פרק הזהב – כסף וקניין כסף – שיעור 9

טוב, אז מה שרציתי לעסוק היום זה באמת באיזשהו נושא מחוץ לסדר הקבוע, משהו שהוא אבל משיק. אני רוצה קצת לדבר על המשמעות של חושן משפט. דיברנו על כסף, על כלכלה, על מימדים משפטיים בהמשגה של המסחר, המשגות וקיבוע דרכי המסחר השונות, מושגי הבעלות, הקניין, הכסף, השווי וכדומה. אני רוצה קצת לדבר בהסתכלות רחבה יותר, מה זה משפט בכלל, מה זה חושן משפט, וכנראה שגם בהלכה יש איזושהי קטגוריה נפרדת. אני אתחיל אולי עם דין מאוד חריג וגם אולי שנוי במחלוקת. הגמרא במסכת בבא קמא בפרק הכונס, הגמרא מביאה שם את המקרה של דוד המלך ששולח את הגיבורים להביא לו מים מבור בית לחם. והגמרא דורשת את זה ואומרת שבעצם הוא שלח את האנשים האלה לסנהדרין שיושבים בשער בית לחם לברר הלכה. מה זאת ההלכה הזאת? הגמרא אומרת שיש כמה אפשרויות. הגמרא אומרת ככה: רב הונא אמר גדישים דשעורין דישראל הוו דהוו מיטמרי פלשתים בהו. היו גדישים של שעורים של יהודים, לא משנה, הפלשתים התחבאו מאחוריהם או בתוך הגדיש הזה. וקמיבעיא ליה, ומה ששאל את הסנהדרין: מהו להציל עצמו בממון חבירו? האם אני כשאני נמצא במלחמה מול הפלשתים אז חיי בסכנה, כדי להציל את עצמי האם מותר לי לפגוע ברכוש של מישהו אחר, לשרוף את הגדישים האלה שהפלשתים מסתתרים בהם? הוא היה מלך. שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. התשובה היא בעצם אסור. אדם לא יכול להציל עצמו בממון חבירו. מלך זה משהו אחר, הוא יכול להפקיע ממון, יש לו סמכויות אחרות, אבל סתם אדם פרטי שנמצא בסיטואציה כזאת, אז הוא לא יכול להציל עצמו בממון חבירו. בואו נצייר את הסיטואציה: מישהו מכוון אליי רובה והוא נמצא בתוך גדיש שנמצא פה לידי, ואני יודע הוא מסתתר מאחורי זה מכוון אליי רובה, אני עומד למות תוך חצי דקה. עכשיו אני שואל את עצמי האם לשרוף את הגדיש הזה כדי שאברח או לא יודע לחסל אותו, מה שלא יהיה. אסור. אני צריך למות. אני צריך למות ולא להזיק או לגזול את ממון חברי. אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו. זה מה שכתוב פה. למלך מותר אבל אני מתעסק כרגע באדם פרטי. עכשיו על פניו זה דבר מאוד מוזר, כי אנחנו יודעים שיש שלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בשלושת העבירות האלה יהרג ואל יעבור, אפילו אם צריך למסור את חיי אסור לי לעבור על שלושת העבירות האלה. בכל נושא אחר יעבור ואל יהרג. גם גזל או מזיק זה לא אחת משלוש העבירות החמורות. ומזיק זה בכלל שאלה איזה עבירה יש אם בכלל, כל מה שכתוב בתורה זה שאם הזקת אתה צריך לשלם. השאלה אם יש איסור להזיק זה תמיד הנושא של שיעורי הפתיחה בבבא קמא. אבל זה לא פשוט. פה זה עוד יותר גרוע, אין בכלל איסור. לא רק שזה לא איסור כל כך חמור שיש עליו יהרג ואל יעבור, אולי אין בכלל איסור, יש רק חובת פיצוי. יותר מזה, אם יש חובת פיצוי אז מה הבעיה? תשרוף ותפצה אותו אחר כך, תשלם לו. ואז בכלל אין בעיה. איך זה יכול להיות שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו? באמת תוספות שם במקום אומר: מהו להציל את עצמו בממון חבירו? איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש. השאלה היא לא אם מותר לעשות דבר כזה, אלא האם צריך לשלם. כמובן כך עולה גם מעוד ראשונים בסוגיה, רוב הראשונים בסוגיה. כמובן שזה דוחק כי בגמרא עצמה כתוב… כתוב שאסור לאדם להציל עצמו, לא כתוב שהוא חייב לשלם אם הוא הציל את עצמו, כתוב אסור להציל עצמו. אבל מצד שני הקושי שגרם לתוספות לפרש כך ברור מאוד. בסדר, בזה תמיד הדילמה אם לדחוק בלשון או לדחוק בסברא. כן. פשט הגמרא כתוב שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. פשט הסברא זה לא הגיוני. עכשיו השאלה מה גובר, השיקול הפרשני הלשוני או השיקול הסברתי. אז תוספות אומר השיקול הסברתי בעצם. הוא מוכן לדחוק את הגמרא באופן כזה. עכשיו אני אגיד לכם יותר מזה, מה היו הצדדים של דוד המלך להסתפק? הרי דוד המלך שלח שאלה האם מותר לאדם להציל עצמו או אסור לאדם להציל עצמו. אז ענו לו שאסור. מה זאת אומרת? ענו לו רגע, ענו לו שאסור, זאת אומרת הוא חייב לשלם. זה הכוונה, נכון? לא שאסור, אלא שאסור, שהוא חייב לשלם אם הוא עשה את זה. מה הצד שמותר? לא, לא, מלך מותר לא קשור, אנו מדברים על אדם פשוט. היה לו צד שאולי מותר אולי אסור, זה היה הספק שלו לכן הוא שלח שאלה לסנהדרין, נכון? הצד שאסור זה הכוונה שאני חייב לשלם. מה הצד שמותר? שאני לא חייב לשלם. וזה דבר נורא מוזר. מה זאת אומרת? אני שרפתי את הגדיש, הבנתי, פיקוח נפש, שרפתי את הגדיש כדי להינצל. למה לא לשלם? מה הוא חייב לשאת בהוצאות על ההצלה שלי? אם זה הצלה שלי, תשלם. תשלם לבן אדם על הגדיש שהוא איבד בשביל זה. זאת אומרת גם תוספות בעצם נכנס גם לדוחק פרשני, הוא עושה גם לדוחק סברתי, סליחה, לא דוחק פרשני. תוספות נדחק פרשנית. כתוב אסור לאדם להציל עצמו, הוא אומר מותר רק צריך לשלם. זה דוחק פרשני. אבל יש גם דוחק סברתי, כי הצד השני של הספק, הצד שאומר שמותר לאדם להציל עצמו, אין הכוונה שמותר, אלא הכוונה שהוא פטור מלשלם. הצד להגיד שבן אדם יהיה פטור מלשלם, מה תשלם לו, מה שזה עשית, הכל בסדר, היית פיקוח נפש, תשלם לו על מה שעשית. אז לכן דברי תוספות והראשונים הם קשים גם פרשנית וגם סברטית. אבל מצד שני באמת ברור מאוד מה גורם לתוספות להידחק כך. אבל רש"י שם במקום, רש"י האחרון באותו עמוד, אומר ויצילה, שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חברו. לא, אין לו, לא היה לו אופציה אחרת אז ברור שאסור. רש"י אומר צריך לפרש את הגמרא כפשוטה. אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו. הוא צריך למות. לא כמו תוספות. פעם שמעתי בשם הרב ליכטנשטיין שהוא אמר שזה איזה טעות סופר כנראה הרש"י הזה, זה לא יכול להיות. עד כדי כך היה קשה לו. טוב, זה כנראה לא טעות סופר, אבל זה קשה. זה נכון שהאמירה קשה, וכבר שואלים עליו הראשונים, כן? איפה מצאנו שגזל או היזק הם אחת משלוש העבירות החמורות? יש שלוש, לא מצאנו יותר מזה. והרשב"א בתשובה הוא אומר כך. כן, מה שכתבתי נראה לי שהוא פשוט וקרוב אני לומר שלא הייתי בכך צריך לכתבו מרוב פשיטותו, שהרי אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא אותן ג' המנויות. רק שלוש העבירות המנויות. הגע עצמך ממי שהיה במדבר עומד בצמא ומצא קיתון מים של חברו, ימות ואל ישתה? ואפילו על מנת לשלם? יש לך קיתון מים, אתה הולך לבד במדבר, לא השניים שהם בדרך ורבי עקיבא. אלא מישהו הולך לבד במדבר פתאום הוא עומד למות בצמא. הוא רואה קיתון מים של חברו. אסור לו לגעת? הוא צריך למות? בבחינת יהרג ואל יעבור? אז הוא אומר זה לא יכול להיות דבר כזה. ואפילו על מנת לשלם, והיכא נקרא זה גזלן והבעלים חייבים ליתן לו חינם ולהחיותו? הרי אם הבעלים היה פה הוא היה צריך לתת לי את הקיתון מים הזה. אז איך אפשר להגיד שאם אני לוקח את הקיתון הזה אני גזלן? שימו לב, יש פה שתי טענות. טענה אחת, אפילו אם הייתי גזלן, אז מה? איסור גזל נדחה בפני פיקוח נפש. דבר שני הוא אומר, איך אתה יכול לקרוא לדבר כזה גזלן, הרי הבעלים בעצמו היה צריך לתת לי את קיתון המים הזה. וזה מה שהוא מוכיח מבן פטורא, הוא אומר עד שבא בן פטורא דורש במסכת מציעא בשניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב, מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חברו. ועד כאן לא פליג רבי עקיבא אלא משום דכתיב וחי אחיך עמך, חייך קודמים. ויכול לתת לו את השני, שם גם רבי עקיבא יסכים שאני חייב לתת לו, נכון? זאת אומרת כל מה שרבי עקיבא אמר לא לתת לו זה בגלל שאני צריך את זה לחיות את עצמי, אבל אם אני לא הייתי צריך ברור שאני צריך לתת לו. ולכן אומר הרשב"א, אז אם בעל הרכוש בעצמו צריך לתת את הרכוש כדי להציל אותי, אז איך זה יכול להיות שאם אני לוקח את הרכוש הזה אז אני גזלן? ואם כן, איזה גזל יש כאן עד שנאמר בו אף על פי שגזלה משלם רשע הוא? אלא וודאי להציל עצמו על מנת לשלם פשיטא, ברור שמותר. בסדר, אבל הוא חייב לתת לי רשות להשתמש בלאו הכי, אז איזה גזל יש פה? או, באמת הרשב"א הזה הוא רשב"א תמוה. הוא רשב"א תמוה למה? יש הבדל בין להגיד יש עליך חובה לתת לי את קיתון המים לשתות, לבין להגיד שלי מותר לקחת וזה לא גזל. תחשבו על אדם עני. אני חייב לתת לו צדקה נגיד שהוא מבקש ממני, האם הוא יכול עכשיו לקחת לי בכוח את הצדקה אם אני לא מסכים? לא. זה שאני חייב לתת לו זה נכון, חשבון שלי עם הקדוש ברוך הוא, אבל אתה לא יכול לקחת את זה ממני. הרשב"א אומר כיוון שאני חייב לתת לו אז זה גם לא גזל. חידוש מאוד גדול. התורה אומרת שאני חייב לתת, התורה לא אומרת שהממון שלי הוא הפקר, עכשיו הוא יכול לקחת את זה גם אם אני לא מוכן לתת. אבל זה, זאת טענתו של הרשב"א. הנקודה שעולה מהרשב"א כאן לכאורה, שאם באמת כן היה פה גזל, ובפשטות זה כן גזל, אז גם הוא היה מסכים לרש"י שאסור. והוא אומר כן, אבל זה לא גזל כי הרי הבעלים עצמו חייב לתת לי את זה. למה אתה צריך להגיע לזה? תגיד בגלל שאיסור גזל נדחה מפני פיקוח נפש. למה צריך להוכיח שזה לא איסור גזל, מה עוד שזה חידוש גדול ובפשטות זה כן איסור גזל? דברי הרשב"א תמוהים גם. נדמה לי שהדרך להבין את הרש"י הזה, את שיטת רש"י הזאת ואולי גם הרשב"א שמסכים איתו, היא כזאת. אני שואל את עצמי מה מגדיר, מה מגדיר את ההלכות שנמצאות בחושן משפט? ההלכות המשפטיות בהלכה? איך הייתם מגדירים את ההלכות של חושן משפט? נכון, שבדיני ממונות שבין אדם לחברו, משהו כזה. דיני ממונות. אז לפי ההגדרה הזאת, מישהו מכם יכול להסביר לי למה צדקה או ריבית לא מופיעים בחושן משפט אלא ביורה דעה? זה גם כן חובות ממוניות שבין אדם לחברו. ריבית זה כלפי שמיים, כלפי חבר? אני ואתה ושנינו כלפי שמיים אני אומר לך, שניהם עוברים על זה. ובצדקה? זה כלפי הקדוש ברוך הוא. אבל למה? זה חובה כלפי העני. אם העני לא רוצה אז אני באמת לא חייב לתת לו. אז למה זה כלפי שמיים? בטח שאתה חייב, מה זאת אומרת, יש מצווה לתת לעני. אני גם לא חייב לא לגזול אותך, אבל יש איסור לגזול, בסדר זה. לא, אני מסכים איתך רק צריך להגדיר את זה יותר. תראו, מקובל, מקובל בשיח על ההלכה, מקובל להניח שבהלכה אין שיח של זכויות, רק שיח של חובות. זאת אומרת לך אין זכויות, לי יש חובות לתת לך. זאת בעצם הטענה בניגוד לשיח הרווח היום, שהוא בעצם כל אחד בעצם מדבר על זכויותיו, מה מגיע לו, וככה מקובל לומר. אבל האמת שנדמה לי שזה לא נכון. יש בהלכה שיח של זכויות והשיח הזה נקרא חושן משפט. חושן משפט ההגדרה שלו זה שיח הזכויות ההלכתי. למה הכוונה? כאשר מדברים על זכויות מול חובות, אז בתורת המשפט מדברים על זה ב… מונחים של טבלת הופלד. מה זה טבלת הופלד? זה טבלה שקובעת שכנגד כל זכות שלך יש חובה שלי ולהפך. למשל, לך יש זכות על ממונך, לכן לי אסור להזיק לך או לגזול אותך. אני לוויתי ממך, אז יש לך זכות לקבל ממני כסף, ממילא יש עליי חובה לתת לך את הכסף. תמיד החובה שלי מולך בעצם עומדת מול זכות שיש לך אצלי, ולהפך. עכשיו זה קצת יותר מורכב מזה, אבל בגדול זה הרעיון של טבלת הופלד. שחובה תמיד עומדת מול זכות וזכות תמיד עומדת מול חובה. מה? רגע, תכף נראה. ככה מקובל בעולם המשפטי, זה לומדים כן במשפטים, שזכויות וחובות הם תמיד שני צדדים של אותה מטבע. אוקיי. לכן למשל, לא יודע מה, הפגנות של עובדים, של נכים, של לא יודע מה כל מיני כאלה, כל אחד מפגין על זכויותיו. עכשיו זה תמיד הורג אותי הדבר הזה, אין לנכים שום זכויות. איזה זכויות יש להם? אין להם שום זכויות. הם יכולים לבקש מאיתנו סיוע, אבל איזה זכויות יש להם לקבל את הכסף שלי? מי הקנה להם את הזכות הזאת? יכול להיות שזה לא בסדר, נראה לא בסדר, צריך לעזור להם לחיות כמו שצריך ולתפקד ולהתנהג בצורה הגיונית וסבירה. אבל זאת חובה שלי, זה לא זכות שלהם. נכון, אם המדינה קבעה או נתנה להם את הזכות, עכשיו יש להם זכות, בסדר גמור, אחרי שהחוק יקבע את זה. כשאתה מפגין לשנות את החוק או לשנות את המדיניות של הממשלה, אתה לא יכול להפגין על זכויותיך. אתה צריך להפגין להגביר את חובותיו של האחר. אין לך זכויות, לא מגיע לך כלום. אוקיי? זה תמיד הרבה פעמים מעורר קונוטציה אכזרית כזאת, נורא בעייתית. מה? לא, זה לא בעייתי, זאת האמת. האכזריות זה לא לתת להם, אבל לקבוע שאין להם זכויות אלא רק לי יש חובות זה לא אכזרי, זה רק ההגדרה של טיב היחסים ביני לבינם. אוקיי? מה ההבדל? עכשיו תשמעו מה ההבדל. בהלכה נכון, יש דברים שהם חובות שאין כנגדן זכויות. למשל, צדקה. נכון? העני אין לו זכות לקבל ממני צדקה, אבל לי יש חובה לתת לו צדקה. נכון, אבל שבט הכהנים אולי כן, זה מחלוקות קצת, אבל תרומה, לא מעשר, מעשר זה ללוי. אז הטענה היא שבהלכה ישנן חובות שאין כנגדן זכויות, כמו צדקה לעני. לעומת זאת, יש הרבה חובות בהלכה שיש כנגדן זכויות. כל החובות של חושן משפט. מה מופיע בחושן משפט? לווית, אתה צריך לשלם. הזקת, אתה צריך לפצות. גזלת, אתה צריך להחזיר. שמרת ולא שמרת כמו שצריך, דיני חוזים, אתה צריך לפצות את המפקיד על מה שקרה. כל אלה זה חובות שמוטלות עליי לשלם לך כי לך יש זכות לקבל ממני את הכסף. זה ההגדרה של חושן משפט. שמה? רגע, עוד שנייה אני אגיע לדוד המלך, עוד רגע, כאן אני רוצה לחדד את ההבחנה. אוקיי, אז זה שאלה של זכויות וחובות, כן. נכון, נכון, אז זה השאלה למי יש את הזכות ולמי יש את החובה, אבל זה תמיד חובות שהם כנגד זכויות. זה המגדיר של חושן משפט. המגדיר של חושן משפט זה אוסף החובות ההלכתיות שיסודן בזכויות של האחר. בדרך כלל זה ממון אגב, וזה לא רק ממון. למשל לבייש מישהו. זה לא ממון. יש זכות לאדם לכבוד. אם אני מבייש אותו פגעתי בזכותו, לכן אני צריך לשלם. ואני צריך לשלם בגלל שיש לו זכות לכבוד. ברור, בוודאי, זה אחד התשלומים. מה זה כלפי שמיים? זה כלפי שמיים, זה אותו דבר. התשלום הוא ברגע שביישת אתה חייב לשלם. הכל מופיע בחושן משפט. אז המגדיר של חושן משפט זה לא יחסים ממוניים שבין אדם לחברו, אלא זה יחסים משפטיים שבין אדם לחברו. שהרבה פעמים זה על ממון אבל לאו דווקא. מה מבחין יחסים משפטיים מיחסים אחרים? יחסים משפטיים זה חובות שלי אליך שיסודן בזכות שלך ממני או כלפיי. אוקיי? זה ההגדרה. לעומת זאת, יש בהלכה עוד שני טורים, אבן העזר זה משהו אחר אבל נגיד יורה דעה ואורח חיים, זה מה שנקרא רבנות או דיינות. דיינות זה חושן משפט ואבן העזר, שזה הרובד המשפטי של ההלכה, ואורח חיים ויורה דעה זה הרובד ההלכתי, הלא משפטי של ההלכה. אוקיי? ברובד הלא משפטי, כל החובות שיש הן חובות שאין כנגדן זכות. עכשיו בוא ננסה לחזור רגע לצדקה ולריבית, למה זה מופיע בחושן משפט? כמו שאמרת בצדק, בריבית, אפילו אם שני הצדדים מסכימים אסור לקחת. זה לא בעיה כלפיך, אתה יכול לתת לי מתנות מבחינת חושן משפט, נכון? אם אתה תסכים זה לא גזל, איסורי גזל בחושן משפט אם אתה מסכים אין גזל. אבל בריבית גם אם אתה מסכים יש גזל. למה? לא גזל אלא איסור. למה? כי זה לא תלוי בך, זה מה שהתכוונת כלפי שמיא. הנקודה היא שהחובה שלי לא לקחת ריבית זה לא בגלל שלך יש זכות לקבל הלוואה בלי ריבית, אין לך. לי יש חובה לתת לך הלוואה בלי ריבית. אוקיי? אותו דבר עם צדקה, לעני אין זכות לקבל צדקה, לי יש חובה לתת לו צדקה. אבל זה לא חובה שיסודה בזכות. איפה ההבדל? ההבדל הוא בשאלה מה קורה אם לא מילאתי את חובתי. אז מי ש… אם החובה הזאת שייכת לחושן משפט, אתה יכול לתבוע אותי לדין. נפגעו זכויותיך, אתה עותר לבית הדין, אתה אומר תגנו עליי, נפגעו זכויותיי, והם יכפו אותי לשלם כי יש לך זכות, לא בגלל שלי יש חובה, אלא בגלל שלך יש זכות. אוקיי? לעומת זאת, אם אני לא נותן צדקה לעני או ריבית לקחתי או משהו כזה, הנפגע כביכול לא יכול לעתור לבית הדין, כי אין לו זכות. לי יש חובה. יכול להיות שבית הדין יכפה אותי למלא את חובתי כי יש כלל כזה שבית דין כופין על המצוות. אז הוא יכפה אותי מדין כופין על המצוות, אבל זה לא כפייה של בית דין שיסודה בהגנה על זכויות שנפגעו. אוקיי? תחשבו למשל על… כן, זה סיפור במדרש שאלכסנדר מוקדון הגיע לאפריקי. הוא שמע שיש שם מלך מאוד חכם וכולי, אז הוא הלך לביתו של המלך לראות איך הוא שופט את העם כדי להתרשם מחכמתו. אחד המקרים שהוא ראה שם זה באו שני אנשים לפני המלך, ואחד מהם אומר תראה, אני מכרתי לשני, אני קניתי מהשני שדה, ומצאתי בתוך השדה, בקרקע, מטמון, מטבעות זהב. עכשיו אני רוצה להחזיר לו את זה, זה לא שלי, אני קניתי את השדה, והוא לא מוכן לקבל. והשני המוכר אומר, כשאני מכרתי את השדה, מכרתי את השדה וכל אשר בה. אם הוא מצא מטבעות, המטבעות הם שלו. ויש להם ויכוח כאשר הקונה רוצה להחזיר לו את המטבעות והוא לא מוכן לקבל. אוקיי? טוב, אז הוא כמובן היה הפי אנד, אגדה יפה, הבן של זה עם הבת של זה התחתנו, יקבלו את המטמון והכול נהדר. אבל אני בתור ליטווק כמובן לא מסתפק בסיפורי חסידים האלה, ואני שואל את עצמי אוקיי אבל הדין מה? מה עם הדין? אל תעשה לי פטנטים עם הבן ועם הבת, מה הדין במצב כזה? למה ההלכה לא עוסקת בדין הזה? אין, לא תמצאו, ההלכה לא עוסקת בדין הזה. למה לא? אף אחד לא נפגעו זכויותיו. לכל היותר אתה יכול להגיד על מי יש חובה לתת, אבל השני לא תובע את זכויותיו. בית הדין לא יזקק למקרה שאין עותר. העותר בא ואומר נפגעו זכויותיי תגנו עליי. אם אין עותר בית הדין לא יתערב. לכל היותר אתה יכול לשאול פוסק, לא בית דין, אתה יכול לשאול פוסק מה באמת הדין במצב כזה למי שייך המטמון. אבל זה לא עניין לבית דין. זה לא יופיע בחושן משפט באופן עקרוני, זה אמור להופיע ביורה דעה עקרונית. אוקיי, בסופו של דבר הטענה מה שאני רוצה לומר זה שהאינדיקציה להבדל בין חושן משפט לבין החלקים האחרים זה בדיוק בית הדין. לכן חושן משפט זה קשור לבית דין כיוון שבית. מה לא שמע? יורה דעה אמרת אבן העזר? לא אבן העזר. אבן העזר? לא, אז אמרתי אבן העזר זה פרשיה אחרת הוא שייך לחלק המשפטי של ההלכה. לכן אני מדבר על יורה דעה. מה עם הלוואות? אז הלוואות של עניים. חושן משפט זה הלוואה ודיני ממונות, שמיטת כספים זה משהו אחר זה ביורה דעה. כל הדינים של שמיטה זה עכשיו הרי בין השאר. אז זה לא קשור זה מצווה. זה הכל ביורה דעה. כן, ברור. אז אני רוצה לחדד את זה יותר. תראו, קחו למשל את ריבית. ריבית מופיע ביורה דעה. לספר לכם סיפור. סיפור שרבי חזקאל אברמסקי מספר, סיפר, הוא היה אב בית דין של לונדון, בעל חזון יחזקאל התוספתא. הוא היה אב בית דין של לונדון, ולונדון הייתה עיר גדולה והיו שם כמה בתי דין בערכאות יותר נמוכות והוא היה אב בית דין הגדול. יום אחד בא אליו בן אדם, כך הוא מספר, יום אחד בא אליו בן אדם ואומר לו תשמע, הלכתי לבית דין ההוא ואני תבעתי את פלוני שלקח ממני ריבית קצוצה, והכלל הוא שריבית קצוצה יוצאת בדיינים. מה זה ריבית קצוצה? זה ריבית שקובעים את הריבית בעת הקציצה, בעת ההלוואה. שאני מלווה לך מאה שקל אתה תחזיר לי מאה ועשר. ריבית לא קצוצה זה אני נותן לך מאה ולא קבענו כלום, כשאתה חוזר אתה מחזיר לי מאה ועשר. זה ריבית דרבנן, ריבית לא קצוצה. ריבית קצוצה היא דאורייתא. והכלל הוא שריבית קצוצה יוצאת בדיינים. שאם לקחת ריבית והיא הייתה קצוצה מראש דיינים יוציאו את זה ממך ויחזירו את זה ללווה. ריבית לא קצוצה לא יוצאת בדיינים. אוקיי, זה הכלל. עכשיו בא אותו יהודי לבית הדין הנמוך יותר לפני החזון יחזקאל, לא דברי יחזקאל חזון יחזקאל, והוא אומר לבית הדין תשמעו פלוני הלווה לי כסף בריבית, אני מבקש מכם תוציאו את זה ממנו זה ריבית קצוצה, תוציאו את זה ממנו ותחזירו לי את זה. אז בית הדין דן בזה ואמר לא, זאת לא ריבית קצוצה ואנחנו לא יכולים להוציא את זה. אז הוא אומר להם הבן אדם, כל זה הוא מספר לרבי חזקאל אברמסקי, אז אמרתי להם הוא אומר, תכתבו לי מהיכן דנתוני. מה זאת אומרת? כתוב בהלכה שאתה יכול לבקש מהדיינים שיכתבו לך את נימוקי פסק הדין. למה צריך את זה? כי אתה יכול עם זה ללכת למישהו אחר לעתור או להתייעץ כי אתה חושב שזה לא נכון. ואם לא כותבים לך נימוקים אין לך איך להתמודד עם זה. כותבים לך נימוקים ואז אתה יכול לנסות לערער או להביא חוות דעת אחרות או משהו כזה. בפשטות אין. סיפור מסובך הערעור, זה בהקמת הרבנות הראשית התעורר העניין הזה של הערעור. אגב מה שיש היום בית הדין הגדול של הרבנות הראשית זה בגלל שהבריטים כפו עלינו את זה. הלורד בנטוויץ'. נכון, כל הרבנים לא הסכימו כי הם אומרים שבהלכה אין דבר כזה ערעור. עכשיו זה לא לגמרי מדויק שאין דבר כזה ערעור אבל לא משנה. בכל מקרה אז הטענה היא שהבית דין אומר לו, אז הוא אומר תכתבו לי מהיכן דנתוני? לא רוצים לכתוב לך. לא רוצים. הוא הולך לרבי חזקאל אברמסקי אומר תשמע כך וכך היה, לדעתי זאת ריבית קצוצה, אבל גם אם לא לפחות הם חייבים לכתוב לי מהיכן הם דנו אותי. הם לא כתבו לי אני אפילו לא יכול לתת לך את הנימוקים שלהם. ואז הוא קיבל סטירת לחי שלישית, כי רבי חזקאל אברמסקי אמר לו הם צדקו. לא צדקו בדין של הריבית הקצוצה אלא בזה שלא כתבו לך מהיכן דנתוני. למה לא? אז הוא מסביר, הוא עצמו מביא את הדוגמא הזאת. אז הוא מסביר. מה שריבית קצוצה יוצאת בדיינים זה לא כמו נזיקין, שאם הזקת אתה חייב לשלם, עתרתי לבית הדין, בית הדין יכפה את המזיק לשלם לי, לפצות אותי. ריבית קצוצה יוצאת בדיינים זה מדין כפייה על המצוות. כיוון שאסור לך לקחת ריבית, בית הדין יכריח אותך לא לעשות את איסור ריבית. אבל זה לא מדין הגנה על זכויותיו של מישהו שנפגע. לכן זה מופיע ביורה דעה ולא בחושן משפט, ריבית. כי לך אין זכות לקבל את הריבית. הוא יש לו חובה להחזיר לך את הריבית, אבל לך אין זכות. ואז מה קורה כשאתה מגיע לבית הדין ואתה אומר פלוני הלווה לי בריבית, מה מעמדך בבית הדין? אתה לא בעל דין אתה עד. אתה עד. אתה מעיד שהייתה פה הלוואה בריבית. אתה לא הבעל דין שתובע את הכסף כי הכסף מגיע לו. לא מגיע לך כלום. נכון שאחרי שבית הדין כופים אותו להחזיר את הריבית הוא כבר מחזיר את זה ללווה, לא יזרוק את זה. נתת את זה מרצונך, זה לא היה גזל. לא מגיע לך כלום, הכסף הזה הוא שלו, רק אסור לו להחזיק בכסף הזה. אז שבית הדין יכפה אותו להחזיר את הריבית הקצוצה, זה מדין כפייה למצוות, זה לא בגלל הגנה על זכויותיך. אוקיי? ולכן הוא אומר, לכן אז בלי קשר לשאלה אם זה ריבית קצוצה או לא, אבל גם אם זה היה ריבית קצוצה, הם לא צריכים לכתוב לך מהיכן דנו אותך, כי לא דנו אותך. אתה לא הבעל דין שקיבל את פסק הדין הזה, אתה עד. גמרת להעיד, לך הביתה. אם יגיע לך כסף בדואר תגיד תודה, אם לא יגיע לך כסף בדואר אז לא הגיע. אתה לא צד בעניין הזה, אתה לא בעל דין. בסדר? לכן הם לא צריכים לכתוב לך מהיכן דנו אותך, כי כשיש בעלי דין והם קיבלו פסק דין מותר להם לבקש נימוקים. מה עם נימוקי פסק הדין? דנת אותי, תן לי נימוקים. פה לא דנו אותך, אתה עד. אתה לא בעל דין. אז לא צריך לכתוב לך מהיכן דנו אותך. זאת הדגמה יפה למשמעות של העניין שריבית שייכת ליורה דעה ולא לחושן משפט. אוקיי? כי בעצם היסוד של חושן משפט זה חובות שיסודן בזכויות של האחר. זאת ההגדרה של חושן משפט. עכשיו, זה בעצם אומר כך לגבי השיח של הזכויות והחובות. אז בהלכה יש שיח של זכויות, קוראים לו חושן משפט. חושן משפט עוסק בזכויות שיש לנו, כמובן כנגד כל זכות כזאת יש חובה של האחר, וזה קודם כל עוסק בנושא הזכויות. אבל יש בהלכה גם שיח של חובות שלא מלווה בשיח של זכויות, קוראים לו יורה דעה. נכון, ואת זה אין במערכות משפט רגילות, רק בהלכה. מערכות משפט רגילות, כן בדיוק, מערכות משפט רגילות זה יחסים בין גורמים שונים, אם לזה יש זכות לזה יש חובה ולהיפך. בהלכה יש גם דברים אחרים, אבל לא שכל ההלכה היא אחרת. חושן משפט זה חלק משפטי בהלכה, זה משפט מעצם היותו משפט, זה יחסים בין שני אנשים שהזכות שלך והחובה שלי עומדות זו מול זו. זה ההגדרה של עולם משפטי. החלק המשפטי של ההלכה יש לו מאפיינים משפטיים. מה שקורה במערכות משפט אחרות, שמערכות המשפט האחרות הן רק מערכת משפטית. אין שם הלכה שהיא חלק לא משפטי. מערכות משפט בהגדרה זה מערכות שעוסקות במשפט. בהלכה יש הלכות שהן לא משפטיות. לא, זה בין המדינה לאזרחיה, לא חשוב, ודאי, ברור. אז הזכות של הבן אדם מול המדינה, מול החובה של המדינה, ברור. לכן אם המדינה לא משלמת לי אני יכול לקחת אותה לבית המשפט. לא, אבל גם פה יש שניים, לא תמיד השניים האלה הם אנשים פרטיים, לא משנה, יכול להיות גם זכות של אדם מול קהילה או זכות של אדם מול גורם מוסדי כלשהו. אוקיי? אז זה בעצם ההגדרה של חושן משפט וזה בעצם דרך זה הכנסתי את מושג הזכות. נחזור רגע לרש"י. מה רש"י אומר לנו בפרק הכונס? שאסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו. שואלים עליו הראשונים, הרי יש רק שלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. איפה מצאנו שגזל או נזק הם משלוש העבירות החמורות שדוחות את פיקוח נפש? עוד שנייה, מה? מצוות צדקה היא בין אדם לחברו, לא בין אדם למקום. רגע, זה בדיוק, זה הגדרות קצת שונות. מצוות צדקה היא בין אדם לחברו, לא בין אדם למקום, אבל זאת מצווה בין אדם לחברו, זאת לא חובה כלפי החבר. מצוות בין אדם לחברו זה מצוות, יורה דעה מלא במצוות בין אדם לחברו: צדקה, כיבוד הורים, כבוד רבו, סתם כל מיני דברים, אבל זה לא זכויות של האחר, לכן זה ביורה דעה, לא בחושן משפט. מה שאני רוצה לטעון זה את הטענה הבאה, אולי אני אקדים עוד הקדמה. רבי שמעון שקופ בשערי יושר בשער ה' הוא טוען, הוא שואל, הוא מביא את הקושיה של המהרי באסן. המהרי באסן שואל, זה רבו של הרמח"ל נדמה לי, אז הוא שואל אנחנו יודעים שהכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה. אם מישהו תובע אותי כסף ואני מוחזק בכסף, נטל הראיה הוא עליו. אם הוא לא מביא ראיה, לא יקבל את הכסף. אוקיי? שואל המהרי באסן למה? הרי יש פה ספק איסור גזל. לא יודעים מי צודק, נכון? אז אני בספק איסור גזל. אם ישאירו את הכסף אצלי בגלל שהוא לא הביא ראיה, יש ספק שאני עובר על איסור גזל. ספק איסור לחומרא. צריך להימלט מהאיסור, למה שאני לא אשלם? ובדרך כלל זאת לא שאלה, כי בתביעה רגילה אני לא בספק, בית הדין בספק. אני טוען שהאמת איתי. מה אתם יכולים לכפות עליי להיות בספק? אני אומר לכם שהאמת איתי, בית הדין בספק, למה מה אכפת לי? ויש כן מקרה שבו זה בעייתי. מקרה שהתביעה היא בברי וההתגוננות היא בשמא. ברי ושמא זה מחלוקת אמוראים ולהלכה אנחנו פוסקים ברי ושמא לאו ברי עדיף. לאו ברי עדיף. אם אין מוחזק זה משהו אחר. אם אין מוחזק אז ברי ושמא ברי עדיף. אבל אם הברי תובע ממני ואני… אתה אומר לי נגיד בא מישהו ותובע אותי, לווית ממני כסף. ואני אומר, אתה יודע מה, אני לא זוכר. אולי. הוא לא יקבל את הכסף. ברי ושמא לאו ברי עדיף, כי אני מוחזק. וממוחזק מוציאים בראיות. אי אפשר להוציא ממוחזק בטענות. צריך להביא ראיה. לא מספיק לטעון טענה. אוקיי? אם הכסף צף בנהר, אני לא מוחזק בו וכל השאלה היא מי הבעלים, אז ברי ושמא ברי עדיף. אבל להוציא ממוחזק לא. עכשיו בוא נחשוב על סיטואציה כזאת. מישהו תובע ממני ואני טוען בשמא. אז אומרים לאו ברי עדיף, הכסף נשאר אצלי. פה גם אני בספק, לא רק הדיינים. אז אני בעצמי צריך לחשוש לאיסור גזל. מה תגידו, אני לא יכול לשלם לו, כי אז אצלו יהיה ספק איסור גזל? לא נכון, הוא טוען ברי. הוא טוען ברי זאת אומרת הוא יודע שהכסף הזה הוא שלו, הוא לא בספק. אני בספק. נו, אז למה לא אומרים ספקא דאורייתא לחומרא? תחזיר לו את הכסף כדי לא להיכשל באיסור גזל. ברובד האחר, ברובד הממוני, המוציא מחברו עליו הראיה. ברובד ההוא שיחזיר את הכסף, באיזה רובד שהוא רוצה, רק שיחזיר את הכסף. אז הטענה שרבי שמעון יהיה בא… תולה את זה בקונטרס הספקות, אבל לא… זה מה שהוא טוען. הוא טוען שאיסור גזל שונה מכל שאר איסורי התורה. הוא שונה מכל שאר איסורי התורה. למה? התורה אומרת לא תגזול. מה זה לא תגזול? אל תיקח ממון ששייך למישהו אחר. אבל איפה התורה קובעת איזה ממון שייך למי? לדיני הקניין, כן, דיני הבעלות. איך מעבירים בעלות? איך נהיים בעלים? איפה התורה מסדירה את זה? בשום מקום. מסכת בבא בתרא ידועה בתור מסכת בלי פסוקים. היא עוסקת בקניינים, ובלי פסוקים. יש פה ושם קצת קניינים שיש להם מקור מן התורה, אבל בדרך כלל הקניינים זה… לא מתרשם, כנראה שאין פה חשמל. טוב, בכל מקרה, אז רבי שמעון שקופ טוען שאיסור גזל שונה מכל שאר איסורי התורה. למה? כי כשהתורה אומרת לא תגזול, היא מניחה ברקע שיש דיני קניין. זאת אומרת, ידוע מי הבעלים על מה, ועכשיו אחרי שזה ידוע אומרים לי אסור לך לקחת משהו ששייך למישהו אחר. אז דיני הקניין קודמים לאיסור לא תגזול. מאיפה הם באים? אז הוא טוען שהם באים מהרובד הקדם הלכתי. הוא קורא לזה דיני המשפטים או תורת המשפטים. זה איזושהי מערכת משפטית טבעית שקודמת לציווי שבתורה. כך הוא טוען. ולכן הוא אומר שברור שאיסור לא תגזול לא המציא את דיני הקניין. דיני הקניין כבר היו קיימים. איסור לא תגזול נבנה על גבי דיני הקניין. אחרי שהגדרנו את דיני הקניין, באה התורה ואומרת אסור לפגוע בקניינו של מישהו אחר. אם פגעת בזה, יש איסור לא תגזול. אוקיי? רק בסוגריים אני אוסיף, שהרבה פעמים נוטים… היה פה איזה ויכוח עם הרב ברקוביץ' פה. הרבה פעמים חושבים ש… כשהתורה… שהוא אומר שהמערכת המשפטית קובעת את דיני הקניין, אז היא קבעה שמשהו מסוים הוא שלך. האם מותר לי לקחת ממך את זה? אז הרב ברקוביץ' טען שכן. רק לא תגזול אומר שאסור. זה הרובד של התורה. אבל לפני שבא לא תגזול, רק ברובד המשפטי, קבעו שזה שלך. לא קבעו שאסור לי לקחת משהו שלא שלך, הקביעה הזאת היא קביעה הלכתית. הקביעה של דיני הקניין היא קביעה הגדרתית, אבל אין לה נפקא מינות נורמטיביות, כן? זה לא אומר שאסור או מותר לעשות משהו. אבל זה לא נכון. רבי שמעון שקופ טוען שיש גם איסור לקחת. לא רק שזה שלך, בגלל שזה שלך גם אסור לקחת. איך אני יודע את זה? כי בפרק השני של השער, בשער ה', אז הוא שואל אחרי שהוא קבע את היסוד הזה, אז הוא אומר שמא תאמר למה אני צריך לשמוע בכל הדינים המשפטיים האלה? הרי התורה לא ציוותה על זה. למה אני צריך לשמוע בכל זה? אז ואז הוא אומר, כן, הוא עונה כמו יהודי טוב, הוא עונה בשאלה על שאלה, הוא אומר למה אני צריך לשמוע בכל מה שהתורה כן ציוותה? עד שאתה שואל אותי למה לשמוע בכל מה שהתורה לא ציוותה, תסביר לי למה צריך לשמוע בכל מה שהתורה כן ציוותה. מסברא, שאם הקדוש ברוך הוא מצווה אותי אני צריך לציית. נו, אז הפה שאסר יכול לאסור עוד דברים, אז הסברה גם אומרת שצריך לציית לדיני המשפטים. עכשיו אתם מבינים שאם דיני המשפטים היו רק הגדרות מה שייך למי אבל לא איסור לקחת את זה, אז אין מקום לשאלה של רבי שמעון שקופ. איפה אני שומע להם? אני לא שומע להם בשום צורה. זה שלך ואני יכול לקחת, זאת אומרת אין פה מימד של ציות למערכת משפטית. המערכת המשפטית רק קובעת, הציות מתחיל אחרי שבא לא תגזול. אז הציות הוא בעצם להלכה, לא למערכת המשפטית. אז מה השאלה של רבי שמעון שקופ? ברור שרבי שמעון שקופ מבין שבמערכת המשפטית יש גם איסור לקחת, זה לא רק קביעה עובדתית שהממון הזה שייך לך. אוקיי, אתה יכול להגיד שזה אותו דבר. אז הטענה היא שאם זה שלך אסור לי לקחת. אוקיי, זה בעצם הטענה. עכשיו בואו נראה למה באמת אסור לי לקחת. הטענה היא כזאת. הזכות שלך על הממון היא זכות שנקבעת על ידי תורת המשפטים. האיסור שלי או החובה שלי לא לפגוע בזכות הזאת, הוא יש לו רובד משפטי ויש לו רובד הלכתי של לא תגזול. אבל הזכות יסודה ברובד המשפטי. אז אומר רבי שמעון שקופ, אם אנחנו חוזרים לקושיה של המהרי בסאן, למה בברי ושמא אני לא צריך להחמיר, הרי אני בספק איסור גזל? התשובה היא בגלל שברגע שברמה המשפטית הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה, אז ברמה המשפטית אומרים לי הממון הזה הוא שלך, אתה יכול להחזיק אותו. נכון? ברגע שמשפטית הוא שלי, אז גם אין איסור לא תגזול, כי איסור לא תגזול בסך הכל בא להגיד אם אתה לקחת משהו שהוא לא שלך ברמה המשפטית, עברת גם על איסור לא תגזול. אבל אם ברמה המשפטית החליטו שזה כן שלי, אז מה הבעיה? אני יכול להחזיק בזה ואני גם לא אעבור על איסור לא תגזול. איסור לא תגזול רוכב על גבי הקביעה המשפטית, ולכן ברגע שמשפטית החלטנו שאני יכול להחזיק את הכסף אצלי, אז גם איסור לא תגזול לא יהיה קיים. ממילא אין פה ספק איסור. אם אני טוען שמא, אז משפטית עדיין אומרים לי אתה יכול להחזיק בכסף, ברגע שמשפטית אני יכול להחזיק בכסף, אז גם איסור לא תגזול לא יהיה פה. זה הטענה של רבי שמעון שקופ. בוא נחזור לרש"י. למה רש"י אומר שיש יהרג ואל יעבור על גזל? או על מזיק? הרי יש שלוש עבירות חמורות ולא יותר, גזל הוא לא אחת מהן. הטענה שלי זה שמה שאסור לי לקחת את הממון שלך זה לא בגלל איסור לא תגזול. איסור לא תגזול הוא בגלל שאסור לי לקחת את הממון שלך. זה עובד הפוך. אסור לי לקחת הממון שלך כי יש לך זכות על ממונך. עכשיו, כשאנחנו נמצאים בסיטואציה של פיקוח נפש, אז אומרים לי איסור לא תגזול נדחה בפני פיקוח נפש, הוא לא משלוש עבירות החמורות. נכון? אם אני אקח את הממון שלך או אשרוף את הגדיש שלך, לא עברתי על איסור לא תגזול. זה נדחה, זה פיקוח נפש. אבל עדיין הזכות שלך איפה נעלמה? הרי הגדיש הזה הוא שלך. הפיקוח נפש שלי לא מפקיע את הזכויות שלך. הוא לכל היותר יכול להפקיע את החובות שלי, כי אני בפיקוח נפש, זה דוחה את החובות שלי. אבל איך הפיקוח נפש שלי נוגע בזכויות שלך? לך יש זכויות על הממון. ממילא אני לא יכול לקחת את זה, כי זה הזכות שלך. אתה שואל אותי הרי יש רק שלוש עבירות חמורות? נכון. לא תגזול הוא לא אחת משלוש עבירות החמורות. אם אני אקח את הממון הזה לא עברתי על לא תגזול. עברתי על הרובד המשפטי. לקחתי משהו שהוא לא שלי, לא בגלל לא תגזול, לא תגזול נדחה. תבינו, זה לא אמירה בגלל חומרת איסור. מאיסורים אחרים. אלא בגלל שאני לא זה שיכול להחליט מה לעשות עם הממון שלך. הממון שלך זה זכות שלך, על הזכויות שלך רק אתה מחליט. הייתי קורא לזה פעם שיקולים של טריטוריה. לגבי מה ששייך לטריטוריה שלך רק אתה קובע. אם אני ארצה להחליט משהו על ממון שלך, אני לא יכול, לא כי זה נורא חמור, אלא כי זה לא בטריטוריה שלגביה יש לי זכות להחליט. לא, לקחת על מנת לשלם גם לא. סוף סוף לקחתי משהו שהוא שלך, ושאני אחרי זה רוצה לשלם אז מה? בדיוק. נכון. ביתו של האדם מבצרו. בדיוק. אתה לא יכול להתקרב, למרות שיש לי כמו שאומר הרשב"א, יש לי חובה לתת את הכסף כדי להציל אותך. אני חייב. נכון? ואתה לא תעבור על איסור לא תגזול אם תיקח, כי זה נדחה מפני פיקוח נפש. ועדיין אם אני לא מסכים אסור לך לקחת. כן. אבל אתה לא יכול לקחת. אתה לא יכול לקחת כי אין לך רשות לקבל החלטות על דבר שהוא בטריטוריה שלי. לא בגלל שזה חמור, אלא בגלל הסוג של הבעיה. הסוג של הבעיה זה בעיה טריטוריאלית. זה הנקודה. אתן לכם דוגמה. יש לי איזה חבר בבני ברק ליצן גדול והוא אמר ישבנו פעם ליד שולחן והוא ראה מישהו קורא ספר. אז הוא אמר לו, תראה, אני חיפשתי את הספר הזה כבר הרבה זמן. לא, שם בבית המדרש. אז הוא ישב ליד השולחן והוא קרא את הספר. הוא אומר תראה, אני מחפש את הספר הזה כבר הרבה זמן. יש לי שתי אפשרויות, או לקחת לך את הספר בכוח ולעבור על לא תגזול, או להשאיר אצלך את הספר ואני עובר על לא תחמוד. כיוון שאני בכל מקרה עובר איסור אז לפחות אני אקח את הספר. כן, עכשיו ברור שזה לא נכון וגם הוא ידע שזה לא נכון. אבל אפילו נגיד שזה נכון, למה הסיפור הזה מצחיק? כי על פניו זה נראה נכון, לא, יש לאו בכל מקרה, לפחות שהספר יהיה אצלי. ההחלטה שלך מאוד נכונה, אבל אתה לא יכול לקבל החלטות על הספר שלי. לא בגלל שהחלטה לא נכונה, היא נכונה. פיקוח נפש דוחה גזל. ההחלטה נכונה הלכתית. אבל גם החלטות נכונות אתה לא יכול לקבל בטריטוריה שלי. בטריטוריה שלי רק אני מקבל החלטות. זה הכל. לא כי אתה לא צודק. כשאתה בפיקוח נפש למשל, אז אתה ודאי צודק, אני אפילו חייב לתת לך את הממון שלי כדי שתינצל. לא רק שאתה צודק, אלא גם אני לא צודק. הכל נכון, אבל זכותי להיות לא צודק. זה הטריטוריה שלי. את ההחלטות אני מקבל. כמו שדוגמה אחרת, הגמרא בסנהדרין אומרת אילו התהפך זמרי והרגו לפינחס אין נהרג עליו. כן, פינחס עומד להרוג את זמרי, אז זמרי היה יכול להסתובב, לירות לו בראש. כך אומרת הגמרא, מדין רודף. אז שואלים האחרונים, יש בכלי חמדה בסוף פרשת בלק הוא מביא את זה. שואלים האחרונים, הרי הכלל בדין רודף זה שאם אתה יכול להצילו באחד מאיבריו אסור להורגו. נגיד אני יכול לירות לרודף ברגל ואז אני מציל את הנרדף, הוא לא יוכל להרוג אותו. אז אסור לי להרוג את הרודף, אני צריך לירות לו ברגל. אוקיי? עכשיו פה, זמרי היה יכול להצילו באחד מאיבריו, היה אומר לפינחס רגע רגע רגע אני מפסיק לחטוא. אם הוא היה אומר לו אני מפסיק לחטוא, פינחס לא היה הורג אותו. אז בעצם הוא יכול להינצל בלי להרוג את פינחס. אז מה ההיתר שלו להרוג את פינחס מדין רודף? אז אומר הכלי חמדה תשובה נהדרת. עוד פעם, מה ההיתר של זמרי להרוג את פינחס? הרי הוא היה יכול להינצל גם בלי להרוג אותו, הוא היה אומר לו תשמע אני מפסיק לחטוא. אם יש לך אפשרות להינצל בלי להרוג את הרודף אין היתר להרוג את הרודף. נו, אז למה זמרי היה יכול להרוג את פינחס? אומר הכלי חמדה בשביל שאני רוצה לחטוא. מה זה עסק של סבתא שלך אם אני חוטא? לא חייב לך כלום. אני רוצה לחטוא. עכשיו אתה מאיים להרוג אותי בגלל זה? אני אהרוג אותך מדין רודף. אתה רוצה שאני אפסיק לחטוא רק כדי שאני לא אהרוג אותך? לא חייב לך את זה. אני רוצה לחטוא. שימו לב, לא שזה בסדר לחטוא, אבל אתה לא יכול לתבוע ממני להפסיק לחטוא. תחשבו על סיטואציה יותר מתונה. מישהו מאיים עליי עם אקדח, הוא אומר לי תן לי שקל, אם לא אני הורג אותך. האם מותר לי להרוג אותו? לא לתת לו שקל ולגמור את הסיפור, נכון? האם מותר לי להרוג אותו? מותר. ודאי שמותר. הוא מאיים עליי, לא חייב לו את השקל הזה. הוא רוצה לנצל את הצדקות שלי שאני יכול להציל אותו בלי… להרוג ולכן אני לא אהרוג אותו, ועל זה הוא בונה את המסחטה. הוא עושה לי סחיטה ממני את השקל על זה שאני צדיק. במצב כזה ההלכה מקפיאה את עצמה. אל תהיה צדיק. תירה לו בראש. אה? לא יודע בדיוק מה ההוראות שלהם, אבל ברמה העקרונית אל תהיה צדיק. אף אחד לא אמור לנצל את היותך צדיק כדי להוציא ממך דברים, למרות שהם כשלעצמם לא מצדיקים הריגה. תן לו את השקל וזה ברור שיותר טוב מאשר להרוג מישהו, נכון? אבל לא חייב לו את השקל. אוקיי? מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר, הרי ההחלטה הנכונה לכאורה זה לתת לו את השקל מבחינת השיקול ההלכתי, השקל או להרוג, נכון? אבל בטריטוריה שלי, אתה לא יכול להכתיב לי מה ההחלטה, אם אני אתן לך שקל או לא אתן לך שקל. בטריטוריה רק אני קובע אם אני אתן לך שקל. אתה לא יכול לקבוע שום דבר. אוקיי? זה בעצם הנקודה. עכשיו, אם זה באמת כך, אז זה בעצם מה שרש"י אומר. רש"י אומר, תראה ההחלטה שלך לשרוף את הגדישים כדי להינצל היא החלטה נכונה בשיקול ההלכתי. אבל על הגדישים שלי, אתה לא מקבל החלטות, גם לא החלטות נכונות. על הגדישים שלי רק אני מקבל החלטות. ויכול להיות שעל ההחלטה הזאת אני אתן את הדין בבית דין של מעלה, כי הייתי צריך להשקיע את הכסף הזה כדי להציל אותך ולא עשיתי את זה. אני לא בסדר, כמו שאומר הרשב"א, כן? הרי אני חייב לתת לך את הכסף כדי להציל אותך. נכון? אז אני, יידונו אותי בבית דין של מעלה. וצד זמרי יידונו בבית דין של מעלה על מה שהוא עשה, אבל זה לא מצדיק שאתה תרדוף אותי ותהרוג אותי ותגיד שאין לך דין רודף. לא, אני יכול להרוג אותך כדי להתגונן, ואחרי זה בבית דין של מעלה יידונו אותי על ניאוף, אבל לא על רצח, כי אתה, יש לך דין רודף. מה הייתה השאלה של הגמרא בעצם? מה הייתה השאלה שלו? זאת הייתה השאלה. האם לא תגזול נדחה בפני פיקוח נפש, כמו כל האיסורים, או שיש פה איזה שהוא מימד קדם הלכתי, מימד משפטי, שלמרות שלא תגזול נדחה, הזכויות של הבעלי השעורים הן בעינן ואני לא יכול לגעת בזה. והתשובה הייתה השני נכון. רגע, איזה איסור הלכתי יש בזה? יכול להיות שיש בזה איסור מוסרי, אבל לא איסור הלכתי. מה? כל נזק שעושים לבן אדם אחר זה אסור. אני מדבר על איסור כמו כל איסור אחר שנדחה. בסדר, אבל עדיין עברת עבירה. אסור לך לעשות את זה. השאלה מה תעשה בפועל זה שאלה אחרת. החובה שלך זה לא לעשות את זה. אתה יכול לעשות שיקול קר ולהגיד, אוקיי, בשביל להישאר בחיים אני אעשה עבירה. בסדר, תן את הדין בבית דין של מעלה. זה כמו, אתה יודע, ההלכה אומרת שבשבת אם פורצת שריפה, אז אסור לכבות אותה, אפילו אם כל הבית שלי עולה באש. יותר מזה, הכיבוי של השריפה הוא איסור דרבנן, לא דאורייתא, כי זה כיבוי באופן שאני לא צריך את הפחמים. אם אני צריך את הפחמים, זה מלאכה שצריכה לגופה. אם אני לא צריך את הפחמים, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, איסור דרבנן. אני צריך להפסיד את כל רכושי עלי אדמות כדי לא לעבור איסור דרבנן. אומרים יותר מזה, אסור לי אפילו להוציא רכוש מתוך הבית שזה אפילו לא איסור דרבנן. אסור לי, שמא יבוא לכבות. בגלל שהוא מרוב שהוא בהול על ממונו, הוא יבוא לכבות. עכשיו אני שואל את עצמי מה הייתי עושה במצב כזה, פרקטית? אני נמצא במצב שכל ממוני עלי אדמות, כולל הבית שלי, עולה באש. אני יכול באיסור דרבנן לכבות את האש. אני יודע, יש איסור דרבנן, אומרים לי לא לכבות. בסדר, אני אכבה, אני אשאר עם הרכוש שלי עלי אדמות, ויש לי עוד איסור דרבנן, אצטרך לתת עליו את הדין בבית דין של מעלה. בהחלט אני מניח שהרבה אנשים יעשו את השיקול הזה. יכול להיות, אבל עדיין יש פה איסור. גם לגזול על מנת לשלם, זה גם איסור. אתה לא יכול לגזול על מנת לשלם. אקח לך משהו שלך, כן, אני אשלם לך אחר כך. אין דבר כזה, אני לא יכול לגזול על מנת לשלם. אז הטענה היא, אני לא נכנס לשאלה עכשיו מה הבן אדם יעשה בסיטואציה כזאת, אני שואל מה מותר ומה אסור. יש תוספות בשבת בדף ד'. תוספות מדבר שם מה קורה אם מדביק פת בתנור. מישהו שהדביק פת בתוך התנור לפני שבת, עכשיו הפת תיאפה, סליחה, הוא הדביק אותה בשבת, ועכשיו היא תיאפה במהלך השבת. ברגע שהיא תיאפה הוא מתחייב סקילה מדין אופה. עכשיו הוא יכול לרדות את הפת לפני שהיא נאפית ואז הוא לא עבר על מלאכת אופה ומבשל, אוקיי? והוא ניצל מדין סקילה. כתוב שאסור, ורדיית הפת אסורה. אז אומר התוספות, זה לא יכול להיות, כי ברור שהבן אדם לא ישמע לנו. זאת אומרת הוא יעבור על איסור דרבנן. ולכן הוא מסיק מזה מסקנה שלא יכול להיות שאסרו את זה. והנה פה רואים לא כך, פה רואים לא, בסדר, תעשה את השיקול שתעשה אבל זה לא קשור לשאלה אם זה אסור או מותר. השאלה היא הקביעה היא שזה אסור. זה שאתה בפועל לא תשמע בקול זה, אז לא תשמע. בסדר. מה רצית לשאול? רציתי לשאול אם האם זה בכלל איסור דרבנן להציל את עצמו בממון חברו? איפה זה מופיע בגמרא כאיסור דרבנן? לא, זה לא איסור דרבנן. רש"י אמר, בסדר. אז אמר גזל. זה לא איסור דרבנן. זה לא איסור דרבנן בכלל. זה איסור דאורייתא של גזל. בבקשה. זה איסור דאורייתא של גזל. איסור דאורייתא של גזל להציל את עצמו בממון חברו? כה. גזל, לקחת ממון לא שלך. אז הטענה, בעצם מה שאני רוצה לטעון זה ששיטת רש"י שאדם לא מציל את עצמו בממון חברו נובעת מהתפיסה של איסור גזל. האיסור שלי נדחה מפני הפיקוח נפש שלי, אבל הזכות שלך לא מושפעת מזה שאני בפיקוח נפש. איך הפיקוח נפש שלי מוריד את הזכויות שלך? וכל עוד לך יש זכות, לי אסור לקחת ממך גם בלי איסור לא תגזול. כמו שראינו אצל ר' שמעון שקופ. בגלל שזה שלך, לא בגלל איסור לא תגזול. איסור לא תגזול נדחה. אסור לי לקחת. זה הטענה של רש"י. לא יודע אם לפני משורת הדין זה ביטוי לא נכון, כי זה הדין. רק זה לא דין התורה אלא זה דין שקודם לתורה. לא, זה לא מידת חסידות, זו חובה גמורה. אבל זאת חובה לא הלכתית. זאת חובה גמורה, אבל חובה לא הלכתית. זה לא בדיוק לפני משורת הדין, זה משהו אחר קצת. לפני משורת הדין זו לא חובה. זה מוסר, יש מעלה לעשות את זה. פה זה לא מעלה, אתה חייב. מי שלא עושה את זה הוא עבריין. אבל לא עבריין הלכתי, אלא עבריין מטא-הלכתי. בסדר? זה ה… אז זה, זאת הטענה בעצם בשיטת רש"י. אז זה מצד אחד. יש צד שני למטבע. הצד השני של המטבע, ההלכות בדיני ממונות יש, זאת אומרת, עד כאן ראינו שההלכות בדיני ממונות זה הדבר הכי חמור שיש. אפילו למות לא מפקיע את האיסור הממוני. אתה צריך למות ולא לפגוע באיסור הממוני. מצד שני, יש היבטים שבהם דיני הממונות הם הכי קלים בתורה. למשל, המשנה בבבא מציעא בדף צד אומרת מתנה שומר חינם להיות כשומר שכר. התורה קובעת דיני שומרים. ואנחנו מתנים בינינו שלמרות שאתה שומר חינם תהיה חייב בגניבה ואבידה, ולמרות שאתה שומר שכר תהיה פטור בגניבה ואבידה. אומרת המשנה אפשר. לא רק שאפשר, אומרים כל הראשונים, אלא לא רק שזה חל בדיעבד, מותר לכתחילה לעשות את זה. אין בעיה, תעשה את זה לכתחילה. עכשיו, אתה לא יכול להתנות על איסור חזיר. אני אתנה שמותר לאכול חזיר. אין דבר כזה, נכון? רק בדיני ממונות אתה יכול להתנות. אוקיי? בדיני ממונות אתה יכול להתנות ואז לא יהיה איסור. בדיני ממונות גם קובע המנהג. מנהג המדינה. הכל כמנהג המדינה. תחילת משנה ראשונה בבבא בתרא. בחזיר אין מנהג המדינה. אם מנהג המדינה לאכול חזיר אז מותר לאכול חזיר? לא. אבל בדיני ממונות כן. דינא דמלכותא. בדיני ממונות דינא דמלכותא עובד. אבל המלך לא יכול לקבוע שמותר לאכול חזיר. וגם לא שלא צריך לכבד הורים. גם לא. רק בדיני ממונות. כן, זה כמו שהגמרא אומרת, הרי באופן עקרוני אדם לא מתנה על מה שכתוב בתורה. אתה לא יכול להתנות באיסור, להתנות נגד מה שכתוב בתורה. אבל בדבר שבממון, זה מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, אנחנו פוסקים להלכה כרבי יהודה שבדבר שבממון תנאו קיים. אתה יכול להתנות. נגיד המקדש אישה על מנת שאין לה עליה שאר כסות ועונה, נעזוב את העונה כרגע אבל שאר וכסות, זה תקף. רבי מאיר ורבי יהודה נחלקים בזה. רבי מאיר אומר זה מתנה על מה שכתוב בתורה. התורה אומרת שארה כסותה ועונתה לא יגרע. אומר רבי יהודה בממון אני יכול להתנות על מה שכתוב בתורה. רק בממון. לא, לא. שלאו להתנות, לא מפקיע שום דבר. אתה יכול להתנות על מה שכתוב בתורה. גם זה די פשוט כי זה זכויות. רגע. זה די פשוט כי זה זכויות. יכול… מגיע לזה עוד רגע. בעצם הטענה היא שיש משהו בדיני ממונות שהוא הכי גמיש וקל מכל חלקי ההלכה. אפשר להתנות עליהם, אפשר מנהג המדינה יכול לשנות אותם, דינא דמלכותא יכול לשנות אותם, רק בדיני ממונות. בשאר הדברים לא. אז מצד אחד, לפגוע בדיני ממונות זה הכי קשוח שיש, ייהרג ואל יעבור, אפילו את הנפש אסור לך, אתה צריך למסור בשביל לא לפגוע באיסור גזל, בממון של האחר. רש"י, כן, מדבר לפי רש"י. ומצד שני, זה הכי גמיש שיש. הכי גמיש שיש, להתנות, אפשר לשנות, אפשר, הכל תלוי במה שאתם מחליטים. איך, איך ליישב את שני הצדדים האלה? אני אגיד אולי יותר מזה. מה שרש"י אומר על איסור גזל או היזק בבניין ציון, זה הערוך לנר, בתשובות של הערוך לנר, בניין ציון, יש שם סדרה של כמה וכמה תשובות ושם הוא מרחיב את זה לכל האיסורים שבין אדם לחברו. ייהרג ואל יעבור. למשל הגמרא הרי אומרת מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. אז תוספות במקום אומר מכאן רואים שהלבנה זה ייהרג ואל יעבור. עכשיו על פניו אני חושב שהאמירה של תוספות ממש לא הכרחית בגלל שבפשטות הכוונה היא אמירה אגדית, זו לא אמירה הלכתית. כאילו זה מאוד חמור, מוטב אפילו שתפיל את עצמך לכבשן האש אבל זה לא שבאמת זה מה שאתה חייב לעשות. ותוספות מבין את זה כאמירה הלכתית ממש, והוא תולה את זה בזה שכשהוא מבייש אותו אז דם מסתלק מפניו וזה כמו מוות קצת כזה. טוב, זה נראה כמו דרוש לשבע ברכות, מה מזה להוציא ייהרג ואל יעבור זה נשמע מוזר. בניין ציון טוען שזה אותו עיקרון כמו רש"י. כיוון שיש לך זכות על כבוד אז אני לא יכול לפגוע בכבודך אפילו אם אני אמות. לא כי זה חמור לפגוע בכבודך אלא כי זה הטריטוריה שלך ועל זה רק אתה מקבל החלטות ולא אני. בדיוק כמו שרש"י אומר על גזל. עכשיו ברור שכשהוא אומר ייהרג ואל יעבור על בין אדם לחברו הוא לא מתכוון לייהרג ואל יעבור על צדקה. לתת צדקה לעני זה לא ייהרג ואל יעבור. הוא מתכוון לומר על זכויות של חברו, לא על חובות כלפי חברו. בשביל לא לפגוע בזכויות של חברך, אפילו אם אתה מת אסור לך לפגוע בזכויותיו. זה מה שמתכוון לומר. אז עכשיו מה בעצם זה אומר? יש אני חושב שהצגתי פה הרי סתירה. מצד אחד דיני ממונות זה הדבר הכי נוקשה שיש, עד כדי החיים. לא פוגעים בזה בשום מחיר. מצד שני זה הדבר הכי גמיש שיש. אפשר להתנות על זה, מנהג, דינא דמלכותא, הכל בסדר. הסוד של העניין, אין פה שום סתירה, והסוד של העניין הוא שבדיני, אמרתי שבדיני ממונות אלה של חושן משפט החובה שלי יסודה בזכות שלך. מה זה אומר שלך יש זכות על משהו, נגיד שומר. אז אני הפקדתי אצל השומר את הממון ונגיד שהוא אבד. אז שומר שכר חייב באבידה. יש לי זכות לתבוע ממנו כסף על אבידה. עכשיו אם אנחנו מסכמים שהוא יהיה שומר שכר אבל הוא פטור מאבידה, אין שום בעיה. למה? כי אם זו זכות שלי אני יכול לוותר על הזכות הזאת, נכון? תורה נותנת לי זכות, הזכות היא שלי. אם אני ארצה אני אגבה, ואם אני לא רוצה אני רוצה לוותר על הזכות, לתת לך מתנה. מה, אני לא יכול לתת לך מתנה? למה לא? מה הבעיה? בגלל שזה מוגדר כזכות אז ממילא בן אדם יכול לוותר על זה. במילים אחרות זה עובד כך. אם אני לא ויתרתי על הזכות אז אתה לא יכול לפגוע בה אפילו אם תמות, כי ההחלטות לגבי הזכויות שלי מתקבלות אך ורק על ידי. אבל אם אני רוצה לוותר על הזכות אין שום בעיה. אז השאלה, הגמישות היא מצד בעל הזכות, הקשיחות היא מצד מישהו אחר שהוא לא בעל הזכות. הוא לא יכול לפגוע בזכות בשום צורה, אבל אני, אני יכול לוותר על הזכויות שלי אם אני רוצה. לכן כאשר אנחנו למשל מתנים, שומר שכר מתנה שהוא יהיה כשומר חינם, שהוא לא יהיה חייב בגניבה ואבידה. למה הוא יכול לעשות את זה? כי אני הסכמתי. רק אם בעל הבית מסכים. ברור, אתה לא יכול להתנות בזה בלי שאני מסכים. כשעשינו את חוזה השמירה ואתה התנית ואני התרציתי, הכל בסדר כי הסכמתי. אבל זה לא בגלל שאתה מתנה, זה בגלל שאני מסכים. רק בגלל זה. עכשיו מה קורה? למה זה לא נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה? הרי התורה אמרה ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה, עכשיו אנחנו רוצים לפטור אותו. התשובה היא התורה לא אמרה ששומר שכר ישלם, התורה אמרה שומר שכר חייב לשלם. שלי יש זכות לקבל, וזה נכון, את זה אי אפשר לשנות בחיים. ברור שיש לי זכות לקבל ולך יש חובה לשלם, אלא מה, תמיד אני יכול להגיד בסדר ואני אתן לך מתנה, אני מוותר על הזכות. זה לא נקרא להתנות על מה שכתוב בתורה. שילמת לי והחזרתי לך מתנה, מה הבעיה? מה, אסור לי לתת לך מתנות? להתנות על מה שכתוב בתורה אי אפשר גם בממון. הכוונה שכיוון שבממון היסוד הוא הזכות שלך, אם זה רק זכות, זכות אפשר לוותר עליה. אתה יכול לוותר ולהגיד אני לא רוצה. זה לא נקרא ללכת נגד התורה. התורה לא אמרה שאתה תקבל. התורה אמרה שיש לך זכות לקבל. וזה נכון, יש לך זכות לקבל. אתה יכול רק לוותר ולהגיד אוקיי, אני מוחל על זכותי, לא צריך. קח את זה במתנה. לכן, מה? הצד השני, שכאילו שומר שכר מותר לו להגיד שהוא מוותר על הזכות הזאת של התורה? לא הבנתי את השאלה. אתה מקודם שאלת שבן אדם יכול לוותר על הזכויות האלה שהתורה מחייבת. רבי מאיר ורבי יהודה אתה מתכוון. לא לא לא. כן, רבי מאיר מבין כנראה שאתה לא יכול לוותר על הזכויות האלה כי התורה מטילה עליך חובה ואתה צריך למלא את החובה הזאת. זה לא רק זכות שלי, זה חובה שלך. יכול להיות שהוא אפילו לא עושה הבחנה בין חושן משפט ליורה דעה. אבל להלכה אנחנו פוסקים כמו רבי יהודה. ורבי יהודה אמר שאפשר להתנות על ממון. כן. תראו, למשל, אתן לכם דוגמה. אבל יש זכויות מסוימות שאי אפשר לוותר עליהן. כדוגמה, הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול לכל הדברים האלה? כי זה לא זכות. הוא לא יכול לוותר על זה כי זה לא זכות שלו. אם זה זכות שלו הוא בהגדרה יכול לוותר עליה. אם זה לא זכות אלא משהו קוגנטי מה שנקרא בעולם המשפטי, אז משהו שאי אפשר לוותר עליו, אז זה אומר שזה לא זכות. זה חובה שהקדוש ברוך הוא מטיל, אז אני לא יכול לוותר על זה. זה כבוד התורה, זה לא הכבוד האישי שלי. זאת אומרת שזה לא זכות, זה משהו אחר? חובה. חובה שאין בה זכות. זה יורה דעה, זה לא חושן משפט. כבוד רבו זה יורה דעה, כבוד רבו זה לא חושן משפט. אז אני אשאל אתכם שאלה כדי לחדד קצת יותר את הנקודה. תראו, כמו שאמרתי קודם, בדיני ממונות דינא דמלכותא קובע. אז אם תשאלו עכשיו למשל בדיני שומרים, למעשה, מה שקובע זה לא מה שכתוב בחושן משפט. מה שקובע זה מה שכתוב בספר החוקים הישראלי. מה שקובע הלכתית. ההלכה אומרת שמה שקובע זה בספר החוקים הישראלי, לא מה שכתוב בחושן משפט. למה? מה? כי הכל כמנהג המדינה ודינא דמלכותא וכולי. בסופו של דבר זה מה שקובע בדיני ממונות. אז בעצם כל מה שאנחנו לומדים בישיבה או בבית המדרש בדיני שומרים זה אות מתה. זה לא רלוונטי בכלל. לעומת זאת, כשאנחנו לומדים משפטים, אנחנו לומדים את ההלכה המחייבת. אז עכשיו אולי צריך לברך ברכת התורה ללימודי משפטים, לא ללימודי חושן משפט? הרי אם התורה אומרת שצריך ללמוד את משפט המדינה… לא הבנתי. עשו העתקה לדיני שומרים? לא לא לא. לא עשו העתקה. ממש לא. אולי לימוד משפטים זה מכשיר מצווה ולא מצווה? למה? כי הוא לומד איך שיוכל לפסוק, אבל זה לא הדיון. זה ללמוד את ההלכה, מה זאת אומרת? גם ללמוד הלכה רגילה זה ללמוד איך אני פוסק. זה גם לימוד יותר מזה. למה? לא יודע, זו ההרגשה. אז אני רוצה לומר, לא, זה פשוט מאוד לא מה שאמרתי קודם. הרי כאשר נגיד שבחוק הישראלי שומר שכר פטור מגניבה ואבידה… מאבידה, מגניבה אני לא מניח שהוא יהיה פטור. אבל לא, גניבה, סליחה, לא הוא גנב אלא מישהו אחר גנב, כן מגניבה ואבידה הוא פטור. נניח. אוקיי? מה זה אומר? למה זה תקף? זה לא משנה דיני התורה. דיני התורה הם שהוא חייב. החוק הישראלי רק מחייב אותנו לוותר על זכויותינו. אז ברור שללמוד את החוק הישראלי זה לא ללמוד תורה. התורה זה מה שבאמת מגיע לי. וכמו שאני לא צריך ללמוד תורה כשאתה מוותר, אתה איש פרטי, מוותר, אתה הפקדת ממון, אתה מוותר לשומר על חיובו בגניבה ואבידה. עכשיו כשאני לומד את הפסיכולוגיה שלך למדתי תורה? זה הרי מה שיקבע להלכה, נכון? וזה לא תורה. התורה זה מה הזכויות העקרוניות שיש לך. הזכויות העקרוניות שיש למפקיד אצל שומר שכר זה שמגיע לו תשלום על גניבה ואבידה. זה תורה, ואת זה צריך ללמוד, וזה נכון גם להיום. רק שבנוסף לקביעה של התורה, יש גם ויתור. הוויתור הזה לא קשור לתורה, בני אדם החליטו לוותר. ללמוד על מה הם החליטו לוותר או לא החליטו לוותר זה לא לימוד תורה. פשוט להבין מה הסיטואציה, זה הכל. לכן ללמוד משפטים זה לא לימוד תורה. כשאני לומד משפטים אני סך הכל לומד על מה אנשים ויתרו ועל מה הם לא ויתרו. זה הכל. זה לא לימוד תורה. לימוד תורה זה מה הזכויות העקרוניות שיש. לא שומעים. לימוד תורה זה ללמוד את רצונו של הקדוש ברוך הוא. כשאני לומד על מה בני אדם ויתרו, זה לא לימוד תורה. גם אם זה נמצא בתוך דף הגמרא. מה זה לימוד תורה? ההבנה שבכל ויתור אנושי כזה מקופלת חכמה אלוהית. או שיש לנו סברא, וסברא זה הגיון אלוהי. מנא לן סברא? סברא דאורייתא. זה לימוד תורה. אם זה סתם רצון של בני אדם על מה הם ויתרו ועל מה הם לא ויתרו, זה לא לימוד תורה, זה ידיעת המציאות. זה ההבדל בין משפטים לבין תורה. המשפטן לומד את ההחלטות של בני האדם. לומד התורה לומד את ההגיון האלוהי שמקופל בתוך המציאות הזאת. זה הבדל מהותי. ככה מסביר הרב קוק. לכן הוא אומר, ברגע שאתה לומד תורה בלי הנשמה של התורה, שזה המבט האלוהי, אז התורה הופכת להיות כמו חול. היא הופכת להיות משפטים. ומזה מגיעים לכל מיני תקלות.