה, עוד פעם, וסתות זה אחת הדוגמאות למה שנקרא חזקת שלוש פעמים. יש בגמרא כמה וכמה דברים שאחרי שלוש פעמים נתפסת חזקה. למשל, אישה שרואה דם בתאריך קבוע בחודש, אז אחרי שלוש פעמים יש חזקה שהתאריך הזה מועד אצלה לראיית דם. או הפלגה, כהפרש בין פעם לפעם, מההפרש הוא אותו הפרש וכולי. יש שור מועד שנוגח שלוש פעמים, אז יש חזקה שבעצם עכשיו הוא שור מועד וצריך לשמור עליו, צריך להיזהר יותר. כל מיני דברים. מי שמתו אחיו מחמת מילה, כן, אם מתו לי שלושה ילדים כשעשיתי להם מילה, בילד הרביעי אני כבר לא אמור לעשות לו מילה כי אני יש חזקה שהילדים האלה מתים אם עושים להם ברית מילה וכן הלאה. יש חזקות שלוש פעמים, כמה וכמה דוגמאות לדבר הזה. זה לא כל כך פשוט שהדבר הזה הוא סטטיסטיקה, יש כאלה שעושים טיעון שזה דין, לאו דווקא במובן הסטטיסטי, כי למה דווקא שלוש פעמים ומה אם אין קשר בין השלוש פעמים האלה, אז למה להניח שהשלוש פעמים האלה גם יתממשו בפעם הרביעית. דיברנו על זה אני חושב בסדרה הקודמת שדיברתי על הסקה מהמציאות, אז נדמה לי שדיברתי על זה די בהרחבה. אז רק אני מזכיר את זה שאני לא לגמרי בטוח שזה סטטיסטיקה אבל זה כעין שיקול הכרעה, חזקה כלשהי, במובן הזה זה נכון, זה שייך לחלק הראשון של הסדרה. אבל אם אני חוזר לענייננו, אנחנו עכשיו בדיני ספקות, אז עכשיו הדיון הזה שם בגמרא בשבועות פותח פתח לשאול את עצמנו מה משמעותם של דיני ספקות. כאשר ההלכה אומרת לי שאני צריך להחמיר בספק דאורייתא, מה היא מתכוונת לומר פה? אפשר להבין את זה בשתי צורות. האפשרות הראשונה להגיד ברגע שיש מצב של ספק אסור לך לקחת סיכון, נטילת הסיכון עצמה היא איסור. לפי זה, מה קורה יש לי חתיכת בשר, אני לא יודע אם זה חזיר או בשר כשר, ספק. אני אמור להחמיר. צפצפתי, אכלתי את החתיכה הזאת, ואז הגיע עד ואמר לי זה היה חזיר… לא זה היה כשר, סליחה. מה עכשיו? אז לפי הניסוח שהצעתי עכשיו, כיוון שהאיסור הוא על עצם הכניסה או לקיחת הסיכון, קוראים לזה בלשון האחרונים כניסה לבית הספק, אני בעצם נכנס לתוך בית הספק, עצם הכניסה לבית הספק היא איסור. וזה כאילו עבירה בפני עצמה, אתה לא עובר על האכילה אלא על זה ש… יש איסור לקחת סיכונים. אוקיי? בעצם החובה להחמיר בספק דאורייתא זה איסור לקחת סיכונים. זה בעצם איזשהו סוג, זה בכלל לא קשור לאכילת חזיר אלא זה סוג של חובה להיות ירא שמיים, נקרא לזה כך. וחצי שיעור? אם אתה לוקח, כן, אבל זה לא בדיוק חצי שיעור אלא זה חובה, כי בחצי שיעור בפשטות זה כן האיסור אכילה שהוא של השיעור השלם. גם על זה יש דיון באחרונים אבל בפשטות זה איסור חזיר ממש. אבל פה הטענה זה בכלל לא איסור חזיר, אני לא מוטרד מהשאלה של אכילת חזיר ולכן האיסור הזה קיים גם אם התברר שלא אכלתי חזיר. למה? כי האיסור הוא על לקיחת סיכון, לא על חמישים אחוז שתאכל חזיר. הנקודה היא לא שאני צריך לחשוש מאיסור החזיר אלא עצם זה שלקחתי סיכון זה אומר שאני לא ירא שמיים, שהסיכוי לעבור על איסור לא מרתיע אותי, לא מפחיד אותי, אני לא מתרגש מהדבר הזה. אז בעצם זה איזושהי חובה להיות ירא שמיים, נקרא לזה כך. זה צד אחד. ואם התברר שזה היה חזיר אז עברת שני איסורים? נכון. עברת שני איסורים. האיסור השני יכול להיות שעברת באונס, האיסור דאורייתא, אבל את האיסור דרבנן כן עברת, עברת איסור דרבנן. וזה כמו עם המסית? מה? שזה כמו עם המסית, שאם אתה מסית מישהו ובסוף הוא לא עבר את העבירה… לגבי הסתה עשיתי דיון מאוד מאוד דומה. כן, הייתי שם. אם אני מסית מישהו ובסוף הוא לא עבר את העבירה, אם עדיין עברתי את האיסור או לא עברתי את האיסור. אז גם פה בדיוק באותה צורה. זה ניסוח אחד. ניסוח שני זה שיש בעצם, אין בכלל איסור על כניסה לבית הספק. אתה רוצה לקחת סיכון? תיקח אותו. אבל תדע לך שאם בסוף יתברר שאכלת חזיר לא תהיה לך טענה שהיית אנוס. אתה לא יכול להגיד היית אנוס. הזהירו אותך, אמרו לך תראה יש פה חמישים אחוז שתאכל חזיר, ואתה לקחת את הסיכון, ואתה לוקח סיכון בסדר גמור, אם הרווחת הרווחת, אבל אתה לוקח סיכון על הצד שאם לא, אם יתברר שכן עשית איסור לא תוכל לטעון להגנתך שהיית אנוס. הניסוח הזה יכול ממש להוביל אותנו לסיטואציה שבה עברתי על איסור חזיר דאורייתא, אבל שלקחתי את הסיכון הזה זה לא איסור דרבנן, זה איסור דאורייתא, אלא החובה להחמיר בספקות לא מוגדרת כאיסור דרבנן, או לא דרבנן אלא איסור בפני עצמו, בעצם לפי הרמב"ם זה דרבנן, לשיטות אחרים זה דאורייתא, אבל זה לא מוגדר כאיסור בפני עצמו, זה מוגדר כנטרול של טענת אונס. אין לי טענת הגנה שהייתי אנוס למי שמצפצף על האזהרות. לא יכול להגיד שהוא היה אנוס. אוקיי? אז בהקשר הזה, סליחה, אני לא מבין בכלל איזה מקום יש לאונס כאן? למה מתחשבים, למה זה ייקרא אונס? יש ספק. נניח שאכלתי משהו, נניח שאכלתי חתיכת בשר והתברר שזה היה חזיר. לא ידעתי. אבל יש ספק, מלכתחילה יש ספק על הדבר הזה. ברגע שיש ספק, אז פה זה תלוי. היה מקום להגיד ספק ספק, אני עדיין לא יודע שהדבר הזה הוא חזיר. אומרים לך לא, ברגע שיש לך חמישים אחוז שזה חזיר, אתה לא יכול להגיד אני לא יודע. ולכן אין לך טענת אונס, זה בדיוק הטיעון. מה שאתה שואל זה בדיוק מה שאני מסביר. זה הטענה. לכן צריך להחמיר בספק דאורייתא. צריך להחמיר כיוון שאם תיכשל, לא תעמוד לזכותך טענה שהיית אנוס. אני לא מבין בכלל שצריכים להגיע לטיעון הזה כדי להגיד שאין לך טענת אונס. כי מלכתחילה זה לא מתחיל. יש לפניי ספק, אני לא יכול, אין לי שום אפשרות לטעון שהייתי אנוס. למה? כי יש ספק. מי אמר שצריך לחשוש לספקות? מי אמר שסיכון של חמישים אחוז הוא סיכון שלא מותר לי לקחת אותו? אוקיי, אז אולי הייתי תולה את זה במחלוקת הזאת. ההלכה בסוף אומרת לי באמת שלא. זאת אומרת שאתה צודק. אתה רק שואל למה צריך את ההוראה של ההלכה. צריך את ההוראה של ההלכה, זה לא טריוויאלי. אוקיי, הייתי יותר מבין שאפשר להתייחס בכלל להניח שהצד של האונס מתחיל, אם יותר אומרים כמי שפוסק, כמי שסובר שספק דאורייתא לחומרא זה רק דרבנן. אז פחות מוכרח לשמור על הספק. אתה הופך את היוצרות. השאלה אם ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן היא התוצאה של הדיון שלנו, לא ההנחה של הדיון שלנו. אני מנסה להסביר למה אנשים אומרים ספק דאורייתא לחומרא, לא משנה כרגע אם דרבנן או דאורייתא. הם אומרים את זה על אפשרות אחת, הם אומרים את זה כי יש איסור על כניסה לבית הספק. אפשרות שנייה, לא, זה רק אומר שאין לך טענת אונס על מה שעשית. עכשיו, על זה גופא אפשר לדון האם העיקרון הזה הוא עיקרון דרבנן או עיקרון דאורייתא. אני לא מניח את העיקרון הזה ואז שואל את עצמי מה קורה, להיפך, אני מנסה להסביר למה יש עיקרון כזה. בסדר? אז הטענה בעצם שעולה, וזה לאור הגמרא בשבועות, שיכול להיות שהחובה להחמיר בספקות היא בכלל לא איסור מצד עצמו. היא רק מנטרלת את טענת האונס שהייתה יכולה לעמוד לזכותי אם התברר שעשיתי איסור. אוקיי? ואז למעשה לפי הצד הזה, אם נגיד לקחתי את הסיכון ובסוף התברר שזה היה בשר כשר, אז לא קרה כלום. לקחתי את הסיכון, יראת שמיים גדול אולי אני לא, אבל בסדר, לקחתי סיכון, הימרתי וזכיתי בהימור. אוקיי? הרב, אם זאת הסברא של הספק דאורייתא לחומרא, למה לא מיישמים את זה גם כן בספק דרבנן? למה לא אומרים שספק דרבנן לחומרא? כי זה מנטרל את הטענה שלך שיהיה לך אונס, אתה לא אנוס, אלא אומרים שספק דרבנן לקולא? בדרבנן אומרים לי שלגבי איסורי דרבנן מותר לקחת את הסיכון. ולמה בעצם? כי זה קל יותר. או כי זה לא איסור מהותי, זה רק בגברא ולא בחפצא. איך שלא תסביר את זה. אולי אני עוד הערה על מה שנדמה לי שגם אתה אליהב נדמה לי שגם אתה הערת קודם, תחילתו בפשיעה וסופו באונס. למה הסתייגתי קצת? אמרתי שזה לא בדיוק תחילתו בפשיעה וסופו באונס למרות שזה דומה. למה? כי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס מדובר בסיטואציה, כן הגמרא בבבא מציעא בדף מ"ב, הגמרא בצריפא דאורבני. אז הגמרא אומרת שם מישהו קיבל מעות לשמירה, שומר, והוא טמן אותם בצריף של ציידים ביער. עכשיו, אף גנב לא מגיע לצריף של ציידים ביער לחפש כסף. אף אחד לא מעלה בדעתו שיימצא שם כסף. לכן זו שמירה מצוינת בפני גנבים, לשים את הכסף בצריף ביער. אבל יש חשש שתבוא שרפה. כנגד שרפה זו שמירה לא טובה, כי ביער יכולה לפרוץ שרפה ואז יישרף לי הכסף. עכשיו, בן אדם טמן את הכסף בצריף, בצריף הציידים, ופרצה שרפה. אם פרצה שרפה, אז הוא פושע, כי הוא לא שמר כנגד שרפה, וזה בדיוק מה שקרה. אבל אם לא פרצה שרפה, אלא בסוף באו גנבים, אז זה ויכוח בגמרא, והוא הוויכוח על תחילתו בפשיעה וסופו באונס. למה? כי הוא בעצם פשע בעצם זה שהוא שם את זה בצריף בגלל החשש משרפה, אבל מה שקרה בסוף היה אונס, זה הגנבים. אוקיי? אז במצב כזה יש ויכוח בגמרא האם תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב או פטור, להלכה פוסקים שחייב. אוקיי? למה אני אומר שזה לא אותו דבר כמו אצלנו? תחשבו על וסתות דרבנן או על ספק דרבנן. האונס לא קשור לפשיעה? האונס לא קשור לפשיעה בכלל. הוא קשור במובן שלילי, ואם לא הייתי עושה את הפשיעה לא היה קורה האונס. נכון, אם לא הייתי שם את זה ביער אז גם לא היו באים הגנבים, אבל זה לא משנה כי הגנבה כשלעצמה היא אונס, ולכן האיסור דרבנן, לא איסור דרבנן אלא האיסור הראשוני לא לשים את המעות האלה ביער הוא לא איסור בגלל שיבואו גנבים, הוא איסור בגלל שתפרוץ שרפה. עכשיו בסוף באו גנבים. אם זה היה איסור שמא יבואו גנבים ובאמת באו בסוף גנבים זה דומה למה שקורה אצלנו. כמו מה שאמרתי לכם עם האחרונים האלה בווסתות. יש אחרונים שרוצים לומר שכיוון שעברתי על איסור דרבנן בהתחלה, אין לי טענת אונס על האיסור דאורייתא שבא אחר כך בכל מצב שעברתי על דרבנן. ועל זה אומר הכלי חמדה לא, זה לא בכל מצב. רק במקום שבו האיסור דרבנן עניינו להזהיר אותך מהעבירה דאורייתא שאתה עלול לעבור. במקום כזה אם עברת על האיסור דרבנן בעצם כל הרעיון הוא שהתעלמת מהאזהרה של האיסור דאורייתא, ועל זה אתה לא יכול להגיד שהיית אנוס לגבי האיסור דאורייתא. אז אותו דבר בעצם אני אומר פה, בתחילתו בפשיעה וסופו באונס זה דומה למה שאומרים האחרונים האלה על וסתות. זה שאין קשר בעצם בין הפשיעה שאותה עשית שהייתה בגלל השרפה לבין מה שקרה בסוף שהוא היה אונס. אצלנו זה משהו יותר חזק. אצלנו גם למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, אצלנו יהיה חייב. למה יהיה חייב? בגלל שאצלנו כל העניין של ספק הוא בדיוק כדי להזהיר אותך שאתה עלול להגיע לאיסור דאורייתא, ומה קרה בסוף? באמת הגעת לאיסור דאורייתא. אשר יגורת בא לך, כן? מה שהזהירו אותך זה באמת מה שקרה. אז איך אתה יכול להגיד אחרי זה שהיית אנוס? לכן זה לא בדיוק דומה לתחילתו בפשיעה וסופו באונס למרות שהרעיון אולי קצת דומה. אפשר לומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס זאת הרחבה של העיקרון שנמצא כאן, ולכן גם יש מחלוקת לגבי זה. טוב, בכל אופן אלה שתי האפשרויות להבין את הדין הזה של ספק דאורייתא לחומרא. עכשיו הזכרתי כבר שיש מחלוקת ראשונים בשאלה האם הכלל הזה שצריך להחמיר בספק הוא בעצמו כלל דאורייתא או כלל דרבנן. הרשב"א והר"ן ועוד ראשונים, רוב הראשונים אומרים שזה כלל דאורייתא. לפי הרמב"ם זה כלל דרבנן. הערה מעניינת על העניין הזה שקצת קשורה אולי גם לדיון הקודם, יש הרבה שמקשים על הרמב"ם מגמרא בקידושין, ע"ג או תחילת הע"ד שמה. הגמרא אומרת שמה שספק ממזר מותר, הוא לא ממזר. אפשר להקל בספק ממזר מדאורייתא. מדרבנן מעלה עשו ביוחסין ולכן בכל זאת אסרו את זה, אבל מדאורייתא זה מותר, ספק ממזר לקולא. אוקיי? אז אומרים כמה מפרשים, השמעתתא, שמעתתא א' מדבר על זה, הפני יהושע ועוד מדברים על זה, קשה על הרמב"ם מהגמרא הזאת. למה? כי בגמרא הזאת רואים שצריך מקור מיוחד כדי ללמד אותי שספק ממזר לקולא. עכשיו לפי הרמב"ם ספקא דאורייתא לקולא בכל התחומים, רק רבנן אמרו להחמיר. אבל מדאורייתא ספק איסור לקולא, אז למה צריך פסוק להגיד לי שספק ממזר לקולא? והרי מדרבנן יש חובה להחמיר גם בספק ממזר, אז מה מיוחד בספק ממזר בדיוק כמו כל ספק דאורייתא אחר? אז אולי רוב בעילות תחת בעליהן אולי? אפשר להשתמש בזה? אפשר להשתמש בזה שרוב בעילות תחת בעליהן. רוב בעילות אחר הבעל לא, זה משהו אחר. אם רוב בעילות אחר הבעל אז אתה לא בספק ממזר. אז כאילו לא, אבל אני מדבר על מצב שהוא באמת מסופק. מצאתי תינוק מושלך ואני לא יודע מאיפה הוא, מי מה מקורו, אז יש לי ספק אם הוא ממזר או לא, נגיד לצורך הדיון. אני לא יודע מי אבא שלו, זה גופא הספק שלי. אוקיי? אז הוא גופא לומד את זה משם אולי? מה? הוא גופא לומד את זה משם? נכון, אז זה ככה מקשים עליו כל מיני מפרשים, אבל באמת בתשובה של הרמב"ם, ומפרשים לא מכירים את התשובות של הרמב"ם הרבה פעמים, בתשובה הרמב"ם אומר שהמקור שלו הוא משם. הגמרא הזאת של ספק ממזר היא המקור שלו. לא רק שזה לא קשה עליו, זה המקור שממנו הוא למד את העניין. הוא בעצם הבין שהדין הזה של ספק ממזר הוא לא דין חריג, הוא לא בא ללמד שספק ממזר הוא אחר מספק רגיל. לא, זה המקור לדין ספק דאורייתא לקולא. מספק ממזר לומדים שספק דאורייתא לקולא. הייתי אומר אפילו יותר מזה, כשמסתכלים על הלימוד של הגמרא לגבי ספק ממזר אין בעצם שום לימוד. הגמרא אומרת ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ספק ממזר. כי כתוב ממזר. בסדר, גם כתוב חזיר, מה זה קשור? מה אז מה אם כתוב ממזר? איך אתה לומד מהפסוק שכותב ממזר שספק ממזר מותר? רואים שחז"ל הבינו שזו סברה, זו לא דרשה. הסברה אומרת שאם ממזר אסור, ספק ממזר לא אסור. אבל זה נכון גם לחזיר, זה נכון גם לכל דבר שלא יהיה. אין פה שום דבר מיוחד בממזר, אין פה שום פסוק מיוחד, אין פה כלום. עצם העובדה שכתוב ממזר חכמים אומרים טוב, אבל לא ספק ממזר. נו אז אותו דבר כתוב חזיר אבל לא ספק חזיר. כתוב חלב אבל לא ספק חלב. ערווה אבל לא ספק ערווה וכן הלאה. אז כל הדברים האלה בעצם מהאופי של הלימוד לגבי ממזר אפשר לראות שזה לא באמת לימוד, אלא זאת איזושהי סברה שאומרת שספק דאורייתא לקולא מדאורייתא. חכמים באים ומחמירים ואומרים לי אתה צריך להחמיר, אבל מדאורייתא הספק הוא לקולא. ומה הרעיון מאחורי זה? הרעיון מאחורי זה בדיוק אומר כמו בספק דרבנן מה ששאלו אותי קודם. גם בספק דאורייתא אם זה חמישים אחוז, מותר לך לקחת סיכון. בסדר, ואם אתה תיפול בכל זאת יש לך טענת אונס כי מותר לך לקחת סיכון. חכמים באים ואומרים לא, אסור לך לקחת את הסיכון מדרבנן, ולכן חכמים קובעים שצריך להחמיר בספק דאורייתא. אבל החובה הזאת להחמיר בספק דאורייתא היא עצמה חובה דרבננית. אוקיי? וזה בדיוק בגלל המתח הזה. לפי הרשב"א אז הנקודה היא שספק דאורייתא לחומרא זה כלל שאיכשהו אולי יכול להיות אפילו שיש לו מקור כזה או אחר, אמנם זה כלל שהתורה חידשה. לפי הרמב"ם, הרמב"ם גם מסכים זאת אומרת גם לפי הרשב"א אילולא היה כלל כזה אז הייתי מקל. אני צריך כלל שיאסור את הספקות כי לולי זה הייתי מקל. אומר הרמב"ם אני לא רואה מקור לכלל הזה, להפך אני רואה התייחסות של חז"ל שבספקות אני יכול, מותר לי לקחת את הסיכון כמו בספק ממזר, ולכן הכלל אצלי זה ספק דאורייתא לקולא. מדרבנן חייבו אותי להחמיר בספק דאורייתא אבל באופן עקרוני אני יכול להקל. אוקיי? אז האם הוא בהכרח הבין שהאיסור הוא להיכנס לבית הספק? רגע, אני עוד שנייה מגיע, עוד שנייה מגיע, זה לשם אני חותר. אז הערה לגבי הרשב"א היה מקום להגיד אחרת. לגבי הרשב"א היה אפשר לומר לא בגלל שאתה לוקח, תלוי איך הרשב"א הבין. אם הרשב"א הבין שיש איזשהו דין מיוחד שההלכה חידשה, שהתורה חידשה שצריך להחמיר בספקות, אז בעצם גם הוא מסכים שמותר לי לקחת את הסיכון. רק התורה חידשה שצריך להחמיר בספקות ואולי זה באמת איסור כניסה לבית הספק ולא הנטרול של טענת האונס. אבל אפשר היה גם להבין שלפי הרשב"א זה לא דין שהתורה חידשה אלא זאת סברה שאומרת שאם יש לך חמישים אחוז לעבור על איסור דאורייתא ברור שאסור לך לקחת סיכון. לא צריך בשביל זה חידוש של התורה, זה מינימום של יראת שמיים. אז אם יש לך חמישים אחוז שאתה עובר על איסור דאורייתא אז תיזהר ואל תיקח את הסיכון הזה. לכן יש פה, ואז אם אני מבין כך את הרשב"א, אז יכול להיות בהחלט שהרשב"א גם כן הולך על שיקולי התוחלת ובעצם האיסור הוא לא כניסה לבית הספק אלא בעצם הטענה היא שזה איסור אכילת חזיר. אוקיי? אולי. העתקתי פה שני קטעים משער הספקות בשערי יושר, שזה שער הראשון בפרק ג'. אני אשתף את המסך רגע. ועל כן נראה לעניות דעתי, דלפי מה שביארנו למעלה לעניין בן י"ג, בין 13, שאכל חלב, דמענישים אותו אחר כך אף שלא ידע אם הוזהר הוא על אכילת חלב. מכל מקום, כי הוא לא, הוא בן י"ג אבל לא יודע אם הוא גדול, הוא עוד לא בטוח שהוא הביא שתי שערות. אז הוא ספק גדול. הוא אכל חלב. אומר רב שמעון שקופ מענישים אותו. למה? הרי זה ספק, אולי הוא קטן והוא לא בר עונשין? אז הוא אומר, אף שלא ידע אם הוזהר הוא על אכילת חלב, מכל מקום כיוון שידע שעושה מעשה נגד רחמנא, חשיב מזיד גמור, כמובן אם התברר שהוא גדול. זאת אומרת הוא היה בספק, בסוף התברר לנו שהוא באמת היה גדול. הוא בשעת מעשה לא, אם הוא ידע אז אין מה לדבר. אם הוא לא ידע, אבל האמת היא שהוא באמת היה גדול, כיוון שידע שהוא עושה מעשה בעייתי אז מענישים אותו. כמו כן נוכל לומר בכל ספק איסור למאן דאמר שמיה התראה, כן הוא מדבר מתכוון להתראת ספק, כאשר מישהו בא לעבור לעשות מעשה שיש ספק אם הוא אסור או לא אסור, הרי בשביל להעניש מישהו צריך התראה. עכשיו ברגע שיש לך ספק, אז אני לא באמת יכול להתראות אותו. אני לא יכול להגיד לו תשמע, אתה אוכל חזיר חייב מזה מלקות, כי לא ברור שזה חזיר ולא ברור שהוא חייב מלקות. אז יש ויכוח בגמרא אם התראת ספק היא התראה או לא התראה. אוקיי? עכשיו אם התראת ספק היא התראה, זה מה שהוא אומר פה, למאן דאמר שמיה התראה, אז בעצם אפשר להעניש אותו למרות שמה זה קשור ההתראה, הוא עדיין היה בספק. נכון, הוא היה בספק, אבל בסוף התברר שהוא לקח סיכון לא מוצדק. הוא עבר איסור. מענישים אותו אחר כך. אף אם נאמר ספק מן התורה מותר, כמו הרמב"ם, דלא כבר ביארנו, דאף אם ספק מן התורה מותר, עצם האיסור לא השתנה. ואם באמת פגע באיסור, נעשה על ידו מעשה נגד רצון רחמנא. אלא שהתורה הזהירה על הוודאי ולא על הספק, דליכא למי להזהיר, הוא לא יודע שיש פה איסור. וקמי שמיא גליא דעבר עבירה, כן הקדוש ברוך הוא בעצם יודע שפה הוא עבר עבירה. אז ברמה העקרונית בעצם הוא עבר עבירה. וכמו שגוף האיסור לא נשתנה, כמו כן לא נשתנה גם עונש העבירה אם רק היה העושה מזיד בשעת העבירה. אומר גם לגבי עונש ברמה העקרונית איסור הוא וודאי עבר. לגבי עונש יש מקום להתלבט. למה? כי בשביל להעניש לא מספיק שעברת איסור, צריך שתעבור גם התראה על האיסור. עכשיו פה הייתה התראת ספק, כי לא ידעתי אם אני גדול או לא גדול. אומר אומר רב שמעון, אבל למאן דאמר שהתראת ספק היא התראה, אז בעיית ההתראה יורדת, הייתה פה התראה, זאת התראה טובה. אם זה ככה אז מענישים אותו למרות שבזמן אמיתי לא הוא ולא המתרע ידעו שיש פה באמת איסור. אבל מענישים אותו. כל הנקודה למה לא מענישים אותו זה פשוט בגלל בעיה של התראת ספק. יש דעה שהתראת ספק היא לא התראה. אבל לגבי השאלה אם הוא עבר איסור דאורייתא, וודאי שהוא עבר איסור דאורייתא, כי הוא אכל חזיר. מה אכפת לי שהוא לא ידע או כן ידע. שימו לב מה האיסור שהוא עבר? לא כניסה לבית הספק, נכון? ברור שהתפיסה פה זה שהאיסור הוא איסור אכילת חזיר. כל דיני הספקות והחובה להחמיר זה רק התראה מפני האפשרות שאתה תגיע לאכול חזיר לעבור את העבירה דאורייתא. אבל בסוף בסוף האיסור הוא על אכילת החזיר. זאת אומרת כאן הוא לא יכול לטעון לכך שהוא אנוס. נכון. כי היה איסור היה חובה להחמיר בספקות, אפילו למאן דאמר שספק מן התורה מותר, הוא אומר. אפילו לפי הרמב"ם, שספק דאורייתא לקולא מדאורייתא, רק מדרבנן זה לחומרא, גם לשיטתו אנחנו מלקין אותו אם התראת ספק זאת התראה. למה? היה מותר לו לקחת את הסיכון, אבל הוא לוקח סיכון. זה שמותר לך לקחת סיכון זה לא אומר שלא לקחת סיכון. לקחת סיכון, מותר לך להסתכן, אבל אם תפגע באיסור אז עברת איסור. זאת אומרת שלא נבוא אליך, לא נבוא אליך בטענה על זה שלקחת את הסיכון, אבל כן נבוא אליך בטענה על זה שאכלת חזיר. לא תוכל לטעון שהיית אנוס פה. זה זה הנקודה. זאת אומרת לפי הרמב"ם האיסור הוא לא. אלא האיסור הוא על אכילת החזיר, וכל החובה להחמיר בספקות היא רק התראה שמנטרלת את האפשרות להתגונן בטענת אונס. בסדר? אבל כאן איך מגיע לידי ביטוי החלק של החמישים-חמישים? מה זאת אומרת? זאת אומרת הוא יכול לטעון, לדוגמה היה ספק אבל בשישים אחוז ידעתי שאני מתחת לגיל. לא, ספק. אם זה שישים אחוז אז באמת מותר, הולכים אחרי הרוב. אה, כאן זה כאילו בטוח כאילו חצי חצי כאילו, כביכול. חצי חצי נגטיבי או חצי חצי פוזיטיבי. דיברתי על שתי אפשרויות להימצא במצב של ספק. אבל כן, אם יש לך סטטיסטיקה אחרת, שישים-ארבעים או שבעים-שלושים, אז הולכים על פי הרוב, לקולא או לחומרא. אז זה לא מצב של ספק, אמרתי. מצבי ספק אלה מצבים שבהם הכלים הסטטיסטיים לא רלוונטיים. כלומר, אין דרך להכריע בכלים סטטיסטיים. אוקיי. אבל הדוגמה היא קצת מוזרה. כלומר, לא מרגיש שאפשר ללמוד ממנה לעניינים שלנו בגלל שכאן מדובר על איסור שהוא ודאי. לא מדובר שבן אדם התלבט אם מה שהוא עושה זה אסור או מותר. בסדר, אבל עדיין הוא עצמו יכול להיות שהוא קטן וזה לא אסור לו. זה מותר לו? כן. מדאורייתא כן, יש מצוות חינוך. רב שמעון שקופ עצמו אומר שלכן ייתכן שזה אותו דבר בכל הספקות. כמו כן נוכל לומר בכל ספק איסור. וזה לא כנראה בא להוציא בדיוק מהשאלה שלך. זאת אומרת, נכון שפה, הרי הוא אמר בעצמו למעלה, תראו, אף שלא ידע, אף שלא ידע אם מוזהר על אכילת חלב, מכל מקום כיוון שידע שעושה מעשה נגד רחמנא, חשיב מזיד גמור. זה בעצם החילוק שלך. כי המעשה מצד עצמו הוא מעשה אסור, אתה לא יודע אם אתה בר חיובא, אבל המעשה הוא מעשה אסור, זה אתה ידעת. אחרי זה רב שמעון שקופ מוסיף, אבל לדעתי אין הבדל גם בספק איסור רגיל. גם במקום שבו האיסור עצמו מסופק. לא רק הגברא אם אני גדול או קטן. לכן הוא מוסיף את זה ולכן הוא אומר כמו כן נוכל לומר בשורה הבאה, כן? כמו כן נוכל לומר בכל ספק איסור למד מה שנתרד דמאני שמותו. זאת אומרת הוא בא להוציא בדיוק מההבחנה שאתה הצעת כאן. טוב, אפשר היה להגיד אותה, אבל הוא טוען שלא. ולשיטת הרשב"א, אני קורא את הפסקה השנייה, זה אות ל'. האותיות האלה אגב זה רק בפרויקט השו"ת, זה לא במהדורות המקוריות. ולשיטת הרשב"א בכל ספק איסור יש איסור נוסף. היינו, מלבד עצם האיסור שהוא תלוי במציאות הדבר, אם פגע בעבירה או לא. זה מה שראינו למעלה לפי הרמב"ם, שאין איסור הכניסה לבית הספק. יש איסור אכילת חזיר. רק אם יש לך חמישים אחוז שהדבר הזה הוא חזיר, אז תדע לך שאתה לא יכול לקחת את הסיכון הזה, לפחות במובן הזה שלא נבוא אליך בתביעה על זה שלקחת את הסיכון. זה כשלעצמו לא אסור מדאורייתא, זה אסור מדרבנן. אבל אם פגעת בסוף באיסור, לא תהיה לך טענת אונס. לא תוכל להתגונן. ככה הרמב"ם אומר. הרשב"א טוען לא. יש גם איסור כניסה לבית הספק, וזאת המשמעות של ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה לפי הרשב"א. מה הכוונה ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא? הכוונה שלקחת את הסיכון זה בעצמו איסור. זה מה שהוא אומר, ולשיטת הרשב"א בכל ספק איסור יש איסור נוסף. היינו, מלבד עצם האיסור שהוא תלוי במציאות הדבר, אם פגע בעבירה או לא, כן, אם בסוף יתברר שזה חזיר. עוד יש עליו איסור נוסף על מה שמכניס עצמו באיסור ספק, הכניסה לבית הספק. ואיסור נוסף זה הוא איסור ודאי. זה לא איסור מסופק. החובה להחמיר מדיני ספקות היא איסור ודאי, איסור על כניסה לבית הספק. אם נכנסת לבית הספק עברת איסור. לא משנה בסוף מה יתברר לגבי הספק עצמו. היינו, אף אם לא פגע בעצם האיסור, אם התברר שהחתיכת בשר הזאת בסוף היא בשר כשר, זה לא משנה, מכל מקום עבר על האיסור הנוסף שעבר על רצון רחמנא שהזהיר והכניס עצמו לבית הספק. ולהרמב"ם ליכא שום איסור נוסף על ספק איסור שלא הזהירה רחמנא על זה. בשביל להגדיר איסור צריך אזהרה. מאיפה יוצאת האזהרה על איסור כניסה לבית הספק? הרשב"א לא מביא מקור לדין הזה של ספיקא דאורייתא לחומרא. אם אין מקור אז אתה לא יכול לחדש שיש איסור על הכניסה לבית הספק. מאיפה לחדש את זה אם אין מקור? כל מה שאתה יכול להגיד זה שיש איסור חזיר. חזיר, ואם אתה נכנס לבית הספק, דע לך שאתה לוקח סיכון ואתה תעבור על איסור חזיר. אבל בלי מקור לא יכול להיות איסור. אגב, מה המקור של הרשב"א? כמדומני שאם אני זוכר נכון, הרשב"א עצמו מביא מקור מהגמרא של ממזר. מזה שהיה צריך פסוק שימעט את הספק ממזר ויגיד לי שאני יכול ללכת לקולא, רואים שבשאר דיני הספקות, בספק הולכים לחומרא, בשאר הדינים. ואמרתי קודם שלדעתי הרמב"ם צודק, כי אין שם באמת מקור אמיתי שספק ממזר לקולא. שם כתוב ממזר. נו, אז מה אם כתוב ממזר? גם כתוב חזיר. מה מה מה מיוחד בדין ספק ממזר שלא קיים בספק חזיר? לכן לדעתי מבחינת הקריאה של הדרשה ושל הגמרא, הרמב"ם צודק. למרות שכל האחרונים תוקפים אותו במתקפה הזאת, לדעתי הוא לגמרי צודק. כן, ולהרמב"ם ליכא שום איסור נוסף על ספק איסור, שלא הזהירה רחמנא על זה. והבחירה נתונה לאדם העושה. אם הוא רוצה להכניס את עצמו אל הספק, רשאי וזכאי. אבל עליו לדעת שאם לא יפגע בעצם האיסור אז נקי הוא מכל עונש. אבל אם יפגע בעצם האיסור, יקבל עונשו, בין בדין שמיים ובין בבית דין כפי הדין הראוי. תלוי אם התראת ספק שמה התראה או לא. אם התראת ספק היא לא התראה, אז הוא יקבל את העונש בדיני שמיים. אם התראת ספק היא התראה, הוא יקבל גם עונש בדיני אדם. כמובן אם יתברר אחר כך שבאמת הוא אכל חזיר. לא על הכניסה לבית הספק, על זה הוא לא מקבל עונש. ואין טענת אונס ושגגה בזה שלא ידע בשעת מעשה, דהרי ידע את הספק שהוא שקול, ושני הצדדים אפשריים ושקולים הם. ומשום הכי למאן דאמר התראת ספק שמה התראה, חייב גם בעונש בית דין. בעצם, מה שהרמב"ם אומר כאן זה שהמחלוקת של הרשב"א ומה שרב שימון אמר כאן, זה שהמחלוקת של הרמב"ם והרשב"א, האם ספק דאורייתא מן התורה לחומרא או מדרבנן לחומרא, היא בעצם מחלוקת בשאלה איך אנחנו מבינים את החובה להחמיר בספק דאורייתא. לפי הרמב"ם, אין חובה להחמיר. אם לא החמרת לא קרה כלום. קרה דבר אחד, שאם בסוף יתברר שזה באמת היה איסור, לקחת סיכון ונכשלת, לא תהיה להגנתך טענת אונס. זה הדבר היחיד. ולמאן דאמר התראת ספק שמה התראה, אתה תעבור על איסור תורה. וטענה שלא תענה, זה תלוי אם התראת ספק שמה התראה או לא. אוקיי? אבל בעצם אין איסור על הכניסה לבית הספק, האיסור הוא רק, אין איסור בכלל, אלא כל העניין הוא רק אזהרה, דע לך שאם עברת את האיסור, לא תהיה לך טענת הגנה של אונס. לעומת זאת, הרשב"א טוען שעצם הכניסה לבית הספק היא עצמה איסור, גם אם בסוף יתברר שהבשר הזה הוא בשר כשר והוא לא חזיר. עצם זה שאתה לא ידעת ולקחת את הבשר ואכלת אותו, זה מראה שאתה לא ירא שמיים ושאתה לא מוטרד מזה שחמישים אחוז שיש פה בשר אסור, ולא להיות ירא שמיים הוא בעצמו איסור. למרות שאם בסוף יתברר שזה בשר כשר, אז ודאי שאי אפשר להאשים אותך באכילת בשר חזיר, אבל אפשר להאשים אותך על חוסר יראת שמיים. אז יש לקחת סיכון לא מוצדק, סיכון גדול מדי, וזאת בעצם שיטת הרשב"א. עכשיו אפשר… הרב, אני לא מבין כל כך את שיטת הרמב"ם איך שהרב מסביר את זה. יוצא שמהפלפול הזה יוצא שאדם עושה מעשה שהוא מותר, ואחר כך הוא נענש על זה שהוא עשה מעשה אסור. אם זה מותר אז זה מותר. לא, המעשה המותר הוא כניסה לבית הספק. הוא לא נענש על הכניסה לבית הספק, הוא נענש על אכילת חזיר. אכילת חזיר זה לא מעשה מותר. זה במילים… אני שואל את הקדוש ברוך הוא בנבואה, החתיכה הזאת של הבשר הזה שאנחנו לא יודעים מה הוא, מותר לי לאכול אותה או אסור? אם הקדוש ברוך הוא היה אומר לי לפי ההלכה מותר לך לאכול אותו, ואחר כך הוא אומר לי כן, עשית, אכלת, הסתבר שזה חזיר, אז אסור. אז איך זה הולך ביחד? הוא לא אמר שמותר לאכול אותו, הוא אמר שמותר לקחת סיכון. וזה שמותר לקחת סיכון זה לא אומר שזה לא סיכון. במילים אחרות כאילו… זה פלפול הרב, זה ניסוח. מה זה מותר לקחת… מותר לי או אסור לי לאכול את הספק? מותר לגמרי, מותר לך לעשות. מותר לך לקחת את הסיכון. המעשה עצמו מותר. אם המעשה עצמו מותר, אז מותר. איך אפשר אחר כך להגיד אבל עכשיו מצטערים? המעשה עצמו לא מותר. אכילת חזיר היא אסורה. אבל מי שלא יודע אם זה חזיר או לא, מותר לו לקחת את הסיכון. לא נבוא אליו בטענה למה לקחת סיכון, אתה לא ירא שמיים. אבל עדיין, אם הוא אכל חזיר, אי אפשר להגיד שהוא פטור מכל אונס. אונס, מה זאת אומרת? רק שבמשפט של היום, במשפט המודרני, לא יעלה על הדעת לדעתי להגיד אם המעשה עצמו מותר, נניח לא יודע את התיאור, מותר, להגיד כן, אבל כיוון שהתוצאה הייתה לא טובה אז אתה תיענש. צריך את המנס ריאה, את הכוונה. אם אין את הכוונה של האיסור, אז היא לא קיימת. צריך לשאול את המשפטנים, אין לי מושג, אבל לא, זה גם השכל הישר. איך אפשר לעשות מעשה מותר ולחייב אותך על מעשה אסור? זה השכל הישר. אבל המעשה לא מותר, הספק מותר. לקיחת הסיכון מותרת. אבל זה ניסוח יפה, אני אומר, אני מכיר, אני מבין את הניסוחים, אבל זה ניסוחים שעדיין מרחיקים אותנו מהמציאות. המציאות היא שאני שואל שאלה פשוטה, מותר לאכול את הדבר או אסור? לא שואל על סיכונים, אני שואל אם לאכול מותר או אסור. אם אסור אז אסור, אין בעיה. לשאלה הפשוטה הזאת אני עונה לך תשובה פשוטה. אם זה חזיר אסור לך לאכול, ואם זה פרה מותר לך לאכול. זה הכל. ועכשיו שאנחנו לא יודעים אם זה, שזה ספק, מותר לי או אסור? תחליט. אם אתה לוקח את הסיכון. לא, אני שואל את הקדוש ברוך הוא, את הנביא, שמואל הנביא, מותר לי לאכול או אסור? הקדוש ברוך הוא, אני מייצג אותו כרגע, תחליט. אוקיי, אז אני שואל את הרב, מותר או אסור? תחליט. לא, אני לא פוסק, אני שואל את הרב. אני אומר לך תחליט. אני לא יכול, אין לי את הכלים, אז אני מבקש מהרב את הכלים להחליט. אין מה להגיד בעניין הזה, תלוי ביראת שמיים שלך. אז הרב יגיד לי את זה. אז ההלכה אפילו לא נותנת לי את הכלים להחליט, היא לא נותנת לי הנחייה מפורשת, לא ערכית, לא דתית. אומרת לי תהיה ביראה, ואתה תחליט את המדיניות שלך ותישא בתוצאות. על סמך מה? איך? על סמך מה אני אמור להחליט? איך? לאן לפנות? אבל אין לי על מה להיאחז. למה יש לך מה להיאחז. אני יודע שחמישים אחוז זה חזיר וחמישים אחוז זה כשר. אתה יודע, זה כמו אותו דבר, יש לך כוס מים על השולחן, אתה בספק אם יש בה רעל או לא, חמישים אחוז. בסדר? היו שתי כוסות, אחת של רעל ואחת של מים רגילים, ערבבנו ביניהם, השארנו אחת על השולחן והלכנו הביתה. אוקיי? עכשיו יש לך כוס שהיא ספק רעל ספק מים. שואל אותך תחליט, מה שאתה רוצה. אף אדם בעולם, אם היה בא אליי חבר או חולה, הייתי אומר לו ודאי אל תשתה, אתה מטורף? אתה לא נורמלי. גם אם זה ייצא בסוף לגמרי מים, אתה אדם לא שקול. נו, אז למה אתה אומר שהשכל הישר לא עוזר לך להחליט? הנה קיבלת החלטה נהדרת. נו, אז איך אפשר להגיד שזה מותר? השכל הישר אומר שאסור. הסברא היא הלכה לא פחות. הרב אמר לנו את זה כמה פעמים, שלא צריך פסוק אם יש סברא בסיסית. אין איסור לקחת סיכון. יש איסור לשתות את הרעל או לאכול את החזיר. עכשיו אתה תחליט האם אתה לוקח את הסיכון הזה או לא. זכותך לקחת סיכונים. הגד לך שאם אתה תיכשל, אז נכשלת בסיכון. מותר לי, אתה יודע, בקרן השקעות, מותר לי להיכנס להשקעה מסוכנת, נגיד אם המייפה כוח שלי הרשה לי את זה, אוקיי? אבל הצד שנכשלתי הפסדתי את הכסף. זה שהיה מותר לי להיכנס להשקעה אז מה? אבל בסופו של דבר על הצד שהפסדנו, הפסדנו. אבל שם זה לא עניין של אונס, זה עניין של תוצאות. זה בדיוק ההבדל בין הלכה ומוסר לבין התעסקות עם תוצאות. לא לא לא, אותו דבר בדיוק. אכלת חזיר זה אומר שאכלת את הרעל. עכשיו העונש הוא פועל יוצא של העניין. זה הקטע שאין לך אונס, כי אתה יכול לבחור גם לא לאכול. אז זה לא מצב של אונס. אתה רוצה לקחת סיכון ואחרי זה אתה רוצה לקבל ממני הנחה על זה שלקחת סיכון? קח את הסיכון, שיהיה לך לבריאות. אבל אחרי זה אתה רוצה שאני אתחשב בך שאתה החלטת בפזיזות לקחת סיכון ואני גם לא אעניש אותך על זה שאכלת חזיר? למה שאני אעשה את זה? אבל אני עכשיו אמור לעשות תשובה, הרי העונש הוא לא סתם נניח בשביל או להחזיר אותי בתשובה. אני אומר, אבל לפני דקה אמרת לי שזה בסדר, לא צריך לעשות שום תשובה על המעשה שלי, בוא נראה מה יהיה. ועכשיו בגלל שהתברר במציאות שיש משהו, אז עכשיו אני צריך להכות על חטא ולהתגלגל ב… על זה שלקחת סיכון אתה צריך לעשות תשובה, על זה שאכלת חזיר. עכשיו יכול להיות שהמסקנה שלך תהיה להבא לא לקחת סיכונים, או שלא. תחליט לבד. אז הכרת הוא על הנטילת סיכון? לא על אכילת חזיר? לא, על החזיר. לא, אבל אמרנו שזה לא הבעיה, הבעיה היא על הנטילת סיכון. הפוך, אין בעיה של נטילת סיכון. הבעיה היא רק אכילת החזיר. אבל הרב אמר קודם שאכילת חזיר אני… כל הזמן אומר בדיוק את זה, אתה אמרת את ההיפך. לא, אני אומר זה נראה לי תלוש. כניסה, היתר כניסה לספק פירושו לאכול את החתיכה הזאת. אז איך לחלק בין שני הדברים? להגיד שמה שמותר זה כניסה לספק? מותר לך לקחת סיכון, אבל דע לך שאתה לוקח סיכון. מה הבעיה? לא הבנתי, זה כל כך פשוט. מותר לך לקחת את הסיכון, אף אחד לא יבוא אליך בטענות על עצם העובדה שלקחת סיכון, אבל אתה לוקח סיכון. לא, אבל זה הבדל גדול, הרב עוד פעם, יש הבדל, אתה לא עושה תשובה על זה שהפסדת בבורסה, נכון? לא צריך לעשות תשובה. אני לקחתי על עצמי את הסיכון וזה בסדר גמור. אבל פה אני עושה תשובה, אני מרגיש אשם. אני מרגיש אשם על מה שאומרים לי, מבחינת החזירות של הדבר אין בעיה, זה שזה חזיר זה לא מפריע, מותר לך. רק על נטילת סיכון, ועל נטילת סיכון אתה לא עושה תשובה. אה, מותר לך להיכנס לסיכון? אז לא, אתה כל הזמן הופך לי, אני אומר הפוך. על נטילת הסיכון אין בעיה, הבעיה היא החזיר שאכלת. אבל אכילת החזיר מותר, מותר לך לקחת את הסיכון מדאורייתא, מותר לך לקחת את הסיכון. הבעיה אכילת החזיר. אם היינו עושים השאלה לזה למעשה מוסרי, הרב היה מסכים איתי שאין, שאי אפשר לעשות הפרדה כזו. הפלפול הזה לא יכול להחזיק. כי או שמעשה מוסרי מותר, או שמעשה מוסרי לא מוסרי. לא מסכים, ממש לא מסכים. יש מצבים שבהם אני לא חושש שתצא התוצאה, לקחתי סיכון. לקחתי סיכון, אבל זה סיכון, אם נכשלתי אז האחריות עליי. ברור שהשיקול הדעת שלי יגיד שאם יש נגיד דיני נפשות על הפרק ואני לוקח סיכון של חמישים אחוז לא סביר. אותו דבר גם אתה צריך להסיק מסקנה, אם יש פה חמישים אחוז לא לאכול חזיר, לא סביר לקחת את הסיכון. אבל על זה לא יבואו אליך בטענות אם לקחת סיכון לא סביר, זכותך. אין איסור, בשביל איסור צריך אזהרה. מה שרבי שמעון שקופ אומר, התורה לא אסרה את לקיחת הסיכון. השכל הישר יכול להיות שכן אוסר אותו, אז תימנע, אין בעיה, אבל זה החלטה שלך. אדם לקח על עצמו אחריות, שתה אלכוהול למרות שאמרו לו, הוא לקח על עצמו, שתה באופן מוגזם, נהיה שתוי ונהג בתוך ציבור ולמזלו לא דרס אף אחד. אז ובמקרה אחר כן דרס מישהו. אז אנחנו יש הבדל מהותי בין שני המקרים? הוא עשה את הוא נהג בהפקרות מהתחלה ועד הסוף, ועל זה אנחנו תובעים אותו. לא על התוצאה. המוסר הוא… אתה מכניס לי את הרשב"א ואני מסביר את הרמב"ם. אני אומר לא, מותר לקחת סיכון, רק את הסיכון שאתה לוקח בסופו של דבר תישא בתוצאות. מה שקורה בדריסה, מה שמבלבל בדריסה, שבשביל דריסה יש לה השלכות על אנשים אחרים. ויש לנו אינטואיציה כזאת שאומרת שמותר לי לקחת סיכון על עצמי אבל לא סיכון על אנשים אחרים. הסיכונים שלהם זה הם צריכים להחליט אם הם לוקחים אותם או לא. אבל אם נגיד הבן אדם שמה יגיד לי אוקיי אני מוכן שתנהג בשיכרות, אני בונה על זה שלא תדרוס אותי, אז בסדר. גם אם דרסתי אותו בסוף, אם שנינו הסכמנו ולקחנו את הסיכון אף אחד לא יבוא אליי בטענות על זה שלקחתי סיכון. אבל עדיין יכול להיות שישפטו אותי על זה שדרסתי אותו. ברגע שזה נוגע למישהו אחר, אז מתערבבת פה אינטואיציה שונה. לכן זה שונה מלקיחת סיכון על אכילת חזיר. כי זה סיכון שלי. עכשיו אני מחליט אם אני לוקח את הסיכון או לא. עוד פעם, אני לא טוען שהשכל הישר אומר לקחת את הסיכון, הפוך. אני אומר שיראת שמיים אומרת לא לקחת את הסיכון. אבל יראת שמיים אין פירושה שיש בזה איסור. כמו שרבי שמעון שקופ אומר, בשביל שיהיה איסור צריך אזהרה. צריך מקור. אין מקור, לכן אין איסור על זה. ברור שירא שמיים היה מן הראוי שיחמיר. בסדר. אי אפשר להעניש אותך על זה שלא ירא שמיים, אתה לוקח סיכונים ואו שהצלחת או שלא הצלחת. אבל להבחין בין השאלה אם יש פה איסור במובן הפורמלי לבין אם זה בסדר לעשות כך. האם זה מבחינת היראת שמיים או המוסר או איך שלא תגדיר את זה, האם זה מעשה שהוא ראוי? הוא חיובי? אז לא, הוא לא. אבל לא כל מעשה שהוא לא חיובי יש עליו איסור הלכתי. ולכן הוויכוח הוא ויכוח הלכתי, זה לא ויכוח בשאלה מה לעשות. אני מניח שגם הרמב"ם מאוד ממליץ לא לקחת סיכונים על איסורי דאורייתא. אבל הוא ממליץ, בסדר? המלצות זה יפה אבל זה לא איסור. אז זה בעצם הדוגמה הזאת של רבי שמעון שקופ מראה לנו שיכול להיות שיש פה מחלוקת בראשונים איך להבין את המושג הזה, את הכלל הזה של ספק דאורייתא לחומרא. האם בעצם אני יש איסור על עצם לקיחת הסיכון, או ואז שימו לב, בעצם זה לא שיקול של בפשטות זה לא שיקול של תוחלת, כי לא אומרים לי יש תוחלת שתאכל חזיר ולכן כשאני מדבר על שיקולי תוחלת זה בעצם התפיסה של הרמב"ם. כי התפיסה של הרמב"ם אומרת למעשה אתה צריך לעשות את החישוב מה הסיכוי שאתה תגיע לעבירה, מה תוחלת ההפסד של המעשה הזה. לפי ולכן הוא אומר על עצם לקיחת הסיכון אין בעיה, אבל יש לך סיכוי חמישים אחוז שתאכל חזיר. חמישים אחוז כפול עוצמת האיסור של אכילת חזיר זה תוחלת שאותה יכול להיות שלא ראוי לקחת. אוקיי? לפי הרשב"א, אני בכלל לא מסתכל על השאלה מה יקרה בסוף עם החזיר. עצם הלקיחה, עצם לקיחת הסיכון היא איסור. גם אם בסוף לא יצא חזיר. ולכן לכאורה, לפי הרשב"א, בעצם לא מדובר פה על שיקול של תוחלת, אלא איסור הספק הוא איסור עצמאי בפני עצמו. ולפי הרמב"ם שיקולי תוחלת. אבל זה לא מדויק. למה? או לא הכרחי. כיוון שגם לפי הרשב"א, ברור, או לא יודע אם זה ברור, מסברה, שהאיסור על הכניסה לבית הספק, ברור שהוא מתחיל מזה שיש איסור לאכול חזיר. אי אפשר לנתק את זה מהחישוב הסטטיסטי שאומר שיש פה חמישים אחוז שאתה תגיע לאכילת חזיר. ובגלל שיש חמישים אחוז שאתה תגיע לאכילת חזיר, לכן אומרים לך אל תיקח את הסיכון. אז ההגדרה ההלכתית היא שיש איסור על עצם הכניסה לבית הספק. ואם אתה שואל את עצמך מה הטעמא דקרא, למה באמת התורה אוסרת לקחת סיכון? כי בגלל הסיכון שבדבר. בגלל זה שאתה בסוף יכול להגיע לאכילת חזיר. זאת אומרת בסוף בסוף יכול להיות שגם הרשב"א מדבר פה על איזשהו סוג של חישוב של תוחלת. רק ההגדרה ההלכתית שיש איסור על עצם לקיחת הסיכון. למה האיסור? זה כי יש תוחלת לנזק. יש דוגמה לדבר, כמה דוגמאות לדבר, פעם נדמה לי שדיברתי על זה למשל בפריה ורביה. בפריה ורביה די ברור שהתורה אין לה את העניין של עצם יחסי האישות בין הבעל לבין האישה, וזו הדרך של האדם להביא, להעמיד צאצאים. אבל המעשה מצד עצמו הוא אמצעי. זה לא המצווה. המצווה היא שיהיו לי בן ובת. אוקיי? רק הדרך להגיע לזה שיהיו לי בן ובת, זה לקיים, לקיים יחסי אישות. אז עכשיו השאלה איך מוגדרת מצוות פריה ורביה. היה אפשר להגדיר את זה להביא בן ובת. ואז פעולת הביאה היא רק מכשיר מצווה, היא לא המצווה עצמה. נכון? כי בעצם מה שרוצים זה שיהיה לי בן ובת. נכון? אני לא יכול בלי פעולת ביאה שזה יקרה, אז אני עושה פעולת ביאה ופעולת הביאה היא לא מצווה היא מכשיר מצווה, כמו שאני בונה סוכה. כי בלי זה לא תהיה לי סוכה לשבת בה. אבל המצווה היא לשבת בסוכה לא לבנות סוכה. לבנות סוכה זה מכשיר מצווה. אבל היה אפשר להגיד, הרי זה שאני אביא בן ובת זה לא בידיי. מה שייצא ייצא, אין לאדם שליטה על הדבר הזה. מה שאני יכול לעשות זה לקיים יחסי אישות ולקוות שייצאו לי בן ובת. אוקיי? כיוון שכך, למרות שהטעמא דקרא, הטעם הוא שאנחנו רוצים שיהיה לי בן ובת, לא יחסי האישות. רק כיוון שהאמצעי הוא בעצם הדבר שבידיי, לא התוצאה. התוצאה היא לא בידיי, היא מידי שמיים. אבל האמצעי הוא זה שבידיי, יכול להיות שההלכה מגדירה את האמצעי בתור המצווה. המצווה היא יחסי אישות. יש תנאי שאתה צריך להמשיך את זה כל הזמן עד שיש לך בן ובת. אבל לא שהמצווה היא שיהיה לך בן ובת. המצווה היא יחסי אישות. רק הגדר הוא, אתה עושה יחסי אישות עד שיש לך בן ובת. זה רק תנאי, אוקיי? למה? הרי ברור, לשני הצדדים ברור שבסוף בסוף המטרה היא שיהיה לי בן ובת, המטרה היא לא יחסי אישות כשלעצמם. לא מדבר על חיוב עונה על האישה. מדבר על הביאה כמכשיר להבאת ילדים. אוקיי? אז ברור שהטעמא דקרא הוא ברור. אבל הרבה פעמים הגדר ההלכתי לא עוקב אחרי הטעם. כיוון שבמקומות, למשל במקרה של פריה ורביה, הטעם הוא התוצאה שיהיו לי בן ובת. אבל מה שבידיי, מה שמוטל עליי לעשות זה פעולת הביאה. אז ההגדרה ההלכתית היא שהמצווה שמוטלת עליי זה לעשות פעולות ביאה. לא להביא בן ובת. לא מצוות תוצאה זה מצוות פעולה. למרות שהטעם הוא תוצאה. אוקיי? אז אני מביא את זה כדוגמה למה שדיברתי כאן. לפי הרשב"א, הטעם למה אסור לי לקחת סיכונים זה בגלל תוחלת הנזק, כי יש חמישים אחוז שאני אגיע לאכול חזיר. אבל תכלס זה הרי לא בידיי אם זה כן יהיה חזיר או לא יהיה חזיר. זה יתברר אחר כך, אני לא יודע. מה בידיי? בידיי לחשוש ולא להיכנס. אם ככה התורה מגדירה את עצם הכניסה לבית הספק כאיסור בפני עצמו, זאת ההגדרה. למרות שטעם האיסור הוא שיקול של תוחלת. ההגדרה היא עצם הכניסה לבית הספק, ולפי ההגדרה הזאת, אז גם לפי הרמב"ם וגם לפי הרשב"א החובה להחמיר בספקות יסודה בשיקול של תוחלת. כל ההבדל ביניהם זה רק בשאלה בסוף בסוף איך אנחנו מגדירים את זה הלכתית. ההבדל הוא בגדר, לא בטעם. איך אנחנו מגדירים הלכתית, האם הלכתית זה רק דע לך שאם תאכל חזיר לא תהיה לך הגנה, כמו הרמב"ם, ואין איסור על הכניסה לבית הספק, רק שכל ישר אומר אל תיקח סיכונים, אבל איסור אין. ולפי הרשב"א אומר לא, אנחנו גם מטילים עליך איסור על עצם הכניסה לבית הספק. ברור שטעם האיסור זה כיוון שאני עלול להגיע לאכול חזיר. איפה יהיה ההבדל? מה קורה אם בסוף התברר לי שהחתיכת בשר הזאת היא לא חזיר, היא בשר כשר? לפי הרשב"א אני עדיין עברתי איסור. למה? כיוון שהאיסור מוגדר, הגדר של האיסור, לא הטעם, הגדר של האיסור זה איסור לקחת סיכון, ולקחתי סיכון. לפי הרמב"ם לא יהיה פה איסור. אז הנפקא מינות נשארות, ההבדל בין הרמב"ם לבין הרשב"א הוא באמת השאלה אם יש איסור כניסה לבית הספק או לא. אבל מבחינת המהות, מה האיסור הזה בא להשיג? מה מטרת האיסור? מה טעם האיסור? פה לא בהכרח יש מחלוקת. יכול להיות שגם הרמב"ם וגם הרשב"א מסכימים שטעם האיסור זה חישוב של תוחלת, החשש שתגיע לאכילת חזיר. זה לא הכרחי כי לפי ההגדרה הקודמת שהצעתי, לפי הגדרה קודמת שהצעתי, אז הרשב"א באמת לא מסכים, זה לא שיקול של תוחלת. הרשב"א לפי הגדרה קודמת שהצעתי ברשב"א, מה שאמרתי שיש עלי חובה לא לקחת סיכונים, חובה להיות ירא שמיים, זה בעצם החובה. מי שלוקח סיכונים הוא לא ירא שמיים, הוא מראה שזה לא חשוב לו. אז האיסור הוא לא ה-50% שתאכל חזיר, גם לא עצרו אותך כדי שלא תגיע לאכילת חזיר, לא זאת הנקודה. יכול להיות שהרשב"א מסכים עם הרמב"ם שלא מטילים איסור כדי לעצור אותך בתור סייג שלא תגיע לאכילת חזיר, התורה בוודאי לא עוסקת בסייגים, אז מה כן האיסור? החובה היא להיות ירא שמיים. עצם זה שלקחת סיכון אומר שאתה לא ירא שמיים, וזה האיסור. עכשיו, אם זאת ההגדרה, אז לפי הרשב"א זה לא קשור בכלל לשיקולי תוחלת. נכון? זה בכלל לא קשור לשיקולי תוחלת, זה חובה להיות ירא שמיים. זה לא מתחיל מזה שיש לך חמישים אחוז שתאכל חזיר. ברור שזה מה שנמצא ברקע כי זו המשמעות שאתה לא ירא שמיים כשאתה לוקח סיכון שאולי תאכל חזיר, אבל המטרה של האיסור זה לא לוודא שלא תאכל חזיר. המטרה של האיסור זה לוודא שאתה ירא שמיים. ואם זה ככה, זה לא קשור לשיקולי תוחלת בכלל. אוקיי, זאת בעצם הטענה. טוב, הקטע הבא אני אעצור כאן, כי הקטע הבא זה כבר עוד פעם מתחיל איזשהו קטע ארוך יותר. בפעם הבאה אנחנו כנראה נגמור את הסדרה הזאת של הספקות, אז פעם הבאה יהיה השיעור האחרון בסדרה כנראה, כנראה, אלא אם כן יהיו הפתעות. אוקיי. אבל חשבתי שאולי אפשר לומר שלפי הרמב"ם אז כל העניין של כללי ספקות זה סוג של הרחבה לעשות משמרת, כלומר ועשו סייג לתורה. לכן זה דרבנן. מה? לכן זה דרבנן, כי סייגים באופן מהותי זה דרבנן ולא דאורייתא. כן, מסיק את זה בגלל שזה דרבנן, כן. ואולי מזכיר לי קצת השיטה של הרשב"א מזכירה לי קצת את הפירוש של קדושים תהיו במובן של לא להיות נבל ברשות התורה, כלומר איזושהי חריגה לתחומי ההיתר, שגם שם כאילו לעשות… גם לגבי נבל ברשות התורה אפשר לדון באותם שני ניסוחים. אפשר להגיד לא להיות נבל ברשות התורה כי אתה עלול להיות נבל לא ברשות התורה, ואפשר להגיד עצם הנבלות היא האיסור. לא בגלל שיש בזה מימד מהדבר האסור באמת, אלא עצם הנבלות היא האיסור, ולכן… לא הכרתי את האפשרות הראשונה, חשבתי שנבל ברשות התורה זה דווקא קלאסי האפשרות השנייה של עצם הנבלות, עצם… תלוי איזה נבל ברשות התורה. יש נבל ברשות התורה שעושה דברים שעלולים להביא אותו לאיסור דאורייתא, ויש נבל ברשות התורה שלא, זה לא עלול להביא אותו לשום דבר אבל זה לא ראוי מצד עצמו. אחת הדוגמאות שהרמב"ן מביא שם בפרשת קדושים זה להרבות באכילה, שתייה ומשגל. זה לא בגלל שהוא יגיע לאיסור, אלא זה בעצמו מעשה פסול ברמה האנושית, המוסרית, או לא יודע בדיוק משהו כזה. אז שם ברור שזה השני. תודה. עוד מישהו? אוקיי, אז שבת שלום. תודה רבה. תודה רבה. שבת שלום, תודה רבה.