ענייני שליחות – שיעור 7 – הרב מיכאל אברהם
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תכנון השיעורים והמסגרת
- הגדרת דין זכין והשאלה אם הוא מטעם שליחות
- מקורות מן הגמרא: פסח והנחת “אין זכייה בקטן”
- שיטת הרמב״ם: שליחות בקטן והיעדר אזכור מפורש לזכין
- תוספות: “אין יד לקטן”, זכייה מטעם שליחות, ומתנה מדעת אחרת מקנה
- רבי עקיבא איגר: גם אם זכייה מטעם שליחות ייתכן זכין לקטן
- אנלוגיה ל“דבר שאין בו ממש” וקניין רוחני
- חלוקת הארץ: המעבר משליחות לזכין ולבסוף לאפוטרופוס
- מחלוקת תוספות וריטב״א בהבנת הסוגיה: האם זכין שייך בקטן
- הרשב״א: קישור בין זכייה, צד חובה, ושליחות בקטן
- הסבר “מינוי מכללא” מול “לא צריך מינוי”: הקצות והשלכות
- יאוש שלא מדעת ותרומה שלא מדעת: ראיה נגד “מינוי מכללא”
- הבחנות מושגיות: מגבלות, מנגנון, והביקורת על “חקירה בלי בשר”
- דוגמאות עקרוניות לשיקול דעת: זכייה, קטנים, ובחירה חופשית
- סיום והמשך
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג שיעור מסכם על דין זכין כחלק ממושגי השליחות, עם מטרה להשלים תמונה בסיסית של שליחות ולהמשיך בהמשך לשליחות לדבר עבירה. הוא מברר את היחס בין זכין לשליחות דרך מקורות בגמרא, ראשונים ואחרונים, ומראה שהמחלוקת אם זכין הוא מטעם שליחות או לא תלויה בהבנת המנגנון: האם זכין הוא שליחות עם מינוי מכללא, שליחות בלי צורך במינוי, או מנגנון עצמאי. הדיון מתמקד במיוחד בשאלה כיצד זכין פועל בקטן, מתי נדרש אפוטרופוס, ומה ההשלכות להבנת זכין לגבי יכולת לפעול עבור מי שאינו “בן שליחות”.
תכנון השיעורים והמסגרת
המרצה קובע שנותרו שתי פגישות, היום וביום שלישי, ומייעד את השיעור הנוכחי לדין זכין בסקירה מהירה “מלמעלה” כדי להספיקו בפעם אחת. הוא מצהיר שבמפגש הבא ינסה לגעת בשליחות לדבר עבירה גם אם לא יספיק לגמרי, ומציג זאת כניסיון להשלים תמונה בסיסית של מושגי השליחות במסגרת הזמן.
הגדרת דין זכין והשאלה אם הוא מטעם שליחות
המרצה מגדיר את דין זכין כהיתר לפעול עבור אדם ללא מינוי כאשר מדובר בזכות גמורה לזוכה. הוא מציין שהראשונים והאחרונים דנים אם זכין הוא מטעם שליחות או לא מטעם שליחות, אך הטענה המרכזית היא שלא ברור מה ההבדל המדויק בין שתי ההגדרות ומה משמעותן המעשית. הוא מתאר שהספרות מביאה השלכות לשאלה זו ביחס לקטן, גוי ועוד, אך טוען שגם ההשלכות תלויות בהנחות מה פירוש “מטעם שליחות” לעומת “לא מטעם שליחות”.
מקורות מן הגמרא: פסח והנחת “אין זכייה בקטן”
המרצה מביא קטע בגמרא העוסק במקור לדין שליחות מן הפסוק “ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית”, ומציג את האפשרות לדחות את הראיה בשל שותפות בשה. הוא מביא את דרשת רבי יצחק “איש זוכה ולא הקטן זוכה”, ומסביר שרוב המפרשים הבינו שהכוונה שהקטן אינו זוכה עבור אחרים ולא שאינו יכול להיות מאלה שזוכים, תוך הערה שיש בזה מחלוקת ראשונים. הוא טוען שמפשט הסוגיה נראה שגם זכין לא שייך בקטן, מפני שהגמרא אינה מציעה לחלק בין שליחות לבין זכין במקום ששליחות אינה מועילה.
שיטת הרמב״ם: שליחות בקטן והיעדר אזכור מפורש לזכין
המרצה מצטט את הרמב"ם בהלכות שלוחין פרק ב' שמכשיר שליח “איש או אשה ואפילו אשת איש” וכן “עבד ושפחה” מפני שהם בני דעת וישנם במקצת מצוות, ומנגד פוסל “חרש שוטה וקטן” שאינם נעשים שלוחים ואינם עושים שליח. הוא מציין שהרמב"ם אינו מזכיר שם את מושג זכין, ומציע שניתן להבין מן המהלך שהרמב"ם משווה בין שליחות לזכין לעניין קטן, כך שכמו שאין שליחות לקטן גם זכין אינו שייך בו.
תוספות: “אין יד לקטן”, זכייה מטעם שליחות, ומתנה מדעת אחרת מקנה
המרצה מביא תוספות שמקשה למה צריך פסוק “איש זוכה ולא קטן זוכה” כאשר “הקיימא לן דאין יד לקטן”, ומתרץ שבפסח יש הווא אמינא שקטן יכול לזכות לאחרים משום שהוא שייך באכילת פסחים וצריך להימנות. הוא מביא תוספות בפסחים שמקשה למה צריך קרא אם “אין שליחות לקטן” ובבבא מציעא מוכח שזכייה מטעם שליחות, ומוסיף שתוספות מעלה קושי נוסף שאפילו לעצמו קטן אינו זוכה במציאה אלא “מפני דרכי שלום”. הוא מדגיש שתוספות מחלק בין מציאה לבין מתנה, וקובע ש“דעת אחרת מקנה” עדיף, ומסיק שמתוך תוספות עולה שכשנזקקים לדיני שליחות אין שליחות בקטן ולכן גם זכייה אינה שייכת אם זכייה היא מטעם שליחות.
רבי עקיבא איגר: גם אם זכייה מטעם שליחות ייתכן זכין לקטן
המרצה מביא בשם רבי עקיבא איגר בכתובות דף י"א שגם אם זכייה היא מטעם שליחות, ייתכן שקטן אינו יכול לזכות בעצמו אך יכול לזכות על ידי אחר. הוא מציג שתי הבנות למה שליחות אינה שייכת בקטן: אפשרות מהותית שהקטן אינו “אג'נט” משפטי כלל ולכן לא שייך “שליח של קטן”, לעומת אפשרות שהבעיה היא רק מינוי מפני שאין לו דעת. הוא טוען שלפי האפשרות השנייה, זכין כשליחות ללא מינוי עשוי לאפשר זכייה לקטן, משום שכל החיסרון בשליחות רגילה הוא הצורך במינוי.
אנלוגיה ל“דבר שאין בו ממש” וקניין רוחני
המרצה משתמש בדוגמה של “אין קניין בדבר שאין בו ממש” כדי להבחין בין בעיה של אי אפשרות לעשות פעולה קניינית לבין בעיה של אי אפשרות להיות בעלים. הוא מתאר את העמדה המקובלת שאין קניין רוחני בהלכה בגלל “דבר שאין בו ממש”, ומספר שכתב מאמר שבו טען שהבעיה היא פעולת ההקניה ולא הבעלות עצמה, ולכן יצירה רוחנית יכולה להיות “שלך ממילא” בלי פעולה קניינית. הוא מביא דוגמה שקטן נעשה בעלים בירושה בלי פעולה, ומקביל זאת לטענה שייתכן שקטן יכול להיות בעל זכויות או ליהנות מתוצאות משפטיות כאשר לא נדרשת פעולה מצידו.
חלוקת הארץ: המעבר משליחות לזכין ולבסוף לאפוטרופוס
המרצה מצטט את הגמרא בקידושין המביאה את “ונשיא אחד נשיא אחד ממטה” כמקור לשליחות, והגמרא דוחה “ותסברא דהא שליחות הוא? דהא קטנים לאו בני שליחות נינהו” מפני שגם קטנים היו בנוחלי הארץ. הוא מסביר שהגמרא מתקנת ב“אלא” ומעמידה את הדרשה כמקור ל“מניין שזכין לאדם שלא בפניו”, ובכך זו הפעם הראשונה שהגמרא מבחינה מפורשות בין מנגנון שליחות למנגנון זכין. הוא מדגיש שהמשך הגמרא מקשה שגם זכין אינו מתאים משום “הא חובה נמי איכא” כי יש המעדיפים הר ויש המעדיפים בקעה, ולכן אין זו זכות טהורה. הוא מצטט את המסקנה שמעמידים את הדבר בדין אפוטרופוס: “ליתומים שבאו לחלוק… שבית דין מעמידים להם אפוטרופוס לחוב ולזכות… אלא לחוב על מנת לזכות”.
מחלוקת תוספות וריטב״א בהבנת הסוגיה: האם זכין שייך בקטן
המרצה מציג קריאה אפשרית שתוספות יאמר שהמסקנה באפוטרופוס מלמדת שאין מכאן ראיה לזכין בקטן, ואף שברישא הועמד בדין זכין, למסקנה ירדו מזה ולכן אין זכין לקטן. הוא טוען שפשט הגמרא משמע שיש זכין לקטן כאשר זו זכות טהורה, ורק בזכות מעורבת בחובה צריך אפוטרופוס, ומביא את הריטב"א שמוכיח “דזכיה אינה מדין שליחות כלל” משום שאם זכייה הייתה מדין שליחות הגמרא הייתה חוזרת ומקשה שקטן אינו בן שליחות. הוא מסביר את ביטוי הריטב"א “דעדיפא מינה” כטענה שתוספות נשען על קושיה חזקה יותר של “זכות מעורבת בחובה” שאינה תלויה במחלוקת אם זכין שייך לקטן.
הרשב״א: קישור בין זכייה, צד חובה, ושליחות בקטן
המרצה מביא רשב"א שמפרש “הא דקתני אית ליה זכיה ולית ליה שליחות שאין הקטן עושה שליח היינו היכא דאיכא צד חובה”, ובכך מציג אפשרות שכשאין צד חובה ויש זכות ברורה, זכייה יכולה להועיל גם בקטן מפני שאין צורך בשיקול דעת. הוא מציין שהרשב"א ממשיך לטעון שלקטן “לית ליה זכיה מדאורייתא כלל” לפי חלק מן ההבנות, אך הדגש בדבריו כאן הוא התלות בין צד חובה לבין הצורך במינוי ושליחות.
הסבר “מינוי מכללא” מול “לא צריך מינוי”: הקצות והשלכות
המרצה מפתח שתי דרכים להבין למה בזכין “לא צריך מינוי”: או שיש מינוי מכללא מפני שברור שהאדם היה ממנה, או שהתורה ויתרה על דרישת המינוי. הוא מביא את הקצות בסימן ק"ה שטוען שבזכין “מינוי מכללא” אינו אפשרי, אלא אין צורך במינוי, ומקשר זאת למחלוקת רש"י ותוספות בסוגיית “תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים”. הוא מסביר שרש"י מאפשר תפיסה מדין שליחות כאשר יש מינוי, אך לא מדין זכין כי התורה אינה עושה “פרוטקציות” על חשבון אחרים, ומכאן שזכין אינו מבוסס על אומדנת מינוי אלא על כלל עצמאי.
יאוש שלא מדעת ותרומה שלא מדעת: ראיה נגד “מינוי מכללא”
המרצה מביא מן הקצות ראיה מן הסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב על יאוש שלא מדעת, שבה הובאה ראיה מתרומה שלא מדעת ומוסבר “תירגמה רבא אליבא דאביי בעשאו שליח”. הוא מדגיש שהלכה כאביי ש“השתא מיהא לא ידע”, ומסיק שלפי הקצות אילו זכין היה עובד כמינוי מכללא היה מקום להכשיר גם בלי שליחות מפורשת, אך בפועל צריך “עשאו שליח”. הוא מעלה אפשרויות לדחות את הראיה, כגון שלא מדובר במקרה שבו “כל בני האדם” מסכימים או שתרומה כוללת גם הוצאת ממון והקנאה לאחר, אך מציג את הדיון כבסיס לשאלה האם זכין הוא מינוי מכללא או ביטול הצורך במינוי.
הבחנות מושגיות: מגבלות, מנגנון, והביקורת על “חקירה בלי בשר”
המרצה מתאר בשם רב חיים שמובא בברכת שמואל גישה ש“ברור שהזוכה הוא שליח ממש” ושיסוד הספק אם זכין מטעם שליחות הוא האם מגבלות של שליחות חלות גם בזכין. הוא דוחה את ההצגה הזאת כחקירה “ללא בשר” וטוען שהיעדר מגבלות חייב לנבוע משוני במנגנון ולא רק מהשלכות, ומדגים את הביקורת דרך דוגמאות כמו ההבדל בין עשה ללאו והטענה שאין להעמיד את ההבדל על נפקא מינה בלבד. הוא מביא בשם ר' שמואל רוזובסקי שהוכחות מתרומה מלמדות שהספק בזכייה הוא אם הזוכה פועל “בכח הזוכה” או “בכוחו של זה שזכו עבורו”, ושבכך מתברר שהמחלוקת היא בגדר המנגנון ולא רק בשאלת המגבלות.
דוגמאות עקרוניות לשיקול דעת: זכייה, קטנים, ובחירה חופשית
המרצה מציע שהטעם שקטן אינו פועל במישור המשפטי נובע מחוסר שיקול דעת, ולכן במצבים שאין בהם דילמה או שיש “קליר קייס” ייתכן שקטן יוכל לפעול או למנות מכללא. הוא משלב דיון רחב בבחירה חופשית דרך ניסויי בנג'מין ליבט, ומבחין בין החלטות של “פיקינג” בהחלטה ניטרלית לבין “צ'וזינג” כשהבחירה מהותית, ומביא ניסוי מאוחר יותר בהובלת אורי מעוז שנוגע להחלטות ערכיות דרך תרומה לעמותות ומציג הופעה שונה של הרידינס פוטנציאל. הוא משתמש במשלי בחירות בסוריה ובשוויץ כדי להבחין בין מצב שיש רק אפשרות אחת לבין מצב שיש אפשרויות רבות אך אין משמעות לבחירה, ומיישם זאת לרעיון שקטן יכול להשתלב במקום שאין צורך בשיקול דעת ממשי.
סיום והמשך
המרצה מסכם שזה “מספיק לעקרונות של זכין מטעם שליחות”, עוצר את השיעור בנקודה זו, ומצהיר שישלח לתלמידים את החומר הנלווה.
תמלול מלא
אוקיי, עכשיו בוא נתחיל. יש לנו בעצם עוד שתי פגישות, היום וביום שלישי. היום אני רוצה לדבר על דין זכין. אני אעשה את זה מהר ככה מלמעלה כדי להספיק את זה בפעם אחת. ובפעם הבאה אני אנסה לגעת בשליחות לדבר עבירה. גם שם זה לא יספיק פעם אחת, אבל בכל זאת אני מקווה שזה ישלים איזושהי תמונה בסיסית של מושגי השליחות. זה מה שניתן לעשות במסגרת הזמן שלנו. רגע. אוקיי, אז דין זכין עלה כבר בשיעורים הקודמים לא פעם. אנחנו יודעים שמעבר למושגי השליחות, בהלכה קיים גם דין שכאשר מדובר בזכות גמורה למשלח, לזוכה, אז אפשר לפעול עבורו גם בלי מינוי. הדין הזה נקרא זכין. הזכרתי כבר שהראשונים והאחרונים דנים בשאלה אם זכין הוא מטעם שליחות או לא מטעם שליחות, אבל ממש לא ברור למה הכוונה כשאומרים שזה מטעם שליחות או לא מטעם שליחות. מה בדיוק ההבדל ביניהם? או מה הדמיון ביניהם ומה ההבדל ביניהם? ויש לזה כל מיני השלכות. הראשונים והאחרונים מביאים השלכות לשאלה אם יש אם זכין הוא מטעם שליחות או לא, לגבי קטן, לגבי גוי, לגבי כל מיני דברים כאלה ונראה האם באמת זה יהיה תלוי בשאלה אם זכין מטעם שליחות או לא. זה ממש לא ברור. זאת אומרת, גם כשעושים השלכה זה תלוי בהנחות מסוימות לגבי מה זה אומר זכין הוא מטעם שליחות או לא מטעם שליחות. אבל בואו נתחיל רגע עם הגמרות עצמן. אני אתחיל אולי בקטע שעוד לפני שמתחילה הסוגיה של זכין ממש. הגמרא מביאה משחיטת הפסח, על זה אני מדלג, לא משנה כרגע, אבל היא מביאה, היא מביאה מימרא של רבי יצחק והיא אומרת ככה: אלא מהכא, כן, מחפשים מקור לדין שליחות. אנחנו עדיין בענייני שליחות. אלא מהכא, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ודילמא התם נמי, כן, שה לבית אבות שה לבית זה אומר שבעצם בן אדם אחד יכול לקחת את השה עבור אחרים, אז רואים שההתמנות נעשית על ידי שליח. אז מכאן אפשר ללמוד את דין שליחות. ודילמא התם נמי דאית ליה שותפות בגווייהו? יכול להיות ששמה הוא יכול לפעול כשלוחם בגלל שיש להם שותפות בשה. הוא לא עושה את הפעולה עבורם, הוא עושה את הפעולה עבורו וגם עבורם. בסדר, אז כיוון שזה ביחד יש לזה איזה סוג של יתרון, זו עוד פעם סברה זאת כשלעצמה שווה דיון ארוך, אבל אני לא נכנס אליה. אם כן, תרי קראי למה לי? לכן זה לא יכול להיות, כי את זה כבר למדנו מפסוק קודם. אם אינו עניין להיכא דשייך, תנהו עניין להיכא דלא שייך. האי מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: איש זוכה ולא הקטן זוכה. כן, איש זוכה ולא הקטן זוכה. השאלה אם מדובר על לזכות או לזכות. המפרשים ברובם הבינו פה שהכוונה לזכות. שהקטן לא יכול לזכות עבור אחרים, לא שהוא לא יכול להיות מאלה שזוכים. אם הוא יכול להיות מאלה שזוכים זה מחלוקת ראשונים, אבל זה אני אעיר על זה. אז אומרת הגמרא: והוא מאיש לפי אוכלו נפקא? כן, איש לפי אוכלו תכוסו על השה, זה צריך להיות איש ולא קטן. ואכתי מיבעי ליה דשוחטים את הפסח על היחיד, סבר לה כמאן דאמר אין שוחטים את הפסח על היחיד. בסדר, בכל אופן הטענה מכאן זה שאין זכייה בקטן. זה מה שיוצא, בלי להיכנס כרגע לפרטים. מה שהגמרא מניחה כאן זה שאין זכייה בקטן. לא מוגדר כאן, זאת אומרת הגמרא לא עושה עדיין את ההבחנה בין מנגנון של שליחות למנגנון של זכייה. פה המונח הוא שהקטן זוכה. אבל הגמרא לא מכניסה בשום צורה את זה שמדובר פה בדין זכין במובן הפורמלי. אתם תראו בקטע הבא בגמרא, אם ראיתם אז ראיתם כבר, ששם הגמרא עושה בפירוש את ההבחנה בין מנגנון של שליחות למנגנון של זכייה. פה המונח הוא שהקטן זוכה, אבל הגמרא עדיין עוסקת. בדין שליחות. טוב, אבל אם זה היה מדין שליחות, אז אפשר היה עדיין לומר, בסדר, אבל אולי מדין זכין זה כן יעבוד. ושליחות בקטן אין, אבל אולי זכין יש? אז למרות שבגמרא עצמה לא ברור אם מדובר על דין שליחות או דין זכין, מפשט הגמרא נראה שגם דין זכין לא שייך בקטן. כי אחרת הגמרא הייתה צריכה להעיר. אתה אומר קטן לא יכול להיות מדין שליחות, אבל אולי מדין זכין כן? הגמרא לא מעירה את זה. כי הגמרא הבינה שאם הוא לא יכול אז הוא לא יכול, לא משנה אם זה זכין או שליחות. אז נכון שהגמרא עצמה לא עושה את ההבחנה בין שני הדינים, אבל עדיין נראה שגם דין זכין לא שייך בקטן, ואולי אפילו יותר מזה הייתי אומר, לא רק שנראה שגם דין זכין לא שייך בקטן, אלא זכין ושליחות זה אותו דבר, לכן הגמרא לא עושה את ההבחנה. למה זכין אין בקטן? כי שליחות אין בקטן, וזכין ושליחות זה אותו דבר. בסדר? ככה לפחות היה אפשר ללמוד מכאן. ובאמת הרמב"ם כותב בהלכות שלוחין פרק ב', עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש. מה זה אפילו אשת איש? אשה של מישהו אחר יכולה להיות שליחה שלי. זאת אומרת ברגע שאשה של מישהו אחר אז היא ממש מקושרת אליו, היה פה צד לומר שאולי היא לא יכולה להיות שליחה שלי אלא רק שליחה של בעלה. אומר לא, גם היא יכולה להיות שליחה, ואפילו עבד ושפחה הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצוות, זאת אומרת הם לא גויים, נעשים שלוחים למשא ומתן. אבל מי שאינם בני דעת והן חרש שוטה וקטן, קטן, זה מה שמעניין אותנו כרגע, אינם נעשים שלוחים ולא עושים שליח. זאת אומרת הוא לא יכול להיות שליח ולא יכול לעשות מישהו אחר גם גדול שליח עבורו. לפיכך השולח בנו קטן אצל חנווני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואיבד את השמן ואת האיסר, חנווני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיע לו. לא משנה בקיצור, אין שליח, קטן לא יכול להיות שליח, וגם ברמב"ם עצמו לא מוזכר מושג של זכין. שאלה מה קורה בזכין בקטן? לא מוזכר. אם אנחנו ממשיכים את המהלך של הגמרא, אז הייתי אומר שהרמב"ם אומר אותו דבר על זכין כמו שליח, כמו שהגמרא לא עשתה הבחנה, כמו ששליחות אין בקטן גם זכין אין בקטן. אין הבדל. אוקיי. עכשיו בואו נעבור לגמרא בתוספות פה. תוספות אומר איש זוכה ואין קטן זוכה. ואם תאמר ולמה לי קרא והקיימא לן דאין יד לקטן. איש זוכה ואין קטן זוכה, אז אין יד לקטן. מה זה אומר שאין יד לקטן? זה פוסל את הקטן כזוכה או כמזכה? שניהם בפשטות, נכון? זאת אומרת אתה לא יכול לעשות את הפעולה הזאת, אתה גם לא יכול להיות שליח, אבל גם אי אפשר לעשות את הפעולה עבורך כיוון שאתה עצמך לא יכול לעשות גם השליח לא יכול לעשות עבורך. אוקיי? זה התוספות כותב, עזוב אותי מדיני שליחות, השאלה אם קטן יכול להיות שליח או לעשות שליח היא לא רלוונטית. שגם אם תיאורטית הוא היה יכול לעשות שליח או להיעשות שליח זה לא משנה, הוא לא יכול לעשות את הפעולה עצמה. אז מה אכפת לי אם הוא יכול להיות או לעשות שליח? ויש לומר דגבי פסח איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להימנות עליו דכתיב שה לבית אבות שה לבית, אפילו קטן אימא אף לאחרים זכה קא משמע לן. האם הוא מדבר פה על קטן שזוכה לאחרים? אמרתי שרוב המפרשים לומדים בגמרא שהקטן אינו זוכה הכוונה אינו זוכה לאחרים, לא שאחרים לא זוכים עבורו. אוקיי? אז כך תוספות אומר. שה לבית אבות שה לבית אגב זאת מחלוקת האם הקטן צריך להימנות על קורבן פסח, יש כאלה שרוצים לטעון שזה לאו דאורייתא, זה מחלוקת בגמרא בנדרים בדף ל"ו, אבל תוספות פה מבין שזה דאורייתא והקטן צריך להימנות על פסח, כיוון שהוא צריך להימנות אז בעצם הפעולה מצד עצמה שייכת בקטן. הנה, הוא צריך להימנות וכנראה גם יכול להימנות. אוקיי? אז אם זה ככה אז לולי הייתה בעיה בדיני שליחות בקטן, אז באמת לא הייתה שום בעיה, לכן צריך את הפסוק לפסול את הקטן מדיני שליחות, לא להיות שליח ולא למנות שליח. אוקיי. גם תוספות בפסחים למשל אומר איש זוכה ואין הקטן זוכה. תימה אמאי איצטריך קרא והקיימא לן דאין שליחות לקטן. ובפרק קמא דבבא מציעא מוכח דזכייה מטעם שליחות. הנה פה נכנס פעם ראשונה זכייה מטעם שליחות. ואם אין שליחות לקטן אז גם אין זכייה לקטן. וכי תימה מהכא קיימא לן דאין לו שליחות, מכאן גופא למדנו. אז מה הבעיה? למה צריך פסוק? זה הפסוק שלימד אותנו שאין זכייה לקטן ואין שליחות לקטן. אכתי קשה, אמאי איצטריך למעט. אינו זוכה, הא אפילו לעצמו אינו זוכה במציאתו אלא מפני דרכי שלום, כדאמרינן בהניזקין. ויש לומר, אותה שאלה של תוספות אצלנו. ויש לומר, דדווקא מציאה אבל מתנה דעת אחרת מקנה אותו עדיף, כדמסיק בשניים אוחזין. וכן בפרק התקבל, וכולי. זאת אומרת יש דברים שקטן כן יכול לעשות. ואם קטן כן יכול לעשות, הייתי חושב ששמה גם יועיל שליח או שהוא עצמו יוכל להיות שליח או יעשה על ידי שליח, קא משמע לן שגם זה לא. זאת אומרת שיש בעיה בדיני שליחות. תכלס, משיטת תוספות עולה שקטן לא יכול לזכות עבור אחרים ואחרים לא יכולים לזכות עבורו, למרות שבמקום שבו יש דעת אחרת מקנה אז יכול להיות שכן אפשר לקנות עבורו. אוקיי? אבל אם אנחנו נזקקים לדיני שליחות, אז דיני שליחות אין בקטן. אבל מתוספות יוצא שאם היינו מבינים שזכייה היא לא מטעם שליחות, אז יכול להיות שהמושג זכייה כן היה שייך בקטן. נכון? אנחנו יודעים, יש ראשונים שטוענים שזכייה היא לא מטעם שליחות. תוספות מניח שזכייה היא מטעם שליחות, לכן הוא אומר שכמו ששליחות אין בקטן, גם זכייה אין בקטן. אבל בתוך דבריו נראה שהוא עצמו אומר שאם מישהו יסבור שזכייה היא לא מטעם שליחות, אז נפתחת האפשרות להגיד שאמנם שליחות אין בקטן אבל זכייה יכול להיות שיש. אני כבר אומר פה בסוגריים, רבי עקיבא איגר בכתובות בדף י"א, הזכרתי אותו כבר, אומר שגם אם אתה אומר שזכייה היא מטעם שליחות, יכול להיות שהקטן אמנם לא יכול לזכות, אבל הוא יכול לזכות על ידי מישהו אחר. זאת אומרת מישהו אחר יכול לזכות עבורו. ולמה? כי גם אם אתה אומר שזכייה היא מטעם שליחות ושליחות הרי לא שייכת בקטן, השאלה למה שליחות לא שייכת בקטן? האם שליחות לא שייכת בקטן באופן מהותי? לא יכול להיות שליח של קטן. כמו שהקטן לא יכול לעשות פעולות, גם הוא לא יכול למנות שליח. זאת אומרת לא שייך מהותית מישהו שיש שליח של קטן, קטן הוא לא אג'נט, כן? הוא לא פועל בשדה המשפטי. זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה, עקרונית יכול להיות שליח של קטן, רק הקטן לא יכול למנות אותו, אין לו דעת. אז פעולות משפטיות הקטן לא יכול לעשות. לפי האפשרות הראשונה, אז גם דין זכין לא יהיה שייך בקטן, כיוון שבן אדם לא יכול להיות שליח של קטן כי הקטן הוא לא אג'נט, אין מה לעשות פה. אבל אם אתה אומר שיכול להיות מישהו שיש שליח של קטן, רק אין לו איך להיעשות שליח של הקטן כי הקטן לא יכול למנות אותו. עכשיו בדין זכין זאת שליחות, אני מדבר לשיטה שזכייה היא כן מטעם שליחות, אז דין זכין זה מושג של שליחות ללא מינוי, לא צריך מינוי. אז במצב כזה יכול להיות שהקטן כן יוכל לזכות על ידי אחרים, כיוון שכל הבעיה גם בשליחות עצמה, כל הבעיה בקטן זה לא בעיה מהותית, יכול להיות מישהו שיש שליח של קטן, רק למנות הוא לא יכול. אז זה הכל בשליחות שצריך מינוי, אבל בדין זכין שזה מושג של שליחות, כי אנחנו מדברים לשיטה שזכייה היא כן מטעם שליחות, אז זכין הוא שליחות ממש, רק הוא שליחות כזאת שלא צריכה מינוי. אז אם היא לא צריכה מינוי, אז יכול להיות שקטן גם הוא יוכל לזכות על ידי מישהו אחר, כי הוא יכול להיות שליח בלי מינוי. זה, יש הרבה מקומות בהלכה אפשר לראות את העניין הזה, צריך לחשוב על ההבחנה הזאת, למשל אין קניין בדבר שאין בו ממש. הרמבּ"ם אומר בריח התפוח, בעין הדבש, בכל הדברים האלה. זאת אומרת, דברים שאין בהם ממש אין קניין. השאלה מה הכוונה אין קניין? אתה לא יכול להיות בעלים עליהם או שאתה לא יכול להחיל בעלות עליהם? אין פעולה קניינית שתיתן לך קניין בדבר הזה, כי מה תעשה? תמשוך אותו, תגביה אותו? אין, זה דבר שאין בו ממש, אין לך איך לעשות עליו פעולה קניינית. אז השאלה אם הבעיה בזה שאתה לא יכול לעשות על זה פעולה קניינית או הבעיה היא שאתה לא יכול להיות בעלים על דבר כזה כי זה דבר שאין בו ממש לא שייכת עליו בעלות. נניח פעולה קניינית גם לא על פי איזה קניין סודר למשל. אוקיי, השאלה היא אם אתה מגדיר פעולה כזאת על דבר שאין בו ממש. הרי אנחנו יודעים שחפצים שונים נקנים בצורות שונות. עכשיו יכול להיות שדבר שאין בו ממש הפעולות הצדדיות האלה לא יכולות לעבוד עליו מאיזושהי סיבה ואז אתה אומר טוב אז אני אצטרך להגביה אותו, למשוך אותו, לא יודע מה לעשות איתו. אבל זה אי אפשר לעשות ברמה העקרונית, אפשר להיכנס לסוגיות אבל מדבר כרגע ברמה העקרונית. איפה ההבדל? ההבדל הוא במקום שבו אני יכול להיות בעלים בלי לעשות פעולה קניינית. למשל אם למשל יש לי רעיון, מדבר קניין רוחני. בסדר? יש לי רעיון והשאלה אם אני יכול להיות בעלים על הרעיון. אז השיטה המקובלת בהלכה היא שרעיון זה דבר שאין בו ממש וכיוון שזה דבר שאין בו ממש אין קניין רוחני בהלכה. זאת. לא, רגע, אז אני אומר, התפיסה המקובלת בהלכה היא שלא יכולה להיות בעלות על דבר שאין בו ממש. וכיוון שכך אין בעלות על אין דבר כזה קניין רוחני בהלכה. אז כולם מתפתלים ועושים פטנטים, אולי זה השגת גבול, אולי זה חרם דרבנן, אולי מנסים להגדיר כל מיני דברים עקיפים שונים ומשונים, לפעמים מאוד מאוד דחוקים, כי לכולם ברור שזה מאוד חשוב להגן על קניין רוחני. מצד שני אבל מה לעשות? אין, אין קניין בדבר שאין בו ממש. ואני כתבתי פעם מאמר על זה, אז אמרתי שבדבר שאין בו ממש, והבאתי לזה ראיות, דבר שאין בו ממש הבעיה היא לא שאתה לא יכול להיות בעלים, הבעיה שאין לך איך להחיל את הבעלות, אין לך איך לקנות אותה. עכשיו אבל ביצירה רוחנית שלך אתה לא צריך לקנות אותה, היא שלך בגלל שהיא יציר הרוח שלך, אז היא שלך ממילא. כן, ולכן אתה לא צריך פעולה קניינית כדי להפוך לבעלים שלה. ממילא אין שום בעיה שיהיה קניין רוחני, והבאתי לזה ראיות שיש קניין רוחני בהלכה מדאורייתא. נכון, בדיוק. למשל אחת הדוגמאות שהבאתי שמה זה איך קטן נהיה בעלים בירושה. נכון, זה לא נכפה עליו, זה נעשה עבורו, הוא לא צריך לעשות פעולה כדי לזכות בירושה הזאת. עצם היותו הבן של אבא שלו, הוא נכנס לנעליים של אבא שלו והוא עכשיו בעלים במקומו. במקום שלא צריך פעולה קניינית, יכול להיות שגם קטן יכול להיות בעלים. זאת אומרת המגבלה היא לא שלא יכול להיות בעלים, המגבלה היא שלא יכול לעשות פעולות בעלות משמעות משפטית. בסדר, אבל במקום שלא נדרשת פעולה אז הוא יכול להיות בעלים. אני אומר אותו דבר גם כאן, יכול להיות שמושג השליחות שייך גם בקטן, כך אומר רבי עקיבא איגר. כל הבעיה היא שהוא לא יכול למנות, כי לעשות פעולה שיש לה השלכות משפטיות את זה קטן לא יכול לעשות, אבל במקום שבו לא נדרשת פעולה, התוצאה קורית ממילא, יכול להיות שזה אפשרי גם בקטן. זאת אומרת כשתוספות אומר שקטן אם שליחות לא שייכת בקטן אז גם זכייה לא שייכת בקטן, התוספות תולה את זה בזכין מטעם שליחות. בזכין שלא מטעם שליחות אז כן יכולה להיות זכייה בקטן. מה שאני רוצה לטעון, מה שרבי עקיבא איגר עצמו טוען בכתובות, שאפילו לשיטה שזכינו כן מטעם שליחות, עדיין יכול להיות שתהיה זכייה לקטן בגלל שגם שליחות עצמה באופן עקרוני שייכת בקטן, אלא שצריך מינוי. אז זכייה שהיא כמו שליחות רק היא לא צריכה מינוי, היא יכולה להיות גם בקטן. אוקיי. עכשיו הגמרא אומרת הלאה אצלנו בגמרא בקידושין, ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תיפוק ליה שליחות מהכא? כן, עכשיו איך מדובר? מדובר בחלוקת הארץ. אז הנשיאים בהגרלה איזה חלק עולה עבור כל עבור כל משפחה, אז הנשיאים בעצם עשו את ההגרלה והם זכו עבור כל המשפחות מהשבט שלהם. אוקיי, אז זה מה שכתוב נשיא אחד נשיא אחד ממטה, אז רואים שהנשיא יכול לזכות עבור אחרים, אז הנה, הנה לכם הדין שליחות. ולומדים מכאן הדין שליחות. מה פה? לא, לא היחידי, ראינו כבר כמה מקורות. ראינו בגירושין, ראינו בתרומה, יש גם בקודשים ובכל מיני. הגמרא, אני מדלג, לא את כל הגמרא עברנו, אבל אפילו בדברים שראינו, ראינו כבר כמה מקורות. אז אחרי זה עושים צריכותא למה צריך את כל המקורות האלה, ראינו כבר גם את הצריכותות. בכל אופן, אז פה גם כן יש מקור לדין לדין שליחות. ואז הגמרא אומרת ותסברא דהא שליחות הוא? דהא קטנים לאו בני שליחות נינהו. ואיך אתה רוצה להגיד לי שזה פועל מדין שליחות? הרי היו שם שבטים שהיה נגיד האבא נפטר, אז מי שזכה בירושה היו הקטנים. עכשיו עבור קטנים אין הדין שליחות, אז אתה לא יכול להגיד שמה שהנשיא זכה עבור אנשי שבטו היה מדין שליחות. אז אומר רש"י, והא הוו נמי קטנים בנוחלי הארץ וכי הזוכים להם בתורת שלוחים באו והלא אין שליחות לקטן דגבי ושלח ושלחה איש כתיב כי יקח איש ומנין אלפינן דאין הקטן עושה שליח? בסדר, ורש"י יש לו מקור למה קטן לא יכול לעשות שליח. שימו לב, פה מדובר קטן משלח, לא שליח, כן? קטן משלח, כי כתוב איש אז זה איש ולא קטן. זאת שאלה מה שתוספות שאל למעלה למה צריך בכלל מקור הרי הקטן בכלל לא שייך בפעולות משפטיות, אז הראינו שמה כבר את התשובה. התשובה היא שלפעמים לא צריך את הפעולה המשפטית רק התוצאה המשפטית. בסדר, בכל אופן אז זה מה שרש"י אומר. אז מה רב גידל סבר? רב גידל שאומר שלומדים מכאן את דין שליחות, הוא מבין שכנראה קטן יכול למנות שליח. נכון? רק הגמרא אומרת איך זה יכול להיות שיהיה פה מקור לשליחות, אומרת הגמרא מה פתאום זה לא שליחות, כי קטנים לאו בני שליחות נינהו. אז מה זה אומר? שמה שאומר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו, הגמרא שואלת על רב גידל תיפוק ליה שליחות מהכא. כן, רב גידל, למה אתה לא לומד את מושג השליחות מפה? למה אתה צריך את תרומה ואת גירושין ואת כל המקורות שראינו קודם? אז מה הגמרא אומרת? לכאורה הגמרא מתרצת את רב גידל, מה היא אומרת? לא, זה לא שליחות פה, זה קטנים וקטנים לאו בני שליחות. לא הבנתי, אז מה אמר רב גידל? אתה לא מציל אותו בזה, הרי הוא רצה ללמוד מכאן ששלוחו של אדם כמותו, ואתה רוצה להגיד לי שעל כורחנו לא מדובר פה בדיני שליחות, כי הרי קטן הוא לא בדין שליחות. נו, אז מה אמר רב גידל? ממה נפשך אתה לא מבין מה אמר רב גידל. אם מדובר פה על שליחות כמו שאומר רב גידל, אז לא ברור למה זה לא המקור, למה צריך מקור מתרומה ומגירושין. אלא מה, לא מדובר פה על שליחות? אז מה אתה כותב לי שמכאן ששלוחו של אדם כמותו? זה לא מושג של שליחות. אז בכלל לא ברור מה אמר רב גידל, לכן הדחייה הזאת לא באמת מצילה את רב גידל. ולכן באמת אומרת הגמרא אלא כי הא דרב אבא בר רב הונא דאמר רב אבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מנין שזכין לאדם שלא בפניו? שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד. שימו לב זה מתחיל באלא. מה זה אומר האלא? זה תיקון למה שהיה למעלה, נכון? ואנחנו לא יכולים להישאר, גם רב גידל אמר רב לא באמת אמר שיש פה מקור לדין שליחות, כי אחרת איך הקטנים זוכים? קטנים וודאי לא שייכים בשליחות, נכון? לכן תיקון. זה לא מה שרב גידל אמר רב אמר. מה הוא אמר? הוא אמר שמכאן מקור לדין זכין, לא לדין שליחות. וכאן המקום הראשון שבגמרא מופיעה, למעלה אמרנו זה מינוח, אבל כאן פעם ראשונה שהגמרא עושה הבחנה בצורה מפורשת בין דין זכין לדין שליחות. מה אומרת שליחות לא שייכת בקטן ומכאן לומדים את דין זכין. ומתוך זה מה אנחנו מבינים? שקטן כן זוכה. זוכה הכוונה הוא המשלח, כן? לא זוכה עבור אחרים אלא אחרים זוכים עבורו. כן? זה מה שאומרת הגמרא, נכון? הגמרא אחרת מה הרווחת כשעברת משליחות לזכין? הרי שליחות דחינו כי אין שליחות לקטן. אומר לו לא, פה מדובר על זכין. אז מה, גם זכין אין בקטן. לא, הוא אומר זכין יש בקטן. מה עם התוספותים והראשונים שראינו למעלה שאומרים שכמו שאין שליחות לקטן גם אין זכין לקטן? אז בהחלט יכול להיות, עוד מעט נראה את ההמשך של הגמרא, אבל אפילו כאן, יכול להיות שהגמרא כאן מדברת על, נכון, הגמרא כאן ברב גידל אמר רב מדברת על הקטן בתור זוכה. הגמרא במינוי קורבן פסח לפחות ככה ההסבר המקובל בראשונים שזה שהקטן הוא המזכה. הוא השליח שממנה אחרים על הקורבן. אוקיי? אז קטן לא יכול לעשות את זה כי הוא לא שייך שהוא יהיה שליח. אבל קטן יכול למנות שליח, הכוונה קטן סליחה לא יכול למנות שליח יכול להיות משלח, אולי כל עוד לפחות לא צריך מינוי לפי רבי עקיבא איגר, או מדין זכין בגלל שזכין לא מטעם שליחות. שתי אפשרויות שהעליתי למעלה. או בגלל שזכין לא מטעם שליחות ואז אין מגבלה על קטנים, גם קטן יכול להיות זוכה על ידי אחרים. או שאפילו אם זכין כן מטעם שליחות, לא כמו שתוספות אמר, אפילו אם זכין כן מטעם שליחות היה כמו שרבי עקיבא איגר אמר, בגלל שזו שליחות כזאת שלא צריך מינוי. אז זה גם קטן יכול. אוקיי? לכן יכול להיות שיש פה הבחנה בין כשהקטן זוכה לבין כשהקטן מזכה. ומה שרב גידל אמר רב אומר נכון שהקטן לא יכול להיות שליח אבל הוא כן יכול למנות שליח, בפרט שאנחנו מדברים על דעת אחרת מקנה, וכאן הנשיא מקנה לקטנים. אז יש פה דעת אחרת שמקנה להם, או ה, כן לא משנה מי, מי שעומד בשם הקדוש ברוך הוא שמחלק את הארץ. כן? אז הוא מקנה בדעת אחרת מקנה לקטנים וממילא אין מניעה שזה ייעשה גם על ידי שליח. עכשיו יש שתי אפשרויות להבין את דין זכין. דין זכין הוא מטעם שליחות. אם אני אומר שדין זכין… האם אני אומר שזה זכין הוא מטעם שליחות? אם אני אומר שדין זכין הוא לא מטעם שליחות, אז זה מנגנון אחר, לא יודע מה זה, משהו אחר. האם אני אומר שזה זכינו כן מטעם שליחות? אז למה לא צריך מינוי בדין זכין? אז או שאני אומר שזה דין שליחות הרגיל, רק במקום שהזכות היא זכות גמורה לא צריך מינוי, התורה מוותרת על המינוי. יכול לזכות בלי מינוי. או שאני אומר שצריך מינוי, אבל במקום שהזכות היא זכות גמורה יש מינוי מכללה. הכוונה ברור לגמרי שאני ממנה אותך, לכן גם אם לא אמרתי את זה במפורש, אנחנו מבינים שיש מינוי מכללה. ולכן בעצם דה פקטו היה פה מינוי. בסדר? עכשיו, איפה הנפקא מינה? אם אתה אומר שזכין הוא מטעם שליחות, ומה שלא צריך מינוי זה בגלל שכשזכות היא גמורה, אז ברור שכל אחד ממנה אותך. אתה לא צריך להגיד שאתה ממנה, כי ברור לכל אחד שאתה ממנה, זה זכות גמורה. אז המינוי נעשה פה מכללה, אבל היה פה מינוי, רק הוא נעשה מכללה. זה לא יועיל בקטן. כי הקטן אפילו אם נמנה באופן מפורש, הוא לא יכול למנות. אז זה שיש לי אינדיקציה ברורה שהקטן באמת דעתו למנות, מה זה יעזור לי? גם אם הוא היה אומר לי את דעתו והיה ממנה, זה לא היה מועיל. כל מה שאתה יכול להגיד הסברת רבי עקיבא איגר, זה רק אם אתה מניח שזכין עובד מטעם שליחות, אבל הוא לא צריך מינוי, לא שהמינוי מכללה, אלא לא צריך מינוי. אם לא צריך מינוי, אז יכול להיות שגם קטן יכול למנות את ה… לא למנות, אלא להיות המשלח של הזוכה. אוקיי? אז לכן הנפקא מינה, סברת רבי עקיבא איגר תהיה תלויה בזה. אם אתה אומר שיש פה מינוי רק הוא נעשה מכללה, אז זה לא שייך בקטן, כי קטן לא בר מינוי. אבל אם אתה אומר שלא צריך מינוי, אז זה יכול להיות שייך גם בקטן. אם זכין הוא לא מטעם שליחות, אז זה פרשייה חדשה. אפשר לדון האם מה שקטן לא שייך בשליחות, אז הוא גם לא שייך בזכין? או שלא, יכול להיות שהוא כן שייך בזכין. תוספות למשל מניח, רק אם זכין הוא מטעם שליחות, אז יש לו בעיה איך קטן יכול לזכות, נכון? משמע שאם זכין לא מטעם שליחות אז הכל בסדר. ולמה באמת? כי ראינו בתוספות או לא בתוספות, ראינו ברש"י, שהפסול של קטן מדין שליחות נאמר מדין איש. נכון? מזה שכתוב איש. איש ולא קטן. זאת אומרת שבשביל למעט את הקטן צריך דרשה, צריך מקור. עכשיו מדין זכין, מאיפה לומדים את דין זכין? מפה מחלוקת הארץ, נכון? נשיא אחד נשיא אחד, נכון? שמה לא כתוב קטנים, להיפך, שם כתוב שזה הועיל אפילו לקטנים, נכון? לכן שם ברור שאתה יכול להיות מזכה גם לקטן, כיוון שנקודת המוצא היא שגם קטן בכלל. אם יש פסוק שמוציא את הקטן ובשליחות יש פסוק, אוקיי, אז לא אמרנו כלום. אבל אם באמת צריך פסוק כדי להוציא את הקטן, בדין זכין המקור שמלמד אותי את דין זכין לא מוציא קטנים, להיפך, הוא נאמר גם במקום שבו יש קטנים. אז לא רק שאין לי פסוק שמוציא את הקטנים, להיפך, בפסוק שם רואים שהקטנים בכלל, שהקטנים גם יש מושג של זכין עבור קטנים. לכן ברור שלפחות לפי רש"י שראינו, אז הפסוק הזה שמלמד אותי את דין זכין בעצם מלמד אותי שזכין יכול להיות גם עבור קטנים. לא רק שאין לי מיעוט של קטנים ואמרנו שצריך מיעוט כדי למעט אותם, אלא פה אפילו לא שאין לי, יש לי מקור לזה שיש קטנים, לא רק שאין מיעוט שמוציא את הקטנים, כיוון שהנשיא זכה גם עבור קטנים. אז לכן דין זכין שייך גם בקטנים. מה? קטן לא יכול לזכות. אמרנו בדעת אחרת מקנה כן. זה יכול להיות שיש לו קניין באופן כללי, כל עוד יש את הדרך להחיל את הקניין הזה. זאת אומרת כל הבעיה זה רק להחיל את הקניין, אבל להיות בעלים על מה שיכול להיות שגם קטן יכול. למה? הם זכו את זה עבורם. למה הוא יכול? בדעת אחרת מקנה. הנשיא הוא דעת אחרת שמקנה לקטן, ויש שיטות שזה פועל מדאורייתא. אוקיי. עכשיו, הערה, זה קיבלתי פעם מהבת שלי את ההערה הזאת. גם לפי השיטה שבזכין יש מינוי מכללה, לכן לא צריך מינוי, ואז הנחתי שזה לא שייך בקטן, כי קטן אפילו אם ימנה בפועל זה לא יעזור, נכון? אז זה שאני אומר לא צריך מינוי בפועל כי אומדנא שהוא באמת רוצה למנות, מה אכפת לי שהוא באמת רוצה? הרצון שלו לא שווה שום דבר. זה לא כל כך פשוט, למה? למה? כי למה באמת קטן לא יכול למנות? כי אנחנו לא סומכים על גמירות הדעת שלו, שיקול הדעת, שהוא עושה את השיקול, הוא מבין את ההשלכות ומקבל החלטות מיטביות מבחינתו, נכון? אבל במקום שזאת זכות גמורה, אז אין צדדים לכאן ולכאן. כל אדם בר דעת רוצה מינוי כזה. במקום כזה יכול להיות שקטן יכול גם למנות. ואז כשאני אומר שיש פה מינוי מכללא, יכול להיות שזה יועיל גם בקטן. שכל מה שקטן לא יכול למנות, גם זה לא איזה גזירת הכתוב. זה נובע מזה שהקטן, אנחנו לא סומכים על שיקול הדעת שלו. הוא עוד לא בשל, עוד לא מבוגר מספיק, הכל בסדר. אבל במקום שבו אין צורך בשיקול דעת, זאת אומרת, יש רק צד אחד על המגרש, אין צד שני. אז פה לא צריך שיקול דעת שבו אתה מתלבט האם הקטן עשה את השיקול המיטבי. הוא לא צריך לעשות שום שיקול דעת, זה קליר קייס. במקום כזה יכול להיות שקטן יוכל אפילו למנות, אפילו במקום שצריך שליחות. ולכן למשל, אני אתן דוגמה, במקום שבו צריך שליחות ולא מספיק דין זכין. זוכרים היינו בשיעור הקודם שבטרומה יש ראשונים שרוצים לטעון שחייבים דווקא מושג של שליחות. אתה לא יכול לזכות עבורי תרומה. צריך דווקא שליחות כי כתוב כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם, ואתה צריך לעשות את זה מכוחו של הבעלים, אתה צריך להיות שליח ולא זוכה. אוקיי? אז רק שליחות מועילה. זכין לא מועיל. עכשיו, ונניח כרגע שבהפרשת תרומה אין צד חובה. דיברנו על זה שיש אולי צד חובה, כי אם אני עושה את זה עבורך, הפסדת את המצווה. אתה עצמך רוצה את המצווה של הפרשת תרומה, והרי קטן לא מחויב במצוות בכלל. אז יכול להיות שזה בכלל לא נקרא צד חובה מבחינתו, ואז נניח לפחות לצורך הדיון שבתרומה זה זכות גמורה עבור הקטן. להפריש תרומה מתבואה של הקטן, זאת זכות גמורה עבורו. אבל נניח גם את שיטת הראשונים ההם שאומרת שבהפרשת תרומה צריך דווקא שליחות, לא מספיק זכין. לפי מה שאני אומר עכשיו, יכול להיות שאפילו הכי זה יועיל. בגלל ששליחות, מה הבעיה בשליחות? שצריך מינוי, נכון? בסדר, אבל במקום שזה קליר קייס שכל הצדדים הם רק לכיוון של הזכות, אז גם הקטן יכול גם למנות, לא רק שאפשר לפעול עבורו. ואז יכול להיות שאפילו שליחות לקטן תהיה. כן, אבל מה הוא מרוויח? כן, בדיוק, אז אתה לא צריך המינוי לא כרוך בשיקול דעת. המינוי זה סתם עניין פורמלי. אז בסדר, אז בית דין ימנה עבורו, לא חשוב, אז הוא כן, הוא יכול למנות. אנחנו רואים שהמינוי הזה הוא בסדר גמור. אז הוא יכול למנות, ואז יכול להיות שיוכל אפילו לעשות שליח, לא רק זכין. ברש"י לא משמע ככה, כי רש"י ממעט את זה מהפסוק שכתוב איש. איש ולא קטן. אז נראה שהוא לא תולה את זה בגמירות הדעת של קטן. אחרת אולי אפילו לא היינו צריכים פסוק. אתה אומר מסברה, אין לו דעת, אז הוא לא יכול למנות. ולכן כשלא צריך דעת אז הוא יוכל למנות. אם יש פסוק שממעט אותו משליחות, יכול להיות שהפסוק ממעט אותו אפילו במקום שלא צריך שיקול דעת. הנה, זה מזכיר לי דיונים בסוגיה של בחירה חופשית, דטרמיניזם מול בחירה חופשית. אז אנשים חושבים שמי שדוגל בבחירה חופשית, אז כל פעולה שהאדם עושה מסורה בידיו. זאת אומרת, כל פעולה שהאדם עושה היא תוצר של בחירתו החופשית. זה לא נכון. זאת אומרת, גם מי שמאמין בבחירה חופשית, יש פעולות שהן לא תוצר של בחירה חופשית. יש כמה סוגי פעולות כאלה. למשל, פעולה שיש לך דחף לאו בר כיבוש לגביה, שאין לך אחריות פלילית. אתה יש לך איזה דחף אתה לא מצליח להתגבר עליו, פסיכוזה רגעית. אוקיי? אז לכן אתה לא שולט בעצמך, זה לא תוצר של בחירה. אבל זה לא רק זה, יש דברים הרבה יותר בנאליים. מה שאתה אמרת. יש המון דברים למשל שאנחנו עושים בהיסח הדעת, אנחנו בכלל לא חושבים על זה. אז אנחנו עושים מה שעולה לנו ראשונה, אנחנו לא עושים שיקול דעת וחושבים. רוב הפעולות שאנחנו עושים הן כאלה, נכון? אבל זה פעולות שהן כן בידיי, יכולתי לחשוב על זה, אבל בפועל לא עשיתי את זה. אוקיי. יש סוג שלישי של דברים, ואלה פעולות שהן קליר קייס. פעולות שאין דילמה. בפעולות שאין דילמה, אז אני תאורטית בחרתי לעשות את זה, אבל זה לא שעשיתי שיקול דעת, לא היה בין מה למה להתלבט. זה ברור, תעשה מה שאתה רוצה, זה הדברים הם פשוטים. ולכן אחד הוויכוחים הגדולים שהתעוררו בשנות השבעים של המאה הקודמת היה סביב ניסויים של יהודי נוירולוג אמריקאי יהודי בשם ליבט, בנג'מין ליבט. הוא עשה אוסף ניסויים, הוא עצמו היה ליברטן, האמין בבחירה חופשית. הוא עשה ניסויים שהוכיחו שאין בחירה חופשית. מדעית, מדעי המוח, ועד היום חוזרים על הניסויים האלה בכל מיני גרסאות, וריאציות. וזה ויכוחים שממלאים ספריות שלמות, לא מדפים, זה ספריות שלמות. הניסויי ליבט וההמשכים שלהם עד היום. מה הוא אמר? הוא מושיב בן אדם ליד שולחן ויש פה כפתור, ובכפתור הזה אומר לו תלחץ מתי שאתה מחליט ללחוץ. אבל מולו רץ שעון עם מחוג שרץ מהר יחסית, אומר לו תשים לב לשעון ותנסה לאתר את הרגע שבו החלטת ללחוץ. לא מתי לחצת, מתי לחצת אנחנו רואים, אנחנו מודדים. תשאל את עצמך מתי החלטת ללחוץ. אוקיי? עכשיו אימנו את החבר'ה על העניין הזה וכנראה הצליחו להגיע למצב שאדם יודע לאתר איפה היה המחוג שרץ מולו ברגע שהוא קיבל את ההחלטה ללחוץ. לא לא, הוא מקבל החלטות, הוא לא קיבל אסטרטגיה. הוא מקבל החלטה מסוימת עכשיו אני רוצה ללחוץ ותסתכל מתי היה, איפה היה המחוג. למה זה חשוב? כי יש ידוע, זה היה ידוע כבר לפני ליבט איזה עשר שנים לפניו או עשרים שנה לפניו, שיש לנו במוח פוטנציאל חשמלי, זה נקרא רידינס פוטנציאל, אר-פי, שקופץ לפני שאנחנו עושים את הפעולה. שמו לו אי-אי-ג'י, שמים לך אי-אי-ג'י ובודקים את הרידינס פוטנציאל מתי הוא מופיע ובודקים את הלחיצה שלך. הלחיצה תמיד היא אחרי הרידינס פוטנציאל, כן זה ברור, את זה אנחנו יודעים. מה שליבט עלה עליו זה רעיון מבריק. הוא אומר כן, אז יש לנו את ציר הזמן. בסדר? אז על ציר הזמן יש לנו פה את ההופעה של הרידינס פוטנציאל, פה יש את הלחיצה. השאלה המעניינת היא מתי החלטת ללחוץ. האם זה פה בין שניהם או שזה פה לפני הרידינס פוטנציאל? למה זה חשוב? כי אם זה פה, ברור שזה לפני הלחיצה, כן זה לא יהיה פה. כשהחלטת ללחוץ זה לפני הלחיצה. השאלה אם זה היה אחרי הרידינס פוטנציאל או לפני. למה? כי אם זה היה לפני הרידינס פוטנציאל, אז זה אומר שההחלטה שלך היא זו שעוררה את הרידינס פוטנציאל, אז יש לך בחירה חופשית. אבל אם זה אחרי הרידינס פוטנציאל זה אומר שאנחנו ידענו שאתה תלחץ עוד לפני שהחלטת. יש לך אשליה שאתה החלטת ללחוץ אבל האמת היא בדיוק, הכל צפוי והרשות לא נתונה. אתה חושב, יש לך אשליה שהרשות נתונה. עכשיו מתברר שהרידינס פוטנציאל הופיע לפני ההחלטה. ויש ניסויים שמצאו שההפרש הוא משהו כמו חמש שניות. זאת אומרת זה לא איזה עשירית שנייה או מילישניות, זה חמש שניות הבדל, זה הבדל תהומי. זה לא הבדל קטן. אוקיי? וזה לא משהו שיכול ליפול בטעות בניסוי. ואז בעצם התעורר בלאגן שלם. ליבט עצמו אמר, רגע הוא עצמו ליברטן, הוא היה מספיק ישר להגיד חבר'ה הניסוי מראה לי שטעיתי, בעצם אנחנו מכונות. אנחנו מכונות, אין לנו בחירה חופשית. עכשיו הרבה הרהורים ישבו על זה. איזה מכר שלי עשה על זה מאסטר באוניברסיטה העברית וסיכם את כל הספרות על זה נכון לאז, אני מדבר לפני לא יודע כמה, חמש עשרה שנה, עשרים שנה. בינתיים נוספו עוד המון ניסויים והמון ספרות. אבל אני סיכמתי בספר שלי שעסקתי בזה אז גם סיכמתי, הטענה העיקרית שלי נגד העניין הזה הייתה הבאה. השאלה מתי ללחוץ היא שאלה נייטרלית לחלוטין. מה אכפת אם תלחץ עכשיו, בעוד שנייה, לפני שנייה, אין רגע מועדף. אין שיקולים מהותיים לפה או לשם שאתה מתלבט ביניהם ואתה מחליט האם ללחוץ או לא ללחוץ ומתי ללחוץ, נכון? אז איך אתה מקבל החלטה? יש לך רידינס פוטנציאל שאומר לך תלחץ עכשיו, אז אתה לוחץ עכשיו. זאת אומרת אם במקום שבו ההחלטה שלך היא החלטה של צ'וזינג, מה שנקרא בחירה, אז שם אני טענתי שההחלטה תהיה היא תעורר את הרידינס פוטנציאל. היא תופיע לפני הרידינס פוטנציאל ואז יהיה הרידינס פוטנציאל ואז תהיה הפעולה. כי ההחלטה היא הקובעת כיוון ששמה זאת פעולה של בחירה. אבל בהחלטה של פיקינג ואצל ליבט זה היה פיקינג לא צ'וזינג, לא הייתה שם בחירה, היה שם סתם להחליט איזה רגע, אז מתי שהתעורר אצלי הרידינס פוטנציאל לחצתי, למה לא, מה אכפת לי. אוקיי? לכן אני טענתי שזה לא אומר כלום לגבי הבחירה. את הבחירה צריך לעשות בניסוי שבודק את אותו דבר על צ'וזינג ולא על פיקינג. ואחרי זה טענתי שאפילו אם יעשו ניסוי על צ'וזינג זה לא יוכיח שאין לנו בחירה. זה חוץ מזה. אבל אני אומר קודם כל תעשה לי את זה על צ'וזינג, אחרי זה נדבר. שנתיים אחרי שיצא הספר שלי נעשה ניסוי מאוד גדול עם איש מדעי המוח אורי מעוז, ישראלי. באמריקה, אוניברסיטת ניו יורק נדמה לי, הוא היה ראש הצוות שעשה את זה, זה צוות מכל העולם, איזה עשרים שלושים חוקרי מוח מכל העולם, בין היתר ליעד מודריק מאוניברסיטת תל אביב, כן? ויש לה הרצאה ביוטיוב שהיא מתארת את התוצאות של הניסוי, ואפלא ופלא. קודם כל זה ניסוי מעניין מאוד כי קשה לעשות ניסוי כזה. אתה לא יכול לתת לבן אדם לקבל החלטה לא מוסרית במסגרת ניסוי, אתה לא תקבל אישור של ועדת הלסינקי. מה, מה תגיד לו, החלטה אם לגזול או לא לגזול, או החלטה אם לרצוח או לא לרצוח? מה? לא, בסדר, יכול להיות זה גם אפשרות. אבל אני אומר, בהקשר המוסרי, אז הם מצאו פטנט. הם מצאו פטנט, הם אומרים, הם נותנים לו להחליט לאיזו עמותה לתרום. ויש עמותות יותר מרושעות ופחות מרושעות, והשאלה היא, וכאן יש אבל עמותות יותר מרושעות אבל יש לך איזשהו בונוס, עמותות פחות מרושעות, אבל הם כולם חוקיות, זאת אומרת אי אפשר לאסור את זה בוועדת הלסינקי. אוקיי? ואז הבן אדם מקבל את ההחלטה, הצמידו לו אלקטרודות, והם בדקו. מתברר שבחלטות מן הסוג הזה הרדינס פוטנציאל מופיע אחרי ההחלטה ולא לפניה. כן. שלחתי לה מייל אם במקרה הם ראו מה שכתבתי בספר, מתברר שהם לא ראו. אבל, אבל כן, זה בסופו של דבר התברר שזה… לא משנה. לענייננו, מה שאני רוצה לומר, זה שיש דברים שבהם ההחלטה היא ניטרלית, זה לא משנה. אז במקום כזה אתה לא באמת עושה תהליך של בחירה. אז אני אומר למשל בהגרלה, נגיד שאתה עושה הגרלה על נחלת הארץ. אין בעיה שהגרלה תהיה עבור קטן, כי התוצאה יכולה להיות זאת או יכולה להיות זאת, מה זה משנה? אתה עושה הגרלה. או הגרלה בין אחים שחלקו, שהם יורשים או לקוחות, אז אנחנו עושים הגרלה כדי לחלק את הירושה. למה? כי אין עדיפות לזה על זה, זה לא מעניין. זה אפשרות אחת. במקרים מסוג אחר שבהם יש קליר קייס, ברור שזה עדיף מכל הבחינות, אין שום התלבטות, גם שם אותו דבר. גם קטן יכול לשחק על המגרש הזה, כי זה לא כרוך בהחלטה. בשני סוגי המקרים האלה הקטן יכול לקבל החלטות, בגלל שזה לא כרוך בשיקול דעת. בדבר כל הבעיה של קטן לקבל החלטות זה כשנדרש שיקול דעת. אם לא נדרש שיקול דעת וזה קורה באחד משני המקרים: או שזה לא מעניין מה יצא, או שברור לגמרי מה שיצא. מזכיר לי עוד דוגמה יפה בקשר לבחירה חופשית. הבאתי דוגמה, יש איזה שהיא תחושה שתורה ומצוות, כן, שמחויבות הלכתית, זה נוגס בערך החופש. כן, מגביל אותנו כל הזמן. ולכן הכוזרי, רבי יהודה הלוי שאומר: "עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד השם הוא לבדו חופשי". תמיד נשמע לי כמו אמירה של ג'ורג' אורוול כזה: הבורות היא כוח, העבדות היא חירות וכל מיני… מנסים לפמפם לך במוח משהו שהוא שטויות בתקווה שזה ישכנע אותך. איזה עבד השם הוא לבדו חופשי? יכול להיות המון יתרונות בעבד השם, חופשי זה לא. חופשי זה לגמרי לבד, כמו שאומר השיר. זה לא חופשי. ואז חשבתי לעצמי שזה לא נכון. למה? כי תחשבו על שלושה מנגנונים של בחירות חופשיות, בחירות דמוקרטיות, פוליטיות. אוקיי? המנגנון הראשון זה בסוריה. אתה ניגש לקלפי, לא היום, היום אני לא יודע מה קורה שמה, אבל בתקופתו של אסד האבא, אסד הבן. יש פתק אחד, אתה נכנס לקלפי יש פתק אחד, אתה בוחר באופן חופשי את הפתק שיש שמה ומי שנבחר ברוב קולות, שזה תמיד אסד כמובן, הוא יהיה נשיא סוריה. כן? שמה הבחירות הן תמיד יוצאות תשעים ותשע נקודה שבע או משהו לטובת אסד, אני אף פעם לא מבין איפה נעלמו האפס נקודה שלוש האחרים. בכל אופן, יכול להיות שזה העיגול של המחשב או משהו. בכל אופן, זה הבחירות בסוריה, שזה פסאדה כמובן, נכון? אין שם שום… יש שם חופש גמור, רק האילוצים הם כאלה שמכתיבים את התוצאה, יש רק תוצאה אחת אפשרית. מודל שני זה הבחירות בשוויץ. מה קורה בשוויץ? אתה ניגש לקלפי, יש לך כמה פתקים, אתה בוחר באופן חופשי אחד מהם, ומי שקיבל את רוב הקולות הוא יהיה נשיא שוויץ. מה הבעיה? שבשוויץ אין בעיות. מה אכפת לי מי יהיה הנשיא? תעשה הגרלה. אין משמעות למדיניות. אם תהיה לך מדיניות כזאת, מדיניות כזאת… אנחנו לא מתמודדים עם בעיות, אז מה אכפת לי? אתה יכול לעשות גם הגרלה. אז נכון שיש פה חופש, ונכון שיש כמה אפשרויות, אבל זה לא מעניין איזו מהאפשרות תיבחר, אין מחירים לאף אחת מהאפשרויות. לא תועלת ולא מחירים, לא נזק. זאת אומרת, זה לא מעניין. אז תעשה הגרלה. איפה כן יש משמעות לבחירות דמוקרטיות? במדינות שבהן יש לך כמה אפשרויות לבחור, ויש מחירים, ואתה תשלם על בחירות לא נכונות ותרויח מבחירות כן נכונות. והשאלה האם בתוך המסגרת הזאת שהיא כפויה עליך, אתה בוחר נכון? כשאתה פועל אוטונומית בתוך המגבלות אתה בן חורין. כשאין לך מגבלות אתה חופשי. אוקיי, בשוויץ אתה חופשי אבל זה לא בן חורין. חופש זה דבר נטול ערך. חופש זה מצב. אין לזה, היום חושבים שחופש הוא ערך. אין שום ערך בחופש. יש ערך בלהיות בן חורין, לפעול באופן אוטונומי. אין ערך בלהיות חופשי. מה, להיות חופשי זה נכס, זה לא ערך. חופש בבעלי חיים? כן, נגיד, אוקיי, אתה יכול להתייחס לבעלי חיים כסוריה. זאת אומרת כי הם בעצם עושים הרי מה שמוכתב להם, הם לא בוחרים. זה לא בדיוק שוויץ. אבל הם בגן חיות, לעומת שהם כאילו בתוך איזה שפה לא. אבל גם אם הם לא בגן חיות זה עדיין סוריה. הם עושים את מה שהטבע שלהם מכתיב להם, הם לא בוחרים. אז זה בעצם סוריה. לא, זה משהו שמכתיבים להם. נכון, אז זה סוריה. אז אני אומר, בין אם גן חיות ובין אם לא גן חיות, החיות זה תמיד סוריה. זה אף פעם לא, משנה גם בתוך הגן חיות וגם מחוץ לגן חיות זה לא משנה, כל השאר זה רק מי מכתיב להם את האילוצים. אבל בסוף הם פועלים לפי האילוצים. אוקיי, אז זה גם מקביל למה שאנחנו מדברים כאן. במקום, בשוויץ למשל, האם קטן יש לו זכות בחירה בשוויץ? כן, בוודאי שכן, למה לא? לעשות הגרלה גם הוא יכול, הרי זה לא משנה, נכון? עכשיו גם בסוריה לקטן יש זכות בחירה, נכון? כי בין כה וכה רק אסד יכול להיבחר, זה קליר קייס. זאת אומרת, אז מה זה משנה? המקום היחידי שלא תיתן זכות בחירה לקטן זה במדינות אחרות שלא מוכרות לנו שבהן יש בעיות, אוקיי? זאת אומרת שיש לך חופש לבחור ובהן יש בעיות. אני הוספתי סוג רביעי של מדינות שבהן יש לך חופש לבחור רק לא משנה מה עשית כי אתה תמיד בחרת רע, אולי כל האופציות גרועות. יש גם יש מדינות כאלה. זה מזכיר לי סיפור חבר של חבר שלי, חבר של חבר שלי, חבר שכבר נפטר. הוא סיפר לי שהוא הסתובב ביערות בורמה, מיאנמר דהיום, אז היא נקראה בורמה. והוא הגיע בתוך הג'ונגלים הענקיים באסיה, כן? הוא הגיע שמה לאיזה כפר חושות כזה פרימיטיבי לחלוטין, רגל אדם לא דרכה שמה כמעט. והוא פתאום מגלה שיש שם איזה בית דואר, חושת דואר כזאת. הוא נדהם. אבל הוא ניגש לשלוח איזה מכתב למשפחה בארץ, משהו, לא יודע. והוא פתאום רואה על הקיר של החושה יש כל מיני תיבות ממוינות לפי היבשות והארצות. בוא תשלח את המכתב שלך, תכניס את המכתב שלך לאיזה, הוא היה בהלם. מה, בחושה כזאת שאף אחד לא מגיע, איך מה מה זה השכלול הזה? זה בתיבות הדואר, בתי דואר הכי משוכללים במערב אתה לא מוצא דבר כזה. כשעוד שלחו מכתבים, לא במיילים. אז הוא היה המום. הוא מתקרב, היה תור שמה, אז הוא מתקרב לאשנב ופה לידו היה כל התיבות דואר הממוינות, כן? ואז הוא מסתכל, הוא מגיע לאשנב והוא רואה את הצד השני. בצד השני יש שק גדול שלתוכו כל התיבות מגיעות. זאת אומרת לא משנה לאיפה אתה שם את המכתב, הכל נופל לתוך אותו שק. כן, זה המשל לסוג הרביעי של המדינות. יש לך בחירה חופשית, אתה יכול לבחור ליכוד, מערך, לא יודע מה, בנט, מה שאתה, כולם רעים באותה מידה, זאת אומרת אז יש לך בחירה חופשית ויש בעיות, הכל מתקיים. חוץ מזה שכל מי שאתה בוחר בסוף זה על הפנים. אז לכן זה הסוג הרביעי. אוקיי, לענייננו, אני חוזר לענייננו, מה שאני בעצם רוצה לומר זה שגם אם אני לא נותן אפשרות פעולה לקטן במישור המשפטי, זה יכול להיות שזה נאמר, לפחות אם זה מסברה. זה נאמר רק באותו מקום שבו נדרש שיקול דעת. במקום שלא נדרש שיקול דעת, סוריה או שוויץ, כן, אם לא משנה מה תעשה, או אם ברור לגמרי מה נכון לעשות, אז במקומות האלה אין שום סיבה שקטן לא יוכל גם הוא לפעול. אוקיי? עכשיו הגמרא ממשיכה ותסברא זכותי? הא חובה נמי איכא. דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה. ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר. יש נחלות שונות בארץ ישראל. הנשיא מגריל נחלות שונות למשפחות שונות, ויש משפחות שמעדיפות את הבקעה ויש משפחות שמעדיפות את ההר. כל אחד זה מתאים לסוג אחר של גידולים או לסוג אחר של חקלאות, מה שלא יהיה. בעלי חיים שונים, לא יודע בדיוק מה. ולכן, ולכן זה לא נכון שזאת חובה נטו. זאת חובה שיש לה גם צד, סליחה, שזו זכות נטו. זו זכות שיש בה גם צדדי חובה. בקיצור, יש פה משמעות לשיקול הדעת. זה לא, זה הגרלה אבל אבל אתה זוכה עבורי במשהו שיש לו שיקול דעת. ואם יש לו שיקול דעת, אז אתה לא יכול להיות שליח שלי. באמת שאלה מעניינת מה זה משנה אם אני מקבל את זה על ידי הגרלה? הרי אם אני מקבל את זה על ידי הגרלה, אז נכון שיש בזה שיקול דעת צדדי. אבל זה לא בידיי. סברא, כן? זאת אומרת, יש טוב ורע, אבל זה לא בידיי. מה לעשות? את זה, אז למה במקרה כזה? אבל הגמרא מניחה שבכל זאת במצב כזה אין, או בגלל שבכל זאת הנשיא כן בחר את החלקים, הוא הגריל את הנחלות של השבטים. ההגרלה הייתה הנחלות של השבטים. אבל את החלוקה של נחלת השבט למשפחות, יכול להיות שזה הנשיא עשה לא בהגרלה. לא יודע. או שאפילו אם זה נעשה בהגרלה, עדיין לא שייכת שליחות במצב כזה, כיוון שזה דבר שיש בו עירוב של זכות עם חובה. אז לכן אומרת הגמרא, אז בעצם אתה לא יכול… זוכרים? אני רק אזכיר, אנחנו שללנו את האפשרות שמדובר פה בשליחות, עברנו לדין זכין. והנחנו שזכין יש גם לקטן, נכון? עד כאן ראינו שיש דין זכין לקטן. עכשיו אומרת הגמרא, רגע רגע, אבל גם העניין של זכין פה לא מסתדר. שליחות לא הסתדר, הבנתי כי זה לקטן. אבל גם זכין לא מסתדר פה. למה? כי דין זכין נאמר רק כשזאת זכות טהורה. הרי זו זכות מעורבת בחובה, אז אין דין זכין. כי אתה צריך שיקול דעת, אתה צריך… אתה צריך להחליט מה הקטן מעדיף. הוא לא יכול עוד להעדיף שום דבר. אז אומרת הגמרא, ואלא כדרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מניין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידים להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? לחוב מאי? אלא לחוב על מנת לזכות. תלמוד לומר, ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו. אגב, יש פה עוד מעבר לשאלה של הרי זאת הגרלה, אז בין כה וכה אין מקום לשיקול דעת של הקטן, יש פה עוד שאלה. כי הרי מה האלטרנטיבה? אז הנשיא לא יוכל לזכות עבורם. אז אתה משאיר אותו בלי כלום. זה בטח יותר גרוע. שיקבל בהר, שיקבל בבקעה, אבל לקבל כלום זה בטח… זה תמיד פחות טוב. לכן זו לא זכות שמעורבת בחובה, זו זכות נטו. טוב, אז לכן אומרים יש פה כמה קושיות, צריך לברר אותן, אבל לענייננו הגמרא אומרת בסופו של דבר שזה פעל מדין אפוטרופוס. מדין אפוטרופוס, מה זה אומר? לאפוטרופוס יש את האפשרות לקבל החלטות עבור הקטנים גם כאשר זאת לא זכות טהורה עבורן. גם כשהזכות מעורבת בחובה. ועכשיו כמובן נשארת השאלה, אז זה שייך לדין זכין או שזה דין שלישי? ראינו שיש דין שליחות, ראינו שיש דין זכין, את שניהם דחינו. עכשיו אנחנו אומרים טוב, אז עכשיו זה אפוטרופוס. בית דין, כן? בית דין בעצמו הוא האפוטרופוס של יתומים, או שהוא ממנה מישהו מטעמו שיטפל בזכויות שלהם. אז זה מאוד חשוב. למה זה מאוד חשוב? כי בשלב הקודם יצא לנו שיש דין זכין לקטנים, נכון? אבל תוספות אמר שאם זכין הוא מטעם שליחות, אז לא שייך דין זכין לקטנים, נכון? איך הוא מסתדר עם הגמרא שלנו? תוספות בכתובות, איך הוא מסתדר עם הגמרא שלנו? בגמרא שלנו הרי כתוב שיש דין זכין לקטנים. הרי… הרי אחרי שהגמרא דחתה את האפשרות שמדובר בשליחות היא אמרה שמדובר בזכין. למה דחינו את השליחות? כי זה בקטנים, בקטנים אין שליחות. אה, וזכין? זה כנראה יש בקטנים, אחרת לא הוכחת שום דבר. אז רואים שזכין הוא שייך גם בקטנים. איך תוספות מסתדר עם זה? או. תוספות כנראה יכול לומר שדחו את העניין הזה ואמרו לא, פה מדובר באפוטרופוס. אפוטרופוס יכול לפעול עבור קטנים, זה לא אומר שיש דין זכין בקטנים. זה דין שלישי, אפוטרופוס. אבל דין זכין לא שייך גם בקטנים, אפילו במקום שזאת זכות גמורה. בסדר? לא זכות על מנת לחוב. אפשרות אחת. ואז תוספות נשאר לא מסתדר עם ההוה אמינא, אבל נשאר עם המסקנה של הסוגיה שלנו. שלמסקנה באמת זה קצת דוחק. זה קצת דוחק כי הגמרא הייתה צריכה לדחות את האפשרות שמדובר בדין זכין לפי תוספות ולומר: "גם דין זכין לא עוזר, הרי אין דין זכין לקטנים". למה הגמרא לא דחתה את זה ככה? אבל הם לא דחו מהטענה הזאת. למה הם לא דחו מהטענה הזאת? היו צריכים… הגמרא הייתה צריכה לדחות: "אתה העמדת שמדובר בזכין. לפי תוספות הייתי מצפה שהגמרא עיושיו תגיד לא, זה לא יכול להיות זכין, כי הרי אין זכין לקטן". מה שהגמרא דחתה זה לא בגלל אין זכין לקטן, הגמרא דחתה בגלל שיש פה זכות שמעורבת בחובה. אבל אם זה היה זכות לבד, אז לגמרא זה היה בסדר גמור שזה מדין זכין. למה? הרי אין זכין לקטן. אז מפשט הגמרא נראה שגם למסקנה יש דין זכין לקטן. רק פה, כיוון שזו זכות מעורבת בחובה, אז צריך להגיע לדין אפוטרופוס. אבל במקום שזה רק זכות ואז זה יעבוד מדין זכין, אז באמת יש דין זכין גם לקטן. תוספות כנראה למד לא כך. תוספות כנראה למד… הגמרא, זה גופא מה שהתלבטה. הגמרא אומרת יש פה דין זכין, וזה יש זכין לקטן. ואז הגמרא אומרת רגע, אבל זה זכות מעורבת בחובה, כי דין זכין אין בקטן. אלא מה, יש פה זכות שמעורבת בחובה, ולכן ברור שמדובר פה באפוטרופוס, ורק בגלל זה זה מועיל לקטנים. אבל דין זכין אפילו במקום שזה זכות גמורה לא יכול להיות לקטן. אפוטרופוס יוכל לעשות את זה לקטן, כי אפילו עם זכות עם חובה הוא יכול, זכות לבד וודאי שהוא יכול. אבל מי שלא אפוטרופוס, גם את זכין כאשר זאת זכות טהורה הוא לא יכול לעשות עבור קטן. אין זכין לקטן. מה? לא משנה, אני אומר ברמה העקרונית. ברמה העקרונית לזכות עבורו מציאה. למה? אל תשמור את זה, שזה יאבד, מה אכפת לך? יותר טוב ממה שלא יהיה הכסף. מה זאת אומרת? לזכות במציאה או במתנה. לא, זה לא כמו על הקרקע. על הקרקע הגמרא מניחה שיש אפשרות שהם יכולים לחכות ולקבל את מה שהם רוצים באמת ולא לתת לנשיא להחליט עבורם. איזה ריבית? אתה מדבר על מציאה. אם אתה לא תזכה עבור הקטן מישהו אחר ייקח את זה. זו זכות גמורה, לא? מה הבעיה? אז או לתת לו מתנה, לא משנה, כל מיני דברים כאלה. אז לפי תוספות, שאין דין זכין לקטן, כמו שאם זכין מטעם שליחות אז אין דין זכין לקטן, אז הגמרא פה אתה חייב לקרוא אותה שבעצם בהווא אמינא חשבו שיש, אבל למסקנה זה גופא מה שדחו. ואמרו לא, דין זכין לא שייך לקטן בכלל. ופה מדובר באפוטרופוס, אז זה שייך. והראיה שמדובר באפוטרופוס, זה שיש פה זכות מעורבת בחובה. אז זה רק ראיה. באופן עקרוני היה צריך להגיע לזה שזה אפוטרופוס גם אם הייתה פה זכות טהורה. כי אין זכין לקטן. כך תוספות יקרא את זה. באמת פשט הגמרא הוא לא כזה. פשט הגמרא הוא שדין זכין שייך בקטן. פה היה צריך להגיע לאפוטרופוס בגלל שזו זכות מעורבת בחובה. הריטב"א: ופרכינן ותסברא דרב בהאי מדין שליחות אתיא לה? והקתני חבו בחלוקת הארץ וקטנים לאו בני שליחות נינהו? אלא וודאי הכי קאמר: מנין שזכין לאדם שלא בפניו וכו'. מהא שמעינן דזכיה אינה מדין שליחות כלל, ואדם זוכה אפילו למי שאינו בן שליחות. דאי לאו, אכתי נימא ותסברא דזכיה היא, והא זכיה מדין שליחות וקטן אינו בן שליחות? אלא וודאי כדאמרן. נכון? הוא מוכיח שזכיה לא מטעם שליחות. כי אם זכיה הייתה מטעם שליחות, אז הגמרא הייתה צריכה לדחות פה גם את האוקימתא של הזכיה ולהגיד איך זה יכול להיות לקטן. נכון? עכשיו מה אתה רוצה? זה מה שהגמרא עשתה. לא, הוא מבין שהגמרא לא עשתה ככה. והוא חולק על תוספות. נכון? הוא מבין שזה נשאר. מה שהגמרא דחתה זה בגלל שלא מדובר פה בזכות כי זו זכות מעורבת בחובה, לכן היה צריך להגיע לאפוטרופוס. אבל אם הייתה זכות טהורה, אז אפשר לעשות את זה גם לקטן, גם בלי אפוטרופוס. איך? כי זכין לא מטעם שליחות. זה לא כמו תוספות, זה גם לא כמו רבי עקיבא איגר. כי רבי עקיבא איגר אומר שאפילו אם זכין מטעם שליחות יש זכין לקטן כי לא צריך מינוי. במובן הזה הריטב"א מסכים לתוספות שזה תלוי בשאלה אם זכין מטעם שליחות או לא, רק הריטב"א חולק על תוספות ואומר מכאן רואים שזכין הוא לא מטעם שליחות. עכשיו תראו את המשפט האחרון: אבל בתוספות כתבו דהא המסקנה סמכינן דעדיפא מינה. שלוש מילים, מה הוא מתכוון לומר? תוספות אומר הרי שזכין כן מטעם שליחות ולכן זכין לא שייך בקטן. איך הוא מסתדר עם הגמרא פה? המסקנה סמכינן. נכון, בהווא אמינא באמת חשבו שזכין מועיל בקטן, אבל זאת גופא המסקנה, ותסברא שזו זכות עם חובה ולכן זה דין אפוטרופוס, וירדנו מזה למסקנה. בסדר? זה בדיוק מה שאמרנו קודם. לכן צריך להגיד שכך תוספות קרא את הגמרא. שבהווא אמינא באמת יוצא שזכין מטעם שליחות ולכן הוא לא מועיל בקטן, אבל זאת גופא המסקנה, המסקנה ירדה מזה. הריטב"א אומר לא, והריטב"א הוא כפשט הגמרא. שימו לב, מה זה דעדיפא מינה? מה זה העדיפא מינה? מה המסקנה עדיפה מההווא אמינא? ברור, מה… לא זו הכוונה. דעדיפא מינה הכוונה, תמיד אומרים הרי, תוספות שואל בהרבה מקומות, זו דרכו של תוספות, שואל למה לא הקשו ככה? למה הקשו ככה? כי עדיפא הוו להו לאקשויי. הקשו ככה, אבל למעשה יכלו גם להקשות ככה. זה מה שהוא אומר גם כאן. כי הרי מה קשה על תוספות? על תוספות קשה הקריאה של הגמרא, כי הגמרא בעצם הייתה צריכה להקשות על האוקימתא שמדובר בדין זכין, כי לפי תוספות היה צריך לדחות את זה לא בגלל שזה זכות עם חובה, גם אם זה היה זכות נטו היית צריך לדחות את זה. כי אין זכייה לקטן. על זה יענה תוספות, עדיפא מיניה הקשה. זאת אומרת הוא הקשה מזה שזה זכות עם חובה, לכן ממה נפשך זה לא יכול לדבר על דין זכין. אני אקשה לעצמי אומר לך אפילו אם היה מדובר על דין זכין, זה לא מועיל לקטנים, אבל על זה אתה יכול להתווכח איתי. למה? כי עובדה שהריטב"א למשל אומר שיש דין זכין לקטנים, אין לי ראיה. נכון? אז מה שהגמרא עשתה היא לקחה קושיא שהיא עדיפא מיניה. הרי זה זכות עם חובה, לכן ממה נפשך לא יכול להיות שמדובר על זכין. זה הכוונה עדיפא מיניה. עדיפא מיניה הכוונה הקשו קושיא שהיא עדיפה מהקושיא שהיית מצפה ממנה לפי תוספות. בסדר? אבל זה כאילו התחמקו מהשאלה היותר קשה? מה? כאילו התחמקו מהשאלה היותר קשה? מה? שחאילו רק זכות, מה קורה עם… לא, אז תוספות יסכימו בגמרא פה למסקנה זה אפוטרופוס, זה לא דין זכין. אבל במקומות שבהם זאת תהיה זכות טהורה בלי חובה, אז זה יעבוד מדין זכין וזה לא יועיל לקטנים. אין זכין לקטנים. למה? זה מה שהם אומרים, אין זכין לקטנים. תוספות בכתובות. אין זכין לקטנים בגלל שהם לא ישות משפטית. פה זה לא בגלל קטנים? זה בכלל לא דין זכין בגלל שפה זה לא זכות. לא קשור לקטנים. אתה לא יכול גם אם היו גדולים זה לא יכול לעבוד, כי זה לא דין זכין כי יש פה חובה וזכות ביחד. אוקיי? לכן פה מדובר על אפוטרופוס, זה ברור. אז אם ככה, אם אני שואל אתכם עכשיו מה המקור לדין זכין? הנשיאים. לקטן? מהירושה של אבא שלו? מאיפה אתה רואה שם את דין זכין? הוא יורש, לא מדין זכין, הוא יורש, אף אחד לא זוכה עבורו. אז אני לא יודע. היה מקום להגיד שלומדים את זה מכאן מרב גידל אמר רב. ולמסקנה בגלל שיש חובה, אז אתה צריך להגיע לדין זכין על ידי אפוטרופוס. גם אפוטרופוס פועל מדין זכין. אבל אפוטרופוס יש לו כוח חזק יותר על דין זכין ולכן הוא יכול לפעול אפילו כשיש חובה וזכות ביחד. אבל עדיין אם אתה שואל אותי מה המקור של דין זכין, זה הפסוק הזה, הנשיאים. ההוא אמינא נשארת, רק אפוטרופוס, צריך להגיע לאפוטרופוס כי יש פה זכות וחובה מעורבבים. כך אפשר להגיד לפי הריטב"א, שלפי הריטב"א יש מקור לדין זכין בפסוק הזה. מה שאתה אומר לי שצריך להגיע לאפוטרופוס זה לא כי אין פה דין זכין, יש פה דין זכין, רק דין זכין כזה שכרוכה בו גם חובה, לא כל אדם יכול לעשות את זה אלא רק אפוטרופוס. אתה שואל אותי מה המקור לדין זכין? הנשיא, זה המקור לדין זכין. אבל במקרה שיש פה גם חובה, איך אני לומד ממנו למקרה שיש בו רק זכות? זה משהו ש… לא, זה שיש רק זכות זה קל וחומר. אם כשגם יש חובה אתה יכול לפעול, ודאי שכשמדובר בזכות אתה יכול לפעול. זהו. זאת אומרת בגלל שזה אפוטרופוס, לא בגלל שיש גם חובה. אולי רק אפוטרופוס יכול ואין דין זכין הכללי? אתה אומר זה הרחבה מסברא. כל מה שהיית צריך אפוטרופוס זה רק בגלל שיש פה חובה עם זכות. משמע שאם תהיה זכות בלי חובה, אז לא צריך אפוטרופוס אפילו, כי לא צריך בעצם שיקול דעת. אתה יכול לעשות את זה כהרחבה מסברא. זה לפי הריטב"א. אבל לפי תוספות, הרי בסופו של דבר יוצא שהפסוק הזה בכלל לא מדבר על דין זכין. זה דין מיוחד של אפוטרופוס. כי אם זה היה מדבר על דין זכין, זה לא היה מועיל לקטנים בכלל. אז מאיפה המקור לדין זכין? אז אין לנו מקור לדין זכין. אבל לפי תוספות, זכין הוא מטעם שליחות. אז לא צריך מקור לדין זכין. המקור לדין זכין הוא מדין שליחות. רק במקום שזה זכות גמורה, אז לא צריך מינוי, אתה יכול להיות שליח גם בלי שמינו אותך. אבל המקור מאיפה יש את דין זכין זה אותם מקורות לדין שליחות, כי זכין הוא מטעם שליחות. לפי הריטב"א שהריטב"א אומר זכין לא מטעם שליחות, אז צריך מקור לזה, כי יש לנו מקורות לדין שליחות. איך אתה יודע את דין זכין? צריך להגיד שהריטב"א קרא את הסוגיה כאן שהיא באמת מביאה מקור לדין זכין. רק במקום שזה מעורב גם עם חובה, אז אתה צריך שהזוכה יהיה אפוטרופוס. המקום שלו אז לא. בסדר? לכן יש פה מקור לדין זכין לפי הריטב"א. לפי הריטב"א. מבחינת הוצאה זה יותר דומה ל…? מה, עוד פעם? מה עוד פעם? גם לתוספות וגם לריטב"א, המסקנה היא אותה מסקנה בסוף, שאפשר… אפשר לזכות… לא, רק אפוטרופוס יכול. לפי תוספות רק אפוטרופוס יכול. אבל אדם רגיל לא יכול. לפי הריטב"א גם אדם רגיל יכול. לא, בזכות טהורה. לפי הריטב"א אדם רגיל יכול, לפי תוספות לא. בזכות שהיא גם חובה, כולם מסכימים שאפוטרופוס רק ורק אפוטרופוס יכול לעשות את העבודה. בזכות טהורה תוספות יגידו שגם צריך? כן. אי אפשר, אדם רגיל לא יכול לזכות עבור קטנים. אין זכין לקטן כי זכין זה כמו שליחות. כמו שאין שליחות לקטן גם אין זכין לקטן. זה הוויכוח בין תוספות לריטב"א. מה קורה כשיש זכות טהורה? כשיש זכות מעורבת בחובה הם מסכימים שזה רק אפוטרופוס. תראו פה ברשב"א, כותב בשיטת התוספות ממש כמו רבי עקיבא איגר. ופירש ז"ל דהא דקתני אית ליה זכיה ולית ליה שליחות שאין הקטן עושה שליח היינו היכא דאיכא צד חובה דאפילו בבר דעת דילמא לא ניחא ליה בהכי. כמו הערה של הבת שלי. בסדר? זאת אומרת, במקום שיש צד חובה, אז יש לך התלבטות. אם יש לך התלבטות את צריכה שיקול דעת. את צריכה שיקול דעת, את צריכה את הקטן עצמו, הוא לא יכול לעשות את זה עבורו. ולפי דבריהם קטן לית ליה זכיה מדאורייתא כלל לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, כדמשמע נמי בהדיא בהאי דבבא מציעא. הכי נמי משמע בפרקין דלעיל. כן, אז מה בעצם… זה פחות חשוב לנו. המשפט הראשון הוא החשוב. מה בעצם הוא אומר? הוא הולך כמו תוספות שזכין הוא מטעם שליחות, ולכן קטן… סליחה. זכין, הוא אומר שלקטן אין שליחות אבל יהיה זכיה. למה? כיוון שבזכיה אין משמעות לשיקול דעת, לכן במקום שיש צד חובה אז באמת לא יהיה דין זכין לקטן אלא רק אפוטרופוס. במקום שאין צד חובה אלא רק זכות אז אין מקום לשיקול דעת, אז תהיה זכיה גם לקטן. עכשיו זה לא מתאים לשיטת התוספות עצמו כי תוספות עצמו אמר שזכין מטעם שליחות וכמו ששליחות אין לקטן גם זכיה אין לקטן. זה דווקא מתאים לרבי עקיבא איגר בשיטת התוספות. שרבי עקיבא איגר אמר שאמנם זכין הוא מטעם שליחות אבל בכל זאת תהיה זכיה לקטן כי זה שליחות בלי מינוי, וכל הבעיה בקטן זה רק שהוא לא יכול למנות. עכשיו, דיברנו קודם על השאלה למה בזכין לא צריך מינוי. האם זה בגלל שיש מינוי מכללא? במקום שזה זכות טהורה אז ברור מכללא שהוא בעצם התכוון למנות. רואים שבלבו ובבלב כל אדם. או שהתורה ויתרה על המינוי במצב כזה. יש כאלה שיגידו שזה השיטה של זכין לא מטעם שליחות. שהתורה לא צריכה מינוי, לא שיש מינוי מכללא. בקצות בסימן ק"ה טוען שבזכין יש מינוי מכללא זה לא אפשרי. מה שלא צריך מינוי בזכין זה לא כי יש מינוי מכללא אלא כי לא צריך מינוי. הנפקא מינה היא שרבי עקיבא איגר צודק. זאת אומרת, אם לא צריך מינוי אז יכול להיות זכיה גם לקטן כי לא צריך מינוי. כל הבעיה זה רק ב… אם צריך מינוי מכללא אז אמרתי יש מקום להתלבט. יכול להיות שאז לא יועיל, כי בקטן אין מינוי בכלל גם לא מכללא. אז מה? הוא אומר זה לשון רש"י פרק קמא דמציעא, הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כאדם הבא מאליו ותופס. ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא להקדים שלא יתפסנו בעל חוב אחר. לא קנה, כדאמר בכתובות, דלאו כל כמיניה להיות קופץ וחב לאלו ממה שלא עשאו הנושה שליח לתפוס. אבל כבר הקשו תוספות והמפרשים בפרק הכותב גבי עובדא דיימר בר חשו. זאת אומרת יש מחלוקת רש"י ותוספות בשאלה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. אוקיי? זאת אומרת אם אני נגיד שמישהו חייב לשניכם כסף. עכשיו אני הולך ואני תופס עבורך. יש לו רק מאה שקל, הוא חייב לך מאה שקל ולו מאה שקל. עכשיו אני תופס מאה שקל עבורך. לא מינית אותי. בסדר? האם אני יכול לתפוס עבורך? תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. כיוון שאני לוקח את המאה שקל היחידים, הוא לא יוכל לקבל, אני לא יכול להיות שליח שלך. אתה עצמך יכול לתפוס עבורך, אבל אני לא יכול לתפוס עבורך. בלי מינוי. זהו, אז רש"י אומר שאני לא יכול שזה מדין זכין אבל אם מינית אותי, כמו שאתה יכול לעשות את זה בעצמך, אתה יכול למנות אותי. ותוספות טוען לא, לא מדין זכין ולא מדין שליחות אפשר לעשות את זה. בסדר? גזל… משהו כזה, אפשר לדון מזה אני לא נכנס עכשיו להסברים. אז הוא אומר שתוספות לשיטתם שהם סוברים שזכייה מדין שליחות, וכיוון דזכות הוא לו, אנן סהדי דעבדיה שליח. מה זאת אומרת? בגלל שזה זכות עבורך, אז אנן סהדי שעשית אותי שליח, נכון? לכן בעצם אם זה היה אפשרי מדין… אם זה היה אפשרי על ידי שליחות, זה היה אפשרי גם על ידי זכייה. בגלל שגם בזכייה בעצם יש אנן סהדי שעשית אותי שליח. אז למה בדין זכייה אי אפשר? לכן אומר תוספות לא, גם מדין שליחות אי אפשר וגם מדין זכייה אי אפשר. אין, אתה לא יכול לתפוס עבור מישהו אחר, אפילו אם הוא מינה אותך. לכן בתוספות לומד שזה מינוי מכללא. לכן הוא אומר אתה לא יכול לחלק בין זכייה לבין… לבין שליחות. רש"י שמחלק, מה הוא אומר? מדין זכין אתה לא יכול לעשות את זה, מדין שליחות כן. אבל יש מינוי מכללא? הרי ברור שאתה ממנה אותי להיות שליח, זה זכות גמורה. לא עוזר. למה לא? כי דין זכין לא עובד בגלל מינוי מכללא. זה שלא צריך מינוי זה לא בגלל שמינית אותי מכללא. מה שלא צריך מינוי זה כי התורה ויתרה על המינוי, לפי רש"י. עכשיו זה הכל במקום שזה פועל לטובתך אבל לא פוגע באחרים, התורה לא עושה לך פרוטקציות. התורה לא מאפשרת לי לפעול עבורך בלי צורך במינוי כשזה על חשבונו. לתורה אין יחס מועדף כלפיך לעומת מישהו אחר. אז אם התורה ממנה אותי, היא לא ממנה אותי כשליח שלך על חשבון מישהו אחר. אם אתה ממנה אותי, אז מינית. בסדר? לכן אז מה זה דין זכין? דין זכין הוא מינוי של התורה, לא מינוי מכללא. זה לא שיש אומדנא שאתה ממנה, כי אם זה היה אומדנא יש פה מינוי מכללא. וזה ברור. אוקיי, לכן בעצם הקצות אומר שהמחלוקת בין רש"י לבין תוספות היא בשאלה הזאת. האם דין זכין מה שלא צריך מינוי זה בגלל שיש מינוי מכללא, כך למד התוספות, או שלא צריך מינוי, כך למד רש"י. בסדר? ואז הוא אומר: "אמנם כבר נתקשיתי בזה, דאיך נימא זכייה מדין שליחות. דהא בפרק אלו מציאות דף כ"ב בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת. דרבא סבר כיוון דכי ידע מיאש, השתא נמי הוי יאוש. ואביי סבר השתא מיהא לא ידע". מחלוקת לגבי יאוש שלא מדעת, כן? מישהו, אני מצאתי אבדה ויש מישהו שאיבד אותה. הוא אפילו לא יודע שהוא איבד אותה. אחרי שהוא שם לב שהוא איבד אותה הוא כבר התייאש, אבל ברגע שהרמתי את האבדה הוא עוד לא התייאש. אבל אני יודע שאם הוא היה יודע הוא היה מתייאש והראיה שאחרי שהוא שמע הוא באמת כבר התייאש. האם דבר כזה נקרא יאוש או לא? רבא אומר שכן, אביי אומר שלא. זה יא"ל קג"ם, יאוש שלא מדעת. הלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אוקיי? ועל זה אומרת הגמרא: "ואמרינן עלה, תא שמע, כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חברו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה. ומנא ידוע אם חושש משום גזל אם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה". כן, בא בעל הבית אחרי שהוא הפריש, בא בעל הבית אומר למה נתת… למה נתת כל כך גרועות היית צריך להפריש מתבואה יפה יותר. כאילו ברור שאני שמח מזה שהפרשת עבורי, רק חבל שלא הפרשת אפילו יותר יפה. אז הוא אומר אם, כן. אז אומר והכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. אם אנחנו לא מוצאים יותר יפות, אז ברור שבעל הבית אומר את זה בציניות. מה אתה עושה לי, אולי תפריש בכלל מהדבר הכי משובח שיש, אבל אין לו שום דבר יותר משובח. ברור שהוא נוזף בו אומר אני לא מסכים, אוקיי? אבל אם נמצאו יפות מהן, אז בטח אנחנו לוקחים את הדברים כפשוטם. זה כמו באייקונים באינטרנט, אף פעם לא יודע אם זה בציניות או באמת. מישהו אומר כן כן בטח שאתה צודק. עכשיו אתה לא אין אינטונציה, אז אתה לא יודע אם הוא אומר את זה בציניות או שהוא באמת מסכים שאתה צודק. אז לפעמים גם בדיבור זה ככה, ואז אתה אומר אם נמצאו יפות מהן זה אומר שהוא לא היה ציני, הוא התכוון ברצינות. עכשיו אם הוא התכוון ברצינות אז הכל בסדר, כך אומרת הגמרא, נכון? אז אומרת הגמרא אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוה ידע קשיא לאביי. למה קשיא לאביי? כי הרי זה יאוש שלא מדעת. נכון שאם הוא היה יודע שהיית תורם הוא היה מתרצה, זה התברר לי אחר כך, אבל לפני שהוא הגיע הוא לא ידע שתרמת. אז זה שאם הוא היה יודע הוא היה מתרצה, למה זה מספיק טוב בשביל שהתרומה שלי תחול? הרי לפי אביי צריך הסכמה מפורשת, לא מספיק שאם הוא היה יודע הוא היה מסכים, אלא צריך שהוא ידע ויסכים בפועל. פה אנחנו רואים שלא, אז קשיא לאביי. אז אומר תירגמה רבא אליבא דאביי בעשאו שליח. מדובר שהוא עשאו שליח, אבל אם הוא לא עשאו שליח לפי אביי זה לא יועיל, והלכה נפסקה כמו אביי. עכשיו אני שואל אתכם, יש פה אנן סהדי? יש פה מינוי מכללא? ברור שכן, נכון? הרי הוא מגיע אחר כך והוא אומר מצוין עשית, נכון? אז ברור לנו שאם הוא היה שומע על זה לפני שעה כשעשיתי את זה הוא גם היה מסכים, יש אנן סהדי, נכון? ולפי אביי שככה ההלכה זה לא מספיק. מה רואים? אומר הקצות, שדין זכין לא יכול לעבוד על ידי מינוי מכללא. לכן זה לא יעבוד מדין זכין, רק מדין שליחות, אבל אם היה מדובר פה על דין זכין לא יעבוד. למה לא יעבוד? כי דין זכין זה לא מינוי מכללא. דין זכין זה שלא צריך מינוי, ובתרומה צריך שליחות ולא מועיל דין זכין, זכין הוא לא מטעם שליחות. מה רואים מכאן? שדין זכין לא עובד על ידי מינוי מכללא. לפי הקצות אגב זאת המחלוקת בין זכין מטעם שליחות או לא. האם אם זכין מטעם שליחות הכוונה שזכין זה בעצם שליחות שהמינוי היה מכללא, וזכין לא מטעם שליחות פירוש הדבר לא, אין פה מינוי מכללא התורה מינתה. זה נקרא זכין לא מטעם שליחות. בסדר? לא כולם מסכימים אבל ככה יוצא מהקצות כאן. אז מה רואים בעצם? שהוא קשיא על רש"י שברש"י אנחנו ראינו למעלה מה שהקצות הסביר, שברש"י ראינו למעלה שזכין הוא סליחה לפי תוספות שמינוי מכללא שזכין הוא מינוי מכללא, ולפי רש"י זכין היא לא מינוי מכללא. ומפה מהגמרא הזאת יש ראיה לרש"י נגד תוספות. אי אפשר להגיד שזכין הוא מטעם שליחות. זכין הוא מטעם שליחות הכוונה מינוי מכללא. אוקיי? מה ההבדל? שם יאוש שלא מדעת שהוא מפסיד והבן אדם שלקחו ממנו מפסיד, פה הוא מרוויח כאילו עשו לו מצווה. לא הבנתי. שליח כאילו. השאלה אם כשאתה מקבל החלטה לא משנה לאיזה כיוון, השאלה אם כשאתה מקבל החלטה שלא מדעת אבל אנחנו יודעים שאם היית יודע היית מקבל החלטה כזאת, השאלה אם זה מועיל או לא מועיל. בסדר? עכשיו יש פה כמה מקומות לחלק, להציל את תוספות. דבר ראשון זה לא מצב שבו כל בני האדם מסכימים. אותו אדם הגיע אחרי שעה ואמר אני מסכים, אז ברור לנו שאם היינו שואלים אותו קודם הוא היה מסכים. יכול להיות שזה גם תוספות יסכים שזה לא מועיל. כשאנחנו מדברים על מינוי מכללא הכוונה אם ברור לנו שכל אדם בר דעת במצב כזה היה מסכים, כמו בזכייה מאבדה או משהו כזה או תפיסה לבעל חוב. אוקיי? לכן זאת לא בהכרח קושיה. דבר שני דין זכין בתרומה זה זכין מאדם לא זכין לאדם. הרי אני מפריש תרומה ונותן לכהן. אז נכון שזה משהו שאולי עושה עבודה עבורך אבל העבודה הזאת היא לקחת ממך משהו ולהקנות למישהו אחר. אוקיי? יכול להיות שעל זה תוספות לא דיבר. זכין לאדם שלא בפניו הכוונה לזכות לו, אז שמה אם יש הסכמה מכללא בסדר. אבל בשביל לקחת מהאדם שם גם תוספות יסכים שצריך הסכמה ממש ולא מספיקה הסכמה מכללא. לכן הראיה היא לא ראיה. עכשיו יש דיון באחרונים מה פשר המחלוקת הזאת בראשונים אם זכין מטעם שליחות או לא מטעם שליחות. ראינו בקצות שבעצם הוא מסביר שהמחלוקת היא בשאלה האם זכין זה שליחות עם מינוי מכללא או שבזכין לא צריך מינוי. אבל המנגנון של הזכייה לכל הדעות הוא כמו שליחות. כל השאלה זה אם זה קורה בלי מינוי או שזה קורה עם מינוי מכללא. ואין מישהו שאומר שזכין לא מטעם שליחות במובן הזה שזכין זה בכלל לא מנגנון של שליחות, זה משהו אחר. אוקיי? אז רב חיים, הברכת שמואל מביא את זה, אני אשלח לכם את הקובץ תוכלו לראות את זה בפנים, אני אגיד את זה פה בעל פה. הוא מביא בשם רב חיים שברור שהזוכה הוא שליח ממש. המנגנון של זכייה זה מנגנון של שליחות. כשאנחנו מדברים על זכין מטעם שליחות או לא מטעם שליחות זה השאלה האם המגבלות על דין שליחות חלות גם על דין זכין או לא. למשל שזה לא שייך בקטן, בגוי, כל מיני דברים כאלה. זה באמת הנפקא מינה שהראשונים מביאים. אז השאלה זה רק האם המגבלות שייכות שם או לא, אבל ברור שמדובר פה בשליחות. אף פעם לא הבנתי את החלוקות הטכניות האלה. למה שהמגבלות לא שייכות? הן לא שייכות כי זה מנגנון אחר, אי אפשר לרקוד על שתי החתונות. נכון, ההשלכה היא שהמגבלות לא שייכות, אבל ההשלכה הזאת נובעת מאיזשהו שוני שיש בין זכייה לבין שליחות. אם אין הבדל בין זכייה לבין שליחות אז למה בזכייה אין מגבלות? אם זה אותו דבר אז מה זה, סתם משחק מילים? ברור שהמגבלות לא קיימות כי יש פה משהו שונה במנגנון הזכייה עצמו למול מנגנון השליחות. כן, הרבה פעמים אומרים מה ההבדל בין עשה לבין לאו? וכתבתי על זה גם כן פעם, מה ההבדל בין עשה לבין לאו? אז יש, הרי בדרך כלל אנחנו מבינים שהעשה ולאו זה השאלה אם מצווים אותך לעשות משהו או מצווים אותך לא לעשות משהו, נכון? אבל זה לא עומד במבחן העובדות. יש עשין שאומרים לך לא לעשות ויש מצוות לא תעשה שאומרות לך כן לעשות. למשל, לא תעמוד על דם רעך. מה זה אומר? אתה חייב לקום ולהציל מישהו. זה מצווה שאומרת לך לעשות, לא לא לעשות, נכון? או לא תשים דמים בביתך, מה זה? תעשה מעקה! זה לא תשים, זה לאו, אבל הלאו אומר תעשה פעולה, נכון? או מצוות עשה שאומרת לך לחדול, שביתה בשבת. הפוך, כן? זה מצוות עשה שאומרת לך לא לעשות משהו. אז ההגדרה, ההבדל בין עשה לבין לאו הוא לא באופן הפעולה. ראיתי פעם מאמר של אהרון שמש ז"ל, היה פה מנחה, חוקר בתלמוד. אז הוא אמר בתרביץ הוא כתב פעם מאמר שהוא טוען שההבדל הוא הבדל לשוני. השאלה איך התורה כותבת את זה, אם היא כותבת את זה עם לא, איש אשר פן ואל וכו' זה לאו. אם היא כותבת את זה בלשון פוזיטיבית אז זה עשה. אז זאת, ההבדל הלשוני יכול להיות אינדיקציה להבדל בין עשה לבין לאו, הוא לא יכול להיות מהות ההבדל. למה התורה כותבת פה בלשון פסיבית ופה בלשון אקטיבית? כנראה כי יש באמת הבדל. אתה לא יכול להגיד הנפקא מינה היא אף פעם לא הסבר להבדל. הנפקא מינות הן תוצאה של ההבדל, הן לא ההבדל עצמו. אוקיי? וכך בהרבה מאוד דברים, כן? רבי יוסי הגלילי אומר קדשים קלים ממון בעלים. מה זה ממון בעלים? אז אומרים תמיד שאפשר לקדש בזה אישה. הנפקא מינה היא שאפשר לקדש בזה אישה, אבל תסביר לי למה זה ממון בעלים, באיזה מובן זה ממון בעלים? ההשלכה היא שאפשר לקדש בזה אישה. אז תמיד מביאים את הנפקא מינה ואומרים זה ההבדל. לא, ההבדל, אתה צריך להסביר לי מה ההבדל, אחרי זה תראה לי איך הנפקא מינות יוצאות מההבדל הזה, אבל הנפקא מינות הן לא הבדל. אוקיי? אז גם פה אותו דבר. זאת אומרת כשאתה אומר לי שיש זכין לא מטעם שליחות לעניין זה שהנפקא מינות של שליחות לא קיימות, המגבלות על שליחות לא קיימות בזכין. למה לא? כי בזכין זה משהו אחר, לכן הן לא, זה לא סתם שרירותי, זה לא סתם משחק. אז זו אפשרות אחת של רב חיים. ואפשרות השנייה בסעיף ב' שמה הוא מביא גם בשם רב חיים, שאפשרות שנייה שזכין שונה משליחות במהות. שבשליחות הבעל עושה את הפעולה על ידי השליח ובזכייה המזכה עושה את הפעולה אלא שהתוצאות נזקפות לטובת המשלח. קצת קשור לדברים שדיברנו עליהם בשיעור המבוא, האם זה ייפוי כוח או יד אריכתא, האם זה שליחות על פעולה או שליחות על כוח, לא נכנס לזה עכשיו שוב, אבל אלה שתי האפשרויות. כן, אז כל הראשונים שמביאים ראיה לזה שזכין הוא מטעם שליחות מהפרשת תרומה, שבפרשת תרומה צריך שליחות ואם זכין מועיל שמה אז זכין הוא מטעם שליחות. אז ברור ש. כן, אז כל הראשונים שמביאים ראיה לזה שזכין מטעם שליחות מהפרשת תרומה. שבפרשת תרומה צריך שליחות, ואם זכין מועיל שמה, אז זכין מטעם שליחות. אז ברור שמה זאת אומרת צריך שליחות? צריך את המנגנון של שליחות. עכשיו, אם זכין היה אותו מנגנון כמו שליחות רק בלי המגבלות, אז זה לא רלוונטי. כי אם צריך שליחות, בסדר, גם זכין זה שליחות. זה שגם גוי יכול או גם קטן יכול אז מה? אבל המנגנון אותו מנגנון כמו שליחות. אם אתה אומר לי שבגלל שבתרומה צריך שליחות דווקא, ולכן זכין לא יעבוד שמה, אז אתה בעצם מתכוון לדבר על ההבדל המנגנוני בין זכין לבין שליחות, לא על ההשלכות. אבל כמו שאמרתי החקירה הזאת היא חקירה ללא בשר, זאת אומרת, שני הצדדים הם אותו צד. זאת אומרת, אין לה שני צדדים באמת. כי גם אם ההבדל הוא הבדל לגבי המגבלות, ברור שההבדל לגבי המגבלות נובע מהבדל במכניזם, הרי ההבדל הוא לא מתחיל ונגמר במגבלות. אז ר' שמואל רוזובסקי באמת מדבר על זה שמה. כן, אז הוא אומר, בזה נסיים אולי, הרשב"א כאן ובתוס' בנדרים הוכיחו דזכייה מטעם שליחות, מהא דאמרו בנדרים שם דיכול לתרום משלו על של חבירו מדין זכייה. ובהפרשת תרומות ומעשרות בעינן שליחות דווקא. ומבואר בדבריהם דהא דבעינן דווקא שליחות בתרומה הוא משום שצריך דווקא את כח הבעלים כדי להפריש. ובזכייה הזוכה יש לו כח לזכות עבור חבירו, אבל אין זה מכח הבעלים, וזה לא מועיל בתרומה. ומדי מהני זכייה בתרומה, שמע מינה דבזכייה נמי יש לו את כח הבעלים כשליחות. וזהו הכלל דזכייה מטעם שליחות. ושמע מינה מדבריהם שיסוד הספק בזכייה אם היא מטעם שליחות הוא בגדר זכייה, אם הוא פועל בכח הזוכה או בכוחו של זה שזכו עבורו. וזה לא כמו שכתב ר' ברוך בער בשם ר' חיים בברכת שמואל, שכל הבעיה זה רק במגבלות, כן, שזה מנגנון אותו מנגנון. פה רואים שההבדל הוא במנגנונים, זה לא רק נפקא מינות. אבל עוד פעם אני אומר, אין דבר כזה רק נפקא מינות, זאת אומרת, הנפקא מינות הן תמיד תוצאה של הבדל במנגנונים. אוקיי. טוב, אנחנו נעצור כאן, זה מספיק לי לעקרונות של זכין מטעם שליחות. עד כאן. אני אשלח לכם.