קידושין – פ＂ב – תשפ＂ג – שיעור 12

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בסוגיית שליחות ואנחנו בקטע שמדבר על שליחות להפרשת תרומה, ששמה מובא מקור מ"כן תרימו גם אתם" לרבות שלוחכם, שיש שליחות להפרשת תרומה. הגמרא אומרת שאי אפשר ללמוד את זה מקידושין וגירושין. קראנו קצת הלאה גם לגבי חלוקת הארץ ודין זכין, רק כדי שיהיה לנו ברקע, אבל בסופו של דבר אני חוזר חזרה לעניין של שליחות בהפרשת תרומה. ובסיום השיעור הקודם דיברתי על זה שבעצם יכולים להיות שלושה מנגנונים שאחראים על הפרשת תרומה שמישהו אחר מפריש עבורי. מנגנון אחד זה המנגנון של השליחות. אני ממנה אותו להיות שליח והוא מפריש עבורי, כמו שליח בכל הקשר הלכתי אחר. מנגנון השני זה המנגנון של זכין, שאותו גם כן פגשנו בשיעור הקודם מחלוקת הארץ עם הנשיאים. ראינו שמה שדין זכין בעצם מאפשר למישהו לפעול עבורי כאילו הוא שליח שלי, כל עוד מדובר בעניין שהוא זכות עבורי. ואז מה? אם זה זכות עבורי, הרי שליחות קיימת גם במקום שזה זכות וגם במקום שזה חובה. אבל אם מדובר בדבר שהוא זכות עבורי, אז הוא יכול לפעול עבורי כשליח בלי שמיניתי אותו. וזה נקרא דין זכין. זכין לאדם שלא בפניו. שלא בפניו כמובן אין הכוונה שהוא לא רואה, אלא הכוונה בלי שהוא ממנה אותך. זה הכוונה שלא בפניו. זה דין זכין. אבל דין זכין, הזכרתי שהראשונים כבר מתחילים והאחרונים ממשיכים לדון בשאלה מה היחס בין דין זכין לדין שליחות. בפשטות יש מחלוקת אם זכין מטעם שליחות או זכין זה מכניזם עצמאי. אמרתי שלא לגמרי ברור מה ההבדל ביניהם, כי הרי ברור שדין זכין זה כן איזשהו סוג של שליחות. זאת אומרת מישהו שפועל עבורי בלי מינוי. עד כאן כולם מסכימים. אז לעניין מה נשאר לנו הוויכוח האם זכין מטעם שליחות או לא? בדרך כלל מביאים את זה לגבי השאלה של כל מיני אישים שלא שייכים בשליחות. גוי, קטן, מי שלא בתורת תרומה אולי, או כל מיני דברים מהסוג הזה, שלא יכול לשמש כשליח, והשאלה האם הוא יכול לשמש כזוכה. וההנחה היא שאם זכין הוא מטעם שליחות, אז כל המגבלות של שליחות קיימות גם על דין זכין. אם זכין הוא לא מטעם שליחות, אז יכול להיות שבזכין יוכל לפעול גם מי שבתור שליח הוא לא יכול להיות. אוקיי, זה ההנחה המקובלת, דיברנו על זה בקצרה ועל זה עוד נדבר כשנגיע לדין זכין, זאת אומרת בסמסטר הבא שנגיע לדין זכין. המנגנון השלישי וזה ההתרצות או הניחותא. מה זאת אומרת? הטענה היא, הבאתי את הדוגמה של מעקה. כן, אם יש לי בית ללא מעקה, בא מישהו ומקים מעקה אצלי על הבית. עכשיו, הוא לא שליח שלי וזה אולי גם לא מדין זכין כי המעקה הזה לא יפה מבחינתי, אז אני לא אוהב את המעקה הזה, אוקיי? אז אין פה זכות. האם הבית הוא עם מעקה? התשובה היא כן, הבית הוא עם מעקה. בלי שמיניתי אותו כשליח, בלי שיש פה דין זכין. למה?

[Speaker B] כיוון שסוף סוף במציאות הבית הוא עם מעקה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, התוצאה קרתה. עדיין יכול להיות שאני אצטרך להביע רצון שהוא יעשה את המעקה, אחרת אסור לו לעשות את זה כי זה גזל. זאת אומרת, הוא לא יכול לפלוש אליי הביתה ולעשות שימוש, בטח לא שימוש הורס ברכוש שלי בלי רשות שלי. אבל כל זה לא נוגע לשאלה האם המצווה קוימה. זאת אומרת המצווה קוימה, יש פה מעקה. יכול להיות שאין לו רשות אם אני לא אתן לו רשות, אבל המצווה קוימה. זה הדוגמה להתרצות. אוקיי, אבל המצווה שלו אולי באה בעבירה, אבל המצווה שלי לא באה בעבירה. אני בעל הבית, המצווה היא שלי. העבירה היא שלו. הטענה היא שבהפרשת תרומה אפשר להבין את הפעולה של המפריש עבורי, מישהו אחר מפריש עבורי תרומה, אפשר להבין את זה או שהוא שליח שלי, או לא להבין, אלא שלושה מכניזמים יכולים עקרונית. עקרונית לפעול במצב כזה. יכול להיות מכניזם של שליחות, יכול להיות מכניזם של זכין, ויכול להיות מכניזם של התרצות. הוא לא שליח שלי, הוא לא זוכה שלי, אבל לא צריך את זה. סוף סוף הופרשה פה תרומה, כמו המעקה. הופרשה תרומה. יש הבדל אחד מול מעקה. אני חושב לפחות בסברא. גם אם אני מבין שבתרומה מספיקה התרצות, או ניחותא, סליחה, גם אם לא צריך שליחות ולא צריך דין זכין, נדמה לי שבלי התרצות שלי הוא לא יוכל להפריש תרומה. כן, זאת אומרת, זה לא יהיה תרומה. בניגוד למעקה. כיוון שבסופו של דבר התבואה היא שלי, הוא לא יכול להחיל שם תרומה על תבואה שלי בלי שאני נותן לו רשות. לכן גם אם אני מדבר על התרצות או ניחותא בהפרשת תרומה, זה עדיין לא אותו דבר כמו מעקה. במעקה אם הוא הקים את המעקה, יש מעקה לבית. זה מציאות פיזית. זאת אומרת, פיזית יש פה מעקה. יכול להיות שהוא עבריין, יכול להיות שהוא גזלן, מסיג גבול, הוא פלש אלי הביתה בלי רשות, ולכן מן הראוי היה שאני אתן לו לפחות רשות, גם אם לא מניתי אותו כשליח או מדין זכין. אבל גם אם לא נתתי לו רשות, המעקה קיים. אבל בתרומה, אם לא נתתי לו רשות הוא ודאי לא יכול להפריש. התרומה לא תהיה תרומה, לא רק שהוא עובר על איזשהו איסור, התרומה לא תהיה תרומה. אתה לא יכול להחיל שם תרומה על תבואה ששייכת לי. אתה לא יכול לעשות דברים ברכוש שהוא לא שלך.

[Speaker C] ובשאר יש טבל?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אין תבואה. לא, אין תבואה בלי טבל. ושאר הדבר הוא לא תרומה, ממילא השאר הוא כן טבל, נשאר טבל. אתה צריך שההוא יהיה תרומה בשביל שהטבל יתוקן לחולין.

[Speaker D] זאת אומרת שגם הכהן שקיבל את הדבר הזה יקרא גזלן?

[הרב מיכאל אברהם] כן. ברור. למה? בגלל שאתה לא יכול, זה לא במעקה זה מציאות פיזית. יש מעקה לבית, אי אפשר להתווכח על זה. אם הבית נוצר עם מעקה, אז אני בכלל לא מחויב להקים מעקה, למרות שאף אחד פה לא קיים מצוות מעקה. פשוט יש מעקה על הבית, זאת העובדה. בתרומה זה לא תוצאה פיזית. אני צריך להחיל שם תרומה על התבואה. אני, כמו שאדם לא אוסר דבר שאינו שלו, אדם לא יכול להחיל שמות או לשים סטטוסים על רכוש שהוא לא שלו. אגב, זה ממש גם לאסור. כי ברגע שאתה קובע את הדבר הזה כתרומה, אז הוא אסור על אסור גם עלי, לא רק על אחרים. אפילו על הבעלים הוא אסור. כך שבלתי סביר לחלוטין להגיד שהבן אדם יוכל להפריש תרומה בלי התרצות שלי. זאת אומרת שאם אני לא מתרצה, אז אולי הוא עבריין אבל התרומה היא תרומה? לא. אם אני לא מתרצה אז התרומה היא לא תרומה. בזה זה שונה ממעקה. אבל עדיין, זה הנקודה החשובה, זה לא שליחות ולא זכין, זה מנגנון שלישי. זה מנגנון שאומר מבחינתי אין לי בעיה שתעשה את זה.

[Speaker C] הוא מסכים על זה איזה שהוא מסכים בדיעבד או לפני?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא מדבר על בדיעבד, אני מדבר על לכתחילה. הוא אומר אני אומר לך אין לי בעיה שתעשה את זה, אין לי התנגדות לזה שתעשה את זה.

[Speaker C] זאת הת… מה?

[הרב מיכאל אברהם] אין לי התנגדות לא, לא מיניתי אותך כשליח, אין לי התנגדות שתעשה את זה. אני יכול למנות אותך כשליח, אבל לא מיניתי אותך כשליח. בסדר? אתה גוי. גוי לא יכול להיות שליח. לא יודע מה, יכול להיות המון דברים.

[Speaker E] גוי לא יכול להיות שליח.

[הרב מיכאל אברהם] בקידושין, אני הרי ממנה אותך. ברור, כן. בדין זכין לא צריך מינוי, זה כל הרעיון. בשליחות צריך מינוי.

[Speaker E] אז בהפרשה חייבים שהוא יתרצה?

[הרב מיכאל אברהם] כן.

[Speaker E] זה לעומת מעקה שלא נכון.

[הרב מיכאל אברהם] במעקה מספיקה התרצות, אבל לא רק שהיא מספיקה, היא אפילו לא דרושה. ההתרצות צריך כדי שלא תהיה גזלן, אבל המעקה הוא מעקה גם אם לא התרציתי. בתרומה, אם אני לא מתרצה, זאת לא תרומה, לא רק שאתה גזלן או שעשית פה משהו שלא בסדר. זאת לא תרומה. אתה לא יכול להחיל שם תרומה על תבואה שהיא שלי בלי שאני מסכים. אבל, במובן הזה זה כן דומה למעקה, כי אני מדבר פה על מצב שאתה לא מתפקד לא כשליח שלי ולא כזוכה עבורי. לא מדין שליחות ולא מדין זכין. אלא אני בסך הכל אומר לך אני מסכים שתעשה את זה, אין לי התנגדות שתעשה את זה, אבל ההסכמה שלי דרושה. שלושת המכניזמים האלה בעצם, בשלושתם צריך שהבן אדם בעל התבואה יגיד משהו למפריש, או למפריש או לפחות יגיד משהו. וזו נקודה חשובה. לפני או אחרי? כרגע לפני. בגמרא עצמה מדובר קצת גם על אחרי. אבל כרגע אני מדבר על לפני. למה? במצב השליחות מה שהוא צריך להגיד זה פשוט שהוא ממנה אותו כשליח. לגבי זכין, באופן עקרוני במקרה הרגיל לא צריך להגיד כלום. זאת אומרת ברגע שזאת זכות אתה יכול לזכות עבורי. בהפרשת תרומה יכול להיות שאני רוצה לעשות את המצווה. לא רוצה שמישהו אחר יעשה את המצווה. אז כיוון שכך אני צריך להביע מוכנות לזה שמישהו אחר יעשה את המצווה במקומי. אחרת, שימו לב, אחרת גם התרומה לא תעזור, לא רק שאני לא ארוויח את המצווה. כי אם אתה עושה את זה באופן שהוא לא ניחא לי, אז אין דין זכין. זאת אומרת, אם גזלת לי את הזכות של המצווה, אז אין דין זכין. אתה לא יכול לזכות עבורי. אתה זוכה עבורי רק במקום שהדבר הזה הוא זכות. אבל פה זה לא זכות, אתה הפסדת אותי מצווה. אולי צריך לשלם לי אולי עשרה זהובים, אני לא יודע מה. אוקיי? אז לכן גם כאשר אנחנו פועלים מדין זכין, צריך דיבור של בעל התבואה. הדיבור זה במקרה של זכין, במקרה של שליחות זה מינוי שליח. במקרה של זכין, הדיבור תפקידו לומר אין לי בעיה מבחינת המצווה, אני לא מקפיד על זה שאני דווקא אעשה את המצווה. מה? אני לא מקפיד שדווקא אני אעשה את המצווה, כן, ולא אתה. גם במנגנון השלישי דרוש דיבור. במנגנון השלישי דרוש דיבור כדי לגלות שהוא מסכים. כמו שאמרתי קודם, הניחותא או ההתרצות. יכול להיות שיש לנו איזושהי הערכה שהוא יסכים, וכאן יכול להיכנס בדיוק העניין הזה של המצווה, לא, אני רוצה לעשות את המצווה בעצמי, ואז לא בטוח באמת שאני אסכים. אז זה דומה מאוד לדין זכין, אבל זה לא אותו דבר. בדין זכין אני בסך הכל רק צריך להביע את העובדה שזאת באמת זכות עבורי. אחרי שהבעתי את זה, הוא פועל עבורי מדין זכין, כמו שליח, רק מדין זכין.

[Speaker B] מה זה אומר אחרי שהבעתי את זה? אחרי שהוא פועל מדין זכין, שליח, מה זה אומר משהו מסוים? כאילו פרי מסוים שהוא אומר הוא עושה הפרשת תרומה. למה? לא, אפשר לעשות די… מה זה משנה? לא, כי אם זה פרי מסוים, אז אני צריך גם להביע את דעתי שאני מסכים שהוא יפריש את הפרי הזה.

[הרב מיכאל אברהם] פרי יפה ולא יפה. מה? כלך לך אצל יפות.

[Speaker B] לא כולם באותו יופי. יכול להיות שאני רוצה דווקא מזה ולא מזה.

[הרב מיכאל אברהם] אין שום סברא בזה. יכול להיות, אבל אין שום סברא בזה. זאת אומרת, אם אתה תגיד את זה, בסדר, אז אתה תגיד. אבל אם אתה לא אומר את זה, אין שום סיבה להניח שאתה… הרי לא כל הפירות אותו דבר, אפילו אם כולם יפים. נגיד שאני רוצה, יש לי תפוחים שהם לגמרי אדומים וחלק ככה וככה.

[Speaker B] אני רוצה… מה זה משנה, יש משהו שמבחין ביניהם ולכן לא ניחא לי, אז כן. אם אין משהו שמבחין ביניהם, אז לא. עניין טכני, זה לא. לא, זה לא עניין טכני. אז זה אומר שכל מה שמספיק גילוי דעת בשביל זכין זה רק במקרה כזה שאין שום דבר שמפריד בין הפירות, זה מקרה נדיר. בדרך כלל יש איזשהו פרמטר כזה. לא, אני לא חושב, זה לא…

[הרב מיכאל אברהם] השאלה אם יפות או לא יפות אז על זה עוד נדבר בהמשך. אבל אם אין הבדל בין הפירות, אם אין הבדל בין הפירות, אז אין שום דבר.

[Speaker B] איזה הבדל תמיד יהיה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? לא הבדל שהופך את זה ליותר יפה מזה, סתם איזה הבדל אחר.

[Speaker B] אז מה זה משנה? מספיק שזה יכול להיות בסיס עקרוני, תיאורטי.

[הרב מיכאל אברהם] כי זה אני יכול למכור וזה אני לא יכול למכור, זה גם כן יותר יפה, מה זה משנה?

[Speaker B] זה אותו דבר. אז אם אתה קורא לזה יפה, אז כל…

[הרב מיכאל אברהם] יש דוגמה לפירות שאין אחד יותר יפה מהשני? כן, כל ערימת פירות. ככה ערימת קלמנטינות, מה אכפת לי, תפריש מזאת או תפריש מזאת. מה? אני רוצה את הצפוניות דווקא.

[Speaker B] למה אתה רוצה את ה… מה יש בצפוניות? אה, זה יותר קרוב למחסן. עוד פעם, יותר קרוב למחסן זה שטויות. אתה שם בסלסילה, נו באמת. קיצור, סתם, זה לא… זה עניין של… אם יגיד לך שזה שטויות בעיניו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה לא צריך להגיד שזה שטויות, כי זה ברור שזה שטויות. לא, רק במקום שיש הוה אמינא אצל אדם סביר שהוא עושה הבחנה בין הדברים האלה, אז אתה צריך להגיד שאצלך זה לא ככה.

[Speaker B] השתמשת במילת הסבירות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, ברור. מי שרוצה להיפטר ממילת הסבירות זה אשליה בעלמא, אי אפשר לעשות את זה. טוב, בכל אופן בשלושת המנגנונים האלה צריך דיבור. בשליחות צריך מינוי של שליח, בזכין צריך להודיע שאני לא מקפיד על עשיית המצווה, זאת אומרת מצידי מישהו אחר יכול לעשות את המצווה כדי שיבינו, כדי שיהיה ברור שהדבר הזה מבחינתי הוא זכות, כי עקרונית יכול להיות שזה לא זכות. ומבחינת ההתרצות צריך שאני אסכים שאתה תיכנס לתבואה שלי, תחיל עליה שם תרומה, תעשה עליה פעולות, אז אני צריך להסכים לזה, בלי קשר כרגע לשאלה של המצווה או לא המצווה. לכן כאשר אנחנו נראה, ואני מקדים את כל זה כי אנחנו עוד מעט ניכנס לסוגיות ושמה אנחנו נראה שזה יכול להתפרש כך או כך. כשהבן אדם אומר משהו זה עוד לא אומר שום דבר, זה עוד לא אומר שהוא מינה שליח. השאלה מה תפקידה של האמירה, האם תפקידה של האמירה זה מינוי שליחות, האם תפקידה של האמירה זה לוודא או להביע את העובדה שזאת זכות עבורי, או שתפקידה של האמירה זה רק להגיד שיש לי ניחותא או התרצות לזה שאתה תעשה את זה במקומי. וזה שלושה דברים שונים.

[Speaker D] וזה לא ברור לפי המילים שמשתמשים בהם?

[הרב מיכאל אברהם] לא תמיד אומרים את המילים שמשתמשים בהם. נגיד אומרים, הגמרא שואלת האם צריך להפריש לדעתו של הבעלים. שאלה של הגמרא. לא ברור מתוך הניסוח. אגב, גם כשאומרים ניסוח, יש מחלוקות ראשונים. למשל כשאומרים, מי שאומר כל המפריש אינו מפסיד, כל התורם אינו מפסיד, או כל השומע קולי יתרום. יש מחלוקות בראשונים, האם הדבר הזה הוא רק הבעת התרצות, זכין, או מינוי שליח מכללא. מינוי שליח, כל השומע קולי למשל יש ראשונים שאומרים, הר"ן, יש ראשונים כל השומע קולי יתרום. יש כאלה שרוצים לטעון שדבר כזה הוא מינוי שליחות. את מי אני ממנה? לא הגדרתי מישהו מסוים, אלא מי ששמע את קולי. אבל מי ששמע את קולי אני ממנה אותו כשליח. אחרים אומרים לא, זאת התרצות. מי ששומע את קולי שיתרום, אין לי בעיה, אני לא מפריע לו.

[Speaker B] אותו דבר

[הרב מיכאל אברהם] משווים את זה לגט, זה מובא באותה סוגיה.

[Speaker B] ההבדל בין זכין למנגנון השלישי של התרצות הוא עדיין לא ברור. לכאורה זה אותו דבר, גם זכין מבוסס על זה שאני לא מתנגד.

[הרב מיכאל אברהם] לא, פה יש באמת נקודה שאני עוד אחזור אליה גם בהמשך. יש, אפשר לראות גם בראשונים ובאחרונים. אנחנו נראה את זה. שמערבבים את שני המנגנונים האחרונים, השני והשלישי. כי בסופו של דבר, אחרי שאני אומר שהדבר הזה הוא זכות עבורי, מה ההבדל בין זה לבין להגיד לא אכפת לי, אני מתרצה, הכל בסדר. אבל יש הבדלים. הבדלים הם בתרתי. א', זה שאני מתרצה, זה לא צריך להגיד שיש לי זכות. זה רק אומר שלא אכפת לי. בדין זכין לא מספיק לא אכפת לי. בדין זכין צריך שיהיה לי אינטרס בזה. זה נקודה אחת. לגבי הפרשת תרומה בדרך כלל יש אינטרס, אז ההבדל הזה לא משמעותי. אבל ברמה העקרונית זה מנגנונים שונים. התרצות זה אומר שאין לי התנגדות. זכין פירושו שאני רוצה. זה א'. ב', בדין זכין אתה פועל עבורי כשליח. עוד פעם, זכין מדין שליחות או לא מדין שליחות, אבל באופן עקרוני אתה פועל כנציג שלי. בהתרצות, ההבדל הוא במנגנון, גם אם אמרתי אותו דבר. המנגנון הוא שאתה לא פועל בתור מיופה כוח שלי, אתה פשוט מפריש את התרומה וזה מועיל לי, לא בגלל שאתה שליח שלי. למשל אפילו אם זכין מטעם שליחות, דבר כזה יוכל להועיל בגוי. בהתרצות. גוי באופן עקרוני יכול להפריש תרומה, הגמרא אצלנו אפילו מדברת על זה קצת, לא משנה, אבל נגיד רק לצורך הדיון, לא ניכנס עכשיו כרגע לפרטים. זה יכול להועיל בגוי. למה? כי אם הגוי פועל כשליח שלי או אפילו מדין זכין, לפחות אם זכין הוא מטעם שליחות, הגוי לא יכול לפעול עבורי. אין ערבות, או לא משנה, הגוי לא יכול להיות ידא ארוכתא. אנחנו לא שייכים לאותו מילייה, לאותה קבוצה. אבל אם לא צריך שהוא יפעל כמיופה כוח שלי, הוא מפריש וממילא פירות מופרשים, אני רק צריך להגילו לו שאין התנגדות. זה יכול לעבוד גם ככה. לכן גם אם וזה מה שעוד יותר יוצר פה בלבול, שהדיבור בדין זכין ובמנגנון השלישי נראה מאוד דומה. בסך הכל בשני המקרים אני אומר אין לי בעיה, להיפך, אפילו אני שמח מזה. אבל התוצאה היא תוצאה שונה. התוצאה היא תוצאה שונה. וזה כמובן יותר חד כאשר אנחנו מבינים שזכין הוא מטעם שליחות. אם זכין מטעם שליחות אז זה הרבה יותר ברור. אבל גם אם זכין לא מטעם שליחות, בתפיסה הפשוטה עדיין אתה פועל כאיזה שהוא סוג של מיופה כוח שלי.

[Speaker B] ויש פה בעיה אחרת שבכלל מתי אינו עונה, אפילו אם נגיד שזה שני מנגנונים שונים, אם שלחתי אותך או אפילו הבעתי את הדעה שלי שזה זכין בשבילי,

[הרב מיכאל אברהם] ברור שגם המנגנון השלישי עובד שם תמיד. לגמרי ברור, נכון, מסכים, מסכים. רק השאלה האם המנגנון השלישי הוא לגיטימי, זאת אומרת האם הוא אפשרי. יש טענות שאומרות שלא, זאת אומרת אי אפשר להפריש רק מכוח התרצות. בהנחה שכן אז תמיד יש אופציה כזאת ברקע, נכון.

[Speaker B] אז אפילו אם אני שולח גוי זה

[הרב מיכאל אברהם] יועיל מצד המנגנון השלישי ולא השני, נכון.

[Speaker B] אם זה הפוך, אם השלישי עוזר אז

[הרב מיכאל אברהם] בטח השני. לא הבנתי.

[Speaker B] אם אנחנו אומרים שאפילו הסכמה פשוטה תופסת, השני ברור שעוזר.

[הרב מיכאל אברהם] את השני אני לא צריך ראיות שהוא עוזר, יש דין זכין בתורה. הפוך, המנגנון השלישי הוא המחודש. המנגנון השלישי אומר יש דין זכין, יש דין שליחות, אבל פה אני לא נזקק להם בכלל. כי בהפרשת תרומה אין דין שייעשה על ידי הבעלים. גם דין זכין וגם דין שליחות מניחים שבאופן עקרוני הפרשת תרומה צריכה להיעשות על ידי הבעלים. אז אם מישהו אחר עושה את זה, הוא עושה את זה כמיופה כוח שלי, או במנגנון של שליחות או במנגנון של זכין. המנגנון השלישי טוען טענה שהיא חידוש בדיני הפרשת תרומה, לא בדיני שליחות. שבדיני הפרשת תרומה אין בכלל דין שהבעלים יעשה את זה. צריך שזה ייעשה, אבל לא צריך שהבעלים יעשה את זה. אוקיי? כמו שהזכרתי את העניין הזה של ברית מילה. יש ראשונים שאומרים שאני לא צריך למנות את המוהל כשליח כי אם המוהל עשה את זה אז המצווה עלתה לי, זאת אומרת העיקר זה. אני לא רק זה, לא רק שהמצווה עלתה לי, אלא כל המצווה שלי זה לדאוג לזה שהילד יהיה מהול. אז דאגתי, לא שאני צריך למול. ואז ממילא אני לא צריך בכלל לא למנות אותו כשליח והוא לא צריך לעשות את זה מדין זכין, אלא פשוט, לכל היותר צריך להגיד לו שאני מסכים, וגם זה לא לא ברור. כתנאי, נגיד, כתנאי במילה אני לא חושב שצריך להסכים לפי אותם ראשונים, כתנאי בזה שהילד ייחשב מהול. אוקיי?

[Speaker B] כן, אבל אז לא אתה קיימת את המצווה הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. לא, זה אגב נכון בכל מקרה, זאת אומרת, על זה אנחנו נדבר עוד היום. כן, או שהאדם… לא ברור, לא ברור, תכף נראה. לא ברור. הגמרא בנדרים אומרת שלא, לכאורה, תכף נראה. יכול להיות שהיא מדברת רק על מצווה בו יותר מבשלוחו, ולא על עצם קיום המצווה. תכף נראה. יכול להיות שבכשאני ממנה שליח להפריש תרומה, השליח עשה את המצווה, התרומה עלתה לי, עכשיו הפירות מעושרים, אבל יכול להיות שאני בכלל לא קיימתי מצוות הפרשת תרומה. לא עבירה גם, אין כלום, פשוט המצווה לא נזקפת לזכותי. יכול להיות שכן קיימתי, כי שלוחו של אדם כמותו והמצווה שלו עולה לי. אבל יש עדיין את המגרעת של מצווה בו יותר מבשלוחו, כי דיברנו על זה שהאנרגיות שמושקעות במצווה הם לא היו שלי, וזה לא קשור בהכרח לשאלה של קיום המצווה, אלא בשאלה של עד כמה השקעתי בקיום המצווה. אז כל האפשרויות האלה אנחנו עוד נראה. אוקיי. זה בעצם ההקדמות האלה, עכשיו אחרי שעברנו אותם, עכשיו אנחנו יכולים להיכנס לסוגיות עצמן, וזה הכל אני כבר אוכל להצביע לכם למה אני מתכוון, כי את כל הכלים שמנו על הלוח. טוב, אז הגמרא אצלנו מביאה משנה במסכת תרומות, שממנה מביאים מקור לזה ששייכת שליחות בהפרשת תרומה. ואז עולה השאלה מאיפה לומדים את זה, הרי זה לא נלמד, אי אפשר ללמוד את זה מגירושין ומקידושין, אז מאיפה כן? ואז אומרים "כן תרימו גם אתם", לרבות שלוחכם, זאת אומרת יש שמה עוד מקור לדיני שליחות. ואחרי זה הגמרא עושה צריכותא, למה צריך את המקור הזה בנוסף לגירושין ולקידושין. דתנן: "האומר לשלוחו צא תרום, תורם כדעת בעל הבית". מה הכוונה? הכמות של אחד מחמישים, ארבעים או שישים, הוא תורם כדעת בעל הבית, מה שבעל הבית רוצה. ואם אינו יודע דעת בעל הבית, בעל הבית אמר לו לתרום והוא לא אמר לו כמה לתרום, תורם בבינונית, אחד מחמישים. פיחת עשרה או הוסיף עשרה, כן זה עשרה במכנה כמובן, אז זה אחד מארבעים או אחד משישים, תרומתו תרומה. בסדר? פיחת עשרה או הוסיף עשרה, תרומתו תרומה. בגמרא בכתובות בדף ק' ובעוד מקומות, בבכורות כמדומני גם, הגמרא אומרת שהוא יכול, הבן אדם אומר לו: רגע, אבל אני לא רציתי, אני רציתי אחד מחמישים, מה אתה מוסיף לי עוד? כאילו הכמות היותר גדולה, נגיד שהוא הפריש אחד מארבעים. פיחת עשרה, השאלה אם פיחת עשרה זה אחד משישים או פיחת עשרה זה אחד מארבעים. לא משנה, אבל שהוא הפריש יותר. אוקיי? אז אם הוא הפריש יותר, אז בעל הבית אומר לו: רגע, לא זה מה שרציתי. אז הוא אומר לו: באכי אמדתיך. כך אומרת הגמרא. אז מה זה באכי אמדתיך? אני הערכתי שזה מה שאתה רוצה. עכשיו, הערכת יפה, אבל אני עכשיו אומר שאני לא רוצה.

[Speaker B] אם זה שליחות זה מובן.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, תכף נראה, תכף נראה, זה בדיוק מה שהפני יהושע אומר כאן. אז המשנה בעצם רואים מכאן שיש שליחות בתרומה. מאיפה רואים את זה? בפשטות ישר בהתחלה, דתנן: "האומר לשלוחו צא תרום, תורם כדעת בעל הבית", אז רואים ששליחות מועילה בהפרשת תרומה, נכון, מעצם המילים ברישא. האם זה אומר שחייבים שליחות בתרומה? לא. הוא מינה פה שליח, יכול להיות שגם בלי מינוי שליחות אפשר לתרום או במנגנון השני או מנגנון השלישי, אבל נכון שרואים ששליחות מועילה, זה ודאי רואים. האם שליחות נחוצה? זאת שאלה אחרת שיש לדון בה. אבל יכול להיות שהביטוי "שלוחו" פה זה שיגרא דלישנא, אומר למישהו אחר לתרום, אבל אין הכוונה באמת לשליח במובן המהותי של המילה, אלא אולי לאחד המנגנונים האחרים. אז תשאלו אז מה זה "האומר"? מזה שכתוב "האומר" נראה זה שליח. לכן הקדמתי ואמרתי שלא, גם שם המנגנונים האחרים דורשים אמירה של בעל הכרי, כיוון שבמקרה המסוים הזה, לא תמיד, במקרה המסוים הזה בהחלט יכול להיות שזה לא זכות עבורו, כי הוא רוצה את המצווה, או שהוא לא רוצה שאתה תיכנס לו לתוך האסם שלו ותחיל שם שם. שם של תרומה הוא צריך להביע ניחותא לפחות. לכן דיבור צריך בין אם מדובר במנגנון הראשון, השני או השלישי, ומזה שכתוב האומר, אי אפשר לדייק שמדובר בשליח ממונה, כיוון שאמירות לכן הקדמתי את כל ההקדמה הזאת כיוון שאמירות נדרשות בשלושת המכניזמים. המילה שלוחו בעצמו לכאורה אומרת שיש פה שליח, אבל גם זה לא בטוח. יכול להיות בהחלט ששלוחו הכוונה אומר למישהו אחר, דה פקטו הוא שלוחו, אבל לא שהוא באמת מינה אותו כשליח, אלא הוא אומר לשלוחו צא תרום, זאת אומרת אומר לו אין לי בעיה תתרום, אני אשמח אם תתרום וכדומה, הוא לא ממנה אותו כשליח. ואז אם זה באמת כך, אז יכול להיות שמהקטע הזה במשנה אי אפשר להביא ראיה שיש שליחות בתרומה. אם מביאים ראיה שיש שליחות בתרומה, אז לכאורה לומדים שבאמת מדובר פה על שליח ממונה. היה ואם מדובר בזכין, זה כבר שאלה יותר מעניינת, כי אם מדובר בזכין היה אפשר לומר בסדר, נכון שזכין זה לא שליחות, אבל אם יש פה זכין אז יש גם שליחות, זאת אומרת זכין בטח אם זכין למיטעם שליחות, אז גם אם אני אפרש שזה כזכייה עדיין אפשר להבין שהגמרא מביאה מכאן ראיה שיש שליחות בתרומה, כי שליחות זה כמו זכין, זכין זה סוג של שליח. אז נכון שפה זה זכין, מה אכפת לי, אבל תכלס רואים ששייכת שליחות בתרומה. אם זכין הוא לא מטעמא דשליחות, אז פה יש מקום לדון, כמו שראינו בזכין לקטן שזה לא אומר שיש שליחות. הגמרא דוחה שם שיש דין זכין לכן אל תלמד מכאן את דין שליחות, אבל שם מדובר על קטן. לכן שם אתה יכול להגיד באמת טוב זה מדין זכין אבל לא אומר שיש מושג של שליחות. אבל כאן אין בעיה עקרונית של שליח, מדובר בגדול שאומר לגדול, לא גוי, לא שום דבר, זאת אומרת באופן עקרוני אין בעיה, אלא אם כן אין מושג של שליחות בתרומה. אבל אם לא היה מושג של שליחות בתרומה, אז פשוט גם זכין לא היה. לכן פה בניגוד לזכייה לקטנים בחלוקת הארץ, כאן אם אני אפרש את זה מדין זכין זה עדיין בסדר שלומדים מכאן את דין שליחות, אבל אפשר לפרש את זה גם המנגנון השלישי שזה סתם התרצות ואז ודאי שאי אפשר ללמוד מכאן את המושג של שליחות. בואו תראו את הפני יהושע עכשיו. פחת עשרה הוסיף עשרה תרומתו תרומה ונראה לי דהוצרך לאיתויי סיפא דמתניתין. הוא אומר הגמרא שלנו הביאה את כל המשנה. נחזור רגע עוד פעם למשנה, תראו את המשנה, והוא שואל למה הגמרא שלנו לא הביאה רק את הרישא, האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעת בעל הבית? זהו. למה צריך את כל ההמשך? אם אינו יודע דעת בעל הבית תורם בינונית אחד מחמישים פחת עשרה הוסיף עשרה תרומתו תרומה, בשביל מה צריך את כל ההמשך? תגיד את ההתחלה, האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעת בעל הבית, רואים שיש שליחות בתרומה. אז אני כבר הערתי את מה שהערתי וזה כבר נותן לנו רמז לפתרון אפשרי, כי כנראה מהרישא לבדה לא בטוח שאפשר היה להבין שיש דין שליחות בתרומה. אגב הקושיה של הפני יהושע ראינו כבר קושיות קשות יותר, הגמרא הרבה פעמים מביאה אגב שטפא כאילו היא מצטטת את כל הברייתא או את כל המשנה למרות שהיא באמת צריכה רק חלק ממנה. מצאנו כבר לא פעם דברים כאלה. הקושיה לא קשה, אני מניח שגם הפני יהושע מבין את זה, התירוץ שלו יותר טוב מהקושיה, אבל עדיין התירוץ הוא טוב. זאת אומרת לכן עזבו את הקושיה, הקושיה זה רק מתודולוגיה של איך מעבירים איך כותבים את התירוץ או איך אומרים אותו בשיעור, אבל הוא התכוון כנראה לומר את התירוץ. ונראה לי דהוצרך לאיתויי סיפא דמתניתין דמרישא לא מוכח מידי דמדין שליחות אתינא עלה דאיכא למימר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אולי זה פועל מדין זכין ברישא האומר לשלוחו צא תרום ולכן אתה לא יכול ללמוד מכאן את דין שליחות. למה מדין זכין אי אפשר ללמוד את דין שליחות? כמו שראינו בגמרא בהמשך חלוקת הארץ שהגמרא אומרת איך תלמד משם את דין שליחות, אולי שמה זה דין זכין? אז רואים שאם משהו פועל מדין זכין אי אפשר ללמוד ממנו שליחות. וזה כמובן לא נכון כמו שאמרתי קודם, בגלל ששמה מדובר באמת במקרה בעייתי כי אין שליחות לקטן. אז אומרים טוב שם זה עובד כי זכין יש לקטן, כיוון שזה היה שם מדין זכין אז אתה לא יכול לדעת אם מושג השליחות יעבוד. אצלנו גם אם זה מועיל מדין זכין זה לא בגלל שלא שייכת פה שליחות, אם דין זכין עובד אז גם דין שליחות עובד. לכן נדמה לי שההערה שלו באמת לא חזקה כי זה שזה עובד מדין זכין זה עדיין היה מוכיח לי שיש שליחות בתרומה. אם אני אוסיף את מה שאני אמרתי קודם ההערה הופכת להיות יותר חזקה.

[Speaker E] אני אומר

[הרב מיכאל אברהם] לפחות אם זכין זה מדין שליחות, לפחות. נכון, אתה צודק שלא אם זכין לא מדין שליחות יש מקום לדון כשמה הכוונה זכין למדין שליחות. וזה שליחות מסוג אחר, אבל עדיין למה להניח ששליחות לא תהיה פה? אם זכין מועיל פה, אז גם שליחות מועיל פה. בניין אב, מה הבעיה? למה לא ללמוד אחד מהשני?

[Speaker B] אם אתה מגלה בזכין דעתו שלא נוח לו, אז זה מבטל את הזכין?

[הרב מיכאל אברהם] אחר כך? זה מה שהגמרא דנה ממש על המשנה הזאת. שבו הוא בא אחר כך ואומר כלך אצל יפות, אז אם הוא אומר לו כאילו כלך אצל יפות, אז אם לא נמצאו יפות מהן, אז באמת זה לא תרומה.

[Speaker B] אני מדבר על דין זכין פה, זה חלק מהדיון פה איזה מנגנון פועל פה.

[הרב מיכאל אברהם] בדין זכין זה עוד יותר ככה. בדין זכין אם הוא מגלה בדעתו שזה לא זכות עבורו, אז ודאי שזה לא פעל. אם בשליחות זה מועיל, אז בזכין זה ודאי מועיל. לא, לא בטוח שזה ככה. אני אומר אם בשליחות זה פועל, אז בזכין זה ודאי פועל אחורה. למה? בזכין כל מה שצריך זה שזה יהיה זכות עבורי, וגיליתי שלא. בשליחות אתה יכול להגיד דברים שבלב אינם דברים. אתה מינית אותו כשליח.

[Speaker B] כן, אבל היה מקום להגיד שגם בזכין זה לא עובד.

[הרב מיכאל אברהם] לא, היה מקום, אני אומר, אבל ההיררכיה ברורה. זאת אומרת, אם גילוי למפרע בשליחות מבטל את הניחותא, אז בזכין הוא ודאי מבטל את הניחותא.

[Speaker B] עדיין אפשר לחלק, אבל זה לא משנה לי כל כך. כי בסדר, אוקיי, אבל זה נראה שזה מחליש קצת את הטענה של הפני יהושע. שמה? כי עכשיו הפני יהושע מציע שמהסיפא רואים יותר טוב. נכון. מהסיפא של המשנה. שגם כתוב שזה מועיל, אפילו שבעל הבית גילה את דעתו. אוקיי. אבל אם תאמר שגם בזכין לא יועיל לבטל, אז הפני יהושע לא צודק שמהסיפא.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שלא יועיל? אבל זה כן יועיל. אומר,

[Speaker B] לא יודע, זה בדיוק מה שאני שואל. מי אמר שכן יועיל?

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת שם. לא פה, אצלם.

[Speaker B] הגמרא אומרת, מה הוא

[הרב מיכאל אברהם] אומר כלך אצל יפות, אז זה לא מועיל. שלא

[Speaker B] מועיל לבטל?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא מועיל לבטל, לא מועילה ההפרשה.

[Speaker B] לא מועילה ההפרשה. שלא מועילה ההפרשה, נכון. הפני יהושע אומר מזה הפוך רגע.

[הרב מיכאל אברהם] פה כתוב פיחת עשרה הוסיף עשרה. הגמרא בבבא מציעא באלו מציאות שם יאוש שלא מדעת. הגמרא מתחילה לדון, רגע, איך מדובר שמה. אם הוא בא אחר כך ואומר לו כלך אצל יפות, או לא כלך. אם נמצאו יפות, אז זה צריך לדון בסוגיה שם, לא נספיק להגיע אליה כבר היום אני חושב, אבל בהחלט צריך לדון בסוגיה שם בהשוואה לפה. אבל אני רוצה שלב שלב. אז הוא אומר, יכול להיות שפועל פה מדין זכין וזכין לאדם שלא בפניו. ואף על גב דאיכא למימר דלאו זכות הוא לו. הרי אמרתי קודם, כתוב האומר לשלוחו. האומר לשלוחו פירושו הוא מינה אותו כשליח, זה לא מדין זכין, זכין לא צריך להגיד כלום. וזה לא נכון. שפה יכול להיות שזה לא ניחא ליה, אתה צריך להגיד שזה ניחותא עבורך, שזה זכות עבורך, אחרת זה לא זכות. הוא אומר פה, ואף על גב דאיכא למימר דלאו זכות הוא לו, דניחא ליה לאיניש דליעביד מצווה בגופו, מכל מקום כיוון דגלי דעתיה דלא איכפת ליה, דהא צאו ותרומו קאמר, משום הכי יכול לתרום, דזכין לאדם, ולא מטעם שליחות. היכא דאיכא צד חובה בגוף העניין, אף על גב דזכין לאדם גופו הסכימו רוב המפרשים דהוי מטעם שליחות, מכל מקום אין זה מוכרח כל כך כמו שאפרש לקמן. זה אומר, באופן עקרוני אפשר היה להעמיד פה שמדובר פה בדין זכין. נכון שכתוב האומר לשלוחו, אבל זה לא ראיה, בגלל שהוא חייב להגיד כי בלי להגיד לא היה פה דין זכין, כי אולי זה לא זכות עבורו, כל מה שהקדמתי בהתחלה. לכן זה שהוא אומר זה לא ראיה לכלום ואפשר להגיד שעובד פה בדין זכין. ואם זה מדין זכין, אז אי אפשר להוכיח שיש מושג של שליחות בתרומה, כי אולי זה מדין זכין ולא מדין שליחות. זה כשלעצמו אני אומר, מאוד בעייתי בעיניי, בגלל שאם זכין מועיל, למה ששליחות לא יועיל? אז הוא עצמו מעיר את זה. הוא אומר, אף על פי שלרוב הדעות זכין זה מטעם שליחות, ולמה הוא מתכוון? וכיוון שככה, אז אם זכין עובד, אז ברור שגם שליחות יעבוד, מה ההבדל? אבל זה לא ברור כל כך. למה הוא מתכוון? למאן דאמר שזכין הוא לא מטעם שליחות, אז ברור שהקושיא קשה. למאן דאמר שזכין כן מטעם שליחות, זה אחרי שאתה יודע שיש זכין ויש שליחות אתה מבין שזכין הוא מטעם שליחות, אבל זה לא ברור כל כך. לכן אם היה לי מקור לדין זכין, לא בטוח שהייתי לומד ממנו גם את דין שליחות כי זה לא ברור כל כך. אחרי שלומדים את דין שליחות ואת דין זכין, אני אומר שזכין הוא מטעם שליחות. לכן הקושיא שלו בעצם קשה בין למאן דאמר זכין מטעם שליחות, בין למאן דאמר זכין לא מטעם שליחות. זה מה שהוא רוצה בעצם להגיד. זה קשה לכל הדעות. מה הוא עונה? אז הוא אומר משום הכי מייתי מסיפא דמתניתין דפיחת עשרה הוסיף עשרה. פחת עשרה אוסיף תרומתו תרומה. אלמא אף על גב דאיכא צד חובה, אפילו הכי מהני, כיון דאמר לו צא ותרום, ומצי למימר בהכי אמדתיך, אלמא דהיינו מטעם שליחות כן נראה לי. אז מה הוא אומר? הוא אומר ככה: ברישא באמת אפשר היה להעמיד את זה מדין זכין, וזכין לא מטעם שליחות וכל מה שאמרנו, ולכן מהרישא אין ראיה שיש מושג שליחות בתרומה. ואני אומר בסוגריים, אני לא בטוח בכלל שהוא צודק בזה, אבל זאת הטענה שלו. לכן הביאו את הסיפא, רק הקושיה שלו הייתה למה הביאו את כל המשנה ולא רק את הרישא. לכן הביאו את הסיפא, כיוון שמהסיפא ברור שמדובר על דין שליחות. איך זה ברור? כי אם היה מדובר שמה מדין זכין, אז זה לא היה יכול לעבוד. למה? כי אם הוא פחת עשרה אוסיף עשרה תרומתו תרומה, ומה יקרה אם יבוא הבן אדם ויגיד מה פתאום? אני רציתי אחד מחמישים, אתה מפריש לי אחד מארבעים?

[Speaker B] אפשר להגיד שזה גם בשליחות לא יעזור, אם יבוא בן אדם ויגיד לא רציתי, כמו המשנה של כלך אצל יפות.

[הרב מיכאל אברהם] רק בשליחות לא יעזור, הפוך, עוד שנייה נראה. הטענה, אז הוא אומר, מה, בן אדם בא ואומר רגע, אבל זה לא, אני לא רציתי את זה, זה לא זכות עבורי, מה אתה רוצה ממני? עכשיו אם זה היה מדין זכין, אומר הפני יהושע, אז הפרשת תרומה הייתה בטלה. לא בהכרח.

[Speaker B] מה הוא אומר קודם כל?

[הרב מיכאל אברהם] אחרי זה מה אתה… הוא אומר שזה היה בטל. נכון? למה? כי דין זכין בנוי על זה שזאת זכות עבורי. אם אני אומר שהדבר הזה הוא לא זכות עבורי, אז אין, אז אתה לא יכול לפעול מדין זכין. כיוון שכך בסיפא, אומר הפני יהושע, אי אפשר להסביר שזה פועל מדין זכין. כי אחרת פחת עשרה אוסיף עשרה לא יכול להיות שתרומתו תרומה. אלא על כורחנו שמדובר פה בשליחות ולא מדין זכין. למה בשליחות זה כן עובד? ועדיין לתקוני שדרתיך ולא לעוותי? אמרתי אני שולח אותך להפריש תרומה ואני רוצה אחד מחמישים, ואתה הפרשת אחד מארבעים? זה יותר ממה שרציתי לתת. כן? אז גם השליחות הייתה אמורה להיות בטלה. אז הוא אומר שלא. למה? בהכי אמדתיך, זה הגמרא שהזכרתי קודם, אני אמדתי שאתה מתכוון לזה. כל עוד לא הערת אחרת דברים שבלב אינם דברים.

[Speaker B] יותר מזה, גם חלק מהשליחות זה שליחות על זה שאתה יכול לעשות את האומדן הזה. אני לא רק שולח אותך לעשות את הטכני, אלא…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל גם על זה גופא הוא יכול להגיד: רגע לא, אני לא התכוונתי לתת לך את הזכות לנחש אלא רק להפריש. ועל זה גופא תהיה התשובה היית צריך להגיד. אותה שאלה, אותה הערה. ומה זה בהכי אמדתיך?

[Speaker E] מה זה בהכי אמדתיך?

[הרב מיכאל אברהם] אני אמדתי אותך שנוח לך באחד מארבעים. למרות שהאדם הסביר נגיד מפריש אחד מחמישים, אני מכיר אותך כאיש נדיב לב, אני הערכתי שאתה תשמח באחד מארבעים.

[Speaker B] וזה יכול לעבוד רק בשליחות? לדעתי גם בזכין.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, הפני יהושע אומר שבזכין זה לא מועיל. כן.

[Speaker D] אם תרומה יותר גדולה, נגיד אחד מארבעים, לא נחשבת זיכוי, לא מזכה בכלום, אז למה הוא בכלל קורא לזה… עוד פעם? אם תרומה יותר גדולה לא מזכה את בעל הבית בשום דבר, אז מה היתרון ב…

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לא מזכה

[Speaker B] את בעל

[Speaker D] הבית בשום דבר?

[הרב מיכאל אברהם] היא מזכה את הכהן. לא, מזכה את בעל הבית, הפרישו לו תרומה, מה זאת אומרת? תיקנת לו את הכרי.

[Speaker D] אחד מארבעים, אבל יכולת לעשות את זה גם באחד משישים?

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, את המעשה עצמו, המעשה עצמו זיכה אותך. יש שם פרט שלא מוצא חן בעיניך, אוקיי. אז זה מה שהפני יהושע אומר, אם זה היה מדין זכין, אז בדין זכין אין קיזוזים. ובדין זכין אם יש פה פרט שהוא בעייתי, כל השליחות בטלה. אתה לא יכול לפעול עבורי. ולכן ברגע שאני אומר שאני רציתי אחד מחמישים ואתה הפרשת אחד מארבעים, אין, זה לא תרומה. הכל טבל. אבל אם זה… לכן בהכרח מדובר פה מדין שליחות. כי בדין שליחות, וזה גם חידוש, שבדין שליחות זה כן יעבוד. היינו יכולים להגיד שגם בדין שליחות זה לא יעבוד, על דעת כן לא מיניתי אותך, אבל לא, דברים שבלב אינם דברים. אם האדם הסביר רוצה להפריש אחד מחמישים, אם זאת באמת העובדה, ואתה מינית אותי בסתם ולא אמרת לי שום דבר מיוחד, אז מינית אותי על דעת האדם הסביר. אתה רוצה לטעון שלא התכוונת בעצם לזה אלא רק לאחד מחמישים או אחד משישים או משהו כזה, אומר היית צריך להגיד, אחרת דברים שבלב אינם דברים. ודברים שבלב אינם דברים בעצמו אגב, אני רק זורק הערה בסוגריים, יכול להתפרש בשתי צורות. דברים שבלב אינם דברים יכול להתפרש כגם אם התכוונת לזה זה

[Speaker B] לא משנה כי מה שאתה אומר קובע ולא מה שאתה מתכוון. וזה יכול להגיד לא, עכשיו פתאום התחרטת, אני לא מאמין לך שבשעת מעשה התכוונת, כי אם היית מתכוון היית אומר.

[הרב מיכאל אברהם] ויש אפשרות שלישית, שזה לא באמת משנה מה התכוונת.

[Speaker B] יותר חשוב מה אמרת. זה האפשרות הראשונה שהוא אמר. אה, זה היה הראשונה? כן. וגם בזכין אפשר להפריד בין הדברים. הוא זכה בזה שהוא הקדיש את התרומה, וזה פרט שהוא נתן אחד מחמישים במקום… ומה יהיה עם הפרט? אז יהיה חלק שיהיה תרומה וחלק שיישאר חולין? מה? לא, עדיין הוא עדיין הוא זכה בתרומה אבל הוא עשה פרט אחר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אין קיזוזים בדין זכין. זאת אומרת, אם אתה עושה משהו למרות שבחלוקת הארץ הגמרא אומרת שכן, אבל זה באפוטרופוס כנראה רק. הגמרא, בפשטות אם אתה עושה משהו עבורי שהוא זכות ויש בו גם צד חובה, אין דין זכין. אני צריך להחליט איזה יתרון עדיף על איזה חיסרון, אתה לא יכול להחליט במקומי. גם אם אתה חושב שבאמת היתרון עולה על החיסרון, אבל אין, במקום שבו יש גם צד חיסרון אני תמיד יכול להגיד תשמע, תשאיר לי את ההחלטות לגביי, אתה לא יכול לקבל החלטות עבורי.

[Speaker B] האמת שפה זה שונה כי כמות מסוימת הוא הסכים וכמות אחרת הוא…

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, לכן שאלתי אותך קודם מה אתה מתכוון, האם אתה מתכוון לומר שתהיה פה תרומה רק יהיה חלק שהוא לא יהיה תרומה, חלק שבו לא רצית הוא יישאר חולין? זה כנראה מניחים פה שזה לא יכול לעבוד, אני גם התלבטתי לגבי זה. זה כנראה לא יכול לעבוד. אני הפרשתי תרומת הדבר הזה, או שהמעשה חל או שהמעשה לא חל. אי אפשר להגיד שהוא חל על חלק. אני לא התכוונתי על החלק, אני התכוונתי על הכל. אז או שזה חל, או שלא, או שלא היה לי סמכות ואז שום דבר לא חל.

[Speaker B] זה אותו דבר עם פירות יפות? עוד פעם? זה אותו דבר עם פירות יפות, שהוא הפרש פירות יותר יפות ממה שהציעו לו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה באופן עקרוני זה אמור להיות אותו דבר. ההבדל הוא שבשיעורים יש אומדן של אדם סביר. האומדן של האדם הסביר זה אחד מחמישים. ולכן אם הוא לא אמר כלום, אז ההנחה היא שהוא היה מוכן גם ללכת, זאת אומרת היה הווא אמינא שאם הוא לא אמר כלום אז אחד מחמישים על דעת האדם הסביר. הגמרא מחדשת לא, אם הוא לא אמר כלום הוא היה צריך להגיד. אם הוא לא אמר כלום אז זה יכול ללכת עשרה ימינה או עשרה שמאלה. בפירות יפים לא בטוח שיש איזשהו מנהג של האדם הסביר ולכן שם יכול להיות שאתה לא יכול להניח את זה מראש בלי קשר לטענות של האדם. אתה לא יכול להניח הנחות שהוא לא אמר לך. אבל זה לא הבדל עקרוני, זאת אומרת ברמה העקרונית גם בפירות יפים יותר או יפים פחות היה אמור להיות אותו דבר כמו בשיעור גדול ושיעור קטן או בינוני. זה רק שאלה של האם מותר לך להניח הנחות או אסור לך להניח הנחות. וזה בשביל זה צריך לראות את הסוגיה בבבא מציעא. אז בעצם אומר הפני יהושע, הלימוד שיש שליחות בתרומה נעשה מהסיפא של המשנה ולא מהרישא של המשנה. ברישא של המשנה היה אפשר להסביר את זה גם מדין זכין. בסיפא של המשנה זה חייב להיות מדין שליחות. עכשיו לגבי, אני לא בטוח שאני מסכים איתך לגבי השאלה האם גם בדין זכין אפשר להתווכח פה. ובעצם יכול להיות שגם בדין זכין, שאפשר להסביר את הסיפא גם מדין זכין.

[Speaker B] אם זכין זה מטעם שליחות אז אתה צודק.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא נכון.

[Speaker B] כי בשליחות זה דברים שבלב.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בשליחות אני מיניתי והשאר זה דברים שבלב. בזכין לא אמרתי כלום, מה אתה קופץ לי ועושה דברים נגד רצוני? כשאני אמרתי משהו ושתקתי אומרים למה שתקת אם חשבת משהו אחר היית צריך להגיד. פה אני שתקתי באלף, לא אמרתי כלום, אתה פתאום קפצת והפרשת. לא קשור לזכין מטעם שליחות.

[Speaker B] אם בזכין הוא כן אומר?

[הרב מיכאל אברהם] אה? אם בזכין הוא אמר שזכות היא עבורו. כן, לא, ברמה העקרונית אני אומר בזכין באמת לא צריך להגיד כלום.

[Speaker B] אם זה מטעם שליחות אני מבין זה הכוונה שגם לפעמים יש פה שליחות מכללא. כאילו, כאילו אמרת שאני…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל כאילו אמרתי מה? כאילו אמרתי תפריש לי? או כאילו אמרתי תפריש לי אחד מחמישים? איזה אותו דבר?

[Speaker B] לא, כאילו אמרתי את זה גם כאן, מה הוא אומר? לא, זה לא אותו דבר. הוא אומר לשליחו צא ותרום.

[הרב מיכאל אברהם] נו באמת ברור שלא. לא, אז אני לא חושב שזה המצב הרגיל. לא, לא, לא, ממש לא. גם אם זכין מטעם שליחות זה לא אותו דבר. בגלל שהטענה כלפיי תהיה תמיד למה שתקת. אני רציתי אחד מחמישים ואתה הפרשת אחד מארבעים. אז אתה אומר לי באחי עמדתיה. מה זאת אומרת? אבל אני לא רציתי, אל תעמוד אותי ולא שום דבר. אז אתה אומר לי רגע, למה שתקת? אתה הרי יודע שאני יכול להפריש גם את הדבר הזה. מזה ששתקת, נגיד לצורך אחד הניסוחים, מוכח שהסכמת גם לזה.

[Speaker B] ואם זה מזה ששתקתי?

[הרב מיכאל אברהם] מזכין מטעם שליחות לא יעזור פה כי אני שתקתי בכל מקרה, אתה הפרשת בלי שאמרתי כלום.

[Speaker B] פה אמרתי שזה

[הרב מיכאל אברהם] הסברה מזכין, לפחות אפשר להגיד זה מספיק בשביל להגיד שמזכין אי אפשר ללמוד את שליחות. אז הטענה בסופו של דבר אני חושב אבל היא יש פה טענה הרבה יותר חזקה מאשר מה שהפני יהושע אומר. כי באמת יכול להיות שבכלל לא מדובר פה לא על זכין ולא על שליחות, מדובר פה על התרצות. האומר לשלוחו צא תרום זה בסך הכל כמו שהפני יהושע עצמו אומר. כשהוא אמר צא תרום הוא בזה הוא גילה שניחא ליה בדבר הזה. עכשיו זה שהוא גילה שניחא ליה בדבר הזה האם זה בהכרח לוקח אותנו לדין זכין כמו שמניח הפני יהושע? יכול להיות שזה לוקח אותנו למנגנון השלישי. אם אין לי בעיה… כל אחד יכול לבוא ולהפריש גם בלי שהוא זכין, גם בלי שליחות, גם בלי כלום. ואז מה שקורה, הקושיה כמובן הרבה יותר חזקה. כי אם זה מדין זכין, אתה יכול להגיד בסדר, עדיין גם מדין זכין אפשר ללמוד לדין שליחות. אם זה התרצות אז ברור שזה לא שייך, כי התרצות פירושו של דבר שבתרומה בכלל לא צריך שאני אפריש, לכן ההפרשה שלך מועילה. איך אפשר מכאן ללמוד לדין שליחות? הרי דין שליחות מועיל במקומות שבהם כן צריך את הפעולה של בעל הבית, ודין שליחות אומר כן, אבל מישהו אחר יכול לעשות את זה בשמו. איך אתה יכול ללמוד את זה מכאן? כאן כל מה שמישהו אחר יכול להפריש זה בגלל שלא צריך שאני אפריש. אז הקושיה הרבה יותר חזקה. עכשיו, אם אני אקבל את מה שאתה אומר, ואני לא מקבל כמו שאמרתי כבר, אבל גם אם אני אקבל את מה שאתה אומר שבדין זכין אפשר לדחות גם את הסיפא, אבל בהתרצות לא, חושב שזה, זה צריך להודות, שאם זה נעשה מדין התרצות, אז ברור שלא יכול היה להגיד בהכי אמדתיך. לכן ברור שבסיפא מדובר לפחות בזכין, לדעתי אפילו בשליחות, אבל בטח לא בהתרצות. ולכן באמת מהמשנה הזאת אפשר להוכיח שיש דין שליחות, או מזכין אני אלמד לשליחות או שזה ממש דין שליחות, לא משנה כרגע. באים לשלול פה את שאלת ההתרצות, לא את שאלת הזכין, זה מה שאני רוצה לטעון. ואז זה כמובן הרבה יותר חזק כל המהלך הזה. ואז זה גם, גם אם זכין לא מטעם שליחות, גם אם זכין כן מטעם שליחות, זה לא קשור בכלל, זה לא נוגע, אנחנו לא עוסקים פה בכלל בדין זכין, אנחנו עוסקים פה בהתרצות. עכשיו, כמובן זה שבסיפא מדובר על שליחות, האם זה אומר שלא מועילה התרצות? שצריך שליחות? זה שמועילה שליחות זה ברור, זה רואים בסיפא שמועילה שליחות. האם צריך שליחות? או שבלי שליחות אי אפשר להפריש?

[Speaker B] אי אפשר להסיק, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] לא ברור, זה פתוח.

[Speaker B] חוץ מזה שהמשנה מדברת דווקא על שליחות,

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי היא רוצה להגיד שפחת עשרה או הוסיף עשרה, ואת זה בהתרצות אי אפשר יהיה להגיד.

[Speaker B] היא לא מדברת על המקרה הזה, אבל סתם שאלת שאלה למה היא לא דיברה על

[הרב מיכאל אברהם] הכי, רצתה לחדש את העניין של הפחת עשרה, זה מחודש רק בשליחות. אז אי אפשר להוכיח מכאן שנדרשת שליחות בהפרשת תרומה, זאת אומרת, יכול להיות שניחותא תספיק. נכון שאם מיניתי אותך כשליח אז אתה יכול לעשות יותר ואתה יכול לעשות פחות. עכשיו עוד פעם, מעצם העובדה שאני ממנה אותך כשליח לכאורה אפשר היה להסיק שנדרשת פעולה של הבעלים, זאת אומרת המושג שליחות לא שייך פה. אבל זה, פה אני מתלבט קצת, זה לא כל כך בטוח. בגלל שיכול להיות שאם אתה רוצה להפריש כמה שתירצה אז צריך שליחות, אבל אם אתה מפריש מה שכל אדם סביר היה מפריש אז זה יכול להועיל גם בלי מנגנון של שליחות אלא בהתרצות בעלמא. ולכן יכול להיות שבאמת בתרומה לא נדרשת פעולה של הבעלים, לא נדרשת. כל אחד יכול לבוא ולהפריש, ובלבד שיהיה ברור שאין לי התנגדות לזה, לא שזו זכות עבורי, לא מדין זכין, זה בא בהתרצות. שיהיה ברור שאין לי התנגדות. אבל אם הוא עושה את זה מהטעם הזה הוא לא יוכל להפריש, להוסיף עשרה או להפחית עשרה, לפחות לא אם אני אגיד לו אחרי זה רגע, אני לא מסכים לזה, את זה לא רציתי. אם אני אגיד לו את זה אז זה לא יעזור שום דבר, הוא לא יכול לעשות את זה. שם אם אני אמנה אותו כשליח זה כן יועיל. עכשיו תשימו לב, זה קצת מוזר כי אני ממנה אותו כשליח למרות שהתפיסה היא שלא צריך פעולה של הבעלים. אבל עדיין אני יכול למנות אותו כשליח כי לבעלים יש איזושהי פריבילגיה שהוא יכול להפריש יותר או פחות. מי שמפריש אחרת יכול להפריש בשמי גם לא כשלוחי כי לא צריך פעולה של הבעלים, אבל הוא צמוד לשיעור הפרשה מסוים, מה שאדם סביר עושה או המינימום או לא משנה איך שלא נגדיר את זה. אז פה מושג השליחות הוא מושג מוזר יוצא למרות שזה אפשרי. זה בעצם דין שבו לא צריך פעולה של הבעלים ועדיין מוגדרת לגביו שליחות. אתם מבינים שזה לא התפיסה הרגילה. לכן אנחנו נראה בהמשך, יש ראשונים שרוצים לטעון שנדרשת שליחות, לא רק שמועילה שליחות אלא שנדרשת שליחות. כי יכול להיות שבמקום שבו לא נדרשת שליחות היא גם לא מועילה, כי היא לא חודשה במקום שבו היא לא נדרשת. למה? כי לא צריך בכלל שהבעלים יעשה את הפעולה, אז ממילא התורה לא הגדירה. שמה מושג של שליחות שמישהו אחר יעשה את זה עבורי. תעשה את זה, אין בעיה, אבל אתה לא יכול להיות שליח שלי. כי אין שליחות, לא צריך אותי, אין לי שום מעמד מיוחד פה.

[Speaker B] אולי אם נדרשת שליחות אם רוצה להפריש יותר מהשיעור.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אני אומר, אבל אם באמת זה כך, ואני עדיין מתעקש שהתרצות מספיקה בתרומה, נגיד אם אני לא מפחית עשרה או מוסיף עשרה, אז התרצות מספיקה, לא צריך שליחות, אז יוצא פה משהו חריג. זה יוצא, אני רק אומר, אבל צריך לשים לב. יוצא פה מצב שאני בעצם מוכן להגדיר מושג של שליחות גם בהקשר הלכתי שבו לא נדרשת פעולה של הבעלים. כי יש תפיסות שיגידו שבמקום שבו מבחינה הלכתית לא נדרש בכלל שהבעלים הוא זה שיעשה את הפעולה, שם לא מוגדר מושג של שליחות. הרי אם כל אחד יכול לבוא ולהפריש, אז בעצם לא צריך שאני אפריש. אם לא צריך שאני אפריש, התורה לא מגדירה בכלל מנגנון של שליחות שאני יכול למנות אותך.

[Speaker B] כי כל המנגנון של שליחות זה כדי לגשר על הפער שלמרות שאתה עשית זה נחשב כאילו

[הרב מיכאל אברהם] שאני עשיתי, כי צריך

[Speaker B] שאני אעשה.

[הרב מיכאל אברהם] בבסיס, ואם לא צריך שאני אעשה, אז אולי לא התחדש בכלל המושג של שליחות. ואם זה כך, אז בעצם פה גם אם אני אמנה אותך כשליח ואתה

[Speaker B] תפחית עשרה או תוסיף עשרה, זה לא יעזור, כי אין שליחות.

[הרב מיכאל אברהם] מושג השליחות לא מוגדר פה.

[Speaker B] וזה יחזור בדין התרצות.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. זה יעזור מדין התרצות. מה אם אני מיניתי? אם אני אגיד לך במפורש שאני רוצה שתעשה אחד מהארבעים. אז אין בעיה? אז אין בעיה. אין בעיה? אבל אין שליחות. לא, נכון, ברור.

[Speaker B] לא, אז אז חוזרת, אז עכשיו אני כן השתכנעתי מהקושיה שלך. למה התורה הייתה צריכה לחדש פה דין שליחות? איזה בעיה זה בא לפתור? הרי מה היה רע אם לא היה דין שליחות? הייתי יכול לעשות את אותם פעולות. באמת לא היו צריכים פה דין…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם הוא לא אמר שום דבר והשליח פיחת עשרה או הוסיף

[Speaker B] עשרה, זה לא היה עובד בלי שליחות. וזה גם לא יעזור בשליחות.

[הרב מיכאל אברהם] בשליחות גם צריך להגיד לו

[Speaker B] במפורש שאני רוצה שהוא יפחית או יוסיף. לא, לא צריך להגיד לו במפורש.

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק מה שאומר הפני יהושע, לא צריך.

[Speaker B] באחמדתיך? כן. באחמדתיך יכול להיות גם בדין, גם בלי שליחות. לא, זה מה שהוא אומר. לא, תראה, אתה אולי… לא, כל מה שזה לא מועיל זה בגלל שלא אמרתי כלום. נכון. אבל אם אני אומר לבן אדם במפורש, אז ברור שזה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אין בעיה, אבל באחמדתיך זה לא אמירה מפורשת. מה זאת אומרת? הוא לא אמר לו במפורש.

[Speaker B] לא, אם אני אומר לבן אדם תעשה כמה שנראה לך, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] אז כמה שנראה לך, אז מה הבעיה? לא, לגלות דעתך. אה, מינית אותי לעשות כמה שנוח לי, אני כבר לא צריך מה שגילית בדעתך.

[Speaker B] זה הנקודה, זה יועיל כמינוי.

[הרב מיכאל אברהם] לא אכפת לי, אבל כי אתה אמרת שאתה מסכים, אין לי בעיה עם זה. אבל אני מדבר על מצב שבו הוא פיחת עשרה או הוסיף עשרה בלי שאני אמרתי.

[Speaker B] לעולם אפשרי שבו שליחות לא תועיל. אוקיי. מה אני לא אוכל לעשות?

[הרב מיכאל אברהם] שום דבר, הכל תוכל לעשות.

[Speaker B] נו, אז זהו, אז נשאלת השאלה למה המציאו…

[הרב מיכאל אברהם] אבל פה זה לא ככה. כיוון שפה, אם הוא לא אמר שום דבר והוא פיחת עשרה או הוסיף עשרה, זה לא היה עובד.

[Speaker B] לא, אבל במקרה שלנו הוא כן אמר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא אמר. הוא לא אמר, בקיצור. הוא אמר לו לך תפריש, הוא לא אמר לו כמה להפריש, הוא לא אמר לו תחליט לבד, הוא לא אמר לו את כל זה.

[Speaker B] זה היה מועיל גם אם לא היה עוזר…

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה פתאום?

[Speaker B] אם אמרתי למישהו לך תפריש, בסופו של דבר אפשר להבין שאני סומך עליו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה זה סומך עליו? תעשה את פעולת ההפרשה. אבל תעשה את זה לפי השיעור שאני רוצה. מה זאת אומרת?

[Speaker B] אז למה אני אומר דווקא לו? כי אני סומך עליו שהוא…

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה פתאום? לא, לא. מה פתאום? אני רוצה שהוא יפריש, זה הכל. לא אמרתי לו שום דבר. זה מה שכתוב פה, נראה לי שזה פשוט. עוד פעם, הגמרא שמה גם לגבי כלך אצל יפות אתה רואה שזה לא ככה. בגמרא בבבא מציעא. אתה רואה מיניה וביה שזה לא ככה. בכלך אצל יפות זה לא יעזור.

[Speaker B] אנשים לא ידעו מה אתה אומר. בדיוק מה שאני מבין עכשיו זה שראינו אם יש מנגנון כזה של שליחות כנראה שהתכוונתי שהוא יעמוד במקומי, נכון? ולכן זה מועיל. אבל אם אין כזה מנגנון של שליחות אז לא התכוונתי…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אומר שתי אפשרויות.

[Speaker B] בן אדם רק מבקש מחבר שלו, הוא לא יודע אם זה עובד מטעם המנגנון הזה או הזה.

[הרב מיכאל אברהם] זה תמיד שאלה איך אנחנו מיישמים כל מיני סברות כאלה על עמי הארצים, כמו במיגו. נכון. בסדר, ההנחה היא שאנחנו מניחים שכולם יודעים את ההלכה. לא לא, לא בדיוק.

[Speaker B] לא קשור

[Speaker D] אפילו ל…

[הרב מיכאל אברהם] לא תלמידי חכמים. לא לא, אבל ההנחה היא פה שאנשים יודעים. זאת ההנחה של החשבון ההלכתי.

[Speaker B] כי אם הם לא יודעים מטעם מה זה עובד. אנחנו עכשיו מפרשים את זה האם זה מנגנון של שליחות או לא. ואני אומר, אם אתה אומר שכשבן אדם אומר לשני תתרום בשבילי, הוא מגלה בזה דעתו שהוא מסכים, אז למה אם הוא

[הרב מיכאל אברהם] אומר לו כלך אצל יפות זה בטל? אני שואל אותך, גמרא אומרת. למה אם הוא אומר לו כלך אצל יפות זה בטל?

[Speaker B] את זה תמיד אני יכול להסביר, גם בשליחות זה בטל, כי אולי לא לזה שלחתי אותו.

[הרב מיכאל אברהם] או, אבל אם הוא… לא, אם אני אמרתי לו תפריש כמה שאתה רוצה אני לא יכול להגיד לו כלך אצל יפות. לא, זה לא יתבטל.

[Speaker B] אם אמרתי לו במפורש. בדיוק!

[הרב מיכאל אברהם] זהו! יתבטל מדין זכין, זה מה שאני אומר. נכון. זה מה שאני אומר. לכן פה מדובר כשהוא לא אמר לו. פה מדובר כשהוא לא אמר לו. הוא שלח אותו. זהו. עכשיו, אם זה מדין שליחות, אז הטענה היא שהוא היה צריך להגיד אם הוא לא רצה, ולכן פיחת עשרה הוסיף עשרה תרומתו תרומה. לא. לא, בדין שליחות לא.

[Speaker B] נגיד זה מדין מתרצות או מדין זכין.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אתה לא יכול להסיק שאני לא התנגדתי. מה פתאום?

[Speaker B] לא, אבל למה אם באמת התנגדת, למה לא אמרת?

[הרב מיכאל אברהם] למה שאני אגיד? מה זאת אומרת? אני לא מיניתי אותך כשליח, לא נתתי לך סמכות. אמרתי לך בסדר, אם תפריש זה יהיה בסדר מבחינתי.

[Speaker B] יש דברים שעומדים מאחורי זה. כן, אז הנחה שהוא לא מכיר, בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] ההנחה היא שהוא כן מכיר.

[Speaker B] ההנחה הריאלית היא שלא. אנשים לא מכירים את כל הזה. אני עד שאני לא כזה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא מדבר על עובדות. זה חזקת דין, זה לא חזקה עובדתית. הדין מניח שהאנשים פועלים לפי הכללים ההלכתיים ויודעים מה הם. זה הדין, אחרת אתה כל הזמן מדבר על עמי ארצות, אי אפשר. יכול להיות, בוא נגיד ככה, אני יכול להגיד לך אם תרצה סתם בשביל לדחות את זה בקש, אם באמת בית הדין רואה שמישהו לא מבין ועל דעת כן הוא אמר, אז יכול להיות שאכן נמי אז הדין יהיה אחר. בסדר. אבל בוא נגיד עכשיו בתלמידי חכמים מה יהיה הדין? בסדר. זה לא משנה הרי.

[Speaker B] לא, גם בתלמידי חכמים לדעתי הם בסוף הגורם לדעת… בסוף מה שמשנה כאן כוונת הבעלים, ואני לא חושב…

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי לך, לא בטוח בכלל. זה שתי אפשרויות להבין. השאלה אם זה שאתה שתקת מוכיח שהסכמת, או זה ששתקת מוכיח שאין, אתה מינית אותי ומכאן ואילך אין לך דיבור. כי דברים שבלב אינם דברים, למרות שלא התכוונת לזה בשעת המינוי. אפשר להבין את זה בשתי צורות.

[Speaker B] נכון. ודאי זה אוקיי, בסדר. עדיין זה משנה הכוונה של הבעלים כי הכוונה היא קובעת למה… מה שהאנשים רגילים להתכוון במצב הזה, זה קובע.

[הרב מיכאל אברהם] כן, הניחויות מה שחשוב זה הניחותא, לא הכוונה. כי אין כוונה, הוא לא מינה אותו אז אין פה כוונות. כל השאלה זה מה ניחא ליה ומה לא ניחא ליה. אז עכשיו…

[Speaker B] אז השאלה היא אם משנה מה ניחא לי כאדם ספציפי או מה ניחא…

[הרב מיכאל אברהם] ברור שמה ניחא לך. ניחא לך, מה זה כלך אצל יפות ולא יפות זה כל אדם מה שהוא רוצה. זה כל אחד לחוד. נכון, בסדר. טוב, אז הטענה בסופו של דבר זה שאם היה מדובר פה בהתרצות, אז מצד אחד התרצות מספיקה להפריש תרומה, זאת אומרת לא צריך פעולה של הבעלים בהפרשת תרומה, ומצד שני אבל מושג השליחות כן מוגדר פה, ובזה מדובר לפחות בסיפא כשהוא אומר פיחת עשרה הוסיף עשרה תרומתו תרומה. שכמו שאמרתי לכם קודם, זה אוקיי, אפשר להגיד את זה, אבל זה דבר, זה חידוש. צריך לשים לב לעניין הזה כי יש הרבה שיגידו טוב, אם זה ככה אז מעשה קוף, זאת אומרת זה לא משהו שבאמת צריך את הבעלים, אז לא מוגדרת פה בכלל שליחות וממילא אין אפשרות גם לשליחות. עכשיו הגמרא בנדרים, הגמרא בנדרים ל"ו ע"ב, איבעיא להו. ההקשר שם זה הקשר של מודר הנאה. כן, מודר הנאה מחברו. אז יש שם כל מיני חידושים מרתקים. הוא יכול נגיד לפרוע את חובו. הוא יכול להפריש תרומה עבורו, כך כתוב במשנה. למה? הרי לכאורה הוא נהנה, אני פורע את חובו, זה מרוויח כסף ממני ההוא מודר הנאה ממני, איך זה יכול להיות? או אני מפריש תרומה, אז בעצם הוא נהנה ממני. אם אני הפרשתי נגיד מתבואה שלי על התבואה שלו, אז בעצם הוא חסך תבואה, הוא נהנה ממני. הטענה של הגמרא שם זה שזה מבריח ארי. מבריח ארי. מה הכוונה? נגיד שאם אני מודר הנאה ממך, אסור לי ליהנות ממך. עכשיו אתה רואה אריה שבא לטרוף כבשה שלי, ואתה מבריח את האריה. האם זה נקרא שאני נהניתי ממך? עברתי על איסור הנאה? תשובה היא לא. שהייתה לי כבשה ועדיין יש לי כבשה. אתה רק הברחת אריה, מנעת ממני הפסד, לא נתת לי רווח. מה שהיה לי עדיין קיים אצלי, לא הרווחתי ממך שום דבר אלא רק מנעת ממני הפסד. לכן זה נקרא מבריח ארי ובמודר הנאה מבריח ארי מותר. אסור לך להוסיף על ממוני, אבל מותר לך למנוע ממני הפסד. אסור לך למשל ללכת ולפטרל ולהיות שומר של הרכוש שלי, כי אני משלם לשומרים שיעשו את העבודה. ואז אתה בעצם נותן לי עבודה שהיא שווה ערך. אבל אם אתה רואה במקרה אריה שמתנפל על הכבשה שלי מותר לך להבריח אותו כי זה רק מבריח ארי. אתה רק מנעת ממני הפסד ולא גרמת לי לרווח. ואותו דבר בפורע חוב, זה דיברתי בעבר, שגם בפורע חוב זה מבריח ארי, שזה חידוש מאוד גדול. שהטענה בעצם זה שאני לא הרווחתי ממך אם פרעת את החוב שלי אלא רק מנעת ממני הפסד. שאתה אומר שהחוב בעצם הוא מתנה. הלוואה היא מתנה בעצם.

[Speaker B] מה הדיון פה? נגיד שזה היה אסור האיסור הוא לא…

[הרב מיכאל אברהם] האיסור הוא לא עליי.

[Speaker B] אני מניח שזה מוזר לעשות כזה דבר. איך אני יכול לנדור משהו שהוא לא בשליטתי? לכתחילה זה נדר מוזר.

[הרב מיכאל אברהם] אסור לי ליהנות מהרכוש שלך, זה שאתה מהנה אותי בעל כורחי, זה כן בשליטתי, אז אל תהנה אותי. מה זאת אומרת?

[Speaker B] זה בשליטתי שאתה לא תהנה אותי? איך?

[הרב מיכאל אברהם] אני בזה שאני נהנה זה בשליטתי. אתה לא יכול לעשות לי דברים נגד רצוני אצלי. אתה לא יכול לנדור משהו שאתה לא תעשה בבית שלך, ואני כן יכול לנדור שאני לא רוצה ליהנות ממך. אתה יכול גם להאכיל אותי בכוש לתוך פי דבר שהוא אסור בהנאה, אז מה, אני לא יכול לאסור את זה עליי בהנאה? בסדר, אתה מהנה אותי בעל כורחי, אני נודר על עצמי לא ליהנות.

[Speaker B] נכון, גם בדוגמה הזאת אני חושב שזה לא בכלל הנדר. אדם לא יכול לנדור על דברים שהוא אנוס בהם.

[הרב מיכאל אברהם] ודאי שכן, זה איסור הנאה. יכול להגיד שהייתי אנוס אם אתה דחפת לי בכוש לתוך פי. אבל עברתי את האיסור.

[Speaker B] למרות שהיית אנוס, זה לא, שם זה כמו מתעסק זה לא הנדר בכלל, כי תכלס נהנית. אבל פה זה משהו אחר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי תכלס אכלתי, גם אם הייתי אוסר על עצמי אכילה, לא הנאה. בסדר? בנדר, אכילה, עדיין, עדיין זה היה אסור. לכל היותר אתה יכול להגיד שהייתי אנוס. אבל אני יכול לאסור על עצמי פעולות שלי למרות שמישהו יכול להכריח אותי לעשות את הפעולה הזאת. הפעולה היא פעולה שלי. זה שהוא מכריח אותי.

[Speaker B] מי שהזיז לי את היד זה לא פעולה שלי. מה? עוד פעם, לא, עוד פעם כי אני אנוס.

[הרב מיכאל אברהם] כי אני אנוס. אתה אומר ההגדרה של אונס זה שהפעולה היא לא שלי? זה ההגדרה של אונס לפי חלק מהדעות. אונס פירושו שהפעולה היא לא שלי. אבל זה לא משנה, זה עדיין אומר שבעצם היה פה משהו שיכלתי לאסור אותו על עצמי, רק שיש לי טענת פטור, אונס שאתה יכול להסביר אותו או כפטור או כלא עשיתי את זה כי זה אנוס, לא משנה. אבל אני אסרתי את זה על… לא, זה יכול להיות שזה שני הסברים שונים.

[Speaker B] הסבר אחד זה שאני לא עשיתי ומישהו הזיז

[הרב מיכאל אברהם] לי את היד.

[Speaker B] יש הסבר שכל אונס הוא ככה. אני יכול לנדור שאתה לא תזיז לי את היד. מצחיק, מה?

[הרב מיכאל אברהם] אני יכול לנדור שאני אוסר על עצמי הזזת יד שלך. כן. לא לנדור עליך לא להזיז לי את היד כפעולה על הגברא, אני אוסר על עצמי את החפצא. אני אוסר על עצמי הזזת יד שבאה ממך.

[Speaker B] אבל אני לא הזזתי… הזזת יד שבאה ממך, אתה הזזת לי את היד.

[הרב מיכאל אברהם] בעצם על זה אני אוסר על עצמי את הזזת היד הזאת. זהו, אני אוסר על עצמי, לא עליך, אני לא יכול לאסור עליך כלום. גם באותו דבר במודר הנאה, אני אוסר עליך למשל כיכר לחם שלי. זה אני ודאי יכול לעשות. אני יכול להדיר אותך בהנאה ואתה יכול ללכת ולאכול את זה. לא, אתה יכול ללכת לאכול את זה, נכון? איך אני יכול לאסור את זה עליך בהנאה? כי זה שלי, מה זאת אומרת?

[Speaker B] אז הוא אומר שזה תמיד יהיה גזל, זה המשמעות.

[הרב מיכאל אברהם] לא גזל, אבל עברת על איסור נדר, זה לא גזל. מודר הנאה, ודאי, מודר הנאה. יש מחלוקת ר"ן ורמב"ם מי עבר פה את האיסור, אבל

[Speaker B] כי זה שלי, זה בדיוק הנקודה.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה אם זה תלוי במישהו אחר? אם זה שלי אני יכול לאסור את זה. אם זה לגביי, אם זה הנאה שלי, אני יכול לאסור את זה. טוב, אבל בוא לא ניכנס עכשיו לדיני נדרים. אז הגמרא שמה אומרת איבעיא להו: התורם משלו על של חבירו, צריך דעתו או לא? מה הכוונה? אני לוקח תבואה שלי, לא תבואה של החבר. עד עכשיו מה דיברנו? אני הולך לתבואה של החבר שלי ומפריש ממנה תרומה, אבל התבואה היא שלו, הקרי שלו, התרומה היא שלו, הטבל הוא שלו, הכל שלו. עכשיו אני אומר משהו אחר, אני לוקח תבואה שלי ועושה אותה תרומה על התבואה שלו, על הקרי שלו. אז האם צריך את דעתו של השני? לא לגמרי ברור מה זה נקרא צריך דעתו, תכף נראה.

[Speaker D] אפשר לתרום משהו…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אתה יכול להפריש משלך על של חברך. כל השאלה היא אם צריך את דעתו. אז אומרת הגמרא: מי אמרינן כיוון דזכות הוא לו לא צריך דעת, או דילמא מצווה דיליה וניחא ליה למיעבדה? זאת אומרת, מה ההתלבטות? ההתלבטות היא, יכול להיות שזה זכות עבורו כי הוא בסך הכל מרוויח א' הופרשה תרומה, ב' הוא חסך את התבואה שהוא היה צריך לתת לכהן, התבואה היא תבואה שלי, אוקיי? אז הוא הרוויח לכל דבר, אז זה זכות לו ואז לא צריך את דעתו כי זכין לאדם שלא בפניו. פשוטו כמשמעו זה מדין זכין.

[Speaker E] דעתו זה הסכמתו? מה? דעתו זה הסכמתו לפי מה שכתוב כאן.

[הרב מיכאל אברהם] הסכמתו, מינויו, אמרתי זה צריך להבין מה בדיוק מדובר כאן, תכף נראה. או דילמא מצווה דיליה וניחא ליה למיעבדה. כן, יכול להיות שהמצווה היא מצווה שלו והוא רוצה לעשות את המצווה ולכן ניחא לו שהוא יעשה את המצווה ולא שמישהו אחר יעשה את המצווה.

[Speaker D] אי אפשר לתרום פעם שנייה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אי אפשר, אתה לא יכול לתרום מחולין, אתה יכול לתרום מטבל. טבל אתה יכול להפוך לתרומה, חולין אתה לא יכול להפוך לתרומה.

[Speaker D] אבל אפשר לתרום פעם שנייה רק מספק לגבי הראשון?

[הרב מיכאל אברהם] אם יש לך ספק אז זה לא פעם. יש מחלוקת רש"י ותוספות ביבמות, האם כל איסור טבל זה בגלל שמעורבת בו תרומה. זה בעצם חולין שמעורבת בזה תרומה, וזה מה שנקרא איסור טבל. מאוד משונה, אבל יש דעה כזאת בראשונים. ואז כשאתה מוציא את התרומה, אז הטבל הפך לחולין, לא קרה לו כלום לטבל, פשוט עכשיו אין בתוכו תרומה, אז הכל בסדר. אוקיי? אז פה ברור למשל שאם הדבר הזה הוא חולין אז לא מעורבת בו תרומה, איך תפריש את התרומה החוצה? אין שם תרומה.

[Speaker B] נכון, לפי זה אתה יכול להגיד שאני טוען שיש עוד תרומה בפנים, אני מוציא עוד. מה זאת אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] איך זה חולין? אם נשאר תרומה בפנים אז זה חולין?

[Speaker B] לא, מתברר למפרע, כמו שכשאני מפריש פעם ראשונה מתברר למפרע שהתרומה זה זה, נכון? אז אם אני מפריש פעם שנייה מתברר למפרע שבאמת היה פה עוד תרומה. וזה מתברר למפרע שזה היה טבל ולא חולין גם קודם.

[הרב מיכאל אברהם] נפקא מינה אם מישהו אכל קודם, הוא אכל טבל. זה מוזר מאוד. זה מוזר מאוד. כן, זה מספיק מוזר. כן, נכון, זה מוזר בכל מקרה. טוב, בכל אופן אז הגמרא דנה כאן בשאלה האם לכאורה האם הפרשת תרומה יכולה להוות מדין זכין, נכון? או שצריך שליחות. כפשטות כך היינו קוראים את זה, נכון? השאלה אם זה עובד מדין זכין או שצריך שליחות. למעשה, אפשר היה לדון לאור מה שאמרתי קודם,

[Speaker E] לפי הצד שניחא ליה, שהוא מעדיף לעשות את זה בעצמו את המצווה, אז לא זכות.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, ולכן צריך מינוי שליחות. ואם הוא מינה אותו כשליח אז אין בעיה, אז הוא אמר לו שזה בסדר מבחינתו. גם ברור שגם אם הוא אומר שניחא ליה, אין לי בעיה עם המצווה, אז גם מדין זכין אתה יכול לעבוד. כל השאלה זה מה הוא לא אמר כלום. עכשיו אתה באת ופעלת מדין זכין, האם זה עובד או לא עובד? אוקיי? עכשיו פה בהקשר הזה, זו שאלה מעניינת, כי ההתרצות לא לגמרי ברור אם היא אופציה פה. כי הרי אני עושה את זה מפירות שלי. עכשיו בפשטות, אם לא צריך את דעת הבעלים כדי להפריש, אז גם התרצות לא צריך. כי אני הופך את התבואה שלי לתרומה, וזה מתיר את הכרי של השני. אם אני מפריש תבואה שלו, אז אפשר לבוא ולהגיד לא צריך זכין, לא צריך שליחות, לא צריך פעולה שלך. בשעה שאתה תסכים שאני אחיל שם תרומה על תבואה שלך, אני לא יכול להתערב לך בתבואה ולקבוע מה היא כן תהיה ומה היא לא תהיה, אוקיי? אז צריך התרצות שלך. אבל אם אני עושה את זה בתבואה שלי, אז ממה נפשך? אולי צריך פה דין שליחות או דין זכין כי צריך פעולה של המפריש או שליחות שלו או משהו כזה. אבל אם לא צריך את זה, אז לכאורה התרצות פה זאת לא אופציה. למה? התרצות על

[Speaker B] זה שאני מסכים שאני מפסיד את המצווה. למה זה מצווה שלי? זו השאלה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, למה זה מועיל? לא למה זה מצווה שלי. למה התרומה מועילה?

[Speaker B] למה צריך שיסכים? צריך שיסכים כי המצווה מוטלת עליו.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? מה אכפת לי?

[Speaker B] אסור לך לחטוף את זה.

[הרב מיכאל אברהם] למה אסור? שלם לו עשרה זוזים, מה הבעיה? לא, אתה רוצה לטעון שהתרומה היא לא תרומה. אני אומר למה התרומה היא לא תרומה. הרי אם לא צריך שהבעלים יפריש, אם צריך שהבעלים יפריש, אז אני חייב להיות שליח שלו או מדין זכין ואני עושה את זה עבורו. הרי אם לא צריך שהוא יפריש, אז אם אני מפריש משלו, אפשר להגיד אני לא יכול להפוך תבואה שלו לתרומה בלי רשות שלו, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אבל אם אני הופך את שלי לתרומה על הפירות שלו ולא צריך בסיסית את הפעולה שלו, אז למה אז לא צריך שום התרצות גם, לא צריך כלום. אז לכאורה כאן זה בהכרח או זכין או שליחות, אין פה את האופציה של ההתרצות.

[Speaker B] אז תלמד מכאן לכל תרומה. אה? אז רואים מכאן שלא מועיל התרצות בתרומה, זה מה שאתה רוצה להגיד.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא רואים. לא נכון. לא, בתרומה שלי, כשאני מפריש מתבואה שלי. אבל אם אני אפריש מתבואה שלך אז התרצות זה בסדר. מה הבעיה?

[Speaker B] לא, אבל אתה רואה מכאן דין עקרוני שזה לא מספיק. אם היה מספיק התרצות, אז כאן לא היה צריך כלום והיה מועיל. מזה שלא מועיל במקרה הזה התרצות כשאני מפריש משלי על של חברי, אז רואים שיש דין שהתרומה צריכה להיעשות דווקא בדעת.

[הרב מיכאל אברהם] כן, וזה מה שהגמרא מוכיחה. נכון, נכון.

[Speaker B] אז זה לכל תרומה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מה שהגמרא, לכן אני אומר, פה אין אופציה של התרצות. כל הדיון של הגמרא זה בשאלה אם זה מדין זכין או מדין שליחות. עכשיו אם התרצות לבדה הייתה מספיקה, לא היה צריך. שזה מדין מדין זכין. שזכין לאדם שלא בפניו ומסתמא הווי ליה כשלוחו. אתם רואים, זה הר"ן. מסתמא הווי ליה כשלוחו, עוד פעם השאלה אם לדייק מכאן שזכין מטעם שליחות? לא בטוח. אותו דבר ברש"י, לא צריך דעת שזכין לאדם שלא בפניו. בהמשך הגמרא, הגמרא אומרת ככה: תא שמע. כן, זו האיבעיא, אם צריך את דעתו או לא צריך את דעתו. תא שמע: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו. זה ציטוט מהמשנה על מודר הנאה, שהוא תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו. שואלת הגמרא: במאי עסקינן? אי לימא מבעל הכרי על של בעל הכרי. איך מדובר במשנה? במשנה מדובר באופן שאני תורם מהכרי שלו על הכרי שלו. ולדעתו דמאן? אז נגיד שזה ככה. דעתו של מי דרושה כאן? אי לימא לדעתו דיליה, מאן שוויה שליח? זאת אומרת, בלי שהוא שליח איך זה מועיל?

[Speaker E] מה זה דעתו דיליה, של מי? של המפריש.

[הרב מיכאל אברהם] אלא לדעתו דבעל הכרי. זאת אומרת, לדעתו דבעל הכרי הא קא מהנה ליה, דקא עביד שליחותיה. זאת אומרת, אם זה לדעתו של בעל הכרי גם לא יכול להיות, כי אז הרי זה מודר הנאה. לא יכול להיות שמותר לי להפריש לדעתו, וזו הנחה של הגמרא לכל אורך הדרך, שאם אני מפריש לדעתו, במילים אחרות בשליחותו, זה כן נקרא הנאה.

[Speaker E] למה זה לא מבריח ארי?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא מבריח ארי כי אני עושה שליחותו, לא בגלל הרווח הכספי. פה גם אין רווח כספי, הרי אני מפריש את התרומה שלו, לא משלי, אני מפריש משלו. מפריש משלו על שלו. אוקיי? זה לא, אבל הנקודה היא ששכשאני עושה את השליחות שלו באופן עקרוני שאתה לוקח מישהו לעבודה אתה משלם לו, כמו שאמרתי קודם. אז אם אתה עכשיו ממנה אותי כשליח אני עושה עבורך עבודה, הדבר הזה וודאי נקרא ליהנות אותך. את זה אסור לי. וזה מה שאומרת הגמרא, לכן אומרת הגמרא: אם זה דעתו של בעל הכרי הא קא מהנה ליה, כן, זה הוא שליח שלו. אלא לאו, לדעתיה דנפשיה, ומשלו תורם על של חברו.

[Speaker E] רגע דילגת על שורה, אלא משלו על של הכרי. איפה? תחזור שורה אחת אחורה.

[הרב מיכאל אברהם] אלא משלו על של הכרי. אה, אלא משלו על של הכרי. ולדעתו דמאן? אי לימא לדעתו דבעל הכרי, הא קא מהנה ליה. זאת אומרת, גם אם אני מפריש משלי על של בעל הכרי, אבל זה בשליחותו, זה נקרא ליהנות אותו, זה לא יכול להיות שזה מותר. אלא לאו, לדעתיה דנפשיה, של המפריש. ומשלו תורם על של חברו. לדעתו שלו הוא יכול להפריש, מפריש את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו, הכוונה לדעתו שלו. זאת אומרת לא אתה לא יכול לקחת תבואה שלי ולהפריש על שלך כמובן, אבל אני יכול למרות שמודר הנאה ממנו. זה לא ממש לדעתו במובן הרגיל כי הרי אני המפריש. ואי אמרת צריך דעת כנראה, הא קא מהנה ליה, זאת אומרת אם זה משלו על של חברו אז הוא מהנה אותו. אז אומרת הגמרא, מהנה אותו את התבואה עצמה. אלא לאו אין צריך דעת. לעולם משל בעל כרי על בעל כרי, כדאמר רבא, באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. הכא נמי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. אז מדובר שהוא אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. ועכשיו אני מפריש משל בעל הכרי על בעל הכרי, לא משלי. במשנה כן, אנחנו מדברים עכשיו על המשנה. במשנה מדובר מפריש משל בעל הכרי על של בעל הכרי. בעל הכרי אומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, אז הוא לא מינה אותו כשליח. אם הוא מינה אותו כשליח אז הוא מהנה אותו כי הוא עושה עבודה עבורו. אם הוא אומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום אז זה בסדר. זה התרצות לא? מה? זה התרצות. עכשיו השאלה היא מה זה? אני מפריש משלו, שבהפרשה משלו יש את שלושת המנגנונים. בהפרשה משלי אמרתי התרצות, אבל בהפרשה משלו, פה עכשיו צריך לדון, הרי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום מה הוא אמר פה? הוא בעצם אמר אם אתה אומר שזה מינוי שליחות אז לא עשינו כלום כי זאת הנאה. אז מה נגיד? אולי נגיד שזה דין זכין, כי כשהוא אומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום הוא בסך הכל גילה את דעתו שהוא לא מתעקש על זה שהוא יקיים את המצווה. זה הכל. ואז חל פה דין זכין ואני מפריש מדין זכין, או שאני מפריש מהתרצות. אוקיי? אז הריטב"א כותב שם כך: ובתורם תרומותיו ומעשרותיו לדעתו, ואוקימנא למתניתין בדקאמר מודר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. פירוש, דהשתא לאו שליחותיה קעביד, דבדעתיה דתורם תליא מילתא. ואפילו בתורם משלו על של חברו, דהוי כפורע חובה, והכי מוכח בגמרא. כי אם הוא תורם משלו אז הוא כן מהנה אותו, אז הוא כן למודר הנאה אסור לעשות את זה, לכן המסקנה היא שאתה צריך להפריש משל עצמך.

[Speaker E] מה זה האפילו הזה? ואפילו בתורם משלו על של חברו מה?

[הרב מיכאל אברהם] אפילו בתורם משלו על של חברו דהוי כפורע חובה.

[Speaker E] ואז מה?

[הרב מיכאל אברהם] אני פורע חובה ולכן צריך את דעתו. כתב רבנו ז"ל: אבל אמר לו תרום, אסור, משום דקעביד שליחותיה. ואפילו בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי. הרי הוא לא מרוויח כלום אם אני תורם משלו על שלו, אבל כיוון שאני עושה את שליחותו אז זה אסור למודר הנאה, כדמוכח בגמרא. והיינו דדייק רבנו ז"ל ושמעינן מינה שהמודר הנאה מחברו לא מבעיא ליה למעבד שליחות, ואפילו הוה שליחותיה כגון קריאת שם דתרומה דלא עביד למישקל עליה שכר, אסור. כן, זו לא שליחות שלוקחים עליה שכר, סך הכל קורא שם לתרומה. עדיין, אם אתה מבצע עבודה עבורי, זה נקרא ליהנות אותי. אוקיי? לכן אסור לך לעשות שליחויות עבורי. וכיוון דכי אמר ליה ועביד מהני ליה. עד כאן. והיכא דאמר כל השומע קולו יתרום, אסור לזה לתרום, דשליחותיה קעביד, וכי האי לישנא שליחות הוא. כשאומר כל השומע קולי יתרום זה שליחות. מה זאת אומרת? אני בעצם ממנה שליח, לא מישהו מסוים, מישהו שומע את קולי. אבל מי ששמע את קולי מיניתי אותו כשליח.

[Speaker E] לא כמו כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום.

[הרב מיכאל אברהם] לא אותו דבר. מה ההבדל? כל השומע קולי יתרום אני בעצם מפנה מינוי כלפי מי ששמע את קולי. כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום זה הבעת ניחותא. כדתנן לגבי גט, כל השומע קולו, מי שהזכיר קודם לגבי גט, כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבים ונותנים לו וכולי. אבל אמר כל התורם אינו מפסיד לאו שליחותו כלל, ודכוותיה במודר הנאה מותר. פה צריך לדון מה זה לאו שליחותו כלל? זה מדין זכין או שסתם התרצות? אם זה מדין זכין, לפחות לטעם שזכין מטעם שליחות, אז מה ההבדל? עדיין אתה עושה עבורו שליחות. הרבה יותר סביר, לא בטוח שזה מוכרח, אבל הרבה יותר סביר שמדובר פה על התרצות בעלמא. זאת אומרת, כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום אני בעצם אומר לא אני צריך לתרום, אני מוותר על הזכות הזאת שאני אעשה את המצווה. כל הרוצה לתרום, אין לי בעיה עם זה. וזה בדיוק המושג של התרצות. ועל זה הוא אומר שמי שאומר כל התורם אינו מפסיד זה בכלל לא שליחות כלל. כלל הכוונה זה אפילו לא זכין. אז מה זה כן? התרצות. ועדיין כמובן אתה צריך להגיד משהו למרות שזה התרצות, למה? כי בלי זה אתה לא יכול להחיל שם תרומה על התבואה שלי. אבל על התבואה שלך, יכול להיות שגם את זה לא צריך. על התבואה שלך, כי בתבואה שלך אתה לא אם זה רק התרצות על התבואה שלך לא צריך שום דבר. אוקיי? רק על התבואה שלי. יש ראשונים אחרים.

[Speaker F] אתה יכול לחזור למה זה?

[הרב מיכאל אברהם] כי אם זה היה דין זכין אז לכאורה לפחות לטעם שזכין מטעם שליחות, אז זה עדיין היה כמו שליחות וזה מודר הנאה היה אסור לו ליהנות מזה.

[Speaker F] ואם זה משלו אז בטוח מודר הנאה. מה? אם אני תורם משלי על חברי זה בטוח מודר הנאה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, נכון, ולכן הגמרא אומרת אם אני תורם משלי, במשנה של מודר הנאה לא מדובר על זה. התורם משלו על של חברו אם צריך את דעתו או לא זה הדיון בגמרא. במשנה כשכתוב זה ודאי לא משלי כי זה ודאי אסור כמו שהגמרא אומרת, זה רק משלך. אבל גם אם זה משלך, אם אתה ממנה אותי כשליח, אז אני עשיתי את שליחותך, אתה בעצם נהנית ממני. אז מה האלטרנטיבה? אלטרנטיבה היא שהוא אומר כל התורם אינו מפסיד. עכשיו השאלה הנשאלת היא מה זה. אם כל התורם אינו מפסיד זה רק דין זכין, איזה דין זכין? אז לפחות לטעם שזכין מטעם שליחות, עדיין בפשטות נראה שנהנית ממני, עשיתי את השליחות שלך. אם אתה אומר שבכלל לא צריך את הפעולה שלו, מספיק שהוא רק יגיד אין לי בעיה אני לא מתנגד לזה וממילא עכשיו כל אחד יכול לבוא ולתרום, זה הרבה יותר קל. אני לא מאה אחוז בטוח בזה, כי אפשר היה להגיד שגם בדין זכין אם אני באתי ביוזמתי לא אתה מינית אותי, אז גם אם זכין הוא מטעם שליחות, אבל עצם זה שאני… אם אתה ממנה אותי ואני מבצע את השליחות, אז זה כאילו שאני עובד עבורך. אפשר היה להגיד את זה, ואז אין הכרח לומר שמדובר פה על התרצות בלבד. אבל אני חושב שההסבר הפשוט יותר זה התרצות בלבד. הרשב"א שמה אומר ככה: איבעיא להו, תורם משלו על של חברו צריך דעת או לא? מי אמרינן כיוון דזכות הוא לו לא צריך? קשיא לי, דהא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזירת הכתוב היא, דאתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. מה אכפת לי אם ניחא ליה או לא ניחא ליה? מה זה רלבנטי? בשליחות אתה צריך מינוי של שליחות, ואז לא משנה אם ניחא או לא ניחא, ואם אין מינוי אז לא משנה אם ניחא או לא ניחא. זאת אומרת, הוא מניח שבתרומה אתה חייב מינוי של שליחות, לא שמועיל מינוי של שליחות, אתה חייב שליחות. ולכן הוא אומר, אז מה מועיל הניחותא שלו? או שתחליט בממה נפשך, אם הוא שליח אז לא משנה אם ניחא לו או לא ניחא לו, אם הוא לא שליח זה לא מועיל גם אם כן ניחא לו. אז מה הדיון בגמרא? אלא גזירת הכתוב היא: דאתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ותדע לך, שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום, למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחותו, שאין חזקה שליח עושה שליחותו או שחזקה שהוא לא עושה, כן, אמרינן בריש פרק קמא דחולין שאינו תרום. דדילמא אינש אחרינא שמע והלך ותרם, ורחמנא אמר אתם גם אתם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שיתקנו את קריו. והוא מוכיח מהגמרא בחולין שלא מועיל לא זכין ובטח לא התרצות, צריך ממש שליחות בתרומה. לא ששליחות מועילה, שליחות נדרשת, חייבים שליחות. זאת אומרת לא מועיל לא זכין ולא התרצות. ויש לומר, דתורם משלו על של חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי, כיוון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, או לאו זכות הוא לו דמצווה דנפשיה עדיף ליה וכדלהלן. פה אני מתלבט, פשוטו כמשמעו הוא מדבר על דין זכין, זכין לאדם שלא בפניו. חוש הריח שלי אומר שלא מתכוון לדין זכין. ואם זה זכות עבורו אז הוא יתרצה, הכל בסדר. כי אחרת זה מחזיר אותנו לשאלה אם זכין מטעם שליחות או לא מטעם שליחות. אני לא חושב, עוד פעם הוא אומר את הלשון זכין, אבל אני חושב שהוא לא מתכוון לזה. אני חושב שהוא מתכוון לזה בדיוק לדיון שלנו. השאלה אם צריך שלוחו לדעתו, אם אתה מדבר על זה, אז הוא אומר: אם אתה תורם משלי, ודאי שאתה צריך להיות ממש שליח שלי, גם לא מועיל לא זכין ולא התרצות ולא כלום, צריך להיות שליח שלי. אוקיי, זה מה שהוא הוכיח מהגמרא בחולין. אבל הגמרא שלנו מדברת שאני תורם משלי על שלך, על הכרי שלך. במצב כזה לא נאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם, כי זה מדבר רק על מצב שאני תורם משלך. כשאני תורם משלי, תעשה מה שאתה רוצה, שמה זה רק השליחותא. כל התורם אינו מפסיד, הכוונה לא מפריע לי. אבל הניחותא הזאת, אני לא חושב שהוא מדבר על דין זכין, הוא מדבר על התרצות בלבד. אנחנו צריכים לסיים כבר, אז אני קופץ רגע. יש מחלוקת ראשונים אם אפשר לקשור את הדיון שם לפודה פטר חמור. אמר רב שיזבי, גמרא בבכורות בדף י"א: אמר רב שיזבי אמר רב הונא, הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי. אני הולך ופודה פטר חמור של חברי, נותן לכהן, כי זה אחד ממתנות כהונה, אז זה פדוי. אז הרשב"א בקידושין בדף כ"ג, הרשב"א אומר ככה: ושל מי?

[Speaker E] הכסף שהוא משלם? משלו, משלו של הפודה.

[הרב מיכאל אברהם] משל הפודה, כן. וכיוצא בה באותו הפרק, דאיבעיא להו: התורם משלו על של חברו צריך דעת או אין צריך דעת? ולא איפשטא. זה הגמרא שראינו קודם. ולא פשטוה מדיאמר רב הונא בפרק קמא דבכורות: הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי. למה לא פשטו את זה משם? וטעמה נמי התם משום דלא בעו למפשט אלא ממתניתין או מברייתא. לא היו יכולים לפשוט. בדיוק. והיו יכולים לפשוט, רק רצו לפשוט את זה מברייתא. תוספות בשני מקומות אומר שאי אפשר לפשוט משם, למה? בגלל שפודה פטר חמור של חברו יכול לעשות את זה על כורחו אפילו, לא צריך את דעתו. זה לא אותו דבר כמו בתרומה, כי בתרומה צריך, ועוד פעם פה השאלה, האם בתרומה צריך שאתה תהיה שליח שלי או צריך שתהיה ניחותא שלי, אבל בכל מקרה צריך איזושהי הסכמה של הבעלים. למה? כי זה כמו מעקה. את הטענה שלו זה כמו מעקה. אם אני פדיתי אז הוא פדוי, מה, מה זה קשור אליך? זאת אומרת אני בסך הכל התוצאה, התוצאה קרתה. עכשיו, אם אתה מבין את זה ככה, אז אי אפשר להכריע או לפשוט את הספק של הגמרא בנדרים מפודה פטר חמור. אבל מי שאומר שאפשר, זאת השאלה הגדולה. מי שאומר שאפשר לפשוט אחד מהשני, וזה ממשיך משנה למלך, וזה תראו אחר כך בסיכום אני אעלה את זה גם את הסיכום לאתר, מי שאומר שאפשר, יש אחרונים שרוצים לטעון, קרן אורה מדבר על זה ועוד, יש אחרונים שרוצים לטעון שהוא גם הוא מסכים שפדיון פטר חמור יכול להיות גם בעל כורחו. ובתרומה צריך ניחותא. אבל דבר אחד אפשר כן לפשוט מפדיון פטר חמור, שברור שבמצב כזה מספיקה ניחותא ובפטר חמור אפילו את זה לא צריך. אבל בתרומה, ברור שאם יש ניחותא חזרנו למצב של פטר חמור. ואז די ברור שהטענה היא שבתרומה מספיקה ניחותא ולא צריך לא שליחות ולא זכין, אחרת זה בכלל לא שייך לפדיון פטר חמור. מי שאומר שאי אפשר לפשוט משם, זה פשוט בגלל שיכול להיות שצריך שליחות. מי שאומר שאפשר לפשוט משם, אז או שהוא חושב שגם שם צריך ניחותא, או שאפילו אם שם לא צריך ניחותא בפדיון פטר חמור, אז זה הבדל טכני ששם לא צריך ניחותא ובתרומה כן. אבל בשני המקומות אפשר לפשוט את זה שאתה לא צריך להיות שליח ולא זוכה עבור המפריש. כל מה שאתה צריך זה רק את הניחותא שלו ואז חזרנו למצב של פטר חמור, שזה כמו פטר חמור. אבל בתרומה, וזה מחזיר אותנו למה שאמרתי בהתחלה, שגם אם אני אומר שצריך ניחותא בהפרשת תרומה, זה עדיין לא כמו מעקה. כי במעקה אם מישהו עשה את זה בלי הניחותא שלי, אז אולי הוא עבריין משיג גבול, הכל בסדר, אבל הבית הוא עם מעקה. בתרומה גם אם מספיקה ניחותא, אבל בלי ניחותא התרומה לא תהיה תרומה, לא שאתה סתם גזלן או משהו כזה. אוקיי? והשאלה אם פדיון פטר חמור דומה לזה או דומה לזה, זאת בעצם השאלה. טוב, אני אעצור כאן. סמסטר הבא כנראה נמשיך עוד אז אני אצטרך לחזור קצת לסכם איפה היינו ואז להמשיך. תודה רבה.

[Speaker E] תודה רבה.