פרק הכונס – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מיקום פרק הכונס במסכת בבא קמא ותוכנית הלימוד
- חלוקת התורה והרמב״ם: אדם המזיק וממון המזיק
- אבות נזיקין, תולדות, ומפת האבות הבסיסית
- הקולות והחומרות הייחודיות לכל אב
- חצי נזק קרן תמה: ממון או קנס והנחת השמירה
- הגדרות מהותיות של האבות: אש, בור, שור וקרן-שן-רגל
- שלושת האספקטים בנזיקין: תשלום, איסור, ושמירה
- חובת השמירה: *Yoreh De’ah* מול *Choshen Mishpat* ועילת התביעה
- טור, שולחן ערוך ורמב״ם: ניסוחי האיסור והאחריות בממון המזיק
- תביעת נזיקין ותלות בבעל דין נפגע
- קורלציה מול סיבתיות בין איסור וחיוב תשלום
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את פרק הכונס (פרק שישי בבבא קמא) כפרק מעבר שמסיים את החלק הראשון של המסכת העוסק באבות נזיקין, ומתאר את תכניו המרכזיים: נזקים ברשות שומר או על ידי גזלן, דיני גרמא ושמירת נזקים, ובסיום נזקי אש. הוא בונה “מפה” מושגית של דיני נזיקין מן התורה ושל חלוקת הרמב״ם בין הלכות נזקי ממון והלכות חובל ומזיק, מפרט את אבות הנזיקין ותתי-הקטגוריות שלהם ואת הקולות והחומרות המייחדות כל אב, ומסיים בהצגת שלושה אספקטים בדיני נזיקין: חובת התשלום, האיסור להזיק, וחובת השמירה. בהמשך הוא מעמיק במחלוקת כיצד להבין את חובת השמירה: כחובה איסורית בסגנון *Yoreh De’ah* או כעילה משפטית בסגנון *Choshen Mishpat*, ומשווה ניסוחי טור, שולחן ערוך ורמב״ם כדי להראות הבדלים אפשריים בהנחת היסוד של אחריות בנזיקין.
מיקום פרק הכונס במסכת בבא קמא ותוכנית הלימוד
פרק הכונס מגיע אחרי כחמישים ומשהו דפים, והחלק שקודם לו עוסק באבות נזיקין השונים ודיניהם. פרק הכונס עדיין שייך לחלק הראשון אך מסיים אותו בגדול, והלאה ממנו המסכת עוברת לנושאים אחרים כמו אדם המזיק, גזלן, ודיני מרובה. הפרק כולל בתחילתו נזקים שנעשים ברשותו של שומר או על ידי גזלן, עיסוק בגרמא ובדיני שמירת נזקים, ובחלק האחרון שלו עיסוק בנזקי אש.
הטקסט מציג תוכנית לימוד שבה שני שיעורים מוקדשים לרקע כללי על נזקי ממון, אבות הנזיקין, חובת השמירה וחיוב התשלום, ובשיעור השלישי מתחילים במשנה הראשונה ובגמרא שאחריה. הוא מכוון להתמקד בדף הכנה שנשלח לקראת שני השיעורים הראשונים, ומציין ש“ריצה על הפרק” מראש לא בהכרח תועיל.
חלוקת התורה והרמב״ם: אדם המזיק וממון המזיק
הפסוקים בתורה על נזקים מתמקדים בשני סוגי היזק: אדם המזיק וממון המזיק, ובמקביל קיימת אבחנה גם מצד הניזוק בין ממון שניזק לאדם שניזק. הרמב״ם מחלק את הלכותיו לשני קובצי הלכות: הלכות נזקי ממון כאשר ממון של אדם מזיק, והלכות חובל ומזיק כאשר האדם עצמו מזיק. בתוך אדם המזיק הרמב״ם מבחין בין חובל, כשהאדם הזיק אדם, לבין מזיק, כשהאדם הזיק שור או ממון.
אבות נזיקין, תולדות, ומפת האבות הבסיסית
הטקסט מצטט את רש״י על המשנה הראשונה בבבא קמא שמגדיר אב נזיקין כסוג מזיק שכתוב בתורה ותולדה כמזיק הדומה לאב. הוא קובע שמסקנת הדיון בתחילת המסכת היא שאין הבדל בין אבות לתולדות, מלבד חצי נזק צרורות, ולכן אין משמעות מעשית להבחנה עבור ההמשך. הוא מביא שהאבות הבסיסיים לענייננו הם שור, בור, אש ואדם, ובתוך שור נכללים קרן, שן ורגל, תוך אזכור שיש מחלוקת כיצד להבין את מניין “הארבעה” במשנה הראשונה אך אין צורך להיכנס לכך לצורך המפה הכללית.
הקולות והחומרות הייחודיות לכל אב
באדם המזיק יש חומרה שאדם חייב גם אם הוא אנוס, כי “אדם מועד לעולם”, וכאשר אדם חובל באדם אחר הוא חייב בארבעה תשלומים מעבר לנזק: שבת, בושת, ריפוי וצער. בממון המזיק הדינים המיוחדים מוצגים כקולות: באש יש פטור טמון, כך שכאשר אש שרפה גדיש ובתוכו היו כלים משלמים כאילו היה מלא בתבואה בלבד ומתעלמים מן הטמון. בבור יש מיעוט “שור ולא אדם חמור ולא כלים”, כך שאם אדם או כלים נפלו לבור פטור, עם אזכור שרבי יהודה חולק. בשור יש פטור של שן ורגל ברשות הרבים, ובקרן יש תשלום חצי נזק בשלוש הפעמים הראשונות ונזק שלם מן הפעם הרביעית ואילך.
חצי נזק קרן תמה: ממון או קנס והנחת השמירה
הטקסט מביא את המחלוקת בדף ט״ו בין רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע האם חצי נזק הוא ממון או קנס. לפי ההבנה שחצי נזק הוא ממון, “סתם שוורים לא בחזקת שימור” ולכן יש חיוב עקרוני בתשלום, והתורה רק חסה ועושה “הנחה” בשלוש הפעמים הראשונות. לפי ההבנה שחצי נזק הוא קנס, “סתם שוורים בחזקת שימור” ומעיקר הדין היה מקום לפטור, והחיוב נועד לדרבן שמירה “כי היכי דלינטריה לתוריה”. הטקסט קובע שלהלכה פוסקים שחצי נזק הוא קנס.
הגדרות מהותיות של האבות: אש, בור, שור וקרן-שן-רגל
אדם המזיק מוגדר כנזק שהאדם עושה בכוחו, וממון המזיק מוגדר כנזק שנגרם על ידי ממון שבאחריות האדם כאשר האדם לא שמר עליו כראוי. אש מוגדרת כנזק שבו הרוח נושאת דבר ומזיק, והטקסט מביא מהגמרא בדף ו׳ ש“גחינו סכינו ומשאו” שעפים ברוח מצויה ומזיקים תוך כדי מעופם הם תולדה של אש. בור מוגדר כ“מכשול באשמתי” ברשות הרבים ולאו דווקא “מכשול שלי”, משום שבור ברשות הרבים אינו נקנה כחפץ פרטי אך התורה מעמידה אותו ברשות החופר לחיוב.
הטקסט מגדיר שבבור הניזק מגיע אל המזיק משום שהמכשול סטטי, בעוד שבאש המזיק מגיע אל הניזק דרך הרוח, ובשור מדובר בבעל חיים שהולך ומזיק. שן מוגדרת כנזק שהבהמה עושה להנאתה, כולל אכילה או התחככות להנאה, ורגל כנזק תוך כדי הילוכה. קרן מתוארת כבעלת שני מאפיינים: נזק משונה שאינו כדרכה, וכוונה להזיק, והטקסט קובע שהיחס בין המאפיינים הוא נושא רחב שאינו מוכרע כאן, תוך הדגמה שנזק משונה אף אם יש בו הנאה יכול להיחשב קרן.
שלושת האספקטים בנזיקין: תשלום, איסור, ושמירה
הטקסט מבחין בין חובת התשלום הכתובה בתורה לבין האיסור להזיק שאין לו מקור פשוט, ובין חובת השמירה שיש לה מקור של “ולא ישמרנו בעליו” אך מעמדה טעון בירור. הוא מציין שבגרמא ייתכן איסור בלי חיוב תשלום, ובמקרים אחרים ייתכן חיוב תשלום בלי איסור, ומציג את חובת השמירה כנקודה שלישית שניתן להבין אותה בשני אופנים: כחובה איסורית או כחובה משפטית.
חובת השמירה: *Yoreh De’ah* מול *Choshen Mishpat* ועילת התביעה
הטקסט מציע שאם חובת השמירה היא חובה איסורית, אז גם אם לא אירע נזק יש מקום לומר שהאדם עבר איסור בכך שלא שמר. הוא מציע חלופה שבה חובת השמירה היא חובה משפטית מסוג *Choshen Mishpat*, שבה לבעל הממון הניזוק יש זכות לדרוש מהאחר לשמור, ואי-השמירה יוצרת עילת תביעה נזיקית רק כאשר נוצר נזק. הוא מפתח מכאן דיון האם עילת התביעה בנזיקין נובעת מהרשלנות בשמירה או מעצם העובדה שהמזיק הוא “ממונו” של הנתבע, ומציין שגם אם שמירה מועילה לפטור, עדיין יכול להישאר הבדל מושגי בין שתי התפיסות.
הטקסט מבקר אחרונים שמקשרים בהכרח בין איסור להזיק לבין יסוד החיוב הממוני, וטוען שאין הכרח להסיק מן האיסור בתחום *Yoreh De’ah* על המבנה המשפטי בתחום *Choshen Mishpat*. הוא מדגים זאת בהשוואה לצדקה, שבה קיימת חובה דתית אך אין עילת תביעה פרטית, ומחדד את הצורך בבעל דין נפגע כדי לנהל דיון משפטי.
טור, שולחן ערוך ורמב״ם: ניסוחי האיסור והאחריות בממון המזיק
הטור בתחילת שע״ח קובע שכשם שאסור לגנוב ולגזול כך אסור להזיק ממון חברו, ובכך מציב את גניבה וגזילה כמקור או יסוד לאיסור להזיק. השולחן ערוך בשע״ח אומר “אסור להזיק ממון חברו” ומצמיד לכך את החובה לשלם “אף על פי שלא נהנה”, באופן שמדגיש שתשלומי נזיקין אינם תשלומי הנאה.
בטור בשין פ״ט מופיעה אנלוגיה מפורשת: כשם שאסור לאדם להזיק ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם, והטקסט מציע שזה נשמע כאילו חובת השמירה קשורה לבסיס החיוב. השולחן ערוך בשין פ״ט משמיט את האנלוגיה ואת נוסח “צריך לשמור” ומנסח “כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה חייבים הבעלים לשלם”, והטקסט רואה בכך נטייה להטלת אחריות על עצם היות הדבר ברשותו. הרמב״ם בהלכות נזקי ממון פותח דומה לשולחן ערוך אך מוסיף “שהרי ממונם הזיק”, והטקסט מציג זאת כהדגשה שהחיוב נובע מן ההשתייכות של המזיק לבעלים.
הרמב״ם בהלכות נזקי ממון פרק ה קובע שבבהמה שפרצה לרעות אף לפני שהזיקה מתרין בבעליה, ואם לא שמר יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה שחיטה כשרה, ומסיים “מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור”. הטקסט קורא בכך הופעה מפורשת של איסור להזיק ואף איסור לגרום נזק, תוך דיון האם הזכרת האיסור נועדה לבסס זכות למניעה מראש או שהיא שכבה איסורית שאינה חופפת בהכרח למבנה החיוב הממוני.
תביעת נזיקין ותלות בבעל דין נפגע
הטקסט מדגיש שחיוב ממוני מעשי תלוי בקיומו של נפגע שעומד כבעל דין מול המזיק, גם אם אינו תובע בפועל בבית דין, ומעלה דוגמה ממדרש על אלכסנדר באפריקי שבו שני צדדים מתווכחים מי זכאי למטמון שנמצא לאחר מכירת חצר. הוא משתמש בכך כדי לטעון שכאשר אין תובע ונתבע במובן של זכות שנפגעה, אין “חושן משפט” שמכריע, ולכן פתרונות “חסידיים” אינם מבררים דין משפטי.
קורלציה מול סיבתיות בין איסור וחיוב תשלום
הטקסט טוען שגם כאשר איסור וחובת תשלום מופיעים יחד אין הכרח שאחד הוא סיבת השני, ומביא דוגמאות עקרוניות כמו גזל קטן שיש עליו חובת השבה אף שאין עליו איסור, והבחנה מתוספות בבבא קמא דף י״א בין דיני טומאה לבין איסור לבעל. הוא מסיים בהדגשה שקורלציה אינה סיבתיות, ומותיר את המשך הבירור להמשך המבוא בשיעור הבא על סמך דף ההכנה שנשלח.
תמלול מלא
אוקיי, אנחנו בעצם עוסקים בפרק הכונס, פרק שישי בבבא קמא. והפרק הזה מגיע כמובן כבר אחרי די הרבה דפים, חמישים ומשהו דפים. והדפים עד פרק הכונס, וזה באמת פחות או יותר חוצה את המסכת פרק הכונס, עוסקים באבות נזיקין השונים ודיניהם. מפרק הכונס והלאה זה כבר קצת אחרת. יש אדם המזיק, יש גזלן, יש כל מיני דברים במרובה וכולי. יש כל מיני דברים אחרים. פרק הכונס הוא משהו באמצע, הוא עדיין שייך לחלק הראשון, אבל הוא מסיים בגדול, אבל הוא מסיים את החלק הראשון. מה שיש בו בגדול זה נזקים שנעשים ברשותו של שומר או על ידי גזלן, זה בהתחלה. יש נזקים בגרמא, יש דיני שמירת נזקים, עוד אני אכנס להכול, אני רק נותן איזושהי תמונה שלמה, ואחר כך החלק האחרון של הפרק מדבר על נזקי אש. אוקיי, וזה מסיים בעצם את החצי הראשון של המסכת שעוסק באבות נזיקין. כן. אז לכן מה שאני אעשה, כיוון שאנחנו נכנסים בפרק השישי, אני אקדיש, אני מניח, שני שיעורים כדי לתת איזשהו רקע כללי על נזקי ממון בכלל, קצת על אבות הנזיקין עצמם, אבל זה באמת על קצה המזלג, על נזקי ממון באופן כללי, חובת השמירה, חיוב התשלום וכולי. ובשיעור השלישי אנחנו נתחיל להיכנס לתוך הפרק החל מהמשנה הראשונה, כך שמי שרוצה להתחיל לרוץ על הפרק, מבחינתי אגב זה לא כל כך משנה, הריצה על הפרק לא כל כך תעזור. אבל מי שרוצה, יש לו עוד זמן. זאת אומרת, אתם יכולים להתמקד בדף, דף ההכנה שאותו שלחתי ולעבוד איתו סביב שני השיעורים הראשונים. אוקיי, בשיעור השלישי, זאת התוכנית כרגע, אני כבר אכנס למשנה הראשונה ולגמרא שאחריה בתחילת הפרק. אוקיי, אז אני מתחיל כמו שאמרתי בהקדמה על נזיקין. טוב, אז יש בתורה כל מיני פסוקים על נזקים, בעיקרם הפסוקים האלה מדברים על שני סוגי היזק. מדובר על אדם המזיק ומדובר על ממון המזיק. עכשיו, גם בנמען של הנזק או בנשוא הנזק, אנחנו עושים אבחנה בין ממון שניזק לבין אדם שניזק. זאת אומרת, גם מצד המזיק וגם מצד הניזוק. ברמב"ם עצמו, הרמב"ם מחלק את ההלכות שלו לשני קובצי הלכות. יש הלכות נזקי ממון ויש הלכות חובל ומזיק. הלכות נזקי ממון זה כאשר ממון שלי מזיק, לא כשהממון ניזק אלא כשממון מזיק. הלכות חובל ומזיק זה כאשר האדם בעצמו, לא הממון שלו, האדם בעצמו מזיק. בסדר? מה ההבדל בין חובל לבין מזיק בתוך אדם המזיק? חובל זה כשהאדם הזיק אדם, ומזיק זה כשהאדם הזיק שור או ממון. אוקיי? וכל זה תחת הלכות חובל ומזיק, שזה אדם שמזיק. בהלכות נזקי ממון זה כאשר ממון מזיק. כשממון מזיק לאדם גם זה יש לו קצת פה ושם איזה שהם דינים אחרים, יש כופר ויש זה תלוי באיזה סוג נזק ומתי, אבל אולי בזה עוד נגעתי טיפה אבל לא ניכנס לפרטים. זה בגדול, זה שתי קטגוריות כאלה. עכשיו הדיני הנזיקין עצמם, מה שמופיע בתורה, מופיע בתורה בעצם, כמו שהמשנה בתחילת בבא קמא מסכמת, מופיעים רשימה מסוימת של אבות נזיקין. ורש"י שם על המשנה הראשונה בבבא קמא מגדיר: אב נזיקין זה סוג מזיק שכתוב בתורה. זה ההגדרה של אב. תולדה זה מזיק שדומה לאב שמופיע בתורה. אוקיי? ההגדרה המבדיל בין אב לבין תולדה זה מה שכתוב בתורה ולא כתוב בתורה. לענייננו זה לא חשוב ההבדל בין אב לבין תולדה, כיוון שבסופו של דבר מסקנת יש בדפים הראשונים של בבא קמא עוסקים בשאלה אם יש הבדל בין אבות לבין תולדות, המסקנה היא שאין. חוץ מחצי נזק צרורות, אבל חוץ מזה אין הבדל. התולדות הם כיוצא באב, מה שיש באב יש בתולדה, לכן מבחינתי תולדות של אש זה אש, תולדות של בור זה בור, תולדות של קרן זה קרן, אין שום הבדל, אנחנו לא נעשה שום הבדל ביניהם. אלא אם כן ניגע בצרורות איפשהו משום מה, אבל חוץ מזה לא תהיה לזה שום משמעות, לכן אני מתעלם כרגע מהאבחנות בין אבות לבין תולדות. איזה אבות יש? האבות שחשובים לענייננו, ושוב פעם יש שם ברייתות שונות בפרק הראשון של בבא קמא. רבי חייא ושל רבי אושעיא עם שלוש עשרה אבות ועשרים וארבעה אבות, זה פלפולים שפחות חשובים לענייננו. מה שחשוב לענייננו זה האבות הבסיסיים שנמנים במשנה הראשונה וגם שם יש מחלוקת איך להבין מה כתוב במשנה הראשונה, אבל הם האבות הבאים: יש שור, יש בור, יש אש ויש אדם. אוקיי? עכשיו בתוך שור יש שלושה, או ארבעה אם תרצו. שלושה אפשר להגיד: קרן, שן ורגל. שלושת אלו נכללים תחת שור. אני לא נכנס כרגע לשאלה מה זה הארבעה שהמשנה הראשונה בבבא קמא מונה אותם כי זה מחלוקת אמוראים ובלי להיכנס לכל הפרטים בגדול מבחינתנו זה לא חשוב. צריך רק להכיר את המפה הכללית. המפה הכללית היא שיש אדם המזיק, יש ממון המזיק, כן זה אדם המזיק זה הלכות חובל ומזיק, ממון המזיק זה הלכות נזקי ממון. באדם המזיק זה אדם. בממון המזיק יש שלושה אבות בסיסיים, זה שור, בור ואש. שאש זה ספק ממון ספק אדם המזיק, לא ניכנס לזה עכשיו, עוד נגיע לזה. ובתוך שור יש עוד פעם שלושה תתי אבות: קרן, שן ורגל. אוקיי? זאת המפה הכללית. עכשיו כל אחד מהאבות, וזה באמת אני אזכיר בקצרה כי אולי נזדקק לזה קצת, כל אחד מהאבות יש לו דינים מיוחדים משלו. בדרך כלל קוראים לזה הפטורים, הקולות המיוחדות שיש באבות השונים. אבל יש גם חומרות, למשל באדם המזיק, אדם שהזיק, אז אדם שהזיק הוא חייב גם אם הוא אנוס. אדם מועד לעולם. אדם שהזיק ממון. אדם שחבל באדם אחר חייב לשלם ארבעה דברים חוץ מהנזק, צריך לשלם שבת, בושת, ריפוי וצער. אוקיי? אם הוא מזיק ממון אז לא. זה מה שמייחד את אדם המזיק. בסדר? מה שמייחד את הממון המזיק תלוי באיזה סוג. יש לנו שור, בור ואש. אש מה שמייחד אותה זה שהיא פטורה על דברים טמונים. וזה עוד פעם באש אנחנו עוד נעסוק בהמשך הפרק, אני כבר אומר כאן אבל במפה הכללית, כאשר אש שרפה איזושהי קמה איזשהו ערימה גדיש כזה של תבואה ובתוכו היו כלים יקרים או משהו כזה אז אני משלם כאילו שהגדיש היה מלא בקמה. אני מתעלם מהכלים שהיו ובמקום הנפח של הכלים יש נפח של קמה. והמי שאחראי, מי שהבעיר את האש, מי שאחראי לנזקי האש צריך לשלם לא על הטמון, רק על הגלוי או על הכל מלא כאילו שהיה ממולא כמו הדבר הגלוי. בסדר? זה נקרא פטור של טמון, וזה קיים רק באש, ובפשטות רק באש, גם על זה אפשר לפלפל, אולי עוד נדבר. בבור אז יש את המיעוט הידוע בור ולא אדם חמור ולא כלים. נפל לתוכו שור או חמור, סליחה, שור ולא אדם חמור ולא כלים. נפל לתוכו שור או חמור לתוך הבור כן אז משלמים. אז הגמרא ממעטת שור ולא אדם חמור ולא כלים. זאת אומרת אם אדם נופל לבור פטור, אם כלים נופלים לבור גם כן פטורים מלשלם עליהם. עוד פעם לא נכנס כרגע לבור תשעה בור עשרה יש בזה פרטים, אני לא נכנס לזה עכשיו. אבל זה הפטורים של בור. רבי יהודה אגב חולק על זה אבל גם בזה אולי ניגע בהמשך. אבל זאת ההלכה. זה לגבי, אז אמרנו אש זה טמון, בור פטור על אדם ועל כלים. מה קורה בשור? אז בשור זה עובד ככה, אמרנו שבתחת שור יש שלושה אבות שונים, יש קרן, שן ורגל. שן ורגל פטורים ברשות הרבים. זאת אומרת אם יש היזק של שן ורגל פטור עליו ברשות הרבים. זה הפטור המיוחד של שן ורגל. בקרן הפטור הוא שבשלוש הפעמים הראשונות מתחייבים רק חצי נזק. זה מה שנקרא שור תם או קרן תמה. מהפעם הרביעית והלאה מתחייבים נזק שלם. יש כאלה שמתייחסים לשור תם ולשור מועד כשני אבות שונים אבל נגיד במובן השיטתי הדידקטי נדמה לי שנכון יותר לראות את קרן בתור אב שיש לו קולא מיוחדת כמו שלכל האבות יש קולא מיוחדת שבשלוש הפעמים הראשונות משלמים רק חצי. החצי הזה זה צריך לדעת, יש מחלוקת בדף ט"ו בשאלה מה טיבו של תשלומי החצי הזה. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע נחלקים האם זה ממון או קנס. יש כאלה שאומרים שזה בעצם ממון, אני צריך לשלם חצי מהנזק. יש כאלה. למה לשלם רק חצי? כי התורה חסה עלי בגלל שהממון, בגלל שהשור שלי עוד לא נגח, אני לא מודע לזה שאני אמור לשמור עליו, אז נותנים לי הנחה, תשלם רק חצי מהנזק בשלוש הפעמים הראשונות. אם אחרי שלוש פעמים לא הפקת את הלקח, אתה תשלם נזק שלם. זה תפיסה אחת שחצי נזק של קרן תמה הוא ממון. התפיסה הזאת, וזה סתם, וזאת פה ההנחה שסתם שוורים לא בחזקת שימור, ולכן באופן עקרוני אתה חייב לשלם כי אתה היית צריך להיות אחראי לשור שלך למרות שהוא תם, רק עושים לך הנחה, אשמה מופחתת. אבל הצד השני אומר לא, סתם שוורים בחזקת שימור. זאת אומרת השוורים כל עוד הם לא הועדו, לא נגחו שלוש פעמים, אז ההנחה היא שהשור הזה לא שור נגחן ולכן בעצם ההנחה היא שאדם לא באמת צריך לשמור על השור שלו. אוקיי? כי הוא בסדר, אתה הולך איתו ברשות הרבים, אתה לא חייב לשמור עליו. אבל כדי שבכל זאת לא תתעלם לגמרי ממה שהשור עושה וכשאתה הולך איתו ברשות הרבים תהיה לך מוטיבציה בכל זאת לשים לב שהוא לא עושה משהו, אז מחייבים אותך חצי נזק בכל זאת, למרות שמעיקר הדין אתה פטור כי השור הוא בחזקת שימור. לכן החצי נזק לפי התפיסה הזאת זה קנס. קנס זה כאשר משלמים משהו שאין שורש נזק משפטי שמחייב אותך. קנס זה עונש ממוני, זה לא חיוב פיצוי. אוקיי? המטרה היא לדרבן אותך לשמור על השור כי היכי דלינטריה לתוריה. בסדר? אז זה המחלוקת. להלכה אנחנו פוסקים שחצי נזק זה קנס. זאת פחות או יותר המפה. עוד פעם אני אסכם. יש לנו אדם המזיק שזה בהלכות חובל ומזיק וממון המזיק שזה בהלכות נזקי ממון ברמב"ם. בתוך ממון המזיק יש לנו שור, בור ואש. בתוך שור יש קרן, שן ורגל. לכל אחד מהאבות האלה יש דינים מיוחדים. לאדם יש חומרה שהוא חייב באונס ואם הוא הזיק אדם אז הוא חייב חמישה תשלומים ולא רק אחד ולא רק את הנזק. זה לגבי אדם המזיק. לגבי ממון המזיק, הדינים המיוחדים הם קולות, כולם, ולא חומרות. על בור אני פטור על כלים ועל אדם אם הוזק אדם או הוזקו כלים. על אש אני פטור על טמון, באש אני פטור על טמון. בשור אז תלוי, שן ורגל פטור ברשות הרבים, וקרן פטור מחצי מהתשלום בשלוש הנגיחות הראשונות כאשר החצי שאותו אני כן משלם השאלה היא האם בעצם הייתי פטור על הכל והתורה חידשה עלי חיוב חצי אז זה קנס וכך אנחנו פוסקים להלכה, אבל יש דעה שלא, אני בעצם הייתי צריך לשלם הכל התורה רק עשתה לי הנחה ולכן אני משלם רק חצי וזה התפיסה שזה ממון. כאמור אנחנו לא פוסקים כך, אבל יש דעה כזאת. אז זה הסיכום בקצרה. עוד דבר שצריך לדעת ובזה אני מסיים את המבוא הכללי הזה זה ההגדרה של אבות הנזיקין. מה זה קרן? מה זה שן? מה זה רגל וכולי? אז טוב, אדם המזיק זה כאשר האדם מזיק בכוחו, זה נקרא אדם המזיק. מה זה ממון המזיק? ממון המזיק זה כאשר אדם לא שומר על הממון שלו והממון עושה איזשהו נזק. זה הגדרה באופן כללי. זאת אומרת לא האדם בעצמו עושה את הנזק אלא הממון שנמצא תחת אחריותו עושה את הנזק וההנחה היא שהאדם אחראי לנזקים שממונו גורם. אוקיי? אז זה נקרא ממון המזיק. עכשיו מה הם סוגי ממון המזיק? אז כך, אש אנחנו יודעים, אש זה ההגדרה הפשוטה, זה כאשר משהו הרוח לוקחת אותו והוא עף ומזיק, זה מה שנקרא אש. אגב הגמרא בדף ו' למשל אומרת שאם מישהו מניח דברים בראש הגג, גבינו סכינו ומשאו והם עפים על ידי רוח מצויה ומזיקים תוך כדי מעופם, זה תולדה של אש. זאת אומרת גם אש זה לא ממש אש כמו שאנחנו מכירים אותה אלא זה היזק שקורה כשמשהו עף עם הרוח ותוך כדי זה גורם להיזק. זה בעצם מה שקורה באש. יש הבדלים מסוימים, לא ניכנס לזה עכשיו אבל זה ההגדרה של אש. בבור זה כאשר יש מכשול באשמתי שמונח ברשות הרבים. ואני מגדיר במפורש דידקטי, לא מכשול שלי אלא מכשול באשמתי. כי למשל כשאני חופר בור ברשות הרבים, הבור ברשות הרבים הוא לא שלי. איך איך קניתי אותו? זה שייך לזה קרקע ששייכת לרבים. אז מה אם חפרתי שם? אז זה שאני עבריין אז לכן גם קניתי את הבור? לא, הוא לא שלי. התורה העמידה אותו ברשותי כדי להתחייב עליו. בסדר? אבל בעצם זה לא באמת שלי. לכן אני מדייק בלשוני, בור זה מכשול שאני אחראי לקיומו. בור ברשות הרבים, אם הוא מזיק אני חייב לשלם. ברשות הרבים גם אמירה לא לגמרי מדויקת, אבל זה התפיסה הפשוטה. מחלוקת אמוראים ואוקיי. אז זה יכול להיות קליפת בננה, זה יכול להיות אבן שהנחתי ברשות הרבים ומישהו החליק עליה או עשיתי משהו שמה ומישהו שבר רגל, או בור ממש כפשוטו ונפל משהו לתוכו וניזוק. כל אלה נקראים בור. מה קורה בשור? אז בשור זה בעצם בעל חיים שלי שמזיק. ולכן כן בור בעצם זה נזק כזה שקורה כאשר הניזק מגיע אל המזיק. הבור הוא סטטי, נכון? כאשר הניזק מגיע אל המזיק וניזק הוא נתקל בו באיזשהי צורה. נכון? אש זה כאשר האש הולכת עם הרוח ומגיעה אל הדבר הניזק ושורפת אותו. גם בממון המזיק זה דומה לאש במובן הזה. זאת אומרת זה בעלי חיים שהולכים ומזיקים בכל מיני מקומות. אוקיי? עכשיו האופני הנזק הם עושים את ההבחנה בין קרן, שן ורגל. שן זה כאשר הבעל חיים מזיק להנאתו. למשל בעל חיים אוכל משהו כי הוא רעב, אז אני הוא אכל דברים שלי, הוא הזיק לי. אבל הוא עשה הוא עשה את זה להנאתו. זה נקרא שן. או אפילו אם הוא התחכך בכותל להנאתו הוא מגרד את עצמו, בסדר? רק בשביל כי מגרד לו בגב, אבל הוא הפיל את הכותל השור הזה. זה נקרא שן. כי בעצם הוא עשה את זה להנאתו. שן זה כמובן מגיע מאכילה, אבל זה רק בניינו אב באופן עקרוני כל הנזקים שהם להנאת הבהמה זה שן. רגל זה נזקים שהבהמה עושה תוך כדי הילוכה. הבהמה הולכת ותוך כדי זה דורכת על משהו או כן מזיזה משהו מזיקה למשהו תוך כדי הילוכה זה נקרא רגל, זה נזקי רגל. קרן יש לזה שני מאפיינים בסיסיים ומה היחס ביניהם? שאלה גדולה מאוד ומאוד מאוד לא ברורה. אחד מהם זה שזה נזק משונה, זה לא כדרכו. תגיד שן ורגל זה נזקים כדרכה של הבהמה, בהמה רואה אוכל והיא רעבה אז היא אוכלת או היא הולכת ותוך כדי זה היא לא שמה לב אז היא דורכת על משהו. זה נזקים שהם דרכה של הבהמה לגרום אותם. אבל אבל קרן זה נזק שהוא לא דרכה של הבהמה, זה נזק משונה. כל נזק משונה זה קרן. נגיד כלב שנושך זה משונה, כי הכלב מה זה משונה? כי כי הוא לא עושה את זה בשביל הנאתו הוא סתם נושך. אם הוא עושה את זה להנאתו אז זה דרכו להזיק. אם הוא נושך אז לכאורה זה משונה, עוד מעט אני אעיר על זה משהו. אז זה המאפיין של משונה. או כלב שאוכל תרנגולות גדולות לא קטנות שאין דרכו לאכול, אז זה למרות שהוא אוכל את זה זה שן אבל כיוון שזה משונה זה מוגדר כנזקי קרן. גם אם יש לו הנאה מהדבר אם זה משונה זה הופך להיות קרן. יש עוד מאפיין של קרן וזה כוונה להזיק. כאשר עושים את הנזק בכוונה להזיק להבדיל מרגל שאני עושה את זה תוך כדי הילוכה, זה לא אני לא עושה את זה בכוונה להזיק וגם בשן היא עושה את זה כדי ליהנות לא בשביל להזיק. קרן זה כוונתה להזיק. מה היחס בין שני המאפיינים האלה? זה נושא לכמה שיעורים. אני לא אכנס לזה כאן. בין המשונה לבין הדרכו להזיק. יש כאלה שמזהים אותם יש כאלה שאומרים שמספיק אחד מהם יש כאלה שאומרים שצריך את שניהם, אני לא נכנס לזה עכשיו. אוקיי? אבל זה כדאי לדעת כתמונה כתמונה כללית. אוקיי, אז זה בסך הכל התמונה של אבות הנזיקין בגדול. עכשיו עוד משפט אחד לפני שאנחנו נצא להפסקה של כמה דקות כמו שאמרתי. בתורה עצמה כאשר אנחנו רואים את הפסוקים, הפסוקים מדברים על חובת תשלום. זהו. כי יגח שור איש את שור רעהו שלם ישלם או המבעיר את הבירה שלם ישלם המבעיר את הבירה או נפל לתוכו שור או בור אז כן צריך לשלם. הפסוקים מדברים על חובת התשלום. אבל בנזקי ממון יש בעצם שלושה אספקטים שגם אותם עוד נחלק. אספקט אחד זה חובת התשלום שהיא כתובה בתורה. על זה אין שאלה. אוקיי? כתובה לחוד על כל אב באופן עקרוני. אספקט שני זה האיסור. יש איסור שאני אזיק איסור שממוני יזיק אז יש פה איסור. בסדר? מעבר לחובת התשלום. זה לא כתוב בתורה. אין אין מקור פשוט לאיסור להזיק. שיעור פתיחה למסכת בבא קמא בישיבות בדרך כלל זה מקור האיסור להזיק. אני אעבור על זה בקצרה בחצי השני של השיעור. ודבר שלישי זה חובת השמירה. אני אסביר. אני אסביר בהמשך למה זה דבר שלישי, כי יש כאלה שמזהים אותו עם אחד הצדדים. אבל באופן עקרוני זה דבר שלישי. חובת השמירה הכוונה, יש עליי חובה לשמור את הממון שלי כדי שהוא לא יזיק. בסדר? אז עוד פעם, יש עליי חובה לשמור, אם הוא הזיק יש עליי חובה לשלם, זה האספקט השני, אספקט השלישי, יש איסור כשממוני מזיק או כשלא שמרתי כמו שצריך, עברתי איסור. אוקיי? אני אגדיר את זה יותר טוב אחרי ההפסקה כי הדבר השלישי הזה הוא קצת מהראשון וקצת מהשני. אז אני עוד אדבר על זה. אוקיי, אז בואו נצא לכמה דקות ריענון, שטיפת פנים, נחזור עוד ארבע דקות, אוקיי, בסדר, שלוש ארבע דקות צריך רק בשביל להתרענן ולחזור. אוקיי? אוקיי, בינתיים שלחתי כבר וואטסאפ לנחום שינסה לבדוק לי את הדרופבוקס ונראה אם זה מתקדם. אוקיי, יש לנו פנים חדשות, אביעד? כן הרב. שלום עליכם. שלום שלום. אתה בשיעור הזה? כרגע אני בודק, אני לצערי הרב לא הספקתי להירשם בזמן ההרשמה, אז אני כרגע נכנס לשיעורים ואירשם אחר כך. טוב, אז רק אתה יודע מה, אז אם אתה נרשם לשיעור הזה, תיצור איתי קשר כי נתתי פה איזושהי הקדמה של איזה עשרים דקות או חצי שעה איך את החומרים מעבירים והכול, אז אני אתן גם לך, בסדר? בטח, בשמחה. אוקיי, אז בואו נמשיך. אז דיברנו על זה שבדיני הנזיקין יש שלושה אספקטים. אספקט אחד כתוב במפורש בתורה, זו חובת התשלום. אם הממון שלי הזיק או אני הזקתי, אני חייב לשלם. האספקט השני זה האיסור. יש איסור להזיק כשאני מזיק, ובפשטות יש גם איסור כשממוני מזיק. האספקט השלישי זו חובת השמירה. אני צריך לשמור על הממון שלי לוודא שהוא לא יזיק מישהו אחר. עכשיו, חובת השמירה יש לה ולא ישמרנו בעליו, יש שמה יש כן איזשהו מקור לזה בתורה. אנחנו זה הנושא בתחילת הפרק שלנו אז עוד נעסוק בזה. אבל לאיסור אין מקור פשוט. והשאלה מאיפה יוצא האיסור? אז כמו שאמרתי, זה בדרך כלל הנושא של שיעורי פתיחה של בבא קמא בישיבות. אני כבר כאן אקדים ואומר את האישיוס הבסיסיים, זאת אומרת, על מה בעצם במה בעצם עוסקים? אז ככה, חובת התשלום דבר פשוט. אם הממון שלי הזיק במידה וזו אחריות שלי, אני צריך לשלם. האיסור, אם רואים אותו כאיסור באופן פשוט, היה יכול להיות כתוב ביורה דעה, יש איסור שממוני יזיק. אוקיי? אז לא היה שום קשר לחובת התשלום, יש איסור שממוני מזיק. כך לדוגמה, מי שממונו מזיק בגרמא או הוא גורם לנזק בגרמא, לא דווקא ממונו, הוא גורם לנזק בגרמא, אנחנו נראה את זה בפרק שלנו, שמה יש איסור לרוב השיטות לפחות אבל אין חובת תשלום. אוקיי? אגב, יש גם מקרים הפוכים, פותקין בביבותיהם בדף ו' הגמרא ועוד ועוד מזיקין ששמה אין איסור, מותר לעשות את זה, אבל אם קרה נזק אני חייב לשלם. זאת אומרת חובת התשלום והאיסור הם לכאורה שני דברים בלתי תלויים. יש עליי איסור שממוני יזיק וחוץ מזה אם קרה נזק אני גם צריך לפצות את הניזק. אלו שני דברים שונים. מה זה חובת שמירה? כשאני מציג את זה כך, אז עכשיו חובת השמירה זה משהו שקצת קשה להגדיר אותו. אפשר היה להגדיר את חובת השמירה כשייכת לאגף של האיסור. ההגדרה של האיסור זה בעצם חובה לשמור, זאת אומרת אם לא שמרתי עברתי איסור. ואז בעצם חובת השמירה היא בכלל ביורה דעה ולא. מי שלא שמר כמו שצריך, עבר על איסור. תיאורטית היה אפשר להגיד שאם מי שלא שמר כמו שצריך, ואפילו אם הבהמה לא הזיקה, עדיין הוא עבר איסור, כי הוא לא שמר כמו שצריך ויש עליו חובה לשמור. אוקיי, תקראו לזה מצוות עשה לשמור, או איסור אם לא שמרת, וזה אני קורא לזה איסור. מבחינתי גם ביטול עשה לעניין זה ייקרא איסור, לא ממש עשה אף אחד לא מונה את זה, אבל רק לצורך הדיון, בסדר? אם מגדירים ככה את חובת השמירה, אז חובת השמירה שייכת לאגף של יורה דעה ובעצם היא לא באמת מעניינת אותנו כאן. אבל יש אפשרות להגדיר את חובת השמירה אחרת. זאת חובת שמירה חושן משפט, לא יורה דעה. מה זאת אומרת? יש לשני או לשכן שלי או לבעל הממון של הזולת זכות לדרוש ממני לשמור את הממון שלי שהוא לא יזיק לו. זה לא איסור במובן של יורה דעה. נגיד לפי התפיסה הזאת למשל אם לא שמרתי כמו שצריך והבהמה לא הזיקה בסוף, אין צד בעולם שקרה משהו. מי שניזוק יכול לבוא אליי בטענות למה לא שמרתי. בסדר? לעומת זאת לפי ההגדרה הקודמת של חובת השמירה, אם אני מגדיר אותה כחובה איסורית, יורה דעה, היה מקום להגיד שעברתי איסור גם אם לא קרה שום נזק. פשוט לא מילאתי את חובתי לשמור את ממוני. אוקיי? אז לכן מאוד חשוב איך מגדירים את חובת השמירה. עכשיו, הנקודה היא שאם אני מגדיר את חובת השמירה כחובת חושן משפט, לא יורה דעה, אז כבר מסתבר, אם כי גם עדיין לא הכרחי, אבל מסתבר לראות את חובת השמירה כעילת התביעה הנזיקית. זאת אומרת, אם אני לא שמרתי כמו שצריך, יכול הניזוק לבוא ולתבוע אותי. למה? מה אתה רוצה ממני? מה עילת התביעה שלך כלפיי? כי לא שמרת כמו שצריך, זהו. הוא בא אליי בטענות בגלל שלא שמרתי. אז תשימו לב, כאן אי השמירה זה לא שמתחשבנים איתי בעולם הבא על זה שלא שמרתי ואני אקבל עונש כי עברתי איסור, אלא זאת הגדרה משפטית. אי שמירה זאת עילת תביעה נזיקית. זאת אומרת, זה שלא שמרתי זה מה שמאפשר לניזוק לבוא ולתבוע אותי. לא שמרת, אתה אשם, תשלם לי על הנזק שקרה, תפצה אותי. אוקיי? וזה רק בגלל שזה איסור הוא יכול לבוא אליי בטענה? לא, ממש לא, בלתי תלוי לחלוטין. בלתי תלוי. אם מותר לי לא לשמור אז אין פה עילת תביעה? בטח שיש. מותר לך לא לשמור אבל לו יש זכות לדרוש ממך לשמור. נגיד שהוא לא דורש, או נגיד שהוא דורש ולא עשיתי. אז נגיד תחשבו למשל בחתמתי על חוזה, בסדר? ולא קיימתי אותו. התביעה של השני כלפיי היא לא בגלל שעשיתי איסור, אלא בגלל שיש חוזה שחייב אותי לעשות את זה ולא מילאתי את סעיפי החוזה. יכול להיות שאני צריך לפצות אותו למשל על זה, אבל לא הייתי מגדיר דבר כזה כאיסור. זאת עילת תביעה משפטית. אבל במקרה שלנו אין חוזה, אז בעצם מה שעושה את החוזה זה זה שאסור לי לא לשמור? מה שעושה את החוזה זה חוזה שהתורה עושה מכללא. אמנה חברתית. אבל זה עדיין חוזה לפי התפיסה הזאת. זה עדיין חוזה בין בני אדם ולכן עילת… כשאני לא שמרתי לא בהכרח עברתי איסור. יש, ברגע שלא שמרתי זה מקים, מה שנקרא בלשון המשפטנים, כן? זה מקים עילה נזיקית. עכשיו הניזוק יכול לתבוע אותי בגלל שלא שמרתי. אם הייתי שומר הוא לא יכול לתבוע אותי. אבל זה לא שעברתי איסור, לא עברתי שום איסור. אז פה שימו לב, בעצם מכאן יוצא, אם אני ממשיך לגלגל את הכדור הלאה, אני פורש בפניכם בעצם את כל החקירות הישיבתיות אבל מנסה להראות לכם מה הקשר ביניהן. או איך זה יוצא מהבייסיק פרינסיפלס, מהעקרונות הראשוניים, כן? אז אני אומר מכאן בעצם יוצאת תפיסה שאומרת שהזכות של השני לתבוע ממני פיצוי יסודה בזה שאני לא שמרתי. לעומת זאת, כפי שאני מניח שרובכם או כולכם יודעים, יש באחרונים דיון גדול אם זה באמת ככה. יש מהאחרונים שרוצים לטעון שהזכות לתבוע ממני ממון, של הניזוק לתבוע ממני המזיק פיצוי, לא נובעת מזה שלא שמרתי. עצם העובדה שהשור שהזיק לך שייך לי מספיקה כדי לחייב אותי או כדי להקים עילת תביעה, לא כדי לחייב אותי, צריך להיזהר פה, אלא כדי להקים עילת תביעה. בסדר? אנחנו נראה בהמשך שבכל מקרה צריך שאני לא אשמור כמו שצריך, בלי זה אי אפשר לחייב אותי. אז נחזור עוד לשאלה מה אז ההבדל בין שתי ההבנות האלה. אבל לענייננו כרגע, שתי ההבנות האלה זה או שהרשלנות בשמירה היא היא עילת התביעה הנזיקית, בגלל שהתרשלתי בשמירה לכן הניזק יכול לתבוע אותי. אפשרות שנייה לא, לא הרשלנות בשמירה היא עילת התביעה הנזיקית אלא עצם העובדה שמה שהזיק לך הוא ממון שלי, הוא שייך לי. אז אני אחראי למה שהוא עשה בלי קשר לשאלה איך שמרתי והתרשלתי ואם יש איסור ואין איסור, בלי קשר לכל הדיונים הקודמים. ואז בעצם יוצא שחובת השמירה אין לה מעמד משפטי. אין לה מעמד משפטי ואז לכאורה הייתי מצפה לשייך אותה ליורה דעה לכל היותר. לכל היותר יש עליי חובה לשמור או איסור אם לא שמרתי, אבל זה לא קשור להתדיינות המשפטית. בהתדיינות המשפטית מה שהניזק בא אליי בטענות זה בגלל שהשור שהזיק לו שייך לי. הוא לא מעניין אותו אם שמרתי כמו שצריך, לא שמרתי כמו שצריך, עצם העובדה שהשור שייך לי מקימה עילת תביעה. ושוב אני אומר, מה שאמרתי עכשיו הוא לא מדויק, כי זה כן מעניין בסוף אם שמרתי כמו שצריך. אם שמרתי כמו שצריך אני נפטר, זה מדינא דגמרא, זה אין ויכוח. אבל אנחנו נראה בהמשך שבכל זאת זה לא מסלק לגמרי את ההבדל בין שתי התפיסות שאמרתי עכשיו. זאת התמונה באופן כללי. ולכן הרבה, אגב, לא מעט אחרונים מערבבים בין המישורים האלה. לא יודע אם הם לא היו מודעים או שזאת הייתה תפיסתם לכתחילה, אבל יש לא מעט טיעונים של אחרונים שאני לא מסכים להם כי הם לא עושים את ההבחנה, או לפחות לא שמים על השולחן את ההבחנה. אולי הם הרגישו והם לא קיבלו אותה, אבל הם לא שמים על השולחן את ההבחנה הזאת בין יורה דעה לחושן משפט. והרבה פעמים, ברגע שאני אומר שהרשלנות בשמירה היא עילת התביעה הנזיקית, מיד הם אומרים זה יש קשר בין האיסור לבין הממון. קצת דומה למה שבנימין אמר קודם. אני לא מסכים. אני עדיין לא הבנתי אבל למה יש צד שכן יש קשר בין האיסור לבין הממון? זה נראה שבכל מקרה זה שני מישורים נפרדים. אם אסור לי אז זה עילת תביעה? אתה בעצמך אמרת שיש קשר קודם. לא, הקשר הוא שאותו דבר שהוא סיבת האיסור הוא גם יכול להיות הסיבה לתביעה. לא, זה לא מעניין. אם ככה אנחנו מסכימים לגמרי. הבנתי, בסדר. אבל למה כן יש קשר? זה מה שאני שואל. העובדה שיש אחרונים שאומרים שיש קשר בין… למשל רב דוד פוברסקי, אחרי זה הוא בסוף דוחה את זה אבל הוא הולך עם זה, שאם אנחנו מבינים שהרשלנות בשמירה היא עילת התביעה הנזיקית זה אומר שיש איסור, או אם יש איסור אז הרשלנות בשמירה היא עילת התביעה הנזיקית. ואני לא מסכים לזה. עוד פעם, יכול להיות שהוא באמת מניח מה שאמרתי, שזה בעצם מקרה מבחן. אם יש איסור סימן שיש סיבה לאיסור והסיבה הזאת היא גם עילה לתביעה. למה להניח את זה? כי למה אסור לי לא לשמור? כנראה שמצופה מבנאדם שישמור, זה משהו שכולם עושים. ומה זה קשור לזיקה ביני לבין הזולת? לא, כי אם הקדוש ברוך הוא תובע מאנשים לשמור סימן שככה צריכים להתנהג ועכשיו אני יכול להבין ש… בסדר שככה צריכים להתנהג, השאלה אם זה חובה משפטית. השאלה אם החובה המשפטית היא יכולה לנבוע מאותה חובה שחלה האיסור. יש עליי חובה לתת צדקה, נכון? האם העני יכול לתבוע אותי? ודאי שלא. כי שם זה לא סיבה מספיקה. הסיבה שאני חייב היא לא מספיקה כי זה לא מגיע דווקא לו. ומה זה משנה? גם לפי האיסור לא אומר שזה מגיע דווקא לו, זה אותו חילוק. האיסור בזה שממוני הזיק או בזה שלא שמרתי, אם אני מגדיר אותו כאיסור יורה דעה אז זה בדיוק כמו צדקה, מה זה קשור? נכון, אבל האיסור מלמד במקרה הזה שאתה מתנהג לא בסדר ובמקרה הזה אפשר להצביע באופן ברור על הנפגע. גם בצדקה אתה מתנהג לא בסדר. מה לגבי צדקה? כן. אבל מי אמר שאתה נפגעת מזה? יכול להיות שאני עני ואני צריך צדקה. אם אני הייתי מתנהג יפה אז לא הייתי נותן לך, הייתי נותן למישהו אחר. אני לא יודע, אבל אתה צריך להוכיח שאתה הנפגע. עוד פעם, מה אני נפגע כי אני עני שצריך… לא זה לא נפגע, אתה עושה אנלוגיה בין שני דברים לוקח אותה רחוק מדי. ברור שעני נפגע זה כל הרעיון. אבל העובדה שיש מצוות צדקה לא אומרת שעני יכול לתבוע אותי, אגב גם כל שבט העניים לא יכול לתבוע אותי. בגלל שאין… כמו שכל שבט הכהנים לא יכול לתבוע ממך אם לא נתת תרומה. למה? אם הם לוקחים כולם ביחד הם כן יכולים. הם כולם יכולים לתבוע ביחד? אני לא יודע. לא, אני אומר שהם לא יכולים, אבל לשיטתך הם היו צריכים להיות יכולים. ויש כאן כבר זיל הכא קמדחלי. כאן כולם. הם מתאגדים ביחד ותובעים אותי. אני לא יודע אם הקונספט הזה של תביעה ייצוגית הוא… זה מה שאני שואל עוד פעם, אני לא רוצה להיכנס, לא, ודאי שכן. זה לא תביעה ייצוגית. תביעה ייצוגית זה משהו אחר לגמרי. בוא אנחנו מדברים על זה שהם כולם ביחד מתאגדים, לוקחים עורך דין והעורך דין תובע בשם כולם, אין שום בעיה בהלכה לעשות את זה. אבל הם לא שותפים, זה מגיע או לראובן או לשמעון. מה זה משנה? מה, לוקחים עורך דין והם עכשיו… אז הם כן יכולים להגיד ליכא קמא? טוב, נראה לי. לא, אנחנו מתאגדים ביחד, אנחנו מקנים את כל הזכויות, זכויות האוני שלנו לבן אדם אחד, מה זה משנה? אה, אם יעשו כזה דבר. אין שום בעיה לעשות את זה, אין שום בעיה לעשות את זה. טוב, בכל אופן אבל לענייננו אני רוצה לומר רק שאי אפשר להקנות את זה כי זה דבר שלא בא לעולם הזכות הזאת, אוקיי, לא, אפשר לעשות, אבל בוא נעזוב, זה לא… הנקודה היא כזאת, אם אם האיסור להזיק זה איסור של יורה דעה, אי אפשר לגזור ממנו שום דבר על מה שקורה ברובד המשפטי. ומי שעושה קשר בין שני אלה מניח איזושהי הנחה שהיא לפחות לא מוכרחת. בסדר, מותר להניח הנחות לא מוכרחות, אבל צריך לשים לב שזה המצב. אין הכרח. אוקיי, אנחנו נחזור לזה ואני אראה לכם שיש כאלה שרואים פה הכרח ואני חושב שהם טועים בעניין הזה, אולי נראה כאלה גם היום במישור אחר. אז זה, זאת המפה. עכשיו, בואו נסתכל קצת. רק צריך להדגיש, אני לא יודע, אבל ברור שלא צריך תביעה של הניזק, הרי בממון המזיק, הבן אדם הוא מחויב, זה מוגדר כממון אפילו בלי תביעה? ברור שכן, מה זאת אומרת? אם אין תובע, אין חיוב. לא, יש ניזק, אבל הוא לא יודע מי זה, אז אני לא חייב כל עוד הוא לא לקח אותי ל… לא, אבל אתה לא יודע מי זה, זה לא קשור, ודאי שאתה חייב, אבל זה נקרא שהוא תובע, זה לא משנה. הוא לא צריך לבוא לבית הדין לתבוע, אבל צריך להיות פה תובע, צריך להיות פה נפגע. זאת אומרת, יש פה בעל דין שעומד מולי. אז זה לא משנה, אנחנו מדין זכין נעמוד בשמו, לא חשוב. אבל יש פה שני בעלי דין שעומדים אחד מול השני. הנה זה, נדמה לי שזה המדרש החביב עליי בויקרא רבה נדמה לי פרשת אמור אני חושב, על אלכסנדר שהגיע לאפריקי והוא רואה שם איזה מלך שהוא שמע עליו ניסים ונפלאות, אז הוא הולך לראות איך הוא שופט בין אזרחי עמו, בני עמו. אז באים לשם שני אנשים שאחד מכר לשני חצר, בסדר? והשני מצא מטמון בתוך החצר. אז ההוא שקנה את השדה רוצה להחזיר את המטמון למוכר, הוא אומר אני קניתי שדה, לא קניתי מטמון, וההוא שמכר אומר מה פתאום? אני מכרתי את השדה וכל מה שבא, כולל המטמון, המטמון הזה הוא שלך. אז הם הולכים להתעצם בדין מול מלך אפריקי. בסדר? ואז מלך אפריקי מוצא פתרון חסידי נפלא, יש לך בן, יש לך בת, שיתחתנו ביניהם ויקחו את המטמון. אבל זה חסידים, הרי זה לא מעניין, זה לחלשים. אני שואל את השאלה מה באמת הדין? אל תעשה לי פה פטנטים. מה באמת הדין? מה באמת הדין? זה לא שאלה משפטית, זה שאלה מסדר ראש. למה לא? למה לא? אין תובע ונתבע, מה אתה תובע? או! זאת אומרת במקום שבו הזכות… אני תובע לתת לו את הכסף, לא רוצה להחזיק, זה גזל בידיי. תפקיר את זה אם אתה לא רוצה להחזיק. אתה צריך, אתה צריך שיהיה מישהו שזכותו נפגעה כדי שאפשר יהיה לנהל פה משפט, כדי שזה יהיה שייך לחושן משפט. אם אין זכות שנפגעה, אז אין חושן משפט. לכן לא רק שלא ברור מה הדין פה, אלא השאלה היותר יפה זה למה אין בכלל דיון על זה בפוסקים ובגמרא וכולי? כי זה לא דיון משפטי, זה לא מעניין אף אחד. אוקיי, אז בשביל החסידים זה טוב עם הבן והבת, אבל אנחנו כשאתה שואל מה הדין באמת, הדין באמת הוא שתלכו תרביצו אחד לשני, תעשו מה שאתם רוצים, תעזבו אותי במנוחה, זה לא עסק שלי. איך זה יתקשר לפה? למה זה הזכיר לי את זה? היתה פה איזושהי הערה שהזכירה לי את זה. בעל דין, שאמרנו… בלי נתבע, אם כשאין נתבע… אוקיי. טוב, רצינו עוד חיוב שהתורה הטילה בלי… מה? רצינו עוד חיוב, ואם נגיד שנזיקין זה באמת לא חיוב שנובע מחמת זה, מצאנו עוד חיוב בממון שהתורה הטילה עליי בלי איסור? חיוב ממון שהתורה הטילה עליי בלי איסור? לא, אני לא זוכר כרגע. יש משהו מסוים? יש דברים שהם כמובן תוצאה של חוזה, למשל חיוב בשומרים. חיוב בשומרים, אז אם נגיד הממון אבד ואני משלם, לא יודע אם אפשר להגדיר את זה כאיסור. כמובן ששומרים נמצא בברייתות שמה בפרק ראשון של בבא קמא כחלק מאבות נזיקין. זה רבי חייא ורבי אושעיא שמה. אבל ולכן זה קצת דומה לנזיקין, לא יודע אם זאת באמת פרשה לגמרי נפרדת. אבל זה בעצם חיוב שהוא חיוב חוזי, ולא חיוב שיסודו באיסור. לפי התפיסה שאני מציג פה בנזיקין, גם נזיקין זה בעצם חיוב חוזי במובן מסוים, למרות שכמובן לא היה פה חוזה בין שני הצדדים, אלא התורה יוצרת אמנה חברתית, איזשהו חוזה בין כלל החברה, אבל זה חיוב בן אדם לחברו, זה לא חיוב שיסודו באיסור. אוקיי? אגב, בהרבה מקומות תראו, יש תוספות בבבא קמא בדף י"א לגבי לגבי כן, הרבה אחרונים מביאים את זה לגבי טומאת יולדת, שתוספות אומר שמה שאם יש ספק אם יש שליא בלא ולד, שיש ספק לגבי הטומאה שלה ויש ספק לגבי אם מותרת לבעלה, כי יולדת גם אסורה על בעלה, ואז התוספות אומר שיש הבדל. יכולים להיות מצבים שבהם היא לא תהיה טמאה אבל תהיה אסורה לבעלה או להפך. האיסור לבעלה זה ספק איסור והטומאה זה ספק טומאה. אז אם זה היה ברשות הרבים, אז מבחינת הטומאה היא מותרת, אבל מבחינת האיסור לבעלה היא אסורה. ואם זה היה ברשות היחיד, אז הפוך. ואז מביאים משם ראיה שלמרות שהאישה שנטמאת אסורה על בעלה, זה יש סיבה משותפת לשניהם אבל זה לא שאחד הוא סיבתו של השני. זה לא שהטומאה היא הסיבה לזה שהאישה אסורה לבעלה, אלא היא גם טמאה וגם אסורה לבעלה, ואלו שני דברים בלתי תלויים ולכן אחד יכול להופיע בלי השני או להפך. ולכן גם במקום שבו למשל בגזל, יש איסור לגזול ויש חובה לשלם. האם החובה לשלם זה בגלל האיסור? מי אמר? חובה לשלם זה מדין ממוני גבאך. נגיד קטן שגזל גם צריך לשלם, אין עליו איסור. אז יש איסור ויש חובה לשלם, והחובה לשלם זה לא בגלל האיסור. שני דברים שונים. אוקיי? אותו דבר בהרבה מקומות, בל תלין פעולת שכיר, יש חובה לשלם ביומו תיתן שכרו, צריך לשלם. אוקיי? עכשיו ביומו תיתן, החובה לשלם והאיסור שניהם מופיעים ביחד. האם אחד הוא סיבה והשני הוא תוצאה? אני בכלל לא בטוח. שני דברים, שני דברים קורים פה, יש פה היבט משפטי ויש פה היבט איסורי. בשכר שכיר זה יותר יותר מסובך נדמה לי, אבל זה מתחיל בחוזה שמה, אבל נעזוב את זה. בכל אופן, לכן אני אומר השאלה האם יש עוד מקרים שבהם יש חובת תשלום בלי איסור, יכול להיות שכל המקרים הם כאלה. זה שיש איסור זה נכון, אבל לא בטוח שהאיסור הוא הסיבה לחובת התשלום. שני דברים שונים. אנחנו יודעים בני דודינו הסטטיסטיקאים כבר לימדו אותנו שקורלציה וסיבתיות זה לא מילים נרדפות. זאת אומרת שני דברים יכולים להיות קורלטיביים אחד עם השני, להופיע אחד יחד עם השני, אבל זה לא אומר שאחד הוא סיבתו של השני או השני הוא סיבתו של הראשון. לפעמים יש קורלציה אבל היא לא סיבתית. טוב, אז בואו אני רוצה לשתף פה, התחלתי לשתף פה את הקובץ. בואו נראה קצת מקורות ככה להתחיל להתעסק בשאלות האלה מבפנים. אז תראו את הטור בתחילת ש"עח, הוא מדבר על אדם המזיק. כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חברו, כך אסור להזיק ממון שלו. אגב הקבצים האלה שאני משתף כאן, אלה קבצי סיכום של השיעור שאחרי זה גם יופיעו במודל ובדרופבוקס. בסדר? אז אתם תוכלו לראות הכל, את המקורות וגם את הסיכום שאני עושה, אני פשוט משתמש בקובץ הזה גם כדי לקרוא מתוכו את המקורות בשיעור, זה הכל. אני אגדיל קצת כדי שתהיה לכם יותר קל לראות. כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חברו, כך אסור להזיק ממון שלו. אז מה הוא אומר פה? קודם כל הוא קובע שיש איסור, נכון? זה לא אומנם אין מקור לזה לכאורה, אבל הוא אומר כמו שאסור לגנוב ולגזול, כך אסור להזיק. נראה, עוד פעם זה לא לגמרי הכרחי, אבל בהחלט נראה שהטור מבין שהאיסור לגנוב ולגזול הוא כנראה גם המקור לאיסור להזיק, זה לא רק אנלוגיה בעלמא. אלא כיוון שאין מקור לאיסור להזיק, אז הטור מרגיש שהוא צריך להביא לנו את המקור. מה המקור? זה האיסור לגנוב ולגזול. בסדר? אז זה לשון הטור. מה כותב בשולחן ערוך? אסור להזיק ממון חברו. אותו דבר בש"עח, כן? אסור להזיק ממון חברו, ואם הזיקו אף על פי שלא נהנה חייב לשלם. אז מה רואים כאן? הוא לא עושה את האנלוגיה לגנבה ולגזילה, למרות שכמובן הטור עמד לו מול העיניים. הוא משום מה בחר לא להעתיק את הלשון הזאת של הטור ולא לעשות את האנלוגיה לגנבה ולגזילה. הוא אומר אסור להזיק ממון חברו, ואם הזיק אף על פי שלא נהנה חייב לשלם. מה שכן רואים בשולחן ערוך אבל, שהאיסור להזיק איכשהו נצמד לאם הזיקו אף על פי. לא נהנה חייב לשלם. אז היה מקום להבין, ועוד פעם זה לא הכרחי, שיש איזושהי זיקה בין האיסור להזיק לבין החובה לשלם אם הזיק. שימו לב כל זה מדבר באדם המזיק. אנחנו בינתיים רק על אדם המזיק, לא על ממון המזיק. לא ברור מה המקור לאיסור אבל יש איסור, כך כותב השולחן ערוך, והשולחן ערוך גם קושר לזה את החובה לשלם. וגם אם אף על פי שלא נהנה, זה משמעותי. כן, כי זה לא תשלומי הנאה, זה תשלומי נזיקין, זה פיצוי. לא, אבל עכשיו זה בעצם טענה על האנלוגיה בין גנבה וגזילה להזק, כי בגנבה וגזילה הוא כן נהנה. גם אם הוא לא נהנה אבל הממון אצלו. כן, נכון. למרות שגם בגנבה ובגזילה התשלום הוא לא תשלום הנאה, זה תשלום פיצוי או החזרת הממון. נכון, החזרת הממון. לא, אבל אם היית נהנה אז היה מקום לדמות להגיד אני נהניתי אז קיבלתי ממון ועכשיו אני צריך להחזיר. קח את השוטה שגזל. בסדר? אז הוא אפילו לא נהנה במובן שהממון הוא שלו. בסדר? עכשיו השאלה אם הוא באמת גזל, השאלה אם הוא חייב להחזיר או שרק אנחנו לוקחים כדי להשיב את הממון לבעליו אבל ברמה העקרונית את הממוני גבך כמובן יש פה עדיין, זה ממון שלי. אבל הוא לא זכה בו, זה לא בבעלות השוטה עכשיו. אז אני אומר אבל את טענת ממוני גבך מה שאני רוצה להראות משם, היא קיימת בגלל שהממון שלי נמצא אצלך לא קשור לשאלה אם נהנית. זה שאתה במקרה גם נהנה מזה כי ממונך התרבה זה לא מהותי לעניין. אני מסכים, אני מסכים, אבל אדם שהזיק בלי ליהנות שם אין את הטענה של ממוני גבך כי הוא אף פעם לא היה אצלי רק גרמתי לך נזק לא קיבלתי כלום. העילה הנזיקית אומרת שלמרות שאין אצלך ממון כיוון שאתה פגעת בממון שלי אתה צריך להשלים את מה שפגעת. נכון ובנקודה הזאת זה שונה מגנב וגזלן, גנב וגזלן כן מחזיק אצלו חתיכת ממון או הנאה שהוא קיבל. עכשיו בשין פייט שזה מדבר כבר על ממון המזיק אז אומר הטור כך: כשם שאסור לאדם שיזיק את חברו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם. אז הוא ממשיך את האנלוגיה שלו הוא מתחיל מגנב וגזלן ועובר לאדם המזיק. כאן הוא עובר מאדם המזיק לממון המזיק, כן אתה צריך לשמור אבל בדרך הוא מכניס גם את החובה לשמור. ועוד פעם נראה שהוא קושר את הצריך לשמור את ממונו שלא יזיק לזה שאם הזיק חייב לשלם. זאת אומרת מכאן נראה שהוא רואה קשר בין החובה לשמור את ממונו שלא יזיק לבין החובה לשלם. האם זה אומר שיש קשר בין האיסור לבין הממון? לא בטוח. כיוון שיכול להיות שמה שהוא אומר צריך לשמור את ממונו פירוש הדבר חובת חושן משפט. זאת אומרת לזולת יש זכות לתבוע ממני לשמור את הממון שלי שלא יזיק, לא איסור אלא זכות משפטית ולכן אם אני לא שמרתי והוא ניזק הוא יכול לתבוע אותי שאני אשלם. אז אפשר גם לפרש ככה את הטור ואז יכול להיות שמה שהוא אומר צריך לשמור את ממונו אין הכוונה לאיסור יורה דעה. צריך לשמור את ממונו הכוונה קביעה משפטית. ברמה המשפטית זכותנו, זכותה של החברה לדרוש ממך לשמור את ממונך. ואם אתה לא שמרת זה לא אומר שעברת איסור ברמה האיסורית היורה דעה אלא זה עילה לתבוע ממך את הפיצוי. בשולחן ערוך כשאדם הזיק באונס. מה? כשאדם הזיק באונס, אדם המזיק. ולפי הגישה שאונס זה לא נקרא שזה מעשה שלו שזה לא מתייחס אליו בכלל המעשה אז באמת יגידו שבאונס גמור אדם לא חייב, זה מחלוקת ראשונים הרי. יכול להיות שהמחלוקת היא בדיוק על זה. זה מחלוקת תוספות ורמב"ן אם באונס גמור אדם גם חייב או לא. בשולחן ערוך בסימן שין פייט המקביל לטור שראינו אז הוא אומר כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה חייבים הבעלים לשלם. שמים לב? מאוד מעניין אני עושה את ההשוואה לטור כדי שתראו מה הוא משמיט. וזה לא השמטה סתם, כי הרי הוא הולך בעקבות הטור כל הזמן אז כשהוא בוחר להתנסח בלשון אחרת בדרך כלל שווה לחשוב למה הוא בחר כך. אז תשימו לב קודם כל הוא לא ממשיך את האנלוגיה מאדם המזיק לממון המזיק. והוא לא עובר דרך החובה לשמור, גם לא מוזכר. הוא מתחיל ישר מהשלב השלישי של הטור, רק השלב השלישי של הטור מופיע פה שמה? שאם הממון שלי הזיק אני חייב לשלם. לא כתוב פה שיש חובה לשמור, לא כתוב פה שיש איסור להזיק ובטח לא כתוב מה המקור לאיסור להזיק, לא עושה אנלוגיה לאדם המזיק, כלום. כל זה לא מופיע. הופיע בשולחן ערוך. היה אפשר ללמוד ועוד פעם זה ללמוד ממה שהוא משמיט, אז תמיד צריך להיזהר עם המסקנות האלה, היה אפשר ללמוד שהוא כנראה בוחר בלשון הזאת כדי לומר לי שהוא לא רואה קשר בין החובה לשמור לבין החובה לשלם. שני דברים שונים. אם בכלל יש חובה לשמור עוד נראה בהמשך, אבל הוא לא רואה את האי-שמירה כעילה של התביעה הנזיקית. אלא מה כן? הזכרתי קודם את האפשרות השנייה, עצם העובדה שיש ממון שהוא ברשותי מחייבת אותי לשלם. אני אחראי למה שהממון שלי עושה, לא כי לא שמרתי כמו שצריך. זה פשט לשונו של השולחן ערוך: כל נפש חיה שברשותו של אדם שהזיקה, הוא מקפיד גם ברשותו ולא שלו כי זה גם שומר, חייבים הבעלים לשלם. זאת אומרת זה ממש נשמע כמו משפט שזה הטלת אחריות ולא סנקציה על מי שלא שמר כמו שצריך. אתה אחראי למה שממונך עושה. אוקיי? אז אם הייתי צריך להצביע על ההבדל בין לשון הטור לבין לשון השולחן ערוך, קצת נראה שמתנסחים בשני אופנים שתיארתי למעלה. השאלה אם המעילה בשמירה היא הבסיס לתשלום כמו שאומר הטור, או שהשולחן ערוך אומר לא, עצם העובדה שזה ממוני מחייבת אותי בתשלום. ושוב פעם כולם מסכימים שצריך לשמור, אבל זה נראה עוד מעט. תראו את לשון הרמב"ם למשל בהלכות נזקי ממון, ושימו לב זה הלכות נזקי ממון ולא הלכות חובל ומזיק, אני מדבר על ממון המזיק: כל נפש חיה שברשותו של אדם שהזיקה, כמו השולחן ערוך, הבעלים חייבים לשלם, שימו לב, שהרי ממונם הזיק. יותר מפורש מאשר בשולחן ערוך. וזה באמת מוזר שהשולחן ערוך בוחר את לשון הרמב"ם על פני לשון הטור אבל הוא משמיט את ה-שהרי ממונם הזיק. אולי זה נראה לו מובן מאליו, אני לא יודע, כי מבחינת התוכן נראה בהחלט שהוא לומד כמו הרמב"ם, שעצם העובדה שממוני הזיק יש לי אחריות לפצות את הניזק. עצם העובדה שממוני הזיק, לא זה שהתרשלתי בשמירה או כל מיני דברים כאלה. האם אין חובה לשמור? תראו ברמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ה: בהמה שהייתה רועה ופרצה ונכנסה בשדות ובכרמים, אף על פי שעדיין לא הזיקה, מתרין בבעליה שלושה פעמים. אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות, יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה שחיטה כשרה ואומר לבעליה: בואו ומכרו בשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור. פה כבר נראה שיש איסור להזיק ואפילו יש איזשהו קישור לחובת השמירה, למרות שהקישור הזה פה נעשה בצורה מאוד מאוד עקיפה. כי אם לא שמר בהמתו ולא מנעה, לא כתוב שבגלל זה הוא חייב לשלם, אלא כתוב שבגלל זה יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה. כי זאת השמירה שלה. למה שחיטה כשרה? כדי לא להפסיד את הממון של בעל הבהמה שלא לצורך. אם השחיטה היא לא כשרה, אז בעצם הבשר לא שווה כסף או שווה מעט כסף, אז סתם הזקת שלא לצורך. אתה צריך לשחוט שחיטה כשרה. אבל באופן עקרוני גם ברמב"ם פה אין קישור בין חובת השמירה לבין חובת התשלום. מה שהוא אומר זה שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק. אז יש פה איסור להזיק. וזה באמת משתמע, טוב אפשר לדון פה, אבל זה לא שבגלל האיסור יש חובה לשלם, אלא האיסור קיים גם אם שילמת, זה לא משנה כלום. אתה חייב לשלם בגלל שאתה אחראי למה שממונך עושה, כמו שראינו ברמב"ם בפרק א הלכה א. רק פה מה שכתוב זה שאתה גם, יש לי זכות לדרוש ממך לשמור, ואם אתה לא מבצע את זה אני אשמור במקומך. ואם אני צריך לשחוט את הבהמה שחיטה כשרה בשביל לשמור עליה שלא תזיק לי, אז זה מה שאני אעשה, כי זכותי לשחוט לשמור את הבהמה במקומך. פה זה נראה כמו דרישה משפטית של אדם מחברו לשמור את הממון שלא יזיק לי. זה לא איסור במובן של יורה דעה. בסוף המשפט המסיים ברמב"ם כן נראה כמו איסור, כי אסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק. אבל האיסור הזה הוא באמת לא איסור של לא לשמור שמפוצה על ידי התשלום. גם אם שילמת נשאר האיסור. האיסור נשאר, וזה בהחלט אפשר היה להבין את זה כאיזשהו איסור של יורה דעה שלא קשור לעניין. אז למה הרמב"ם מזכיר את זה אם זה לא קשור לעניין? כי הוא לומד, הוא נמצא בהלכות נזקי ממון אז הוא מזכיר גם את האיסור. לא, אבל יש את המילה. לכן יש רשות לבעל השדה לשחוט, כי אם לא תן לבהמה הזאת להזיק לך, תתבע אותו והוא ישלם לך והכל בסדר. לא, יכול להיות שאני יכול למנוע ממנו גם לעשות את זה מלכתחילה, וזה יסוד אותה עילה של תביעת נזיקין יכולה להיות עילה מספקת כדי למנוע ממנו להזיק מראש. זה מה שאומר הרמב"ם. למה צריך להגיע לאיסור? לא, אבל הסיפא שלו אתה אומר הוא מדבר על איסור. כי מי אמר לך שמותר להזיק לו, תדרוש ממנו פיצוי אם בהמתו הזיקה לך. מי אמר שמותר לשחוט את הבהמה שלו? לא הבנתי. מי אמר לך שמותר לך לשחוט את הבהמה שלו? איך אני אמנע את זה? זה סתם שאלה, מי אמר לי שמותר? אל תמנע, תתבע אותו והוא ישלם לך. בסדר, אתה תמיד אתה יכול להגיד את זה גם אם זה אסור. מי אמר שמותר לי למנוע ממנו לעבור איסור? הרי אין כופין על המצוות? כן, בגלל שיש עליו איסור גם ככה, ואתה יכול להכריח אותו או לכפות אותו לא לעבור על האיסור, זה מאפשר לך לא רק לתבוע אותו אחר כך אם הוא הזיק לך, אלא גם לשחוט אותו לכתחילה שלא יזיק. זה אני חושב שזה לא הכרחי הקשר משני הכיוונים. גם אם היה אסור זה לא בטוח שמתיר לי לשחוט לו את הבהמה. לא אמרתי שזה הכרחי, אבל אם הרמב"ם מוצא קשר כזה, נדמה לי שזה ההסבר הסביר לקשר הזה. אני לא אומר שבהכרח צריך להיות קשר כזה, אני מסכים שלא חייב להיות. אבל אם הרמב"ם כבר עושה קישור כזה, מסתבר שהקישור הוא לאיסור יורה דעה ולא לחושן משפט. למה? גם איסור חושן משפט יכול להוות עילה. אבל אין איסור חושן משפט. הרמב"ם אומר שבחושן משפט זאת אחריות, זה לא חובת השמירה, היא עילת התביעה הנזיקית. טוב, אתה מניח את זה, זה גופא מה שרצית להראות מהרמב"ם. לא, אני ממשיך את זה מהלכה קודמת ברמב"ם. הבנתי, אוקיי, הכל נסמך על ההלכה הקודמת. כן כן, אז אם אני רוצה להראות פה קו אחד, נדמה לי שזה ההסבר הסביר. אפשר להתווכח על פרטים, אבל נדמה לי שזה ההסבר הסביר. אוקיי, נראה לי שאנחנו נעצור כאן. טוב, אנחנו נעצור כאן. שימו לב, הדף ששמתי ב, ואני עוד פעם, אני אדאג לזה שהוא יהיה נגיש, מקווה שאני אצליח לדאוג לזה שהוא יהיה נגיש לכם, במודל הוא כבר נגיש, אבל בדרופבוקס הוא מכיל גם כבר הכנה לשיעור הבא. אוקיי, אז תוכלו להשתמש בו כבר גם לקראת השיעור הבא שבו אני אמשיך את המבוא. אני מקווה שנגמור אותו בשני שיעורים, אולי נצטרך עוד אחד, נראה. אוקיי, אם יש מישהו שרוצה לשאול או להעיר אז בשמחה. אם לא, אז ניפרד כידידים. יישר כוח. תהיו בריאים. תודה רבה. תודה רבה. להתראות.