פרק שמיני של יומא – שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] טוב, שלב ראשון אני רק כמה מילות פתיחה לקראת הלימוד שלנו באלול. התוכנית של אלול היא כמובן תוכנית עצמאית, כך שלאורך השיעורים במהלך אלול, שזה בנוי בשלשה כל שבוע, אז אנחנו לומדים ברצף את פרק שמיני של יומא. לא את הפרק ברצף אלא הלימוד הוא ברצף. ובשנה, בשנת הלימודים עצמה המערכת אחרת, לא נעסוק ביומא וזה שעות אחרות ולכן זה פרשיה אחרת, פרשיה נפרדת. מעבר ללימוד עצמו, לפני שאנחנו נכנסים, לדבר על חברותות. זאת ההזדמנות כי פשוט בענייני זום אתם לא נפגשים בבית המדרש ולא בשום מקום אחר. אז אם יש פה מישהו שמחפש חברותא ומישהו שפנוי וגם רוצה חברותא, אז אני מציע שנקדיש עכשיו כמה דקות או לא יודע כמה שצריך כדי לעשות כמה שידוכים במידה שצריך. יש פה מישהו כזה?

[Speaker B] אני מחפש.

[הרב מיכאל אברהם] שילה אנטבי? כן. מישהו עוד מחפש? מישהו עוד צריך? כל השאר מסודרים?

[Speaker C] בפתח תקווה יש לנו שלושה חבר'ה, אנחנו נשמח בכיף לצרף עוד מישהו לחברותא.

[הרב מיכאל אברהם] אתם לומדים בזום?

[Speaker C] גם בזום, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז אולי שילה, אולי אתה רוצה להצטרף אליהם?

[Speaker C] אז דוד, איפה הוא גר בפתח תקווה? מה? איפה הוא גר, באיזה אזור?

[הרב מיכאל אברהם] אני בירושלים.

[Speaker C] אז זה לא משנה כמו שהוא אומר באמת.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז מה שאני מציע, בצ'אט האישי תשלחו אחד לשני פרטים לתקשורת, ובסדר? אלא אם כן יש פה מישהו שצריך חברותא בודדת, כי בדרך כלל עדיף ללמוד בשניים ולא בקבוצה. אז אם יש מישהו שפנוי ורוצה חברותא בודדת, אני חושב שזה יהיה יותר טוב. אין מישהו כזה?

[Speaker C] אופציה שנייה,

[הרב מיכאל אברהם] מבין אלה שהצטרפו כאן, יש עוד מישהו שצריך חברותא?

[Speaker C] פעם ראשונה, פעם שנייה.

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע להגיד זכה או לא יזכה לקבוצה ריקה. אז תיצרו קשר בצ'אט, בסדר? דוד ושילה.

[Speaker C] אה שילה?

[הרב מיכאל אברהם] כן. אתה רואה את שילה?

[Speaker C] כן כן, אני אשלח לו את המייל שלי.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. טוב, אז אם עוד פעם, אם התעוררו כל מיני בעיות, שאלות, בקשות מהסוג הזה, אפשר פה בשיעור והכי טוב לעשות את זה אישית, מקסימום אם אני צריך אני אנסה לטפל בזה בשיעור, אבל תשלחו לי במייל, בטלפון או בווטסאפ או מה שלא יהיה בכל נושא שהוא כמובן, אבל בעיקר בכל מה שקשור לשיעור. חלק מכם גם שייכים לקבוצה שאני מוגדר להיות הר"מ שעובד מולם, אז כמובן כולם מוזמנים, אבל לאלה במיוחד כמובן מוזמנים לפנות גם בכל נושא אחר. אוקיי?

[Speaker B] אני רואה שאי אפשר לעשות צ'אט בין חברי הקבוצה.

[הרב מיכאל אברהם] אי אפשר לעשות צ'אט?

[Speaker B] או לכולם או לך, אבל לא למישהו פרטי.

[הרב מיכאל אברהם] אה הבנתי. אז תשלח בכללי, לא נורא, אין פה משהו סודי. בסדר? תשלח בכללי ותדברו ביניכם. אלא אם כן האיראנים… אוקיי. טוב, אז הנושא שלנו כאמור זה פרק שמיני של יומא. מה שאני, הפורמט שבו אני חשבתי לעשות את זה זה, ההנחה שלי כמובן זה שאתם מקדישים גם סדרים ליד הלימוד השוטף. אז אתם מתחילים ללמוד את הפרק מתחילתו, פרק שמיני. הפרק מורכב אפשר לומר משלושה חלקים, כמו כל דבר בצה"ל. החלק הראשון זה דיני העינוי, קצת שביתה, אבל זה בעיקר דיני העינוי של יום כיפור. החלק השני זה דיני פיקוח נפש, קידוש השם, זה איזה שני דפים באמצע, והחלק האחרון זה על תשובה, כפרה ושאר ירקות. הנושא שאנחנו נטפל בו זה החלק הראשון, בעיקר החלק הראשון, לא מניח שנגיע לשני. והדרך שבה אני מתכוון לעשות את זה, אני רוצה שתרוצו על הפרק לפי הסדר בזמן הסדר שלכם. אני אתן שיעור… אז זה יהיה סדר השיעורים ובמבנה שיטתי. זאת אומרת, הסדר יהיה סדר שיטתי ולא סדר הדפים. אני אתחיל מהמצוות, אגיע לעינוי ולשביתה, על הקשר ביניהם, אפרט את העינוי לכמה עינויים, אדבר על מי צריך להתענות, נשים, ילדים, מבוגרים, דין חינוך, ספייה לקטן בידיים, זאת אומרת אני אלך מלמטה למטה, כן, מלמעלה למטה, טופ-דאון. אז זה יהיה סדר השיעורים, ולכן מה שאני ממליץ זה שאתם תרוצו על הפרק בסדר. כל שיעור שדיברנו עליו, אם אני צריך משהו שתכינו לקראת זה אני אשלח לכם. בדרך כלל אתם פשוט יכולים לעסוק בזה, להקדיש לזה את אחד הסדרים ולראות את המקורות, לבדוק את הדברים או ללמוד עוד דברים סביב העניין הזה, במקביל להמשך הריצה על הפרק. לכן לא יהיה קשר הכרחי בין השיעורים שאני אתן לבין מה שאתם לומדים במהלך הריצה על הפרק, למרות שעוד פעם, אלה הדפים הרלוונטיים, אז אנחנו כן ניגע בהם כל פעם במקום אחר. לפעמים לא תגיעו עדיין למקום הזה, לפעמים כן, אבל לא יהיה קשר ישיר. אני לא אתן שיעור על הסוגיה שראיתם קודם בסדר, פשוט כי אחרת את כל ה… בסך הכל מדובר על ארבעה ומשהו שבועות, את כל הארבעה ומשהו שבועות האלה אנחנו נבלה על הכמה קטעים הראשונים וזה חבל. אני רוצה שבכל זאת נצא עם איזושהי תמונה, למרות שהזמן הוא קצר, אז המוצא שחשבתי עליו זה הלימוד השיטתי. אוקיי, עכשיו עוד כמה דברים.

[Speaker D] אפשר לשאול משהו הרב? כן. אפשר לשאול? אני השתתפתי בשנה שעברה באלול בשיעורים שלך. יהיו חידושים לגבי על פני מה שלימדת בשנה שעברה? שנה שעברה באלול גם כן נתת על פרק שמיני של יומא, וגם כן על החלק הראשון שלו של עינוי.

[הרב מיכאל אברהם] אני ממש לא זוכר את זה. כן? אני לא זוכר את זה.

[Speaker D] בכל מקרה, אני נשאר גם

[הרב מיכאל אברהם] לחזרה, אז זה לא משנה. לא לא, אני חושב שזה יהיה פחות או יותר משהו שכבר נתתי פעם, אבל אני לא מוכן להמר שזה לא היה שנה שעברה.

[Speaker C] אין בית מדרש ללא חידוש.

[Speaker D] שנה שעברה, אני בטוח. לא לא, אני בטוח, שנה שעברה.

[הרב מיכאל אברהם] אני ממש לא…

[Speaker D] אוקיי, אז כנראה, אוקיי, בסדר, בכל מקרה נשאר, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בכל אופן, אז עוד כמה נקודות. א', לגבי נוכחות, אני רושם נוכחות בשיעור אצלי. אני עושה את זה פשוט דרך ההעתקה של כל הפרטיסיפנטס. רגע, איך אני מוסיף פה את כולם בבת אחת? רגע. שנייה אחת. אני גם צריך להתאמן פה בעניינים האלה, אז אני מבקש סליחה שבהתחלה עוד קצת אני עושה כל מיני ניסיונות. רגע, אני לא יודע איך להכניס את כולם למסך אחד. מישהו מכם יודע? אני מציג את הפרטיסיפנטס ואני רוצה לשים אותם את כולם במסך אחד. הם… כדי לצלם את הדף. מה?

[Speaker B] תצלם פעמיים.

[Speaker D] מצד ימין למעלה כתוב גלרי ויו. בכל אופן אצלי, גלרי ויו. אז שם אני לוחץ על הריבוע.

[הרב מיכאל אברהם] שם אני רואה תמונות. אני צריך את השמות. פרטיסיפנט, פרטיסיפנט. לא ברור, אבל פה הפרטיסיפנטס לא הולך לי על עמוד אחד כי זה ארוך, זה רשימה ארוכה. אבל אתם יודעים מה? בעצם אולי גם התמונות ייתן לי את הנתונים הרלוונטיים. הרב, תשים את זה מינימייז.

[Speaker E] יש שם מינימייז, אז זה נותן לך את כל הרשימה בבת אחת. איפה? כשאתה

[Speaker C] נכנס לפרטיסיפנטס… ויש מינימייז. רגע, איפה אני ראיתי את זה? הרב, תשים את זה מינימייז, יש שם מינימייז, אז זה נותן לך את כל הרשימה בבת אחת. איפה? מינימייז שאתה נכנס לפרטיסיפנטס. כן. ויש מינימייז, רגע, איפה ראיתי את זה?

[הרב מיכאל אברהם] המינימייז רק על הרשימה?

[Speaker C] כן, רק על הרשימה, כן. זה מנקה לך חוץ מהרשימה הכל.

[Speaker E] אני

[הרב מיכאל אברהם] לא רואה.

[Speaker C] שנייה. פשוט זה נאבד לי.

[הרב מיכאל אברהם] אתם יודעים מה? אז אני אעשה את זה כמו שאבותינו עשו את זה. אני אעשה ככה. שנייה אחת. אני מצטער, זה ניסיונות שאני עושה עכשיו ואני מקווה

[Speaker C] שבאנטליגנציה

[הרב מיכאל אברהם] המוגבלת שלי אני אצליח להתגבר על זה אחר כך.

[Speaker C] הנה הנה הרב, תלחץ על הפרטיסיפנטס, אתה מקבל רשימה חלקית. אתה עושה שם את החץ למטה, יש כזה חץ למטה, זום גרופ צ'אט, אז קח את המינימייז ואז הוא נותן לך את כל הרשימה בבת אחת.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם? תגיד לי עוד פעם מה לעשות.

[Speaker C] פרטיסיפנט תלחץ על הפרטיסיפנט. אוקיי. זום גרופ צ'אט תלחץ על החץ למטה.

[הרב מיכאל אברהם] זום גרופ צ'אט, איפה זה הכותרת הזאת?

[Speaker C] אני אין לי את זה.

[הרב מיכאל אברהם] זום גרופ צ'אט, איפה זה?

[Speaker F] להבנתי זה לא קשור. זה פשוט הוא פותח גם את הגרופ צ'אט וגם את הפרטיסיפנטס ואז בשביל להראות יותר מהפרטיסיפנטס, בקיצור זה לא עובד.

[Speaker C] כשאתה לוחץ על הפרטיסיפנטס זה לא נותן לך את כל הרשימה?

[הרב מיכאל אברהם] נותן לי את כל הרשימה אבל לא בעמוד אחד.

[Speaker F] לא כולם, לא מה שהרב רוצה.

[הרב מיכאל אברהם] לא בעמוד אחד. טוב, אני אעשה את זה בצורה האינדיאנית המקובלת על אבותינו. שנייה אחת. אוקיי, זהו. מצטער על הבלבול מוח, אני מקווה שזה כבר לא

[Speaker C] יקרה בהמשך.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, עוד בקשה אחת, אני ממש מעדיף שתפתחו מצלמות כדי שאני אוכל לראות עם מי יש לי עסק. נקי הדעת שבירושלים לא היו יושבים לסעודה אלא אם כן היו יודעים מי יושב איתם לסעודה. אז עוד פעם, אם יש מישהו שיש לו אילוץ מיוחד בסדר, לא נציק, אבל אני ממש מבקש מי שיכול שיפתח מצלמות, אז אני רואה פרצופים, קצת דומה לשיעור יהיה. אז אני מודה למי שיכול לפתוח. אוקיי, אז בשיעור הראשון, כדרכם של שיעורי פתיחה, אני רוצה לעסוק קצת באיזשהו מבט כללי יותר על העניין של יום כיפור, על כפרת יום כיפור, ואולי אפילו בהמשך אני אקשור את הסוגיות שבהן נעסוק למבט הכללי הזה. המבט הזה אני לא יודע עוד פעם, הוא סמי-דרוש אפשר לקרוא לו, אבל אני חושב שיש בו גם משהו אמיתי. נדמה לי שמי שלמד אצלי פעם כבר יודע מה ההבדל בין דרוש לפלפול. יודעים מה ההבדל? דרוש זה זאת אומרת, כשאתה אומר איזושהי תזה תורנית, אתה מציג תזה תורנית עם טיעון טוב, אז זה צריך להיות בנוי בצורה של טיעון טוב ומסקנה שמובילה למסקנה נכונה. אוקיי? דרוש זה כאשר יש לך טיעון גרוע שמוביל למסקנה נכונה, ופלפול זה כשיש לך טיעון טוב שמוביל למסקנה גרועה. דוגמה למשל, כן, פלפול זה איך אני אראה לכם שלכל משקוף צריך לשים ציצית. ומה בגד של ארבע כנפות שפטור ממזוזה חייב בציצית, משקוף שחייב במזוזה אינו דין שיהיה חייב בציצית. נכון? זה קל וחומר שאין עליו פירכא, שאין עליו תשובה, שצריך לשים ארבע כנפות על המשקוף. מה טיבו של הטיעון הזה? הקל וחומר נראה טוב. צריך לעבוד לו לא מעט אני חושב כדי להראות מה בעצם בעייתי בקל וחומר הזה. אז הטיעון הוא טיעון טוב אבל המסקנה ברור לגמרי שהיא לא נכונה. זה פלפול.

[Speaker E] זאת אומרת

[הרב מיכאל אברהם] שקשה לשים את האצבע מה בעייתי בטיעון, קשה לשים את האצבע מה בעייתי בטיעון, אבל אנחנו יודעים שיש משהו בעייתי כי המסקנה לא נכונה. אז זה חידה, זה עניין מעניין, פלפול זה אתגר. אוקיי? מה זה דרוש? דרוש זה כשמביאים לך כל מיני טיעונים קלוץ קאשעס כאלה, קלוץ טיעונים, לא קלוץ קאשעס, שמסתיימים בזה שצריך להיות ענוותן ולעבוד את השם ולקיים מצוות. זאת אומרת שבסוף המסקנה היא כמובן נכונה ומובנית מאליה, מה שאתם שומעים בכל שבע ברכות בקיצור. זה מה שנקרא דרוש, וזה באמת דבר משעמם וחסר ערך לחלוטין. אז אם פלפול זה אתגר, אז דרוש זה משהו משעמם וחסר ערך. עכשיו כיוון שפה אני מתלבט איך למקם את מה שאני אגיד היום, אז אני אשאיר לכם את זה למחשבה אחר כך. זאת אומרת אחרי שתשמעו מה שאני אומר, תחליטו אתם אם זה דרוש, פלפול, או שאולי אפילו יש פה משהו אמיתי. טוב, אז אני מתחיל עם אני משתף פה את הקובץ עם המקורות הרלוונטיים. קצת נגדיל את זה לנוחיות הקהל. התורה בפרשת אחרי מות מדברת בעצם על עבודת יום הכיפורים. אז זה מתחיל כך, וידבר השם אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני השם וימותו. ויאמר השם אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. כותונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו וכולי. זאת אומרת פה מתחילים לפרט את כל עבודת יום הכיפורים. אגב עוד הערה אחת, צ'אטים אני בדרך כלל לא אענה תוך כדי השיעור. פשוט זה קוטע את השיעור. מי שרוצה לשאול מוזמן לשאול באודיו. בסדר? לא בצ'אטים כי אחרת כל פעם צריך להסתכל על הצ'אטים, לקטוע את השיעור, להחליט אם לענות או לא לענות וזה לא נוח לי ואני חושב שגם לא נוח לשומעים. אז אם מישהו רוצה לשאול, בשמחה מוזמן להתפרץ באמצע ולשאול. אוקיי? טוב, אני חוזר אלינו. אז התורה בעצם אומרת לי אחרי שני בני אהרון שמתו בקרבתם לפני השם, התקרבו איכשהו בצורה בעייתית פנימה אל הקודש ומתו. ואז הקדוש ברוך הוא אומר למשה שיגיד לאהרון שלא יבוא בכל עת אל הקודש וכולי ולא ימות, זאת אומרת שלא יקרה לו את מה שקרה לילדים שלו, כי בענן אראה על הכפורת. אז מה כן? בזאת יבוא אהרון אל הקודש. אז איך הוא כן אמור לבוא אל הקודש? לא כמו שני בניו, אלא איך כן? בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכותונת בד קודש, ואז מתחילים כל עבודת יום הכיפורים. זאת אומרת שבעצם אגב יום הכיפורים לא מוזכר פה בכלל. בעצם הפרק הזה לא עוסק בעבודת יום הכיפורים אלא עוסק בעבודת הכניסה אל הקודש.

[Speaker B] יש אומרים יש איזה מדרש שבכל פעם שהוא רצה להיכנס זה מה שהוא היה צריך לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע לא מכיר מדרש כזה, אבל הגר"א כותב שבמדבר לפחות הכהן הגדול יכול היה להיכנס לפני ולפנים לא רק ביום כיפור אלא בכל פעם שהוא רוצה ובלבד שיעשה את הפרוצדורה הזאת. אחרי שנכנסו לארץ כבר לא, רק ביום כיפור. אבל מבחינת הפסוקים עצמם באמת נראה שזה פשט הפסוקים, שבעצם אם אהרון הכהן או הכהן הגדול רוצה להיכנס אל הקודש פנימה ולפנים, הוא צריך לעשות את הפרוצדורה הזאת. הוא יכול לעשות את זה גם בי"ב כסלו, הוא לא חייב לעשות את זה דווקא ביום כיפור מתי שהוא רוצה, אבל הוא צריך להקדים את כל הפרוצדורה הזאת. זאת אומרת שהפרוצדורה הזאת היא פרוצדורת הכניסה אל הקודש, היא לא פרוצדורת עבודת יום הכיפורים. זה אלטרנטיבה למה שבני אהרון לא עשו כמו שצריך והתורה אומרת לאהרון איך בכל זאת לעשות את זה. אחרי שגומרים את כל העבודה הזאת אני עובר לסוף ה… הנה, אני עובר פה לפסוקים שמסיימים את הפרק. והייתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו. בסדר, אז פה מוזכר כבר יום כיפור, בחודש השביעי בעשור לחודש, מוסיפים את עינוי הנפש שלא הוזכר עד עכשיו, ולא לעשות מלאכה, מוסיפים גם את ההיבט של השביתה ממלאכה, ואת ההיבט של הכפרה, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם. שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם, וכיפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש וכולי. בקיצור, והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה, ויעש כאשר ציווה ה' את משה. זאת אומרת, בעצם יש פה פרוצדורת כניסה אל הקודש. בסוף הפרק התורה אומרת אבל פעם בשנה ביום כיפור אתם צריכים לעשות את זה. ובכל שאר השנה לא צריך. אתה רוצה להיכנס אל הקודש? כך עושים את זה. אתה רוצה? אל תיכנס. ביום כיפור אתה חייב להיכנס אל הקודש וזאת הפרוצדורה כמובן שאתה צריך לעשות כי זאת פרוצדורת הכניסה אל הקודש. זאת אומרת צריך להבין שבעצם מהפסוקים האלה יוצא שהעבודה הזאת היא בכלל לא עבודת יום הכיפורים. העבודה הזאת היא עבודת הכניסה אל הקודש, אלא מה שביום הכיפורים צריך להיכנס אל הקודש בניגוד לכל יום אחר שבו לא צריך. אפשר אבל לא צריך. אוקיי. ואז כשמגדירים את יום הכיפורים, אז אומרים שביום הזה גם מכפרים עלינו וחוץ מזה יש גם איסור על המלאכה ויש את החובה לענות את הנפש, כל אלה הם תוספות שלא קשורות בכלל לכל החלק שהיה קודם. כל הדברים האלה לא כתוב בתורה שצריך לעשות אותם אם אני רוצה להיכנס אל הקודש בי"ב כסלו. נגיד שהכהן הגדול היה רוצה להיכנס אל הקודש בי"ב כסלו, אז את כל העבודה הזאת הוא היה צריך לעשות. אבל האם הציבור היה צריך להתענות? האם היינו צריכים לשבות ממלאכה? האם זה היה מכפר עלינו הכניסה הזאת אל הקודש? לא נראה מהפסוקים כך. הפסוקים אומרים שהמאפיינים האלה הם מאפיינים של יום כיפור. הכניסה אל הקודש היא חובה ביום כיפור, אבל זה לא אומר שכל מה שיש ביום כיפור יהיה בכל יום שבו נכנסים אל הקודש. זה לא כתוב פה בכל אופן. אז אני אומר את זה כדי לקבל בעצם את ההקשר, וההקשר הוא שאיכשהו הכניסה אל הקודש הזאת מצד אחד פרוצדורה עצמאית, אבל מצד שני עובדה היא שזה נזקק או נדרש להיעשות ביום כיפור, ויש לזה גם את מימד הכפרה. זאת אומרת שהכניסה אל הקודש יש לה איזשהו ערך כלשהו, ערך רוחני כלשהו, אני לא יודע, מפגש עם הקדוש ברוך הוא איך שתקראו לזה, מתי שעושים את זה בכל השנה. ביום כיפור זה חלק מפעולת הכפרה של היום, כאשר זה מצטרף גם לשביתה ממלאכה וגם לעינוי הנפש, כן חמישה עינויים, אכילה ושתייה, טוב חמישה עינויים עוד נראה אם זה דאורייתא או דרבנן, אבל אכילה ושתייה והעינויים השונים והקורבנות והשביתה ממלאכה, זה בסופו של דבר מה שכנראה מביא לכפרה. כי התורה אומרת כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, המילה כי מרמזת על זה שכל מה שתואר קודם מנומק בזה שביום הזה הקדוש ברוך הוא יכפר עלינו. זאת אומרת גם עבודת יום הכיפורים, גם עינוי הנפש, גם השביתה ממלאכה, בעצם הם התנאים או הפרוצדורות שאנחנו צריכים לעשות כדי שהקדוש ברוך הוא יכפר עלינו ביום כיפור.

[Speaker B] יש עניין בתורת כהנים על פרק כ"ג שהוא אומר שבלי כל הפרוצדורה עצם יום הכיפורים מכפר גם אם הוא לא מתענה.

[הרב מיכאל אברהם] אז עיצומו של יום מכפר זאת שאלה גדולה ומחלוקות גדולות. השאלה אם עיצומו של יום מכפר בלי העבודה או עם העבודה. ברמב"ם נראה שבלי. בגמרא מופיע שלפחות שעיר המשתלח צריך. אז זאת שאלה בפני עצמה.

[Speaker H] עכשיו, מצאנו מתישהו הרב מצאנו מתישהו בהיסטוריה שכהן גדול נכנס לקודש הקודשים שלא ביום כיפור?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מכיר. לא מכיר. אבל אני לא יודע, ההיסטוריה של מה שהיה במדבר לא בדיוק כתובה לפרטיה. התורה מביאה את מה שהיא מביאה, אבל יכול להיות בהחלט שעשו את זה ולא פירטו לנו. התורה גם לא מפרטת אם הכהן הקריב חטאת במשכן, נכון? היא רק מצווה להקריב חטאת. אני מניח אבל שהכהן הקריב חטאת במשכן. זה לא מתואר בתורה שזה בוצע כי התורה לא טרחה להגיד כל ההוא שככה עשה. אבל מעצם העובדה שהצטווינו אפשר להניח שזה גם יכול היה לקרות. בכל אופן בואו נסתכל רגע על כתב חידה של האבן עזרא. האבן עזרא שם במקום, ואולי לפני האבן עזרא בעצם, בוא נסתכל רגע באמצע הקטע הזה של עבודת יום הכיפורים, אז יש פה קטע: ולקח את שני השעירים. כי במוקד היום, ככה לפחות משתמע, מוקד היום זה שני השעירים. שני השעירים מעמידים אותם לפני השם פתח אוהל מועד, עושים עליהם גורלות, גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. מקריבים את השעיר להשם ועשהו חטאת, והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני השם לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה. והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכו', זה כבר פר, זה משהו אחר. אלה שני השעירים. עכשיו בגמרא, ואז יש את דם השעיר, כן, אני עוד לא, יש גם בהמשך השעיר עוד מופיע. ואחרי שגומרים עם דם השעיר, אז יש פה המשך על השעיר המשתלח. עוד קטע: וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר, וזה השעיר המשתלח, ושילח ביד איש עיתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושילח את השעיר במדבר. מכאן באמת רואים שלמרבה הפלא קודם כל שני השעירים זה כנראה מוקד העניין. זה מטרת כל הפרוצדורה, כל הקרנבל הזה. עכשיו בין שני השעירים האלה, השעיר שבאמת מכפר על העוונות שהוא תמצית עבודת היום זה השעיר המשתלח דווקא. כתוב ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה. ומה עם השעיר הפנימי שזה שהולך להשם? אז הגמרא אומרת שהוא על טומאת מקדש וקודשיו, איזה שהם עוונות מאוד מסוימים. הכפרה הכללית של יום כיפור זה שעיר המשתלח. כך גם כתוב ברמב"ם בתחילת הלכות תשובה, אבל זה דבר פשוט, זה כתוב בגמרא וזה ברור. וזה דבר די מפתיע. פרשת שני השעירים הזאת היא פרשה די מוזרה, עלומה קצת הייתי אומר, אבל איכשהו מתברר שהיא תורף העניין. זאת אומרת פה טמון הכלב, או השעיר, ויותר מזה מבין שני השעירים האלה, השעיר המשתלח בעצם הוא עיקר הכפרה. אם עיקרו של יום כיפור הוא הכפרה, עיקר הכפרה זה שעיר המשתלח. זאת אומרת שעיר המשתלח הוא מהותו של יום כיפור. וזה מפתיע. זה מפתיע כי כל השעיר המשתלח הזה נראה דבר ממש מוזר, לא ברור מה עניינו. זה כן קורבן? זה לא קורבן? הראשונים אגב נחלקים, יש תוספות רא"ש על זה ועוד ראשונים שנחלקים לכאורה בשאלה אם זה כן קורבן או לא קורבן. עוד אני אגע בזה קצת בקצרה, אני לא אכנס פה לכל הפרטים אבל אני רוצה להציג איזושהי תמונה שאחר כך אני אשתמש בה. אז בואו נחזור עכשיו לאבן עזרא. ואמר רב שמואל, אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא להשם, גם השעיר המשתלח הוא להשם. שניהם זה לקדוש ברוך הוא, זה לא שאת השעיר המשתלח אנחנו מקריבים למישהו אחר. כך אומר רב שמואל. ועל זה מעיר האבן עזרא ואין צריך. לא צריך להגיד את זה. כי השעיר המשתלח איננו קורבן כי לא ישחט. את השעיר המשתלח הרי לא שוחטים, דוחים אותו מהצוק. משלחים אותו ודוחים אותו מהצוק, אין שם שחיטה. פרוצדורת ההקרבה שלו לא קיימת. אז אומר האבן עזרא אז אם כך הוא לא קורבן. אז אם הוא לא קורבן, אין הכרח לומר שגם הוא להשם. קורבנות מביאים להשם, לא לאלילים או למישהו אחר. אבל אם זה פרוצדורה אחרת שהיא לא קורבן, אז יכול להיות שזה הולך כן למישהו אחר. מוזר קצת. זה לא קורבן, אוקיי, לא קורבן, אבל עדיין, מה אנחנו עובדים מישהו אחר חוץ מהקדוש ברוך הוא? אז מה אם זה לא קורבן? לא מקריבים את זה למישהו אחר. אולי אין פה איזה חטא עבודה זרה במובנו המלא, למרות שאני חושב שיש וגם ממש עבודה זרה. לא צריך באמת ארבעת העבודות, הרמב"ם בהלכות עבודה זרה אומר שכל עבודה זרה שהוא עבד אותה בדרך עבודתה, אפילו אם לא עשה את ארבעת העבודות שחיטה, הולכה, קבלה וזריקת הדם, עדיין הוא עובר איסור עבודה זרה.

[Speaker B] מה מגדיר דבר בתור קורבן? דבר שהשם ביקש בתור מה?

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם? לא שומע.

[Speaker B] מה מגדיר משהו בתור קורבן?

[הרב מיכאל אברהם] שאלה טובה, זה קצת דומה למה ש… עגלה ערופה, ובפשטות אלה לא קורבנות. הם לא קורבנות כי הם לא עוברות עוברות את הפרוצדורה של ההקרבה הרגילה, זה חלק נעשה אפילו מחוץ למקדש, עגלה ערופה נעשה בכלל במקום בשדה שם שמצאו את החלל, ולכן גם שם יש דיונים שלמים עד כמה זה כן בפשטות זה לא קורבן, אבל יש בזה מימדים של קורבן. אז ההגדרה מה זה קורבן מקובל לפחות לחשוב שזה נקבע לפי פרוצדורת ההקרבה. קורבן זה מה שעובר, או זאת אינדיקציה, עוד פעם, זאת לא הגדרה, זאת אינדיקציה. מה שלא עובר את פרוצדורת ההקרבה הוא כנראה לא קורבן. ועל זה אומר האבן עזרא, ואין צריך למה שאומר רב שמואל, להגיד שגם זה מובא לקדוש ברוך הוא, כי זה לא קורבן, אז מה הבעיה?

[Speaker B] האבן עזרא מקשר בין מה שזה להשם לבין מה שזה קורבן, שזה לא מחייב.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאמרתי שזה באמת תמוה. זה באמת תמוה מה שהוא עושה. אפילו נגיד שאני מקבל את מה שהוא אומר שזה לא נקרא קורבן כי לא שוחטים אותו. אגב, עבודה שחיטה כשרה בזר, דווקא שחיטה היא לא הנקודה שבאמת מקריבה את עבודת מגדירה את עבודת ההקרבה. אבל לא משנה, אז האבן עזרא אומר הוא מתכוון לומר לא שוחטים ולא עושים את כל הפרוצדורה, גם זריקת דם אין כמובן. הוא מתכוון לכל פרוצדורת ההקרבה לאו דווקא לשחיטה. אז אפילו אם אני מקבל שכאשר אין את פרוצדורת ההקרבה זה לא קורבן, אבל עדיין אז מה אם זה לא קורבן? אבל אם אני עושה איזושהי עבודה, לא קורבן, היא לא אמורה להיעשות רק לקדוש ברוך הוא? זה יכול להיעשות גם לגורם אחר? מוזר קצת. אם הייתי עושה דבר כזה לאליל, לפי הגדרות הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, שזה גמרות, זה היה עבודה זרה לגמרי. לא צריך לעשות את ארבעת העבודות כדי לעבור איסור עבודה זרה. כל עבודה זרה לפי הפרוצדורה שהיא שמוגדרת לגביה, זה מה שמגדיר את האיסור של עבודה זרה. אם עושה את ארבעת העבודות זה תקף לכל עבודה זרה, זה מה שמייחד את ארבעת העבודות. אבל אם עובד אותה בעבודה אחרת, אם זאת העבודה שמאפיינת אותה, אז הוא עובר איסור עבודה זרה למהדרין. טוב, אז זה דבר מוזר.

[Speaker H] אבל למה לא לומר אבל למה לא לומר שזה קורבן להשם? פשוט זה הקורבן היחיד שמצווה לכתחילה להקריב אותו שלא כדרך קורבן ומחוץ למקדש אלא באמצעות זריקה מצוק וכולי.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע למה לא לומר, אבל האבן עזרא לא אומר. אני שואל על האבן עזרא. עכשיו אני לומד אותו.

[Speaker H] אה, הוא לא אומר?

[הרב מיכאל אברהם] הנה, הוא אומר שזה לא קורבן.

[Speaker H] הוא כתוב שהוא להשם, לא?

[הרב מיכאל אברהם] כי המשתלח איננו קורבן. לא, רב שמואל אומר שגם השעיר המשתלח הוא להשם. ועל זה אומר האבן עזרא ואין צריך. אה, כי המשתלח איננו קורבן, כי לא ישחט, והוא לא עובר את פרוצדורת ההקרבה אז הוא לא קורבן. ממילא לא צריך להגיע למה שרב שמואל אומר שגם השעיר המשתלח הוא להשם. לא, הוא לא להשם, הוא למשהו אחר. קצת קצת. ואז הוא ממשיך והוא אומר, ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו. זה מהחידודים של האבן עזרא, מה שהוא מתכוון בעצם לומר זה שאחרי שלושים ושלושה פסוקים אחרי הפסוק של השעיר המשתלח מופיע ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ומה שהוא מתכוון לומר פה, בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו, הכוונה אם תלך שלושים ושלושה פסוקים קדימה תבין את סודו של השעיר לעזאזל, שמה? שהוא בעצם מובא אל השעירים ולא להשם, כמו שהוא חולק על רב שמואל. אנחנו שולחים אותו לשעירים, לא לקדוש ברוך הוא. אז והמטרה של העניין זה כדי למנוע מאיתנו להביא לעבוד עבודה זרה לשעירים. שעירים זה שדים, כן, זה גורמים כאלה ואחרים. בכל אופן, אז זה מה שאומר האבן עזרא. אז אומר הרמב"ן שם, והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה סודו, שכבר גילו אותו רבותינו במקומות רבים, ומפורש זה בפרקי דרבי אליעזר הגדול. לפיכך היו נותנים לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים, כן, המקובלים מקפידים לא להגיד את זה אומרים ס"מ, שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנם, שנאמר גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. כן, אז זה בעצם מה שהאבן עזרא מתכוון. שלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, זאת אומרת שהשעיר לעזאזל מופנה כקורבן, לא כקורבן סליחה, כעבודה לשעירים. המטרה שלה כמובן זה למנוע אותנו מעבודה זרה לשעירים, אבל הקורבן הזה או העבודה הזאת מופנית כלפי השעירים. וזה מה שמסביר פה הרמב"ן שמגלה את סודו של האבן עזרא שהיו נותנים לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל קורבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. עזאזל זה הנמען של השעיר, זה לא רק המקום, הצוק שממנו דוחפים. עזאזל זה השם שאליו מופנית העבודה הזאת. גורלו של הקדוש ברוך הוא לקורבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת וכל עוונותיהם של ישראל עליו, מה שכתוב בפסוקים כן ונשא עליו כל עוונות בני ישראל. והנה הודיענו אני בדילוגים פה עושה את זה קצת, והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד העניין, כי היו עובדי אלוהים אחרים הם המלאכים עושים להם קורבנות. המלאכים לא שהם עובדי עבודה זרה, אלא היו עובדים עבודה זרה למלאכים או השעירים זה בעצם השדים. עושים להם קורבנות ובא להם לריח ניחוח. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון, כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. אוקיי, זאת אומרת יש פה איזה שהוא שר שמושל במקומות החורבן. אנחנו בדרך כלל חושבים שהשדים נמצאים במדבר כי ריק שם, הרמב"ן טוען שריק שם בגלל שהשדים מסתובבים שם. זאת אומרת זה עובד הפוך, החורבן בא מכוחם לא שהם נמצאים שם כי יש חורבן. טוב, זה קצת מתיאורית השדים של הרמב"ן והוא ממשיך ואומר ככה, ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקורבן מאיתנו אליו חלילה, אבל אלא מה כן, שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך. לא ברור האם הלא הזה שאין הכוונה, אין הכוונה שזה יהיה קורבן או זה קורבן רק לא מאיתנו אליו. כי האבן עזרא אומר שזה לא קורבן בכלל והרמב"ן אומר אין הכוונה שזה יהיה קורבן מאיתנו אליו. האם הוא חולק על האבן עזרא וטוען שזה כן קורבן זה רק לא הולך אל הסמאל או שהוא טוען כמו האבן עזרא הוא ממשיך לפרש אותו, אומר זה לא קורבן. הגם דבר שהוא לא קורבן לא יכול ללכת למישהו אחר שהוא לא הקדוש ברוך הוא, זה עדיין עבודה זרה. נכון? ואם הוא מפרש את האבן עזרא אז הכוונה היא כמובן באופן השני.

[Speaker C] קשה להבין איך הרמב"ן חושב שאפשר להרגיש לתת קורבן למישהו אחר לסמאל, זה פשוט לא מסתדר הדבר הזה.

[הרב מיכאל אברהם] גם אם זה לא קורבן זה לא מסתדר, מה שאמרתי קודם.

[Speaker C] זה למעשה עבודה זרה.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא אומר ככה, ואין הכוונה בשעיר המשתלח, אני ממשיך לקרוא ברמב"ן תראו פה, ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקורבן מאיתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך. במילים אחרות הוא אומר העבודה הזאת אם תקראו לזה קורבן או לא מופנית לשעירים או לסמאל, אבל אנחנו עושים את זה בגלל ציווי של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לעבוד אותו באופן הזה, תקריבו קורבן לסמאל. זה מה שאני רוצה שתעשו ביום כיפור, זאת עבודת השם שלכם. לכן הרמב"ן ממשיך פה את הכיוון של האבן עזרא, אומר זאת לא עבודה זרה כמובן, אבל זה כן עבודה שפונה לרשות אחרת שהיא לא הקדוש ברוך הוא. וזה בעצמו, מי שמכיר את הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה, הרמב"ם מדבר שם על איך השתלשלה העבודה זרה היסטורית. הוא מסביר שם שכשהעבדו לגרמי השמיים בהתחלה עבדו להם בתור נציגים של הקדוש ברוך הוא, הם הבינו שהם נותנים בזה כבוד ויקר לקדוש ברוך הוא כי הם בעצם הנציגים של הקדוש ברוך הוא השמשים שלו שבמרום. וזה נקרא עבודה זרה לפי הרמב"ם למרות שאני מתכוון לעשות בזה נחת רוח לקדוש ברוך הוא. גם פה זה שאני עושה את זה בציווי של הקדוש ברוך הוא אבל עדיין אני בעצם מפנה עבודה לגורם מתווך או גורם אחר. זה לא כל כך פשוט שהדבר הזה לא נכנס בגדר עבודה זרה, אבל הרמב"ן אומר זה מאוד לא פשוט.

[Speaker D] מה? מאוד לא פשוט. כן, זה מאוד לא פשוט. אוקיי, זה לדעתי אותה בעיה כמו שיש בספר איוב עם השטן, שהשטן הוא כאילו רשות נפרדת מהקדוש ברוך הוא. גם פה עולה ככה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, פה אפשר להגיד שלא כי פה הקדוש ברוך הוא עצמו אומר להקריב את הקורבן לשטן, אז יש פה עבודה לשטן. אז זה אפילו לא לגמרי דומה למה שהרמב"ם אומר בתחילת הלכות עבודה זרה, כי שם הרמב"ם מדבר על מצב שבו אני עובד אותם לא בגלל ציווי של הקדוש ברוך הוא, אלא כי אני החלטתי שזאת הדרך הטובה לתת לו כבוד. זה עבודה זרה. פה הקדוש ברוך הוא עצמו אומר לי לעשות את זה, כך מסביר הרמב"ן. אז זה באמת, זה לא פשוט, אבל אפשר להבין את החילוק. אבל זה לא, זה לא אותו דבר.

[Speaker C] וזה דומה שהקדוש ברוך הוא אמר לא תרצח, אבל בכל זאת אמר לאברהם אבינו לך תרצח, לך תשחט את בנך.

[הרב מיכאל אברהם] או שתהרגו מחללי שבת למשל, כן? לא משנה. כן, טוב, זה לא אבסורד, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. הוא אמר והוא אמר.

[Speaker C] וזה שהקדוש ברוך הוא אמר את זה, זה כבר נהיה מצווה בעצמו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זו הנקודה, בדיוק. אז זה בדיוק מה שהוא טוען כאן. נכון שיש פה בעצם מימד של עבודה זרה, אתה מפנה את העבודה הזאת למישהו אחר, לא לקדוש ברוך הוא, בעניין הזה זה באמת, הוא לוקח את האבן עזרא אפילו יותר רחוק. אבל הוא אומר אל תדאג, זה לא עבודה זרה, כי הקדוש ברוך הוא עצמו הורה לנו לעשות את זה. אוקיי. עכשיו הוא ממשיך, וזה טעם הגורלות, כאילו היה הכהן מקדיש אותם בפה להשם ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמידם לפני השם פתח אוהל מועד, כי שניהם מתנה להשם. אין הקדשה של הקורבן לעזאזל, ההקדשה של שני הקורבנות הם להשם. אחרי זה הקדוש ברוך הוא אומר לנו את אחד מהם תיקחו ותתנו לעזאזל. עזאזל אוכל משולחן גבוה. בסדר, הקדוש ברוך הוא נותן להם, הוא נותן לו בעצם את העניין הזה. והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. הוספתי פה בסוגריים את הביאור, כן? זה פסוק שמופיע שלושים ושלושה פסוקים אחר כך. ולא אוכל לפרש, עכשיו זה הערה מעניינת אצל הרמב"ן, שגם עליה אני אעיר משהו בהמשך, כשנוכל להידבק ותשקצו. אז אומר הרמב"ן, ולא אוכל לפרש כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני אריסטו, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו, כן, התגאה, לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. איך הגענו מכל התיאולוגיה עם השדים והשעירים והציוויים והעבודה זרה לאריסטו היווני שמתגאה לחשוב שרק מה שהוא מבין קיים ומה שהוא לא משיג ולא מבין לא קיים ולא נכון? מה, איך זה קשור לזה? איך הגענו מפה לשם? טוב, אז בואו נעצור רגע את הדיון הזה ואני רוצה עכשיו להיכנס לתיאור של הפרוצדורה של משלוח של השעיר לעזאזל. חושב שיש שם תופעה מרתקת שתשפוך אור על החידות האלו שחדו לנו האבן עזרא והרמב"ן ואולי גם לעצם מהותה של עבודת יום הכיפורים. אז טוב, אנחנו בעצם מתחילים את הפרוצדורה של השעיר לעזאזל על ידי זה שלוקחים שני שעירים, צריכים להיות כמובן שווים בקומה, בדמים, במשקל, המשנה אומרת זה לא מעכב אבל הם צריכים להיות שווים, מעמידים אותם לפני השם ומקדישים אותם. הגמרא ביומא בדף סב, אני לא אכנס לכל המקורות כי אני רוצה לתת לכם איזושהי תמונה כללית, לא לטבוע בפרטים, הגמרא ביומא בדף סב אומרת שמי ששוחט אחד משני השעירים, לא משנה איזה מהם, בחוץ, כן מחוץ לעזרה, לפני ההגרלה עובר על איסור שחוטי חוץ. זאת אומרת כמו להקריב קורבן מחוץ לעזרה. מה זה אומר? שבעצם לשני השעירים האלה יש סטטוס וקדושה של קורבן. נכון? זה ברור. לכן אסור להקריב אותם בחוץ, מי שמקריב אותם בחוץ בעצם הקריב קורבנות בחוץ, זה איסור של שחוטי חוץ. דבר שהוא לא קורבן אין איסור לשחוט בחוץ. זאת אומרת שבשלב הזה שניהם מוקדשים וזה לא סתם טקס ריק, אלא שניהם הופכים להיות קדושים בקדושת קורבן, קדושת הגוף. אוקיי, זה השלב הראשון. עכשיו בשלב הבא. וכמובן בשלב הזה כמובן אסור לאכול אותם, להשתמש בהם, קדושה לכל דבר ועניין לשני השעירים. השלב הבא זה ההגרלה. שעושים את ההגרלה, היה לזה רמז בדברי הרמב"ן, בגבורת ארי ביומא בדף ל"ט, הגבורת ארי אומר שעל השעיר שהולך להשם אז הכהן אומר להשם חטאת. אבל על זה שהוא הולך לעזאזל לא אומרים כלום. יש איזה רמז בלשון הרמב"ן שקראנו קודם אם אתם זוכרים שלא מקדישים את השעיר לעזאזל במפורש לעזאזל, אלא מקדישים את שניהם להשם. אך הגבורת ארי טוען שגם בהגרלה אנחנו לא מגרילים שעיר לעזאזל, אנחנו מגרילים שעיר להשם, ממילא השני הולך לעזאזל. זה המשך של אותה תפיסה שאומרת שאנחנו לא רוצים לעשות פה איזה עבודה כלפי גורם אחר שהוא לא הקדוש ברוך הוא. היה איזה…

[Speaker I] היה שתי כפיסים שהיה לאחד מהם עליו לעזאזל. מה שומע? היה איזה שהוא… היה שתי כפיסים שהיה לאחד מהם עליו לעזאזל.

[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה מעניינת. אני לא בטוח שלפי הגבורת ארי היה כתוב שני דברים. יכול להיות שהיה אחד ריק ואחד כתוב להשם. ויכול להיות שהוא אומר את זה רק על הדיבור. בכפיסים כתוב מה שכתוב, אבל לדבר, הדיבור הוא המקדיש את הקורבן, אז לדבר לא, לא מדברים במפורש שזה מוקדש לעזאזל. ברש"י שם אגב…

[Speaker H] אם אתה כותב משהו על קורבן אתה לא מקדיש אותו?

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם.

[Speaker H] אם אתה כותב את זה שטר על קורבן זה לא…

[הרב מיכאל אברהם] בפשטות לא כי הקדשה של קורבן זה נדר. כל דיני נדרים לומדים מהקדשה של קורבנות. ונדר צריך הפלאה. הפלאה זה דיבור בפה. נכון שיש בכמה מקומות שרואים כתיבה כדיבור, יש איזה רבינו תם שרוצה לטעון שאפילו בלב או בכתיבה זה גם יכול להיות נדר, אבל בפשטות צריך הפלאה בפה. בכל אופן, השלב הבא אמרתי זה הגרלה. הגבורת ארי אומר שעושים הגרלה בעצם רק על הלהשם, והלעזאזל מתמעט מאליו. אבל רש"י שם כותב שצריך להעלות את שתי ההגרלות. למה? כי זה לא סתם בירור בעלמא, זה לא רק אם תרצה לדעת איזה שעיר הולך לפה ואיזה שעיר הולך לשם, אלא זאת עבודה. ואת העבודה צריך לעשות על שני הקורבנות, שניהם קדושים בקדושת קורבן, על שניהם צריך לעשות עבודה, ולכן על שניהם את שניהם צריך להגריל בפירוש. כך טוען שם רש"י שם בדף ל"ט.

[Speaker B] בסוגריים במשנה בפרק ד' כתוב שבאחד כתוב לעזאזל. בתחילת פרק ד'. לא, מה שלא היה ברור, במשנה בפרק ד' כתוב שאחד כתוב עליו לעזאזל.

[הרב מיכאל אברהם] אה, אוקיי, אז הגבורת ארי כנראה מדבר רק על הדיבור. אוקיי. אז הגבורת ארי מדבר כנראה רק שלא מדברים את העזאזל, אבל זה היה כתוב. ורש"י אומר שגם אומרים את זה, כי זה חלק מהעבודה. מה יוצא מזה לענייננו? שגם בשלב של ההגרלה עדיין רש"י מבין שנערכת פה עבודה, עבודה פירושה של דבר ששניהם קדושים בקדושת קורבן. אוקיי? אחרי ההגרלה מגיע השלב של קשירת לשון של זהורית. את הקרניים של השעיר לעזאזל קושרים לשון של זהורית. יש כמה מהמפרשים שהקשו איך מותר לעשות את זה הרי זאת עבודה בקורבן. זה דבר אסור. בעיקר אחרונים, יש גבורת ארי מדבר על זה, רב חיים, ועוד. לכאורה הם תופסים שעדיין גם בשלב הזה אחרי ההגרלה, קודם דיברתי על מעשה ההגרלה עצמו, אבל אחרי מעשה ההגרלה הרי אחד השעירים כבר מוקדש לעזאזל. האם בשלב הזה הוא עדיין קורבן? הגבורת ארי ורב חיים מניחים שכן, ולכן הם שואלים איך מותר לקשור עליו לשון של זהורית הרי זו עבודת הקורבן. ההנחה שלהם כמובן שקשירת לשון הזהורית היא לא חלק מעבודת השעיר לעזאזל, אלא היא לצורך הכפרה או כדי שנדע שהתכפרנו או מה שלא יהיה. אגב לפי חלק מהתפיסות היו שתי לשונות של זהורית, אחת היו קושרים לסלע, אבל עדיין הם מניחים שגם בשלב הזה כשכבר שני השעירים ממוינים, אחד להשם ואחד לעזאזל, גם בשלב הזה לשניהם יש קדושת קורבן וכל הדברים שנוהגים על קורבן נוהגים בשניהם. אחרי ההגרלה וקשירת הלשון, ישנה סמיכה. הכהן צריך לסמוך את ידו על ראש השעיר. במקדש דוד בהלכות עבודת יום הכיפורים מביא כמה ראיות שהסמיכה הזאת היא כדין סמיכה בקורבנות. אני עושה מיוט לכולם פשוט כדי שלא יהיו פה רעשים, מי שרוצה לשאול אז שילחץ וישאל, בסדר? או תעשו לעצמכם אנמיוט כדי שלא יהיו רעשים. אז אני אומר עוד פעם, השלב הבא אחרי הקשירה של הלשון. מביא כמה ראיות לזה בסימן ו', מביא כמה ראיות לזה שהסמיכה הזאת היא כמו מדין סמיכה בקורבנות. זאת אומרת השעיר לעזאזל בשלב הזה הוא קורבן, גם בשלב שאחרי ההגרלה, בסמיכה וקשירת הלשון, גם בשלב הסמיכה. אמנם יש אחרונים שרוצים לטעון שהסמיכה הזאת היא מדיני תשובה, לא מדיני עבודת יום הכיפורים, אבל יש לו כמה ראיות לא רעות לעניין הזה שם במקדש דוד, ולכן לפחות, בוא נגיד, יש תפיסות מבוססות שרואות את השעיר לעזאזל עדיין כקורבן גם בשלב הזה. אחרי זה מגיע השלב שמתוודים על השעיר שהולך לעזאזל. אצל רב חיים בסטנסיל, אז הוא כותב שם בכותרת, הכותרת היא בעניין לשון של זהורית, הוא כותב שמכאן ואילך, מהשלב של הוידוי על השעיר, אין לו קדושת קורבן. אבל במקדש דוד מביא מחלוקת ראשונים האם הוידוי הזה הוא מדין תשובה או כדין הקורבנות שמתחייבים וידוי בקורבנות. ושוב פעם אנחנו רואים שעדיין ישנן תפיסות, אם כי הן הולכות ומתמעטות, אם בשלב הסמיכה המקדש דוד הביא את זה כדבר מוסכם, בשלב הוידוי זה כבר מחלוקת, האם יש פה קדושת קורבן או לא. זאת אומרת קדושת הקורבן לאט לאט נוזלת החוצה מהשעיר לעזאזל. אתם שמים לב, אנחנו רואים את זה שמתבטא בזה שיותר ויותר מפרשים כבר רואים בזה משהו שהוא לא קורבן. השלב הבא זה השילוח של השעיר לצוק. בשלב הזה משלחים את השעיר ביד איש עיתי. מי זה האיש עיתי? איש עיתי אומרת הגמרא שהוא זר, לא כהן, לא חייב להיות כהן. זה כבר רמז לזה שפה זאת כבר לא עבודה, כי עבודה צריכה להיעשות בכהן. זה רמז לזה שפה זה כבר כנראה לא בדיוק קורבן. ולכן באמת כמה מפרשים כותבים שכיוון שזה כשר בזר, השילוח הוא כבר לא עבודה בקורבן. ולכן הוא לא טעון כהן. יותר מזה.

[Speaker I] גם שחיטה כשרה בזר אבל. מה? גם שחיטה כשרה בזר גם.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, גם שחיטה היא לא עבודה.

[Speaker I] כן, אבל זה לא מפקיע את זה שזה לא קורבן, זאת

[הרב מיכאל אברהם] אומרת גם שחיטה זה עוד קורבן. זה עוד לא קורבן. בשחיטה זה עוד לא קורבן, בעצם עוד לא התחילה פרוצדורת ההקרבה. שחיטה זה מאוד… זה עסק טריקי קצת, אבל זאת התפיסה הפשוטה, הגמרא עצמה אומרת ששחיטה היא לא עבודה. יש מהראשונים שטוענים שהשילוח לא מעכב בכלל. אפשר להתכפר גם בלי השילוח, כך שזה לא רק שזה לא קורבן אלא איכשהו בעצם אנחנו כבר אחרי הכול. לפי חלק מהם יכול להיות שאנחנו יכולים בכלל להפסיק פה ולגמור את הסיפור. תראו איך שלאט לאט השעיר לעזאזל איכשהו מתאדה לנו מהמרקחה. עכשיו בהמשך, במהלך הדרך, האיש העיתי הגמרא אומרת שהוא יכול לאכול ולשתות, כמובן עובר על איסור תחומין כי הוא יוצא מחוץ לתחום. מבחינתו יום כיפור זה יום חול רגיל. בסדר? שימו לב, כל זה למרות שלחלק מהראשונים לפחות השילוח אפילו לא מעכב. אז פה משהו ממש נראה בלתי נתפס. זה לא מעכב, זה בסך הכול התנדבות, ובכל זאת מותר לחלל על זה את יום כיפור כדי לעשות את זה. עסק כזה ממש מוזר. זה נראה כאילו מוזר דווקא, באים לדקור אותנו בכוונה. עוד מעט נראה. בהמשך רואים…

[Speaker J] אולי זה בכוונה אבל ככה? מה? אולי זה בכוונה ככה, כאילו כדי להדגיש את הקונטרסט בין השעיר לה' לבין השעיר לעזאזל? כאילו השעיר לה' במקדש וזה הולך למקומות החיצוניים על ידי אנשים חיצוניים?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי שיכול להיות שזה בכוונה ואני ארצה לצקת בזה יותר תוכן בהמשך. טוב. בדרך שם היו סוכות שהקימו לאנשים, והאנשים היו מטלשים בשערו של השעיר. וגם זה כבר העירו על זה כמה מפרשים, אסור לעשות את זה לקורבן. לכן זה עוד אינדיקציה לזה שבשלב הזה כבר לא מדובר בקורבן. בסוף המסלול מגיעים לצוק, צוק העזאזל, ודוחים את השעיר למטה. בגמרא עצמה מפורש שהדחייה לא מעכבת. זאת אומרת היא לא חלק מהמצווה של השילוח, ולכן גם אם לא נעשתה דחייה התקיימה מצוות השילוח או הכפרה. כמו שאמרתי, אפילו על השילוח יש ראשונים שאומרים שהוא לא מעכב. אז הוא כאילו כבר הפך להיות חולין? אז הוא כאילו כבר הפך להיות קודם, אבל עכשיו המעשים האלה אפילו לא צריך לעשות אותם בכלל. לא רק שזה חולין, העסק הופך והולך ונהיה יותר מוזר מרגע לרגע. אחרי הדחייה מהצוק, האיברים של השעיר. השעיר בדרך כלל הרי מתרסקים. מה עושים איתם? מותר בהנאה. כל אחד יכול לעשות איתם קומזיץ. אפשר לעשות איתם קומזיץ.

[Speaker C] איזה כיף.

[הרב מיכאל אברהם] מעניין אם האיש עיתי יכול עדיין לאכול גם אחרי הדחייה, אבל אם כן הוא יכול להתיישב בסוף ולעשות קומזיץ על האיברים.

[Speaker K] בחידושי הגרי"ז על יומא בדף

[הרב מיכאל אברהם] ס"א הוא אומר

[Speaker K] שאם השעיר נשאר חי אחרי הדחייה אפשר לשחוט ולאכול אותו. יש כאלה שהתירו לאכול אותו אפילו בלי שחיטה. הדחייה זה השחיטה. בשלב הזה כמובן כבר לא נשאר מזה שום דבר, בטח לא מקדושת הקורבן, אבל בעצם כבר לא נשאר כלום.

[הרב מיכאל אברהם] העסק הזה הופך להיות

[Speaker D] איזה תייש עליז שקפץ

[הרב מיכאל אברהם] שמה מראש הצוק וזה הכל.

[Speaker D] את כל הפרוצדורה המרטיטה שעברנו עד כאן.

[הרב מיכאל אברהם] אפשר לשאול שאלה? כן. הרב יש גם עוד עובדה נוספת וזה שלפני שבוחרים את השעיר לעזאזל אז שני השעירים הם כאילו יכולים להיות השעיר לה', זאת אומרת לפני שהיתה הגרלה כל אחד מהשעירים הוא היה קורבן בתחילתו. שניהם ראויים לשני השעיר הזה, נכון? שווים וצריכים להיות שווים בדיוק. זה חלק מהעניין, עוד נחזור לזה. עכשיו, הרב מהבריסק, הגרי"ז על יומא בדף ס"א הוא אומר שאם השעיר נשאר חי אחרי הדחייה אפשר לשחוט ולאכול אותו. יש כאלה שהתירו לאכול אותו אפילו בלי שחיטה. הדחייה זה השחיטה. בשלב הזה כמובן כבר לא נשאר מזה שום דבר, בטח לא מקדושת הקורבן, אבל בעצם כבר לא נשאר כלום. העסק הזה הופך להיות איזה תייש עליז שקפץ שמה מראש הצוק וזה הכל. את כל הפרוצדורה המרטיטה שעברנו עד כאן איכשהו התאדתה לגמרי. אפשר לאכול אותו, לעשות עליו קומזיץ. הוא חוזר להיות סתם תייש. סדר? סתם איזה שעיר כזה כמו שהיה לפני כל הסיפור. יש פה איזשהו משהו כמו, כן, עליזה בארץ הפלאות, מכירים את עליזה בארץ הפלאות? עליזה בארץ הפלאות חולמת כל מיני חלומות מטורפים, עוברת חוויות מרגשות ועזות ובסוף היא מתעוררת והכל חלום. לא היה שום דבר. היא חלמה את הכל. יש פה איזושהי תחושה שהתורה יוצרת כאן איזשהו סוג של מחזה של עליזה בארץ הפלאות. שני השעירים מתחילים בזה שהם קורבן לגמרי, אין הבדל ביניהם, הם שניהם אותו דבר. לא מחליטים מי לה' ומי לעזאזל. שניהם הולכים, אחרי זה הגרלה. אחד נבחר לה', אחד נבחר לעזאזל. ואז לאט לאט מתחילות להינשל מהשעיר לעזאזל הקדושה, ואפילו הפרוצדורות עצמן מתחילות להיות בעצם איזשהו עניין לא ברור, לא הכרחי. ומחללים עליהם שבת למרות שזה לא ברור ולא הכרחי, ומחללים יום כיפור. ובסוף אפשר סתם לאכול אותו. והעסק הזה ממש ממש מוזר. איכשהו אנחנו מתעוררים מהחלום ומוצאים את עצמנו בקומזיץ במדבר יהודה. אחרי שגמרנו את כל עבודת יום הכיפורים עם הרעש והתעניות והלשון של זהורית והמתח אם התכפרנו או לא התכפרנו, זה מסתיים באיזה קומזיץ נחמד עם איזה עז במדבר יהודה. מה קורה פה? מה פשר הסיפור הזה? אני אשאל את השאלה הזאת באופן קצת שונה. יש כלל, הגמרא בנדרים בדף כ"ט…

[Speaker J] אני אומר גם כל העניין של האקראיות שיש פה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, ברור שזה… לא קצת מוזר ליום כיפור? אבל על זה כבר דיברנו, אני אחזור לזה גם. הגמרא בנדרים בדף כ"ט מביאה מחלוקת של אביי ובר פדא אם קדושת הגוף פקעה בכדי או לא פקעה בכדי. מה הכוונה? אם יש בהמה שקדושה בקדושת הגוף, האם אפשר שהקדושה הזאת תפקע בלי שאני אעשה מעשה, בכדי? או שרק מעשה יכול להפקיע קדושה. מה הכוונה בכדי? למשל אני מקדיש קדושת הגוף לזמן קצוב, לשבוע. או אני מקדיש קדושת הגוף בתנאי, ואם לא מתקיים התנאי אז הקדושה פוקעת. להלכה פוסקין שקדושת הגוף לא פקעה בכדי. זאת אומרת שקדושת הגוף ברגע שהיא חלה זה בלתי הפיך. רק אם עשית מעשה זה מפקיע את הקדושה. איך זה מפקיע אותה? בדרך כלל אם עשית את מה שנדרש ממך. אין לך דבר שנעשתה מצוותו ומועלין בו. זאת אומרת אם עשית את הפרוצדורה כולה, אז יצאת כבר ידי חובה ואז זה מפסיק להיות קדוש כי זה הגיע לתכליתו. כל הקדושה בעצם מיועדת כדי שנשמר את הדבר לצורך ביצוע המצווה. ברגע שביצעתי את המצווה, זרקתי את הדם, הכל בסדר, אפשר לאכול את הבשר. זה, העסק הוא כבר לא כבר לא קדוש. אוקיי? אז זה אחרי שנעשתה מצוותו. אבל זה הכל כשהיה מעשה. אבל אם אני רוצה להפקיע קדושת הגוף בכדי, את זה אי אפשר לעשות. אם אני חוזר לפה, מה הפקיע את הקדושה של הקורבן? התחלנו עם זה שיש לו לכל הדעות קדושת קורבן. גם אחרי ההגרלה, לא רק לפני ההגרלה, גם כשהוא כבר מוגדר להיות כשעיר לעזאזל. איך בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו בקומזיץ? קדושת הגוף פה פקעה בכדי. טוב, אפשר היה להגיד… שנעשתה מצוותו. סוף סוף גמרנו את הפרוצדורה שלשמה הקדשנו את השעיר הזה, עשינו את כל מה שהיה צריך עם כל השלבים שתיארתי קודם, ולכן עכשיו פקעה קדושתו. אבל השאלה איפה זה קרה? הרי אנחנו רואים שזה קורה לאט לאט עד שבסוף פתאום זה נעלם. יש אפילו מחלוקת בין הראשונים מתי בדיוק זה נעלם. הרי כל הפרוצדורה הזאת לכאורה מיועדת בסוף לשלב הדחייה מהצוק. זה בעצם אמור להיות השיא של ההקרבה שאחריו באמת זה מפסיק להיות קדוש בקדושת קרבן. אבל ראינו הדחייה לא מעכבת בכלל. אפילו השילוח לחלק מהדעות לא מעכב. אז מה הולך פה? מה זה נעשתה מצוותו, כן, שמפסיק את הלכות מעילה, שמפקיע את הקדושה שלו? מה זה בדיוק עשיית מצוותו של השעיר? שום פעולה מהפעולות שלקראתן כל הפרוצדורה הזאת הולכת, בעצם אפילו לא צריכה להיעשות. אז מה הולך פה בדיוק? איך להבין את הדבר המוזר הזה? אז בואו אני אציע לכם, ובכלל אני מוסיף את כל השאלות של האבן עזרא והרמב"ן, מה זה הדבר הזה של קרבן לסטרא אחרא, כן, קרבן למישהו אחר שהוא לא הקדוש ברוך הוא, איך זה בסוף ימנע מאיתנו מלהקריב קרבנות לשעירים? או לפי הרמב"ן איך זה יקהה שיניו של אריסטו הרשע וגאוותו, שרק מה שהוא מבין קיים ומה שהוא לא מבין הוא לא נכון, מה פשר הסיפור הזה? אז אני רוצה לטעון את הטענה הבאה. אני רוצה להתחיל, אני עוצר רגע, הקדמה. בסדר? כשאנחנו, אנחנו מכירים איך בנוי טיעון לוגי. טיעון לוגי בנוי מהנחות שמהן אני גוזר מסקנה. אוקיי? כל בני אדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. את המסקנה אני מוכיח על בסיס ההנחות. נכון? זה הטיעון הלוגי. וההנחות מאיפה באו? או שאני מוכיח אותם על בסיס הנחות אחרות, אבל אז אני אשאל על ההנחות האחרות מאיפה הן באו. בסוף בסוף אני אשאר עם סט של הנחות שלגביו אין לי הוכחה. נכון? פעם שאלתי תלמידים, קוראים לזה אינדוקציה

[Speaker J] הרב או אקסיומה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אקסיומה. לא שייך לאינדוקציה, זה דדוקציה. זה גזירה דדוקטיבית של מסקנה מתוך הנחות. פעם שאלתי תלמידים בתיכון מה יותר נכון בגיאומטריה, המשפטים או האקסיומות? למשפטים יש הוכחות, לאקסיומות אין. אבל ברור שאי אפשר לומר שהמשפטים יותר נכונים מהאקסיומות, נכון? כי למה המשפטים נכונים? כי יש לי הוכחה עבורם על בסיס האקסיומות. אני מעמיד אותם על האקסיומות, לכן הם נכונים. אז נכונותם המקסימלית היא כנכונות האקסיומות. את לא יכולה להיות, לא יכול להיות שהמשפטים יהיו יותר נכונים מאשר האקסיומות, נכון? למרות שלמשפטים יש הוכחה ולאקסיומות אין. מה עושים עם העניין הזה? אז באמת כתוצאה מהתופעה המוזרה הזאת יש כאלה שרוצים לטעון שבאמת מגיעים לעמדה ספקנית כזאת שאומרת שבעצם אין שום דבר שאותו אפשר להוכיח, כי הרי כל הוכחה בנויה על הנחות יסוד, ואת הנחות היסוד אי אפשר להוכיח, ולכן אני לא יכול לקבל שום טענה. הכל בספק אצלי. כל מה שאני יכול להשתעשע זה בגזירת מסקנות מתוך הנחות והנחות מתוך הנחות אחרות ומסקנות מתוך מסקנות אחרות, אבל אין לזה שום משמעות כי אני לא יכול להגיד על שום דבר שהוא נכון.

[Speaker H] כי כמו שאני לא יודע על ההנחות שהן נכונות, ממילא אני

[הרב מיכאל אברהם] גם לא יכול להגיד על המסקנה שהיא נכונה. אוקיי? זה נוגע גם לתצפיות מציאותיות? אם אתה ספקן ואתה לא מקבל את נתוני החושים אז כן. אם אתה מקבל את נתוני החושים אז לא. ועוד פעם, גם על ההנחה הזאת עצמה אני יכול לשאול מנין לך שנתוני החושים באמת משקפים נכון את העולם. הספקן האמיתי יגיד את זה גם על נתוני החושים. ביסוד הכל חייבים שרירותיות. נכון. ולכן אני אומר שהשאלה שעולה כאן היא איך להתייחס למערכת הזאת. יש שתי צורות להתייחס למערכת הזאת. אפשרות אחת זה להגיד אוקיי האקסיומות בגלל שאין להם הנחה הם שרירותיות ולכן גם המסקנות שרירותיות, הכל שרירותי, ואז אתה נהיה ספקן. אפשרות אחת זה להגיד לא, נכון שלנחות אין לי הוכחות ולאקסיומות אין לי הוכחות, אבל לא כל דבר שאין לי הוכחה עבורו הוא שרירותי. יש דברים שהקומון סנס שלי, האינטואיציה שלי, התפיסה הפשוטה שלי, השכל הישר אם תרצו, אומר לי שהם נכונים ויש לי אמונה. אין לי הוכחה, אבל יש לי בזה אמונה, וכיוון שזה נכון, אז מבחינתי גם המוכח על בסיס האקסיומות האלה, גם הוא נכון. זאת אומרת.

[Speaker H] למה יש לך אמונה בזה?

[הרב מיכאל אברהם] כי השכל הישר שלי אומר.

[Speaker H] ולמה הוא אומר ככה? בסופו של דבר זה מגיע לשרירותיות.

[הרב מיכאל אברהם] לא. לא.

[Speaker H] ככה זה שרירותי.

[הרב מיכאל אברהם] לא. כשאני שואל אותך למה בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, שזו אחת האקסיומות של הגיאומטריה האוקלידית. אתה יכול לענות לי זה לא באמת נכון, זה רק אני מניח את זה שרירותית ובוא נראה מה יוצא מזה. אבל לפי הגדרת שתי נקודות

[Speaker H] וקו,

[הרב מיכאל אברהם] זה יוצא מזה, זה נגזר מזה. כל המתמטיקאים שלפחות אני בדקתי את זה עליהם הם אפלטוניסטים. רק פילוסופים משתעשעים עם האפלטוניות מתמטית, מתמטיקאים הם אפלטוניסטים. ולכן המתמטיקאי יגיד לך זה נכון נקודה למרות שאין לי הוכחה עבור זה. במרחב אוקלידי כמובן.

[Speaker H] זה לא נגזר מההגדרות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. הטענה היא שזה נכון, זה בדיוק ההבדל בין האפלטוניסט ולא האפלטוניסט. מי שלא אפלטוניסט אומר זאת הגדרה, אני מגדיר כך מרחב אוקלידי. והאפלטוניסט אומר לא, יש דבר כזה בעולם שנקרא מרחב אוקלידי ואני אומר לך מתוך כביכול תצפית, זה לא תצפית בעיניים אלא בעיני השכל, באינטואיציה, שבין שתי נקודות שם עובר קו ישר אחד. העמדה הראשונה היא לא פוזיטיביזם כזה? מה?

[Speaker H] העמדה הראשונה היא לא פוזיטיביזם לוגי כזה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, להפך, פוזיטיביזם לוגי בעיניי זה לא האפלטוניסטים.

[Speaker H] אבל אמרת שיש את האלה שאומרים שזה יוצא מההגדרה ואלה שמבססים את זה על תצפית.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אז אלה שמבססים את זה על ההגדרה זה הפוזיטיביסטים. כן. כן. בכל אופן, אבל בוא לא ניכנס יותר מדי לעניין הזה, אני חושב כתבתי על זה ספרים, אני לא אכנס לכל הדברים האלה כאן, אני רק רוצה לחדד את הנקודה שנוגעת אלינו. אז אלה שתי האפשרויות להתייחס למערכת הזאת. או שאתה נותן משקל להנחות, ואז כמובן גם המסקנות מקבלות משמעות, או שאתה אומר הנחות שרירותיות אבל אז כמובן גם המסקנות שרירותיות, אז הכל שרירותי. היחס שלך להנחות קובע איך אתה מתייחס לכל המערכת הזאת, הנחות פלוס מסקנות, מה שנקרא תאורמות. אוקיי? זאת הקדמה קצרה. עכשיו, עוד משפט, יש, אתם יודעים שבקבלה יש כמה ספירות, עשר ספירות. יש חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד ומלכות. מה ההבדל בין חכמה לבינה ודעת? שהוא חוזר על עצמו גם בשלשות שלמטה. בינה זה להבין דבר מתוך דבר. מה זה אומר בשפה הקודמת שתיארתי? הכללים הלוגיים, נכון? שגוזרים מסקנה מתוך הנחות. זה הבינה. מה זה החכמה? זה האר"י ז"ל כותב זה כוח מה. חכמה הכוונה לתפוס שההנחה נכונה ככה. אין לי הוכחה, זה לא נובע ממשהו אחר. זה נכון מחמת עצמו, הוא מובן מאליו. אוקיי? זה כוח החכמה. כוח החכמה זה להכיר בטענות מסוימות שהן נכונות אינטואיטיבית, לא מכוח זה שיש לי הוכחה שמבססת אותן על הנחות אחרות. זאת החכמה. אוקיי? אז בעצם מה שאני עכשיו מתרגם את השפה הזאת למה שאמרתי קודם לשפה הזאת, אז אני אומר שמי שמקבל כתקף רק את הבינה, כקביל, רק את הבינה, בעצם גם בינה אין לו. כי הוא לא יכול לקבל לא את האקסיומות ולא את התאורמות, נכון? כי ההוכחה של התאורמות היא על בסיס האקסיומות. אם את האקסיומות אתה לא מקבל, אז גם למסקנות אין משמעות. אז אם בעולם שלך אתה מוכן לקבל, אם אתה חושב שמה שלא שרירותי זה רק כללי ההיסק וזהו, אז שום דבר בעולם אתה לא יכול לדעת, תישאר ספקן. ואז אתה רק משתעשע בהיסקים, מזה נובע זה, מזה נובע זה, אבל זה רק נביעות. אין שום טענה שאתה יכול לעמוד מאחוריה, רק נביעה של טענה אחת מטענות אחרות. אוקיי?

[Speaker H] מוביל לפרגמטיזם, לא? מה?

[הרב מיכאל אברהם] כלומר זה מוביל לשני גווני פרגמטיזם, אבל אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, יש פרגמטיזם שהוא כזה ויש פרגמטיזם שלא. האפשרות השנייה זה לקבל גם את החכמה כמקור קביל, או במילים אחרות השכל הישר או האינטואיציה אומרת לי, בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, למה? ככה. ככה לא שרירותית, ככה כי אני יודע שזה נכון, לא כי בא לי, אלא כי ברור לי שזה נכון, אני לא מחפש הוכחות, לא צריך הוכחות, זה מובן מאליו. אוקיי? זה אחד שמחזיק בתפיסה כזאת הוא בעצם מישהו. שנותן מעמד גם לחכמה ולא רק לבינה. אגב מי שמכיר את הספרות הפוסט-מודרנית כן של הכמה עשורים האחרונים אז יראה שהיא כולה בעצם ספרות מהסוג הראשון. היא כולה גוזרת מסקנות מהנחות ומסקנות אחרות מהנחות הפוכות וכולם שווי ערך והכל נהדר ואף אחד לא צודק ואף אחד לא טועה. למה? כי מבחינתם רק העקביות חשובה. אם המסקנה נובעת מההנחות באופן עקבי, הכל בסדר. ואם יש לך מסקנה הפוכה שנובעת מהנחות הפוכות, כל עוד זה עקבי, גם זה בסדר. כמו אשתו של השופט, גם היא צודקת. זאת אומרת כולם צודקים. אוקיי? זה נובע, הפוסט-מודרניות בשורשה הפילוסופי לדעתי נובע ממתן משקל מוחלט ללוגיקה. קצת סותר את האינטואיציה של אנשים כשהם חושבים על פוסט-מודרניות אבל נדמה לי שזה המקור שלה. ואז אתה כלוא בתוך איזושהי עקביות. אתה לא יכול להגיד לאף אחד שהוא טועה ולאף אחד אחר שהוא צודק אלא אם כן יש סתירה פנימית בדבריו. אבל אם הוא עקבי עם ההנחות שלו, גם אם ההנחות שלו שונות משלך, אז הוא צודק כמוך. נהיה פלורליסט מה שנקרא. אוקיי. עכשיו נתקדם צעד אחד הלאה, אלו היו ההקדמות. בוא נסתכל רגע על החכמה והבינה. אנחנו יודעים שיש חמישים שערי בינה. הגמרא אומרת את זה בראש השנה ובנדרים, יש חמישים שערי בינה. וכנגדם חמישים שערי טומאה. בסדר? עכשיו יש פסוק, רגע אני אשתף לכם את המקורות שוב פעם. פסוק במשלי ט"ז ד', אתם רואים? כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. אז הגר"א שם בפירוש על משלי שם הוא אומר ככה: כל, אני כבר אעשה את זה מהר כי אני רואה שאין זמן לראות את הכל בפנים, כל בגימטריה זה חמישים. וגם בגימטריה ארבעים ותשע. כל פעל ה', שערי הבינה הם חמישים. וגם רשע ליום רעה, שערי הטומאה הם בצד של הרשעה זה ארבעים ותשע. יש חמישים שערי בינה אבל ארבעים ותשעה שערי טומאה. כך טוען הגר"א. עכשיו על זה שואל הלשם כמה שאלות. אפשר להוסיף עוד כמה אבל אני אתמצת את השאלות ואני אומר ככה: אלף, יש מדרש, זוהר חדש בעצם, מביא שבני ישראל היו במצרים הקדוש ברוך הוא הוציא אותם לפני תום ארבע מאות שנה כדי שלא ישקעו בשער החמישים ולא יוכלו יותר לצאת. רואים שיש שער טומאה חמישים. הגר"א אמר שיש רק ארבעים ותשע. דבר נוסף, אנחנו יודעים שזה כנגד זה עשה אלוקים, כן? יש חמישים שערי בינה, אז למה לא חמישים שערי טומאה? איפה נשברת הסימטריה? מה המשמעות של שבירת הסימטריה הזאת? ודבר נוסף, סתם אני שואל שאלה, למה ההפך משערי בינה זה שערי טומאה? ההפך משערי בינה זה שערי כסילות. או ההפך משערי טומאה זה שערי קדושה. למה הבינה זה ההפך מטומאה? מה הקשר? כדי לענות על זה, אז בוא ננסה לחשוב רגע על המטאפורה הזאת, אני הולך קצת מסביב אבל בסוף אני אסגור הכל. בוא נסתכל קצת על המטאפורה של שער. מה זה שערי בינה? שער זה משהו שמוביל אותנו מחלל אחד לחלל אחר. נכון? מקשר חדר לחדר או החוץ לפנים. מוביל אותנו, קושר בין שני חללים, שני חדרים לצורך הדיון. אוקיי? כשאנחנו אומרים שערי בינה, למה המטאפורה שמשתמשים בה היא של שער? למה זה שערי בינה ולא חדרי בינה, כדורי בינה או ענני בינה? למה שערי בינה? למה שערים דווקא? כי בינה זה להבין דבר מתוך דבר. שער זה מה שלוקח אותי מהמקום הזה למקום הזה, שמחבר את החדר הזה לחדר הזה. לכן המטאפורה היא מטאפורה של שערי בינה. אוקיי? עכשיו יש לי ארבעים ותשעה שערי בינה, כמה חדרים יש? הרי כל שער מחבר שני חדרים. כמה חדרים יש? שאלה במתמטיקה בסיסית. ארבעים ותשע? תלוי בתנאי השפה. חמישים! אם תנאי השפה עגולים, אתה סוגר את השרשרת על עצמה, אז יש ארבעים ותשעה חדרים וארבעים ותשעה שערים. פשוט הולכים בעיגול. עוברים מחדר אחד לחדר שתיים זה שער אחד. מחדר שתיים לחדר שלוש זה שער שתיים. מחדר ארבעים ותשעה לחדר אחד, זה שער ארבעים ותשעה. ארבעים ותשעה חדרים, ארבעים ותשעה שערים. אבל אם אני סוגר את תנאי השפה אחרת, אז יש בעצם שרשרת של חדרים ויש שער בהתחלה, אז יש ארבעים ותשעה שערים וארבעים ותשעה חדרים. מה יש לפני השער הראשון? גם איזה שהוא חדר. אז יש חמישים חדרים.

[Speaker H] החלל הפנוי.

[הרב מיכאל אברהם] יש חמישים חדרים וארבעים ותשעה שערים. אבל החדר הראשון לא מוביל אליו שער. נכון? אין שער שמוביל אליו, רק יוצא ממנו. מה זה אומר בשפה שהגדרתי קודם? החדר הראשון זה החכמה. נכון? זה דבר שלא נובע מהנחות שקודמות לו. הוא נכון מתוך עצמו, מובן מאליו. שאר החדרים הם תוצאות, הם תיאורמות, הם נגזרים מכללי הבינה. אני עובר בשער מהחדר הראשון לשני, מהשני לשלישי וכן הלאה. זה בעצם הטיעון הלוגי שלוקח אותי מהנחות, שזה החכמה, באמצעים של בינה אל התיאורמות, אל המשפטים הנגזרים. זה החדרים הבאים. לכן יש חמישים חדרים וארבעים ותשעה שערים. שערי בינה הם ארבעים ותשעה, אבל יש חמישים חדרים. אבל זה הכל אם אני מסתכל על זה כשרשרת ליניארית. אבל אם אני מסתכל על זה כעיגול, המודל הקודם שתיארתי, יש ארבעים ותשעה שערים, ארבעים ותשעה חדרים, ואין שום חדר שלא מוביל אליו שער. זה מה שמסמל את התפיסה הזאת שרואה רק בבינה דבר קביל, שרואה בחכמה משהו שרירותי. אם אני רואה משהו שנראה לי נכון, סתם שרירותי, אין לך הוכחה, זה שרירותי. התפיסה הזאת היא בעצם תפיסה שסוגרת את השרשרת על עצמה לעיגול. ואז יש רק ארבעים ותשעה שערי בינה וארבעים ותשעה חדרים, ואז זה כנגד זה עשה אלוקים. בדיוק יש ארבעים ותשעה שערי בינה ויש ארבעים ותשעה חדרים ויש גם ארבעים ותשעה שערי טומאה. אלא שהחמישים שערי בינה, שאלתי למה יש חמישים שערי בינה וארבעים ותשעה שערי טומאה? כי ארבעים ותשעה שערי בינה הראשונים, אם אתה סוגר אותם על עצמם ולא מבין שיש חדר בהתחלה, הם עצמם שערי הטומאה. לא משהו אחר. ההסתכלות על הלוגיקה כמשהו שיש לו מעמד עצמאי, שהוא לא מתחיל מחכמה, מאיזה שהן הנחות יסוד שנכונות מכוח עצמן, היא עצמה הסתכלות של טומאה. מה זה טומאה? אתם יודעים מה זה טומאה? אבי אבות הטומאה זה מת. מה מייחד מת? שהגוף שלו מנותק מהנקודה שמחיה אותו, מהנשמה. נכון? הגוף מוטל שלם. הכל כמו שהיה. רק הנקודה שמחיה אותו, הנשמה שמפיחה בו חיים, לא קיימת, הוא מנותק ממנה. זה אבי אבות הטומאה. כאשר אני מנתק את ארבעים ותשעה שערים והחדרים מהחדר הבסיסי שממנו יוצא הכל, אז מה שאני נשאר זה עם פגר. ארבעים ותשעה שערי הבינה הם עצמם שערי טומאה אם אני חושב שאין בתחילתם איזה שהוא חדר שעומד עצמאי. ולכן יש ארבעים ותשעה שערי טומאה וכנגדם ארבעים ותשעה שערי בינה. כנגד החמישים, החמישים הוא לא שער, החמישים הוא חדר. וזה לא חדר של בינה, זה חכמה. והבינה עומדת נגד הטומאה, החכמה עומדת לעצמה. אגב הרמב"ן אומר את זה גם, רגע, הרמב"ן, אתם רואים, וכבר אמרו רבותינו חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלוקים. ומספרם מקובל להם על הקבלה שהם חמישים חוץ מאחד. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתעלה שלא נמסר לנברא. ואל תסתכל באמרם נבראו בעולם, החמישים לא נבראו, כי על הרוב ידבר. והשער האחד לא נברא. כי להיברא זה עוד פעם, זה להיווצר מתוך משהו. השער האחד לא נברא. הוא אין שער, החדר הראשון אין שער שמוביל אליו. אוקיי? הוא שונה מכל ארבעים ותשעה החדרים שבאים אחריו שהם תולדה של הבינה. עכשיו מה בעצם?

[Speaker B] איפה כן כתוב שיש חדרים?

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר שאם יש שערים אז יש גם חדרים. הבנתי.

[Speaker B] ויש לנו, יש חדר שאין לנו, זה העניין?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, יש חדר שהוא חריג

[Speaker B] שאין לנו את השער אליו. ואיך מגיעים לחדר הזה אם אין שער? לא מגיעים.

[הרב מיכאל אברהם] להפך, יוצאים ממנו. הבנתי.

[Speaker B] הנחות,

[הרב מיכאל אברהם] אבל הנחות של מי הם?

[Speaker B] מה זאת אומרת אקסיומות של השכל הישר?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה של מי הם?

[Speaker B] מה שאתה מבין שהוא נכון.

[Speaker C] מה שאתה מניח.

[הרב מיכאל אברהם] אתה רואה את זה. זה נכון. זה פשוט נכון. אתה מבין שזה נכון.

[Speaker B] זה איזה תפיסה מעל הלוגיקה כאילו.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא מעל הלוגיקה, זה קודם ללוגיקה.

[Speaker B] הלוגיקה באה על הבסיס הזה.

[הרב מיכאל אברהם] הלוגיקה רק אומרת לי איך לגזור טענה מטענה. היא לא אומרת לי איך לאמץ את הטענה הראשונה. ובהגדרה ככה. זה לא מיסטיקה. בלי זה אין לוגיקה. הלוגיקה צריכה הנחות בשביל לפעול עליהם. מאיפה באות ההנחות? לכן זה חלק מהשכל, אז זה לא מעל השכל, זה מעל הלוגיקה. השכל עצמו בנוי מכושר שקוראים לו חכמה, לקלוט תפיסות שנכונות מחמת עצמן, ומכושר שקוראים לו בינה, שהוא גוזר מהתפיסות האלה טענות מסקנות נוספות. כמו בגיאומטריה. אוקיי? מה אני בעצם רוצה לומר? יש הרבה אנשים בעולם שלנו היום זה עוד הרבה יותר פשוט, שחיים בתוך תפיסה של בינה, שערי טומאה מה שקראתי קודם. שכל מה שאני יכול לקבל זה רק דבר שיש לו הוכחה לוגית. אם אין לו הוכחה לוגית אז זה שרירותי. ולא שמים לב שזה דבר פשוט, שאם אתה מקבל רק דברים שיש להם הוכחה לוגית עבורם, אז אתה לא מקבל כלום. כי כל הוכחה לוגית מבוססת על הנחות יסוד שאותן אתה לא יכול לקבל כי להן אין הנחה לוגית, אין הוכחה לוגית.

[Speaker H] אבל לא בהכרח. לא כל בן אדם כזה מסרב לקבל הנחות לשם נוחות.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. נוחות זה לא מעניין. אני מדבר על שאלת מה האמת, לא מה נוחות.

[Speaker H] אנשים כאלה לא מחפשים אמת מלכתחילה. ערכי אמת אובייקטיביים לא מעניינים אותם.

[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אז לא מחפשים. אבל אין אמת אובייקטיבית מבחינתם. לא אכפת לי מה הם מחפשים. השאלה מה הם חושבים. הם חושבים שאין אמת. בסדר? אז בעצם האשליה הזאת שאפשר לחיות בעולם שבו יש רק בינה, זאת בעצם הספקנות העתיקה וזאת הפוסט-מודרניות של היום בגלגול של אותו עניין. וזאת אשליה בסופו של דבר. כיוון שאם אתה מבין שבלי שאתה מקבל את הנחות היסוד גם למסקנות אתה לא יכול להתייחס, אז כל המשחקי העקביות האלה אין להם שום משמעות. אתה חי בסרט. זה כמו להקים ארמון ממש גדול עם שומרים וחדרים ושערים וטקסים והכל, שבפנים יש חדר ריק, אין מלך. המלך שנמצא שם בסוף הוא זה שנותן את המשמעות לכל הארמון. אם אין חדר בהתחלה, אז מה המשמעות של כל המסקנות שאתה גוזר מהנחות? את מי זה מעניין? כמו שהנחות לא נכונות גם המסקנות לא נכונות. אז מה אכפת לי מהעקביות? לכן יש פה איזושהי אשליה מאוד מאוד גדולה. האשליה הזאת זה היווני שאומר הרמב"ן, שהגיס בדעתו לחשוב שמה שהוא לא מבין, מה שאין לו הוכחה עבורו, הוא לא נכון. עכשיו איך המסקנה הזאת קשורה לכל המהלך שאמרתי קודם? אז תראו. נדמה לי שההנחה היא כזאת. מאיפה באה עבודה זרה? אם תרצו אפשר להרחיב את זה למאיפה באים חטאים בכלל. עבודה זרה באה, אתם יודעים, כל ליצנותא אסורה בר מליצנותא דעבודה זרה. רבי יצחק הוטנר מסביר בפחד יצחק, למה באמת ליצנות מותרת על עבודה זרה? כי מה מייחד עבודה זרה? עבודה זרה זה לתת חשיבות למשהו שהוא חסר חשיבות. לקחת עץ ואבן ולהפוך אותו לאלוהים. מה מייחד ליצנות? ליצנות זה נקיבת חור בבלון. נכון? כשאתה מתלוצץ על משהו זה בעצם לרוקן אותו מהחשיבות. לכן גם אנשים נעלבים מזה שמתלוצצים להם על דברים שהם חשובים בעיניהם, מעניינא דיומא. למה? כי מרוקנים להם את האוויר מהבלון. מרוקנים את החשיבות של דבר שהוא חשוב בעיניהם. אז אומר רבי יצחק הוטנר, לכן ליצנות מותרת רק לעבודה זרה. כי עבודה זרה במהותה זה לתת חשיבות למשהו שהוא לא חשוב. אז הדרך להתמודד עם עבודה זרה זה לעשות ליצנות, להוריד את החשיבות של הדבר כדי להחזיר אותו לגודל האמיתי שלו, לגודל הטבעי שלו. מה זה אומר בעצם? שלעבוד עבודה זרה זה לחיות בסרט. אדם עובד עבודה זרה הוא בונה לעצמו איזושהי תיאוריה מבוססת עם הנחות ומסקנות ויש לו צורת פולחן ויש שדים ויש כוחות ויש פה והוא עובד להם והוא בנה לעצמו עולם ש. שהרמב"ם מתאר בתחילת הלכות עבודה זרה, והכל חי בסרט, הוא הקרין לעצמו את הסרט של עצמו. אין כלום שם, פשוט שטות, רק אתה נכנס כל כך עמוק לתוך זה שאתה לא מצליח להשתחרר, אתה רואה את הדבר הזה כמשהו אמיתי. כמו שהוא סוג של תפיסה אשלייתית, כאילו שאתה רואה אותה כמשהו שהוא אמיתי לגמרי. אז אומרת לנו התורה ככה, איך מתמודדים? איך מגיעים לזה שלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים? אנחנו לוקחים שני שעירים שצריכים להיות שווים בקומה, במשקל ובדמים, אין שום הבדל ביניהם, וההלכה דורשת שלא יהיה הבדל ביניהם. בסדר? רבי יצחק הוטנר אגב אומר גם, הוא אומר למה זה בפורים הוא אומר, זה הוא אומר על פורים, אומר למה למה צריך לשתות עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. להיפך הרי עבודת היום היא להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. מה הרעיון לשתות כדי לטשטש את ההבדל ביניהם? אז הוא אומר שכעומק ההבדלה כן עומק ההבחנה, עומק ההשוואה כן עומק ההבחנה. זאת אומרת אם אתה מבדייל בין המן לבין מרדכי כי המן הוא גס כזה עם שערות ודוחה כמו בספרי ילדים, כמו שמציירים את עשיו בספרי ילדים, ומרדכי מתואר כזה צדיק שזיו פניו עולה השמימה, אז פספסת את כל העניין. כי ההבדל בין מרדכי לבין המן זה לא בשאלה איך הם נולדו ואיך הם נראים, אלא בשאלה במה הם בחרו. ולכן הדרך הנכונה להתמודד עם ההבדל בין מרדכי לבין המן זה לצייר אותם בדיוק באותה צורה, ואז להבין שיש הבדל גדול ביניהם כי זה בחר בטוב וזה בחר ברע. כעומק ההשוואה כן עומק ההבחנה, והדוגמה שהוא מביא זה שני השעירים. המשנה שאומרת ששני השעירים צריכים להיות שווים בקומה, במשקל ובדמים היא משנה שבעצם באה לומר לנו שמה שמבדיל באמת בין שני השעירים זה לא שזה שמן וזה רזה, זה משובח וזה לא משובח, אלא זה הגרלה. הגרלה זה הביטוי לבחירה, שזה נבחר ללכת פנימה וזה נבחר ללכת לעזאזל. והתורה אומרת לנו בואו נעשה ניסוי מטאפיזי, אני אקח אתכם בידיים לזה שאתם תראו שאין מה לזבוח לשעירים יותר. או במילים אחרות שאין שעירים, זה הכל שטות, העבודה זרה שלכם. מה אני עושה? אני עכשיו מצווה עליכם להביא קורבן לשעירים שלכם. עבודה זרה, מצווה עליכם לעבוד עבודה זרה ביום כיפור. בסדר? קחו שעיר אחד עד הסוף פנימה, לפני ולפנים פעם בשנה, ושעיר השני עד הסוף החוצה. שעיר לעבודה זרה, אני מצווה עליכם להקריב שעיר לשעירים, לסמאל, כן, לעבודה זרה. ניסוי מטאפיזי, הולכים עם זה עד הסוף. מה אנחנו מגלים? לאט לאט האשליה מתפוגגת. אין לו קדושה, לא צריך אפילו לשלח אותו, לא צריך לדחוף אותו מהצוק, אפשר לעשות איתו קומזיץ בסוף. למה? כי כשאנחנו עוברים את התהליך הזה אנחנו בעצם אמורים להבין שאין לו יעד. אין למי להביא את השעיר הזה. זה עליזה בארץ הפלאות. אנחנו מתעוררים ורואים שכל העבודה זרה הזאת היא חלום. אין שעירים ואין קורבן לשעירים ואין שום דבר. המטרה של העבודה הזאת להביא קורבן לשעירים זה כדי להיווכח בסוף שאין שם דבר כזה. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אחרי שגומרים את העניין הזה. כל המשחק הזה של עליזה בארץ הפלאות מיועד כדי שנגיע בסוף לזה שלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ולפוגג את האשליות האלה שאנחנו חיים בתוכם כל כך חזק. וזה בביטוי הפילוסופי של זה, זה הביטוי הדתי. רגע אחד, הביטוי הפילוסופי של זה זה להוציא מאותו יווני שהגיס בדעתו שרק הדברים המוכחים, כן, שהגיע בסברתו הם האמת. כי בעצם בסופו של דבר אפשר לפוגג לך את אותה אשליה שאתה חי שרק הלוגיקה בעצם עובדת וכל השאר זה אשליה, ככה סובר היווני. אז את זה מפוגגים. אותו דבר אתם מבינים, יש לך אשליה אחרת, יש שדים ויש רשויות וקורבנות ועבודה זרה והכל, אוקיי, נלך איתך, בוא תלך עד הסוף, אני מצווה עליך להביא קורבן לעבודה זרה. ואתה מתעורר בסוף כמו עליזה בארץ הפלאות על שפת הנחל והכל חלום. אתה עושה קומזיץ עם השעיר, עם הבשר של השעיר. אתה אפילו לא צריך לסיים את העבודה, למה? כי אם הגעת למסקנה הנכונה כבר קודם, אז אתה כבר לא צריך להמשיך. איך הוא הגיע למסקנה? שניה אחת, פשוט רוצה לסיים לפני שנגמר לי הזמן. כל המטרה של הסיפור הזה זה להביא אותך למצב שבו אתה מבין שאין בעצם תכלס לכל הסיפור הזה. לא צריך לעשות את זה באמת. זה בא כדי לפוגג לך את השדים. אגב, בקבלה זה יצורים בלי שורש.

[Speaker J] איפה אפשר לראות אותו אחר כך? פשוט אמרת המון דברים ולא הספקתי לכתוב.

[הרב מיכאל אברהם] קודם נגמור אותו ואז אני אגיד. אז בקיצור, הטענה היא שבסופו של דבר מטרת הפרוצדורה הזאת היא לגלות שאומנם הקדשתי אותו לעזאזל, את השעיר לעזאזל, אבל אין למי להקדיש. הקדושה הזאת איננה, היא פוקעת בכדי. היא פוקעת בכדי כי היא לא הייתה אף פעם. הקדושה הזאת שהקדוש ברוך הוא ציווה עליי לעשות אותה היא קדושה שמראש מוקדשת לעזאזל. כשאני מגלה שאין דבר כזה, אני יכול לעשות עם זה קומזיץ. ואז לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ואני חושב שמטרת הכניסה לפני ולפנים היא להוות אנטי-תזה למטרת היציאה לחוץ, כן, עד הסוף החוצה לעזאזל, כדי להבין את זה כנגד זה. כשנכנסים לפני ולפנים הכוהנים, בבית שני הרי מתו מאות כוהנים בבית שני, כי שמה אנחנו מגלים שיש משהו אמיתי ואפילו מסוכן. וכך מתחילה הפרשה שלנו שאומרת "אל יבוא בכל עת אל הקודש" כדי שלא יקרה לו את מה שקרה לבניו, כי כניסה לקודש זה דבר רציני. אבל כדי להראות את האנטי-תזה, את השעיר השני שהוא זהה ורק הגרלה מבחינה ביניהם, לוקחים עד הסוף החוצה. מה אנחנו מגלים שם? אין שם כלום, תעשה קומזיץ ביום כיפור. ועל זה מחללים שבת, מחללים יום כיפור. האיש עיתי מחלל יום כיפור כדי לגלות לנו שאין בשביל מה לחלל את יום כיפור, כי זה העבודה הכי חשובה שיש, שהיא לא עבודה בכלל כמובן למי שמבין. המטרה היא להגיע להבנה שלא צריך את זה בכלל, שאין פה כלום. אבל ההגעה להבנה הזאת זאת המשמעות של יום כיפור ואולי זה גם מסביר לנו למה יום כיפור מכפר. יום כיפור מכפר בגלל שכל החטאים בסופו של דבר, אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. ובן אדם שחוטא זה בעצם בגלל שהוא בנה לעצמו, הרי בן אדם חוטא בדרך כלל יש לו הצדקות. בן אדם לא עושה סתם חטאים, הוא מסביר לעצמו לא לא, זה בעצם בסדר ופה זה מותר ופה יש הצדקה ופה ושם. אחרי רגע אתה מבין שזה הכול היה שטויות. השעיר לעזאזל הוא בסך הכול סימולציה שמזכירה לך את כל מה שקרה. היא מזכירה לך את זה שכל חטא שלך בעצם מתחיל באיזשהו סוג של עבודה זרה, איזשהו סוג של אשליה שבנית לעצמך ונכנסת לתוכה והיא לקחה אותך בשבי. התייחסת אליה ברצינות מדי. כשאתה מבין את זה, אז החטא מתכפר מאליו. לכן עיצומו של יום או שעיר המשתלח מכפר על כל העוונות, גם מכפר על כל העוונות. טוב, עשיתי את זה קצת בקצרה. אולי באמת כמה משפטים על הסיכומים והקלטות. לשיעורים בדרך כלל יש לי גם סיכומים והם גם יהיו מוקלטים. עכשיו באלול, כיוון שאנחנו לא עובדים דרך המודל ואין איזו קבוצה מסודרת, אז ככה. ההקלטות אפשר יהיה לראות אותן באתר שלי, תחת שיעורים על פרק שמיני של יומא. ויש שם שיעורים, שיעורי וידאו על תחפשו שמה, יש הרבה שיעורי וידאו, אחד מהם יהיה על פרק שמיני של יומא. זה ההקלטות. ולגבי הסיכומים, מי שרוצה סיכום שישלח לי מייל. או אם הוא רוצה סיכומים בכלל שישלח לי מייל ויכתוב "אני רוצה לקבל את הסיכומים", אני אצרף אותו לרשימת תפוצה ואז אני אשלח את הסיכומים למי שנרשם. אני לא בונה פה קבוצה, אז עד שאני אבנה את הקבוצה אנחנו נגמור את החודש. בסמסטר אני בונה קבוצה קבועה ואז אני שולח לכולם. בסדר? ובסמסטר גם ההקלטות נמצאות במודל, אז לא צריך להיכנס לאתר שלי. פה זה ייכנס לאתר שלי. אוקיי?

[Speaker J] הרב, רציתי להגיד, אולי בגלל זה בחזרה למה שאמרת מקודם, כתוב במשנה שאומנם הם היו עושים סוכות עם אוכל ושתייה אבל מעולם לא הוזקקו לה. הכתוב שם המשנה אומרת שאף פעם לא הוזקקו לחלל את יום כיפור באמת. אז אולי זה קשור למה שאתה אומר, שזה מהבחינה הרעיונית של זה שהם הפנימו את הרעיון של השעיר לעזאזל והבינו שאין מה לחלל יום כיפור.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, יכול להיות בהחלט. האמת שיותר מזה, אפילו לשים את האוכל מראש לשמה בא כבר לרמוז להם שבעצם כל הסיפור הזה הוא חרטא ברטא. בעצם אפשר היה גם לאכול אם לא הייתם עושים שטויות.

[Speaker E] כן.

[Speaker B] אני לא הבנתי איך זה דווקא מתפוגג עם כל העניין הזה. הרי מה זה שונה כשהם עובדים עבודה זרה? בגלל שפה זה בציווי השם זה מתפוגג?

[הרב מיכאל אברהם] אוהו, הקדוש ברוך הוא אומר, הנה אני עכשיו מצווה אותך לעבוד עבודה זרה, בוא נעשה ניסוי דמיון מודרך. אני מצווה אותך לעבוד עבודה זרה ואני מראה לך, מוליך אותך דרך המסלול. הלכתי הזה ואני מראה לך שלא נשאר מזה כלום. בהתחלה נורא התרגשת, נכון? עזאזל ופה, ונכנסת לחוויה הזאת ולהתרגשות הזאת ובסוף עשית קומזיץ.

[Speaker B] אוי לא הבנתי, אדם סתם שעובד עבודה זרה לא קורה לו אותו תהליך? הוא עושה את הכל ובסוף הוא

[הרב מיכאל אברהם] רואה, אף פעם לא חוויתי את זה אבל כנראה ש,

[Speaker B] בסדר אבל מה, מה זה שונה פה שהוא עושה את זה בציווי השם?

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני לא מצליח להבין. פה בוא נחזור לדמיון מודרך. מה ההבדל בין דמיון מודרך ודמיון רגיל? דמיון רגיל זה מה שעולה לך מהתודעה, אתה לא מחליט על זה. דמיון מודרך זה שלוקחים אותך ומדריכים אותך איך לבנות את הדמיון ולאן להגיע.

[Speaker I] גם התורה אבל בעצם גם התורה יש מבינים שיש באמת כוחות אחרים. לסיטרא אחרא יש כוח.

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ן בהמשך הקטע שלו שם, יש מחלוקת גדולה בין הראשונים.

[Speaker I] הרמב"ן לכל אורך הפירוש שלו בספר מסביר שיש לכל עם

[הרב מיכאל אברהם] יש שר, הרמב"ם עומד פה נגד הרמב"ן. הרמב"ן עומד פה נגד הרמב"ם וברמב"ן נדמה לי הייתי צריך לנסח את זה שאתה צריך להבין שאין בהם ממשות. אין להם כוח מצד עצמם. זה הקדוש ברוך הוא משפיע עליהם. לפי הרמב"ם עזאזל הוא שאין חיה כזאת. לפי הרמב"ן עזאזל הוא שאין לה מעמד עצמאי, אין מה לעבוד אותה.

[Speaker I] הקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלכים, כאילו אז ה,

[הרב מיכאל אברהם] יש אריכות גדולה בשו"ת וישב הים של רבי יעקב הלל על העניין הזה, על מחלוקת הראשונים הזאת, אם יש ממש בכוחות אחרים שהם לא הקדוש ברוך הוא או לא. על כל האיסורים של תמים תהיה עם ה' אלוקיך, כישוף, מעונן ומנחש וכל הרשימת האיסורים האלה. כולם מתפרשים אחרת על ידי ראשונים שונים לפי התפיסה אם יש ממש או אין ממש.

[Speaker I] כי גם הרמב"ן בעצם באותו קטע הוא מביא משל, הוא מביא שהשטן הוא כמו שר צבא, זאת אומרת שר צבא יש כוח אבל באמת כוח, נכון.

[הרב מיכאל אברהם] והרמב"ם טוען זה הכל שטויות. כל המצוות האלה זה מצווה לא להיות טיפש. וזה הרמב"ם, זה מה שהוא כותב. אוקיי, אז אנחנו נעצור כאן. אנחנו נתראה ביום שלישי בעזרת השם. תודה רבה. להתראות. תודה. כל טוב.