פרק הכונס – פרק 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מסגרת דיני נזיקין ואבות הנזיקין
- שלושת האספקטים: תשלום, שמירה, ואיסור
- מקורות לאיסור נזקי ממון והקושי במציאת מקור “מתבקש”
- רמזים בגמרא לאיסור יצירת מזיק ולשון ענישה
- השאילתות והלבוש: לימוד איסור מפסוקי התשלום ותלות בין איסור לתשלום
- אי־חפיפה בין היקף האיסור להיקף חיוב התשלום
- עילת התביעה בנזקי ממון: שמירה או “ממונך הזיק”
- תוספות יום טוב ורש״י על “הכשרתי את נזקו”
- האבן האזל: ניסוח החקירה ונפקא מינה של שמירה שנעשתה בידי אחר
- נטל הראיה: פני יהושע וחזון איש והביקורת על התלות בחקירה
- פירוש הגר״א ל“חב המזיק” ומגמת אחריות מעצם הנזק
- משסה כלב והצעה שהחיוב “עובר” מן הממון לבעלים
- הצעת ביניים: שני גורמים מחייבים יחד ולא “או־או”
- רב דוד פוברסקי: ראיה מאיסור להזיק ודחייתה
- סיום והכוונה להמשך
סיכום
סקירה כללית
השיעור ממשיך את מבוא דיני נזיקין ומבחין בין אדם המזיק לממון המזיק, בין חובת הפיצוי, חובת השמירה במובן המשפטי, ורובד איסורי נפרד שאינו בהכרח חופף לחיובי התשלום. הוא בוחן את אבות הנזיקין ופטוריהם המרכזיים, את מחלוקת חצי נזק תם כממון או קנס והפסיקה שהוא קנס, ואז עובר לשאלה מהו מקור האיסור להזיק בממון והאם ניתן ללמודו מפסוקי התשלום או ממקורות כלליים כמו ואהבת לרעך כמוך ולפני עיוור. בהמשך מוצגת חקירת האחרונים על מה עילת התביעה בנזקי ממון, האם היא הרשלנות בשמירה או עצם היות הדבר ממונו, ומובאות ראיות, נפקא־מינות וביקורות, עד להצעה שהחיוב עשוי להיווצר מצירוף שני הגורמים יחד בלי דיכוטומיה.
מסגרת דיני נזיקין ואבות הנזיקין
הדין מבחין בין מצב שבו אדם מזיק לאדם, שאז משלם חמישה דברים נזק צער שבת ריפוי בושת, לבין ממון המזיק שבו עיקר העיסוק הוא שהממון של אדם מזיק בדרך כלל ממון אחר. המשנה מונה ארבעה אבות נזיקין בור אש ושור, ותחת שור יש קרן שן ורגל, ותחת קרן יש תם ומועד כאשר תם ומועד אינם שני אבות אלא אב אחד שדינו שבתשלומי שלוש הפעמים הראשונות משלם חצי נזק. ההלכה פוסקת שחצי נזק תם הוא קנס מפני שסתם שוורים בחזקת שימור, ולכן מן הדין היה מקום לפטור לגמרי ורק מחייבים חצי כדי להמריץ שמירה. נידונים גם פטורים ייחודיים כגון באש פטור טמון, בבור פטור על נזקי אדם וכלים לפי ההלכה, בשן ורגל פטור ברשות הרבים, ובקרן תם חצי נזק בשלוש הפעמים הראשונות.
שלושת האספקטים: תשלום, שמירה, ואיסור
הוצגה חלוקה לשלושה רבדים בדיני נזיקין: חובת הפיצוי לניזק, חובת השמירה במובן של עילה משפטית לתביעה בחושן משפט, ורובד איסורי נפרד במובן יורה דעה של איסור להזיק או לאפשר שממונו יזיק. נטען שחובת השמירה המשפטית אינה בהכרח גוף האיסור, משום שייתכן מצב של איסור בלי אפשרות תביעה ומצב של תביעה בלי איסור. מודגש שהפסוק ולא ישמרנו בעליו יכול להתפרש כתנאי המקים זכות תביעה לתשלום ולא כלאו המגדיר איסור.
מקורות לאיסור נזקי ממון והקושי במציאת מקור “מתבקש”
היד רמה מציע מקור לאיסור מצד ואהבת לרעך כמוך או לפני עיוור לא תיתן מכשול, והדגש הוא שמדובר באיסור שאינו מחולל כשלעצמו תביעה ממונית אלא שייך להתנהגות ראויה כלפי הזולת. נטען שמקורות אלה אינם מכסים בהכרח כל מקרה, ובכלל ריבוי ההצעות ממקורות שונים כמו השבת אבידה, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, לא תעמוד על דם רעך, מדגיש שאין מקור טבעי יחיד וברור. מובאת גם אפשרות לקשור זאת למצוות דינים כשופטים ושוטרים תיתן לך, אך היא נתפסת כממוקדת יותר בסדר הציבורי מאשר באיסור פרטי. במנחת אשר מובאת טענה שיש איסור מסברא, ונידון האם מדובר באיסור להזיק או באיסור לגרום רע וצער שבנזק יש לו לעיתים תופעת לוואי שכיחה.
רמזים בגמרא לאיסור יצירת מזיק ולשון ענישה
בבא קמא נ״א מובא דיון בבור של שותפים שבו האפשרות ששניהם שולחים שליח לכרות בור נדחית מצד אין שליח לדבר עבירה, ומכאן שכריית בור ברשות הרבים היא עבירה עוד לפני שנגרם נזק בפועל. הובא גם תוספות בתחילת בבא קמא עם מכילתא על כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וההבחנה שאין עונשין מן הדין, ובשם מהר״י כ״ץ מובא שלימוד מן הדין נוגע לאיסור ולא בהכרח לממון, כשהקישור בין “עונש” לבין תשלום נזיקין מעורר קושי ומרמז על מימד עונשי אפשרי.
השאילתות והלבוש: לימוד איסור מפסוקי התשלום ותלות בין איסור לתשלום
בשאילתות בפרשת אמור נאמר דאסיר להון לדבית ישראל לאזוקי אינש ממונא דחבריה, ומאן דמזיק ממונא דחבריה מיחייב לשלומי, דכתיב מכה בהמה ישלמנה, והדברים מציירים איסור הנלמד מן פסוק חיוב התשלום. הלבוש כותב שמדי חיובה תורה אדם המזיק לשלם שמע מינה כשם שאסור לגנוב ולגזול כך אסור להזיק ממון חברו, אך מגדיר זאת כאיסור דאורייתא שאינו לאו. נטען שמכאן משתמעים שלושה חידושים: שיש איסור להזיק, שמקורו בפסוקי התשלום, ושחיוב התשלום נתפס כתוצאה עונשית של האיסור, באופן שמערבב בין חובת השמירה כעילה משפטית לבין איסור.
אי־חפיפה בין היקף האיסור להיקף חיוב התשלום
נטען שהקישור הישיר בין איסור לתשלום בעייתי כי יש מקרים של איסור בלי חיוב תשלום, כמו גרמא שחייב בידי שמים ופטור בידי אדם, ויש מקרים של חיוב תשלום בלי איסור, כמו פתיחת ביבותיהן ברשות הרבים בזמן הגשמים שמותרת אך מטילה אחריות לנזקים. הוצעה אפשרות דחוקה שאף אם האיסור נלמד מתחילה מהחיוב, פטורים ממוניים כמו גרמא אינם פוטרים מן האיסור, אך עדיין נשארת בעיית ההיקפים.
עילת התביעה בנזקי ממון: שמירה או “ממונך הזיק”
המשנה מסכמת הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ, והוצגה אפשרות לקרוא זאת כתלות בין שמירה לתשלום או כשתי קביעות נפרדות. הובאה גרסת הרי״ף שמוסיף “ממונך” ונידונה משמעותה, ונקבע שלמעשה נדרשים שני תנאים לחיוב: שיהיה ממונו ושיהיה חסרון שמירה, אף שהדיון הוא איזה מהם עיקר ואיזה תנאי. הוער שהדרישה לבעלות אינה הרמטית כי שומר וגזלן מתחייבים אף שהבהמה אינה “ממונם” במובן פשוט, ובור ברשות הרבים ואש מעוררים שאלות בעלות וייחוס.
תוספות יום טוב ורש״י על “הכשרתי את נזקו”
בתוספות יום טוב נאמר שהחיוב הוא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו, והדבר נקרא כהבנה שחסרון השמירה הוא עילת התביעה, בעוד שהיות הדבר ממונו הוא בדרך כלל הסיבה שמטילה עליו חובת שמירה אך אינה תנאי מהותי בלעדי. ברש״י על כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו מובאות שתי לשונות: אחת שמפרשת שהנזק “הוכשר” מפני שלא שמר יפה, והשנייה שמפרשת שהכשרתי פירושו שעלי לתקן ולשלם, ונידון האם הלשון השנייה מפחיתה את תפקיד השמירה כסיבת החיוב.
האבן האזל: ניסוח החקירה ונפקא מינה של שמירה שנעשתה בידי אחר
האבן האזל מנסח חקירה האם החיוב בא מחיוב שמירה שנפרץ, או שעיקר החיוב הוא משום שממונו הזיק והשמירה היא פטור של אונס. הוא מציע נפקא מינה במקרה שהבעלים הניח דלת פתוחה ובא אחר וסגר והבהמה חתרה ויצאה באונס, שלפי צד השמירה כעיקר ייתכן פטור כי בפועל הייתה שמורה, ולפי צד “ממונו הזיק” אין טענת אונס לבעלים שלא שמר. נטען שהנפקא מינה חלשה ושניתן לדחותה בדרכים שונות.
נטל הראיה: פני יהושע וחזון איש והביקורת על התלות בחקירה
הפני יהושע טוען שלא מצינו שהמזיק נשבע ששמר כראוי ולכן הניזק צריך להביא ראיה שלא שמרו כראוי, מכוח המוציא מחברו עליו הראיה. החזון איש מעלה אפשרות שהבעלים צריכים לברר כי ההיזק לפנינו והמזיק טוען דבר מחודש, והדבר מוסבר כטענה שהמזיק טוען טענה לא סבירה ששמר כראוי ובכל זאת אירע היזק ולכן נטל הראיה עשוי לזוז אליו מטעמי סבירות טענות, ולא בהכרח מפני שעצם “ממונו הזיק” מחייב. מכאן נטען שגם לשיטת החזון איש ניתן להישאר במסגרת שהרשלנות בשמירה היא המחייבת, והדיון בנטל הראיה אינו נפקא מינה חדה לחקירה.
פירוש הגר״א ל“חב המזיק” ומגמת אחריות מעצם הנזק
הגר״א מפרש שכשהזיק חב המזיק פירושו שכשהשור הזיק הוא חב את המזיק, כלומר השור גורם לבעלים להתחייב, והשאלה בגמרא היא רק על השמטת “את” בלשון ירושלמית. לפי קריאה זו הניסוח מדויק ומרמז שעצם ההיזק הוא שמחייב, ולא בהכרח מנגנון של אשמת שמירה בלבד.
משסה כלב והצעה שהחיוב “עובר” מן הממון לבעלים
בנזקי משסה כלב נאמר שכאשר משסה כלב של אחר המזיק פטור והבעלים פטור, ונמסר בשם אחרונים שגם משסה כלב של עצמו יכול להיות פטור, דבר שנתפס כקשה מאוד אם רשלנות בשמירה היא העילה. הוצע הסבר שלפיו בנזקי קרן החיוב הראשוני חל על הבהמה עצמה, והבעלים נתבעים מכוח העברת החיוב אליהם כבעלי הממון, אך כאשר הבהמה “פטורה” מחמת שיוסתה אין חיוב להעביר. הובאה ראיה מדין שור המדבר ששור תם משלם מגופו ושיש לניזק זכות בשור אף בלא נתבע אנושי, והדבר תומך בתפיסה של חיוב על הבהמה.
הצעת ביניים: שני גורמים מחייבים יחד ולא “או־או”
הוצע שהדיכוטומיה בין “רשלנות בשמירה מחייבת” לבין “ממונו הזיק מחייב” אינה הכרחית, וייתכן שהחיוב נוצר מהצטברות שני תנאים מחייבים יחד: ממונו הזיק והייתה רשלנות שמצדיקה העברת החיוב אליו. לפי זה נטל הראיה נשאר על הניזק להראות רשלנות כדי לתבוע את הבעלים, ובו בזמן ניתן להבין פטור במשסה כלב כי אין חיוב ראשוני על הבהמה שיועבר.
רב דוד פוברסקי: ראיה מאיסור להזיק ודחייתה
רב דוד פוברסקי מבקש לפשוט מן העובדה שיש איסור בממון המזיק שהחיוב ממוני נובע מחובת שמירה, כי אם השמירה היא רק טענת פטור נראה שאין חובה לשמור. הראיה נדחית מפני שהאיסור אינו בהכרח זהה לעילת התביעה הממונית, ומפני שניתן להגדיר איסור כתלוי בתוצאה שעצם היזק בהמתו מיוחס לבעלים בדגם הדומה לשביתת בהמתו בשבת, שבו יש מחלוקת ראשונים אם האיסור הוא על חוסר שמירה או על עצם מעשה הבהמה כ“ידי הארוכה” של האדם.
סיום והכוונה להמשך
השיעור נעצר לפני כניסה שיטתית לסוגיות תחילת פרק הכונס, עם מעבר מתוכנן לעיסוק ישיר בגמרא על היקף חובת השמירה ומה נדרש כדי להיות “מכוסה” מפני תביעה. נמסרו הנחיות טכניות על העלאת קבצים למודל ולדרופבוקס והודגש שבשיעור הבא יתחילו בעבודה רציפה על הסוגיות עצמן.
תמלול מלא
למיוט לכולם, מי שירצה לשאול שילחץ על הספייס ויפעיל אותו זמנית. אוקיי, בואו נתחיל. בשיעור הקודם נתתי איזשהו מבט כללי על דיני נזיקין, הבחנתי שם בין אדם המזיק וממון המזיק ואדם וממון שניזוקים. כן, יש מצב שבו האדם מזיק או ממון מזיק ויש מצב שבו האדם ניזוק והממון גם הוא ניזוק. אמרתי שברמב"ם יש שני קובצי הלכות שונים. אחד מהם מוקדש לממון המזיק והשני זה הלכות חובל ומזיק שזה אדם. ההבדל אם האדם הוא ניזק זה שכשכאדם מזיק אדם אז הוא משלם חמישה דברים, לא רק נזק אלא גם צער, שבת, ריפוי, בושת. אנחנו מתעסקים בעיקר בדיני ממון המזיק, זאת אומרת שהממון של אדם מזיק בדרך כלל ממון אחר, אולי גם אדם אבל בדרך כלל ממון אחר. אמרתי שיש כמה אבות נזיקין, ארבעה מנויים במשנה בתחילת בבא קמא, יש עוד שמובאים אחר כך בברייתות בהמשך, אבל עקרונית מבחינתנו מה שחשוב זה יש בור, יש אש ותחת שור יש קרן שן ורגל. תחת קרן יש קרן תמה וקרן מועדת. עוד פעם קרן תמה וקרן מועדת בפשטות זה לא שני אבות שונים אלא זה אב אחד של קרן שאחד הדינים שלו זה שבשלוש הפעמים הראשונות משלמים רק חצי נזק. דינים ספציפיים כאלה ישנם גם באבות הנזיקין האחרים, באש למשל פטור על נזקי טמון, על זה נדבר בהמשך הפרק. בור פטור על נזקי אדם ונזקי כלים, שור ולא אדם חמור ולא כלים, זו מחלוקת תנאים אבל ככה אנחנו פוסקים להלכה רבי יהודה חולק על זה. ושן ורגל פטור ברשות הרבים, וקרן יש לו פטור על שלוש הפעמים הראשונות שמשלם כמו שור תם חצי נזק. מחלוקת בגמרא בדף ט"ו האם החצי נזק הזה הוא ממון או קנס. להלכה אנחנו פוסקים שזה קנס. ההבדל ביניהם זה התפיסה האם שור תם באופן עקרוני היה צריך לחייב אותי רק התורה עשתה לי הנחה של חצי כי אני לא כל כך אשם השור הוא תם ואז התפיסה היא שהחצי שאותו אני משלם זה ממון כי זה בעצם חיוב שאני הייתי צריך לשלם את כולו אבל עשו לי הנחה. זה הצד של סתם שוורים לאו בחזקת שימור, הייתי אמור לשמור על השור הזה לא שמרתי אז אני חייב לשלם את הכל רק עשו לי הנחה. הצד שכמותו פוסקים להלכה זה סתם שוורים בחזקת שימור, בחזקת שימור פירוש הדבר שאני לא הייתי אמור לשמור על השור השור הוא שמור כל עוד לא הוכח שהוא שור מועד ולכן אם השור הזיק אני אנוס, זאת אומרת אין לי מה לעשות ועקרונית היה צריך לפטור אותי לגמרי ובכל זאת מחייבים אותי לשלם חצי כדי לעודד אותי או להמריץ אותי לשמור על השור ואז התפיסה היא שהחצי הזה הוא קנס כיוון שבאופן עקרוני מן הדין אני פטור לגמרי. חייבו אותי בתור תוספת מעבר למה שאני חייב מן הדין תוספת כזאת היא בדרך כלל היא תמיד קנס. זה באופן כללי. עכשיו אמרתי שיש שלושה שלושה אספקטים של דיני דיני נזיקין. אספקט אחד שמופיע במפורש בתורה זה אספקט התשלום שאם אני או הממון שלי הזקנו אני חייב לשלם לניזק. האספקט השני זה חובת השמירה. אני צריך לשמור על ממוני שלא יזיק. והאספקט השלישי זה האיסור. האיסור האיסור להזיק או איסור שממוני יזיק. יש שאלה אמרתי לגבי האיסור שעליו אני מדבר או חובת השמירה האספקט השני והשלישי יש מהראשונים ומהאחרונים בעיקר בעצם כאלה שמערבבים אותם אנחנו נראה את זה היום. כאלה שמערבבים ביניהם ומניחים שאם יש חובת שמירה פירוש הדבר שזה גוף האיסור שאם לא שמרתי אז עברתי איסור. זה פירוש חובת השמירה. ואני אמרתי שזה לא הכרחי בגלל שיכולה להיות יכול להיות מצב שיש עליך איסור לשמור לא שמרת אז יש איסור או אפשר להגדיר גם אחרת את האיסור נדבר בהמשך היום ובנוסף לזה השמירה גם מהווה עילה נזיקית זאת אומרת זה שלא שמרתי זו סיבה למה אפשר לבוא אליי בטענות ולדרוש ממני פיצוי במובן הזה חובת השמירה היא לא חובה שההלכה מטילה עליי כמו איסור. אלא זאת חובה כלפי הזולת, זאת אומרת הזולת דורש ממני לשמור על הבהמה שלי, ואם לא שמרתי, אז התורה נותנת לו את הזכות לתבוע ממני פיצוי. במובן הזה, חובת השמירה לא מתפקדת במישור של האיסורים, נגיד של יורה דעה. חובת השמירה שייכת לחושן משפט. מה זאת אומרת? אם לא שמרתי, זה מקים עילה לתבוע אותי, לתבוע אותי על פיצוי. לכן, כשאני מדבר פה על חובת שמירה במובן הזה, זה חובת שמירה ששייכת לחושן משפט, לדיני נזיקין שבין אדם לחברו, ולא במובן של אם אני עבריין או לא עבריין. יש חובה, יש איסור, שזה הרובד השלישי שהבאתי קודם. זה מה שהתכוונתי כשאמרתי שדיברתי על חובת השמירה. כשדיברתי על האיסור, אני מדבר על האיסור, איסור שהבהמה שלי תזיק, או חובה, איסור למעול בשמירה, כך שהחובה שלי יכולה להזיק, שהבהמה שלי יכולה להזיק. והאיסור הזה הוא איסור יורה דעה, זאת אומרת הוא לא בהכרח קשור לעילת התביעה הנזיקית. יכול להיות מצב שעברתי את האיסור אבל אי אפשר לתבוע אותי, יכול להיות מצב שאפשר לתבוע אותי אבל לא עברתי איסור. שני דברים בלתי תלויים. לכן אני מתעקש שיש פה בעצם שלושה אספקטים. אספקט אחד זה האיסור, או השלישי בעצם קראתי לזה קודם. אספקט השני זה חובת השמירה במובן המשפטי, זאת אומרת מה נדרש ממני כדי להיות מכוסה, כדי שאי אפשר יהיה לתבוע אותי לתשלום. והאספקט הראשון זה חובת הפיצוי. כאשר הממון שלי הזיק, או אני הזקתי, אני צריך לפצות את הניזק. זאת חובת הפיצוי. אוקיי, עכשיו אני רוצה להמשיך ואני אטען את הטענה הבאה. הראשונים, ובעצם כבר בגמרא אפשר לראות את זה, מניחים כדבר פשוט שיש איסור, שהרובד השלישי שעליו דיברתי, האיסור, גם הוא קיים. והשאלה מאיפה הם לומדים את הדבר הזה? כשכתוב בתורה ולא ישמרנו בעליו, אז לכאורה לומדים מזה את חובת השמירה, אבל כמו שאמרתי קודם, בהחלט ייתכן שחובת השמירה במובן הזה היא רק העילה שמאפשרת לניזק לתבוע ממני פיצוי. זה לא אומר שיש עליי חובה לשמור. זה גם מופיע בתורה בצורה כזאת, ולא ישמרנו בעליו אז הוא יצטרך לשלם. זאת אומרת, זה מובא בתור איזשהו תנאי שמאפשר לשני לתבוע ממני תשלום, אם לא שמרתי אז הוא יכול לתבוע ממני. זה לא מופיע בתור לאו, הישמר פן לא תשמור את בהמתך, או משהו כזה. זה לא מופיע בתורה בצורת לאו. לכן ה"ולא ישמרנו בעליו" הוא לא מקור טוב מספיק כדי להגיד לי שיש איסור בנזקי ממונו. אז מאיפה בכל זאת לומדים את זה? עוד פעם, זה גם כן שיעור פתיחה בישיבות בבבא קמא. כבר בראשונים יש מעט התייחסות לזה. הבאתי קצת את הטור שולחן ערוך ורמב"ם בפעם הקודמת וראינו שמה שזה לא כל כך פשוט, היינו מדברים על האיסור או חובת השמירה כבסיס לתביעה נזיקית. אבל יד רמה למשל בבבא בתרא בפרק שני, הוא טוען שיש מקור לזה מצד ואהבת לרעך כמוך או לפני עיוור לא תיתן מכשול. ואהבת לרעך כמוך, טוב, אם אתה מחויב לדאוג לרעך, אז בפרט אתה צריך גם להישמר שהממון שלך לא יזיק אותו. אפשר להגיד שזה קשור לו"אהבת לרעך כמוך". כאן תשימו לב שבבירור לא מדובר פה על איסור במובן של חושן משפט, זאת אומרת הסיבה למה אפשר לתבוע אותי. זה שאני לא נזהר בכבוד חברי או לא אוהב את חברי זה אף פעם לא מאפשר לו לתבוע אותי במשהו. זה לא קשור לחושן משפט. כאשר אני עובר על איסור ואהבת לרעך כמוך אז נו נו נו אני לא בסדר, הקדוש ברוך הוא יעניש אותי, אבל אין לזה שום קשר לשאלה אם חברי יכול לתבוע ממני כסף. לכן פה בבירור אצל היד רמה שאם הוא נזקק לו"אהבת לרעך כמוך", פירוש הדבר שהוא מחפש איסור לא במובן של חובת שמירה כבסיס לתביעה, תביעת פיצוי, תביעה ממונית, אלא איסור, איסור של יורה דעה כזה, מין מי שלא עושה את זה הוא לא בסדר. המקור של היד רמה לא שומעים אותי? כן כן, אני אומר שהמקור של היד רמה לא מכסה את כל המקרים, כי זה לא מכסה מקרים שבהם למשל לא אכפת לשני שאני אעשה לו נזק ואשלם לו אחר כך. במקרה כזה אין, ואני חושב ש… אז באמת לא יהיה איסור, מי אמר שיהיה איסור? אז יכול להיות שלא יהיה איסור, אבל אני חושב שהפירוש הוא שהיד רמה הבין שהדיון של האיסור הוא לא, הוא לא חשב שבכל נזק יש מרכיב של איסור. הוא רק רצה להגיד מי אמר שאסור להתאכזר לאנשים ולהזיק להם בכוונה, אז זה באמת ואהבת לרעך כמוך. לא, אבל זה די מפצל את זה לשתי פרשות, זה לא אומר שבכל פרשת נזיקין יש איסור. לא לא, לא אמרתי דבר כזה, להיפך, אני אומר בדיוק את מה שאתה אומר. אוקיי, כיוון שהוא הביא את ואהבת לרעך כמוך ברור שהוא לא מבין שיש פה איזשהו איסור כללי על היזק שקשור לחושן משפט, אלא יש איסור יורה דעה שלא קשור להתדיינות ביני לבין הניזק, שאם אני לא נזהר בממון חברי אז אני עובר ואהבת לרעך כמוך. כן, אבל זה לא איסור, אוקיי, אבל זה לא איסור שקשור באופן ספציפי לפרשת נזיקין. ברור שלא, זה ברור כמו שמישהו שיזיק בשבת אז הוא מחלל שבת. זאת בדיוק הטענה, זה בדיוק מה שטענתי, לכן הדגשתי שזה מה שרואים מהיד רמה. אז אני רוצה להבין האם יש מקור אחר שמראה שמישהו כן חשב. לאט לאט, לאט לאט, אני רק מתחיל. היד רמה עצמו הביא עוד מקור מלפני עיוור לא תיתן מכשול. זה גם הקהילות יעקב מביא את זה בבבא קמא בשם היד רמה, ומישהו הראה לו שהיד רמה כותב את זה. גם שם לפני עיוור לא תיתן מכשול שוב פעם הוא מהמשפחה של ואהבת לרעך כמוך. זאת אומרת נכון שלפני עיוור לא תיתן מכשול, כי אנחנו רגילים שלפני עיוור לא תיתן מכשול הכוונה לא להכשיל את השני בעבירה או לא לתת לו עצה שאינה הוגנת, כן, זה שני הדברים שבדרך כלל לומדים מלפני עיוור, עד כדי כך שהמנחת חינוך נדמה לי רוצה לטעון שאין בכלל איסור לשים מכשול לפני עיוור כפשוטו. זאת אומרת לשים מכשול ברשות הרבים כך שהעיוור ייכשל אין איסור כזה, כי חז"ל למדו מכאן רק את עצה שאינה הוגנת והכשלה באיסור. טוב זה מופרך לחלוטין כמובן, ברור לגמרי שיש איסור כזה, חז"ל רק למדו גם את הדברים האחרים. זאת אומרת יש מעבר לפשט יש גם דרשות או הרחבות כאלו ואחרות, אבל מה פתאום להוציא את זה מפשוטו? ברור לגמרי שיש איסור להכשיל עיוור בדרך. ומתוך האיסור הזה אנחנו באמת יכולים להבין למה יש איסור להכשיל עיוור? אז אומר היד רמה, יכול להיות שזה בגלל הנזק שנגרם לו כתוצאה מזה שהוא ייפול לבור, ואם זה כך אז בעצם אנחנו לומדים מהרעיון של לפני עיוור את האיסור הזה לגרום נזקים לאחרים. מקור א' הוא די מפוקפק, הוא די מפוקפק בגלל שלפני עיוור לא תיתן מכשול גם אם לא עשיתי לו שום נזק רק גרמתי לו סבל. אין פה נזק שאני יכול לפצות אותו אולי על זה, אבל גרמתי לו איזשהו סבל. הפשטות המוקד הוא לא על התוצאה שקרתה לחבר, המוקד הוא על עצם גרימת הסבל. זה לא בדיוק האיסור להזיק נדמה לי, מה שמחפשים לפחות בתור איסור להזיק. אבל מעבר לזה, גם אם זה היה מקור טוב עדיין הוא שייך למשפחה של המקור הראשון של ואהבת לרעך כמוך, כי זה באמת איזשהו סוג של איסור שהוא לא קשור באמת לתביעה הנזיקית, הוא לא קשור לחושן משפט. צריך להתנהג יפה כלפי הזולת, זה הכל. אז לכן המקורות האלה יותר ממה שהם מלמדים במה שהם מביאים הם מלמדים במה שהם לא מביאים. זאת אומרת רואים מכאן שהוא איכשהו לא מוצא מקורות של ממש, ואז הוא מחפש סעיפי סל כאלה שתחתיהם אפשר להכניס הרבה מאוד דברים. יש כאלה שתלו את זה אולי בהשבת אבידה, אולי גדר לוונשמרתם מאוד לנפשותיכם, לא תעמוד על דם רעך. כל מיני אחרונים התפרעו פה עם כל מיני מקורות שרק מחדדים יותר את הקושי. וורט חביב עליי ששמעתי פעם מהרב מידן, הוא אומר שהוא מכיר עשרים ושניים תירוצים למה קוראים מגילת רות בשבועות, אבל הוא מכיר רק תירוץ אחד למה קוראים מגילת אסתר בפורים. זאת אומרת לא תירוץ אלא הסבר. כשזה עשרים ושניים זה תירוצים, כשזה אחד זה הסבר. זאת אומרת כשאתה מביא עשרים ושניים תירוצים זה אומר שאף אחד מהם לא מספק, ואז יש לך כל מיני הצעות פרועות יותר או פרועות פחות, כי אין פה משהו שהוא מובן מאליו, משהו שמתבקש. על פורים ומגילת אסתר אף אחד לא מביא תירוצים, זאת אומרת שם ברור שאתה קורא את זה כי זה עניינו של היום. אז גם כאן כל מיני הזדקקות לכל מיני איסורים וסעיפים כאלה ואחרים שאפשר לחבר אותם או אי אפשר לחבר אותם רק מחדדת את העובדה שאין פה באמת מקור מתבקש, מקור טבעי שממנו אפשר ללמוד את האיסור הזה. אז יש עוד שני דברים. יש טענה שזה אולי משום מצוות דינים מהפסוק שופטים ושוטרים תיתן לך או משהו כזה שזה קיים גם אצל בני נח כחלק מזה בעצם אז בית הדין אמור לדאוג לזה שלא יהיו נזיקין. ושוב פעם המוקד הוא מוקד קצת שונה כי זה איכשהו יותר דין על הציבור מאשר דין לאדם פרטי שאסור לו להזיק. עכשיו נכון שאם הציבור צריך לדאוג לזה שלא יהיו נזיקין אז גם כל אדם פרטי במסגרת הציבור אמור לשתף פעולה עם זה ולדאוג גם הוא לעניין הזה אבל עדיין נדמה לי שזה מוקד קצת שונה. אגב זה מקור שנראה לי באמת מתבקש והגיוני מאוד אבל זה בכל זאת מקור קצת שונה זה לא מה שהיינו מחפשים בתור מקור לאיסור להזיק. בספר במנחת אשר כן רב אשר וייס גם כן בבבא קמא בסימן א' הוא טוען שיסוד האיסור להזיק זה מסברא. למה לי קרא סברא הוא אומר סך הכל מדובר פה בסברא ולכן יש איסור למרות שאין לזה מקור ברור. הסברא שלי היא שמותר להזיק. אוקיי אז לשיטתך אין איסור מעניין מה הסברא שלו. אז לשיטתך אין איסור אבל לשיטתו וגם לשיטתי הסברא אומרת שאסור להזיק. זו סברא מוזרה. למה זו סברא מוזרה? למה שיהיה אסור זאת אומרת תשאל כל בן אדם ברחוב שתעצור אותו ותשאל אותו האם יש איסור להזיק האם צריך לדאוג לזה שחברי לא יוזק והוא יגיד לך שכן. לא הוא יגיד לך שכן אבל שאלת המשך קטנה תגלה שהוא אומר כן רק אם זה גורם סבל לשני אם לשני לא אכפת לו אין לו שום בעיה עם זה. אם לשני לא אכפת לו אז באמת מי אמר שיש איסור מה זה קשור? אבל אז אנחנו חוזרים לזה זה לא איסור להזיק זה איסור להציק. לא לא הבנתי. זה איסור לפגוע בשני האיסור לפגוע בשני ולעשות לו רע הוא פשוט כולל גם את נזק כתת קטגוריה אבל אי אפשר לקרוא לזה איסור להזיק ברגע שהנזק לא גורם לשני צער אז אין עם זה שום בעיה. אבל למה זה קשור? אני לא מחפש איסור להזיק מגזירת הכתוב למה לחפש דבר כזה? לא מגזירת הכתוב אני רק אומר שזה לא איסור מיוחד להזיק אם אתה מדבר על האיסור לגרום לשני רע האיסור להזיק לא חייב להיות מיוחד דווקא לו אז מה מה קרה? אז אם זה לא מיוחד דווקא לו אז אנחנו כבר יודעים יש המון איסורים למה לא לפגוע באנשים אחרים. נו בסדר זה באמת מה שהבאתי עד עכשיו מה הבעיה לא הבנתי. כן אבל לא ברור לי מה כל הדיון אם יש איסור להזיק או לא זה פשוט במקרה במקרה רוב הפעמים שמזיקים את השני זה גורם לו צער זה כל הסיפור. נכון מאוד אז יש איסור בזה זה הכל מה הבעיה? אז הנידון הוא האם יש איסור לצער את הזולת? כן אם הבנתי נכון לצער את הזולת או לגרום לו לנזק יש כאלה שתולים את זה בגזל שהבאתי בשיעור הקודם מהטור אם אתה תולה את זה בגזל אז זה כבר אומר יותר מאשר לגרום לו סבל. לא זה כבר דיון אחר בסדר שזה גוזל לו ממון. זה דיון אחר לגמרי לא זה לא דיון אחר זה תשובה אחרת יש כאלה שאומרים שיסוד האיסור הוא באמת לא ספציפי לנזק אלא איסור לפגוע בשני יש כאלה שאומרים שיש איסור ספציפי לנזק כל תשובה והאופי שלה אנחנו לא מחפשים דבר אחד אנחנו מחפשים מה האיסור ויש תשובות שונות. כן אוקיי אבל זה מוצג בצורה מוזרה כי אם יסוד האיסור הוא באיסור לגרום לשני צער אז לקרוא לזה איסור להזיק זה פשוט מטעה כי זה לא האיסור. זה האיסור האיסור הוא להזיק. האיסור הוא לא להזיק במקרה לנזק יש תופעת לוואי שכיחה. האיסור הוא גם לא להרביץ האיסור הוא רק בגלל שלהרביץ כואב אז מה אז אי אפשר להגיד שיש איסור להרביץ מה הבעיה זה לא מבלבל בכלל. לא בגלל שבלהרביץ בלהרביץ זה מאפיין מהותי אם זה לא כואב לשני לא הרבצתי. למה זה מאפיין מהותי? למה אני יכול להזיק לשני לגרום לו נזק והוא לא יצטער מזה ואני יכול גם להרביץ בלי שזה יכאב לו אני יכול הרבה דברים אני אתן לו הרדמה קודם. להרביץ בלי שזה יכאב אני לא אקרא לזה להרביץ. אין שום בעיה אני עושה לו הרדמה קודם הרדמה מקומית. אז זה לא נקרא להרביץ. אז מה אז אם ככה זה לא נקרא להזיק אם אתה לא גורם סבל. באמת? כן. בסדר אבל אלה פלפולים זה סמנטיקה זה לא… טוב בכל אופן בואו נחזור לענייננו יש בש"ס עצמו מי אמר באמת שיש איסור אולי אין איסור למה אנחנו מחפשים? בש"ס עצמו בכמה מקומות משתמע שיש איסור למשל הגמרא בבבא קמא בדף נ"א מדברת על בור של שותפים והגמרא מבררת איך ייתכן מצב של בור ששייך לשני אנשים אז אחת האפשרויות היא אומרת אם שניהם שולחים שליח לכרות בור ברשות הרבים אז הגמרא אומרת זה לא יכול להיות למה כי אין שליח לדבר עבירה אז רואים שכריתת בור ברשות הרבים זה דבר עבירה יותר מזה אגב רואים שכריתת הבור היא עבירה עוד לפני שמישהו נפל לתוכו וניזוק בכל אופן אז רואים שישנה איזושהי עבירה ליצור מזיק אפילו עוד לפני להזיק או לגבי כריתת בור גם בדף ב' הגמרא התוספות המשנה הרי אומרת לא הרי זה כהרי זה ראינו את המשנה בפעם הקודמת אז תוספות שם שואל… מביא מכילתא שבמכילתא כתוב שכתוב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן? כי הכרייה כוללת בתוכה גם פתיחה, אלא ללמדך שאין עונשין מן הדין. רואים שאין עונשין מן הדין. אז במהר"י כ"ץ שמה בשיטה מקובצת מביא שמה שלמדו מהבור זה רק לעניין האיסור אבל לא לעניין הממון. זאת אומרת רואים שיש איזשהו איסור בכריית בור לפחות לשיטתו, אבל זה באמת אפשר היה להתלבט. גם עצם העובדה שמה זה אין עונשין מן הדין, אם מדובר על ענישה אז בפשטות הכוונה לסנקציה על איסור. עצם ראיית הנזיקין כענישה היא באמת בעיה קשה כשלעצמה, אבל זה מה שרואים שמה. יש אולי אגב אם לומדים את זה מלפני עיוור לא תיתן מכשול אז אני חושב שבור הוא באמת המועמד הטבעי ביותר ללמוד עליו איסור מלפני עיוור לא תיתן מכשול, כי המזיקים האחרים הם יותר רחוקים מדין לפני עיוור. בור זה ממש הדבר הזה עצמו. בכל אופן לגבי אדם המזיק אז גם כן יש בכמה מקומות שאדם שמזיק לחברו עובר איסור, אבל אני כרגע מדבר על ממון המזיק. יש בכמה מקומות רואים שקושרים בכל זאת את האיסור עם חובת התשלום. הנה אני אשתף איתכם את הקובץ. תראו פה את השאילתות בפרשת אמור. דאסיר להון לדבית ישראל, בוא נגדיל את זה קצת. דאסיר להון לדבית ישראל לאזוקי אינש ממונא דחבריה. ומאן דמזיק ממונא דחבריה מיחייב לשלומי, דכתיב מכה בהמה ישלמנה. אגב זה הפסוק בפרשת אמור מכה בהמה ישלמנה. אז הוא מביא את הפסוק שמדבר על חיוב התשלום והוא לומד מכאן שאסור לבית ישראל להזיק אחד לחברו ממונו של חברו ומי שמזיק משלם. אז קודם כל הוא לומד שיש איסור. ב' נראה מדבריו שמקור האיסור הוא מהפסוק הזה שמחייב את התשלום. לא מ"לא תגזול" ולא מלפני עיוור ולא משום דבר כזה אלא מזה שכתוב מכה בהמה ישלמנה לומדים שאסור להזיק. זאת באמת טענה מאוד מאוד מרחיקת לכת. כך כותב גם הלבוש דרך אגב. תראו פה. מדי חיובה תורה אדם המזיק לשלם, כמו שחיבה בגונב וגוזל ממון חברו זה ראינו בטור, שמע מינה כשם שאסור לגנוב ולגזול כך אסור להזיק ממון חברו. אלא דבגונב וגוזל החמירה תורה לעבור עליו גם בלאו להלקותו, זה מוזר כי אין מלקות על זה דרך אגב זה לאו שניתק לתשלומין, אבל במזיק אינו אלא איסור דאורייתא. אוקיי? אז מה זה? אנחנו לומדים מגונב וגוזל גם על מזיק, אבל במזיק זה לא ממש לאו, זה איסור דאורייתא שהוא לא לאו. אז מאיפה אתה לומד אותו? מדי חיובה תורה אדם המזיק לשלם. זאת אומרת מזה שהתורה חייבה את האדם המזיק לשלם אנחנו לומדים שיש איסור כמו שיש איסור בגנב ובגזלן. אבל זה לא ממש לומדים את זה מגנב וגזלן כי אז היה פה גם לאו, אלא זו אנלוגיה כזאת. אבל בעצם לומדים את זה מעצם החיוב לשלם כמו שמשתמע בשאילתות. והדבר הזה באמת באמת תמוה. זה דבר תמוה מאוד בגלל שהטענה לפי זה יוצאת שחיוב התשלום הוא בעצם תוצאה של איסור. אז לומדים מכאן בעצם לומדים מכאן שלושה דברים מהלבוש והשאילתות. דבר ראשון שיש איסור להזיק. דבר שני שהאיסור נלמד מהפסוקים שמחייבים לשלם. זה עוד חידוש, איסור ספציפי על נזק כמו שבנימין אמר קודם, פה ממש מדובר על זה. דבר שלישי שלומדים מהם ואני חושב שזה לומדים בעקיפין אבל זה נדמה לי שזה מה שהם מניחים בסאבטקסט, זה שחיוב התשלום הוא תוצאה של האיסור, הוא בגלל האיסור או הוא עונש, כמו שראינו במכילתא בתוספות בתחילת בבא קמא. זאת אומרת שהתשלום הוא בעצם עונש על זה שעברת על האיסור להזיק. נראה לי שזה מסבירים את זה מהסייפא של הפסוק שהשאילתות מביא, מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ששם זה בטוח עונש. בסדר אבל עדיין רואים. לא, אז אומרים שזה אנלוגיה, כמו שמכה אדם יומת, המוות זה עונש. הוא את האנלוגיה, הוא את האנלוגיה עושה לגזל, אני לא יודע, יכול להיות, אבל את האנלוגיה שהוא מביא הוא עושה לגזל, הוא לא הוא לא עושה את האנלוגיה להמשך הפסוק. אבל בסדר, אפשר להוסיף גם את זה. בכל מקרה אבל לענייננו עדיין יוצאים שלושת הדברים האלה, שיש איסור שלומדים אותו מהפסוק שמחייב בתשלום, ושכנראה יש קשר בין האיסור לבין חיוב התשלום. זאת אומרת חיוב התשלום הוא עונש על האיסור. זה שלושה חידושים שכל אחד מהם לא לא חייב להיות. ואז באמת זה גם לוקח אותנו קצת לכיוון שחיוב התשלום הוא בעצם תוצאה של הרשלנות בשמירה במובן המשפטי, זאת אומרת שיש ערבוב בין הרובד השני והשלישי שדיברתי בתחילת השיעור, החובה לשמור והאיסור. החובה לשמור היא היא האיסור, זה גם איסור והעונש עליו זה חיוב התשלום. ואז באמת אפשר יותר להבין את המכילתא שמדברת על אנישם מן הדין בהקשר של חובת תשלום נזיקין, שעל פניו זה מוזר, מה מה זה קשור לעונש, זו חובת פיצוי. אבל מפה באמת רואים שיש פה בכל זאת איזשהו לפחות מימד מימד עונשי. עכשיו יכול להיות שזה רק עונש, סליחה שאני קוטע כל הזמן. עוד פעם? אבל אני רק אומר עכשיו יכול להיות שזה רק רק עונש. אין בכלל מימד משפטי, זה חידוש, אבל יכול להיות אפשר להבין ככה את העניין. כן, אבל זה לא לא סביר, זה לא סביר. טוב, אבל בסדר, השיטה הזאת היא שיטה תמוהה לדעתי, אבל לא, זה תמוה בעיניים שלנו שאנחנו כבר יודעים שיש כזה קטגוריה של משפט פלילי והכל, אבל זה קצת אנכרוניסטי, אני לא יודע אם הם… לא, אני לא חושב, אני חושב שחז"ל והראשונים היו מודעים לזה גם אם לא המשיגו את זה. זה אני חושב שהיו מודעים לזה. אבל אפשר להסתדר בלי זה, זה קוהרנטי. כאילו לא צריכים להגיד שיש כזה קטגוריה, יכול להיות שהכל זה עבירות ועונשים וזהו, מי שמזיק… ואז השאלה מה ההבדל בין איסור לממון. מה, הרי הקטגוריות של איסור וממון מופיעות בגמרא. מה ההבדל? לשיטתך הממון זה בסך הכל עונש על איסור, אז מה מה זה הקטגוריה? אני חושב ששואלים את זה בהרבה דברים כן ילפינן ממון מאיסור. לא משנה, אבל עצם העובדה שעושים שאומרים במקומות מסוימים לא ילפינן מבינים שיש פה שתי קטגוריות שונות. עכשיו יכול להיות שעדיין אפשר ללמוד אחד מהשני במקרים אחרים, אבל עצם ההבחנה הקטגוריאלית קיימת בגמרא. נכון, אבל יש גם אבחנה בתוך איסורים מסוגים שונים, בין שבת לאיסורים אחרים, בין עריות לאיסורים שונים. אז יש איסורים של הזקה בנזיקין. אז זה ממון מאיסור, אבל זה שתי קטגוריות שהם לא שני סוגי איסור. הבנתי. ככה נראה לי. זה גם יעבוד הפוך? מה? אם ניקח שהחיוב תשלום הוא מקור האיסור, אז נגיד משן ורגל ברשות הרבים אז גם לא יהיה איסור? אפשר גם לעשות את זה הפוך. עוד רגע, לכאורה כן, זה מה שיוצא לשיטתם. תכף תכף נראה. מאוד תמוה. נכון, עוד מעט נראה, אני אעיר את זה. בקהילות יעקב גם כן בסימן א' בבבא קמא רוצה להביא ראיה נגד התפיסה הזאת. הוא לא מביא את זה מהלבוש והשאילתות, הוא מעלה הצעה כזאת בשם עצמו. והוא דוחה את זה. הוא אומר זה לא יכול להיות, למה? כי הרי ודאי שמותר לאדם להוליך את בהמתו ברשות הרבים. בגמרא בדף ו' עמוד א' מבואר שאפילו קרן, נזקי קרן זה נחשב מזיק ברשות. אם אתה הולך ברשות הרבים, זכותך ללכת עם הממון ברשות הרבים, רק שאם היא הזיקה בקרן אתה חייב לשלם. אבל זכותך ללכת עם הבהמה שלך ברשות הרבים, רשות הרבים מיועדת להליכה עם בהמות. הרי זאת בדיוק הסיבה למה בשן ורגל אתה פטור. בשן ורגל אתה פטור בגלל שאתה הלכת שמה ומי שמניח את הרכוש שלו ברשות הרבים פשע בעצמו, הוא היה צריך להיזהר כי הוא יודע שאנשים הולכים שמה עם ממונם. אז מכאן אומר הקהילות יעקב רואים שמותר לאדם ללכת ברשות הרבים. מצד שני לפחות בנזקי קרן הוא חייב לשלם גם ברשות הרבים. אז מה זה אומר? שרואים שלמרות שמותר יש חובת תשלום. אז אי אפשר להגיד שחובת התשלום היא עונש על איסור, כי פה יש מצב שאין איסור ובכל זאת יש חובת תשלום. הטענה הזאת היא טענה בעייתית בעיניי. היא טענה בעייתית כי אני לא יודע מאיפה הקהילות יעקב לומד את זה. הרי אם אנחנו מדברים על קרן תמה, באמת אינה חינמי, קרן תמה זה קנס, אין חובת תשלום, רק כי היכי דלינטריה לתוריה. להיפך, מסתדר היטב. בעצם אתה משלם חצי נזק קנס, למה? כי באופן עקרוני אתה לא חייב לשלם, כי עשית ברשות הרבים זכותך ללכת שם, רק אם הבהמה הזיקה התורה בכל זאת מחייבת אותך לשלם חצי כדי לעודד לדרבן אותך לשמור עליה. בסדר, אבל זה אין שום סתירה, זה לא חובת הפיצוי הרגילה. ובשור מועד באמת מי אמר שמותר ללכת איתו ברשות הרבים? יכול להיות שאסור, או לפחות כל עוד אתה לא שומר עליו בצורה מספיק מספיק טובה אתה עובר איסור אם אתה מסתובב איתו ברשות הרבים. בשן ורגל… באמת אין איסור, ואכן אתה גם פטור מלשלם. לכן אני לא כל כך מבין את הטענה הזאת של הקהילות יעקב. עוד משהו אני ארצה לטעון, אז זה בהמשך. הקהילות יעקב מניח שאם מותר לי ללכת עם בהמה ברשות הרבים, אז זה ואני בכל זאת חייב לשלם, אז זה אומר שחיוב התשלום לא כרוך באיסור. אבל זה בכלל לא חייב להיות. יכול להיות שמותר לי ללכת עם בהמה ברשות הרבים ובלבד שאני שומר עליה כמו שצריך, לפחות מנזקי קרן. ואם לא שמרתי אז אני חייב לשלם וגם עברתי איסור. האיסור הוא לא זה שהלכתי עם בהמתי ברשות הרבים, האיסור הוא זה שהלכתי איתה לא בזהירות, שלא שמרתי עליה כמו שצריך. זה דחייה שנייה. ודחייה שלישית שעליה גם אני אגיע בהמשך, הוא מניח שהאיסור זה לא לשמור. אבל אני לא בטוח שזה ההגדרה הכרחית, וזה הרבה אחרונים מניחים, שאם יש איסור, הכוונה איסור על זה שלא שמרתי. אני לא בטוח שזה נכון. כלומר, בהחלט ייתכן שהאיסור על עצם העובדה שבהמתי הזיקה. אותה חקירה שאנחנו דיברנו עליה ביחס לחיוב התשלום, האם זה בגלל הרשלנות בשמירה או בגלל עצם העובדה שבהמה היא שלי, אני יכול גם להגיד אותה על האיסור, לא רק על חיוב התשלום. גם באיסור אני יכול להגיד שהאיסור הוא על זה שלא שמרתי, ואני יכול להגיד שהאיסור הוא איסור כזה כאשר בהמתי מזיקה אני בזה עובר איסור. אם שמרתי כמו שצריך אז אני נפטר, אבל האיסור הוא מעצם העובדה שבהמתי הזיקה. דוגמה לדבר, אולי אני אקדים קצת את המאוחר, דוגמה לדבר אפשר להביא משביתת בהמתו. האור זרוע כבר מביא את זה בדף י"ז. הוא אומר שזה בעצם מחלוקת ראשונים בתחילת פרק מי שהחשיך בשאלה מה גדר האיסור של שביתת בהמתו. כשהבהמה שלי עושה איסור מלאכה בשבת, אני עובר איסור. זה הכלל בשביתת בהמתו. עכשיו, מה הפשט בזה? יש כאלה שמבינים שהאיסור הוא על זה שלא שמרתי עליה שהיא עשתה את המלאכה בשבת. ויש כאלה שאומרים לא. הבהמה היא איזשהו סוג של פריפריה שלי. כשהבהמה עושה מלאכה בשבת זה כאילו שאני עצמי עברתי איסור. לא כי לא שמרתי עליה, אלא זה פשוט ידי הארוכה הבהמה. אז אם היא עושה מלאכה בשבת זה כאילו, כמובן לא באופן מלא, זה לא איסור שחייבים עליו סקילה, אבל זה איסור דאורייתא של שביתת בהמתו. וזה מחלוקת תוספות רי"ד והריטב"א בתחילת פרק מי שהחשיך ועוד. אז לפעמים אפשר לראות שישנם מצבים שהבהמה היא בעצם איזושהי פריפריה שלי או ידי הארוכה שלי, וכשאומרים שיש עלי איסור כשבהמתי מזיקה, אין בהכרח הכוונה שהאיסור הוא זה שלא שמרתי. האיסור הוא עצם העובדה שהיא הזיקה. זה איסור, זה כמו שאני הזקתי. אם שמרתי כמו שצריך יכול להיות שיפטרו אותי כי הייתי אנוס. בסדר. אבל עדיין האיסור הוא עצם זה שהיא הזיקה ולא זה שלא שמרתי. אוקיי? אפשר לנסח את זה שבעצם האיסור הוא בעיקרון בעיקרון האיסור היה עליה להזיק, ואני נכנס במקומה בתור הבעלים. ויש לזה גם קצת ראיות מדיני קרן למשל, ששור תם משלם מגופו. אז זה נראה שהוא עליו מוטל האיסור המקורי. אני אעיר על זה הערה מעניינת בהמשך, אני מקווה שאני עוד אגיע לזה היום, זה הערה מעניינת, אני אחזור אליה בהמשך. אוקיי. עכשיו, התלות הזאת שעושים הלבוש והשאילתות בין האיסור לבין חובת התשלום היא בעייתית באופן כללי, בגלל שאין חפיפה בהיקפים של האיסור וחיוב התשלום. יש מצבים שאני חייב בתשלום ואין איסור, יש מצבים שיש איסור ואני לא חייב בתשלום. לדוגמה, שולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, נראה בהמשך הפרק שלנו, יש מצבים שהמזיק בגרמא. במזיק בגרמא בפשטות יש איסור, חייב בידי שמים, אבל אין חובת תשלום. לפחות לא בידי אדם. ואז רואים שיש איסור ואין חובת תשלום. לחילופין, הגמרא בדף ו' מדברת על מצב שבו אדם לא עובר איסור אבל חייב לשלם. פותקים את ביבותיהם, כי בני אדם יכולים להוציא את הביוב לרשות הרבים בזמן הגשמים, וזה מותר לעשות. אבל יש לך אחריות. אם זה יגרום לנזק אתה צריך לשלם. כך הגמרא בדף ו' אומרת, ו' עמוד ב'. אז רואים שיש מצבים שבהם אין איסור אבל יש חובת תשלום. יש מצבים שבהם יש איסור ואין חובת תשלום. אז קשה להגיד שהאיסור נובע מחובת התשלום. אפשר היה לדחות בדוחק ולהגיד שאחרי שאומרים שיש חובת תשלום והלבוש והשאילתות אומרים כנראה זה מרמז על זה שיש פה בעצם איסור, אבל אחרי שלמדתי שיש איסור להזיק… עכשיו בא הפטור של גרמא. הפטור של גרמא יכול להיות שהוא רק פטור מתשלום, אבל הוא לא פוטר מהאיסור. זאת אומרת, התחלתי בזה שלמדתי את האיסור מזה שהתורה מחייבת בתשלום, אבל עכשיו יש איסור בכל מצב שממוני גורם לנזק. לפעמים, גם אם התורה תפטור מתשלום, זה לא אומר שפוטרים גם מהאיסור. יכול להיות שהאיסור יישאר. אז אולי אפשר גם לדחות את העניין הזה. ועכשיו אני רוצה להתחיל, אנחנו נעשה הפסקה של כמה דקות. אני רוצה להתחיל את ההבנה הזאת במה בעצם עילת התביעה, הרשלנות בשמירה או עצם העובדה שממוני הזיק, מה שקצת דיברתי בפעם הקודמת, קצת יותר להיכנס לדברים האלה ואז להיכנס לשמירת נזיקין, שזה כבר ממש הסוגיה של תחילת הפרק. אז בואו נעצור לשלוש ארבע דקות, שטפו פנים, קחו לכם איזה כוס קפה. אני רואה שיש פה חברה בלי מצלמות, אז אני רק מבקש, כל מי שרק יכול, מי שאין לו סיבה מיוחדת, אנא, הדליקו מצלמות, בסדר? אנחנו, זה אפילו תביעה של האוניברסיטה, לשבת בהרצאות עם מצלמות פתוחות. טוב, אז אנחנו יוצאים לכמה דקות ועוד, נגיד, עוד ארבע דקות נחזור. בסדר. טוב, בואו נתחיל. אוקיי, אני ממשיך. שנייה אחת. טוב, אז כמו שאמרתי, אני רוצה עכשיו להתחיל קצת לגעת באותה חקירה קלאסית של האחרונים לגבי הקשר בין חיוב השמירה לחיוב התשלום, או מה עילת התביעה לגבי חיוב התשלום. יש במשנה בתחילת בבא קמא, מסיימת אחרי שיש ארבעה אבות נזיקין, המשנה מסיימת: הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. אז, נחכה פה רגע. כן, כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. במקרה הזה הניסוח נראה שהשמירה, זה שמטילים עליי את חובת השמירה, זה בעצם מה שמכונן את חיוב התשלום. שמירתן עליך ולכן כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. אפשר היה גם לקרוא את זה באופן… באופן שזה שתי אמירות בלתי תלויות דרכן להזיק ושמירתן עליך, וחוץ מזה כשהזיק חב המזיק, יש חובת שמירה ויש חובת תשלום, אבל זה לא שהאחד הוא בגלל השני. תראו ברי"ף למשל יש הבדל בגרסה. הרי"ף למשל טוען שממונך שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך, רואים פה אין את ממונך. וממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק. מה ההבדל? הרי"ף מביא את זה שדרכן להזיק בממונך ושמירתן עליך. במשנה מופיע רק שמירתן עליך ולא שזה ממונך. יש מהאחרונים שרצו לטעון שהתוספת הזאת של הרי"ף באה לומר בדיוק את הנקודה הזאת, שזה לא שהשמירה היא העילה המחייבת בתשלום, אלא אולי עצם זה שזה ממונך. אז יש המאפיינים של הדבר הזה שזה ממונך ושמירתן עליך. התוצאה היא שכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. אם זה היה ככה אני הייתי אומר הפוך, הייתי אומר ושמירתן עליך וממונך, לא וממונך ושמירתן עליך, כי אם שמירתן עליך מגיע ישר עם הפסוק עם המשפט שכשהזיק חב המזיק, עדיין היה מקום לתלות אותם אחד בשני. אולי כן, אולי לא, אני לא יודע. לענייננו דבר אחד ברור, זה כולם מסכימים, נדרשים שני דברים כדי לחייב אדם בתשלום על נזקי ממונו, נזקים שממונו גרם. דרישה אחת שזה יהיה ממונו, והדרישה השנייה שתהיה רשלנות בשמירה, או שהוא לא שמר כמו שצריך. במילים אחרות, אם זה לא ממוני, או לחילופין אם זה ממוני אבל שמרתי כמו שצריך, אז אני פטור מלשלם. יש דיון כמו שאמרתי קודם באחרונים בשאלה האם הרשלנות בשמירה היא המחייבת בתשלום או שעצם העובדה שזה ממוני מחייב אותי בתשלום. על פניו הקריאה הפשוטה אומרת שזה או זה או זה, אבל כמו שאמרתי לפני רגע, אף אחד לא מתווכח על זה שצריך את שתי הדרישות. צריך את שתי הדרישות, צריך שזה יהיה ממוני וצריך שתהיה רשלנות בשמירה. אם אחת משתי הדרישות חסרה, הבנאדם לא חייב לשלם. אז מה כן הוויכוח פה באחרונים, בראשונים, מה הוויכוח? הוויכוח הוא בשאלה איזו מהדרישה היא עיקרית ואיזו מהדרישה היא תנאי צדדי. והשאלה אם אני חייב לשלם כי ממוני הזיק, רק מה, שאם שמרתי כמו שצריך אני יכול להיפטר, זאת אומרת חוסר השמירה הוא תנאי לחיוב, למרות שהעילה הנזיקית, למה תובעים אותי, בגלל שזה ממוני. ואז בעצם היסוד של התשלום הוא אחריות על מה שעושה ממוני, רק אם שמרתי כמו שצריך אני נפטר. לחילופין לא, יכול להיות שהרשלנות בשמירה היא העילה של התביעה הנזיקית, רק על מה אני חייב לשמור? רק על אותם דברים שהם ממוני. אז לכן ההיותו של הדבר ממוני זה איזה שהוא תנאי, אבל העילה שבגללה תובעים אותי זה הרשלנות בשמירה. עוד הערה שאני צריך להגיד פה, נכון שכולם מסכימים שזה צריך להיות ממוני כדי שאני אתחייב, אבל זה לא לגמרי חד משמעי. למה? למשל כשאני מוסר את הבהמה לשומר, אז בדרך כלל כשאני מוסר את זה לשומר, המטרה היא שהוא ישמור עליה שהיא לא תינזק, שלא תיגנב וכולי, לשמור על הבהמה שלא יקרה לה משהו. אבל התורה מטילה על השומר גם חובה לשמור על הבהמה שלא תזיק, למרות שהבהמה לא שייכת לו היא לא ממונו. ואם הבהמה הזיקה כשאתה השומר, אתה זה שחייב לשלם. חוץ מזה רמב"ם תמוה בהלכות שכירות, אבל זה באמת מוזר. התפיסה הפשוטה, כל הפוסקים מסכימים, זה לפי הגמרא, ששומר ששמר על בהמה והבהמה הזיקה השומר חייב לשלם. הבהמה לא שלו, הרי צריך שזה יהיה ממונך כדי שתתחייב בשמירה. טוב, אז פה אפשר להתחיל להתלבט האם זה נחשב שלו לעניין זה, גם בסוגיית הרהינו לגבי חמץ בפסח בדף ל"ד בפסחים, גם שם הגמרא דנה, יכול להיות שיש לשומר איזה שהוא מימד של בעלות על הדבר שניתן לו לשמירה, זאת הסתייגות אחת אנחנו נגיע לזה לכן אני לא מפרט אנחנו נגיע לזה בעמוד הבא. הסתייגות נוספת זה לגבי גזלן, מה קורה כשגזלן גוזל את הבהמה, גם כן היא לא ממש שלו, אולי היא ברשותו, תלוי אם זה אחרי ייאוש או לפני ייאוש, גם לזה עוד נגיע, אבל גם הוא אם הבהמה מזיקה הוא חייב לשלם. אז רואים שהדרישה שהוא יהיה בעלים היא דרישה עקרונית אבל. זה לא הרמטי. למשל גם מה שהזכרתי גם הפעם הקודמת, בור ברשות הרבים. כשאני חופר בור ברשות הרבים, הקרקע של רשות הרבים היא לא שלי. ואם אני חפרתי בור ברשות הרבים זה לא הופך להיות שלי. הקרקע היא של רשות הרבים, היא של הרבים. אבל התורה העמידה את זה ברשותי כי היכי דליחייב עליה, כדי שאני אתחייב עליה. זה אחד משלושה דברים שהתורה העמידה אותם ברשותו של אדם כדי שיתחייב עליהם. אז רואים מצד אחד שיש דרישה שזה יהיה שלי כדי שאני אתחייב, מצד שני במקום שזה מתבקש, גם אם אני לא בעלים במובן הפורמלי, עדיין אני חייב. אגב, דוגמה נוספת למשל זה נזקי אש, שגם בזה אנחנו עוד נדבר. השאלה אם שייכת בעלות שלי על האש, בפשטות לא. אש זה דבר שאין בו ממש, אין דבר כזה אש שהיא שלי. ובכל זאת אני חייב בנזקיה, בגלל זה אדם המזיק, ממון המזיק, גם על זה עוד נעמוד בהמשך הפרק. אבל עקרונית צריך שזה יהיה שלי וצריך שתהיה רשלנות בשמירה. אז מהו המחייב? אז תראו בתוספות יום טוב על המשנה פה, הוא כותב ככה: ושמירתן עליך שהתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך, או שנמסרו לך לשומרן, או שעשית בהם מעשה שתחייבך בשמירתן, כדאמרינן ושמירתן עליך וכולי, שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. בסדר? אז נראה שהוא מבין שהחיוב שלך בשמירה הוא העילה שבגללה מחייבים אותך לשלם. אתה חייב בנזקים רק בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. ושוב, בדוחק אפשר היה להגיד שזה שפשעת בשמירה, בלי זה אתה לא חייב, אבל לא שהפשיעה בשמירה היא עילת התביעה. בפשטות לא נראה כך. בפשטות נראה שזאת לשיטתו ממש עילת התביעה. ואז באמת יוצא שהדרישה שזה יהיה ממונך, וכך משתמע ממנו, אני חושב שמה שהוא בא להגיד זה שהדרישה שהדבר יהיה ממונך, כמו שראינו בגרסת הרי"ף, היא לא באמת בגלל שזה צריך להיות ממונך כדי שתתחייב בנזקיו. כי אתה לא צריך. למשל שומר, זה לא ממונו והוא חייב בנזקי הבהמה כשהיא גרמה נזק. או גזלן, או אש, או כל מה שדיברנו, כל הדוגמאות שהבאתי קודם. לכן הוא אומר שמה שצריך שזה יהיה ממונך זה בגלל שרק על דבר שהוא ממונך יש עליך חובה לשמור. לכן צריך שזה יהיה ממונך, אבל בעצם המחייב שלך בתשלום זה זה שאתה חייב לשמור או שמעלת בשמירה. זה העילה הנזיקית. התנאי שזה יהיה ממונך זה פשוט כדי שתתחייב בשמירה. אבל זה מה שהוא אומר, אם אתה מתחייב בשמירה לא כי זה ממונך אלא מסיבה אחרת, תראו פה בשורה הראשונה, כן? שהתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך או שנמסרו לך לשומרן. אם יש סיבה אחרת שמכוננת, שמחוללת חיוב שמירה עליך, זה גם טוב. גם אז אתה תהיה חייב, לא צריך שזה יהיה ממונך. ממונך זה רק ההיכי תימצי הרגיל, כי שם בדרך כלל זאת העילה שבגללה אתה צריך לשמור. אוקיי? אז זה מה שיוצא מהתוספות יום טוב. רגע, למה חזרתי על זה פה? דקה אחת. ברמב"ם ראינו כבר בשיעור הקודם באמת שנראה שעצם העובדה שזה ממונך מחייב אותך בתשלום ולא הרשלנות בשמירה. עכשיו בואו נראה קצת את הדברים יותר בפירוט. מה פשר החקירה הזאת? חיברתי פה קבצים. אז האבן האזל, לפני האבן האזל, במשנה בדף ט' עמוד ב', המשנה כותבת: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. תראו פה, כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. זה משנה כזאת עם כמה סיסמאות לקוניות כאלה. אז זה החלק הראשון. אז רש"י שם מביא שתי לשונות להסביר את הדבר הזה. מה הכוונה הכשרתי את נזקו? כלומר אומר רש"י, פה, אם הזיק, הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתי יפה. כך מצאתי. מכאן נראה, כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. מה זאת אומרת? אומר רש"י חבתי בשמירתו, הרשלנות שלי היא זו שגרמה לנזק ולכן תובעים אותי לשלם. לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי לתקן להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר אני חייב לשלם. אז יש מאחרונים שרצו לומר שהלישנא אחרינא בדיוק באה להגיד את זה. ההכשר של הנזק זה לא שהרשלנות… בשמירה גורמת לתביעה. התביעה היא בגלל האחריות כי זה ממוני, רק זה, זה קיים רק על מי שאני חייב בשמירתו, אבל לא שהרשלנות בשמירה הכשירה את הנזק או גרמה לאפשרות לתבוע את הנזק. אז זה כך לומדים כמה אחרונים בדברי רש"י. באבן האזל הוא בעצם הראשון שמציג את החקירה הזאת בצורה לא יודע אם הראשון, אבל הוא בדרך כלל המקור העיקרי שמביאים בהקשר הזה. והנה ידועה החקירה אם חיוב נזיקין הוא מצד שהתורה הטילה דין שמירה על הבעלים ומחויבים בעת חסרון שמירתן, או דהבעלים מחויבים לשלם כשממונם מזיק, ושמירה היא פטור שפטרה תורה לבעלים משום אונס כיוון ששמרו כראוי. והנה מלשון הרמב"ם שכתב כל נפש חיה וכולי הבעלים חייבים לשלם שהרי ממונם מזיק, הרמב"ם שראינו בשיעור הקודם, משמע דזהו עיקר הטעם בחיוב התשלומין ולא דבשביל זה מחויב בשמירה. כן, זאת אומרת הטעם של החיוב בתשלום זה בגלל שזה ממוני, לא בגלל שהתרשלתי בשמירה. והנה אומר האבן האזל, הנפקא מינה מחקירה זו נראה לבאר באופן זה, אם הבעלים לא שמרו בהמתם ואחר שמרה, כגון שהניחוה בדלת פתוחה ובא אחר וסגרה וחתרה. כן, אז הבהמה בעצם אני השארתי דלת פתוחה ובא מישהו אחר ועמד בדלת ושמר על הבהמה או סגר את הדלת, ועכשיו הבהמה חתרה ויצאה מתחת לקיר או מתחת לדלת, לא משנה, חתרה שזה אונס. אז אומר האבן האזל דאין לבוא כאן מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, למה? דזהו דווקא אם הייתה בלא שמירה והייתה יכולה להזיק בלא אונס, אבל היכא דעל כל פנים הייתה שמורה אלא שהבעלים לא שמרו אותה, אז על פי סברא תליא בהאי דינא. כן, הדין במקרה כזה תלוי בחקירה שאמרנו למעלה, ואם חיוב תשלומין מטעם חיוב שמירה אם כן עיקר החיוב שלא להניח בהמה בלתי שמורה, וכיוון דבאמת הייתה שמורה אף שלא הייתה השמירה מצד הבעלים, אבל על כל פנים הא לא הייתה אצלהם בהמה בלתי שמורה. אבל אם נימא דהפטור מצד אונס ובגדר אונס רחמנא פטריה כדאמר בגמרא בריש המניח, אבל עצם חיוב תשלומין בזה דהזיק ממונו הוא עיקר דינא, אם כן לא שייך לבוא כאן מטעם אונס כיוון דהוא לא שמר כלל ואיך יוכל לטעון טענת אונס וכולי. מה הוא אומר? הוא אומר אם אני הנחתי את הבהמה פתוחה בעצם פשעתי בשמירה, עכשיו בא מישהו אחר וסגר את הדלת במקומי נעל אותה, הבהמה יצאה באונס היא חתרה מתחת לקרקע שזה אונס לכל הדעות אם זה היה קורה כרגיל והזיקה. אז אם החיוב בתשלום הוא בגלל העדר שמירה אז פה לא היה העדר שמירה, נכון שלא אני שמרתי אבל הבהמה הייתה שמורה אז אני פטור. אבל אם החיוב הוא אחריות על זה שממוני הזיק אז פה ממוני הזיק, רק אני רוצה להיפטר בגלל ששמרתי כמו שצריך והייתי אנוס, לא נכון, אני לא שמרתי כמו שצריך, מישהו אחר שמר במקומי אבל אני לא עשיתי את מה שהייתי צריך, אז אין עליי פטור של אונס. אתם אני חושב יכולים להבין לבד שהנפקא מינה הזאת היא נפקא מינה די חלשה, אפשר היה להגיד גם אפשר היה גם להפוך את העניין. יש אולי אפשרות להגיד את זה על מקרה אחר, להגיד את זה על מקרה אחר אם למשל השארתי לא בא מישהו אחר ושמר, השארתי את הדלת פתוחה ואז הבהמה חתרה מתחת לקיר, לא יצאה מהדלת הפתוחה. בסדר? במצב כזה אז אני אומר שאם הנזק הוא מחמת הרשלנות בשמירה הוא לא היה מחמת הרשלנות בשמירה לכן אי אפשר לתבוע אותי על בסיס הרשלנות בשמירה כי לא זה מה שגרם לנזק. אבל אם באים לתבוע אותי על הנזק ואני רוצה לטעון ששמרתי כמו שצריך לכן תפטרו אותי כאן יכול להיות שאני פטור וגם על זה אפשר להתווכח. כך שהנפקא מינות האלה הן נפקא מינות מפוקפקות ואני אגיד אולי יותר מזה, כמעט כל הנפקא מינות ומביאים עשרות ומאות נפקא מינות, כל השיעורים על נזיקין על בבא קמא בישיבות נזקקים לחקירה הזאת ומביאים נפקא מינות בה, אני כמעט לא מכיר נפקא מינה לחקירה הזאת. כל הנפקא מינות העצומות שמביאים רובן רובן לדעתי לא מתחילות, זו לא באמת נפקא מינה בחקירה הזאת אפשר לדחות אותן וזה האמת שזה נכון לכמה חקירות מאוד יסודיות למשל החקירה שכן תמיד קופצת… מה שמשנה אם זה הותרה או דחויה, אין בזה שום נפקא מינא אחת אפילו לחקירה הזאת. מה שמשנה אם זה הותרה או דחויה? אין בזה שום נפקא מינא. בסופו של דבר אסור לך לעשות משהו שלא נדרש לצורך הפיקוח נפש גם אם זה הותרה. זה שזה הותרה זה יפה, אבל זה הותרה לצורך פיקוח נפש, אם זה לא צריך אז לא. ואם זה לצורך הפיקוח נפש אז מותר גם אם זה דחויה. אז מה הנפקא מינא? מה תגיד שאני צריך לעשות תשובה כי בכל זאת יש פה עבירה אם זה דחויה? רק שהיא נדחתה, האיסור נדחה אבל עדיין עברתי עבירה אז אני צריך לעשות תשובה? שטויות כמובן. לא צריך לעשות תשובה על דבר שיש עלי מצווה לעשות אותו, לא רק שמותר לי לעשות אותו, יש עלי מצווה לעשות אותו. במסגרת התשובה אני גם אגיד שאני מקבל על עצמי להבא לא לחזור אל זה החטא לעולם, שכשיבוא פיקוח נפש אני לא אחלל שבת? זה חלק מהתשובה? להתחרט ולקבל להבא לא לחזור על זה שוב? ברור שלא צריך לעשות תשובה על דבר כזה, להיפך, מגיע לי שכר על דבר כזה. קיצור, אני לא מכיר שום נפקא מינא בין הותרה לדחויה בעניין הזה. וגם פה באמת החקירה הזאת, למרות שהיא חוזרת ובכל מקום מביאים עליה כל מיני נפקא מינות, שתסתכלו טוב טוב על הנפקא מינות שמביאים, אתם תראו שבאמת כמעט את כולן אפשר לדחות. והנפקא מינא הקלאסית ביותר שמביאים בהקשר הזה, זה הנפקא מינא של חובת הראיה. המחלוקת של הפני יהושע והחזון איש, זה ידוע, כל האחרונים מביאים את זה. הפני יהושע בתחילת הפרק שלנו, בדף נ"ו עמוד ב', אומר ככה, אומר ככה, ולא מצינו בשום מקום שיצטרך המזיק להישבע ששמרו כראוי, אלא נראה דאדרבה, ניזק מחויב להביא ראיה שלא שמרו מזיק כראוי. נגיד שהבהמה שלי הזיקה את הבהמה של חברי, ידוע, היא בהמה שלי והיא הזיקה, אין ויכוח על העובדות האלה. השאלה אם אני התרשלתי בשמירה או שמרתי כמו שצריך. אומר הפני יהושע, לא שמענו בשום מקום שהמזיק יצטרך להישבע ששמרו כראוי. נטל הראיה מוטל על הניזק. ולמה? כי מי זה המוציא פה? המוציא מחברו זה הניזק, הוא רוצה שהמזיק ישלם לו. אז הוא המוציא מחברו, תביא ראיות שבאמת מגיע לך. כך טוען הפני יהושע. ולכן הפני יהושע מבין שנטל הראיה מוטל על הניזק. אבל החזון איש אומר הפוך. ויש לעיין, כן, פה. ויש לעיין בבעלים אומרים ששמרו כראוי, אי על הבעלים לברר בעדים או על הניזק לברר שפשעו הבעלים? ומשמע דעל הבעלים לברר, כיוון דהיזק לפנינו חשיב, המזיק הוא טוען דבר מחודש ועליו לברר, וכולי. מה הוא אומר החזון איש? הוא טוען שחובת הראיה היא על המזיק. עכשיו זה מוזר, הרי המוציא מחברו זה הניזק, אז איך אתה יכול להטיל את חובת הראיה על המזיק? המזיק צריך להביא ראיה כדי להיפטר. אז אומר החזון איש, אז מסבירים האחרונים בדעת החזון איש שהחזון איש מבין שהמחייב בתשלום הוא עצם העובדה שממוני הזיק, לא הרשלנות בשמירה. הטענה ששמרתי כמו שצריך היא טענת פטור. ולכן הם אומרים ככה, אם באמת זאת התפיסה, אז הרי זה שהשור שלי נגח את השור שלך זה כבר ידוע. זאת אומרת, השור ששייך לי הזיק. אז קודם כל אני חייב לשלם. עכשיו אני רוצה לטעון ששמרתי כמו שצריך ולהיפטר, זאת כבר טענת פטור. אם אני רוצה להיפטר, שאני אביא ראיה כדי להיפטר. אני חייב כל עוד לא הוכחתי ששמרתי כמו שצריך. לכן אומר החזון איש שנטל הראיה מוטל על המזיק, למרות שהוא הנתבע פה. הפני יהושע טוען שהרשלנות בשמירה היא המחייבת בתשלום, אז מה? אז כל עוד הניזק לא הוכיח שהתרשלתי בשמירה, מי אמר שאני בכלל חייב לשלם לו? שיוכיח שהתרשלתי בשמירה כדי להראות שאני חייב לו כסף. החזון איש, שהוא אומר שנטל הראיה הוא על המזיק, זה בגלל שהוא טוען שעצם העובדה שממוני הזיק היא כשלעצמה מחייבת אותי בתשלום. אני רק יכול להיפטר אם אני אוכיח ששמרתי כמו שצריך, אבל בשביל זה נטל הראיה הוא עלי, אני צריך להוכיח ששמרתי כמו שצריך. ככה מסבירים בדרך כלל, רב שמואל וכולם הולכים אחריו כצאן לטבח, אבל האמת היא שזה לא נכון. כשמסתכלים בחזון איש ברור לגמרי שלא זה מה שהוא אומר. תראו עוד פעם, אני מביא עכשיו את לשונו. ומשמע פה, ומשמע דעל הבעלים לברר, כיוון דההיזק לפנינו, חשיב מזיק כטוען דבר מחודש ועליו לברר. מה הוא מתכוון לומר? נדמה לי שמה שמתכוון לומר זה שהרי בסופו של דבר אדם צריך לשמור את ממונו שלא יזיק. נכון? עכשיו אתה טוען ששמרת כמו שצריך ובכל זאת זה קרה. זאת טענה לא סבירה. כי אם שמרת כמו שצריך, שמירה כמו שצריך פירושה שמירה כזאת שלא סביר שיקרה נזק. זה הפירוש לשמור כמו שצריך. נראה זה גם בתחילת הפרק שלנו. אז אם זה ככה בעצם הטענה שאתה טוען היא טענה לא סבירה. אתה טוען שמרת כמו שצריך ובכל זאת קרה נזק. השני אומר ההוא לא שמר כמו שצריך ולכן קרה הנזק. זאת טענה סבירה. נטל הראיה מוטל על מי שטוען טענה לא סבירה, אפילו שהוא המוחזק. השני הוא המוציא מחברו, הניזק הוא המוציא. אבל כיוון שהמזיק שהוא המוחזק טוען טענה לא סבירה, נטל הראיה מוטל עליו. כך אומר החזון איש. זה חידוש מעניין. הוא רוצה לטעון שנטל הראיה לא נקבע רק לפי השאלה מי מחזיק בממון, אלא מה שמשחק פה תפקיד גם הסבירות של הטענות של שני הצדדים. אם יש צד שטוען טענה מאוד לא סבירה, הוא הופך להיות זה שנטל הראיה מוטל עליו. ואם זה באמת כך, אז יוצא שגם החזון איש מניח שנטל הראיה בסיסית מוטל על הניזק. רק כיוון שפה יש טענה לא סבירה של המזיק, לכן משיתים עליו את נטל הראיה. או במילים אחרות, גם החזון איש וגם הפני יהושע מסכימים שהרשלנות בשמירה היא המחייבת בתשלום. אם אנחנו הולכים עם הכיוון הזה. לכן הנפקא מינה הזאת גם לא נפקא מינה כל כך ברורה, לפחות לכיוון אחד. זאת אומרת, מי שאומר שנטל הראיה הוא יהיה על ה… נגיד ככה, מי שאומר שהאחריות על ממוני שהזיק היא המחייבת בתשלום והרשלנות בשמירה פוטרת, וודאי יגיד שנטל הראיה הוא על המזיק, כמו החזון איש. אבל מי שאומר שהרשלנות בשמירה היא המחייבת, יכול להגיד בין את החזון איש ובין את הפני יהושע. התלות היא רק לכיוון אחד, לא לשני כיוונים. עוד מעט נראה גם בהמשך עוד אני אפגום עוד יותר בנפקא מינה הזאת. יש פה גם איזה רק אנקדוטה מעניינת אז אני אביא גם את זה. יש בגמרא בדף ו', הגמרא אומרת כשהזיק חב המזיק, שואלת הגמרא חב המזיק? חייב המזיק מיבעי ליה. מה זה כשהזיק חב המזיק? כשהזיק חייב המזיק. אמר רב יהודה אמר רב האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא. נו לשון קלילה, לא מדויקת כזאת, אז אומר חב אבל בעצם היה צריך להגיד חייב. כך לומדים בדרך כלל. אבל הגר"א יש פה פירוש גאוני. הגר"א טוען כשהזיק חב המזיק הכוונה חב כשהזיק השור הוא חב את המזיק, את בעליו, לשלם. ולכן לא שנו חייב המזיק אלא חב המזיק. רק השאלה הייתה למה כתוב חב המזיק ולא חב את המזיק? אז על זה עונים תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא. השמטה של האת, לא המעבר של החייב לחב. כי אחרת אומר אז למה בשאר המשניות כתוב תמיד חייב ולא כתוב חב, מה בדיוק המשנה הזאת זה תנא ירושלמי כזה מוזר שמקצר בלשונו? כל הקטע הזה ממש מוזר. הגר"א מציע פה פתרון ממש גאוני. הוא אומר כשהזיק חב המזיק זה מנוסח במדויק לגמרי. כשהזיק השור הוא חב את המזיק, הוא גורם למזיק להתחייב בתשלום. רק השאלה היא למה כתוב חב המזיק ולא חב את המזיק. אז על זה אומרים זה תנא ירושלמי שנקט לישנא קלילא כמו בן גוריון כן שהשמיט את האת, בן גוריון היה מדבר בלי את. אז ככה אומר. עכשיו לפי הקריאה הזאת מה זה כשהזיק חב המזיק? השור חייב אותי לשלם. מה זאת אומרת? די ברור שמה שמחייב אותי בתשלום זה לא הרשלנות בשמירה, אלא עצם העובדה שהשור הזיק זה מה שחייב אותי לשלם. לא הרשלנות בשמירה אלא עצם העובדה שממוני הזיק. נדמה לי שגם זה כתוב שם. בכל אופן. אני אביא אולי עוד הסתייגות מהנפקמינא הזאת. יש בגמרא בדף כ"א, הגמרא מדברת על משסה כלב. אם אני משסה כלב בלא יודע מה בכבשה, והוא נושך אותה או שהוא מזיק אותה, אז אני חייב לשלם. מה קורה אם אני משסה כלב של חבר שלי בבהמה של גורם שלישי? אז אומרת הגמרא אני פטור כי הכלב הוא לא שלי, והוא פטור כי הוא לא אשם, אני שיסיתי את הכלב. זה גמרא מביאה שמה שאני פטור. אז יש שם כמה אחרונים, איילת השחר מאריך בזה והחזון איש והפני יהושע, כולם, גם החזון איש וגם הפני יהושע, שימו לב זה בכלל מעניין, אומרים מה קורה אם אני שיסיתי כלב שלי עצמי, לא של מישהו אחר. בגמרא מדובר ששיסיתי כלב של חברי. מה קורה אם שיסיתי כלב שלי עצמי בבהמה של מישהו אחר? אומרים האחרונים האלה אני פטור. שיסיתי כלב שלי עצמי, אני פטור. עכשיו תבינו, אם הכלב נמצא במלונה ואני פתחתי את הדלת או לא נעלתי אותה כמו שצריך והוא יצא ונשך, אז אני חייב. אז כשאני שיסיתי, לא רק אפשרתי לו לצאת אלא אני זה שגרמתי לנזק, אז אני אהיה פטור? איך אפשר להגיד דבר כזה? זה לא יעלה על הדעת האמירה הזאת. קצת דומה לזורק כלי מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף או בא אחר ושברו, אז יש צד בגמרא ששניהם פטורים. מה קורה אם אני זרקתי מראש הגג ורצתי מהר למטה ושברתי אותו רגע לפני שהוא הגיע לקרקע? יש מאחרונים שרוצים לטעון שגם אז אני פטור. אני על השבירה אני פטור כי כשזרקתי מלמעלה זה כבר היה שבור, ויש זרקתי מלמעלה אני פטור כי בסוף בסוף לא זה מה ששבר את הכלי. כאילו שיש פה שני בני אדם רק במקרה זה שני בני אדם האלה זה אני. אז פה יש בדיוק אותו דבר. כשאני משסה כלב של מישהו אחר, אז הוא פטור כי הוא לא אשם, ואני פטור כי הכלב הוא לא שלי. אבל אם אני משסה כלב שהוא שלי, אז אני גם אשם וגם הכלב שלי. איך אפשר לפטור אותי על דבר כזה? אם אני לא שומר עליו והוא מזיק אני חייב, אז אם אני גרמתי לנזק באופן אקטיבי, אז אני אהיה פטור? איך אפשר להגיד דבר כזה? הדרך היחידה להבין דבר כזה, כאן אני חוזר למה שבנימין רצה להגיד קודם, נדמה לי שהדרך היחידה להסביר את הדין הזה זה לומר כך, לפחות בנזקי קרן: כאשר הכלב מזיק, מי שחייב לשלם זה הכלב. רק לא מעמידים כלב בבית דין, לכלב אין ממון. החיוב עובר לבעליו. וזאת בעצם המשמעות שאני חייב באחריות הנזקים שממוני גורם. בעצם ממוני הוא זה שחייב בתשלום, רק אני הבעלים, אני יש לי את הכיס, אני בעל הממון, אני הבן אדם, אותי אפשר לתבוע, אז לכן מעבירים את התביעה אליי. עכשיו תראו. אולי אני אביא רק דוגמה. הגמרא מדברת על שור הפקר שנגח, שור המדבר, כן? זה גמרא אומרת נגיד שור המדבר נגח ועכשיו בא מישהו וזכה בו. אומרת הגמרא לא יעזור לו, הניזק יש לו זכות בשור לפני שאתה תפסת את השור, כי שור שנגח משלם מגופו, שור תם, משלם מגופו. אז לניזק יש בעצם זכות בשור לפני שאתה באת ותפסת אותו. אז מה פירוש כשהשור היה הפקר, אז מה זאת אומרת הוא משתלם מגופו ולכן הוא שייך לניזק? מי חייב לניזק את התשלום הזה מגופו של השור? אין פלוני נתבע. רואים פה שיש חיוב על השור עצמו. נכון שאם יש לו בעלים, אז אנחנו מסבים את החיוב ותובעים את הבעלים, אבל אפילו כשהוא הפקר, אז החיוב מוטל עליו. זאת אומרת שיש חיוב על הבהמה עצמה, לפחות אני אומר בשור תם שמשלם מגופו, על השאר זה יותר מסובך. עכשיו אם באמת זה ככה, תראו עכשיו מה קורה במשסה כלב. כשאני שיסיתי את הכלב, אז הטענה של הכלב בעצם: מה אתם רוצים ממני? שיסו אותי. אני פטור. אני לא אשם, הבן אדם עשה לי את זה. ברגע שהכלב פטור, אין חיוב להעביר אליי. הרי למה אני חייב לשלם? הכלב הזיק, הוא מתחייב, אלא שאת החיוב שלו מעבירים אליי כי אני הבעלים שלו. אבל אם על הכלב עצמו לא נוצר חיוב, אז אין את מה להעביר אליי. זה לא בגלל חוסר אשמה. ובודאי שאני אשם, אם אני רק פתחתי את הדלת בפניו, אז אני אהיה חייב. למה אני אהיה חייב? כי אז כשהכלב יצא והזיק, הוא לא יכול לתלות את האשמה בי, כי פתחתי לו את הדלת, אבל לא שיסיתי אותו, זה החלטה שלו, הוא החליט לצאת ולנשוך. אז יש עליו חיוב, וכיוון שאני פשעתי, מעבירים את החיוב שמוטל עליו, מעבירים אלי. אבל אם אני שיסיתי אותו, ברגע ששיסיתי אותו, אז הכלב בעצמו פטור, הוא לא אשם, הרי הבן אדם עשה לו את זה. ממילא אין מה להעביר אלי את החיוב, כי אם הכלב פטור, במה יחייבו אותי? זה הדרך היחידה שאני מצליח להסביר לעצמי את הדעה הזאת של האחרונים, שגם מי שמשסה כלב שלו עצמו פטור. עכשיו תשימו לב, את זה אומרים גם הפני יהושע וגם החזון איש ועוד אחרונים. זה מסתדר אך ורק לפי התפיסה שהחיוב הנזיקי הוא אחריות על הממון שלי שהזיק, הוא לא הרשלנות בשמירה. אם זה היה רשלנות בשמירה, פה הייתה אולטרה רשלנות, ברור שאפשר לבוא אלי בטענות. אבל אם אני אומר שהחיוב הנזיקי הוא בגלל שממוני הזיק, לא רשלנות בשמירה, רק אם לא התרשלתי בשמירה פוטרים אותי. ועכשיו אני מסביר את זה, איך? אני בעצם אומר ככה, בעצם הממון שלי שהולך ומזיק מתחייב בעצמו, ברגע שהוא התחייב מעבירים אלי את החיוב, אבל זה כל עוד הייתה רשלנות, כי אם שמרתי כמו שצריך לא יעבירו אלי את החיוב שמוטל עליו. אז תגידו, בסדר, אז שיקחו ממנו כמו בשור הנסקל, שיקחו ממנו לא ממני. לא, כי זה על חשבוני, הרי הוא שייך לי. בשור הנסקל כשלקחו אותו אף אחד לא מפסיד מזה, אבל פה כשהוא שייך לי, אם יקחו את התשלום מגופו, ממנו עצמו, אז פוגעים בזכויות שלי, הרי הוא שייך לי. בעצם חייבתם אותי לשלם, ואני לא חייב לשלם כי שמרתי כמו שצריך. זה בעצם ההסבר בצד השני של החקירה. כשאני מדבר על חיוב לא מחמת הרשלנות בשמירה אלא מעצם העובדה שממוני הזיק, רק שאם לא התרשלתי אז אני נפטר, ההסבר יכול להיות שהוא ההסבר הזה, שבעצם הממון שלי הוא המתחייב בתשלום, מעבירים את זה אלי, אלא אם כן שמרתי כמו שצריך שאז אני פטור. בסדר? עכשיו אם זה כך, אז הפני יהושע והחזון איש שניהם מניחים פה, כי הם אומרים את הדין הזה, אז מה הם מניחים? הם מניחים שהחיוב בתשלום הוא לא רשלנות בשמירה, הוא עצם העובדה שממוני מזיק. איך זה מסתדר עם מה שראינו קודם ששניהם מסכימים שחיוב התשלום הוא רשלנות בשמירה? אז כאן זה לקח מעניין לגבי חקירות ישיבתיות. אנחנו הרבה פעמים כשמציבים, תמיד בעצם, כשמציבים חקירה מציבים אותה באופן דיכוטומי, האם הרשלנות בשמירה מחייבת או עצם העובדה שממוני הזיק מחייב. אבל האמת שיש גם אפשרות ששניהם ביחד מחייבים. למה להניח שזה או זה והשני תנאי או שזה השני וזה תנאי? הרי את שניהם צריך, זה כולם מסכימים. צריך שזה יהיה שלי וצריך שתהיה רשלנות בשמירה. השאלה היא מי המחייב ומי הוא תנאי צדדי. אני אומר שניהם מחייבים עיקריים, אף אחד מהם הוא לא תנאי צדדי, ההצטברות של שניהם היא המחייבת. עכשיו אם זה ככה, בואו ננסה כמו שהסברתי קודם, למה? כי החיוב מוטל על השור, רק עלי אי אפשר להטיל את החיוב אלא אם כן התרשלתי בשמירה, אז בעצם מי המחייב העיקרי? שניהם. זה שזה ממוני והתרשלתי בשמירה ביחד יוצר את החיוב עלי. עכשיו מה? כשאני שואל את השאלה על מי נטל הראיה, מה התשובה? ברור שהניזק. כל עוד הוא לא יוכיח שהתרשלתי בשמירה הוא לא יכול לבוא אלי בטענות, שיבוא לשור שלי בטענות, אבל לא יוכל לקחת מהשור שלי כלום כי לקיחה מהשור שלי פוגעת בי. בשביל לתבוע אותי הוא צריך להוכיח שהתרשלתי בשמירה, אז נטל הראיה הוא עליו. אבל כשאני שואל את השאלה האם אני משסה כלב שלי האם אני עדיין אפטר, התשובה היא כן, אני עדיין אפטר ואין סתירה. הסתירה נובעת מזה שתפסנו את החקירה בתור משהו דיכוטומי, זה או רשלנות בשמירה או אחריות על ממונו. אבל אם אני אומר לא, זה הצירוף של שניהם ביחד, לא או זה או זה, הצירוף של שניהם ביחד יוצר את החיוב הממוני, אז אין שום סתירה בין שתי הפסיקות האלו. ולהיפך, אני מראה לכם שזה גם בחזון איש וגם בפני יהושע, כך שבסופו של דבר נדמה לי שזה אפילו אולי ההסבר המתבקש יותר. אני רוצה לסיים בעוד נקודה אחת, עשיתי באמת את החלק הזה יחסית מהר, אבל פחות או יותר אני מקווה שהדברים מובנים, זה רק הקדמה כל הסיפור הזה. רב דוד פוברסקי רוצה לפשוט את החקירה הזאת של האבן העזר. מזה שכשאדם שממון שלי מזיק מישהו אחר יש בזה גם איסור ולא רק חובת תשלום. ראינו קודם, נכון? ההנחה המקובלת גם בגמרא וגם במפרשים ובפוסקים שיש פה איסור ויש פה חובת תשלום. עכשיו הוא אומר, לפי הצד שהשמירה זאת רק טענת פטור, זאת אומרת אם בעצם מה שמחייב אותי בתשלום זה עצם העובדה שממוני הזיק. אז אם שמרתי כמו שצריך יפטרו אותי, אז בעצם יוצא שאני לא צריך לשמור. אני יכול לא לשמור. רק אם שמרתי כמו שצריך אני יכול להיפטר. אז איך אפשר להגיד שיש איסור? מזה שיש איסור מוכח שהרשלנות בשמירה היא המחייבת בתשלום ולא עצם העובדה שממוני הזיק. אבל הדבר הזה הוא לא ראיה, משתי סיבות. סיבה ראשונה, מה שאמרתי למעלה. הרי אנחנו מדברים על השמירה כעילה נזיקית, אנחנו מדברים על זה על שמירה של חושן משפט, לא על האיסור. יכול בוא נראה ככה, נגיד שהחובת התשלום היא בגלל עצם העובדה שממוני הזיק, לא בגלל הרשלנות בשמירה. הרשלנות בשמירה היא טענת פטור. אבל זה לא נכון ללמוד מכאן שאין חובה לשמור. ודאי שיש חובה לשמור. מי שלא שמר עבר איסור. השאלה אם זאת עילה לתביעה נזיקית, שאלה אחרת. מי אמר? יכול להיות שהעילה לתביעה נזיקית זה זה שממוני הזיק. ואם אני שמרתי כמו שצריך, זה רק לפטור אותי מהתשלום. אבל הדיון האיסורי לא קשור בהכרח לדיון על העילה הנזיקית, לדיון המשפטי. כל מה שהבאתי בשיעור הקודם וגם בתחילת השיעור הזה. זה כיוון אחד לדחות את הראיה שלו. הכיוון השני זה מה שאמרתי קודם, הזכרתי את זה קודם עם שביתת בהמתו אם אתם זוכרים. הוא מניח שאם יש איסור להזיק או שממוני מזיק, הכוונה יש חובת שמירה. אין הסבר אחר, אחרת מה שממוני הולך ומזיק מה זה קשור לאיסור שלי? איך אתה מטיל עליי איסור? איסור שלי זה רק במקום שבו אני לא שמרתי כי זה הצד שלי בנזק. מה אחרת אני עשיתי בעניין הזה? אבל כמו שאמרתי קודם זה לא הכרחי. בהחלט תיתכן תפיסה שעצם העובדה שממוני הולך ומזיק זה בעצמו מהווה איסור שאותו אני עושה, כמו שביתת בהמתו. ולכן יכול להיות שבאמת אין עליי חובת שמירה. טענה ששמרתי כמו שצריך היא רק טענת פטור, בסדר? אבל זה לא קשור לזה שיש איסור כשממוני מזיק. האיסור הוא לא על זה שלא שמרתי, האיסור על זה שממוני הזיק. עצם העובדה שהוא הזיק מגלגלת אליי איסור, כמו שאמרתי קודם על החיוב בכלב המשוסה, אני אומר אותו דבר עכשיו על האיסור. בעצם האיסור כאילו הבהמה עוברת אותו, רק שכמובן על בהמות אין מה להטיל אחריות על איסורים, אז מטילים את זה עליי. אבל האיסור הוא לא זה שלא שמרתי אלא זה שהיא עשתה את הנזק, כמו שראינו קודם בשביתת בהמתו. זה שהיא מוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים זה האיסור שלי. בסדר? לא כי אני לא שמרתי עליה או משהו כזה, אלא עצם העובדה שהבהמה שלי עשתה זה סוג של פריפריה שלי, זה מהווה איסור שלי. רב דוד פוברסקי מניח שאיסור אפשר להגדיר אך ורק על חוסר השמירה, לא על עצם הנזק. כי הוא מניח שהאיסור תלוי או קשור למעשים שאותם אני עושה. אבל יש בהלכה גם איסורים שמוגדרים כאיסורי תוצאה נקרא לזה כך. ברגע שקרה משהו האחריות עליו מוטלת עליי. לא זה שלא שמרתי, אלא זה שהבהמה שלי בעצם עשתה נזק. אז זה אופן נוסף לדחות את הראיה של רב דוד פוברסקי ולנתק את הקשר בין הממון לבין האיסור, או לפחות בין סוג מסוים של איסור לבין הממון. טוב, נראה לי שאני אעצור כאן. פחות או יותר סיימתי את מה שרציתי. אני אשלח עכשיו רק בהקשר לשיעור, אני אשלח עכשיו שני קבצים שמסכמים את שני השיעורים הראשונים שנתתי. אני שם את זה גם במודל, מוסיף את זה כקבצים למודל וגם בקבצים. אני מקווה שבינתיים ראיתם שזה הסתדר, כן? הדרופבוקס. דיברנו בשיעור הקודם שהדרופבוקס לא היה נגיש לכם, אז בינתיים הבנתי מה קרה שמה, הוא נגיש. אם יש עדיין בעיה אז תעדכנו אותי אבל הוא אמור להיות נגיש. אתם יודעים איפה מוציאים את זה. תחת איך זה נקרא? רוחב דעת שמה מתחת לטבלה יש שמה תיקיות של שיעורים של כל הרמי"ם. בתיקייה שלי אתם תמצאו את השיעורים תחת פרק הכונס. אני אעלה את זה גם לשם וגם למודל. שני קבצים על שני השיעורים הראשונים, ואני אשלח לשם קצת הנחיות לקראת השיעור הבא. אז מה לעשות לקראת השיעור הבא. בשיעור הבא אנחנו כבר ממש נתחיל את הגמרא בתחילת פרק הכונס, ואנחנו נדבר בעצם על חובת השמירה, עד איפה חובת השמירה של הבן אדם על הממון. אתם תראו, זה כבר מופיע בגמרא עצמה. אז תראו את הגמרא עצמה, וזה בעצם הנושא שלנו. אני אעלה איזה דף הנחיה גם למודל וגם לדרופבוקס. אוקיי, מישהו יש לו להעיר או לשאול? הייתם שקטים מאוד היום. אני מקווה שזה לא מצביע על איזה נתק. אני רוצה גם שתאירו לי אם יש איזושהי בעיה עם הזום, ארוך מדי, לא מובן, כל הערה שלא תהיה אני רוצה שתאירו לי, אני רוצה להפיק לקחים. בסדר? אוקיי, אז אנחנו עוצרים כאן. להתראות.