פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מעמד חריג של מלאכת הוצאה והופעתה בתורה
- הקריטריון של חשיבות: יצירתיות ומשמעות מול גריעות
- תוספות, רמב״ן, רשב״א ותוספות בשבועות: חוסר עקביות וטרחה
- השלכות הלכתיות ל״מלאכה גרועה״
- הצעה רעיונית: הוצאה כחשיפת מהות הפעולה האנושית
- הסבר להבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים בהוצאה
- מעבר להגדרת המלאכה: המשנה ״יציאות השבת״, עני ועשיר, עקירה והנחה
סיכום
סקירה כללית
השיעור מציג את מלאכת הוצאה כמלאכה חריגה ביחס לשאר מלאכות שבת, מצד אחד מפני שהיא תופסת נפח עצום במקורות, ומצד שני מפני שראשונים מגדירים אותה כ״מלאכה גרועה״ ולכן התורה כותבת אותה במפורש. ניתנים כמה כיוונים מרכזיים להבנת הגריעות, ובהם היעדר יצירה בחפץ, חוסר קוהרנטיות בהגדרות בין רשויות, וקריטריון של טרחה במובן רחב, ומתוך כך מוצגות נפקא־מינות הלכתיות שממשיכות גם לאחר שהתורה אסרה הוצאה בשבת. בהמשך מוצעת תפיסה רעיונית שלפיה הוצאה באה להזכיר שהעשייה האנושית בעולם היא בעיקר הזזה והנחה של דברים במקומות שונים תוך שימוש בחוקי הטבע, ולבסוף מתחיל מעבר לשיעור הבא בהגדרת מלאכת הוצאה דרך המשנה ״יציאות השבת״ ודקדוקי עקירה והנחה לפי רש״י והגמרא.
מעמד חריג של מלאכת הוצאה והופעתה בתורה
המרצה קובע שמלאכת הוצאה תופסת נפח גדול יותר משאר המלאכות ברמב״ם, בגמרא ובמקומות נוספים, במיוחד אם מצרפים גם עירובין וגם שבת. המרצה מציג עמדה של ראשונים שלפיה הוצאה היא ״מלאכה גרועה״ ופחות משמעותית ממלאכות אחרות, ובכך הם מסבירים מדוע התורה כותבת את הוצאה במפורש בעוד שאר המלאכות נלמדות מן המשכן ואינן כתובות כרשימה מפורשת. המרצה מציין שהתורה כתבה במפורש הבערה והוצאה, בעוד שבגמרא יש דיון מאיזה פסוק לומדים הוצאה אך אין דיון מדוע היא צריכה להיכתב, ולכן הראשונים משלימים זאת באמצעות הטענה של ״מלאכה גרועה״ ותנאי של ״קריטריון חשיבות״ מעבר לעצם הימצאות הפעולה במשכן.
הקריטריון של חשיבות: יצירתיות ומשמעות מול גריעות
המרצה מגדיר חשיבות מלאכה כשילוב של ייחודיות ומשמעותיות או מידת יצירה, ומדגיש שהימצאות במשכן לבדה אינה מספיקה כי גם הליכה ולבישת בגדים היו במשכן ואינן אסורות בשבת. האור זרוע מנמק שהוצאה גרועה מפני ש״מעיקרא חפץ והשתא חפץ״ ואין שינוי בחפץ אלא רק שינוי מקום, ומתוך כך משתמע שלדעתו מלאכה משמעותית נמדדת לפי ערך מוסף ושינוי בחפץ. נשאלת שאלה על חימום מים בחמה, והמרצה משיב שמידת המשמעותיות היא תנאי הכרחי אך לא מספיק, כי יש קריטריונים נוספים כגון הדרך הרגילה ושינוי.
תוספות, רמב״ן, רשב״א ותוספות בשבועות: חוסר עקביות וטרחה
בתוספות מוצג קושי עקרוני על ההבחנה בין הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים לבין העברה מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת, כאשר הוא אינו מבין את ההבדל בהגדרות האיסור וההיתר ורואה בכך חוסר קוהרנטיות פנימית. המרצה משווה זאת לדימוי של פרה אדומה כפרדוקס של ״מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים״ כדי להמחיש שזו שאלה על עקביות פנימית ולא בהכרח על עצם האפשרות ליצור. בניסוח הרמב״ן, הרשב״א ותוספות בשבועות מופיע קריטריון של ״טרחה״, דרך השוואה בין משא כבד מרשות היחיד לרשות היחיד המותר לבין משא קל מרשות היחיד לרשות הרבים האסור, ומתוך כך המרצה מסיק שהטרחה אצלם אינה טרחה פיזית בלבד אלא דורשת הרחבה קונספטואלית למשאבים מנטליים, תשומת לב ואומנות. המרצה מדגיש שהאור זרוע מתמקד במה שנוצר בחפץ, בעוד הרמב״ן וסיעתו מתמקדים במה שנדרש מן האדם, כחלק מחובת השביתה על האדם ולא על שינוי העולם כשלעצמו.
השלכות הלכתיות ל״מלאכה גרועה״
המרצה מביא ארבע השלכות, ומדגיש שהן נאמרות הלכה למעשה גם לאחר שהתורה אסרה הוצאה בשבת ולכן הגריעות נשארת בעלת תוקף. המרצה מצטט את הגמרא במסכת ביצה על מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי הוצאה ביום טוב ומביא בתוספות גרסה הלומדת מן הפסוק ״ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת״ וממעטת יום טוב ״מטעמא דהוצאה גרועה היא״, ולאחר מכן מביא את תוספות ראש אצלנו שמסביר שהוצאה אינה חשובה מלאכה ולכן ביום טוב, שנאמר בו ״לא תעשה מלאכה״, אין איסור הוצאה. המרצה מחדד שלפי תוספות ראש התורה לא חידשה שהוצאה נעשית מלאכה, אלא חידשה שדווקא בשבת אוסרים גם מה שאינו מלאכה, ולכן ביום טוב אין איסור הוצאה, ומול זה הוא מציב אפשרות אחרת שלפיה התורה הורידה את הרף והפכה אותה למלאכה ממש, מה שמתיישב עם הרמב״ם אך מחייב הסבר אחר ליום טוב.
המרצה מביא את הריטב״א בעירובין בשם רבינו יונה המתיר אמירה לנוכרי בהבאה ממקום למקום משום שאין בה תיקון בגוף הדבר, בעוד שבחימום מים ובישול יש ״דבר שמתחדש שום תיקון בגופו של דבר״ ולכן החמירו. המרצה מביא את הפני יהושע הטוען ששביתת בהמתו לא נאמרה על הוצאה אלא על ״מלאכות טובות״, ומדגיש שאף שהוצאה אסורה בשבת עדיין יש הבחנה מעשית בינה לבין מלאכות אחרות בהקשרים מסוימים. המרצה מביא את דברי רבה בשבת דף ק״ב על ״זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב״ ומציג את קושיית האחרונים מצד ״כל המקלקלים פטורים״, ומסביר בשם כמה אחרונים שבהוצאה אין יסוד של תיקון בחפץ ולכן קלקול אינו פוטר בה, מה שמייצר נפקא־מינה לחומרא.
הצעה רעיונית: הוצאה כחשיפת מהות הפעולה האנושית
המרצה טוען שהקב״ה בורא יש מאין ואילו בני אדם לכל היותר יוצרים יש מיש, והפעולה האנושית המעשית מצטמצמת להזזה והנחה של דברים במקומות הנכונים כדי שחוקי הטבע יעשו את השאר. הוא מדגים זאת בבישול כפעולה שבה האדם מניח את הסיר על האש והטבע פועל, ובערבובים כימיים שבהם האדם מצרף מרכיבים והכימיה פועלת, ומרחיב שזכויות יוצרים מלמדות שהחדשנות יושבת על מידע ולא על החפץ עצמו. המרצה מביא את מדרש תנחומא תזריע על טורנוסרופוס ורבי עקיבא עם השיבולים והגלוסקאות כדי להדגים שהאדם משכלל את חומרי הגלם באמצעות חוקי טבע שנבראו, ומביא מויקרא רבה את רעיון ״מי הקדימני ואשלם״ שלפיו גם מצוות האדם נשענות על מה שניתן לו קודם.
המרצה מציע שמלאכת הוצאה באה להזכיר שבכל שאר המלאכות האדם עלול לחוש כאילו הוא ״משחק אלוקים״ ויוצר, אך באמת גם בהן חלקו של האדם דומה להוצאה: הזזה ממקום למקום תוך שימוש בטבע. הוא מציע שבשבת, כזכר למעשה בראשית, התורה מדגישה דרך הוצאה שהאדם אינו אלוקים אף שהוא שובת ביום השביעי, ומרמז שהבדל זה יכול להסביר מדוע ייתכן שהוצאה אינה נאסרת ביום טוב אם יום טוב אינו בנוי על אותו ציר של זכר לבריאה.
הסבר להבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים בהוצאה
המרצה מציע שכדי לא לאסור כל הזזה בשבת באופן שיחייב ישיבה קפואה, התורה מגדירה ״הזזה משמעותית״ דווקא כאשר יש שינוי מהותי בין מקום מוצא למקום יעד, ולכן נדרשת הבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים. הוא קושר זאת לפסוק ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״ כהדגשה של יציאה ממקום בעל אופי אחד למקום בעל אופי אחר, ומציע שזה יכול ליישב את קושיית תוספות על ההבדל בין רשות היחיד לרשות היחיד לבין רשות היחיד לרשות הרבים. בדיון עם התלמידות עולה הצעה לראות גם שאר מלאכות כהזזות משמעותיות על צירים שאינם רק מרחביים, כמו מעבר הדיו מן העט לנייר כמעבר בין מצבים מהותיים, והמרצה מקבל זאת כהמשך שאינו מוחק את האור זרוע אלא מוסיף שהוצאה דורשת קריטריון חלופי של שינוי מקום מהותי כאשר אין שינוי בחפץ.
מעבר להגדרת המלאכה: המשנה ״יציאות השבת״, עני ועשיר, עקירה והנחה
המרצה פותח את השיעור הבא בהגדרת מלאכת הוצאה דרך המשנה ״יציאות השבת שתיים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ״ ומסביר שמדובר בשמונה מצבים, ארבע דאורייתא וארבע דרבנן, כאשר הבפנים מיוחס לבעל הבית והבחוץ לעני. הוא מציין את הסבר הרמב״ם בפירוש המשנה שהשימוש בעני ועשיר נועד לקיצור לשוני, ומביא את הברטנורא שמסביר שנבחרו עני ועשיר כדי ללמד על מצווה הבאה בעבירה בהקשר נתינת צדקה בשבת. המרצה מנסח את כללי המשחק של הסוגיה כמיפוי של מי עשה עקירה ומי עשה הנחה בכל פעולה של הוצאה או הכנסה, ומעלה את שאלת הסטטוס של הנחה ביד לעומת הנחה במקום, ואת שאלת העקירה כאשר החפץ כבר ביד קודם.
המרצה מדגיש שלפי רש״י במקרים שבמשנה לא די שהחפץ נעצר ביד אלא נדרשת הנחה במקום, ומפנה לגמרא בדף ג׳ על ״הטעינו חברו״ שבה עקירת הגוף נחשבת עקירה אך ״אינו דומה לידו״ מפני ש״גופו נייח, ידו לא נייח״. המרצה מסיים בכך שהפערים בין יד לגוף ובין עקירה להנחה הם נקודות מרכזיות להמשך הסוגיה, ומבקש מהתלמידות להמשיך בדף ההכנה כדי להתמקד בהבנת המקרים לפני המעבר לשאלות המהותיות.
תמלול מלא
מקליט, נכון? אתם רואים שהוא מקליט. כן, בסדר, אני רואה. אוקיי, אז אנחנו בעצם נמצאים ב… דיברתי בפעם הקודמת, נתתי איזשהו מבוא כללי למלאכות שבת, להלכות שבת, מעוף הציפור אפשר לומר, והתחלתי לעסוק במלאכת הוצאה. ואמרתי שמלאכת הוצאה יש לה איזשהו מעמד חריג, חריג קצת מול המלאכות האחרות, עם שתי פנים שלכאורה סותרות, אבל לא בהכרח הן באמת סותרות. פן אחד זה שזאת מלאכה שתופסת נפח מאוד מאוד גדול ביחס למלאכות האחרות. ברמב"ם, בגמרא, בעוד מקומות, מלאכה שתופסת בעצם הכי הרבה נפח בפער, נדמה לי, בפער גדול, בפער ענק, אם מתחשבים גם בעירובין וגם במסכת שבת. ומצד שני, הראשונים מסבירים לנו, כמה וכמה ראשונים מסבירים לנו שהוצאה היא מלאכה גרועה, מלאכה לא רגילה, פחות משמעותית ממלאכות אחרות, ובכך הם מסבירים למשל למה התורה טורחת לכתוב את מלאכת הוצאה במפורש כאשר שאר המלאכות נלמדות בגלל האנלוגיה למשכן או מתוך זה שהן היו במשכן, אבל לא מופיעה בתורה במפורש, לא מופיעה בתורה במפורש רשימת המלאכות. מה שמופיע אמרתי זה הבערה והוצאה, חרישה וקצירה שלוקחים את זה לכיוון של שביעית, אבל בהוצאה והבערה זה מה שכתוב. לגבי הבערה באמת התנאים חלוקים למה זה מופיע ולומדים מזה דינים מיוחדים כי באמת אין סיבה שזה יופיע. לגבי הוצאה יש שתיקה. בגמרא לא מתייחסת לשאלה למה מלאכת הוצאה צריכה להיות כתובה בתורה. הגמרא כן מתייחסת לשאלה מאיזה פסוק לומדים את מלאכת הוצאה, זה הגמרא בפרק הזורק שאליה נגיע בהמשך, לא היום, בשיעורי המשך, אבל זה כן מופיע. התוספות והראשונים אצלנו הזכירו את זה, אני מניח שכבר ראיתם, האם יש פסוק אחד או שני פסוקים שמהם לומדים את הוצאה. אבל לא אף אחד לא מתייחס לשאלה למה צריך פסוקים, למה לא כמו כל המלאכות האחרות נלמד את זה מזה שזה היה במשכן כמו כל שאר המלאכות האחרות. אז את זה בגלל שהגמרא לא עוסקת בזה הראשונים משלימים את העניין, והם טוענים שזה בגלל שהמלאכה היא מלאכה גרועה. ואם היא לא הייתה כתובה בתורה בפירוש, הגם שהיא הייתה במשכן, לא היינו לומדים את זה משם. למה לא? כי כמו שאמרתי במשכן גם הלכו, גם לבשו בגדים. זה לא אומר שבשבת אסור ללכת או אסור ללבוש בגדים. זאת אומרת העובדה ההימצאות במשכן לא יכולה לשחק תפקיד בלעדי. חייב להיות גם קריטריון, מה שקראתי קריטריון של חשיבות. זאת אומרת אתה צריך להניח שזאת מלאכה משמעותית, ואם היא הייתה במשכן, אז היא יכולה להיחשב כאב. עכשיו בהוצאה היא לא מלאכה משמעותית, אז גם אם היא נמצאת במשכן אנחנו כשלעצמנו לא היינו חושבים שהיא נמנית בין המלאכות האסורות, לכן התורה כותבת את מלאכת הוצאה, בגלל שהיא מלאכה גרועה. ואמרתי שהחשיבות זה גם ייחודיות וגם משמעותיות או מידת היצירה שיש במלאכה. זה שני פרמטרים שמשחקים במישור של החשיבות של המלאכה. וזה בגדול. אחרי זה קצת התחלנו לדבר על השאלה למה הוצאה היא מלאכה גרועה. והפניתי אתכם שם לכמה מהראשונים, רמב"ן ותוספות, רשב"א גם, אני לא זוכר אם הפניתי אתכם, אור זרוע שמדברים למה הוצאה היא מלאכה גרועה. באור זרוע כתוב מעיקרא חפץ והשתא חפץ, זאת אומרת לא קרה שום דבר לחפץ, ולכן זה לא נראה יצירה משמעותית. מתוך דבריו הסאבטקסט שלו בעצם אומר שהקריטריון למלאכה משמעותית בשבת זה מידת היצירתיות, או כמה, איזה אימפקט או איזה ערך מוסף הפעולה שלך עושה על החפץ. מה הוא היה קודם ומה הוא עכשיו. ובגלל שבהוצאה אין ערך כזה, החפץ נראה בדיוק אותו דבר גם אחרי שהוצאת אותו, הוא רק שינה מקום, אז אומר האור זרוע זאת מלאכה גרועה, זאת לא יצירה משמעותית. מתוך כל הסבר כזה אפשר גם ללמוד לא רק למה הוצאה היא מלאכה גרועה אלא מה זאת מלאכה לא גרועה, מה הקריטריון למלאכה משמעותית בשבת. מתוך כך אפשר גם להבין למה הוצאה היא מלאכה גרועה. אז באור זרוע מתוך ההסבר שלו להוצאה אנחנו יכולים להבין שהקריטריון למלאכה משמעותית זה כנראה מלאכה שיש בה איזושהי יצירה והוצאה או איזשהו ערך מוסף לחפץ ובהוצאה זה לא קורה ולכן היא מלאכה גרועה. רגע, אפשר לשאול שאלה? לפי האור זרוע האם חימום מים באמצעות שמש, באמצעות חמה, לכאורה זה יהיה אסור? כי אותו אפקט על המים נעשה גם בין באש בין בחמה. נכון, אבל את מניחה שהקריטריון של המשמעותיות של המלאכה הוא הקריטריון היחיד, אבל יש עוד קריטריונים, למשל שאם לא עושים אותה בדרך הרגילה. שזה היה במשכן? נכון, היה במשכן או לא עושים אותה בדרך הרגילה או כל מיני דברים כאלה. יכול להיות שהדרך הרגילה זה מה שעשו במשכן. אולי נדבר על שינוי אז נדבר על זה פעם. אבל הנקודה היא שמעבר לקריטריון מה זאת מלאכה משמעותית, כמו שאמרתי גם בשיעור הקודם, יש עוד קריטריונים שבלעדיהם אני לא אהיה חייב. אם אני לא עושה את זה למטרה הרגילה, אם אני עושה את זה… אבל בזה שזה בשינוי, בזה שזה חומם על ידי שמש, חימום על ידי שמש זה לא מלאכה שאת עושה. לא, גם חימום על ידי אש זה לא מלאכה שאני עושה, האש היא זו שעושה. רגע, אבל אם זה הקריטריון של האור זרוע, אז מה הוא יגיד על זה? זה מה שאני שואלת. אני אומר שהקריטריון של האור זרוע רק מגדיר מה זאת מלאכה משמעותית, אבל החיוב של האדם על המלאכה, המשמעותיות שלה זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. זאת אומרת, אם המלאכה משמעותית אפשר להתחיל לדון, זה עדיין לא סוגר את הדיון, כי אם אני עושה מלאכה משמעותית אבל לא בדרך הרגילה, אז אני עדיין לא אהיה חייב. אוקיי? אז לכן זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. כן, כן. אוקיי. זה האור זרוע. בתוספות הוא אומר מה לי מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת. בתוספות נראה שהדגש שלו הוא לא בשאלה עד כמה משמעותית היצירה פה אלא הוא לא מבין את ההבדל בהגדרות של המלאכה, מה מותר ומה אסור. מה ההבדל בין זה לזה? מצידי תגיד שהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים היא משמעותית, אבל אם זה ככה אז גם מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת זה משמעותי. ובתוספות לא מוטרד מזה שיש פה משהו שהוא לא יצירה משמעותית, לא זה מה שמטריד אותו. מה שמטריד אותו זה הסתירה הפנימית. הוא אומר, תכל'ס, אתה חושב שזה יצירה משמעותית? אני מוכן ללכת איתך, אבל אז גם מרשות היחיד לרשות היחיד זה צריך להיות אותו דבר. מה ההבדל? מה זה משנה מאיפה לאיפה אני לוקח את זה? אז בתוספות נראה שהמוקד הוא לא המוקד של הוצאה שהיא מלאכה גרועה, זה לא המשמעותיות של היצירה שלה אלא חוסר קוהרנטיות פנימית. אתה אומר לי שזה אסור וזה מותר, למה? אני לא רואה מה ההבדל ביניהם, למה להניח שזה אסור וזה מותר. יש פה איזושהי חוסר מובנות של ההגדרות הפנימיות. קצת מזכיר את פרה אדומה שחז"ל אומרים שפרה אדומה זה משהו פרדוקסלי כזה כי מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. אז השאלה היא לא איך פרה אדומה מצליחה לטהר את הטמאים, את זה אני מוכן להבין, אבל אם היא מטהרת את הטמאים אז איך היא מטמאת את הטהורים? זאת אומרת שיש פה איזושהי סתירה פנימית במה שפרה אדומה עושה. יכול היה לבוא מישהו אחר ולשאול, רגע, איך בכלל הזאה של אפר פרה יכולה לטהר מישהו טמא? איך זה עובד? זאת הייתה השאלה המקבילה לאור זרוע, משהו שהוא לא מובן, איך העסק הזה עובד. אבל השאלה הזאת היא כבר… אבל העקביות הפנימית, אם זה עושה את זה זה גם עושה את זה, אם זה אסור אז גם זה. לכן זה שאלה מסוג שונה בתוספות, ומה שתוספות בעצם אומר זה שמה שמטריד אותו בהוצאה למה היא מלאכה גרועה כי יש לה הגדרות לא מובנות, לא עקביות, שקשה להסביר למה ההגדרות הן דווקא כאלה ולא אחרות. אבל עדיין יכול להיות שיש פה איזושהי יצירה משמעותית. מה קורה לגבי שאר המלאכות? עסק פתוח. בתוספות אפשר להגיד שבאמת הקריטריון הוא כמו האור זרוע, מלאכה משמעותית היא יצירה משמעותית, ובמובן הזה אולי גם הוצאה היא מלאכה משמעותית ואולי היא מלאכה גרועה זה פשוט בגלל שאין עקביות פנימית בהגדרות. או לחילופין, הפוך, יכול להיות שתוספות אומר לא, יצירה משמעותית זה לא הפרמטר החשוב, לא יודע מה, טרחה אולי זה הפרמטר החשוב, זה הניסוח של הרמב"ן, טרחה זה הפרמטר. טרחה זה הפרמטר החשוב. אבל עדיין, גם אם טרחה זה הפרמטר החשוב, בהוצאה יש את אותה טרחה כשאתה עושה מרשות היחיד לרשות היחיד, או כשאתה עושה מרשות היחיד לרשות הרבים. אז אני לא מבין מה איך זה עקבי, זאת אומרת מתוספות קשה להוציא מה הקריטריון שלו למלאכה משמעותית. זאת שאלה פתוחה, בגלל שהוא על לגבי הוצאה הוא לא נזקק למשמעותיות של היצירה, אז ממילא אני לא יודע מה הוא חושב על ההגדרה של מלאכות משמעותיות באופן כללי. אוקיי? רק לגבי הוצאה הוא מנסח את זה אחרת מהאור זרוע. בניסוח של הרמב"ן, וגם ברשב"א, ובתוספות בשבועות גם נדמה לי זה הניסוח, כן נזקקים לטרחה. הם אומרים אתה לוקח משא כבד מרשות היחיד לרשות היחיד זה בסדר, ואתה לוקח משא קל מרשות היחיד לרשות הרבים זה לא בסדר. אז מה רואים בניסוח הזה? מצד אחד רואים שטרחה זה פרמטר משמעותי. אני לא בטוח שהמסקנה היא הכרחית אבל אבל זה מוביל לכיוון הזה. בניגוד לאור זרוע שמתייחס למידת היצירתיות, הניסוח הזה מתייחס או לפחות מכניס גם את העניין הזה של כמה טרחה יש בפעולה שאותה אני עושה. אז הוא אומר תכלס, אם אתה אומר לי שזו טרחה משמעותית אז תאסור רק משאות כבדים, אבל לא משנה מאיזה רשות לאיזה רשות. אבל אתה אומר לי מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו משאות קלים אתה אוסר, ומרשות היחיד לרשות היחיד אפילו משאות כבדים אתה לא אוסר. אז מה הקריטריון שלך? נכון? זה הניסוח. אז פה קצת משתמע שהקריטריון החשוב הוא לא מידת היצירתיות של המלאכה, אלא אולי הטרחה, אולי משהו אחר, אני לא יודע בדיוק מה. ובהוצאה אף אחד מהקריטריונים לא עובד. אוקיי? אז מכאן עוד פעם בסאבטקסט שאני שואל את עצמי עכשיו מתוך מה שאותו ראשון אומר על ההוצאה, איך אני יכול ללמוד על מה הוא רואה לגבי כלל המלאכות? אז בניסוח של הרמב"ן, הרמב"ן ותוספות לפחות, נראה שהטרחה היא לא פחות משמעותית מאשר מידת היצירתיות. והוא היה מוכן לקבל אם היית אוסר משאות כבדים כל עוד זה היה גם מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת וגם מרשות היחיד לרשות הרבים. כל עוד העקביות הייתה נשמרת לא היה אכפת לו אם היית מחלק בין משא כבד למשא קל. למה? כי הוא מבין כנראה שהיסוד הוא הטרחה. הוא אומר אבל פה אנחנו רואים שהטרחה היא לא היסוד, אז לכן זו מלאכה גרועה. אז זה האנטיתזה נדמה לי שהרמב"ן בניסוח הזה והרשב"א ותוספות בשבועות וזה הם עומדים בקוטב המנוגד לאור זרוע. כי האור זרוע מדבר על מידת היצירתיות והם מדברים על הטרחה. תוספות אצלנו נמצא במקום לא ברור ביניהם, זאת אומרת אולי אפילו יחד עם אחד מהם. כי הוא נזקק רק לסתירה הפנימית, אבל הוא לא אומר לנו מה בעצם המגדיר של מלאכה משמעותית, האם זאת טרחה? האם זאת יצירתיות? פה זה פתוח, אפשר להכניס אותו לפה ואפשר להכניס אותו לשם. אני אולי חושב רק אם בכל זאת ננסח את זה שאם באמת מישהו רואה את הקריטריון הבסיסי במידת היצירתיות, אז לא הייתי מצפה שהוא יכתוב את מה שכתב תוספות אצלנו. כשאתה רוצה להסביר למה הוצאה היא מלאכה גרועה, אם אתה חושב כמו האור זרוע, אז האור זרוע זה ההסבר המתבקש. הוצאה היא מלאכה גרועה כי לא עשית שום דבר בעצם. למה להיכנס לתסבוכת הזאת של העקביות הפנימית? כן, למה רשות היחיד לרשות הרבים אסור ורשות היחיד לרשות היחיד אחרת מותר? יש לך שאלה הרבה יותר משמעותית, הרבה יותר רלוונטית: הרי אין פה שום יצירה משמעותית. מכאן אולי כן היה אפשר להסיק שגם תוספות אצלנו לא באמת מתייחס ליצירה. אני עוד פעם לוגית יכול להיות שהוא כן נמצא עם האור זרוע, כי הוא רק מדבר על הסתירה הפנימית אבל הוא לא אומר מה חשוב בעיניו, היצירה או הטרחה. אבל אני אומר אם באמת היצירה הייתה חשובה בעיניו, הייתי מצפה שזה ההסבר המתבקש, אם היו שואלים אותו למה הוצאה היא מלאכה גרועה, מיד הייתי אומר כי לא נוצר פה כלום. אז אם תוספות באמת יסכים עם האור זרוע שמידת היצירה היא הפרמטר החשוב, הייתי מצפה שהוא יגיד שהוצאה היא מלאכה גרועה בגלל זה, כי אין בה יצירה משמעותית. ואם הוא לא נזקק לזה, אלא הוא אומר שהבעיה היא פשוט חוסר העקביות, מה אכפת לי אם זה לרשות כזאת או רשות אחרת, אז קצת נראה מכאן שהוא כנראה גם לא רואה את היצירתיות כפרמטר משמעותי. אני אגיד… אפשר רגע לשאול? אני נתקעתי קצת בנושא של הטרחה, לא הבנתי מי חושב שטרחה היא בכלל קריטריון, הרי אמרנו שטרחה כשאדם סוחב חפץ כבד בתוך רשות היחיד, גם אם זה טרחה זה מותר, לא הצלחתי להבין מי טוען שטרחה היא קריטריון. הרמב"ן, הרמב"ן אומר את זה ותוספות. בגלל מה שאת אומרת, הוצאה היא מלאכה גרועה, כיוון שהגדרה של מלאכה באופן רגיל זה מידת הטרחה. כיוון שבהוצאה אנחנו רואים שטרחה זה לא פרמטר רלוונטי, כמו שאת אומרת בצדק, בדיוק זאת הסיבה, לכן זאת מלאכה גרועה. אבל יש הרבה מאוד מלאכות שאין בהן טרחה. הכוונה היא לא רק טרחה פיזית. לגמרי, וזה המשפט הבא שלי, גם אמרתי אותו בפעם הקודמת, ברור שהם לא מתכוונים לטרחה במובן של עבודה קשה. כן? כי אם זה ככה, חלק גדול מהמלאכות האלו לא כרוכות בעבודה קשה. דיברתי על בישול, אפשר לדבר על הרבה דברים. אלו לא מלאכות קשות. נדמה לי שהמושג טרחה צריך פה כנראה לעבור איזושהי הרחבה קונספטואלית. זאת אומרת, כנראה צריך לדבר על משאבים מנטליים, על איזשהו מאמץ גם אינטלקטואלי או, אני לא יודע בדיוק אם זה אינטלקטואלי, כי מלאכות שבת זה לא בדיוק השקעה אינטלקטואלית, אבל איזושהי תשומת לב, כן? איזשהו סוג של אומנות מסוימת לעשות כך, לעשות אחרת. ובמובן הזה, גם לדבר הזה אני חושב שצריך לקרוא טרחה לפי הרמב"ן, אחרת הקריטריון של טרחה מאוד לא מובן. הבנתי, עכשיו הבנתי, תודה. למה אי אפשר להגיד שתוספות הם קוראים לזה מלאכה גרועה כי מבחינתם זה לא יצירתי וזה לא טרחה ואין לזה שום הגדרה של מלאכה שהיא אסורה כעובדה שמרשות היחיד לרשות היחיד זה מותר? זאת אומרת, בעצם המלאכה אין בה שום דבר, אבל המלאכה כשהיא נעשית בין שני מיקומים שונים, זאת אומרת זה לא הפרמטר של המלאכה כמו הפרמטר של המיקום. זה בדיוק מה שאמרתי. מה שאמרתי בתוספות זה שתוספות נזקק כדי להסביר שהוצאה היא מלאכה גרועה, הוא נזקק לאיזשהו דיון שלא קשור לא לטרחה ולא ליצירתיות, אלא רק לסתירה פנימית בהגדרות המלאכה. אז הוא לא מסכים לאור זרוע בוודאות. לא, אז מה שאני אומר זה ככה, ברמה הלוגית, אז בתוספות אפשר היה לקחת אותו או לאור זרוע או לרמב"ן. כי הוא לא אומר מה דעתו מה זאת נקראת מלאכה משמעותית. הוא אומר מה שלא תהיה מלאכה משמעותית, בהוצאה היא מלאכה גרועה גם אם היא הייתה משמעותית, כי יש פה סתירה פנימית בהגדרות. אבל מה זה מלאכה משמעותית? יכול להיות טרחה, יכול להיות יצירה. אני רק הוספתי והערתי שאם זאת הייתה יצירה, אז הייתי מצפה שהוא יגיד את האור זרוע ולא ייזקק לסתירה הפנימית. לכן אני בכל זאת חושב שתוספות באמת לא תולה את העניין דווקא במידת היצירתיות. למרות שברמה הלוגית אפשר היה ליישב אותו עם הגישה הזאת, אבל הייתי מצפה שהוא יגיד את זה אם זה מה שהוא חושב. כי ההסבר המתבקש למה הוצאה היא מלאכה גרועה, תשאלו כל אחד, תעצרו אותו תשאלו מה מיוחד בהוצאה, למה היא מלאכה גרועה? כל אחד ישר יגיד לכם את האור זרוע, כי לא עשינו כלום בדבר, העברנו אותו מפה לפה, אז מה? אוקיי? אז הייתי מצפה שמי שחושב כך שיגיד את זה. אז אני לא לומד את זה ממה שתוספות אומר, אני לומד את זה ממה שתוספות לא אומר. וזה שהוא לא אומר את ההסבר של האור זרוע אלא נזקק להסבר אחר, זה קצת רומז לכך שהוא לא מסכים לאור זרוע. ומה שהוא אומר כן יכול להתיישב בין עם האור זרוע ובין עם הרמב"ן. עכשיו עוד נקודה, כמו שאמרתי קודם לגבי הטרחה, אז טרחה, נקרא לה מנטלית, לא דווקא טרחה של מאמץ. אז יש, אמרתי שיש הרבה מלאכות שבהן ברור שאין טרחה במובן של מאמץ, ולכן גם הראשונים שמדברים על טרחה ידברו על טרחה במובן רחב יותר מאשר טרחה של מאמץ. אבל אז תשאלו אותי, אז מה בעצם בכל זאת ההבדל? אז חזרנו חזרה מאוד קרוב לתפיסה של האור זרוע. כי הרי בסופו של דבר, אם ככה, מה זה טרחה אינטלקטואלית או טרחה מנטלית? אז זה בעצם אומר מורכבות או מידה מסוימת של יצירתיות. אז האם אנחנו לא מכניסים בדלת האחורית בחזרה את האור זרוע? בעצם אז נראה שזאת חזרנו לאותה הגדרה. אני אומר שלא. יכול להיות שעדיין יש הבדל במובן הזה שהראשונים שמדברים על הטרחה הם מתייחסים לשאלה מה האדם עושה בעניין הזה, איזה מאמצים אינטלקטואליים או מנטליים הוא צריך להשקיע בפעולה שאותה הוא עושה. האור זרוע מתייחס לשאלה מה נוצר בחפץ. עכשיו, יכול להיות שזה מתלכד, לא יכול להיות, זה מתלכד, כי הרי כולם מסכימים על רשימת אבות המלאכה. אז במובן הזה זה מתלכד, אבל זה מתלכד מסיבות שונות. זאת אומרת, מלאכה מורכבת, אז מבחינת האור זרוע זאת יצירה משמעותית. כי החפץ נראה אחרת אחרי שעשיתי עליו את העבודה. אני בודק את זה לאור מה שקורה בעולם. לעומת זאת לפי הרמב"ן וסיעתו שתולים את זה בטרחה, גם אם אני מדבר על טרחה מנטלית, הם מדברים לא על מה נוצר בחפץ, רק סימן, זאת לא הסיבה. מה שנוצר בחפץ רק אינדיקציה לזה שכנראה לעשות את זה דרש ממני מאמץ מנטלי. ואז הבעיה היא אצלי. אני לא שבתתי בשבת, כי הרי החובה היא חובת שביתה על האדם, אין טענה על העולם שלא השתנה מעצמו בשבת. בסופו של דבר המוקד הוא מוקד עלינו, אנחנו אמורים לשבות בשבת. אז לכן אומרים אותם ראשונים, מה זה נקרא לשבות? בוא נסתכל. אם משהו משמעותי נוצר, אז כנראה שאני השקעתי בזה משאבים מנטליים. וכיוון שכך לא שבתתי. אז גם הם מתייחסים ליצירה משמעותית, אבל מבחינתם זה רק הסימן, זאת לא הסיבה לכך שהמלאכה היא חשובה. סימן כיוון שיצירה משמעותית דורשת ממני משאבים מנטליים. לעומת זאת האור זרוע אולי תופס שהחובת השביתה בשבת זה חובה לא לשנות את העולם באופן משמעותי בשבת. לא בהתמקדות על מה זה דורש ממני, אלא מה קורה בעולם. עכשיו נכון, זה דורש ממני גם משאבים מנטליים זה נכון, אבל המוקד של מה שחשוב פה, מה רלוונטי כדי להגדיר את המלאכה כמלאכה משמעותית, זה מה שקרה בעולם, לא מה זה דורש ממני. אוקיי? אז לכן אנחנו רואים שעדיין יש הבדל בין הניסוח של האור זרוע לבין הניסוח של הרמב"ן למרות שבעצם מתלכדים על אותה רשימה. כן. אבל כאילו מבחינת האור זרוע זה אומר שיש עוד הרבה מלאכות שאני יכולה לעשות ויש עליהם איסורים. סתם דוגמה, אני יכולה לקחת ספרים ולצאת איתם לשטח, או לקחת דברים אני לא חפצים שאין בהם במהות שלהם שאני לא עושה בהם שינוי, אני רק מעבירה אותם ממקום למקום. ובגלל זה זאת מלאכה גרועה, כי לא עשית בחפצים האלה שינוי. אני אדבר על מלאכות שהן לא הוצאה. המלאכות שהן לא הוצאה הן מלאכות לא גרועות, הן מלאכות משמעותיות. למה? כי שם נוצר שינוי בחפץ. בדיוק בגלל מה שאת אומרת הוצאה שלא עשיתי שום שינוי בחפץ היא מלאכה גרועה. אוקיי. אוקיי, אז זה בוא אני מסיים את העניין הכללי הזה של מלאכת הוצאה, אני רוצה להביא כמה השלכות לטענה שזאת מלאכה גרועה, ועוד פעם לא הפניתי אתכן להשלכות האלה בדף ההכנה כי לא רציתי שתשקעו בסוגיות צדדיות. אז אני אגיד את זה כאן בעצמי. רגע שנייה אחת. שלום שלום, את שומעת אותי? שמי ששואלת אני מציע אולי שתלחצו על הספייס כי אז אתם זה פותח לכם אפשרות לשאול אבל כשאתן עוזבות את הספייס זה חוזר להיות מושתק, כי אחרת פשוט נכנסים פה רעשים שמפריעים, בסדר? יש הרבה רעשים שאני לא מצליחה באמת לשמוע היום. אוקיי, אז אני אומר שאני מקווה זה אמור איכשהו להיכנס מאחד המיקרופונים שלא מושתק אני חושב. לא, אבל כולם מושתקים. אתם שומעים עכשיו רעשים? אני לא שומע. שומעים. אז אני לא יודע. יש רעש כאילו של רוח. אז מישהו אני לא יודע מה, המאוורר פה אולי הוא עושה את זה? לא יודעת. עכשיו שקט. עכשיו שקט? כן. איך אתם תדגמו אותי אני רואה. רגע שנייה, עכשיו מה? אני מפעיל רק אחד, היו לי שניים. כן. לא, בסדר עכשיו, גם כן. אפשר לשים אותו במרחק, אז זה יהיה יותר קל. יש מאוורר קטן כזה, הוא רק על הלפטופ. עכשיו יש אחד לא שניים, בסדר? עכשיו שקט. אוקיי. טוב, אז מאוורר גרוע. תודה רבה. דורש טרחה משמעותית. אוקיי, ממש ניצלנו משאלות המזגן בכיתה אז יש שאלות מאוורר בבית. כן, בדיוק. פלאי הזום. טוב, אז אני רוצה להביא כמה השלכות וכמו שאמרתי לכם לא הפניתי אתכם למקורות כדי שלא תשקעו בסוגיות צדדיות, אז אני אגיד את זה בעצמי, אולי בכל זאת אבל אני אשתף אתכם. אוקיי. הגמרא במסכת ביצה, אני אביא ארבע השלכות. הגמרא במסכת ביצה אומרת, בית שמאי אומרים, הנה אני קורא פה, אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירים. כן, האם אפשר להוציא את הדברים האלה לרשות הרבים ביום טוב או לא. מדובר על יום טוב, לא על שבת. אז הגמרא בהמשך מסבירה מה המחלוקת. בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים. מה המחלוקת? מתקיף לה רבא וכולי: דילמא בעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב קמיפלגי. מר סבר: עירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליום טוב; ומר סבר: עירוב הוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב, כדכתיב: ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, בשבת אִין, ביום טוב לא. זאת אומרת, הוא מסביר שבית שמאי סוברים שאין איסור הוצאה ביום טוב… בית הלל, סליחה. ובית שמאי אומרים שיש איסור הוצאה ביום טוב. בסדר? זה הוויכוח. ולכן זה לא דווקא מדבר על קטן או על לולב או על ספר תורה, אלא באופן כללי. לפי בית הלל אפשר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ביום טוב, רק בשבת זה נאסר. ולפי בית שמאי זה בין בשבת ובין ביום טוב. מאיפה בית הלל לומדים את זה? כתוב: לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. בשבת אִין, ביום טוב לא. אז רק בשבת, אבל ביום טוב אין בעיה ואפשר להוציא. התוספות… אפשר לשאול? מה? אפשר לשאול משהו? כן. אולי זה יותר מדי להיכנס כאן לסוגיה, אבל אז למה המשנה כן, או למה הציטוט שלהם כן מתייחס ספציפית לשלושת המקרים האלה? כי זה מתבקש שיהיה להם דין ספציפי. הן מדובר בקטן שזה לא בדיוק חפץ ואולי יש צורך, והשניים האחרים זה משא או משהו כזה, לולב וספר תורה אולי זה לצורך מצווה. לצורך מצווה, בדיוק. אפשר לעשות פה דברים, חלוקות. תסתכלי שם בגמרא, אבל הגמרא פה רבא לפחות, השלב הזה בגמרא מניח שזה עניין כללי. יש הצעות אחרות שם בגמרא. אז כן, לפי התפיסה הזאת זה דוגמאות שנקטו כי זה דוגמאות רווחת לדברים שאנחנו מוציאים מרשות היחיד לרשות הרבים, או שאולי תגידו שיש איסור דרבנן על דברים שלא צריך אותם, אפשר להסביר את זה בכל מיני צורות. אבל לענייננו זה פחות חשוב. תוספות שם במקום אומר: ויש ספרים דגרסי קרא דירמיה: ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, בשבת אִין, ביום טוב לא, וממעט לה בהדיא מטעמא דהוצאה גרועה היא. מה זאת אומרת? יש פה ויכוח בשאלה מי זה הפסוק הזה שמובא בגמרא. מאיזה פסוק לומדים את זה? לפי הגירסה של תוספות, וזאת הגירסה גם שלפנינו, זה פסוק בירמיהו, זה לא פסוק בתורה. עכשיו זה בעיה להביא פסוק בירמיהו, בגלל שכשאתה רוצה פטור מאיסור דאורייתא, אתה צריך מקור מדאורייתא, מקור מהתורה. מקור מדברי הנביאים הוא לא מספיק טוב, אלא אם כן זה גילוי מילתא, אבל פה זה חידוש דין, זה לא פירוש של מילה או משהו כזה. אז זה דבר בעייתי. לכן אומר התוספות: דממעט לה בהדיא מטעמא דהוצאה גרועה היא. בעצם המיעוט הוא לא בגלל הפסוק בירמיהו, אלא בגלל שהוצאה היא מלאכה גרועה. ואז אני שואל למה? או אז מה אם היא מלאכה גרועה? אבל עדיין יש אותה בשבת, למה שלא יהיה אותה ביום טוב? גם תוספות ראש אצלנו אומר דבר דומה. תוספות ראש זה קובץ תוספות שכתב הרא"ש, קובצי תוספות היו כל מיני סוגים, אז זה מה שנקרא תוספות הרא"ש, להבדיל מפסקי הרא"ש. אבל רגע, אז מה התשובה? זאת אומרת, אז מה אם זו מלאכה גרועה, למה שהיא לא תהיה ביום טוב? אוקיי, עוד רגע אני חוזר לזה. אני רק אומר גם תוספות ראש אצלנו אומר אותו דבר: ועוד אמרינן בפרק קמא דיום טוב, עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב, והיינו טעמא משום דאינה חשובה מלאכה, וביום טוב כתיב: לא תעשה מלאכה. פה כבר יש נימוק יותר מעניין. זה לא רק שהיא מלאכה גרועה, הוא אפילו לא מזכיר את הביטוי אבל ברור שהוא מתכוון אליו. הוא אומר זה בכלל לא נחשב מלאכה. זה חידוש גדול מאוד. כי בעצם אחרי שהתורה אומרת לי, כותבת את מלאכת הוצאה, הרי הוצאה היא מלאכה גרועה, אם התורה לא הייתה כותבת אותה היינו חושבים שזה בכלל מותר, לא היינו אוסרים את זה. אבל התורה כן כתבה. מה זה אומר? האם אחרי שהתורה כתבה התחדש לי שגם הוצאה היא מלאכה למרות שהיינו חושבים שהיא גרועה? אבל זה מה שהתורה חידשה, שגם הוצאה זה מלאכה? אם זה היה כך זה היה צריך להיאסר גם ביום טוב, כי ביום טוב נאסרו המלאכות ואם זאת גם מלאכה אז ביום טוב זה גם נאסר. אומר התוספות, אנחנו צריכים להגיד שהחידוש שאנחנו לומדים מהתורה כשהיא כתבה את מלאכת הוצאה זה לא שהוצאה היא מלאכה, היא לא מלאכה. למרות שהיא לא מלאכה, בשבת אוסרים אותה. זה החידוש של התורה. לא החידוש הוא שגם זה נקרא מלאכה למרות שהיא גרועה. לא, היא גרועה ולכן היא לא מלאכה וזה נשאר. החידוש הוא שלמרות שזה לא מלאכה בשבת בכל זאת זה נאסר. איפה ההבדל? שאנחנו רואים שזה נאסר בשבת. ביום טוב מה שנאסר זה מלאכה. בשביל לאסור את הוצאה, הרי הוצאה היא לא מלאכה, צריך מקור, אבל אין לנו מקור על יום טוב, יש לנו רק מקור על שבת. לכן ביום טוב לא אוסרים הוצאה. הנה השלכה, השלכה הלכתית לטענה שזאת מלאכה גרועה, כי עד עכשיו דיברנו על זה שזאת מלאכה גרועה רק בתור הסברים אד הוק. למה התורה נזקקה להגיד פסוקים, למה יש פה בעיות בהגדרה, למה יש פה בעיות בהגדרים השונים וכולי, למה צריך הוצאה והכנסה שיהיו שניהם במשכן, כל הדברים שהראשונים מביאים, אבל אין השלכה הלכתית. זה הכל הסברים שבדיעבד למה היה צריך כל מיני דברים. כאן אני מראה השלכה הלכתית. זאת אומרת לפי התפיסה שהוצאה היא מלאכה גרועה, בעצם בגלל זה ביום טוב אין איסור הוצאה. והחידוש, וזה חידוש גדול ולא כל הראשונים יסכימו לו, כי גם הראשונים שאומרים שהוצאה היא מלאכה גרועה לא חייבים לומר שאחרי שהתורה כתבה את מלאכת הוצאה, זה עדיין נשאר מלאכה גרועה. יכול להיות שהתורה כתבה שמבחינתה גם מלאכת הוצאה היא מלאכה, למרות שבבסיס זאת מלאכה גרועה התורה הורידה את הרף, היא אמרה גם מלאכה גרועה מבחינתי היא מלאכה. התוספות ראש לומד לא כך. התוספות ראש מבין שהתורה לא הורידה את הרף אלא היא אמרה הוצאה זה חריג, זה משהו אחר. הוצאה למרות שהוא לא מלאכה, גם הוא אסור, אבל איפה שהיא אמרה היא אמרה, זה בשבת. ביום טוב היא לא אסרה את הוצאה, אז הוצאה לא נאסרה. בסדר? אפשר לשאול כבוד הרב? מה שלמדנו שמה בהקדמה של רמב"ם לפירוש משניות הוא דווקא אומר שלהדגיש שזה מלאכה, למה מתחילים מהמלאכה הזאת. האם הרמב"ם גם מתכוון לכך שבהווא אמינא שהיית חושב שזה אסור אבל זה לא מלאכה, אז להגיד שזה כן מלאכה? יפה, אהבתי, כולם מסכימים בהווא אמינא, הוויכוח הוא רק במסקנה. השאלה היא אם אחרי שהיית חושב… אולי בקביעה של רמב"ם שם הוא לא מתכוון להגיד שזה אסור אבל לא מלאכה, אלא אם זה לא מלאכה אולי זה גם לא אסור? לא נכון, רמב"ם לא הולך עם התוספות ראש. אני מבינה שהוא לא, אבל בהווא אמינא מה הרמב"ם מתכוון שם בפירוש הזה? הוא אומר שזה היית… אולי הווא אמינא שלו שזה לא מלאכה ולא אסורה. אז אני אומר, זאת ההווא אמינא של כולם. אני מסביר שוב, זו ההווא אמינא של כל הראשונים שאומרים שהוצאה היא מלאכה גרועה, שאם לא היה כתוב בתורה מלאכת הוצאה לא היינו אוסרים אותה. אבל פה… רגע רגע, אבל פה תוספות ראש הוא כאילו אומר שזה אסור אבל לא מלאכה. רגע, שניה, נחמה, תקשיבי. באה התורה וכתבה את איסור הוצאה, השאלה מה היא לימדה אותנו? פה נחלקים הראשונים. יש ראשונים שמבינים רק במסקנה, לא בהווא אמינא, יש ראשונים שמבינים שהתורה לימדה אותנו שגם הוצאה זה מלאכה. היית חושב שהיא גרועה? לא נכון, מורידים את הרף, גם מלאכה כזאת נחשבת מלאכה. אם זה כך, זה כך משמע ברמב"ם. אם זה כך, אז זה לא יכול להיות ההסבר למה ביום טוב אין מלאכת הוצאה, צריך לחפש הסברים אחרים. אוקיי? אבל לפי התוספות ראש, התורה לא באה להגיד לנו שגם הוצאה היא מלאכה. לא לא, זה נשאר כמו בהווא אמינא, הוצאה היא לא מלאכה. התורה באה להגיד לנו שלמרות שהוצאה היא לא מלאכה, בכל זאת היא אסורה בשבת. אבל היא אסורה בשבת, אין לנו מקור שעושה אותה ביום טוב. ביום טוב רק נאסרו מלאכות, ואין לנו מקור שמוסיף עליהם את ההוצאה, לכן ביום טוב לא יהיה איסור הוצאה. בסדר? ההבדל בין הראשונים הוא בשאלה מה החידוש במסקנה. לולי הפסוק הייתי חושב, כולם מסכימים שזאת מלאכה גרועה ולא הייתי אוסר. אבל אחרי הפסוק, השאלה היא מה התחדש. אולי רק אני אסייג את זה בכל זאת, לפי תוספות זה לא בדיוק כך, כי תוספות אומר שהוצאה היא מלאכה גרועה רק בגלל סתירה פנימית בעקרונות שלה. אז נראה מפה, אפשר להבין בתוספות שגם בלי הפסוק הייתי מבין שהוצאה הייתה אסורה, רק אולי לא הייתי יודע שזה דווקא מרשות היחיד לרשות הרבים, כי תוספות לא רואה בהוצאה מלאכה גרועה במובן שזה לא מספיק יצירתי או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אז תוספות אולי חריג. אבל מבחינתי הרמב"ם מול התוספות ראש, הם מסכימים שניהם שהדבר הזה הוא לא מלאכה בהווא אמינא, השאלה היא מה התורה חידשה כשהיא אמרה שזה אסור. בסדר? זה דוגמה ראשונה. אז פה מאוד חשוב, זו נקודה שמאוד חשובה, היא לא רק נפקא מינא, היא נקודה שמוסיפה לנו עוד עיקרון לתמונה שלנו. כי עכשיו עולה השאלה, אחרי שהוצאה נאסרה, האם עדיין אנחנו מתייחסים אליה כמלאכה גרועה או לא? או שזאת רק הייתה הווא אמינא, לא היינו אוסרים כי היינו חושבים שזאת מלאכה גרועה. אבל אחרי שהתורה אסרה אז כבר גמרנו, אין לה כבר סטטוס של מלאכה גרועה. התוספות ראש טוען לא, גם אחרי שאסרו את הוצאה. עדיין יש לה סטטוס של מלאכה גרועה. זאת אומרת היא לא מלאכה. אוקיי? אז זה, אבל לשבת עצמה זה לא יהיה נפקא מינא. לשבת עצמו זה אולי יהיה נפקא מינא אם יהיה משהו בהלכות שבת שדורש דווקא מלאכה. צריך לחשוב אם יש משהו כזה, אני לא יודע. למשל, טוב, נראה עוד מעט, עוד מעט בנפקא מינות הבאות אנחנו נראה את זה. ולאן נכנס העניין, האם זה בכלל נכנס לפה שזה שזו נגיד מלאכה תדירה או לא מלאכה, לא משנה משהו תדיר שאדם עושה ואולי הוא לא שם לב אליו? לא הבנתי את השאלה. האם העובדה שזו מלאכה שאדם עושה אותה בתדירות מאוד גבוהה ובחוסר תשומת לב, הוא לא מודע בעצם לאיזושהי עשייה כאן? הוא יצא עם משהו עליו. לא, אז זה נקרא מתעסק. יכול להיות שפה הוא יהיה פטור אבל בכל המלאכות יש פטור של מתעסק. הוצאה היא לא זה. הוצאה היא לקחת משהו באופן יזום ומכוון מרשות היחיד ולהעביר אותו לרשות הרבים. אם הוא עושה את זה בצורה של מתעסק זה לא מאפיין דווקא את הוצאה. את כל המלאכות אפשר לעשות בצורה של מתעסק ואז אתה תהיה פטור. אפילו מותר בעצם, לפי רבי עקיבא איגר זה פטור, לפי רוב הפוסקים זה מותר ממש. ההשלכה השנייה, בגמרא בעירובין מופיעה. שנייה, סליחה שאני רגע עוצרת, אני לא הבנתי את הנפקא מינא. כאילו, אולי הבנתי אבל אני לא בטוחה שהבנתי נכון, אז אתה יכול רגע לחזור מה הנפקא מינא מזה שאנחנו לומדים את זה מיום טוב? זאת אומרת, אני מה שהבנתי זה זה שהמלאכה לפי תוספות זה מלאכה גרועה, אבל לפי תוספות רא"ש זה בכלל לא מלאכה. אז מה הנפקא מינא, לא הבנתי מה העניין הזה? אנחנו עדיין מגדירים את זה כמלאכה? לפי התוספות רא"ש זה לא נקרא מלאכה. נכון, אבל ביום טוב הנפקא מינא היא שביום טוב זה לא אסור. ולפי התוספות רא"ש הנפקא מינא שביום טוב זה לא אסור, ולפי התוספות זה לא אסור בגלל שזה נקרא מלאכה גרועה, ושכתוב לא תעשו כל מלאכה הכוונה היא מלאכה ולא מלאכה גרועה ביום טוב. לא, לא הבנתי. אז למה התוספות אומר שאסור ש… מותר… למה לפי אם התוספות אומר שזו מלאכה גרועה, אז למה היא מותרת ביום טוב? את התוספות רא"ש הבנתי, לא הבנתי למה התוספות. מסיבה אחרת. מה שאני רק רוצה לטעון שמי שלא לומד כמו התוספות רא"ש צריך מקור אחר שיסביר למה ביום טוב אין איסור של מלאכת הוצאה. או כמו שאת אמרת, לא אסרו מלאכה גרועה, וצריך אבל גם לזה צריך מקור, למה איפה כתוב שלא אסרו מלאכה גרועה. או מסיבה אחרת, לא יודע, יש לנו מקור, הרי הזכרתי שיש גרסאות שונות לגבי איזה פסוק מובא שם. חלק מהראשונים גורסים שם פסוק מהתורה, ואז יש פשוט פסוק בתורה שאומר שביום טוב מותר. בסדר? אבל עדיין לענייננו מה שחשוב זה שצריך מקור מפורש שפוטר, אי אפשר ללמוד מזה שזאת לא מלאכה. לפי התוספות רא"ש מעצם זה שזאת לא מלאכה, זה פשוט שביום טוב זה מותר. אפשר להגיד שלפי התוספות רא"ש יש ל"ח מלאכות פלוס הוצאה. בדיוק, בדיוק ככה. עכשיו הריטב"א בעירובין מביא בשם רבינו יונה, כן זה הרב החסיד זה רבינו יונה, והוא טוען יש שם סוגיה, הגמרא שמה התירה אמירה לנוכרי, כן כשאנחנו אומרים לגוי לעשות מלאכה. הדבר הזה הוא אסור, בשבות כמעט זה איסור רק דרבנן. אוקיי? אמירה לנוכרי, אבל זה אסור. אז הגמרא שמה אומרת כאשר אנחנו רוצים לעשות ברית מילה בשבת, עושים ברית מילה גם בשבת, אבל אנחנו צריכים להתארגן להביא את הדברים שנצרכים לצורך הברית. אז אומרת הגמרא אמירה לנוכרי אפשרית אם אני אומר לו תביא מים חמים מחוץ לעירוב, אבל אני לא יכול להגיד לו לחמם מים, זה אני לא יכול. מה ההבדל בין שניהם? אז הוא אומר הנה מלאכה! הוא אומר בשם הרב החסיד זל מצאתי שהוא מפרש: היצירתיות. שכל שאנו עושים על ידי גוי בדבר שמתחדש שום תיקון בגופו של דבר, נקרא דבר שיש בו מעשה, בין של תורה בין של דבריהם, כמו חימום מים או בישול ואפייה וכיוצא בו, ובזה החמירו לומר לגוי עשה. אבל בדבר שאין מתחדש שום תיקון, אלא הבאה ממקום למקום, בזה התירו אמירה לגוי ואפילו במלאכה של תורה. ככה הוא מסביר. אז הנה השלכה נוספת, וזה באמת מתאים לשיטת האור זרוע, שבאמת כשאין יצירה משמעותית בחפץ, זאת הגריעות של מלאכת הוצאה, והנה ההשלכה. יש השלכה הלכתית, אמירה לנוכרי שיש איסור. איסור דרבנן להגיד לנוכרי לעשות מלאכה, זה רק כאשר אני אומר לנוכרי לעשות מלאכה שהיא לא מלאכה גרועה אלא מלאכה טובה. אבל אם אני אומר לנוכרי לעשות מלאכה גרועה, אין איסור באמירה לנוכרי לפי הריטב"א. השלכה שנייה. השלכה שלישית זה הפני יהושע, שהוא השלכה דומה לגבי שביתת בהמתו. הזכרתי את זה בשיעור המבוא, יש איסור על זה שבהמתי עושה מלאכה בשבת. לא שאני עושה מלאכה איתה, זה מחמר, אלא כאשר בהמתי מצד עצמה עושה מלאכה. בהמה שלי הולכת ומוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, או אני לא יודע מה, אפילו צדה. אתם יודעות מה? אפילו צדה. אני עובר על איסור דאורייתא. צריך לדעת את זה. כאשר הבהמה אגב עושה דברים לצרכיה זה מותר, זה נקרא היינו חיותיה. הגמרא אומרת זה לצרכיה, המחיה שלה. אבל בהמה שהולכת ועושה מלאכה, אם היא בהמה שלי אני עברתי איסור דאורייתא. לכן למשל כשאני משאיל את הבהמה לנוכרי, והנוכרי עושה בה מלאכה בשבת, זה סך הכל מותר לו. אבל אם הבהמה היא בהמה שלי אז אסור לה. הסיפור הידוע על חמורו של רבי חנינא בן דוסא, סליחה, פנחס בן יאיר. פנחס בן יאיר, כן, שהוא לא הסכים לעשות מלאכה אחרי שמכרו אותו לגוי. הוא לא הבין שמכרו אותו, הוא חשב שהשאילו אותו, אז הוא היה רגיל הוא לא עושה מלאכה, והוא צודק מבחינתו, הוא רק לא ידע שמכרו אותו. בכל אופן אומר הפני יהושע אותו דבר כמו שראינו בריטב"א למעלה, הפני יהושע טוען שביתת בהמתו לא נאמר על הוצאה. זה נאמר רק על מלאכות טובות לא על מלאכות גרועות. אז לכן בעניין הזה לא אסרו שביתת בהמתו בהוצאה. ושימו לב, כל ההשלכות האלה הן השלכות גם אחרי החידוש של התורה שהוצאה היא מלאכה אסורה בשבת. נכון, התורה הרי חידשה שהוצאה היא מלאכה שאסורה בשבת, ועדיין אנחנו אומרים נכון, התורה חידשה הורידה את הרף, היא הורידה את הרף אבל לא מחקה את הפער בין מלאכות טובות למלאכות גרועות. ישנם דברים שלגביהם ההשלכה הזאת עדיין נשארת, כמו אמירה לנוכרי, כמו שביתת בהמתו וכדומה. השלכה נוספת מעניינת, השלכה ד' פה, הגמרא בדף ק"ב בשבת אומרת, אמר רבה זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב. זאת אומרת אם אני זורק משהו ברשות הרבים, הזכרתי שזריקה שמעבירה את החפץ ארבע אמות ברשות הרבים זאת תולדה של הוצאה. חייבים על זה בשבת, איסור דאורייתא. מה קורה אם אני זורק וזה נח בפה של כלב או בכבשן שהאש בו בוערת? בעצם הדבר הזה הולך להיאכל או להיהרס. אז מה קורה שם? אז אומרת הגמרא הדבר הזה הוא חייב, יש איסור דאורייתא על זה. אז שואלים שם האחרונים, הגמרא הרי אומרת שכל המקלקלים פטורים. זאת אומרת אם עשית איזושהי מלאכה שהתוצאה שלה זה משהו שהוא מקולקל, אז למרות שעשית מלאכה דאורייתא אתה פטור, כי מלאכות צריכות להיעשות באופן שמתקן, אבל לא באופן שמקלקל. אם זה באופן שמקלקל אז אתה פטור. אז שואלים פה האחרונים מה קורה פה? אתה זרקת משהו, בסופו של דבר זה הגיע לכלב או לכבשן וזה הולך להיהרס, להתקלקל. למה בזה? אבל הכלב אוכל? לא לא, זה לא אוכל של הכלב, לא התכוונתי לכלב. הכלב יהרוס לי. התכוונתי להעביר את זה ממקום למקום והכלב הורס לי את זה. אז אני חייב. שואלים למה אני חייב, הרי בסופו של דבר זה הביא לקלקול, למה לחייב אותי על דבר כזה? אז אומרים כמה אחרונים שזאת הטענה. הטענה היא שבמלאכת הוצאה כיוון, כמו האור זרוע, מלאכת הוצאה הרי אין שום תיקון בגוף החפץ. כל המלאכות שבשבת עושות איזשהו תיקון בגופו של החפץ, אבל במלאכת הוצאה לא נעשה תיקון. אז מה? במלאכות שיסודן זה ביצוע של תיקון בחפץ, אם עשית קלקול אתה פטור, כי בעצם זה לא האופן הנכון של המלאכה, לא האופן הרגיל של המלאכה הזאת. אבל בהוצאה בין כה וכה אין תיקון בחפץ. זה נפקא מינא לחומרא. ממילא גם אם הבאת לקלקול זה לא פוטר אותך, כי בהוצאה זאת לא מלאכה שנועדה כדי לתקן משהו, ממילא אם היא מקלקלת זה לא פטור. לא נדרש שזה ייעשה בשביל לתקן. אז פה שימו לב זאת כבר השלכה לחומרא. בגלל שזאת מלאכה גרועה יוצאת פה השלכה לחומרא, שפה אפילו אם אני מקלקל זה אסור, לא שזה מותר. בדרך כלל השלכות של מלאכה גרועה זה לקולא, זה פחות אסור. פה בהפוך על הפוך יוצאת השלכה לחומרא. וכל ההשלכות האלה שימו לב, אלה השלכות שנאמרות הלכה למעשה. זאת אומרת אלה השלכות שנאמרות אחרי החידוש של התורה שהוצאה אסורה בשבת ועדיין למרות שהתורה חידשה שהוצאה היא מלאכה שאסורה בשבת. הלכה למעשה. זאת אומרת אלה השלכות שנאמרות אחרי החידוש של התורה שהוצאה אסורה בשבת. ועדיין, למרות שהתורה חידשה שהוצאה אסורה, עדיין יש לה סטטוס של מלאכה גרועה ויש לזה את ההשלכות שמניתי כאן. יש אולי יותר, אבל אלה השלכות שאספתי כרגע. למרות שההשלכה האחרונה היא קצת מוזרה כי זה בעצם אני עשיתי את הפעולה ואחר כך זה נאכל. לא לא, כשמניחים את זה במקום שמתקלקל, הטענה היא שבעצם זאת אפילו לא נחשבת הנחה, שהנחת את זה במקום שהוא הולך להרוס אותו, אז זה כבר לא נחשב הנחה, זה בכלל לא נעשה. זו בעצם הטענה או לפחות זה מה שמניחים אותם אחרונים שמאירים את ההערה הזאת. אפשר להתווכח על זה, אוקיי. טוב, בכל אופן בואו נסיים את המבוא הזה של הוצאה. זה לקח לי הרבה זמן. בואו נסיים את המבוא הזה של הוצאה כדי להציע הצעה מה בעצם המשמעות הזאת של מלאכת הוצאה. היא לא תסתדר עם כל האפשרויות שהעליתי כאן אלא עם חלקן. מי רוצה לטעון את הטענה הבאה: אם אנחנו מסתכלים על מה בני אדם עושים בעולם, כן בעצם הרי המלאכה שמושבתת בשבת, תנסו לשמור על מיוט כל עוד אתם לא מדברות בסדר. כאשר הקדוש ברוך הוא ברא את העולם שישה ימים, ביום השביעי אנחנו אומרים לשבות, זאת אומרת אמורים לשבות לא ליצור דברים בעולם, אוקיי לא לעשות דברים בעולם. עכשיו יש איזשהו הבדל מאוד יסודי בין האופנים שבהם הקדוש ברוך הוא יכול לפעול לבין האופנים שבהם אנחנו יכולים לפעול, שגם הוא יכול, זאת אומרת באופן מהותי אנחנו כבני אדם. למה? הקדוש ברוך הוא יצר את העולם יש מאין. הוא ברא דברים. לברוא זה לעשות יש מאין. אנחנו יכולים לכל היותר ליצור, לא לברוא. אנחנו לא יכולים לעשות יש מאין. עכשיו מה זה נקרא ליצור? ליצור פירושו לקחת משהו ולעשות ממנו, לתת לו צורה אחרת, יש מיש לא יש מאין. אוקיי, זה בני אדם. תשימו לב שהדברים הכי מרחיקי לכת והכי מהפכניים, המעורבויות הכי בוטות בבריאה הם למעשה יש מיש ולא יש מאין. תחשבו למשל על שיבוט, הפריה מלאכותית, כל הדברים שתמיד מצטיירים כאילו אנחנו משחקים אלוקים, כן אנחנו בעצם עושים פה פעולות בוראים עולם בעצמנו. אנחנו לא עושים שום דבר כזה. כשתסתכלו על איך זה נעשה בפועל, אנחנו בסך הכל לוקחים משהו שמים אותו במקום הנכון ונותנים לטבע לעשות את מה שהוא אמור לעשות, את מה שהוא יודע לעשות. מה שאנחנו עושים אנחנו בסך הכל מזיזים דבר ממקום למקום. זה כל מה שאנחנו עושים. בן אדם לא יכול לעשות מאומה חוץ מלהזיז דברים ממקום למקום. שום דבר. זאת אומרת כל הפעולות שאני חושב לפחות כל הפעולות שאני מצליח לחשוב עליהן הן בסך הכל פעולות של לשים משהו ממקום אחד למקום אחר. מה לגבי כתיבה וציור? אותו דבר, שמתי דיו במקום הזה והזה. העברתי את הדיו מהעט אל הנייר. אבל יש פה יצירה של דבר חדש. ברור שיש פה יצירה, אבל אני אומר אנחנו קוראים לזה יצירה של דבר חדש אבל כשאנחנו מסתכלים במיקרו מה באמת עשיתי, מה שבאמת עשיתי זה בסך הכל הזזתי דברים ממקום למקום. אבל גם ביצירה רגע הרב, הדבר הזה מקבל בעינינו היא כמובן משהו אחר לגמרי, מישהו יצר פה יצירה משמעותית מאוד. אבל אני אומר שבמהות מה שאנחנו עושים זה בסך הכל זה. אנחנו יכולים להזיז דברים לשים אותם במקום. כשאתם מבשלות למשל, או אתם, כולנו מבשלים לא נהיה שוביניסטים, כולנו מבשלים בסדר. אנחנו שמים את הקדירה או את הסיר על האש ואז האש מבשלת. אני בישלתי? אני לא עשיתי כלום. אני חתכתי דברים שמתי אותם בסיר שמתי את הסיר על האש. מכאן ואילך הטבע עושה את שלו. מה שאני אמור לעשות זה רק לשים את הדברים הנכונים במקומות הנכונים. לקבץ אותם אחד עם השני. כשאני עושה תערובות כימיות או דברים כאלה מה אני עושה? לוקח מרכיבים שמים אותם ביחד, הכימיה עושה את כל השאר. זאת אומרת שבעצם נראה לי אבל נורית התכוונה למשהו רוחני יותר כזה. יצירת רעיונות, אבל זה לא האיסור בשבת. בשבת האיסור הוא על לעשות פעולות על מלאכות לכן אני מדבר במישורים האלה. כשאנחנו יוצרים משהו בעולם בסופו של דבר אנחנו רק מזיזים דבר ממקום למקום זה כל מה שאנחנו עושים. אבל גם באומנות האומן משתמש בדברים שהוא מכיר מעולם אחר, הוא לא ממציא דברים שלא הכיר ולא ידע עליהם. נכון. אוקיי. אפשר כאן לספר משהו קטן? אוקיי. שפעם ג'נרל מוטורס הגישו נגדה תביעה, זה שפיתח את הנושא של הווישרים. זה סיפור אמיתי. והוא תבע שזה הוא, הוא פיתח את זה, הוא המציא והוא רוצה פיצויים. אז החברה אמרה לו מה פתאום, לקחת חומרים שלנו וביחד יצרת. ואז הוא אומר לא, אבל יצרתי משהו חדש והוא בא בטענה מה עושה סופר? סופר לוקח מילה פה מילה שם וביחד יוצר יצירה חדשה. אבל זאת הייתה אחת הטענות, הוא הפסיד בסוף במשפט, אבל כל הרעיון של זכויות יוצרים הוא בדיוק זה. הרעיון של זכויות יוצרים זה זכויות על הרעיון. מה אכפת לי מהחפץ? כשאני גונב דיסק, אני מעתיק דיסק מדיסק אחד לדיסק אחר, מה הבעיה? הדיסק הוא שלי, הדיסק שלך נשאר אצלך, לא לקחתי ממך כלום. אז מה גנבתי? גנבתי רק את המידע. אז כתבתי פעם מאמר על בעלות על מידע בהלכה ובכלל. והטענה היא שבעצם כל הרעיון של חדשנות עוסק רק במידע, הוא לא עוסק בחפצים בכלל. אפשר לראות לזה כל מיני השלכות מעניינות, זה לא טריוויאלי. אבל טוב, אפשר לדבר על למשל על שימוש בביציות, היה פעם הזוג נחמני עם הפרשה המפורסמת הזאת, נכון? הטענה היא אז מה בעצם נפגע שם? אני טוען שנפגע שם בעלות על מידע, המידע הגנטי במקרה ההוא. אז יש הרבה הרבה השלכות שאפשר להביא לעניין הזה. ברור שאנחנו מדברים פה על מידע. אבל בשבת אין איסור על יצירת מידע. יש איסור על שימוש במידע כדי ליצור דברים בעולם. בסוף צריך להיווצר משהו בעולם. כשאני מסתכל על דברים שאנחנו יוצרים בעולם, אז תשימו לב טוב ברמה הפילוסופית זאת תובנה מאוד מעניינת, לא חושבים עליה במבט ראשון. כל היצירות הכי מהפכניות שאנחנו מצליחים להעלות על הדעת אינן אלא להזיז דברים ולשים אותם ממקום למקום. הרעיון הוא כמובן איפה לשים אותם ומתי לשים אותם וזה החידוש הגדול, ובשביל זה צריך להפעיל את הראש ולהבין את חוקי הטבע, כמובן יש פה הרבה כישרון, הרבה מקום לכישרון והכול, אבל בסוף בסוף מבחינת הפעולות שאנחנו עושים זה בסך הכול להזיז דבר ממקום למקום. זה כל מה שאנחנו עושים. עכשיו, התובנה הזאת מובילה אותי בעצם לזה שהקדוש ברוך הוא יכול לברוא דברים יש מאין, אנחנו בסך הכול יכולים להזיז אותם ממקום למקום. יש שני מדרשים, אני אזכיר את זה, אביא את זה פה. במדרש תנחומא בפרשת תזריע שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו של בשר ודם נאים. מעשיו של בשר ודם יותר נאים ממעשיו של הקדוש ברוך הוא. אמר לו טורנוסרופוס הרשע הרי השמיים והארץ יכול אתה לעשות כהם? מה אתה יכול לברוא שמיים וארץ? מה אתה אומר שבן אדם יכול ליצור מעשים יותר יפים מהקדוש ברוך הוא? אמר לו רבי עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין בהם, אלא בדברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו למה אתם מולים? אמר לו אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשי בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא. כן, הוויכוח היה למה צריך לעשות ברית מילה? הקדוש ברוך הוא ברא אותנו באופן מסוים, אנחנו מקלקלים? אומר לו רבי עקיבא אני הבנתי שאתה הולך לשאול אותי את זה, לכן הכנתי את הקרקע ואמרתי לך מראש מעשיו של בשר ודם יפים יותר. זה מה שהוא אומר, הביאו לי שיבולים וגלוסקאות, אמר רבי עקיבא, כן תביאו לי שיבולים זה תבואה וגלוסקאות זה עוגות שעושים מהתבואה הזאת, והוא שואל אותו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, השיבולים, ואלו מעשה בשר ודם, זה העוגות. מה בעיניך יותר טוב? השיבולים או העוגות? ברור שהעוגות זה דבר הרבה יותר טוב, אז מעשיו של בשר ודם יותר טובים. אותו דבר אניצי פשתן ובגדים שעושים מהם, כן חומר גלם והתוצאה. אבל זה וכן הלאה זה המדרש. וגם זה מובן למקום אחר ביחס מה עושה אישה לאיש. אוקיי, אבל אני אומר במובן גם ביחסי אישות, בביצית מול הזה, גם שמה אנחנו בסוף… אבל הטענה פה בעצם אומרת הרי ברור כשבן אדם עושה את זה הוא לא באמת עושה את זה, הוא עושה את זה בשימוש בחוקי הטבע שגם אותם ברא הקדוש ברוך הוא. אחרת לא יכולנו לעשות את המאפה הזה מתוך השיבולים. אלא מה הקדוש ברוך הוא נתן לנו עולם שבו יש חוקי טבע, אנחנו יכולים לטחון, אנחנו יכולים להשתמש באש, אנחנו יכולים לבשל, אנחנו יכולים לערבב בזה מים. כל הדברים האלה בסופו של דבר גם הם מעשיו של הקדוש ברוך הוא. מה שאנחנו עושים אנחנו לוקחים את מעשיו של הקדוש ברוך הוא ומשכללים אותם. איך אנחנו משכללים אותם? אנחנו בסך הכול מזיזים אותם ממקום למקום ודואגים לזה שיהיו אינטראקציות טבעיות שיובילו לאן שאנחנו רוצים להגיע. וזה בעצם מה שאנחנו עושים שמה, אולי עוד הערה מעניינת, יש פה מדרש מאוד ידוע בוויקרא רבה, למה זה עולה דווקא מהוצאה? כעיקרון הזה הוא נכון בסך הכל לכל? למה דווקא מהוצאה הנקודה הזאת? לא רגע עוד לא הגעתי להוצאה שניה נגיע. אז ה… הטענה היא שבויקרא רבה אנחנו רואים למשל פה מי הקדימני ואשלם, כן? הקדוש ברוך הוא אומר באיוב: מי הקדימני ואשלם? כן? מי עשה משהו שאני לא עשיתי, עשיתי משהו לפניכן, יבוא ויטול שכרו. אין אחד כזה, אומר הקדוש ברוך הוא. רבי תנחומא פתר קרא, כן? הוא פתר את הפסוק הזה, הוא הסביר את הפסוק הזה, ברווק שהוא שרוי במדינה ונותן שכר סופר, לא משנה, בקיצור יש פה רשימה שלמה אני כבר לא רוצה זה ארוך. כל מה שאנחנו עושים בשביל הקדוש ברוך הוא, אנחנו בסך הכל משתמשים במה שהוא כבר נתן לנו קודם. אנחנו עושים ברית לבן שלנו, הוא נתן לנו את הבן עוד קודם. אנחנו עושים מעקה על הבית, הוא נתן לנו את הבית קודם, וכמובן גם את החומרים שמהם אנחנו עושים את המעקה, ואת התבונה לעשות את המעקה וכל הדברים האלה. כך שבסך הכל כל מה שאנחנו זוקפים לטובת עצמנו, הזכות היא של הקדוש ברוך הוא. אנחנו בסך הכל משתמשים במה שהוא נתן לנו ורק מזיזים אותו ממקום למקום. זה בעצם הטענה. ולכן מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שהמהות של הפעולה האנושית היא הזזה של דברים ממקום למקום והנחתם במקום הנכון. ולעומת הפעולה של הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית שהייתה בריאה יש מאין, הוא יצר את הדברים והם קודם לא היו. הוא לא רק הזיז אותם ממקום למקום. עכשיו יש רמב"ן מעניין על שיר השירים, סליחה שאני מפליג למחוזות המחשבה והאגדה, אני בדרך כלל לא עושה את זה. הרמב"ן בשיר השירים כותב, הוא מביא, הוא היה נאופלטוניסט, והוא בעצם אמר לא, בריאה יש מאין זה דבר בלתי אפשרי, לא ייתכן. לכן גם הקדוש ברוך הוא לא ברא יש מאין, הוא ברא את העולם מחומר היולי, כמו שתפס אפלטון. היה איזשהו חומר היולי נטול צורה והקדוש ברוך הוא צר לו צורה. אז יש פה איזושהי כפירה בבריאה יש מאין בגלל ההנחה שבריאה יש מאין זה משהו בלתי אפשרי. כל מה שאפשר זה רק לעשות יש מיש. הרמב"ן בבראשית אומר אחרת, ויש בזה סתירות, לא משנה, אפשר אני חושב ליישב אותם גם, אבל רק אני מראה לכם עד כמה זה נראה לנו בלתי אפשרי ליצור משהו יש מאין. הטענה היא שבאמת מה שאנחנו עושים הוא תמיד יש מיש, הוא תמיד הזזה. עכשיו אני חוזר אלינו. כשאנחנו מסתכלים על אבות מלאכה בהסתכלות של האור זרוע, אנחנו יוצרים משהו חדש. יש לנו תחושה שאנחנו זה ממש הקדוש ברוך הוא. אנחנו כן, כמו שאומרים תמיד אתה משחק אלוהים, כן? אתה משבט, או שאתה… אז זה הרתיעה הגדולה שיש לאנשים מזה, מהמעורבות הזאת של אנשי מדע או של אנשים בטבע. יש איזושהי רתיעה מאוד גדולה, זה תפקידו של הקדוש ברוך הוא או של הטבע, אפילו אצל האתאיסטים, ואנחנו לא אמורים להתערב בעניין הזה. אני כשלעצמי אף פעם לא הבנתי את הרתיעות האלה, זה שטויות גמורות בעיניי, גם דתית וגם מוסרית חילונית אני לא מקבל את זה. אבל יש רתיעה כזאת, זאת עובדה. ומה שבעצם המלאכות האלה משקפות, המלאכות בשבת, זה באמת את כל המקומות שבהם אנחנו יוצרים משהו משמעותי. באה מלאכת הוצאה ואומרת לנו: חברים, שימו לב, גם הוצאה היא מלאכה. כאן אני עונה למרב. גם הוצאה היא מלאכה. מה זאת אומרת? הוצאה באה להראות לנו שגם בכל שאר המלאכות כל מה שאנחנו עושים זה רק להזיז דבר ממקום למקום. אנחנו חיים באשליה שאנחנו משחקים אלוקים, אבל אנחנו לא. בסך הכל כל המלאכות שאנחנו עושים הן מלאכות גרועות. התוצאה בחפץ היא תוצאה שהקדוש ברוך הוא עשה אותה דרך חוקי הטבע, אנחנו רק מזיזים דברים ממקום למקום. בכל המלאכות זה ככה. עכשיו, נכון שהתוצאה במלאכת הוצאה לא קיימת, אבל זה לא אנחנו, זה פשוט חוקי הטבע לא עושים שום דבר לחפץ שעובר ממקום למקום, אז הוא נשאר כמו שהוא היה. אבל החלק שלנו בעניין הוא אותו דבר בכל המלאכות כמו במלאכת הוצאה, אין הבדל. ולכן באה התורה ואומרת דווקא בשבת, אגב, ולכן אולי זה לא ביום טוב, כי בשבת יש לתורה עניין להדגיש: אנחנו אמנם נחים כמו הקדוש ברוך הוא מששת ימי המעשה, אבל תזכרו אתם לא אלוקים. כל מה שאתם יכולים לעשות זה רק להזיז דברים ממקום למקום. אז גם מלאכת הוצאה מבחינתכם זו מלאכה. כי בסך הכל כל שאר המלאכות מה שאתם עושים זה רק הוצאה. ביום טוב זה לא זכר למעשה בראשית, השביתה ביום טוב זה משהו אחר, לכן ביום טוב אנחנו שובתים רק מיצירות משמעותיות ולא מהוצאה. שבת היא זכר לשביתה שבמעשה בראשית, אז כאן מזכירים לנו שאנחנו לא אלוקים עם כל ההשוואות שאנחנו עושים שמה. גם הוא עובד שישה ימים ונח בשביעי, אנחנו גם עובדים שישה ימים ונחים בשביעי. אבל מה שאנחנו עושים בשישה ימים ומה שהוא עושה בשישה ימים זה לא אותו דבר. אנחנו שישה ימים עושים רק הוצאות והכנסות, זה כל מה שאנחנו עושים. כל השאר זה הוא עושה בשישה ימים. אני חושב שזה הרעיון של מלאכת הוצאה. עכשיו צריך. עכשיו נעבור לתוספות. התוספות שאומר מה ההבדל בין רשות היחיד לרשות היחיד לרשות היחיד לרשות הרבים. כאן יש לי גם רעיון. והרעיון הזה אומר כך. הרי אם התפיסה שלי הייתה נכונה, ההצעה שלי בדעת האור זרוע הייתה נכונה, אז באמת היה מקום לאסור גם הזזה מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת. הרי בסך הכל אנחנו מזיזים דברים ממקום למקום, אז מה זה משנה? אז באה התורה ואומרת כך, וזה ההסבר אולי לפי תוספות. התורה באה ואומרת, אני ממשיך אחרי האור זרוע, זה לא חולק, זה רק ממשיך. מה שאני בעצם רוצה לטעון, התורה רוצה להגדיר מקורות שהם שונים, מקומות, סליחה, שהם שונים באופן מהותי אחד מהשני כדי להגדיר את הפעולה כפעולת הזזה. כי אם אני סתם אאסור להזיז דברים, אני בעצם אצטרך לשבת קפוא ולא לזוז ולא לעשות שום דבר כל השבת. אי אפשר לעשות דבר כזה. כשרצו לאסור עלינו הזזה של דברים, אז היו צריכים לסייג את זה ולהגדיר מתי הזזה היא משמעותית. עכשיו מה זה הזזה? הזזה זה שינוי של המקום של החפץ, נכון? ממקום אחד למקום אחר. אני רוצה שהמקום האחד, מקום המוצא, ומקום היעד, יהיו בעלי אופי שונה. אז אני אגדיר את ההזזה הזאת כהזזה משמעותית. מה זה אופי שונה? אז בסך הכל יש רשות היחיד ורשות הרבים, או רשות הרבים לרשות היחיד, בשני המקרים. ולכן זה מה שנקרא אצלי הזזה משמעותית, כאשר אני משנה את האופי של המקום, לא רק משנה ממקום למקום. אם זה מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת או בתוך אותה רשות יחיד, מה זה משנה? לא עשיתי שינוי משמעותי. עשיתי הזזה. אבל אם אני רוצה להגדיר גם בעולם של ההזזות, אני רוצה להגדיר הזזה משמעותית, אז אני צריך להגדיר מקומות שהם שונים זה מזה, מקום המוצא ומקום היעד. וההגדרה שאנחנו מוצאים זה רשות היחיד מול רשות הרבים. איך אנחנו מוצאים את ההגדרה הזאת? כי כתוב בתורה "אל יצא איש ממקומו ביום השבת". זאת אומרת שהדגש של התורה הוא על יציאה. יציאה זה מהבית לחצר או לרחוב. ומכאן למדו חכמים שהשוני בין המקומות כנראה נעוץ בשאלה אם זה רשות היחיד או רשות הרבים. זה השוני שהתורה מגדירה כפרמטר להגדרת הזזה משמעותית, רשות יחיד מול רשות רבים. ולכן התורה מגדירה את מלאכת הוצאה רק מרשות היחיד לרשות הרבים, או שזה הוצאה או הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, כי צריך להיות הבדל של מהות בין המקומות. ולפיזיקאיות, תסתכלו אחר כך בסיכום שלי, יש שם הערות שאולי יאמרו לכן גם כן כמה דברים על אנטרופיה. אבל אני לא… אני רוצה לשאול משהו רגע. קודם כל אם אמרנו שבסך הכל אנחנו רוצים להגדיר מה זה הזזה, אז יש פעולות שהן ברשות היחיד ואם כל מלאכה היא בעצם לכאורה רק הזזה, אז כל מלאכה שהיא ברשות היחיד לכאורה אסורה, כי מה שאנחנו… היא אמורה להיות מותרת, כי הרי אנחנו מזיזים ברשות היחיד. אני שמה את הסיר על האש, אני בסך הכל עושה פעולה של הזזה. אני רגע רוצה לחזור אחורה למה שהגדרת. אני קצת קשה לי לקבל את זה שכל מה שאנחנו עושים בעולם הזה זה הזזה. בגלל שזאת פעולה שהיא טכנית, אבל יש מאחוריה כל הנושא של יצירה, נכנס בו הנושא של הדרגה של השכל. לא, וזה הסבר… בהזזת חפץ ממקום למקום, תני לי, תני לי, השאלות האלה עלו קודם אז אני אענה על זה שוב. תראי, מה שקורה בתורה, אני לא כופר בזה שיש אנשים יצירתיים, ושיש להם ערך מוסף בזה שהם מפעילים את הראש שלהם. אני רק טוען שבמלאכות שבת מה שנאסר עלינו זאת העשייה, לא החשיבה. ולכן במלאכות שבת אני מסתכל על השאלה מה נוצר בעולם, לא מה האימפקט או מה הערך המוסף של המחשבה של היוצר. אני לא כופר בזה שיש אנשים חכמים ויצירתיים וגאונים, ברור לגמרי, אין ספק בזה. אני רק אומר מבחינת הגדרת המלאכה בשבת אני מסתכל על השאלה מה קרה לחפץ. ומבחינת מה שעשיתי בחפץ זה הזזה ממקום למקום. רק אני צריך לחשוב לאן להזיז ומתי להזיז ואיך להזיז, כי זה יעשה את כל ההבדל. ואת זה כמובן אני עושה עם הראש, עם השכל. אני יודע לשים… אז למה בישול… בסופו של דבר הפעולה שיוצאת לפועל, העשייה עצמה נעשית בהזזה מדבר לדבר. יש את המחשבה היצירתית של כל אדם, זה נשאר באמת אולי מעין יש מאין, לא יודע איזה הגדרה תתני לזה. אבל הפעולה להוציא לפועל את המחשבה זו העשייה, היא יש מיש, אנחנו מזיזים דברים. כן, אבל העשייה היא רק הזזות. אז למה לכאורה בישול הוא אסור בשבת? אני בסך הכל הזזתי בתוך רשות היחיד. אני אענה, אני אענה. אז מה שאני רוצה לומר זה כך. בעצם מה שאנחנו עושים זה רק הזזות. אוקיי? ולכן המחשבה שמושקעת זה רק בשאלה מאיפה לאיפה ומתי להזיז. זה בדיוק מלאכת הוצאה. מלאכת הוצאה אומרת לי אסור להזיז ובלבד שזה יהיה ממקום בעל אופי איקס למקום בעל אופי וואי, מהמאיפה לאיפה כשאתה מגדיר את המאיפה ואת הלאיפה כמקומות שונים, זאת מלאכת הוצאה. עכשיו מה שאני רוצה לטעון זה שזה רק מלאכת הוצאה, שאר המלאכות עליהן אנחנו אמורים להסתכל כמו שאת מסתכלת, כמו שאנחנו מסתכלים כל הזמן, שזה יצירה שלנו. ולכן שם זה אסור גם בתוך אותה רשות, כי שם אנחנו יצרנו, רק מלאכת הוצאה באה להזכיר לנו שההסתכלות הרגילה הזאת שמלווה אותנו בל"ח המלאכות האחרות היא לא באמת ההסתכלות האמיתית, המדויקת. יש משהו שמלאכת הוצאה מזכירה לנו שגם במקומות שאנחנו מרגישים הכי יצירתיים בעולם בסופו של דבר זה הקדוש ברוך הוא יצר. אנחנו רק מזיזים דברים ממקום למקום ומשתמשים בצורה מושכלת בחוקי הטבע. לכן זה מאפיין רק את מלאכת הוצאה, שאר המלאכות יהיו אסורות בתוך אותה רשות עצמה, כי בשאר המלאכות ההסתכלות היא כאילו שזאת לא הזזה, אנחנו באמת יוצרים ואסור ליצור. מלאכת הוצאה באה לספר לנו שגם בשאר המלאכות מה שאנחנו עושים זה רק הזזה, אבל זאת הסתכלות אחרת. אוקיי, אני חושבת שאפשר להסתכל גם שאר המלאכות שזה רק הזזה, רק צורת הזזה הזאת אסורה. אסור להעביר את הדיו על הנייר בצורה הזאת, אסור לכתוב אותיות. נכון, הצעה מעניינת. כל ההזזה ממצב למצב. נכון, נכון, הצעה מעניינת. במקום להזיז את הדיו מהעט אל הנייר זאת הזזה מספיק משמעותית, ואני לא צריך שזה ייצא מרשות היחיד ויעבור לרשות הרבים כי עובדה שמה שנוצר פה הוא מאוד משמעותי מבחינתנו. זה אומר שהמעבר של הדיו מהעט אל הנייר זה שני מקומות שהמעבר ביניהם הוא מספיק משמעותי גם בלי שהם יהיו רשות היחיד ורשות הרבים. עובדה, תסתכלי שנוצר פה משהו חדש. אבל הם גם כן מרשות לרשות, אולי מהזזה, אולי ממצב למצב לא רק ממקום למקום. כן כן, ברור. זה מה שאני אומר. אז הזזות יכולות להתנהג על פני כמה צירים. כאשר ההזזות הן בציר המרחבי, אז זה צריך להיות מרשות היחיד לרשות הרבים. זה מה שמגדיר שוני משמעותי בין מקומות על הציר המרחבי. אבל אם זה בצירים מהותיים כמו המעבר של דיו מעט לנייר, אז זה מעבר משמעותי גם אם זה לא נעשה אלא בתוך רשות היחיד עצמה. זה לא חשוב. בסדר? אז לכן גם, אז זו בהחלט הצעה מעניינת. אני הסתכלתי על ההוצאה כאילו שהיא באה להוציא אותנו מההסתכלות היומיומית על הל"ח אבות מלאכה, אבל נחמה אומרת לא, יכול להיות שבעצם גם בהסתכלות הזאת על שאר אבות המלאכה אפשר להמשיך להסתכל בהסתכלות הזאת גם על שאר אבות המלאכה, אלא שבמקום שנוצר משהו משמעותי אנחנו רואים בזה הזזה משמעותית. בהוצאה לא נוצר בחפץ שום דבר משמעותי, אז איך נגדיר את ההזזה הזאת כהזזה משמעותית? אם שינינו מקום באופן מהותי. מרשות היחיד לרשות הרבים זה שוני דרמטי, אז ההזזה היא הזזה מספיק משמעותית בשביל שגם אם היא לא יצרה שום דבר בחפץ, עצם ההזזה נעשית. והזזה היא גרועה, אז מה גרוע בה? מה? אם זה שינוי כל כך דרמטי, אז היא לא גרועה. היא לא גרועה בגלל שהיא לא יוצרת משהו בחפץ. כל כך דרמטי אבל לא יוצרת שינוי. האימפקט שלנו הוא רק הזזות, אבל התוצר הוא תוצר שונה. זאת אומרת, חוקי הטבע, אני שם משהו על האש והאש כבויה, אני שם משהו על האש והאש דולקת, הרי התוצאה שונה לחלוטין למרות שאני עשיתי את אותה פעולה. בסדר? אז פה קרה שינוי משמעותי, אז לא אכפת לי אם האש ואני נמצאים שנינו ברשות היחיד, כיוון שבסוף בסוף אחרי ההזזה שלי החפץ שונה משמעותית. אבל אם לחפץ לא קורה כלום, אז בשביל להגדיר את ההזזה בעצמה כפעולה משמעותית אני חייב הזזה בין שני מקומות שיש הבדל משמעותי ביניהם, וזה רשות היחיד ורשות הרבים. אז אני חייבת אור זרוע, אי אפשר למחוק אותו. אז בדיוק, אז אני אומר, זה לא, זה רק מוסיף על האור זרוע, לא מחליף אותו. זו בדיוק הטענה שלי. לכן אני אומר שבשיטות שונות, אבל נגיד למשל כשאנחנו מדברים על טרחה, אז מה שתיארתי כאן נדמה לי לא קשור לעניין. מי שרואה במלאכות שבת הפרמטר החשוב הוא טרחה, פה אני לא יודע, אולי טרחה מנטלית אם נעבור לשמה אז כן נצטרך לתרגם את זה איכשהו. אבל עוד פעם, אני לא רוצה להפליג יותר מדי כי גם זה כבר הרבה מעבר למה שאני עושה בדרך כלל. אני לא הולך לסוגיות מחשבתיות ואגדיות וכל מיני דברים כאלה אלא, אבל פה אני חושב זה באמת רעיון שאני חושב שהוא תופס היטב את הרעיון הזה של מלאכות שבת ושל הוצאה ולמה היא מלאכה גרועה ולמה היא בכל זאת אסורה ולמה דווקא בשבת ולא ביום טוב. אז יש פה, ולמה זה דווקא, למה אין בעיה של מקלקל בהוצאה, כי בהוצאה לא צריך לתקן, בהוצאה צריך רק להזיז. כל הדברים שראינו קודם נדמה לי שמתיישבים היטב עם האינטרפרטציה שאני הצעתי כאן. אז תחשבו על זה. אם אתן מקבלות טוב, אם לא גם טוב. אוקיי, אני רוצה עוד להספיק קצת לעבור לחוליה השלישית בשרשרת שלנו, וזה זאת אומרת דיברתי על המבוא לשבת באופן כללי, עכשיו סיימתי את המבוא למלאכת הוצאה. זה יהיה הקובץ השני שיישלח אליכם. מה שאני אעשה עכשיו אני מתחיל את הקובץ השלישי זה השיעור השלישי וזה הגדרת מלאכת הוצאה, הוצאה הכנסה וההגדרות של המלאכה. אז פה קודם אולי אני אשאל קודם איפה אתן עומדות מבחינת דף ההכנה. סיימתן אותו את הדף ששלחתי? עוד לא? השאלה פשוט איזה אני לא רוצה לעבור עליו או בטח לא על רובו, אז השאלה עד כמה פרנסה יש לכן ממנו גם לפעם הבאה או שאני צריך קצת להוסיף. סיימנו אותו אבל לא הבנו את כל הנקודות, את הסעיפים בערך. עצרנו ברבי עקיבא איגר שם, קראנו אותו. אוקיי, טוב, אז אני אוסיף לכן עוד קצת לקראת הפעם הבאה, אבל בפעם הבאה אנחנו עוד נמשיך עם העניין הזה, אז תחשבו על זה שאני עכשיו מתחיל את שיעור שלוש. אוקיי, בעצם. כי אני תכננתי להספיק יותר ממנו היום אבל זה הלך לאט מדי. אוקיי, אז לגבי הרמב"ם בפירוש המשנה שאמרתי לכן שתקראו אותו בתור מבוא להגדרת מלאכת הוצאה וארבעת הרשויות, אז אני לא אעבור עליו כאן, אני מקווה שהסתדרתן איתו, שהוא היה ברור, סך הכל הוא כותב די ברור, אני חושב ששם אפשר היה להסתדר איתו, נכון? אז הוא נותן לכן איזשהו מבוא כללי, מבחינתי זה בסדר אני לא אעבור עליו. אני רוצה להתחיל לקרוא את המשנה. יציאות השבת, אני קורא במשנה, יודעות מה? בואו נשלב את זה פה אז לא תצטרכו להסתכל באיזה ספר על יד. יציאות השבת, תחילת המשנה, יציאות השבת שתיים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ. הנה, זה קובץ הסיכום שאני כבר משתמש בו, אז זה יישלח אליכן אחר כך. כיצד? כן, עוברים בעצם על פעולות ההוצאה בשבת והגמרא אומרת זה מחולק לשתיים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ, סך הכל יש שמונה. ארבע דאורייתא וארבע דרבנן. מבנה המשנה הוא שתיים ראשונות זה שתיים שהן בפנים, זאת אומרת שתיים שעובר העשיר, ושתיים האחרונות שהן ארבע זה השתיים שעובר העני שעומד בחוץ. אוקיי? הבפנים זה העשיר, הבחוץ זה העני. שתיים דאורייתא שהן ארבע הכוונה נוספות להן עוד שתיים דרבנן וכנ"ל גם בעשיר וגם בעני. זה גם המבנה של המשנה. אז המשנה עכשיו מקדימה ואומרת ככה, העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים. אז קודם כל כבר עולה השאלה, הזכרתי את זה בדף, למה מדובר על עני ובעל הבית? אז ברמב"ם בפירוש המשנה, אם ראיתן אותו, הוא אומר כי רצו לתת שמות קיצור, שמות קוד כאלה, במקום להגיד לך כל הזמן מי שעומד בפנים ומי שעומד בחוץ, אומר העשיר והעני. בסדר, פשוט כדי שיהיה קל לדבר על זה, זה לא באמת משנה. אבל יש ראשונים אחרים שמסבירים הסברים אחרים למה מדובר על העשיר והעני, כמו הברטנורא. למה? מה מפריע להם בהסבר של הרמב"ם? כי אפשר היה לדבר על פנימי וחיצוני, זה לא יותר ארוך מאשר עשיר ועני. הפנימי עושה ככה והחיצוני עושה ככה, מה הבעיה? למה צריך לדבר על עשיר ועני? לכן יש כאלה שלא מסתפקים בתשובה של הרמב"ם ואומרים אמר על כן אמר שזה לא יהיה מצווה, כלומר המצווה שאני צריך לתת צדקה שלא תהיה המטלה. הברטנורא למשל כותב, פשט העני את ידו ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו כיכרות מבעל הבית, ולאהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר דאגב אורחיה קמשמע לן דמצווה הבאה בעבירה אסורה וחייבים עליה. רצו לדבר פה על העשיר והעני כדי ללמד אותנו משהו אחר שמה? שאם מישהו נותן צדקה אבל הוא עושה את זה על ידי איסור בשבת, הוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אל העני, אבל במטרה טובה, כדי לתת צדקה, אז אומרים לי זאת מצווה הבאה בעבירה, אסור לעשות את זה, המצווה הזאת לא שווה כלום. גם כאן אפשר היה לשאול והתוספות יום טוב כבר שואל את זה, אמרתי לכן שהאחרונים מעירים על הברטנורא הזה כל מיני הערות מעניינות. מצווה הבאה בעבירה לא צריך את המשנה הזאת כדי לחדש אותה, הש"ס מלא בדין מצווה הבאה בעבירה, אנחנו יודעים את זה. למה צריך שזה ילמד אותנו? היו פה אפשרויות להגיד שפה לא יהיה דין מצווה הבאה בעבירה מכל מיני סיבות, ולכן פה אפשר יהיה לעשות את זה. המשנה לא באה ללמד אותי את עצם דין מצווה הבאה בעבירה אלא שגם פה שייך הדין של מצווה הבאה בעבירה, היינו חושבים שלא. ובשביל להסביר את זה צריך להיכנס לדין מצווה הבאה בעבירה. כן. הרב, למה הוא מדגיש שביד של העני היתה קופה או סל? למה שהוא לא יסתפק בזה שהוא יתן את זה לתוך ידו? למה הוא היה צריך להגיד ש… בידו של העני יש קופה או סל ושלא העשיר שם את זה בידו. וזה בא ללמד על ההמשך? או שזה יכול להיות קשור לשאלה מה צריך לעשות עם זה, מה נקראת הנחה לגבי הנחה לא? הנחת ידו והנחת גופו. נגיע, נגיע לזה. אז תחילת המשנה, אז אנחנו אני עובר כבר למשנה עצמה הלאה, נעזוב את ההערות הצדדיות, זה שתי הפעולות של העני. מתחילים, כן? פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור. אוקיי, אלה שתי הפעולות דאורייתא שהן של העני. אם העני פושט את ידו ומכניס משהו לידיו של בעל הבית או פושט את ידו ונוטל משהו מבעל הבית, אז העני עשה גם את העקירה וגם את ההנחה, בין בהכנסה ובין בהוצאה. הנה ההכנסה זה מרשות הרבים לרשות היחיד, ההוצאה זה מרשות היחיד לרשות הרבים. במקרה שהעני עושה גם את העקירה וגם את ההנחה וגם את ההעברה מרשות לרשות, אז הוא חייב דאורייתא והשני פטור. בסדר? זה לגבי העני. פה יש מקום להתלבט האם העני, נגיד למשל כשהעני לוקח משהו מבעל הבית ומביא את זה אליו, אחרי שהוא הביא את זה אליו הוא צריך להניח את זה באיזה מקום? או עצם העובדה שהוא עצר עם היד כבר נקראת הנחה? אותו דבר בעקירה, כאשר העני לוקח את הדבר ונותן אותו לבעל הבית פנימה. האם העני עקר? בסך הכל זה היה ביד שלו, הוא רק התחיל להזיז את היד, הכניס אותה לבית ושם את זה בידו של בעל הבית. אז את העקירה הוא ודאי עשה, השאלה אם הוא עשה הנחה. עוד שאלה שעלתה כשדנו בזה, אם הוא לוקח משהו ואכל. עוד פעם אני חוזר לאכל, כלומר הוא לא עושה הנחה אבל הוא עשה עם זה פעולה. זה נקרא הנחה, הוא הניח בפה שלו. כן, אוקיי. אבל רגע הרב, אם הוא לקח מידו של במקרה בחלק השני, כשהוא לקח מידו של העשיר ואומרים שזה פעולה של שניהם ושניהם פטורים, אז ההנחה היא לא. כשהוא לוקח מידו של העשיר אז הוא עקר והוא הניח, הכל עשה העני. שניים שעשו אותה זה כשהעשיר מניח את זה בידו של העני, אז העשיר עוקר והעני מוציא את זה החוצה ומניח. זה נקרא שניים שעשו אותה. אבל מה זה שניים שעשו אותה? שהעשיר עקר מאיזה מקום, החזיק את זה בידו לא לא החזיק בידו אלא הניח בידו של העני. אם הוא מחזיק את זה בידו אז העני שלוקח את זה מידו הוא עוקר. זה נקודה חשובה וזה מאוד מבלבל פה במשנה, לכן אני מתעכב קצת על הציורים האלה כדי שנחזיק ראש כשקוראים את כל המקרים השונים ואת כל הפתולוגיות שעולות כאן. זאת אומרת, ובשטיינזלץ בשטיינזלץ יש טבלה ממש יפה שמתארת את זה, את הסדר. טוב, אז כדאי להיעזר בזה. בכל אופן לענייננו צריך לזכור, יש פה בעצם מה השחקנים על המגרש? יש פה עשיר ועני, העשיר עומד בפנים והעני עומד בחוץ. יש פה פעולה של הכנסה, זה מבחוץ פנימה. יש פה פעולה של הוצאה, מבפנים החוצה. כל פעולה, או הכנסה או הוצאה, כרוכה בעקירה והנחה. בהכנסה יש עקירה מבחוץ והנחה בפנים, בהוצאה יש עקירה בפנים והנחה בחוץ. ועכשיו צריך להתחיל לדון מי עשה את העקירה ומי עשה את ההנחה בכל מצב. זה בעצם הדיון, בסדר? זה כל המשחק פה. מי עשה את העקירה ומי עשה ומי עשה את ההעברה גם כמובן. אוקיי. רגע שאלה, למה דווקא עני ועשיר? למה לא סתם שני בני אדם? אז זה אמרתי קודם, עניתי על זה. הרמב"ם אמר סתם כדי שיהיה לנו שמות, הברטנורא אומר כדי ללמוד שמצווה הבאה בעבירה, נותנים צדקה וכן הלאה. אוקיי, סליחה. השאלה הזאת האם העני, נגיד נגיד שהעני מכניס את היד שלו, עוקר מבעל הבית ומביא אליו, האם הוא צריך להניח את זה כדי שזה ייחשב גם הנחה שלו או שעצם זה שהיד שלו עצרה זה כבר נקרא הנחה? אוקיי, זאת השאלה. ורש"י הסביר אם הוא לא צריך להניח אז מה הוא יכול לעשות עם זה? חייב להניח באיזשהו מקום. שם את זה ביד שלו ונשאר לעמוד שם. עד מתי? עד מתי שבא לו? הוא לקח את הדבר ושם את היד. עד מוצאי שבת? חבל, חבל לדון בזה, הוא לקח את הדבר ושם אותו ביד עד מוצאי שבת, בסדר? לא הבנתי. הוא שם שם שנייה אחת שזה ביד שלו, זה לא חשוב, זה שאלות טכניות, זה לא מעניין. מצידי שיישאר שם כנציב מלח עשרים וארבע שעות. אנחנו שואלים שאלה עקרונית אם מי… לא, לא, לא, צריך להניח. העברה היא לא הנחה. נגיד אם הוא למשל מעביר את זה לרשות היחיד אבל ממשיך ללכת כל הזמן עד מוצאי שבת. לא עוצר. אז לא הייתה פה הנחה. אם הוא לוקח טרמפ? לא, זה שעצר, אבל זה עצר ביד שלי ולא שהנחתי את זה במקום אחר. וזה השאלה אם זאת נקראת הנחה. אז ברש"י אמרתי לכם תסתכלו ברש"י, תראו את לשונו של רש"י: או שנטל מתוכה והוציא החפץ והניח ברשות הרבים. למה הוא מוסיף את זה? שאם זה ביד זה לא נקרא עדיין הנחה. והניח אותו ברשות הרבים. לא, רש"י לא מסתפק בזה שהוא החזיק את זה ביד שלו וזה נעצר שם. דעביד ליה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים. רש"י מדגיש, לא מספיק לעצור את זה עם היד, צריך גם להניח. אותו דבר רש"י, עוד רש"י במקרה של העשיר, זה היה לגבי העני. רואים? ונטל בעל הבית מתוכה והניח בפנים. ועביד ליה בעל הבית הנחה, קודם הוא דיבר על העני, עכשיו מדבר על בעל הבית. זאת אומרת, רש"י טוען שהעצירה של החפץ עם היד והוא נשאר ביד, זה כשלעצמו לא נקראת הנחה. בסדר? זוהי קרא הנחה. בשביל שזאת תהיה הנחה צריך להניח את זה במקום אחר. אוקיי? יכול להיות שזה קשור לסל וקופה מה שרותי שאלה קודם, אבל את זה עוד נשלים. פה יש לי שאלה. לקחת מהיד זה כן נקרא עקירה, אבל להניח ביד זה לא נקרא. לא, להניח ביד זה כן נקרא להניח, כי היד עצמה הניחה. היד שהניחה והיד שבה זה הונח זה אותו גוף. אם אני מניח ביד שלך זה וודאי הנחה. אבל אם את לוקחת את היד שלך ורק מפסיקה לזוז, אז את הפסקת לזוז אבל לא הנחת את זה באיזה מקום. השאלה אם דבר כזה נקרא הנחה, רש"י טוען שלא. יש לי שאלה לגבי ההקבלה לעקירה. אם לגבי עקירה אנחנו גם נגיד אותו דבר, שהוא חייב לקחת מאיפה שהוא ואז הוא עוקר ומעביר, או שאם זה היה ככה מכניסת שבת ביד שלו זה לא נקרא עקירה? אותה שאלה. אותה שאלה. השאלה אם גם לגבי עקירה, האם מספיק להתחיל להזיז את היד וזה נקרא עקירה או שעקירה צריכה להילקח מאיזשהו מקום. אף שביצורים של פה, אז באמת זה תלוי מתי. נגיד כשהעני מכניס, אז השאלה היא מתי מתבצעת העקירה, כי הוא רק התחיל להזיז את היד. אבל יכול להיות שזה היה כבר ביד שלו עוד קודם. כאן רש"י כבר לא מזכיר שהוא לוקח את זה מאיזשהו מקום, העני. נכון? הוא פשוט פושט את ידו ומניח בידו של בעל הבית. השאלה למה רש"י לא מזכיר. נסה. בעקירה רש"י לא מזכיר את זה, בהנחה כן. אוקיי? עכשיו הדבר הזה מביא אותנו לגמרא שאני כבר לא אכנס אליה כאן, לגמרא בדף ג', אני מקווה שראיתם את זה, הפניתי את זה בדף. הגמרא שם בעי רב מרבי: הטעינו חברו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו? כן, מישהו שם עלי משא כלשהו, אני ברשות היחיד ועכשיו אני מתחיל ללכת ועובר עם זה לרשות הרבים. האם נקרא שעקרתי והנחתי. עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי או מיחייב? או דילמא לא? כן, יכול להיות שלא. השאלה אם כשאני מתחיל ללכת זה נקרא עקירה או לא. בשביל עקירה צריך שזה יגיע לידיי, שאני אקח את זה ממקום אחר אל היד שלי. אמר ליה חייב. חייב, כן חייב. זאת אומרת זה כן נקרא עקירה. אבל מוסיפה הגמרא עוד תוספת, ואינו דומה לידו. כשהוא עושה את זה בגוף שלו, שזה המטען נגיד שיש לו תרמיל על הגב והוא מתחיל ללכת, זה נקרא עקירה. אבל ביד שלו כשהיא מתחילה לזוז, וזה היה קודם ביד והיא מתחילה לזוז, זה לא נקרא עקירה. למה? מאי טעמא? גופו נייח, ידו לא נייח. היד כשהיא עומדת זאת לא מנוחה רצינית, כי הזזה של היד נעשית גם כשהגוף עומד. כשהגוף עומד זה נקרא שהחפץ ממש נח. כשהחפץ ביד זה לא נקרא שהוא נח בה, כי בסך הכל כל רגע אפשר להזיז אותו. פשוט תסתכלו טבעית איך רואים דברים כאלה. כשהחפץ נמצא ביד זה לא נקרא שהוא נח בה. לכן יש הבדל בין הגוף לבין היד. שימו לב שכל זה מדבר כאן על העקירה. מה עם ההנחה? יש פה מחלוקות ראשונים גדולות ואני לא אכנס לדברים האלה כאן כמו שאמרתי, כי אנחנו נגיע לזה כשנגיע לסוגיה שם. אני רק מפנה את תשומת ליבכם לעניין הזה כיוון שהמחלוקות שם ייגעו בזה. בשאלת מה שכותב רש"י כאן. כי רש"י כאן מקפיד להדגיש שההנחה של העני ושל בעל הבית צריכה להיעשות מהיד למקום אחר. אז א' הוא אומר את זה על הנחה ולא על עקירה, וב' הוא אומר את זה גם על יד, זאת אומרת הוא אומר את זה על יד ולא על גוף. והגמרא באמת אומרת שביד באמת אין לזה סטטוס של עקירה או של הנחה. אבל אז למה הוא אומר את זה רק על הנחה ולא על עקירה? אז גם בעקירה זה ככה. התחלת התנועה של היד היא לא תיחשב עקירה אם זה יד בדיוק כמו שבהנחה זה לא נחשב. זה רש"י לא אומר. מצד שני רש"י כן אומר שיד שונה מגוף. עקירת הגוף היא כן עקירה. כן. אבל הנחה רש"י אומר ביד זה לא הנחה. אז זה צריך להבין יד מול גוף ועקירה מול הנחה. זה מחלוקת ראשונים גם ברש"י שם וגם ברש"י פה וזה תלוי בגרסאות ובהבנות בגמרא שם, אבל אני מאיר את זה כאן כדי שתזכרו כי אנחנו נגיע לזה כשנדבר על הגמרא שם בדף ג'. פה רק הערתי על זה כמה הערות בסיכום מי שתרצה. אפשר לשאול משהו? כן. לגבי מה שרותי שאלה קודם, מה באמת ההיגיון של רש"י שאם מישהו שם לי את זה ביד או שאני מזיזה את היד והיד שלי נחה, מה זה משנה בשני? כאילו לרש"י זה לא נחשב הנחה אם זה אני אבל אם מישהו שם לי אז זה כן הנחה? אם אני מזיז את היד ורק עוצר אותה בשלב כלשהו, הדבר הזה לפי רש"י הוא לא הנחה. כיוון שלהניח חפץ צריך לקחת אותו ולהניח אותו במקום אחר ממה שהמניח מחזיק. אבל פה אני עצמי מחזיק ואני עצמי עצרתי, זה לא נקרא הנחה. אם אני שם את החפץ ביד שלך, אז החפץ הונח במקום אחר מהיד שלי, זה נקרא הנחה. אבל הבעיה היא לא שיד היא לא מקום. זה לא הנקודה. הנקודה היא שהחפץ מגיע ומסיים באותו מקום, זה לא נקרא להניח אותו. כי ההנחה לא יכולה להיות ברשות היחיד במקרה של העני? ברשות המניחה, ברשות המעבירה. הבנתי. כשהעני לוקח את זה מהעשיר ברשות היחיד, אז עצם זה שהוא לקח זה עדיין לא הנחה רק אם זה הגיע לרשות הרבים. לא, זה ברור. זה בכל מקרה. גם ברשות הרבים אם הוא עוצר את היד כשהיא כבר נמצאת ברשות הרבים גם זה לא יחשב הנחה. הוא צריך להניח במקום אחר. זאת אומרת שההנחה היא לעומת היד קודם? עוד פעם? כי הרי בסופו של דבר זה נח בתוך היד של העני אבל זה נח ברשות היחיד. כשהעני בא ולוקח את החפץ ברשות היחיד זה נח בתוך היד שלו. ברור, אבל עקירה והנחה ששתיהן ברשות היחיד זה כלום. את צריכה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים בשביל להתחייב, ולהפך. וברשות הרבים לא הייתה פה הנחה כי היד המעבירה היא גם היד שאליה החפץ הונח. להניח משהו, תחשבו גם בעברית, להניח משהו זה לקחת אותו ולשים אותו על מקום מסוים. אולי עיקר ההוצאה זה ההנחה? עוד פעם? אולי עיקר מלאכת הוצאה זה הנחה? זה הדיון שלנו בשלב הבא שאליו אנחנו לא מגיעים, אולי פעם הבאה. נראה את זה. בסדר? אז אנחנו עוצרים כאן. אני אשלח לכם קצת תוספת תעסוקה לסדר הבא, אבל תמשיכו על סדר הדף כאן, ומי שלא הבינה תנסה לחזור עוד פעם קצת להיעזר במה שאמרתי עכשיו קצת להיעזר אחת בשנייה כדי שנוכל להסתדר עם המקרים השונים ועם המשנה ולהתחיל לדבר על המהות ולא רק להתעסק במה מדובר בכל פעם. בסדר? תודה רבה, שבת שלום. תודה רבה.