פוזטביזם הלכתי שיעור 1

שלום לכולם. אני רוצה להתחיל היום קצת לעסוק בפוזיטיביזם הלכתי ובכלל. אני כמובן תוך כדי זה גם ארצה להגדיר את המושג פוזיטיביזם, ולראות האם אפשר לומר שהאופי של ההלכה הוא באמת כזה? הרבה פעמים אנחנו מניחים שכן, אבל נדמה לי שזה לא נכון. זאת אומרת, זה לא יכול להיות האופי של ההלכה. אבל אני לא אתחיל מלמעלה, אני אתחיל מלמטה. אני אתחיל אולי קצת עם הערות על נושא של פרדוקסים, ומתוך זה אולי אני אצא לשאלה הכללית יותר שנגעתי בה בעבר בכמה הקשרים, דיברתי קצת על היחס של ההלכה לכללים למשל, וגם הוא קשור לעניין הזה. טוב, אז אני אתחיל קצת עם פרדוקסים. יש הגדרה של אריסטו לסוגי משפטים מסוימים שנקראים טענה. מה ההבדל בין משפט שהוא טענה למשפט שהוא לא טענה? משפט שהוא טענה זה משפט שאפשר להצמיד לו ערך של אמת או שקר. זאת אומרת, אם אני שואל מישהו מה השעה, זה משפט. אבל המשפט הזה הוא לא אמיתי והוא לא שקרי. הוא לא אומר כלום, הוא לא טוען כלום, לכן זאת לא טענה. אוקיי? זאת אומרת יש משפטים שלא טוענים שום דבר, אז אני לא יכול להגיד עליהם לא שהם אמיתיים ולא שהם שקריים. משפטים שטוענים משהו, אז קוראים להם טענה. למשל, עכשיו חושך בחוץ. זאת טענה. אמנם טענה לא נכונה, אבל זאת טענה. כיוון שאני יכול להגיד עליה שהיא שקרית, אני יכול להגיד עליה שהיא אמיתית. מה שמאפיין טענות זה שיש להן אחד משני ערכי אמת: או שהן אמיתיות או שהן שקריות. זה נראה כמו משהו טריוויאלי. אבל זה כמו מי שדיברנו פעם על זרמלו, המשחקים, שהוא אומר, הזכרתי את זה פעם, שהוא אומר שבכל משחק מסוג מסוים, נגיד שחמט, בכל משחק שחמט או שהלבן מנצח או שהשחור מנצח או תיקו. זה משפט במתמטיקה. לוקח איזה סמסטר להוכיח אותו אני חושב, וזה לא משפט טריוויאלי דרך אגב. משפט לא טריוויאלי בכלל כי הטענה היא שזה מאפיין של המשחק. אם לא מדברים על משחק מסוים, יושבים שני אנשים מול לוח ואז ברור שאו שזה ינצח או שזה ינצח או שיהיה תיקו. הטענה היא שמשחק השחמט כשלעצמו מבחינת האופי שלו מכתיב אחת משלוש תוצאות, ורק אחת. אנחנו רק לא יודעים איזה, אבל או שהתוצאה היא תמיד לבן מנצח במשחק אופטימלי, או שהתוצאה היא תמיד שחור מנצח, או שהתוצאה היא תיקו. עכשיו, אנחנו לא יודעים, אין לנו מספיק כוח חישוב כדי לדעת איזה משלוש התוצאות נכונה, אבל באופן עקרוני רק אחת משלושתן, וזה משפט מאוד לא טריוויאלי. טוב, בכל אופן אז לגבי הטענות, עוד מעט נראה שגם שמה זה לא כל כך טריוויאלי. זאת אומרת, לא כל דבר יכול להיות רק או אמיתי או שקרי. יש לפעמים חריגות מהעניין הזה, לפחות לכאורה. ואני רוצה קצת לגעת במה שנקרא פרדוקס, שפרדוקס הוא אחד מהחריגות האלה. לפני כן אבל אני אעיר עוד הערה, כשאני אומר יש גישות, מה שנקרא פוזיטיביזם לוגי, זאת גישה קיצונית בתוך הפוזיטיביזם וגם לה יש כמה גוונים. זאת גישה שאומרת שטענה זה רק משהו שניתן לאמת אותו אמפירית או להוכיח אותו לוגית. זאת אומרת, נגיד לכל פיה יש שלוש כנפיים זאת לא טענה. זאת לא טענה כי אין שום דרך לבדוק אם זה כן או לא. עוד פעם אני אומר, טענה לא נכונה גם היא טענה, אבל צריכה להיות לנו דרך לבדוק ולהראות שהטענה הזאת לא נכונה. בדרך האמפירית, למשל העץ ההוא ירוק, זאת טענה אמפירית. אני מסתכל. אם הוא ירוק, אז זה נכון, אם הוא לא ירוק, אז זה לא נכון. אז יש לי דרך אמפירית לבדוק את הטענה. אבל טענות שהן לכאורה נחזות להיות טענות רגילות, אפשר להגיד טענה במירכאות, אם אי אפשר באמת לבדוק אותן, אז אומר הפוזיטיביסט זאת לא טענה. למשל, פוזיטיביסטים יאמרו שהטענה יש אלוקים היא לא טענה. אין שום דרך לבדוק את זה, אין שום דרך להגיע לאיזושהי מסקנה מחויבת שכל אחד צריך להודות לה ברגע שהוא נוכח בזה. הם בעצם אומרים שזה לא אומר כלום. זאת אומרת, זה לא שהטענה היא שקרית, זה סתם לא אומר כלום, זה אוסף מילים. כי כל עוד אין לך יכולת לאמת את זה, לבדוק את זה, אז אין לזה תוכן. אני אומר, זה גישה קיצונית, אני לא מסכים לה. אבל אוקיי. זה לא אומר שום דבר, זה נראה לנו כאילו זה אומר משהו, אבל בעצם זה לא אומר כלום. יש לא מעט אתאיסטים שטוענים מסיבות שונות, לא תמיד מתוך פוזיטיביזם, אלא מסיבות שונות, שבעצם הטענה יש אלוקים זה נונסנס. לא שהטענה לא נכונה, זה נונסנס, זה לא אומר כלום, כי אף שלא הגדרת מה זה אלוקים, אז אין לזה שום תוכן. אז טענות המטאפיזיקה, אומרים הפוזיטיביסטים, הן לא טענות. יש גם טענות המוסר, שזה לא טענות. זאת אומרת, שחייבים לעשות כך או שאסור לעשות כך, זה לא טענות. איך בודקים דבר כזה אם הוא נכון או לא נכון, אם הוא אמיתי או לא אמיתי? הם לא מכחישים את זה שאנחנו מרגישים שאסור לרצוח או שאסור לגנוב ושראוי לעזור לזולת. ככה אנחנו מרגישים, אבל זאת לא טענה שאפשר לדבר לגביה במונחים של נכון או לא נכון. מישהו אחר לא מרגיש אז הוא לא מרגיש, זאת אומרת זה עניין סובייקטיבי לגמרי. יש מה שנקרא טענות בפיזיקה, שיש לנו אחת עשרה ממדים. לא, את זה אפשר לבדוק, יש לזה השלכות. יש לזה השלכות ניסיוניות. מישהו חשב על דרך לבדוק את זה. לא, למה? יש השלכות ניסיוניות. תורת המיתרים זה מין משהו שבאופן עקרוני הוא מבדק. עוד פעם, ואם לא, אז רק שאלה של טכנולוגיה, אבל באופן עקרוני טענה בפיזיקה, בפיזיקה ספציפית דרך אגב אני כן פוזיטיביסט. בפיזיקה באמת משהו שלא ניתן לבדוק אותו אמפירית הוא באמת לא טענה בהקשר הפיזיקלי, כי פיזיקאים אין להם מה לעסוק בו, זאת אומרת הפיזיקאים אמורים להכריע בטענות אם הן נכונות או לא נכונות באמצעות ניסוי או הוכחה על בסיס תיאוריות אחרות, לא משנה, אבל זה כן צריך להיות ניתן לבדיקה. מה שאני לא מסכים עם הפוזיטיביזם זה בהקשר הכללי יותר, לא בהקשר המדעי. בהקשר הלא מדעי, בטענות אחרות, אני כן חושב שהטענה יש אלוקים היא טענה. אתה יכול להגיד שהיא לא נכונה, אני לא מדבר כרגע על השאלה אם היא נכונה או לא, אבל אני כן אומר שזאת טענה, זה אומר משהו. עכשיו צריך להחליט אם זה כן נכון או לא נכון. אז לכן אני אומר לגבי, אני כבר הקדמתי קצת לגבי הפוזיטיביזם כדי לתת איזה אינסייט, אבל בעצם מטרתי כרגע זה להגדיר טענה כמשהו שאפשר להגיד עליו נכון או לא נכון, אבל אם אני לא פוזיטיביסט ואני לא, זה לא צריך להיעשות באמצעים אמפיריים. זאת אומרת אני יכול להגיד שבעיניי זה לא סביר ולכן זה לא נכון. זה בסדר מבחינתי. עכשיו אתה יכול להתווכח איתי, זה לא אומר שאתה חייב להשתכנע אם אני אומר דבר כזה, אבל מבחינתי זה מכשיר מספיק כדי לקבוע שטענה מסוימת היא אמיתית או שקרית. מה קורה עם פרדוקסים? מה שבפרדוקס מה שקורה זה שמציבים לפנינו טענה ואי אפשר לקבוע לגביה אם היא אמיתית או שקרית. טוב, תגידו אז זה לא טענה. בסדר, אבל משהו שנראה להיות טענה ואי אפשר לקבוע לגביו אם הוא אמיתי או שקרי. הטענה, הפרדוקס המפורסם ביותר זה פרדוקס השקרן, נדמה לי שהזכרתי כבר. כן, יש יסודו בברית החדשה. בברית החדשה כתוב יש שם איזה מישהו תושב כרתים והוא אומר כל תושבי כרתים שקרנים. ואז כמובן אם הוא תושב כרתים בעצמו, אז יוצא שגם הוא עצמו שקרן, ואז הם לא שקרנים ואז זה מין איזשהו מעגל לוגי. ונדמה לי שכבר הערתי שזה לא נכון, זאת אומרת המשפט הזה הוא לא פרדוקס, זו טעות לוגית, בגלל שאם מישהו אומר כל תושבי כרתים שקרנים, בוא ננסה להמשיך את הלולאה כדי לראות אם היא באמת ממשיכה כל הזמן. ואם כל תושבי כרתים שקרנים, אז גם הוא תושב כרתים, אז גם הוא שקרן. אם הוא שקרן, מה זה אומר? שלא נכון מה שהוא אמר שכל תושבי כרתים שקרנים, אלא מה כן נכון? שלא כולם דוברי אמת, אלא שיש לפחות אחד דובר אמת. זאת אומרת לא כולם שקרנים, נכון? ומי זה דובר האמת? אולי הבן דוד שלו? הוא עצמו נשאר שקרן, הבן דוד שלו דובר אמת או החבר שלו. וזהו, זה נעצר פה, זאת אומרת הלולאה לא ממשיכה. אז אם נגיד עכשיו אני שקרן, לא כל תושבי כרתים. תמיד כשיש הכללה, הבעיה פה זה ששלילה של משפט כולל היא משפט יש. כשאני אומר כל איקס הוא וואי, זה משפט. עכשיו מה השלילה שלו? שיש איקס שהוא לא וואי, נכון? לא שכל איקס הוא לא וואי. לא כל איקס הוא וואי, או שיש איקס שהוא לא וואי. אוקיי, זאת השלילה של משפט כולל. משפט כולל חיוב. הרמב"ם במילות הגיון כבר מדבר על זה, לפניו כמובן זה ריבוע הניגודים של בואתיוס. חיובי, שאם אם יש משפט כולל חיובי, כל איקס הוא וואי, זה כולל חיובי. כולל שלילי זה כל איקס הוא לא וואי. ישי חיובי זה יש איקס שהוא וואי, וישי שלילי זה יש איקס שהוא לא וואי. אוקיי? אז משפט כולל חיובי השלילה שלו היא משפט ישי שלילי. אם כל איקס הוא וואי השלילה שלו זה יש איקס שהוא לא וואי. אוקיי, אז השלילה של כל תושבי כרתים שקרנים זה שיש תושב כרתים שהוא לא שקרן. עכשיו אם אני אומר אני שקרן, אז לכאורה פה אין הכללה. אם אין הכללה אז זה כן לולאה טובה, נכון? אז אין איך לעצור את הלולאה. אבל גם לא. כשאני אומר אני שקרן אז אני בעצם אומר כל המשפטים שאני אומר הם שקריים. וגם כאן אני יכול לעצור את הלולאה בדיוק באותה צורה. כשאני אומר כל המשפטים שאני אומר הם שקריים, כולל זה. למה הוא שקרי? כי יש משפט אחד שאותו אמרתי שהוא לא שקרי. לא המשפט הזה, משפט אחר. וכאן זה נעצר שוב. זאת אומרת, תמיד כשיש הכללה לא תצליחו להגיע לפרדוקס השקרן. הניסוח שישאיר את הפרדוקס בעינו זה ניסוח שלא כולל בתוכו הכללה. למשל כשאני אומר משפט זה הוא שקרי. רק על המשפט הזה עצמו. משפט א' נקודתיים: משפט א' הוא שקרי. זה כבר פרדוקס. פה אין הכללה, זה לא יעצור אף פעם, וכאן באמת זאת שאלה גדולה אם זה אומר משהו המשפט הזה. יש מקום כאן נרחב לפוזיטיביזם בהקשר הזה. אבל זה מה שנקרא פרדוקס השקרן, או בניסוח אחר כמשפט א' נקודתיים: משפט ב' הוא אמיתי. משפט ב' נקודתיים: משפט א' הוא שקרי. גם כאן לולאה, זה אותו דבר בדיוק. מה? שברת אותו. לא, אם אתה שובר אותו לשניים זה גם שברת. זה עדיין שקר. טוב, בכל אופן, אבל אז זה פרדוקס השקרן. מה הבעיה? מה פרדוקסלי בפרדוקס השקרן? זאת אומרת, למה זה נקרא פרדוקס? מה מאפיין אותו? מה שמאפיין אותו זה שאי אפשר להצמיד לו ערך אמת. לא אמת ולא שקר. נכון? אם הוא אמיתי אז הוא שקרי, אם הוא שקרי אז הוא אמיתי. זאת אומרת, אין דרך להגיד המשפט הזה הוא אמיתי או שקרי ולעצור. זאת אומרת, לכן בעצם זה הפרדוקס. יש כאלה שיגידו שהוא לא טענה. זאת אומרת, הוא לא משהו שאפשר להצמיד לו ערך אמת, אז הוא בעצם לא טענה, או במילים של הפוזיטיביסט, הוא לא אומר כלום. יש, אני לא זוכר אם פעם דיברנו גם על זה, יש דוגמה אחרת שהיא לא בדיוק אותו דבר. אתן לכם אולי דוגמה לדבר. משפט א' נקודתיים: משפט א' הוא אמיתי. לא שקרי. שקרי זה פרדוקס השקרן. כאן לא, משפט א' נקודתיים: משפט א' הוא אמיתי. מה זה אומר? זאת טענה או לא טענה? היא אמיתית? היא שקרית? מה הייתם אומרים על זה? לא מוסיף כלום. לא משנה. אז הוא לא מוסיף. יש הרבה משפטים שלא מוסיפים כלום. עדיין אני שואל זה אמיתי או שקר? אין מספיק מידע כדי להכחיש אותו, כדי להוכיח שהוא שקרי. שקרי? למה? אין מספיק מידע כדי להכחיש אותו, אז אי אפשר לומר שהוא שקרי. לא, אני לא מדבר במובן האמפירי. במובן האמפירי אתה אומר לי זה כמו הטענה כל העורבים הם שחורים. גם כן, אין לי מספיק מידע כדי כן להכחיש או לאושש את זה, אבל זה לא אומר שהמשפט הזה אין לו ערך אמת. יש לו, רק אני לא יודע. בסדר? אבל אני שואל על המשפט עצמו. אין בזה תוכן. מה? אין בזה תוכן במשפט. למה? המשפט הזה הוא אמיתי. למה אין בזה תוכן? משפט שקובע שהוא אמיתי הוא אכן אמיתי. בסדר? אין לזה תוכן אמפירי. הוא לא אומר משהו על העולם אלא רק על עצמו. טוב, הוא אומר את הדברים הללו. הדבר הזה הבעיה איתו היא הבאה. זאת אומרת, אם אני אניח שהוא אמיתי, אז הוא יהיה אמיתי. נכון? אם משפט א' הוא אמיתי אז הטענה משפט א' הוא אמיתי היא אמיתית. נכון? זאת אומרת, זה עקבי. אם אני אניח שהוא שקרי, אז הוא יהיה שקרי. נכון? כי אם אני אומר משפט א' הוא שקרי, אז הטענה משפט א' הוא אמיתי היא שקרית. נכון? אבל אז יוצא שבעצם המשפט הזה יכול להיות אמיתי ויכול להיות שקרי. זה לא פרדוקס, וזה אני קראתי פעם באיזה מאמר: אנטי-פרדוקס. זה אנטי-פרדוקס, כי פרדוקס לא יכול להיות לא אמיתי ולא שקרי, ואנטי-פרדוקס זה משהו שאתה יכול להגיד עליו שהוא אמיתי, אבל זה גם יכול להגיד עליו שהוא שקרי, ובשניהם אתה נשאר עקבי. אוקיי? ובשניהם זה טענות חריגות. נגיד הטענה עכשיו אור בחוץ, אתה לא יכול להגיד עליה שהיא אמיתית ואתה יכול להגיד מה שאתה רוצה אבל היא אמיתית. עכשיו יש אור בחוץ. אוקיי? זאת אומרת, זה לא משהו שהוא גם אמיתי וגם שקרי. בסדר? הוא יכול להיות שקרי אם הייתי אומר את זה בלילה ואז הוא היה רק שקרי. זאת אומרת, טענה רגילה היא או אמיתית או שקרית, אבל לא שניהם יחד. בסדר? ופה אני מדבר על משהו… משהו שהוא יכול להיות גם אמיתי וגם שקרי. המשפט שהאלוקים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים או משהו. כן, זה פרדוקס או אלוקים, אם אתה מגדיר אותו שהוא כול יכול, אז לדעתי זה לא פרדוקס אלא נונסנס. נונסנס בגלל שיש הבדל בין פרדוקס לבין לא, פרדוקס יש לו משמעות. אני מבין לגמרי את הטענה, משפט א' הוא אמיתי, משפט א' נקודתיים משפט א' הוא אמיתי, זה פשוט נונסנס. אני מבין אותו לגמרי. השאלה אם הוא אמיתי או שקרי זאת שאלה אחרת. למשפט הזה אין משמעות, כיוון שבעצם מה שאתה אומר זה שהאם הכול יכול יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. אבל אבן שהכול יכול לא יכול להרים זה כמו משולש עגול. זה סתם נונסנס, זה לא אומר שום דבר. אבל זה שונה מ'אני אומר שהמשפט הזה שקרי'. לא, זה לא שקרי, זה נונסנס, הוא לא אומר כלום. זה כמו המידה הטובה היא משולשת. זה משפט אמיתי או שקרי? או יש יותר מים באוקיינוס מאשר טוב לב אצל בני אדם, פעם הבאתי את הדוגמה הזאת. זה משפט אמיתי או שקרי? הוא לא שקרי והוא לא אמיתי, הוא לא אומר כלום, אין לו שום משמעות. אתה לא יכול, כן, אתה לא יכול להשוות בין שני הדברים האלה. לכן אני אומר פה הנקודה היא לא שזה גם אמיתי, כשאני מדבר על פרדוקס או אנטי פרדוקס למשפט יש משמעות. השאלה מתעוררת מתי שאני מנסה לבדוק אם הוא אמיתי או שקרי. בטענה על אלוקים והאבן, כן זה האומניפוטנס פרדוקס, אז ברגע שאתה, ברגע שאתה רוצה לבדוק את הטענה הזאת, אתה לא, לא תוכל לשאול את השאלה אם זה אמיתי או שקרי כי אתה לא מבין מה זה אומר. אחרי שאני אבין מה זה אומר אני אשאל את עצמי אם זה אמיתי או שקרי. וזה לא אומר כלום. האם הכול, אבן שהכול יכול לא יכול להרים זה כמו משולש עגול. האם יש משולש, מה זה משולש עגול? תסביר ואני אגיד לך אם יש או אין. הרי גם לא נכון להגיד שאין. לא שאין בעולם, אין דבר כזה, הקונספט לא קיים, הוא סתירתי, אין לו שום משמעות. בסדר? אז בעצם יש לנו למעשה ארבעה סוגים של אפשר לומר טענות, אם נקרא לזה טענות. טענות הרגילות יכולות להיות אמיתיות, טענות רגילות שיכולות להיות שקריות וזה הסוג השני, טענות מסוג שלישי שהן פרדוקסליות, הן לא אמיתיות ולא שקריות, וטענות אנטי פרדוקס שיכולות להיות גם אמיתיות וגם שקריות. אני אביא אולי שתי דוגמאות, שתי דוגמאות הלכתיות. דוגמה ראשונה, יש מחלוקת, גם על זה דיברנו פעם, יש מחלוקת בין בית שמאי למחלוקות בין בית שמאי לבית הלל והגמרא בעירובין אומרת ששלוש שנים לא הצליחו להכריע עד שיצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל. מה בעצם, כן תוספות שם שואל אז למה הרי לא בשמים היא, איך אפשר להכריע הלכה לפי בת קול? אז הוא מביא שם איזה שלושה תירוצים. אני פעם הזכרתי שאני חושב שיש תירוץ הרבה יותר פשוט, לא צריך להגיע לזה. תוספות במקום אחר אומר שהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לא הצליחה להיות מוכרעת כי עשו הצבעה והרוב קובע. אז הוא אומר בגלל שהיה להם ויכוח מה זה רוב. לבית הלל טענו שהרוב זה רוב האנשים, כן רוב הרגליים מה שקראתי. ובית שמאי אומרים שלא סופרים רגליים, סופרים ראשים. זאת אומרת רוב הראשים קובע ולא רוב הרגליים. המיעוט, רוב החכמה, אוקיי? עכשיו ברגע שהיה ויכוח מתודולוגי כזה, אז אין דרך להכריע אותו. מה נעשה, נעשה הצבעה? אנחנו נישאר באותה בעיה, נכון? אז לכן תוספות אומר אז לכן אי אפשר היה להכריע את זה. ואז מה קורה? אם אי אפשר להכריע את זה, אתה לא יכול להגיד לי לא בשמים היא. כשאתה אומר לא בשמים היא אתה בעצם אומר תשמע, קיבלת כללים של הלכה, יוצאת בת קול מהשמים, לא מעניין אותך. אתה צריך לעבוד עם הכללים שקיבלת. אתה צריך לקבל החלטה לפי הכללים ההלכתיים, לא דרך בת קול או אליהו הנביא או מה שלא יהיה. אבל במקום שבו הכללים ההלכתיים קורסים, אתה בעצם נמצא בתוך איזושהי לולאה שלא ניתנת להכרעה, אז יוצאת בת קול כדי להציל אותך. מה תגיד, אין משגיחין בבת קול כי רק נקבל הכרעות על פי הכלים שלנו, אבל אי אפשר לקבל הכרעה על פי הכלים שלנו. אם לא היה בת קול, אם לא היה בת קול היינו נתקעים, לכן יצאה. זה בדיוק הנקודה, אם לא היה בת קול שלוש שנים, כן זהו, הם היו תקועים עד שיצאה הבת קול. זה המקום היחיד שיש בעיות כביכול של מתודולוגיה ודברים כאלו ובעיות במובן שאיימו על השלמות של הציבור. דיברתי על זה פעם, על הרקע ההיסטורי של העניין. זאת הייתה בעיה מספיק אקוטית כי היה נראה שהציבור מתחלק לשניים, בין בית שמאי ובית הלל, ולכן הבת קול החליטה בכל זאת לפתור את הבעיה. בת קול אבל על מה היא הסתמכה? הגמרא אומרת, בעצם הגמרא אומרת, מפני שנוחין ועלובים היו והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. זה הנימוק שהגמרא מביאה לנו, פסקו הלכה כבית הלל, ודיברתי על זה אם הנימוק הזה הוא פרס על התנהגות טובה או שהנימוק הזה הוא בעצם מראה שבית הלל באמת צודקים. ההלכה כבית הלל ובית שמאי לא? זה איזה מסורת שמיוחסת להגר"א, אבל זה כתוב אחרי שאמרו את זה. אני לא יודע. גם אני כותב כל מיני דברים ואז זה נהיה כתוב. אני לא יודע. כתוב שם, זה ספר של הראב"ד, לרצות את שניהם. טוב. בכל אופן, הטענה, אז מה שקורה שם בעצם זה שאנחנו נמצאים נגיד לפני שיצאה הבת קול, אנחנו נמצאים באיזושהי לופ, באיזה לופ, כי יש ויכוח, ויכוחים הלכתיים בין בית שמאי לבית הלל. לכאורה היינו אמורים לעשות הצבעה. כן? אז אם היינו עושים הצבעה מה היה קורה? בית הלל כמובן היו מצדדים בעמדתם ובית שמאי מצדדים בעמדתם. ואז בית הלל אומרים בסדר, סימן שאנחנו צודקים כי אנחנו הרוב, ובית שמאי אומרים סימן שאנחנו צודקים כי אנחנו הרוב, רוב החוכמה, לא רוב האנשים. ואז מה קורה? זה מה שנקרא אנטי-פרדוקס. למה? כי אם היינו מחליטים שרוב האנשים הוא הקובע, אז רוב המניין היה הקובע, כי זו הייתה המחלוקת. הרי המחלוקת הזאת עוסקת בעצמה. בסדר? ואם היינו מחליטים שרוב החוכמה הוא הקובע, אז ההלכה הייתה כבית שמאי כי רוב החוכמה הוא הקובע. איך מודדים חוכמה? זאת שאלה לא פשוטה אבל הגמרא מניחה, הגמרא מניחה בכמה מקומות שאפשר למדוד. מה זה בית דין גדול בחוכמה ובמניין כשצריך לבטל תקנות? אז בית דין המאוחר צריך להיות גדול בחוכמה ובמניין. גדול במניין ניחא, סופרים, למרות שזה יותר בעייתי, כי השאלה זה תמיד שבעים ואחד. מה יש לספור? הרמב"ם עצמו בהלכות ממרים אומר שהכוונה כל החכמים שנספחים לבית הדין הגדול. צריך לראות כמה יש. זה הגדולה במניין. אבל מה זו הגדולה בחוכמה? רואים שיש, כן? לפעמים אתה רואה שהוא חכם יותר גדול מזה. יכול להיות שכשהם ברמה קרובה אז יהיה יותר קשה להחליט. ויש מצבים שבהם אתה מבין שהבחור הזה יותר חכם מהבחור הזה, אני חושב שכל אחד מבין את זה. לא הבנתי את הקודם. אם אתה סתם מניח שבאמת מבחינת ההלכה באמת אחד הוא צודק, איך אנחנו נוהגים זה משהו אחר. לא, אני לא שואל את השאלה מי צודק מבחינת המחלוקת אם צרת הבת מותרת או אסורה, המחלוקת ההלכתית. אני שואל מי צודק במובן של האם הולכים אחרי רוב האנשים או רוב החוכמה. אבל גם כן לפי התורה יש אחד הוא באמת צודק. אולי רק אחד צודק. זה בסדר גמור, זה מבחינת האמת, אבל אני שואל איך אני צריך עכשיו להחליט כשיש לי שתי דעות כאלו. אני לא יודע הרי מה האמת. ויש דעות כאלו. ואם אני אפסוק כמו בית הלל אז ייצא שאני פוסק כמו בית הלל כי רוב האנשים אומרים שצריך ללכת אחרי רוב האנשים. ואם אני פוסק כמו בית שמאי אז אני הולך כמו בית שמאי כי רוב החוכמה אומר שצריך ללכת אחרי רוב החוכמה. אבל זה לא חוכמה, רוב החוכמה אומר שצריך ללכת אחרי החוכמה ורוב האנשים אומרים שצריך ללכת אחרי רוב האנשים, אז זה לא אומר שום דבר. בית שמאי בעצמם אומרים שבבית דין של שבעים ואחד הולכים אחרי רוב החוכמה? עוד פעם. בבית דין של שבעים ואחד… לא נראה שהם ישבו שם בתוך סנהדרין. לא, אני אומר הם טענו גם את הטענה הזאת בבית דין שבעים ואחד? נראה שכן. יותר מזה, יש ראשונים ופוסקים שאומרים את זה להלכה גם היום. כשיש מחלוקת בבית דין בין שלושה, עשרים ושלושה, לא משנה איזה בית דין, ויש מחלוקת בין מיעוט חכמים לרוב פחות חכמים, אז הולכים אחרי מיעוט החכמים. סופרים חוכמה ולא מניין. יש פוסקים כאלה. להלכה בדרך כלל מקובל לא לפסוק כך, אבל הסיבה היא וגם כן, רוב האנשים פוסקים לא כך. אבל המקובל לפסוק לא כך אני מניח משיקולים של שלום. לך תדע עכשיו מי יותר חכם, אתה מעורר ויכוחים, אז יותר נכון לחתוך את זה כך, לא באמת בגלל… לפי מה שאתה אומר הבת קול לכאורה צריכה להכריע בכללי המשחק, לא במחלוקת הספציפית הזאת. היא צריכה להגיד אז מניין הרוב הוא כזה. זה מה שהיא עשתה, הלכה כבית הלל. היא לא אמרה למה. מה? היא אמרה הלכה כבית הלל, היא לא אמרה למה. אז לכאורה אפשר להסביר את זה ככללי המשחק. כן. זה הסבר שאני נותן למה שהבת קול אמרה. הבת קול לא אמרה כלום, היא לא נימקה שום דבר אז אני לא יודע. אבל אני אומר, אם באמת הבעיה שנוצרה שם הייתה הבעיה שמתאר תוספות, שהיה דיון במטא-הלכה מי קובע רוב החוכמה או רוב המניין, אז ההכרעה כנראה גם היא במישור הזה וההכרעה אמרה שהולכים אחרי רוב האנשים. עכשיו השאלה איך הראשונים והאחרונים והפוסקים, איך הראשונים והאחרונים מסבירים את הבת קול הזאת, אלו שאומרים שהולכים אחרי רוב החוכמה? הם יגידו שזה רק ספציפית לבית הלל ובית שמאי. בדיוק. תמיד, דיברנו פעם… הגמרא אבל מנמקת למה הבת קול יצאה. בגמרא? כן. זה שנוחים ועלובים היו וענווים והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. יש שם נימוק. מה? אז יש שם נימוק. כן, נכון, יש שם נימוק. עוד פעם, השאלה אם זה פרס על התנהגות טובה או נימוק על שזאת האמת, שהאמת איתם. אז זה דוגמה, זה דוגמה לאנטי פרדוקס. יש דוגמה מקבילה לפרדוקס, וזה יש סוגיה, יש מחלוקת בין רב ושמואל לגבי מתנה על מה שכתוב בתורה. וכל זמן שאין לך עליי אונאה בדבר שבממון, או מה שלכאורה דבר שבממון, יש בין רב ושמואל, והכלל במחלוקות רב ושמואל זה שהלכה כשמואל בדיני והלכה כרב באיסורי. זאת אומרת, בדיני ממונות אנחנו פוסקים כשמואל, ובאיסורים אנחנו פוסקים כרב. עכשיו במחלוקת ההיא, יש שאלה מה קורה לגבי מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, אז תנאו קיים. אבל השאלה האם השאלה, נגיד, ננסח את זה כך, יש מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר, אם מתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו קיים או לא. רבי יהודה אומר שתנאו קיים, ורבי מאיר אומר שתנאו בטל. אנחנו פוסקים כמו רבי יהודה. השאלה שנחלקים לגביה רב ושמואל, זה האם המחלוקת הזאת היא מחלוקת בדבר שבממון או לא. זאת אומרת, האם המחלוקת הזאת עצמה, היא עצמה מחלוקת ששייכת לדיני הממונות. זה נובע מתוך הנימוקים שהם מעלים שם על המחלוקת. אני לא אכנס לפרטי הסוגיה, זה קצת מסובך, אבל המבנה הוא כזה. רב אומר שהמחלוקת הזאת היא מחלוקת בדיני ממונות. ושמואל אומר שהמחלוקת הזאת היא באיסור והיתר. האם אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה? שאלה של איסור. בסדר? ורב אומר שזה עניין של ממון, האם מחלתי לך, לא מחלתי לך, זה עניין של מחילה, כן, זה בעצם דבר שבממון. מה קורה במצב כזה? אז רב אומר שזה דבר שבממון, סימן שהלכה כשמואל, כי דבר שבממון הרי במחלוקות רב ושמואל הלכה כשמואל. ושמואל אומר שזה דבר איסור, וסימן שהלכה כרב. אז מה עושים שם? אז זה כבר פרדוקס, לא אנטי פרדוקס, נכון? זה בדיוק הפוך מבית הלל ובית שמאי. בבית הלל, אם אתה הולך כמותם, ההלכה באמת כמותם. אם אתה הולך כמו בית שמאי, ההלכה כמותם. פה אצל רב ושמואל, אם אתה הולך כמו רב, הלכה כשמואל. אם אתה הולך כשמואל, הלכה כרב. השאלה היא, או צריך להגדיר את השאלה יותר. זאת אומרת? ההגדרה של השאלה. זה הוויכוח שלהם, מה ההגדרה של השאלה? האם זו שאלה בדיני ממונות, או זו שאלה באיסור והיתר? האם על זה שאני יכול להתנות על דבר שבממון, זו המחלוקת ביניהם. מה המחלוקת ביניהם? כן, זאת המחלוקת ביניהם. זאת המחלוקת ביניהם, האם השאלה הזאת היא שאלה בדיני איסור והיתר, או שאלה בדיני ממונות. בסדר? אז זה בעצם דוגמה לפרדוקס, כי אי אפשר להצמיד לזה לא ערך אמת ולא ערך שקר, להבדיל מאנטי פרדוקס שאפשר את שניהם. אוקיי. טוב, נחזור רגע לפרדוקסים באופן כללי בלי קשר להלכה. חלק לא מבוטל מהפרדוקסים זה פרדוקסים של הוראה עצמית, self reference. זאת אומרת, כשמשהו מתייחס לעצמו, אז הרבה פעמים זה יוצר פרדוקסים. לדוגמה, כן, נגיד מה שאמרתי קודם, משפט א' נקודתיים, משפט א' הוא שקרי, זה בעצם משפט שמתייחס לעצמו, נכון? זה self ref קלאסי. יש פרדוקס הספר מסביליה. הספר שמספר את כל האנשים שלא מספרים את עצמם. בסדר? אז יש לו שלט על החנות: אל תיכנס לכאן מי שמספר את עצמו. זאת אומרת, אני מספר רק את אלה שלא מספרים את עצמם. אני רוצה פוטנציאל מסחרי. מי שמספר את עצמו, אז הוא בא אליי פעם אחת, לא שווה לי להשקיע בו. עכשיו השאלה היא אם הוא מספר את עצמו או לא. אז אם הוא מספר את עצמו, אז הוא שייך לקבוצת האנשים שלא מסתפרת אצלו, נכון? אז הוא לא מספר את עצמו. ואם הוא לא מספר את עצמו, אז הוא שייך לקבוצת האנשים שכן מסתפרת אצלו, אז הוא כן מספר את עצמו. נכון? זה פרדוקס. הדבר הזה עוד פעם זה פרדוקס של self reference. אוקיי, זאת אומרת, משפט שמתייחס לעצמו. יש כל מיני פרדוקסים מהסוג הזה. יש, כן, זה הזכרתי פעם אולי, אני לא זוכר אם זה בהקשר הזה או לא, את הפרינקיפיה מתמטיקה של ראסל ווייטהד, בספר שאותו נדמה לי אף אחד לא קרא. תתקנו אותי אם אני טועה. כן? כן, עד הסוף נגיד, אם אתה רוצה להיות מפרגן, אבל אף אחד לא קרא עד הסוף. אוקיי, אני לפחות נתקעתי איפשהו במבוא. יש שמה איזושהי יומרה כזאת, עד שהגיע גדל ואמר: תזרקו את הספר לפח, כי אין שום, אי אפשר לעשות את זה. טוב, בכל אופן, הוא הוכיח שאי אפשר לעשות את זה בלי לקרוא את הספר. זאת אומרת, אני חושב, עקרונית אי אפשר, הוא הוכיח שלא ניתן לעשות את הפרויקט הזה. בכל אופן. אז בהקדמה לספר ברטרנד ראסל מתייחס לפרדוקסים של סלף רפרנס. ואני אומר ברטרנד ראסל, אני לא יודע למה, תמיד מקובע שזה בעצם ספר של ראסל. אני לא יודע למה. יש בלנדאו וליפשיץ, זה גם כן סדרה מיתולוגית בפיזיקה, אז שמה ידוע שאין אף מילה של, אין אף רעיון של ליפשיץ ואף מילה של לנדאו. כל הדברים זה לנדאו והניסוח זה ליפשיץ. את ליפשיץ עוד פגשתי, הוא עלה לארץ אפילו, היה בטכניון, אני לא יודע מה איתו היום. לנדאו היה ברוסיה, כן. בכל אופן, אז שמה בהקדמה ברטרנד ראסל מציע, אני חושב שזה הוא, מציע פתרון לפרדוקסים של סלף רפרנס. והוא בעצם טוען שצריך, צריך לבנות את השפה באופן היררכי. זה מה שנקרא אצלו תורת הטיפים. זאת אומרת לבנות, לחלק את המשפטים לטיפים שונים, אחד מעל השני, ולקבוע שכל משפט יכול להתייחס רק לטיפים שנמוכים ממנו. זאת אומרת, משפט לא יכול להתייחס למשפטים ששייכים לטיפ שלו ומעלה. אוקיי? וזה כמובן מונע את ההוראה העצמית, כי משפט שמתייחס לעצמו זה משפט שבעצם לא חוקי בשפה הזאת, משפט שמתייחס למשהו ששייך לטיפ שלו עצמו. הבעיה עם הפתרון הזה זה שהוא לא פותר שום דבר כדרכו של ראסל. האיש מאוד חכם דרך אגב, הוא מייסד אני חושב את הפילוסופיה האנליטית ובמובן הזה קולר כולם תלוי בצווארו. זאת אומרת הפתרון הזה זה הפתרון של סטאלין לפרדוקסים. זאת אומרת סטאלין היה פותר פרדוקסים דרך להוריד את הראש של מי שאומר אותם. אז זה בעצם מה שעשה ראסל רק בצורה יותר עדינה. הוא בעצם אומר אני אגדיר עכשיו שפה שבה אי אפשר לנסח את הפרדוקס. זה הכל, עכשיו אין פרדוקס, נכון? הכל בסדר. הוא המציא שפה חדשה, בשפה הזאת אי אפשר לנסח את הפרדוקס, אז אם ככה הכל בסדר. אבל בשפה שלנו יש פרדוקסים ויש הכל. בסדר, אז אל תשתמשו בשפה הזאת, תשתמשו בשפה הזאת. וכל זה בגלל הפרדוקס של קבוצת כל הקבוצות. בסוף הוא רצה להגיע לשם, בסדר, אבל אגב גם שמה זאת אותה בעיה. ולמעשה פתרונות אנליטיים לפרדוקסים הם בדרך כלל בעלי אופי כזה, תמיד בעלי אופי כזה. זה מה שנקרא פתרון אנליטי לפרדוקס. זאת אומרת זה בעצם איזשהו ניתוח לשוני, תיקון של השפה, ואחרי התיקון של השפה עכשיו כבר הפרדוקס לא יכול להיאמר. הם אומרים הפרדוקס נפתר, אני טוען לא, עכשיו אחרי התיקון של השפה יצרת שפה חדשה שבה לא ניתן לבטא את הפרדוקס. אז עכשיו הכל בסדר, מה זאת אומרת לא ניתן לבטא את הפרדוקס? אבל הוא קיים. זה שאסרת עליי לבטא אותו, או שתכניס אותי לכלא אם אני אבטא אותו, לא פתרת את הפרדוקס, אתה רק המצאת שפה חדשה שבה זה לא יהיה קיים. אגב זה היה החלום של לייבניץ לייצר איזושהי שפה פורמלית שבה לא יופיעו פרדוקסים. הוא לא הצליח, אבל זה היה חלומו. אני אפילו על החלום חולק, לא רק על היכולת להצליח. אני חושב שזה לא עוזר שום דבר, זה שאתה מייצר שפה שאין בה פרדוקסים, אז זאת תהיה שפה נורא מצומצמת. זאת אומרת אתה פשוט לא תוכל להביע המון דברים שבעצם כן היית רוצה להביע ואפילו חלקם לגיטימי להביע. נגיד יש משפטים שהם סלף רפרנס שלא יוצרים פרדוקסים. משפט זה בנוי ממילים. זה גם סלף רפרנס, נכון? עכשיו לא יוצא מזה שום פרדוקס. למה אני לא יכול להגיד את זה? להגיד שכל משפט צריך להיות בנוי ממילים. זה משפט שהוא לא חוקי בשפה של ברטרנד ראסל, כי הוא בעצמו משפט, זאת אומרת הוא מתייחס לעצמו, נכון? עכשיו מה הבעיה? זה משפט לגמרי תמים, הוא לא מעורר שום פרדוקסים. למה לאסור להגיד אותו? זה בעצם אומר שאתה שופך את התינוק עם המים, אתה שופך הרבה מים בשביל שמהם יצא גם תינוק. זאת אומרת אתה בעצם עושה משהו פורמלי שלא באמת פותר את הבעיה אלא רק מייצר שפה שבה לא ניתן להביע את הבעיה. לכן תורת הטיפים זה סוג מסוים של מה שנקרא פתרון של פרדוקסים שלא באמת פותר אותם אלא אוסר להביע אותם. אתן דוגמה שכבר דיברנו עליה יותר מפעם אחת בעבר, את פרדוקס הערימה. גם בפרדוקס הערימה יש בעצם את אותה תופעה. אם אני אומר אבן חצץ אחת היא לא ערימה, הוספת אבן חצץ אחת לא משנה את הסטטוס של הצבר, כן להוסיף עוד אבן אחת זה לא משנה, אבל מיליון אבני חצץ זה ערימה. אז זה סותר, שלושת המשפטים האלה הרי סותרים, נכון? אי אפשר לאמת את שלושתם. ואז השאלה מה הפתרון. אז יש כאלה שאומרים, מה הבעיה? אז תגדיר שמ-13 ומעלה זה ערימה וגמרנו. הכל בסדר. ברגע שתגדיר את זה ככה אין בעיה, הפרדוקס באמת. לא, זה לא פתרון לפרדוקס. למה? כי אתה בעצם ניסחת שפה או מערכת מושגית אחרת שבה הפרדוקס לא מופיע. בסדר, אני לא שאלתי על השפה הזו. אני שאלתי על השפה שלנו. אנחנו משתמשים בשפה אחרת. אנחנו לא, נכון שאנחנו מגדירים ערימה מ-13 אבנים ומעלה, זה לא באמת מייצג את ההגדרה האמיתית שלנו למושג ערימה. אוקיי, אז כיוון שכך, אז מה עשית בעצם? הצגת לי הגדרה אחרת שלגביה אין פרדוקס. תודה רבה, אבל אני שאלתי את הפרדוקס על ההגדרה הזאת. ובהגדרה הזאת היא כן מעוררת פרדוקס. עכשיו אני שואל, מה עושים עם זה? אל תציע לי הגדרה אלטרנטיבית ששמה לא מופיע הפרדוקס. זה לא יעזור לי. איפה דבר כזה יכול לעזור לי, ניתוח לשוני? זאת אומרת ניתוח אנליטי, זאת אומרת אנליזה זה דבר מאוד יעיל. אבל הם לקחו את זה רחוק מדי. האנליזה אם היא מגלה לי מה אני באמת חושב זה פתרון. זאת אומרת אם היא תראה לי שהאמת שאנחנו מתייחסים לערימה רק מ-13 אבנים ומעלה, ופתאום אנחנו רואים שזה באמת נכון, זה יהיה פתרון לפרדוקס. לא שמנו לב, עשינו אנליזה והאנליזה גילתה לנו את מה שבאמת אנחנו חושבים, אז אין בעיה כי זה באמת היה פרדוקס מדומה. אבל אם האנליזה מגדירה באופן מלאכותי איזושהי הגדרה שבה לא יהיה הפרדוקס, אז זה לא פותר שום דבר. אני שואל שאלה על שפת היומיום ואתה עונה לי בשפה אחרת. אז בעצם הפתרון האנליטי לפרדוקסים הוא לא באמת פותר אותם בדרך כלל. ואז עולה השאלה איך בכל זאת אפשר לטפל בהם? האם צריך לטפל בהם? אולי זה בסדר פרדוקסים? אני אתן לכם רק דוגמה, יש תוספות באלו מציאות, תוספות אומר שם, כתוב אבדתו ואבידת אביו אבדתו קודמת. אבדתו ואבידת רבו שלו קודם. אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. אז אומר התוספות שם, ואם תאמר אבדתו ואבידת רבו וכבוד אביו. בסדר, יש לנו דילמה. יש לנו אבידה שלו בנהר, אבידה של רבו בנהר ואיזה משימה של כבוד אביו. עכשיו השאלה היא מה לעשות, איזהו קודם? אם אבדתו הלא כבוד אביו עדיף למאן דאמר פרק קמא דקידושין משל בן. יש מחלוקת בקידושין האם חובת כיבוד אב ואם זה משל הבן, מהכסף שלי אני צריך לכבד אותם, או שאני רק צריך להשקיע את המאמץ אבל הכסף הוא כסף שלהם. סיפור הידוע על רב חיים, מכירים את זה? שרב חיים בא תלמיד לרב חיים, רב חיים מבריסק כמובן, בא תלמיד לרב חיים ואומר לו, תראה יש לי חופש מהישיבה וצריך לנסוע לבקר את ההורים, אבל הרכבת עולה המון כסף. זאת אומרת וכיוון שלהלכה אנחנו פוסקים שצריך לכבד את ההורים משלהם ולא משלי, אז האם אני חייב לנסוע לבקר אותם? אז רב חיים אומר ודאי שלא, תלך ברגל. אתה משלם כסף בשביל להקל על עצמך, לא בשביל לבקר את ההורים. מה אתה רוצה? טוב בכל אופן, אז יש מחלוקת בקידושין, מחלוקת זה כן נכון? יש מחלוקת בקידושין האם מכבדים את ההורים, כיבוד הורים זה משלהם או משלו. אז למאן דאמר שזה משל בן, זאת אומרת שזה משלו, אז נוצר פה בעיה. למה? כי יש פה עוד פעם אבדתו אבידת רבו וכבוד אביו. אז מה בואו יש שלוש אפשרויות, או שיציל אבדתו או שיציל את אבידת רבו או שיעסוק בכבוד אביו ולא יציל את שתי האבידות. הוא לא יכול לעשות שתי פעולות רק אחת. אוקיי הוא לא אישה, אישה יכולה לעשות שני דברים אבל גבר זה רק דבר אחד. לכן נשים לא צריכות ללמוד תורה, גברים הם צריכים את כל הפלפולים האלה, נשים מבינות לבד הן לא. אז הוא אומר ואם כבוד אביו הלא אבידת רבו קודמת כדאמרן לעיל שרבו מביאו לחיי העולם הבא, אז אבידת רבו קודמת לאבידת אביו. אז בעצם יוצא שאין לך שום דרך לקבוע. כן כבוד אביו מול אבדתי כבוד אביו קודם. אבידת רבו וכבוד אביו אבידת רבו קודמת. אבידת רבו ואבדתי אבדתי קודמת. אז זה לא טרנזיטיבי. נכון? זאת אומרת בעצם אף החלטה פה אי אפשר לקבל אותה. עכשיו השאלה המעניינת היא תוספות עונה משהו, עונה זה לא לגמרי ברור מה הוא מתכוון שם אבל מה? אבן נייר. אבן נייר כן. אז השאלה איך להתייחס לשאלה הזאת של תוספות. זאת קושיה או שאלה? זאת שאלה כי זה שתי הוכחות אחרות לא? קושיה אוקיי לא תמיד כי קושיה יכולה להיות גם סתירה פנימית לא רק מול משהו אחר. סתירה זו קושיה לא שאלה. זאת אומרת יש תראו אפשר היה להגיד שתוספות שואל שאלה, מה יהיה הדין במקרה כזה? וזה הכל. נכון שזה לא להלכה, כי זה לא משל בן, זה משל אב להלכה. הוא שואל לפי אותה דעה יש פה מקרה מעניין, מה, מה הדין? ואז זה שאלה. אבל היה מקום להגיד שתוספות מקשה קושיה, תוספות אומר רגע, יש פה סיטואציה שלהלכה אין מה להגיד לגביה, אין תשובה הלכתית. אבל תורת השם תמימה, התורה אמורה לתת תשובה לכל שאלה הלכתית. תמימה במובן של שלמות, בלוגיקה. זאת אומרת יש תשובה לכל שאלה בהקשר ההלכתי, זאת מערכת שלמה. אז אם זה ככה, הנה יש לנו פה שאלה הלכתית שאין לנו תשובה הלכתית לגביה. עכשיו זאת קושיה, ומה הפתרון שלה אמור להיות? פשוט מאוד. זה סותר את הדעה שכיבוד הורים הוא משל בן. כי אם אתה מאמת את זה שכיבוד הורים הוא משל בן אתה נכנס ללופ, לסתירה, זו הוכחה בדרך השלילה. סימן שכנראה הוא לא צודק וגמרנו. במילים אחרות, נגיד שלא הייתה לי תשובה לשאלה הזאת. האם זה סתירה לדעה שכיבוד הורים הוא משל בן? זה נסתר, כי זה מביא אותנו לסתירה, כך בונים קושיה, נכון? אני מראה שהעמדה שלך מביאה אותי לסתירה ובזה הוכחתי שאתה לא צודק. או שלא, או שזה רק שאלה הלכתית, אבל אם אני לא יודע את התשובה אני לא יודע את התשובה, אבל בסדר, יש דעה כזאת שזה משל בן. עקרונית לא צריך לפתור פרדוקסים. זה משעשע לעסוק בהם, אבל לא צריך לפתור אותם. מי אמר? יש פרדוקסים, זה חלק מהחיים. אין תשובה. כן, אין תשובה. אבל מותר שלא תהיה תשובה או שההלכה היא שלמה? האם ההלכה צריכה לתת תשובה לכל שאלה הלכתית? או שלא. בסדר, יש שאלות שלא וזה לא סתירה לשום דבר. אם הדעה שלי מובילה למצב שבו יש שאלה הלכתית שאין עליה תשובה, זה עוד לא אומר שאני טועה, זה אומר שבמסגרת ההלכה לפי התפיסות שלי אין תשובה לכל שאלה. בסדר, אז מה קרה? אומר זה שאלה. תיקו זה אומר יש תשובה נכונה אני לא יודע מי. פה אומרים אין תשובה. לא שאני לא יודע מה, אין תשובה. זה בדיוק כמו האנטי-פרדוקס לפרדוקס. יש דעה שאין בה תשובה, אתה הולך לדעה השנייה שנותנת תשובה לכל האלה. לא, לא, זה בדיוק השאלה. למה? מי אמר? אתה מניח הנחה שההלכה צריכה להיות שלמה, ואז אתה אומר אם התזה שלך תוכיח לנו שההלכה היא לא שלמה אז התזה שלך נפלה. אבל מי אמר שההנחה שלך נכונה? שההלכה באמת היא מערכת שלמה, שהיא אמורה לתת תשובה לכל שאלה? יכול להיות שהמציאות תזמן לנו מקרה שלגביו אין לנו תשובה הלכתית. ואז מה? לא יודע, אני אשתה יין, אני לא יודע מה נעשה. כל מה שתעשה הוא יהיה לגיטימי. וואלה, אז תבחר מה שאתה רוצה לעשות. לא יודע, בסדר, שב ואל תעשה עדיף, אני לא אעשה שום דבר. לא יודע, שב ואל תעשה עדיף הוא גם לא אופציה פה, כי אם זה היה אופציה פה זה היה בסדר, זו תשובה. שב ואל תעשה עדיף זה וודאי לא נכון. זאת האופציה הכי גרועה, כי אז לא קיימת לא את מצוותך, לא את מצוות רבך, ולא עסקת בכבוד אביך. טוב, זה החמור של בורידן. נכון, החמור של בורידן שנמצא בין שני אבוסים זהים ומת ברעב באמצע. למה? כי אין לו שום דרך להחליט לאיזה משני האבוסים ללכת. אז זה הפתרון של שב ואל תעשה במקרה כזה. יש לך שלושה ערכים ואתה לא יודע מי עדיף על האחר, אז לכן אתה לא עושה אף אחד מהם. אז תבחר, תתחיל עם אחד מהם ואז אתה עושה את המצווה. אבל אז תהיה לך שאלה למה התחלת? למה התחלת בזה? הקיצור, שאלה לכאורה שאלה ללא מוצא, כן, זה כמו שתמיד אומרים, מישהו שנלחם בשביל הצמחונות, אומרים לו תגיד, פתרת כבר את כל הבעיות של בני אדם? כאילו שהזה שמבקר כבר פותר גם את הבעיות של בני אדם וגם של הצמחונות. הרבה פעמים זה בעצם ניסיון לא לעשות שום דבר כשאתה אומר רגע, הערך הזה לא גובר על הערך הזה ולהפך, אז לכן אני לא עושה שום דבר. זה בטח לא פתרון. זאת אומרת תעשה ערך יותר חשוב, פחות חשוב, תעשה משהו, מה שאתה יודע תעשה. אז לכן זה באמת ללא מוצא, אבל מצד שני מי התחייב לך שיהיה מוצא לכל שאלה? מי אמר שחייב להיות דבר כזה? עכשיו זאת שאלה מעניינת, אבל אז אני קורא את התוספות בתור שאלה, לא בתור קושיה. השאלה היא מה הדין במקרה כזה לפי אותה שיטה? או שיש תשובה או שאין תשובה, תוספות אחרי זה מציע תשובה. או שיש תשובה או שאין תשובה, ואני יכול לקרוא את זה כקושיה. והקושיה היא בעצם אומרת: רגע, הדעה הזאת מובילה אותי ללופ, כיוון שכך סימן שהיא לא נכונה וזורקים אותה ואנחנו פוסקים הלכה משל אב, וזה מה שאנחנו פוסקים. בכל מקרה עדיף לך תמיד ללכת לפי הדעה השנייה. מה זה עדיף? השאלה מי צודק, לא מה עדיף. זה בדיוק הנקודה, פסיקת ההלכה, על זה דיברנו פעם שדיברנו על האמת ההלכתית, פסיקת ההלכה זה לא מה עדיף, זה מי צודק. לפחות לפי תפיסתי שיש אמת הלכתית, זאת אומרת שאנחנו לא סתם יכולים לשחק לפי כללי המשחק. לא כל מה שכללי המשחק אומרים זה באמת מה שצריך לעשות. אז איפה אתה ממקם למשל ידו וידו בכתפיים, לכאורה זה גם לולאה לוגית שבאה הלכה ומכריעה. לא אני לא בטוח, יכול להיות בהחלט שזה פתרון ללולאה. כי לפני שאמרת שזה באין כאחד אז הנחת שאי אפשר לצמצם, שכל אחד מהם צריך להיות קודם והשני אחר כך אז באמת אתה לא יכול להכריע. אבל כשאתה אומר שזה באמת בא ביחד הפרדוקס פה, אז בסדר אז פתרת את זה, זה בא ביחד. בנקודת הזמן, כן. מבחינה לוגית זה חל ביחד, לא כל כך שאלה של זמן, זה לא אירוע פיזיקלי. בכל אופן אז השאלה שעומדת פה ברקע זה האם ההלכה היא שלמה. זאת אומרת האם כשיש פרדוקס בהלכה או שיש מקרה בהלכה שההלכה לא יודעת מה להגיד עליו, זה אפשרי מצד אחד או שזה בעייתי מצד שני? זה יכול להיות, זה חלק מהחיים. אז השאלה היא מה בעצם האם יכולים להופיע בהלכה פרדוקסים ואם כן אז מה עושים? אלו לא שאלות בלתי תלויות, כי ברגע שההלכה אומרת לנו מה עושים אז זה לא באמת נשאר פרדוקס, בסדר? אז אלה שאלות שיש קשר ביניהן. אני אביא אולי דוגמה אחת שתתחיל לקדם אותנו לנושא. יש פרדוקס שמביאים כמה פוסקים מפרשים, ר' אלחנן מביא את זה ורבי דוד דזהב ועוד כמה אחרונים. אולי הזכרתי את זה, פרדוקס של המצה מן החדש. יש שמה נגיד שאנחנו נמצאים בערב פסח, אוקיי? עכשיו ערב פסח בלילה צריך לאכול מצה. אני רוצה לאפות מצה, אבל בשביל זה אני צריך קמח והקמח בתאריך הזה הוא עדיין מן החדש, כי יום הנף הוא יום למחרת הפסח והנף מתיר את החדש עד שאנחנו מגיעים זאת אומרת לפני פסח אנחנו עדיין לפני יום הנף ולכן החדש אסור, אוקיי? חדש אסור מן התורה כמו שנאמר. אז היום זה נתפס כבר החדש אסור מן התורה של הגמרא, זה פרפרזה הלכתית של החתם סופר. אז הדילמה מתעוררת מתי שבעצם יש לי תבואה מן הישן ויש לי תבואה מן החדש. התבואה מן הישן היא במחיר מאוד גבוה היא הולכת ואוזלת והתבואה מן החדש היא זולה, בסדר? עכשיו ההנחה היא שאדם צריך להוציא את כל ממונו כדי לא לעבור על לאו וצריך להוציא עד חומש מממונו כדי לקיים מצוות עשה, בסדר? זה הכלל ההלכתי. מה קורה עכשיו? אז בואו נראה, זה בעצם אותו משולש כמו שראינו עכשיו בתוספות. למה? כי יש לו שלוש אפשרויות. יש לו אפשרות לקנות קמח מן הישן לאפות מצה ולאכול. אפשרות שנייה לקנות קמח מן החדש לאפות ולאכול. אפשרות שלישית לא לאכול בכלל, אוקיי? במקרה הזה אגב הלא לאכול בכלל הוא אופציה. למה? כי יש לאו של חדש. אבל זה לא בורידן, זה לא מקרה בורידני. במקרה הזה לא לאכול בכלל זה אחת משלוש האופציות. במקרה של תוספות שלוש אופציות, לעשות בכבוד אביו, אבידתו או אבידת רבו. לא לעשות כלום זה אופציה רביעית, זאת אומרת זה לא לעשות אף אחת משלושתן. פה הלא לעשות כלום הוא אחת משלוש האופציות שבתוך הלופ. אבל איך זה יכול להיות? הרי זו מצווה לאכול מצה! בסדר, יש איסור חדש. האיסור זה לא סתם שאני אומר אני לא עושה שום דבר כי אני לא יודע מה לעשות, אני לא עושה כי זה לאו, לא כי אני לא יודע מה לעשות. זאת אומרת זאת אחת האופציות, זאת אחת מהשלוש. אוקיי? עכשיו איך זה עובד? אז אני אומר ככה, בוא נניח שאני אוכל מצה מן החדש. למה? כי עשה דוחה לא תעשה, מצוות עשה של אכילת מצה דוחה את הלא תעשה של חדש, אוקיי? אז אני אוכל מצה מן החדש. שנייה אחת, מה זאת אומרת תאכל מצה מן החדש? אבל הרי בשביל לא לעבור על לאו אתה צריך להוציא את כל ממונך, אז תקנה קמח מן הישן. זה עולה את כל ממונך אבל זה יציל אותך מאיסור חדש. אז תאכל מצה מן הישן. בסדר, אז הפתרון הוא לאכול מצה מן הישן. שנייה אחת לא ככה, כי לאכול מצה מן הישן אז מה אני עושה בעצם? אני מוציא את כל ממוני בשביל מה? בשביל לקיים מצוות עשה של אכילת מצה, אבל בשביל לקיים מצוות עשה זה רק חומש מממוני, אני לא צריך להוציא את כל ממוני. אז הפתרון הוא לא לאכול בכלל, נכון? אז לא לאכול בכלל כי זו מצווה שעולה לי את כל ממוני, אני לא צריך לקיים מצווה במחיר של כל ממוני. לא, אבל גם זה לא הפתרון. לא לאכול בכלל? אז תאכל מן החדש! בגלל הלאו אתה לא אוכל בכלל, הרי עשה דוחה לא תעשה, העשה של אכילת מצה דוחה את הלא תעשה של חדש, אז מה הבעיה? תאכל מן החדש וחוזר חלילה. בסדר? יש חוזר, לא חלילה לא משנה, חוזר. יש פה איזושהי לולאה עכשיו כן, לולאה דומה למה שראינו בתוספות שם. ועוד פעם עכשיו השאלה היא כזאת, אם באמת אני רואה את ההלכה כאיזה שהוא אוסף של כללים, ומה שיש לי מול העיניים זה רק סט הכללים שאותו תארתי. א, עשה דוחה לא תעשה. ב, יש מצוות עשה לאכול מצה. ג, יש איסור לאכול חדש. יש והנתונים הכספיים, כן, כמה עולה כל קמח וכמה צריך להוציא בשביל לא לעבור על לאו או בשביל לקיים מצוות עשה. אלה הנתונים ההלכתיים אני נותן את זה למחשב ועכשיו אני אומר לו תגיד לי מה התשובה. הוא לא יעצור. הוא לא יעצור. לא שהוא ייתקע הוא ימשיך להסתובב, כן. וזה קשור מאוד לענייננו הבעיית העצירה הזאת, כן, של טיורינג, זה נגיע לזה עוד מעט כי זה בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו כאן. אבל אין איסור להוציא יותר מחומש? יש בזה איסור להוציא יותר מחומש? לא, לא חייב. לא רוצה. אני רוצה ללכת לים עולה כסף הכניסה שמה. אני לא רוצה להוציא יותר מחומש, לא רוצה להוציא יותר מחומש. אז אם מחשב זה מה שהמחשה לעניין, אם מחשב מסתכל על סט הנתונים הזה, סט הכללים הזה, אני מתכנת אותו לפי סט הכללים הזה, הוא לא יוציא לי פלט. הוא לא יוציא תשובה, התוכנה לא תעצור. אוקיי, אז עכשיו השאלה כמו ששאלתי קודם האם זאת שאלה או קושיה. מי שאומר זאת שאלה, אז יגיד בסדר המחשב לא עוצר ואין תשובה הלכתית בשאלה הזאת. מה נעשה? לא יודע מה נעשה, נלך לישון ושיעבור הפסח בלי שנשים לב. לא יודע מה. לא יודע מה לעשות אבל אין. מי אמר שצריך לדעת מה לעשות תמיד? לא יודע. זה אם זאת שאלה. כי שאלה, בסדר, אז אין לי תשובה. האם זאת קושיה? כי בהלכה ההנחה היא שבהלכה חייבת להיות תשובה לכל שאלה. ויש פה בעצם קושיה אז חייב להיות פתרון. עכשיו כאן אין איזה שהיא מחלוקת שאני יכול להיתלות בה כמו בתוספות, נגיד טוב אז אני מכבד את ההורים משלהם ולא משלי וזה פותר לי את הלולאה. פה לא, כל העקרונות שאמרתי עד עכשיו מוסכמים. הכל מוסכם. עכשיו השאלה אז מה עושים במקרה כזה? במקרה כזה אין מוצא, אני רק אגיד במשפט אחד ונמשיך את זה פעם הבאה. במקרה כזה אין מוצא אלא לעשות משהו שמחשב לא יודע לעשות. וזה אומר לצאת מחוץ למערכת הכללים ולנסות להסתכל על הבעיה במבט לא בתוך הכללים אלא מחוץ לכללים. אוקיי, ואם אני יוצא מחוץ לכללים זה בעצם אקט לא פוזיטיביסטי, אני כבר נותן את האינסרט אבל בהמשך אני אגדיר יותר מה זה פוזיטיביזם ולמה זה לא פוזיטיביסטי, אבל זה דורש יציאה מחוץ לכללים כי בתוך הכללים אין פתרון. אז אני אומר עוד פעם, מי שאומר שזה שאלה אז הוא לא חייב לצאת מחוץ לכללים, אומר אני עובד רק בתוך הכללים, אין לי תשובה, בסדר, אין תשובה, יש מצבים. אין עקרונית תשובה. כן, אין עקרונית תשובה. אז יש מצבים שלהלכה אין מה להגיד לגביהם, היא לא יודעת להגיד. אם בא אדם ושואל אותך את השאלה הזאת, בתוך הכללים, אבל למדנו לומר איני יודע. מה לעשות? לא יודע. לא, אתה לא אומר שאתה לא יודע, אתה אומר שאין תשובה. לא, בסדר, לא, הוא שואל אותי מה לעשות. מה לעשות? לא יודע. זה שאני לא יודע זה אומר שאין תשובה? לא, לא יודע מה לעשות בהעדר תשובה. לא שאני לא יודע מה התשובה, אלא מה לעשות בהעדר תשובה, לא יודע. מספרים שבניו יורק לפני הרבה שנים בבית משותף השכנים התלוננו שבנו סוכה למטה. אז בא הפסק של ראש ישיבה שצריך להוריד את הסוכה כל שמונת הימים. כל שמונת הימים. חושב שזה סיפור שהיה בקנדה וקראו לו השופט גולדשטיין. טוב, אבל אולי בתוך הלכה זה אונס ואז אתה נכנס באונס. אבל עדיין גם באונס מה אני אמור לעשות? לא לאכול, כן לאכול, אני אנוס על חדש או אני אנוס על עשה? זיל הכא קמדחי ליה זיל הכא קמדחי ליה, אז מה זה אונס? יכולתי לעשות את זה רק מה זה עולה במחיר אחר. בסדר, אבל אני אומר את זה, אבל זה יכולת לעשות את זה זה רק עולה במחיר אחר, השאלה אם דבר כזה נקרא אונס, לא יודע אולי, אני לא יודע. ולכן יש את האשמה היהודית אני אשם. לא הייתי פוזיטיביסט. אוקיי, אז הטענה שאני רוצה לטעון זה שאם באמת להלכה אמורה להיות הנחיה לכל מצב, זאת אומרת זאת קושיה זאת לא שאלה, אז אין מנוס אלא להסיק שחייבים לצאת אל מחוץ למערכת או במילים אחרות שהלכה זה לא אוסף של כללים. כי במסגרת אוסף של כללים הרבה פעמים יכולה להיווצר סיטואציה שכמו מכונת טיורינג שלא עוצרת, זאת אומרת יש אוסף של כללים שאני מנסה לחשב את הפתרון וזה לא יעצור, אין פתרון. ואם אני טוען שחייב להיות פתרון בכל מקום בזה אמרתי, ועוד פעם כל אחד שיחליט מה שהוא חושב. אם אני טוען את זה, תורת השם תמימה, צריכה להיות שלמה לתת לי הנחיה בכל מצב, אז חייב להיות שזה לא סט של כללים. זה בעצם משפט גדל ההלכתי. אוקיי, אז הדבר הנוסף שאנחנו רוצים להסתכל עליו.