תשובה – אלול תשפ＂ג – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שני מהלכים של תשובה: טכנית מול מהותית
- ראיות מן הגמרא לתשובה שאינה פרוצדורה
- המהר״ל ומידות: “ה׳ ה׳” מול “ונקה”, ותשובה על כל העבירות
- ציר רציף בין תשובה טכנית לעומק שינוי
- תשובה כחסד: ר׳ אלחנן וסרמן, החפץ חיים, ותשובה מאהבה מול מיראה
- רמח״ל: שני ממדים במצווה ובעבירה ומחיקה סובייקטיבית מול אובייקטיבית
- תשובה גדולה כדין ותשובה קטנה כחסד, והשלכות על “כללים” של כפרה
- הרמב״ם: “איזו היא תשובה גמורה” כמפתח לתשובה גדולה
- קושי פילוסופי: שינוי עצמי יזום והדיכוטומיה “או אני או הקדוש ברוך הוא”
- “אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך” וגמרא רבי אלעזר בן דורדיא
- “בעל תשובה” של ימינו מול “בעל תשובה” של חז״ל
- סיפור “בן המלך והתרנגול הודו”: שניות תודעתית ושינוי מעשים
- “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” והשלכה על כפיית גט
- חולשת הרצון: דונלד דייווידסון והחזרת הקושי לתשובה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מבחין בין תשובה טכנית־הלכתית לבין תשובה גדולה־מהותית, וטוען שהלכות תשובה עוסקות רק בראשונה בעוד שהשנייה היא היפוך כיוון פנימי שאינו תלוי בפרוצדורות. הוא מביא ראיות לכך שקיים ערוץ של שינוי מהותי מהיר מהגמרא בקידושין ומסיפור רבי אלעזר בן דורדיא בעבודה זרה, ומקשר זאת למהר״ל ולחלוקה בין שמות ומידות שונים של הקדוש ברוך הוא. בהמשך הוא מעמת את תפיסת התשובה כחסד “לפנים משורת הדין” עם שאלת ר׳ אלחנן וסרמן מקידושין, מציג תשובות שונות בשם החפץ חיים וברמח״ל, ומציע התאמה בין תשובה גדולה לתשובה מאהבה ובין תשובה קטנה לתשובה מיראה. לבסוף הוא מציג קושי פילוסופי־לוגי על עצם הדרישה “לשנות את עצמי” ועל בעיית “חולשת הרצון”, ומציע שהפתרון קשור לשבירת הדיכוטומיה בין פעולה אנושית לעזרה אלוקית ולתיאור ספרותי של חוסר אונים בגמרא.
שני מהלכים של תשובה: טכנית מול מהותית
הטקסט מגדיר “תשובה טכנית” כמנגנון הלכתי של ארבעה שלבים על כל חטא: עזיבת החטא, חרטה, קבלה להבא ווידוי, וביצועם מוחק את אותו חטא. הוא מגדיר “תשובה גדולה” כהיפוך נפשי שבו האדם משנה כיוון יסודי מכיוון רע או מעורב לכיוון חיובי, מעבר לספירה חשבונאית של מצוות מול עבירות בסגנון מיון הרמב״ם. הוא טוען שתשובה גדולה אינה כפופה לדיוקי זמן, סדר ופרטים ולכן “אין דבר כזה הלכות תשובה ביחס לתשובה הגדולה”, בעוד שכל מה שנקרא הלכות תשובה שייך לתשובה הקטנה. הוא מדגיש שתשובה מהותית אינה יכולה להיות חלקית, כי שינוי כיוון הוא שינוי של האדם כולו ולכן הוא תשובה על כל העבירות, ולא תוצאה כמותית של טיפול טכני ברשימת חטאים.
ראיות מן הגמרא לתשובה שאינה פרוצדורה
הטקסט מביא את הגמרא בקידושין “הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור” שחוששים לקידושיו, ומסיק שאין זה סביר שבזמן קצר נעשה מנגנון טכני על כל העבירות ולכן קיימת דרך להפוך ל“צדיק גמור” בלי הפרוצדורה. הוא מביא את הגמרא בעבודה זרה על אלעזר בן דורדיא שבכה עד שיצאה נשמתו ויצאה בת קול “רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא” ורבי אמר “יש קונה עולמו בשעה אחת”, ומדגיש שגם שם המהירות אינה מאפשרת טיפול פורמלי בכל עבירה של “עבריין סדרתי”. הוא מסכם ששתי הדוגמאות ממחישות ערוץ מהותי של תשובה שאינו הערוץ הטכני.
המהר״ל ומידות: “ה׳ ה׳” מול “ונקה”, ותשובה על כל העבירות
הטקסט מביא מן המהר״ל שייתכן ששני ערוצי התשובה קשורים לשני שמות שונים מרשימת מידותיו של הקדוש ברוך הוא, כאשר “ה׳ ה׳” הוא “אני השם לפני שיחטא ואחרי שיחטא וישוב” והוא תשובה גדולה. הוא מזהה את “ונקה” שבסוף כקשור לתשובה הקטנה: “מנקה הוא לשבים ולא מנקה למי שאינו שבים”. הוא מצטט במהר״ל שתשובה קטנה היא על חלק מן העבירות ותשובה גדולה היא על כל העבירות, ומסביר שתשובה גדולה אינה מצטברת מכמות תשובות קטנות אלא שונה במהותה.
ציר רציף בין תשובה טכנית לעומק שינוי
הטקסט מציג בסוגריים תמונה שאינה דיכוטומית לגמרי אלא ציר רציף שבו עומק החרטה והקבלה להבא קובעים את “רוחב התשובה” על כמה עבירות האדם שב. הוא טוען שתשובה טכנית יכולה להיות נקודת פתיחה שממנה חופרים בעבירה מסוימת, מבינים “למה ואיך הגעתי למצב הזה”, ומתרחבים בהדרגה עד אפשרות של היפוך אמיתי שמייתר מעבר עבירה־עבירה. הוא משלב שיח קצר על מצוות התשובה לפי הרמב״ם שבו הווידוי הוא המצווה, יחד עם דיבור על חובה הלכתית לעשות תשובה.
תשובה כחסד: ר׳ אלחנן וסרמן, החפץ חיים, ותשובה מאהבה מול מיראה
הטקסט מביא מר׳ אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים בשם המסילת ישרים שתשובה היא “חסד מיוחד” ו“לפנים משורת הדין”, על רקע מדרשים שבהם מידת הדין שואלת “חוטא מה עונשו” והקדוש ברוך הוא אומר “יעשה תשובה ויתכפר”. הוא מקשה מגמרא בקידושין על צדיק גמור שמרד באחרונה ועל הפסוק ביחזקאל “וצדיק בשובו מצדקתו ועשה עוול כל צדקותיו לא יזכרו”, ושואל מדוע תשובה כמחיקת עבר היא חסד רק לטובה אם גם חרטה על מעשים טובים מוחקת זכויות. הוא מספר שר׳ אלחנן שאל את החפץ חיים, והחפץ חיים השיב בהבחנה “זאת תשובה מאהבה, זאת תשובה מיראה”, תוך הצבעה על כך שצדיק שמרד דומה לאנטי־מקביל של תשובה מאהבה כי הוא עוזב מתוך רצון ולא מתוך פחד. הוא מציע ניסוח משלו שבו תשובה גדולה מקבילה לתשובה מאהבה ולכן היא “מעיקר הדין”, ואילו תשובה קטנה מקבילה לתשובה מיראה ולכן היא תלויה בחסד של קבלה “לפנים משורת הדין”.
רמח״ל: שני ממדים במצווה ובעבירה ומחיקה סובייקטיבית מול אובייקטיבית
הטקסט מציג כיוון אחר בשם הרמח״ל, כולל מדרך השם, שלכל מעשה מצווה או עבירה יש שני היבטים: ציות או מרד נגד הציווי, וטוב או רע במעשה עצמו. הוא טוען שהחרטה אינה מוחקת את התיקון או הקלקול האובייקטיבי שנעשה, אבל יכולה למחוק את הממד הסובייקטיבי של היחס למעשה, וכך “הממד של המרד” נמחק מן הדין בעוד תיקון הקלקול המטאפיזי הוא לפנים משורת הדין. הוא משלב דיון בגמרא על “מי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה” מול שוגג “מי שרצה לאכול טלה ואכל חזיר”, ומביא את הרב מבריסק בסטנסילים על נזיר שטוען שיש כאן ממש עבירה בלי מלקות, תוך הערה שזה “מרחיק לכת” אך “מאוד סביר הגיונית” בדימוי לניסיון לרצח. הוא מסכם שלפי ההבחנה הזו הצדיק שתוהה על הראשונות איבד את הממד הסובייקטיבי של זכויותיו, בעוד בתשובה החסד הוא שגם תוצאות העבירות במציאות עצמה נמחקות.
תשובה גדולה כדין ותשובה קטנה כחסד, והשלכות על “כללים” של כפרה
הטקסט טוען שבתשובה גדולה אין חסד בקבלתה אלא “זה מן הדין מגיע לי”, עד כדי ניסוח ש“אם הקדוש ברוך הוא לא ימחול לי אני תובע אותו לדין תורה”, מפני שהאדם השתנה ואינו אותו אדם. הוא טוען שבתשובה מיראה או תשובה קטנה אפשר “להתחשבן” עם האדם כי לא השתנה באמת ולכן צריך לעמוד בכללים טכניים, והוא משיב לשאלה מפורשת ש“שום כללים לא חלים שם” לגבי תשובה מהותית לעומת כללים של “תשובה ומעשים טובים תולים”. הוא מציין שבמקורות שמדברים על תשובה כלפנים משורת הדין לא תמיד מחלקים בין סוגי תשובה, ומביא משערי תשובה בתחילת הספר משל על אסירים שחפרו מנהרה וברחו והטענה למי שלא ברח היא שלא השתמש בחסד שנפתח.
הרמב״ם: “איזו היא תשובה גמורה” כמפתח לתשובה גדולה
הטקסט קורא ברמב״ם הלכות תשובה פרק ב׳ הלכה א׳ “איזו היא תשובה גמורה” כעוסק בתשובה הגדולה, משום שהיא “לא מיראה ולא מכשלון כוח” אלא שינוי אמיתי, ומביא את הדוגמה של מי שבאה לידו אותה עבירה ופירש. הוא מפרש את המשך ההלכה “ואם לא שב אלא בימי זקנותו… אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו” כתשובה קטנה. הוא מצטט מהלכה ב׳ את הדרישה “ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם” וטוען שאין זו הגדרת חרטה טכנית שאף אחד אינו עומד בה, אלא הגדרת תשובה גדולה שבה האדם השתנה. הוא מביא מהלכה ד׳ “משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים” כעדות לכך שהרמב״ם מדבר על מהלך כולל של שינוי אדם ולא על פרוצדורה על עבירה בודדת.
קושי פילוסופי: שינוי עצמי יזום והדיכוטומיה “או אני או הקדוש ברוך הוא”
הטקסט טוען שיש “בעיה לוגית פילוסופית” בדרישה לשנות כיוון יסודי, ומדגים באדם שעובד את השם מיראה בלבד שאי אפשר לשכנעו “לעבוד לשמה” בלי שינוי מערכת ערכים שאין דרך לבצעו מתוך אותה מערכת. הוא משלב דוגמאות על טיעונים “לשיטתי” מול “לשיטתך”, כולל פרדוקס האבן שהקדוש ברוך הוא לא יכול להרים והטענה שזו שאלה לא מוגדרת לשיטת “כל יכול”, וכן ביקורת על טיעונים שמניחים את המבוקש. הוא מנסח את הבעיה בתשובה כמעבר יזום מערכים או אמונות איקס לוואי שבו “מי זה המשנה ומי זה המשתנה”, וטוען שמידע חדש שמוביל לשינוי אינו דוגמה לתשובה יזומה אלא שינוי שקרה. הוא מציע שהקושי נשען על דיכוטומיה חדה: אם האדם עושה זאת לבד זה “בלתי אפשרי”, ואם הקדוש ברוך הוא עושה זאת עליו זה “חסר ערך”, ולכן יש צורך בשבירת הדיכוטומיה ובהבנה שמעורבות הקדוש ברוך הוא יכולה להיות חלק מהיכולת האנושית לבחור ולעשות תשובה.
“אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך” וגמרא רבי אלעזר בן דורדיא
הטקסט מפרש “החזירנו בתשובה שלמה לפניך” בשני מובנים: בתשובה קטנה זה בקשה שיקבל את התשובה, ובתשובה גדולה זה בקשה כפשוטה שהקדוש ברוך הוא יסייע בעשיית התשובה עצמה כי האדם אינו מצליח לייצר שינוי עצמי. הוא קורא את תיאור הגמרא על רבי אלעזר בן דורדיא שפונה להרים וגבעות, שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, כתיאור ספרותי של חיפוש “גורם מבחוץ” שיעשה את ההיפוך, עד למסקנה “אין הדבר תלוי אלא בי” ואז הבכי והשינוי. הוא מסיק שהגמרא מתארת חוסר אונים מול תשובה גדולה ואת הצורך במעורבות אלוקית שאינה מחליפה את האדם אלא מאפשרת את מה שאינו “מוגדר” בתוך הטבע הרגיל.
“בעל תשובה” של ימינו מול “בעל תשובה” של חז״ל
הטקסט מבדיל בין “חוזר בתשובה” במובן מודרני, שהוא שינוי השקפת עולם מחילוני לדתי, לבין “בעל תשובה” של חז״ל, שהוא אדם שלא שינה השקפה אלא סינכרן בין מה שהוא חושב למה שהוא עושה. הוא טוען שהמושג “לשוב” מתאים לשני כי הוא חוזר למקום שהיה שייך לו, בעוד הראשון “לא שב לשום מקום” אלא הולך לתפיסה אחרת. הוא מציין שיש מי שמוחק את ההבחנה מתוך הנחה שבפנים כל יהודי מאמין, והוא דוחה הנחה זו ואומר שמי שלא מאמין “באמת לא מאמין”.
סיפור “בן המלך והתרנגול הודו”: שניות תודעתית ושינוי מעשים
הטקסט מביא את סיפור בן המלך שהכריז על עצמו תרנגול הודו וירד מתחת לשולחן, ואת החכם שפושט בגדיו ויורד אליו ואז מוביל אותו בהדרגה ללבוש מכנסיים, חולצה, לשבת על כיסא ולאכול בסכין ומזלג. הוא שואל מצד אחד אם היה כאן ריפוי אמיתי כי בן המלך לכאורה עדיין תופס עצמו כתרנגול הודו, ומצד שני שואל כיצד הוא יכול לזהות שהחכם הוא “בן אדם” ובו בזמן לא לזהות זאת על עצמו. הוא מתרץ בשניות תודעתית שבה יש נקודה פנימית שמבינה את האמת אך מעטפות של הדחקה ותודעה בדויה נבנות כדי להצדיק רצונות, והחכם פועל “ביהביוריזם” שמחליף התנהגות עד שהתיאוריה הפיקטיבית מפסיקה לשרת את המעשה ומתפוגגת. הוא מציע שזהו פירוש “אחרי המעשים נמשכים הלבבות” כאשר “הלבבות היו כבר שם עוד קודם” והמעשים מפרקים את ההצדקות הבדויות.
“כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” והשלכה על כפיית גט
הטקסט משתמש במנגנון “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” להסביר כיצד שינוי התנהגות יכול לחשוף רצון פנימי אמיתי, למרות שגט מעושה פסול. הוא מסביר שמדובר ביהודי ירא שמיים שבגלל כעס בונה תמונת עולם פיקטיבית נגד בית הדין ומצדיק עיגון, וכאשר הכפייה שוברת את האפשרות להשיג את מטרת העיגון התיאוריה מתפוגגת והוא חוזר לנקודת הרצון הפנימית לקיים הלכה. הוא מציין נפקא מינה שלטענתו במי שאינו ירא שמיים הכפייה לא תעבוד, וטוען שכיום כפיית גט בבית דין רבני אינה אפשרית כאשר האיש אינו שומר מצוות, בעוד באדם שמקיים הלכה בדרך כלל חזקה שזו מעטפת הצדקה שנבנתה.
חולשת הרצון: דונלד דייווידסון והחזרת הקושי לתשובה
הטקסט מציג את בעיית “חולשת הרצון” דרך דוגמת דיאטה ועוגת קצפת ומביא ניסוח של דונלד דייווידסון שלפיו אין מצב שבו אדם “חושב שאיקס נכון ורוצה אותו” ובכל זאת עושה וואי, משום שמה שנעשה הוא מה שנרצה “אחרי כל השיקולים”. הוא טוען שהמוצא היחיד לומר שלא רציתי הוא אונס, ואז “לא צריך לעשות תשובה”, ולכן “אין דבר כזה רצון חלש” במובן שמצדיק הטלת אחריות. הוא מסיק שאם כך, הבעל תשובה של חז״ל אינו רק מסנכרן מעשים עם אמונות אלא נדרש לשנות רצונות וסדרי עדיפויות, וכך חוזר הקושי של שינוי עצמי יזום. הוא מסיים בכך שהקושי של חולשת הרצון הוא “בעיה קשה מאוד” ושניתן להתקדם ממנה לקראת תירוץ “בפעם הבאה”, בניגוד לניסוח הקודם.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בואו נתחיל. בפעם הקודמת דיברתי על שני מהלכים של תשובה. אחת קראתי לו התשובה הטכנית, הקטנה, לא יודע איך לקרוא לזה, והשנייה זה התשובה הגדולה המהותית. התשובה הטכנית זה מן מכניזם טכני שההלכה חידשה, שאם אדם עשה עבירה הוא יכול לעשות ארבעה שלבים על כל אחת מן העבירות שאותן הוא עבר וזה יימחל. אוקיי? אז הוא צריך עזיבת החטא, חרטה, קבלה להבא, וידוי, ולעשות כל דבר כזה על כל אחד מהחטאים שהוא עשה, זה מוחק לו את אותו חטא. התשובה הגדולה זה תיארתי את זה כאיזשהו סוג של היפוך נפשי, כשהבן אדם בעצם הכל מתחיל מהשאלה איך אני ממיין בני אדם. האם אני ממיין אותם לצדיקים בינוניים ורשעים כמיון של הרמב"ם דרך כמה עבירות מול כמה מצוות יש להם, ואז בעצם מדובר בספירה, כמין הנהלת חשבונות כזאת. אז כל הסיפור הזה מתנהל בצורה מאוד טכנית פורמלית, או שאני בודק מה בעצם הכיוון היסודי של האדם, כיוון חיובי, כיוון שלילי, או שהוא עדיין יושב על הגדר. ואז התשובה שיכולה לשנות את המצב הזה זה בעצם לשנות כיוון מכיוון מעורב או כיוון רע לכיוון חיובי. וזה מה שקראתי התשובה הגדולה. טענתי הייתה שהתשובה הגדולה לא דורשת את כל התנאים הטכניים שדורשת התשובה הקטנה, אין דבר כזה הלכות תשובה ביחס לתשובה הגדולה. כל הלכות תשובה, הלכות, פרטים, מה כן מה לא, הכל עוסק בתשובה הקטנה. תשובה גדולה אם עשית את זה עשית, אם אתה אדם אחר אז אתה אדם אחר, אז זה לא אין מה להתפלפל איתך בשאלה מתי עשית את זה ואם עשית את זה בסדר הנכון או בזמן הנכון לא בזמן הנכון, לכן כל מה שנקרא הלכות תשובה זה רק על התשובה הקטנה. הבאתי לזה שתי הדגמות, ראיות, אחד מהם זה מהגמרא בקידושין שאומרת את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור שחוששים לקידושיו, למרות שזה לכאורה זמן מאוד קצר, לא סביר שהוא עשה את כל המנגנון הטכני על כל העבירות שלו, ולכן כנראה יש לו דרך להפוך לצדיק גמור גם בלי זה, הספק בקידושין מה שדיברנו זה רק בשאלה אני לא יודע פשוט אם הוא עשה את זה, אבל על הצד שהוא עשה את זה אז הוא באמת צדיק גמור, וזה מה שכתוב שם בגמרא. הדוגמה הנוספת זה הגמרא בעבודה זרה שהגמרא שם מדברת על אלעזר בן דורדיא שגם כן בעצם ישב ובכה שמה עד שיצאה נשמתו ויצאה בת קול ואמרה אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא ורבי אמר יש קונה עולמו בשעה אחת. זאת אומרת גם שם בעצם העניין הוא המהירות, מהירות הכוונה תוך לא יודע מה זמן מסוים אבל לא משהו שבעצם מאפשר לך לעבור את כל הפרוצדורה הפורמלית על כל אחת מן העבירות שאותן עשית, בטח לא עבריין סדרתי כמו אלעזר בן דורדיא, ולכן שתי הדוגמאות האלה אני חמשב ממחישות או מראות שיש לנו ערוץ אחר לתשובה, לא הערוץ הטכני אלא הערוץ המהותי. ראינו במהר"ל שכנראה שאחראים לזה שני שמות שונים מרשימת מידותיו של הקדוש ברוך הוא, ה' ה' זה אני השם לפני שיחטא ואחרי שיחטא וישוב, זה התשובה הגדולה, וונקה שמופיע בסוף זה התשובה הקטנה, מנקה הוא לשבים ולא מנקה למי שאינו שבים, וראינו שם במהר"ל שאומר זה התשובה הקטנה זה על חלק מהעבירות והתשובה הגדולה זה על כל העבירות, ודיברתי על זה שתשובה מהותית לא באופן עקרוני לא יכולה להיעשות על חלק מהעבירות, ברגע שאתה באמת משנה כיוון אז הכיוון שלך הוא אחר, זה לא עוסק בעבירה מסוימת כזאת או עבירה אחרת, זה עוסק בך, וברגע שאתה השתנית אתה השתנית לגבי כל העבירות שאותן עשית, אתה פשוט מישהו אחר, מישהו שונה, אחר זה כבר הביטוי של הרמב"ם שזה אולי לוקח את זה קיצוני מדי, אתה מישהו שונה, ולכן במצב כזה זה באופן מהותי תשובה על כל העבירות, זה לא אותו דבר כמו לעשות את התשובה הקטנה על כל אחת מן העבירות עד שאני בסופו של דבר עובר על כולן, זה עדיין לא התשובה הגדולה, ההבדל הוא לא כמותי, כן זאת בעצם הטענה ולכן ונקה זה מנקה לשבים ולמי שאינו שבים הוא לא מנקה, על עבירות שאותן עשית הפרוצדורה התכפרת, עבירות שלא לא התכפרת. אמרתי בסוגריים שאני מציג פה תמונה דיכוטומית בין שתי טכניקות של תשובה, כשבעצם אפשר לשים אותם בשני צדדים של ציר רציף, כעוצמת החרטה או הקבלה להבא, כן כעומק השינוי, כך בעצם רוחב התשובה, רוחב העבירות שעליהם אתה שב, כאשר אם אתה עושה את זה טכני לגמרי, כשהחרטה היא בעצם חרטה טכנית, אתה לא באמת עובר איזשהו שינוי. אתה באמת מתחרט, או שאתה לא מתחרט באמת? אתה מבין שהיית לא בסדר, אתה מתחרט על זה, ואתה עובר הלאה. אתה עושה את זה על כל אחת מן העבירות, זה הקוטב הטכני. ככל שאתה מתחיל באמת לחפור קצת יותר ולראות עד כמה היית לא בסדר, כמה אתה צריך להשתנות ומחליט להשתנות וכולי, ככל שזה יותר ויותר עמוק אתה מתקרב על פני הציר הזה לכיוון של התשובה הגדולה. ולכן יכול להיות שזה אפילו זאת הדרך להגיע לתשובה הגדולה. אתה מתחיל מהתשובה הקטנה, קח לך עבירה מסוימת שעשית, תנסה להיכנס לראש מה קרה שם, למה, איך הגעתי למצב הזה, מה אני אמור לשנות כדי לא להיות עוד פעם במצב הזה. ולאט לאט ככל שתחפור יותר בעבירה המסוימת הזאת, אתה בעצם תרחיב את היריעה ואתה יכול אולי להגיע לאיזשהו היפוך אמיתי, היפוך רוחני אמיתי, ואז אתה כבר לא צריך להמשיך לשאר העבירות. זאת אומרת אז אתה אם הצלחת להגיע לשם, אז אתה אחר והסיפור נגמר.
[Speaker C] זה לפי שהתשובות אלה כלולות
[Speaker B] במצוות עשה?
[הרב מיכאל אברהם] אין מצוות עשה לפי הרמב"ם.
[Speaker B] הווידוי זאת המצווה. חובה. חובה. יש אבל חובה. חובה הלכתית אפילו לעשות תשובה. ושוב כן. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] ובמסגרת החובה הזאת. אני רוצה רגע להמשיך להיכנס קצת יותר לשני המנגנונים האלה, כי יש מאחוריהם כמה נקודות מאוד יסודיות. רבי אלחנן וסרמן, יש לו בקובץ מאמרים, יש לו מאמר על תשובה. ושם הוא פותח באמירה של המסילת ישרים, שנמצאת גם בעוד מקומות, שהתשובה זה איזשהו חסד מיוחד שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו. בעצם כן, המדרשים הידועים שמידת הדין אומרת חוטא מה עונשו, כן? ואז הקדוש ברוך הוא אומר יעשה תשובה ויתכפר. זאת אומרת איכשהו מן הדין זה לא היה אמור לעבוד. חטאת, זה מה שיש. אי אפשר לשכתב את ההיסטוריה. אז לכן מן הדין אין מקום לתשובה. לכן יש מדרשים שמדברים על זה שתשובה קדמה לעולם. באמת היא לא כפופה לכללים הרגילים שנוהגים בעולם שלנו. זו האמירה הזאת בעצם שהתשובה היא משהו שהוא לפנים משורת הדין, זה איזשהו חסד מיוחד. אז על זה שואל רבי אלחנן שם במאמר שלו מגמרא בקידושין. גמרא אחרת בקידושין שהיא אומרת שאם יש צדיק גמור שמרד באחרונה אז הוא איבד את זכויותיו. שואלת הגמרא ולייהוי כמחצה על מחצה? זאת אומרת למה איבד את זכויותיו? מה שהוא עושה מכאן ולהבא שיחטוף על זה, אבל את הזכויות שהוא עשה מגיע לו את הקרדיט שמגיע לו. למה הוא מאבד את…
[Speaker B] יש פסוק ביחזקאל, פסוק ביחזקאל פרק יח, וצדיק בשובו מצדקתו ועשה עוול כל צדקותיו לא יזכרו.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אז הוא איבד את זכויותיו, זה מה שכתוב פה. והשאלה למה. אז אומרת הגמרא בתוהה על הראשונות. זאת אומרת אם הוא מפסיק להיות צדיק וממשיך מכאן ואילך בדרך אחרת, זה באמת יהיה מחצה על מחצה. מה זה מחצה על מחצה? זאת אומרת הזכויות שלו יהיו זכויות, החובות שלו יהיו חובות וכל דבר לגופו. אם הוא תוהה על הראשונות, מתחרט על הדברים הטובים שהוא עשה, אז הוא מאבד גם אותם. אז לא נשארו לו דברים טובים, אז הוא רשע, רשע גמור כן. אז אומר רבי אלחנן ככה, אם המחיקה, זאת אומרת חרטה על מעשים שנעשו היא מן הדין לא יכולה למחוק אותם, זה רק לפנים משורת הדין שהקדוש ברוך הוא מקבל את התשובה שלנו. אז זה היה אמור לעבוד רק לכיוון של חזרה בתשובה, לא לכיוון של חזרה בשאלה. הקדוש ברוך הוא לא עושה לפנים משורת הדין כדי להרע, נכון? מטה כלפי חסד כתוב. ההטיה זה רק כלפי חסד, הדין זה לרע, זה הולך על פי שורת הדין. להיטיב, הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין. אז אם כשאני מתחרט על מעשה שאותו עשיתי, המעשה מן הדין לא נמחק, זה רק לפנים משורת הדין שהקדוש ברוך הוא מקבל את תשובתי, אז בכיוון ההפוך כשאני מתחרט על מעשה רע. מעשה טוב, סליחה, שעשיתי, זה היה אמור להשאיר את המעשה הזה ולא למחוק אותו, כי אין לפנים משורת הדין להרע. זאת בעצם השאלה שלו, הוא מספר שם שהוא שאל את זה את החפץ חיים, או התלמיד של החפץ חיים, הוא שאל את זה את החפץ חיים, והחפץ חיים אמר לו זאת תשובה מאהבה, זאת תשובה מיראה. כן, הרי תחשבו שלמה מקביל צדיק שמרד באחרונה, לתשובה מאהבה או לתשובה מיראה? אנטי-מקביל, כן, זאת אומרת, מה זה אנטי-מקביל? מי שמרד במה? צדיק שמרד, זה מקביל למי שחזר בתשובה מאהבה או מיראה? מרד כי הוא כבר לא רוצה יותר לעשות. מאהבה? נכון, זה לא מיראה. הרי בן אדם לא עוזב את המצוות שהוא עשה מיראה. אם הוא עוזב אותן, הוא פשוט לא רוצה את זה, באמת לא רוצה את זה. הוא מחליט על כיוון אחר בחיים. הוא לא רוצה את זה. ואז הוא לא שאומר אוי ואבוי איזה זוועה למה עשיתי את המעשים הטובים האלה, זה לא סביר, זה לא קורה בדרך כלל. אוקיי? לכן הצדיק שמרד באחרונה זה מקביל לתשובה, האנטי-מקביל לתשובה מאהבה. לכן הוא אומר, תשובה מאהבה היא מן הדין מוחקת את המעשים הקודמים. תשובה מיראה זה לפנים משורת הדין, ולכן הגמרא בקידושין לא קשה, כי היא מדברת על תשובה מאהבה. אוקיי? זאת אומרת על חרטה אמיתית, ושמה מעיקר הדין אתה מאבד את המעשים שלך. רמח"ל הולך בכיוון אחר קצת. הוא מדבר שם על, הוא רוצה לטעון שבכל, הוא מביא שם גם מהרמח"ל מדרך השם, שבכל מעשה מצווה או עבירה יש שני היבטים. יש את ההיבט של הציות או מרד נגד הציווי, ויש את הדבר הרע או הטוב שבמעשה עצמו שלכן הצטווינו. אוקיי? אז אם קיימתי מצווה של הקדוש ברוך הוא, כביכול, אז א', יש פה איזשהו תיקון חיובי, לכן זאת מצווה, וב', גם צייתתי לציווי של הקדוש ברוך הוא. שני דברים. אם אני עובר על ציווי של הקדוש ברוך הוא, אז א', המעשה עצמו הוא בעייתי, יש לו איזשהו נזק רוחני, לא יודע בדיוק מה, וב', גם מרדתי נגד הציווי. עכשיו הוא אומר, אם בן אדם מתחרט על מעשה שהוא עשה, אז המעשה שנעשה, נעשה. התיקון או הקלקול שבמעשה הזה הוא קיים. החרטה שלך לא אמורה לעשות שם שום דבר. אבל הממד הסובייקטיבי, היחס שלי למעשה, הוא נמחק אם אני משנה את היחס הזה. וזה שאני רציתי או אני מרדתי נגד הקדוש ברוך הוא ועכשיו אני חוזר בתשובה, אז את הממד של המרד שבזה, זה באמת נמחק מן הדין. הניקוי של הקלקול המטאפיזי, הרוחני שקרה שם, זה מן הדין לא נמחק, זה לפנים משורת הדין. ואז הוא רוצה לטעון שמה שלא נמחק זה תמיד אומרים החוטא עשה משהו, זה נעשה. אין השפעה. המעשה עצמו ותוצאותיו, אין מה לעשות. אבל הוא אומר, אבל יש עוד ממד בכל עבירה או מצווה. הממד הנוסף הוא השאלה הסובייקטיבית, הכוונה הפלילית בכיוון השלילי או הכוונה החיובית בכיוון החיובי, בעצם איך אני התייחסתי לעניין, האם אני מרדתי בקדוש ברוך הוא או אני צייתתי לקדוש ברוך הוא, זה כבר הממד של מה היחס שלי למה שקרה שמה. עכשיו פה, אם אני משנה את היחס שלי, אז הוא אומר אז זה נמחק גם את היחס שלי בעבר כי אני עכשיו בכלל לא שייך למה שקרה שם. זאת אומרת אני עכשיו משהו אחר. זה מן הדין. התיקון של המעשה זה לפנים משורת הדין. זה בעצם לא אמור לקרות אם אני מתחרט. זאת ההצעה שלו, לא כמו החפץ חיים, זאת ההצעה שלו. ואז הוא רוצה לטעון שהצדיק, שהרשע, לא הצדיק, שמרד ותוהה על הראשונות, אז הוא באמת איבד את הממד הסובייקטיבי, אבל המצוות שיש לו הן מצוות שמה שנעשה נעשה. והתשובה, מה שהחסד של לפנים משורת הדין, זה שלא רק שהעבריינות שלי נמחקת, אלא גם העבירות שלי נמחקות. גם במציאות עצמה. יש הוא מביא שמה, יש שם דיון מאוד מעניין על מי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. כן, הרי בן אדם, יש כמה דוגמאות בגמרא בנזיר, מי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אז בעצם הייתה לו מחשבה פלילית כשהוא אכל, אז הוא מרד נגד ציווי של הקדוש ברוך הוא. אבל בפועל הוא לא רק רשע. הוא גם שלומיאל, זאת אומרת הוא אפילו להיות עבריין לא יודע. אז הוא רוצה לאכול חזיר ואכל ואכל טלה. אז בפועל לא קרה פה כלום, אבל הממד הסובייקטיבי קיים. לעומת זאת מה המקרה ההפוך? השוגג. בשוגג אתה כן, מי שרצה לאכול טלה ואכל חזיר. אוקיי? אז בשוגג הממד הסובייקטיבי לא קיים, אין פה מרד נגד רצון השם, אבל יש פה את הממד האובייקטיבי ודנים שם בגמרא מה איך בדיוק למשקל את שני הדברים האלה, בפשטות בגמרא שם נראה שהתוצאה המעשית זאת העבירה והממד הסובייקטיבי הוא איזשהו סוג של תנאי. אבל אם הממד הסובייקטיבי מתקיים והעבירה בכלל לא נעשתה אין פה כלום בממד ההלכתי. לא בסדר רוחנית, לא יודע מה, אבל אין פה בממד ההלכתי לא קרה כלום. הרב מבריסק בסטנסילים על נזיר הוא רוצה לטעון שיש פה ממש עבירה. עברת עליו. מי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה עבר עליו של חזיר. רק הוא לא לוקה. כי בשביל ללקות צריך גם לקרות בפועל. והוא טוען שהוא עבר על לאו של חזיר. זאת אומרת זה מאוד מרחיק לכת בעיניי, לא סביר, לא סביר במקורות. מאוד סביר הגיונית.
[Speaker B] כי תבינו מה
[הרב מיכאל אברהם] ההבדל בין ניסיון לרצח לבין רצח? אם זה שעשה ניסיון לרצח הוא פחות רשע מהרוצח? הוא רק יותר אידיוט. פחות בר מזל או פחות מוצלח. אבל אין שום הבדל ברשעות ביניהם, שניהם רוצחים. במקרה אצלו הנוקר היה מקולקל. זה הכל. אז למה להעניש את זה פחות מזה? זאת אומרת מבחינת ההיגיון הוא לגמרי צודק. זאת אומרת שבעצם העבריינות במהותה זה רק ממד הכוונה. זה לא המעשה כשלעצמו, אם הוא קרה בלי כוונה זה לא מעניין. אם הוא קרה עם כוונה אז הכוונה היא שהופכת אותו לעבירה. ברור. לא, זה משהו אחר, כי שמה ההקשר שונה. לא, אני לא מדבר על זה. ההקשר שונה. אני מדבר ההקשר זה חלק מהמעשה. אני מדבר על הכוונה בממד הסובייקטיבי. אז כן. נכון. כי זה מן הדין. אבל הוא לא איבד את הזכויות שלו, הזכויות שלו מה שנעשה נעשה. אבל בתשובה אז מן הדין באמת אתה הממד הסובייקטיבי של העבריינות נמחק מן הדין. ושם יש גם חסד לפנים משורת הדין כי מה שנמחק זה גם התוצאות. אוקיי? זה אגב אני פעם דיברתי על זה ושאל אותי איזה יהודי, הוא לא מבין את השאלה של ר' אלחנן בכלל. איזה מין שאלה, תחשבו, זה אני תפסתי את הראש כשהוא שאל את זה. איך למדנים הם עקומים. הוא אומר לי אתה הולך למנהל הבנק, יש לך אלף שקל פלוס בחשבון. אתה אומר לו תשמע, יש לכם בנק נהדר, כן קאנטרי בנק. אז קח ת'אלף שקל, תן לא יודע תקנה משהו לטובת עובדי הבנק ותמסור להם את הערכתי. יפה מאוד, שכוייח, לוחצים ידיים, נפרדים כידידים. למחרת מגיע מישהו אחר יש לו מינוס אלף בבנק. אומר שמע, הבנק הזה מאוד מוצא חן בעיניי אני מוריש את המינוס אלף שקל שלי לעובדי הבנק, או אתם יודעים מה? לא, העובדי בנק הם על הפנים, אני נותן להם את המינוס אלף שקל שלי ותמסור להם את רגשי הערכתי הירודה. זה אנלוגי? ברור שאתה יכול לוותר על פלוס שיש לך אבל איפה אתה יכול לוותר על מינוס שיש לך? מישהו יכול לוותר על המינוס שלו? אתה יכול לוותר על פלוס, אתה לא יכול לוותר על מינוס. אז מה השאלה אם יש לי זכויות ואני מוותר עליהם אני חוזר בשאלה. איבדתי, יש לי פלוס בחשבון. אבל אם יש לי עבירות אני רשע עכשיו אני עושה תשובה אני מוותר על העבירות לטובת הקדוש ברוך הוא, או יפה אז כמו שמוותרים על הזכויות אפשר גם לוותר על העבירות. זאת הקושיא של ר' אלחנן, נכון? מה הקשר? ברור שאתה יכול לוותר על זכויות, אתה לא יכול לוותר על מינוס. אז איזה מין קושיא זאת. יש פה, בסדר, יש אפשר להסביר, יש להקשות בדוחק מה שנקרא. אפשר להסביר למה בכל זאת יש פה שאלה אבל זה סתם מעניין, אתם כנראה גם למדנים מדי, לא קפצתם כששאלתי את השאלה הזאת. אבל זה צריך לקפוץ, יש פה משהו שהוא טעון הסבר, השאלה הזאת היא שאלה מוזרה. טוב, לענייננו. מה?
[Speaker B] למה אתה אומר ככה? שמה?
[הרב מיכאל אברהם] שזה עבירה שהוא לא לא יתקיים?
[Speaker B] אתה לא יכול לוותר על המינוס שלך! בדיוק! לא, אז מה השאלה?
[הרב מיכאל אברהם] הוא שואל שאלה, למה אתה אומר לי שבתשובה יש חידוש, הרי צדיק שמרד באחרונה גם מאבד את זכויותיו. מה הקושיא? הוא כי על פלוס אפשר לוותר, למחול, ועל מינוס אי אפשר למחול. מה השאלה?
[Speaker B] זאת לא שאלה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, זאת שאלה על ר' אלחנן! ר' אלחנן שאל שאלה, שאל קושיא, איך אתה אומר לי שבעל תשובה זה לפנים משורת הדין, זה חייב להיות שורת הדין? למה? כי עובדה שזה פועל גם לצד החיובי. ויתור על הצד החיובי. איזה מין, זאת ראיה? על הצד החיובי זה לא יכול… לוותר על מינוס אתה לא יכול. לוותר על פלוס ברור שאתה יכול. לכן הגמרא בקידושין לא קשה. אבל אתה רוצה להגיד שבגלל זה גם לוותר על חובות שלי זה מן הדין? לא צריך לפנים משורת הדין בשביל להסביר את התשובה? איזה מין ראיה זאת? בכל אופן, מה שאני רוצה לנסח את זה בשפה שלי שהיא יותר קרובה למה שהחפץ חיים אמר. אני רוצה אבל לעשות את האבחנה הזאת, אני חושב שזה אותו דבר, שפה אחרת. במהות זאת תשובה מאהבה, תשובה גדולה. תשובה גדולה זה היפוך, אני בעצם מחליט להיות מישהו אחר. זה בערך פחות או יותר מה שנקרא תשובה מאהבה. לכן באמת בתשובה מאהבה זה מעיקר הדין. אם אתה השתנית אז השתנית, מה יש לי להתחשבן איתך על מה שהיה פעם? זה כבר מת, זה כבר לא קיים בעולם. אבל אם לא השתנית ואתה עושה תשובה טכנית, תשובה מיראה, לא באמת השתנית, הכיוון שלך הוא אותו כיוון, אתה מפחד. אז אתה עושה את התשובה הטכנית. אתה לא השתנית באמת. מבינים שזה בעצם די מקביל לאבחנה בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה. אז התשובה מיראה באמת לא יכולה מן הדין למחוק את מה שהיה ושם צריך את החסד, לפנים משורת הדין. אוקיי, זה נדמה לי המשמעות של מה שאומר החפץ חיים. אבל לפי זה באמת יוצא שבתשובה הגדולה אין שום חסד, זה מן הדין מגיע לי. אם הקדוש ברוך הוא לא ימחול לי אני תובע אותו לדין תורה. אם אני השתניתי מה אתה מתחשבן איתי על משהו שכבר לא קיים בעולם? בתשובה מיראה או בתשובה קטנה אתה יכול להגיד אני מתחשבן איתך, כי אתה לא באמת השתנית, אתה עוד סוחב על גבך את כל המטען שצברת. אוקיי, אז בוא נראה אם עשית את זה לפי הכללים טוב, ואם לא אז לא. אתה בוחר בדרך טכנית, אז תעבוד בצורה טכנית. אבל בתשובה הגדולה שמה זה לא חסד, שמה זה מגיע לי מן הדין. נגיד אם הרגתי
[Speaker B] מישהו, אז כשהשתניתי זה לא זה…
[הרב מיכאל אברהם] למה? לא אני הרגתי אותו, מישהו אחר, זה כבר לא קיים בעולם מי שהרג אותו. אינני אותו אדם כמו שהרמב"ם כותב. מה אתה רוצה ממני? נגיד אל תסתכל על זה ברמה המשפטית כמו בית דין, כי ברמה המשפטית אתה יכול להגיד כיוון שהוא רצח אנחנו רוצים להרתיע אחרים, יש לנו איזה שהם שיקולים חברתיים. בוא נדבר על בן אדם ספציפי שאני דן אינדיבידואל וזהו, בלי השלכות חברתיות. בסדר? עכשיו אני אומר אם היה בא אינדיבידואל שעשה לי איזה שהוא סוג של עוול, והייתי יודע שבליבו פנימה הוא באמת פשוט אחר לגמרי, הוא השתנה, הוא מתחרט על זה לחלוטין, הוא פשוט לא שם בכלל, ברור שהייתי סולח לו. לא צריך בשביל זה להיות איזה בעל חסד מיוחד. להיפך, אם אתה לא סולח לו אז משהו בעייתי אצלך. נכון? זה הייתי מצפה מכל אחד. אנחנו לא תמיד יודעים אם התשובה אמיתית, אין לנו דרך לדעת מה בליבו של אדם. אבל בהנחה שהיינו יודעים והקדוש ברוך הוא יודע. בהנחה שהיינו יודעים, אז כן, מה זאת אומרת? מה אתה רוצה ממנו? אין, זה כבר לא בעולם מה שקרה שם.
[Speaker B] רגע, וגם על התשובה המהותית לא חלים מה שאנחנו קוראים, מה שהרמב"ם אומר, תשובה ומעשים טובים תולים וזה, מיתה וזה, רק הכל?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא,
[Speaker B] שום
[הרב מיכאל אברהם] כללים, לדעתי שום כללים לא חלים שם. שום כללים לא חלים שם.
[Speaker B] שום דבר.
[הרב מיכאל אברהם] כאילו על המקום מתכפר? כן, כן, על המקום, בהנחה שבאמת עבר את השינוי הזה. עכשיו יש בדרך כלל בכל המקומות האלה שרואים שתשובה היא לפנים משורת הדין, כמו המדרש הזה שאמרתי, חוטא, שאלו לחכמה חוטא מה עונשו וכולי, לא נראה שעושים שם חלוקות בין סוגי תשובה. תשובה זה מין משהו, מעשה נעשה בעולם הרי תמיד דהא מעשה, הרי מעשה נעשה בעולם, אז מה, איך אפשר למחוק אותו מהעולם? זה נראה שהאמירה פה היא אמירה שלא מחלקת בין סוגי תשובה שונים. יש גם בשערי תשובה בתחילת הספר, הוא מביא שם איזה משל, אתם יודעים מה, השר בית הסוהר והמחתרת, שהאסירים בבית הסוהר חתרו שם, חפרו מנהרה וברחו, אחד נשאר שם. נכנס שר בית הסוהר אומר לו תראה מנהרה חתורה לפניך ולא יצאת? אומר יש לכם תהליך של תשובה שעשו לכם לפנים משורת הדין, הקדוש ברוך הוא פתח לכם דרך לעשות תשובה ואתם לא משתמשים בה? זאת אומרת כאילו באים אליכם באיזה שהוא סוג של טענה, זאת אומרת שם רואים שבאמת. יש איזה שהוא סוג של חסד מיוחד של הקדוש ברוך הוא על זה שהוא חתר לנו את המחתרת הזאת בכלל. אז זה שיש לנו בכלל את האופציה לעשות לעשות תשובה. ואני רוצה לטעון עכשיו את הטענה הבאה. בואו נסתכל רגע. רמב"ם בפרק ב' הלכה א' מהלכות תשובה, כן זה הרמב"ם שהזכרתי קודם אינני אותו אדם, רגע. פרק ב' פרק ב' הלכה א', איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. שימו לב, הוא שואל איזו היא תשובה גמורה? אני טוען שהוא מדבר על התשובה הגדולה, תשובה גמורה. ומה זה? שהוא עושה את זה לא מיראה, התשובה מאהבה, ולא מכשלון כוח, אלא אמיתית בגלל שהוא השתנה. כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עימה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו ובמדינה שעבר בה, כן הכל מתקיים, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך. ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. זה התשובה הקטנה. בסדר? ואפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלים, שנאמר עד אשר לא תחשך השמש וכולי. הלכה ב', ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו, ויתנחם על שעבר, שנאמר אחרי שובי ניחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. הדבר הזה אני רוצה לטעון הוא לא תנאי בחרטה של התשובה הטכנית. אף אחד מאיתנו לא נמצא שם. אי אפשר לעשות תשובה אם זה באמת היה ההגדרה של מה נקראת חרטה, כי חרטה זה אחד מארבעת השלבים של התשובה הטכנית. זה הגדרה של התשובה הגדולה. כל הפרק הזה מדבר על תשובה גדולה. הוא אומר מתי שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, הכוונה השתנה. איך ר' אלעזר בן דורדיא הגיע למצב הזה?
[Speaker B] הוא עמד בפתח של הבית של הזונה, לא? כן כן.
[הרב מיכאל אברהם] תשאלו אותו, מה אתם שואלים אותי?
[Speaker B] נכון והוא בכה וזה, נכון והוא השתנה, והוא השתנה, זהו. לא, אבל לא אמרת, אתה לא יכול להגיד עליו שאם
[הרב מיכאל אברהם] היה עומד ומגיע למצב הזה… למה אני לא יכול להגיד עליו?
[Speaker B] בטח שאני יכול להגיד עליו, אני גם אומר, לא רק שאני יכול להגיד.
[הרב מיכאל אברהם] מה הבעיה? לא הבנתי, איזה מן קושיה זאת? שאם אתה צריך להוכיח את זה…
[Speaker B] אני לא צריך להוכיח כלום! הקדוש ברוך הוא ראה את רבי אלעזר בן דורדיא ואמר שהוא בעל תשובה גמור. אז הקדוש ברוך הוא זה מה שהוא טען, זה הכל. מיגלאי קמי שמיא וכולי. כן.
[הרב מיכאל אברהם] הנה, אפשר בידו לעשותו. נכון. לא, מה זה דורדיא היה יכול לעשות? לא מבין, לא מבין דורדיא מה אתה מדבר עליו באמת. אפשר… אני לא צריך להוכיח כלום, אני לא שופט את רבי אלעזר בן דורדיא. אם אני הייתי צריך להוכיח אותו האינדיקציה זה ניסוי מחשבתי. אם הוא היה עומד באותה סיטואציה וכולי במצבו העכשווי הוא היה עובר את העבירה? זה השאלה. הקדוש ברוך הוא ראה שלא, זה הכל. אז הוא בעל תשובה גמור. מה, הקדוש ברוך הוא צריך לקחת אותו עכשיו לכל המקומות שהוא היה ולבדוק אם הוא עובר? אני לא יודע מה בליבו, אז אומרים לי מה האינדיקציה?
[Speaker B] שבא באותה עבירה.
[הרב מיכאל אברהם] בקיצור, בסדר, אוקיי, תחשוב אם אתה… לא צריך שום ניסוי בפועל. יש איזה שפת אמת מאוד מחודש וגם החידוש הזה נמצא במחלוקת. מה שאתה אומר בטוח לא נכון. השפת אמת רוצה לטעון שמותר לחזור למקומות כאלה רק בשביל לבדוק שאתה באמת בעל תשובה אמיתי, כי בדרך כלל אסור לך להיכנס למקום שאתה מכשיל את עצמך. אוקיי? אף אחד לא אומר שאתה חייב לעשות את זה, זה הזוי. זה אינדיקציה, זה ניסוי מחשבתי. איך אני יודע שאני בעל תשובה גמור? אם במצב הזה הייתי עומד באותה סיטואציה, זה הסימן. אז לא ולא הייתי עובר, זה המשמעות של בעל תשובה אמיתי. אבל כשהקדוש ברוך הוא בודק אם אני בעל תשובה אמיתי או לא, הוא לא צריך לעשות לי ניסויים, הוא בודק ורואה אם אני בעל תשובה אמיתי או לא, והוא בדק את רבי אלעזר בן דורדיא, לא אני. אז אחרי זה הלכה ג', לא משנה, הלכה ד' מדרכי התשובה להיות עכשיו צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו שגלות. אתם מבינים שזה לא התשובה הטכנית על עבירה אחת, חרטה, קבלה, וידוי וכולי. ברור שלא. הוא מדבר פה על אדם שעשה תשובה גמורה והאדם הזה מכריז על עצמו אינני אותו אדם שהייתי שם. עכשיו פה זאת נקודה חשובה. אני רוצה להיכנס קצת יותר לסיטואציה הזאת של התשובה הגדולה. בואו תראו. נגיד שהבן אדם צריך, עשה, הוא בכיוון השלילי או המעורב, והוא רוצה לעשות עכשיו שינוי. יש בעיה לוגית פילוסופית בעשיית שינוי כזה. למה? בואו תנסו רגע נגיד, אתם יודעים, פיזיקאים שרוצים לדבר לטפל בחמור להבין איך חמור עובד מתחילים מחמור נקודתי. מתחילים מחמור נקודתי ואז מוסיפים לו כל מיני דברים. עכשיו אני אקח בעל תשובה נקודתי או בן אדם נקודתי. מה זאת אומרת? בן אדם שיש לו מערכת ערכים שכוללת ערך אחד בלבד. טוי מודל כזה, זאת אומרת מודל צעצוע, אוקיי? רק כדי להמחיש את העניין. נגיד שאני בן אדם שעובד את השם מיראה, מקסימום שכר מינימום עונש. זה המוטו היחידי שלי בחיים. בסדר? כזה אני. אני מקפיד קלה כבחמורה, אין סעיף במשנה ברורה שפספסתי. הכל. כי אני רוצה מקסימום שכר מינימום עונש. אוקיי? כזה אני. האם מישהו יכול לשכנע אותי להתחיל לעבוד לשמה? לשמה? כן. אם
[Speaker B] לא ישתנה מערכת הערכים.
[הרב מיכאל אברהם] אני עכשיו, זה הנתון, אני האדם הזה. עכשיו אתה רוצה לנסות לשכנע אותי לעבוד לשמה. איך היית עושה את זה? אין דרך, נכון? אין דרך לעשות את זה. כי כשאתה מנסה לשכנע אותי, אז אתה צריך לדבר איתי לשיטתי, נכון? לכל היותר אתה יכול להגיד לי שאם אני אעבוד לשמה אני אקבל יותר שכר, כי זה הדבר היחידי שמניע אותי, אני רוצה מקסימום שכר מינימום עונש. זה מזכיר לי את אדם הכהן אתם יודעים, שהוא רצה לעשות תשובה על ערש דווי כדי להפריך את מאמר חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה. זאת אומרת יש דברים שאותם אי אפשר לעשות. זאת אומרת אתה לשיטתך אתה כלוא בתוך שיטתך. אתה לא יכול לעשות את זה, נכון? אז אם אתה רוצה לשנות את הערך הבסיסי שלי אין דרך לעשות את זה. אתה לא יכול לשכנע אותי לעשות את הדבר הזה. עכשיו ברור שהדבר הזה הוא לא נכון רק למצב לחמור הנקודתי, כן? רק לאדם שיש לו ערך בודד. גם אדם שיש לו עשרה ערכים בעולמו או אלף ערכים בעולמו זה לא משנה ברמה העקרונית. אלף הערכים האלה זה מה שיש לו. עכשיו אתה רוצה שהוא ישנה את התנהלותו. איך אתה מתחיל לדבר עם אחד כזה? אתם יודעים זה כמו עם האבן שאלוקים לא יכול להרים. אתם מכירים את התעלול הסופיסטי הזה? הכשל בפרדוקס הזה או לכאורה פרדוקס הזה הוא שאתה מדבר איתי לשיטתי ולא לשיטתי. אם אני מאמין באלוקים כישות כל יכולה, בסדר? עכשיו אתה בא ואתה מנסה לתקוף את הטענה הזאת. אתה רוצה להראות לי שלא יכול להיות שהוא כל יכול. בעצם תוקפת מושג הכל יכול, זה בכלל לא קשור לאלוקים. אבל אתה רוצה להוכיח לי שהוא לא כל יכול. מה אתה אומר לי? האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?
[Speaker B] אם הוא לא יכול להרים אותה, אם הוא יכול לברוא אבן והוא לא יכול להרים אותה אז הוא לא כל יכול, יש אבן שהוא לא יכול להרים. אם הוא לא יכול לברוא אותה שוב פעם הוא לא כל יכול. אז מה נפשך הוא לא כל יכול? מה שהיה להוכיח. איפה הטעות?
[הרב מיכאל אברהם] סתירה לוגית. התשובה היא לא, הוא לא יכול להרים אבן שהוא לא יכול להרים והוא עדיין כל יכול כי זה סתירה לוגית. אתה לא יכול להגיד שתיים ועוד שתיים הם חמש. שנייה. אתה מתכוון כנראה למשהו שעוד רגע. בסדר, בואו, בואו נעצור רגע, זה רק דוגמה.
[Speaker B] זה פשוט לא מתחבר.
[הרב מיכאל אברהם] זהו. זאת אומרת הנקודה היא כזאת. אתה מדבר איתי, אתה צריך לדבר איתי בשיטתי, לא לשיטתך. עכשיו, אם שיטתי שהקדוש ברוך הוא כול יכול, אז אבן שהכול יכול לא יכול להרים זה אוסף מילים חסר מובן. זה כמו לשאול אותי אם הקדוש ברוך הוא יכול לעשות משולש עגול. הוא יכול? לא. לא שהוא לא יכול, זה לא שייך, השאלה לא מוגדרת. תסביר לי את המושגים שמעורבים בשאלה הזאת, אני אשמח לנסות לענות עליה. אבל אני לא מבין מה אתה שואל, מה זה משולש עגול? התשובה היא לא כן ולא לא, התשובה היא שמה שאמרת הוא נונסנס. עכשיו, אם הקדוש ברוך הוא כול יכול, לשאול אותי אם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים זה נונסנס לשיטתי. אתה מניח שהוא לא כול יכול, אז זה מוגדר היטב לשיטתך. אבל כשאתה שואל אותי אתה צריך לשאול אותי לשיטתי, ולשיטתי שהוא כול יכול, מה פירוש אבן שהכול יכול לא יכול להרים? זה כמו משולש עגול, זה סתם אוסף מילים חסר פשר. אז אני מביא את זה כדוגמה לזה שכשאתה תוקף מישהו, אתה צריך לתקוף אותו לשיטתו, לא לשיטתך. אבל לשיטתו אתה לא יכול לתקוף אותו אלא אם כן יש לו סתירה פנימית. אתה יכול לחשוף בפניו את העובדה שיש לו איזושהי סתירה פנימית במשנתו, אבל אתה לא יכול לבוא בטיעונים לאדם על בסיס הנחות שלך. אתה צריך, אם אתה רוצה לשכנע אותו, אתה צריך לבוא על בסיס ההנחות שלו. ומאיפה אנחנו יודעים שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? מכירים את זה? כתוב וילך אברהם, שם שם, ויהודי כמוהו לא הלך בלי כובע הרי. אז אם אברהם הלך עם כובע, אז אנחנו שהולכים בדרכיו גם צריכים ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. מה רע בטיעון הזה? כלום. טיעון תקף, הכול בסדר, טיעון מצוין.
[Speaker B] אלא מאי?
[הרב מיכאל אברהם] הוא מניח את המבוקש. מה זאת אומרת? המסקנה שאותה אתה רוצה להוכיח בעצם משמשת בתור אחת מההנחות של הטיעון. יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע, מה בעצם הסאבטקסט? שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, נכון? זאת אומרת את אותה מסקנה שאתה רוצה להוכיח שמת בתוך ההנחות. אוקיי, אבל הנחת המבוקש היא לא כשל. כל טיעון תקף מניח את המבוקש.
[Speaker C] יש סיפור חסידות אחד, או משהו יותר פופולרי, שפעם מישהו נכנס לבית המדרש של אביי ורבא ואז פתאום הוא נכנס ורואה שאין שם אף אחד, אומר מי זה היה, אברהם אבינו?
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. דוד שלי אומר שאביי ורבא למדו ביידיש. אביי ורבא למדו ביידיש, הרי באו ללמוד. טוב, זה אנכרוניזם חסידי. מה? לא שומע. מה? ככה זה, הם לא מאמינים בזה באמת, זה מין אתוס כזה. טוב, בכל אופן הטענה היא שמה הבעיה בטיעון שמניח את המבוקש? הבעיה בטיעון שמניח את המבוקש שהוא לא מועיל, לא שיש איתו… הוא לא כשל, הוא פשוט לא מועיל. למה? כי כשאני רוצה לשכנע מישהו ללכת עם כובע, אז ההנחה היא, נקודת המוצא היא שהוא חושב שיהודי לא צריך ללכת עם כובע ואני חושב שכן. עכשיו כשאני בונה טיעון שאמור לשכנע אותו בזה שהוא טועה, ולשכנע אותו שיהודי צריך ללכת עם כובע, אם הטיעון הזה אחת מההנחות שעליהן הוא מבוסס זו ההנחה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, שזו ההנחה שעליה הוויכוח שלנו, אז אתה בהגדרה לא תצליח לשכנע אותו. אז בשביל מה אתה מעלה את הטיעון? אתה מעלה טיעון שמבוסס על ההנחות שלך, לא על ההנחות שלו. היית רוצה לשכנע אותו, אתה צריך להתבסס על ההנחות שלו, לא שלך. זה הבעיה בטיעון שמניח את המבוקש. הטיעון עצמו הוא טיעון תקף, הטיעון הוא בסדר גמור. כל הבעיה היא שהוא מניח את המבוקש, זה שהוא יוצא מההנחות שלי ולא מההנחות שלו, לכן זה פשוט טיעון לא יעיל. לא שהוא טיעון שיש איתו איזו בעיה לוגית. כל טיעון תקף מניח את המבוקש, לכן הוא תקף. טיעון לוגי תקף תמיד מניח את המבוקש. אז בקיצור מה שאני רוצה לומר זה כשאתה פונה לבן אדם ומנסה לשכנע אותו, אתה צריך לצאת מנקודת המוצא שלו. לשכנע אותו לשיטתו, לשיטתך אני צריך להראות לך שהמסקנה מתחייבת וכך וכך, לא לשיטתי. זה לא עוזר לבנות טיעון לשיטתי. זה חלק מהבעיה אגב של הלמדנות, אבל זו בעיה מובנית. כשאתה מסביר את הרמב"ם לשיטתו ואת הרשב"א לשיטתו. עכשיו קושיה שהרמב"ם יקשה על הרשב"א או הפוך, לא משנה, אתה תיישב את הרשב"א בזה שיש לו איזו הנחה שונה מהרמב"ם. אבל אם זה ככה אז הרמב"ם תוקף אותו על בסיס הנחה שהיא לא הנחה שלו אלא הנחה של הרמב"ם. אז בקיצור הלמדנות הופכת את כל ה… את כל לימוד העיון לדו-שיח של חרשים. שכל אחד מדבר לשיטתו, והוא דיבר לשיטתו וכולם צודקים, כולם מתיישבים עם כל המקורות והכל נהדר, אבל הדיבורים ביניהם חסרי טעם. שלא ידברו ביניהם, כל אחד שיכתוב לעצמו ספר ויהנו כל אחד איש בדרכו. טוב, אז זה לענייננו, בקיצור כשאתה רוצה לשכנע מישהו אתה צריך לפנות אליו מנקודת המוצא שלו. אלא מה? שמנקודת המוצא שלו גם הוא יוצא. אתה רוצה שהוא ישתנה, אתה רוצה שהוא ישתנה במסקנה בלי לשנות את נקודת המוצא שלו? אבל זאת המסקנה שמתבקשת מנקודת המוצא העכשווית שלו. אז מה פירוש לדרוש מבן אדם להשתנות, לעשות תשובה? או אתם יודעים אפילו לא לדרוש, אדם דורש את זה מעצמו. לא מדבר עכשיו מולו אלא הוא עכשיו מחליט עכשיו אני רוצה לעשות תשובה. מה פירוש אני רוצה לעשות תשובה? רוצה לעשות תשובה פירוש הדבר שמה? שאני אשנה את נקודת המוצא שלי? מה פירוש אני אשנה את נקודת המוצא שלי? מי זה המשנה ומי זה המשתנה? אני זה אוסף נקודות המוצא שיש לי עכשיו. עכשיו אני בא ומשנה את נקודות המוצא שלי. נגיד אני עובד לא לשמה כמו שאמרתי קודם. עכשיו אני מחליט לעשות תשובה ולהתחיל לעבוד לשמה. עכשיו, אם השתניתי, זה יכול לקרות. בן אדם משנה לפעמים את דעותיו, כמו שאמר משה דיין, רק חמורים לא משנים את דעתם. אבל אם זה קורה לך ששינית את דעתך, שינית את דעתך, אין בעיה. אבל בתשובה אתה נדרש לשנות את דעתך. אתה אמור לבוא באופן יזום ולשנות את דעתך. אבל זה אבסורד, הרי אם זאת דעתך, אז איך באופן יזום אתה תבוא לשנות? אם זה כבר יזום, אז זה אומר שדעתך כבר השתנתה, כי אתה החלטת הרי לשנות את דעתך, זאת אומרת אתה כבר מאמין שהדעה החדשה היא הנכונה. אז זה כבר השתנה. תהליך יזום של תשובה שנדרש מבן אדם לעשות תשובה זה תהליך שהוא לכאורה אבסורדי. לא מוגדר.
[Speaker C] השאלה היא אם אדם משנה דעתו. אדם שהיה במציאות כלשהי ועבר עבירה, הוא לא משנה את דעתו אם העבירה היא טובה או לא, הוא פשוט מחליט לא לעשות יותר.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא שינה דעה. אוקיי, לזה אני מגיע עוד מעט. בסדר, עוד רגע. אבל לפני שאני מגיע לזה,
[Speaker B] הרי זה דבר פשוט שיש שינוי דעה. נכון, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, לא. יש שינוי דעה, אין שינוי דעה יזום. בן אדם יכול לשנות את דעתו אם הוא הגיע למסקנה שהוא טעה, אין בעיה. אבל אתה דורש מהבן אדם בעשרת ימי תשובה תעשה… מה זאת אומרת תעשה תשובה? אם אני חושב את הדרך החדשה אז כבר עשיתי תשובה, ואם אני לא חושב אותה אז מה, לגרום לעצמי לחשוב את מה שאני לא חושב? מי זה שאמור לגרום לזה? מי שאמור לגרום לזה הוא מישהו שלא חושב שזה נכון, אז מי זה המשנה ומי זה המשתנה פה? יש פה איזה בעיה לוגית. הבעיה היא בשינוי יזום, לא שינויים יכולים לקרות, אבל איך יכול להיות שאדם נתבע לעשות שינוי יזום? אוקיי. עכשיו, אני לפני שאני מגיע לשאלה שלך שנקראת חולשת הרצון בפילוסופיה, אני רוצה רגע להעיר פה עוד איזושהי הערה. מה בעצם המוקד של הבעיה פה בנושא הזה? או אולי לפני כן. דיברתי על שני סוגי התשובה. התשובה הטכנית ברור לנו מהו החסד המיוחד שיש בה, זה שהיא מתקבלת. כי לא באמת השתנית, עשית איזושהי פרוצדורה והקדוש ברוך הוא מוכן למחול לך. אז זה ברור, לפנים משורת הדין, שהתשובה מתקבלת. הטענה שלי היא שבתשובה הגדולה הלפנים משורת הדין זה שבכלל אפשר לעשות אותה, לא שהיא מתקבלת. אם היא מתקבלת זה דין, זה מן הדין, זה לא לפנים משורת הדין. אבל על פניו, על פי ההסתכלות הפשוטה זה פשוט משהו שלא מוגדר, אי אפשר לעשות אותו. ולכן בעצם יש פה איזשהו סוג של חסד מיוחד בעצם זה שמאפשרים לנו בכלל, תיכף אני עוד אנסה לפרט קצת יותר, בעצם זה שבכלל אפשר לעשות דבר כזה. זאת אומרת החסד הוא שבכלל חתרו לנו את המחתרת הזאת, לא בזה שאם יצאנו אז מקבלים אותנו. זה בתשובה הקטנה, ששמה אין בעיה עקרונית לעשות אותה. אם עשיתי אותה לא מגיע לי שיקבלו אותי, אבל לפנים משורת הדין מקבלים אותי. אבל בתשובה הגדולה, אם עשיתי אותה, אז זה שורת הדין שיקבלו אותי. אבל עצם זה שבכלל אפשר לעשות אותה, פה יש משהו שהוא נגד הכללים, הוא לא הגיוני. עכשיו, מה שורש העניין? מה שורש הבעיה פה? הבעיה פה שנדרש ממני לשנות את עצמי, שזה מין משפט שאנחנו נורא רגילים אליו, אבל… זה משפט מאוד בעייתי. מה זאת אומרת אני אשנה את עצמי? אם אני כבר חושב נגיד ממערכת איקס, מערכת מחשבתית איקס למערכת מחשבתית וואי. אם אני כבר חושב שוואי נכון, אז כבר השתניתי. אבל אם אני חושב שאיקס נכון, אז למה שאני עכשיו אבוא באופן יזום ואחליף את מה שאני חושב שהוא נכון, ועכשיו אחשוב שוואי הוא נכון? מה פתאום? אני המשנה חושב גם כן שאיקס נכון, אני לא רק המשתנה, אני גם המשנה. אז למה שאני שחושב שאיקס נכון, אעשה איזושהי פעולה שתחליף את מה שאני חושב לזה שאני אחשוב וואי? הרי אני באמת חושב שאיקס. טוב פה יש איזושהי בעיה, שאולי פעם חשבתי על הניסוח ושאלת על פעם קודמת על אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך, עד איפה שאני אגיע, הנה עכשיו אני מגיע. אחת מהנקודות שאנחנו מניחים כשאני מצייר את הקושי כאן, זה שבעצם אני עומד עם עצמי והשאלה היא איך, כן, איך אדם מתיר עצמו מבית האסורים. איך אני מושך את עצמי כמו הברון מינכהאוזן בציצית ראשי ומוציא את עצמי מהבור. אבל אפשר היה אולי להגיד שבאמת מישהו מבחוץ עושה לי את זה, הקדוש ברוך הוא. אבל גם זה לא עובד. למה?
[Speaker D] כי אם הוא עשה את זה, קיבלתי מידע חדש ועברתי מאיקס לוואי. אז הוא עבר.
[הרב מיכאל אברהם] אני מדבר על מעבר יזום. אני לא מדבר על עצם העובדה שהוא השתנה. זה יכול להשתנות למשל כתוצאה ממידע, אין בעיה. אבל אז הוא השתנה. אני מדבר על פעולה יזומה של לעבור מאמונות איקס לערכים איקס לערכים וואי.
[Speaker B] לא,
[הרב מיכאל אברהם] אם יש לך מידע חדש אז עברת כבר. מה אתה צריך?
[Speaker B] עברת למערכת וואי, עכשיו אתה חושב וואי.
[הרב מיכאל אברהם] ומה עם בסיס המידע החדש? הוא עבר לוואי, אז מה זה נקרא שאתה נדרש לעשות תשובה? לא נדרש לעשות תשובה, פשוט עשית. הגיע לך מידע חדש ועכשיו אתה חושב וואי במקום שקודם חשבת איקס, עכשיו אתה חושב וואי. זה לא פעולה של תשובה. פעולה של תשובה זה אני כרגע נמצא במצב נתון, אני חושב איקס, נדרש ממני עכשיו לעשות פעולה לעבור לוואי. לא שזה קורה לי כי היה לי מידע חדש או כל סיבה אחרת. אמרתי, שינוי עמדות או ערכים יכול לקרות. הבעיה היא בשינוי יזום של ערכים או של עמדות. זה אני לא רואה איך הדבר הזה קורה. עכשיו אני אומר, לכאורה יש פה איזשהו טיעון של ממה נפשך. למה? כי אם אני עושה את זה על עצמי זה בלתי אפשרי כמו שאמרתי קודם. אם הקדוש ברוך הוא עושה את זה, אז זה כן אפשרי, הוא יכול כמו שהוא ברא אותי הוא יכול גם לשנות אותי. אבל אז זה חסר ערך. הרי אני נדרש לעשות תשובה, אם הוא עושה עליי את התשובה אז הוא עשה תשובה, לא אני. מה זה גם לא יכול להיות ההסבר לדרישה לעשות תשובה. אז אתם רואים שבעצם הקושי הזה יושב על איזושהי הסתכלות דיכוטומית שאומרת או שאני עושה את זה על עצמי ואז זה לא אפשרי, או שהקדוש ברוך הוא עושה את זה עליי ואז זה חסר ערך. אבל השאלה אם באמת אפשר בצורה כל כך חדה להסתכל על שתי האופציות האלה כאופציות מובחנות. יכול להיות שהפעולה שלי לא לגמרי מנותקת ממעורבות של הקדוש ברוך הוא. גם הוא מעורב בדברים מסוימים שאני עושה. זאת פעולה שהיא לא פנימית לגמרי ולא חיצונית לגמרי אלא הוא עוזר לי לעשות משהו על עצמי. או מן משהו כזה. עכשיו אין לי הסבר פוזיטיבי, אני זה הכל ניסוח נגטיבי. אני רק רוצה לטעון שהקושי הזה, אני בהמשך אציע משהו קצת אחר, שהקושי הזה נובע מההסתכלות הדיכוטומית הזאת שאו שאני עושה את זה או שהקדוש ברוך הוא עושה את זה. אם אני מוותר על הדיכוטומיה, אז יכול להיות שהקושי הזה יכול להיעלם. ואני אומר את זה כמובן בדרך השלילה, אני לא מסביר איך הוא נעלם כי אני לא יודע להסביר את זה. אני רק אומר אבל שהקושי כמו שניסחתי אותו יושב על איזושהי הבחנה מאוד חדה בין כשאני עושה את הפעולה לבין כשהקדוש ברוך הוא עושה את הפעולה. ואם אני מבין שאיכשהו ביכולת שלי לבחור נסמכת או לבחור לעשות תשובה, לעשות החלטות, להתחרט, כל הדברים שדיברנו קודם, נסמכת על איזושהי מעורבות של הקדוש ברוך הוא בתוך העניין הזה, כי על פי הטבע הרגיל דברים כאלה לא יכולים לקרות, אז אולי יש פה באמת שבירה של הדיכוטומיה הזאת. כי זה לא או הוא או אני, אלא זה איזשהו כוח שלי ששאוב ממנו. עכשיו איך בדיוק החלוקה אני לא יודע להגיד כי כשתנסו להיכנס ולהגדיר הגדרות, אני חושב שלא תצליחו לצאת מזה עם הגדרה שפותרת את הבעיה, כי אנחנו תמיד או שנשאב לזה שאני עשיתי את זה או שהוא עשה את זה. אני לא יודע חוץ מאשר להגיד ששניהם ביחד, אבל זה סתם אמירה כללית. אבל אני כן חושב שהקושי בהחלט יושב בין היתר על ההנחה הזאת, שזה או אני או הוא, ואם ההנחה הזאת לא מדויקת, יכול להיות שיש פה משהו קצת שונה. מה זה אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך? אז החזירנו בתשובה שלמה לפניך יכול להתפרש קבל את תשובתנו, תחזיר אותנו אליך אחרי שעשינו תשובה, זאת אומרת תקבל את התשובה שאותה עשינו. זה נכון לתשובה הקטנה. התשובה הקטנה זה חסד מיוחד, עשינו את זה, והקדוש ברוך הוא אנחנו מבקשים ממנו שיקבל את התשובה, והחסד הוא שהוא מקבל את התשובה. ובתשובה הגדולה, אני חושב שצריך לקרוא את זה כפשוטו. החזירנו בתשובה שלמה לפניך הכוונה אני לא מצליח לשנות, אני לא מבין מה זה נקרא לשנות את עצמי, אתה חייב לעזור לי לעשות את המהלך הזה, אתה צריך ליטול חלק בעשיית התשובה עצמה. תראו את…
[Speaker C] לתת לי מידע חדש?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא מידע, אלא אתה צריך לא יודע לתת לי את האנרגיה הזאת שדרושה לשינוי העצמי, אני לא יודע בדיוק איך לנסח את זה. אמרתי, אני לא יודע לנסח את זה פוזיטיבית, אני רק מנסה לעשות דיאגנוזה מאיפה באה הבעיה. הבעיה באה מהדיכוטומיה. מה הפתרון? אני לא יודע לנסח את זה. תראו, אני אראה לכם את בינתיים, עוד מעט יהיה ניסוח קצת שונה. תראו את הגמרא של של רבי אלעזר בן דורדיא, אני חושב שזה ממש מאלף. שנייה, שנייה נגיע, אני מגיע עכשיו. הקדמתי אותך. אז הנה, בוא תסתכל עכשיו מה הוא עשה. אז הגמרא שם לגבי רבי אלעזר בן דורדיא, אז הוא עבר כל העבירות שבעולם, אמר כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך
[Speaker B] נבקש על עצמנו.
[הרב מיכאל אברהם] אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו.
[Speaker B] אמר חמה ולבנה בקשו
[הרב מיכאל אברהם] עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו.
[Speaker B] אמר
[הרב מיכאל אברהם] כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו. אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. מה זה התיאור המוזר הזה? הרים, גבעות, מזלות, לא יודע, ירח, כוכבים? זה תיאור ספרותי של תחושת חוסר אונים של אדם שהוא מה זאת אומרת לשנות את עצמי? משהו מבחוץ חייב לעשות עלי את העבודה הזאת. הרים, גבעות, שמים, חמה, ירח, לא יודע מי זה. זה כמובן הוא לא פונה לשמים ולחמה, אלא זה תיאור ספרותי שאומר תראה, הרי בן אדם שישנה את עצמו זה לא מוגדר, אני לא מבין מה אני אמור לעשות איך בכלל דבר כזה יכול להיות, אני מחפש איזשהו גורם בחוץ שיעשה עלי את השינוי הזה. אז אני הולך לזה, הולך לזה, זה לא הולך, אף אחד. אתה מגיע למסקנה אין הדבר תלוי אלא בי. והופ, משהו פתאום השתנה. הקדוש ברוך הוא התערב כמובן, איפשר לו איכשהו לעשות את מה שבעצם בתוכו כנראה רצה לעשות אבל הוא לא מצליח בלי עזרה מבחוץ. הוא חיפש עזרה מבחוץ, הוא רק לא מצא, ואז רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. זאת אומרת אני חושב שהגמרא פה מתארת בצורה מאוד חזקה את מה שאמרתי קודם, שתחושת חוסר האונים הזאת או הקושי הזה לעשות תשובה, התשובה הגדולה, זה בגלל שאתה מרגיש שמישהו מבחוץ צריך להפוך אותך. אני לא יודע מה זה נקרא שאני הופך את עצמי. משהו מבחוץ צריך לבוא. הרים, גבעות, ירח, כוכבים, השמים, לא יודע מי. משהו מבחוץ, אבל אף אחד מהם כמובן, כל הגלמים האלה לא יכולים לעשות שום דבר. אבל התיאור הוא תיאור ספרותי, אני מחפש איזה נקודה ארכימדית, כן? משהו מבחוץ שיעשה עלי את ההיפוך הזה. ואז פתאום זה איכשהו קורה באיזה דרך נס. וזה אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך. את הקדוש ברוך הוא חייב איכשהו להיות מעורב בזה כדי שאני אצליח לשנות את עצמי, אחרת זה פשוט לא מוגדר. עכשיו זה עדיין עוד פעם, לא הסברתי. הקושי הוא קושי, אני לא יודע להסביר אותו באופן פוזיטיבי, אבל אולי הויתור על הדיכוטומיה ביני לבין הקדוש ברוך הוא, בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא, וההבנה שנקודות שבהן אני בוחר זה נקודות שבהן הקדוש ברוך הוא מעורב באופן מהותי, כי בלי זה זה לא יכול לקרות, בלי זה יש את חוקי הטבע ויש את ההתנהלות הטבעית הרגילה, אולי זה מפתח לפתרון. זה לא פתרון, זה מפתח אולי לפתרון.
[Speaker B] הסבר יותר חלבי כביכול, שבוא נדבר עליך, על כל אחד מהציבור בחדר. הם לא יכולים לעשות את התהליך הזה של שינוי בלי שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו? בשום אופן. למה?
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז עוד שנייה אני אגיע לשלב הבא, אני אגיד דבר יותר פשוט.
[Speaker B] אנחנו כולנו מכירים בעובדה שאנחנו לא בסדר ואנחנו מכירים בתכונות שלנו שאנחנו לא בסדר. השאלה היא שיש דברים שאתה יכול, אתה אומר אוקיי אני שקוע עכשיו במחשב ואין לי
[הרב מיכאל אברהם] כוח, אני לא רוצה לעשות… אני עכשיו מגיע לזה.
[Speaker B] זה מה שאני שואל. כן, אני עכשיו מגיע לזה. הקדוש ברוך הוא עוזר לו, לא?
[הרב מיכאל אברהם] אני מגיע לזה לפני שתגיע למסקנות, קודם תקשיב קצת, אני מגיע לזה. טוב, באיזה מסקנות?
[Speaker B] באיזה מסקנות? נראה לך שאחרי השיעור הזה אני יכול להגיע למסקנות?
[הרב מיכאל אברהם] אני מקווה שכן, אבל תחכה קצת.
[Speaker B] אוקיי, מחכה לסוף.
[הרב מיכאל אברהם] כן, טוב, אוקיי אני רוצה, אני רוצה ללכת לתקוף את זה מכיוון קצת שונה. אני כבר יוצא פשוט, אני תמיד יוצא מה… כי אני לא רוצה שתצמדו למה שכתוב שם, אני רוצה שתקשיבו. בוא ננסה לחשוב רגע מה זה בעל תשובה? הדבר הזה מקבל שתי משמעויות שונות. כשאתם שואלים מה זה חוזר בתשובה, מי שנקרא בימינו כן, חוזר בתשובה זה מישהו ששינה השקפת עולם. הוא היה חילוני ונהיה דתי, אוקיי? זאת אומרת הוא חזר בתשובה, הכוונה הוא שינה את השקפת עולמו.
[Speaker B] השקפת עולם משונה.
[הרב מיכאל אברהם] הבעל תשובה של חז"ל זה בעל תשובה שלא שינה שום השקפת עולם. הוא חושב עכשיו את מה שהוא חשב תמיד. רק בעבר הוא לא עשה את מה שהוא חושב, בסדר? ועכשיו הוא רוצה להתחיל לעשות את מה שהוא חושב, לסנכרן את מה שהוא חושב עם מה שהוא עושה. זה לא היה מסונכרן והתשובה היא זה לסנכרן. המושג תשובה או לחזור בתשובה, כי תשובה זה לשוב או לחזור, היא כמובן מבטאת את המנגנון השני. כי הראשון לא שב לשום מקום. הראשון הולך. הוא חשב איקס ועכשיו הוא חושב וואי, שינה תפיסת עולם. זה לא נקרא בעל תשובה, הוא לא שב לשום מקום. אוקיי? בעל תשובה זה מישהו ששב לאותו מקום שהוא עצמו יצא ממנו. זאת אומרת הוא חשב ככה והוא חושב ככה עדיין, בעבר הוא לא נהג כמו שהוא חושב ועכשיו הוא חזר לזה ועכשיו הוא רוצה כן לנהוג כמו שהוא חושב. זה נקרא בעל תשובה בספרות חז"ל ובמפרשים, זה מה שנקרא בעל תשובה. לא מי שמשנה את השקפת עולמו. אוקיי? עכשיו, השינוי של השקפת עולמו זה בעצם מה שדיברתי עד עכשיו. שינוי של השקפת עולמו לכאורה זה מן משהו שהוא לא מוגדר. כי אם השקפת עולמי היא איקס, אני לא יכול לשנות באופן יזום את השקפת עולמי לוואי. אוקיי? לא יכול. זה לא מוגדר היטב, זה לא… אני לא יודע אם יש, זה לא רק שזה חוסר יכולת ברמה הפסיכולוגית, זה לא מוגדר לוגית. כי אם אני רוצה לשנות את השקפת עולמי היא כבר שונה. כי אחרת למה אני רוצה לשנות אותה? כי כבר עכשיו היא שונה. אז מה זה נקרא לרצות לשנות אותה באופן יזום? כמו שדיברתי קודם. לכן השינוי המהותי זה שינוי שקשה להבין איך בכלל הוא מתבצע. כשאנחנו מדברים על הבעל תשובה מהסוג השני, התשובה של הגמרא, של חז"ל, של הראשונים, זה בעל תשובה אחר. זה מישהו שהוא חשב איקס וגם עכשיו הוא חושב איקס. רק בעבר הוא התנהג וואי למרות שהוא חשב איקס ועכשיו הוא רוצה לשוב ולהתנהג איקס כמו שהוא חושב, לחזור לדרך הישר שהוא עצמו הבין שהיא דרך הישר. ועל העניין הזה אני רוצה להעיר שתי הערות שיראו לכם שההבדל בין שני בעלי התשובה האלה הוא לא כל כך חד כמו שנדמה. הערה הראשונה זה מהסיפור של האינדיק, כנראה של רבי נחמן. אז הסיפור הוא סיפור ידוע בקצרה, בן המלך השתגע, הוריד את הבגדים, ירד מתחת לשולחן, התחיל לגרגר שמה, לאכול גרגירים שמה עירום ועריה, הכריז על עצמו שהוא תרנגול הודו ופטור מן המצוות, כן, פטור מלבישת בגדים, מישיבה על כיסא וכל נימוסי בני אדם. המלך היה מיואש, כולם באו ככה לנסות לעזור, אף אחד לא הצליח עד שהגיע חכם אחד ואמר לו שהוא מוכן לעזור. המלך אומר לו אוקיי בסדר. זה בחור פושט בעצמו את בגדיו, נכנס מתחת לשולחן ומתחיל לאכול גרגירים יחד עם בן המלך. בן המלך שואל אותו מה לי ודישא בינינו, כן, מה הבן אדם עושה פה? זה תרנגולי הודו פה, זה מקום של תרנגולי הודו. אז הוא אומר לו אני גם… אני גם תרנגול הודו. מה? שוין, נעים מאוד, עכשיו יש לנו שני תרנגולי הודו, מצוין, הכל בסדר, וממשיכים לגרגר שם להנאתם. אחרי כמה זמן הם מתחילים ככה להרגיש יותר קרבה, אז החכם אומר לבן המלך: תראה, אפשר גם להיות תרנגול הודו עם מכנסיים. זה לא פוסל את זה, זה לא מעכב. אוקיי, לובש מכנסיים. ואז אומר: אפשר גם חולצה, כן? לשבת על כיסא, לאכול עם סכין ומזלג. החזיר אותו חזרה בעצם להתנהג כמו בן אדם. אוקיי? וזהו, וזה סוף הסיפור. ומאז הם חיים באושר, חסכתי לכם עוד את המאז הם חיים באושר עד היום הזה. אבל מה זה אומר בעצם? הרי השאלה המתבקשת כאן זה האם באמת היה פה ריפוי? הרי בן המלך לא באמת התרפא. בסך הכל הוא שינה התנהגות, התנהלות. אבל בנפשו פנימה, ככה לפי התיאור של הסיפור, הוא עדיין תופס את עצמו כתרנגול הודו. זאת אומרת מחלת הנפש נמצאת שם עדיין. ההתנהגות השתנתה. אוקיי? אז זה נקרא ריפוי? ביהביוריזם זו גישה בפסיכולוגיה שאומרת שאתה לא נכנס לפסיכואנליזה ולכל מיני תת מודע וכדומה, אתה עובד במישור של ההתנהגויות. אבל הביהביוריסטים הלא קיצוניים, השפויים יותר, ויש גם כאלה, הם טוענים שבעקבות המעשים נמשכים הלבבות. זאת אומרת שזה לא שאין מחלות נפש בפנים אלא רק התנהגות בעייתית, אלא ההתנהגות זו הדרך שלנו גם לאבחן וגם להשפיע על המצב הנפשי. אוקיי? אז מה שקרה פה בתיאור הזה זה בעצם השתנתה ההתנהגות, אבל אין שום אינדיקציה לזה שמחלת הנפש נרפאה. ולכן השאלה למה בסיפור הזה זה מוצג כאילו שבן המלך התרפא? זאת שאלה אחת. שאלה שנייה היא שאלה הפוכה.
[Speaker B] לא, אני שואל.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה השנייה עולה על הקטע באמצע הסיפור, כשהחכם יורד למטה בלי בגדים ומתחיל ללקט גרגירים למטה, אז הוא שואל אותו: מה אתה עושה כאן? הוא לא הבין שיכולים להיות עוד תרנגולי הודו בעולם? מה הקאשיה פה? הוא הבין שמי שיורד פה זה בן אדם. זאת אומרת הוא מבין שמי שנראה כך ומתנהג כך זה בן אדם. נכון? אז הוא שואל אותו: תגיד, מה בני אדם עושים פה? זה מקום לתרנגולי הודו. עכשיו אני לא מבין. אם אתה מבין שדבר כזה זה בן אדם, אז אתה לא מבין שאתה בן אדם גם כן? במילים אחרות, אם הוא שואל שאלה כזאת, אז הוא לא באמת חולה. שלא יספר לי סיפורים, הרי הוא יודע שדבר כזה הוא בן אדם. עכשיו, השאלה הראשונה הייתה הרי הוא לא התרפא. השאלה הזאת היא הרי הוא לא היה אף פעם חולה. ואני חושב שהן מתרצות אהדדי. מה זאת אומרת? אם יש בן אדם, וזה קצת קשור למה שדיברנו קודם, אם יש בן אדם שהמחלה הגיעה לכל נקודה בנפש, זאת אומרת לא נשאר שום דבר בריא בתוכו, אין שום דרך לרפא אותו. אין שום דרך לרפא אותו. אתה יכול לברוא אותו מחדש אם יש לך את היכולת לעשות את זה, אני לא יודע, אבל אתה לא יכול לרפא אותו. הרי ריפוי נפשי זה בדרך כלל משהו שהולך עם המטופל. אתה לוקח איזשהן נקודות שהן עדיין עובדות אצלו נכון ומנסה להשתמש בהן כדי להגיע למקומות החולים. אוקיי? אבל אם אין נקודות בריאות בפנים, אז אתה לא יכול לרפא אותו. מצד שני, העובדה שיש נקודות בריאות בתוכו לא אומרת שהוא לא חולה. יש לפעמים מצבים שבהם האדם בתוכו מבין מה נכון ומה לא נכון, אבל מסביב יש איזשהן מעטפות שדוחקות את הבנת האמת האמיתית פנימה והוא חי בתוך העולם הדמיוני שהוא ברא לעצמו, והוא חולה נפש. הוא באמת חולה, למרות שבפנים בפנים יש נקודה, לא יודע אם לקרוא לזה מודעת, אבל משהו בפנים הוא כן מבין או מרגיש מה היא האמת. ולכן כשהחכם ירד למטה מתחת לשולחן, הבן אדם שואל אותו: תגיד, מה אתה עושה כאן? למה? כי פתאום קפצה לו אותה הבנה הרי מי שנראה כך הוא בן אדם, לא תרנגול הודו. ואז הוא אומר לו: מה אתה רוצה? אני תרנגול הודו. הופ, הוא הכניס אותו חזרה לתוך ה- כן כן, ברור ברור, שכחתי. יצורים כאלה הם תרנגולי הודו, שכחתי. ואז הכל בסדר, הוא ממשיך ללקט גרגירים וממשיך עם ההדחקות. זאת אומרת, הוא הכניס חזרה את האמת הזאת שפרצה רגע החוצה פנימה והמשיך לחיות בתוך העולם הדמיוני שהוא ברא לעצמו. עכשיו, למה בן אדם בורא לעצמו עולם דמיוני כזה? אז גם בנמשל ככה חסידי ברסלב כשמסבירים את זה, אז אומרים בגלל היצרים שלו. לא בא לו להתנהג כמו בני אדם או בנמשל כן לקיים מצוות, לא משנה. לא בא לו להתנהג כמו בני אדם והוא רוצה להיות פטור מכל נימוסים ובגדים וכל האילוצים והגינונים של בני אדם ולעשות מה בראש. עכשיו בן אדם סתם לא עושה סתם מה בראש. בן אדם צריך הצדקה למעשים שהוא עושה, הוא לא פועל סתם ככה באופן שנראה לו על פניו הזוי. נכון? צריך איזושהי הצדקה. אלא מאי? בן אדם שחולה זה בן אדם שיצליח לבנות לעצמו תמונת עולם מעשה ידיו ולשכנע את עצמו בתמונת עולם הזאת עד שהוא ממש משוכנע שהוא תרנגול הודו והוא עכשיו אין בעיה, הוא יכול להיות תרנגול הודו, הוא פטור מן המצוות, הכל מצוין. בפנים בפנים באיזושהי רמה של מודעות אני לא יודע הוא מבין שזה לא נכון. אבל זה מה שנקרא שניות תודעתית. זאת אומרת הוא יכול לחיות בשתי תודעות שונות, האחת מהן זה הנוכחת הגלויה שממלאת אותו שזה התודעה הבדויה. בפנים בפנים הוא עדיין מחזיק בצורה כזו אחרת בתודעה האמיתית. זה נמצא שם. אבל בן אדם הוא יצור מורכב, הוא מצליח לשכנע את עצמו שהתודעה הזאת זה בסדר גמור. כן, זה מזכיר לי שהייתי פעם בגוש, למדתי בגוש. לא למדתי, שהיתי בגוש. אז לא למדתי כלום. אז באו אליי החבר'ה אמרו לי: תשמע זה לא פייר, אתה עושה שירות של שנה וחצי או משהו פחות אפילו, ואתה מקבל את זה בשביל ללמוד תורה. אתה לא לומד תורה. קבע ותשרת שלוש שנים. צודקים. אוקיי, אבל אני היו לי מלא תיאוריות. הסברתי להם תיאוריות אל תשאלו, מכאן ועד הודעה חדשה. הסברתי להם תשמעו, מי בא בתביעות האלה אליי? הרמטכ"ל נתן לי, או הרמטכ"ל כנציג הציבור, נתן לי לשרת שנה וחצי לא בגלל שהוא חושב שלימוד תורה חשוב. יש קואליציוניים, יש הסכמים קואליציוניים. אוקיי? הוא לא מעניין אותו אם אני לומד תורה או לא. מראש הישיבה? מראש הישיבה אני לא חייב כלום. אז מה הבעיה? כן, אז לא חייב שום דבר. אז מה הבעיה? אני פטור בגלל שהם פוטרים אותי, וללמוד תורה אם אני לומד או לא זה עסק שלי. לא חייב את זה לאף אחד, זה לא שירות שאני נותן לעם ישראל. אז כיוון שככה אני פטור מן המצוות, אני תרנגול הודו. כן? שטויות כמובן, אבל תיאוריה שחייתי איתה מצוין. סתם נזכרתי פשוט בדוגמה הזאת. אני חושב שכל אחד מאיתנו מכיר כאלה, אני חייתי על זה הרבה, עזבתי בסוף. אבל כן, בסוף הגיע החכם ששיחרר אותי מתודעת התרנגול הודו. ועזבתי, הלכתי לצבא. אבל אני אומר שהדוגמה הזאת אני חושב שרבים מאיתנו מכירים. אנחנו כשאנחנו עושים משהו אנחנו יכולים לדעת שהוא לא בסדר. אבל אנחנו בונים לעצמנו איזושהי תמונת עולם אלטרנטיבית מעשה ידינו. ובפנים בפנים אנחנו מבינים שלא בסדר אבל אנחנו מספיק חיים את זה ומשכנעים את עצמנו בעניין הזה שעכשיו אנחנו חיים בעולם החדש שבראנו. ובעולם הזה הכל מוצדק הכל מצוין הכל בסדר. ואז מה שקורה זה שבעצם תמונת העולם שלנו משרתת את היצרים שלנו. נכון? תמונת העולם לא נבנית באופן אובייקטיבי עד כמה שאפשר, אלא היא משרתת את היצרים שלנו. איך מטפלים בדבר כזה? פשוט. אם תצליח להיכנס לתמונת העולם שלו, תרנגול הודו. אוקיי? עכשיו מתוך תמונת העולם שלו להביא אותו למצב שהוא לא יצליח להצדיק לעצמו את מה שהוא רוצה להצדיק. הוא יחזור להתנהג כמו בן אדם. ואתה תראה לו שאפילו אם אתה תרנגול הודו מותר ללבוש בגדים, לשבת על כיסא, לאכול, זה לא מצדיק את העובדה שאתה למטה. אתה יכול גם לשבת עם בגדים על כיסא, לאבא שלך זה חשוב אז מה אכפת לך לעשות את זה? אוקיי? והתרנגול הודו לא מצדיק את זה. אז אתה איכשהו הוא מוצא את עצמו נאלץ לשתף פעולה, כן, הוא לובש בגדים, הכל בסדר והוא עדיין תרנגול הודו. באיזשהו שלב הוא מגיע למצב שתמונת העולם שאותה הוא בנה לא עושה את העבודה. הרי כל מה שהיא נולדה זה כדי להצדיק את ההתנהגות שהיצר שלו רוצה להוביל אותו אליה. עכשיו אם הוא לא עושה את זה בפועל, אז בשביל מה הוא צריך את כל הבידיון הזה שהוא בנה לעצמו? זה מתפוגג. זה מתפוגג מעצמו, הוא חוזר להיות בן אדם. זה המשמעות של אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אחרי המעשים נמשכים הלבבות זה אך ורק אם הלבבות היו כבר שם עוד קודם. המעשים נוצרים בגלל או מוצדקים על ידי לב פיקטיבי, תמונת עולם פיקטיבית. במצב כזה אם אני אצליח לשנות את המעשים, אז תמונת העולם הפיקטיבית תתפוגג ואני אחזור חזרה ואז אני באמת מבריא. ולכן באמת בסוף. בסוף הוא באמת הבריא, בן המלך הזה. הוא באמת הבריא, כי אחרי שמתנהג כמו בן אדם אין שום סיבה לפתח תיאוריה שאתה תרנגול הודו, שהוא עצמו יודע שזה לא נכון. זה כבר לא עושה את העבודה, זה לא יעזור לו בלהתנהג כמו תרנגול הודו, אולי בשביל מה הוא יחזיק את התיאוריה הזו? אז הוא מבין שהיא מופרכת, אז היא תתפוגג מאליה, לא צריך להתמודד איתה בכלל. אז במצב שבו אתה מבין שהאדם כבר נמצא במקום הנכון והבעיה היא רק בעיה חיצונית, שם אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אני פעם הסברתי כך את הדין של כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אבל זה דין מאוד מוזר, כן? הבן אדם מסרב לתת גט לאשתו. וגט מעושה הוא פסול, בטל. נכון? אם הבן אדם אנוס, נותן גט תחת אונס, הגט בטל, הגט לא שווה כלום. אבל כאן, אם האדם חייב על פי ההלכה לתת גט לאשתו, אז בית דין כופין אותו, מרביצים לו עד שיאמר רוצה אני. אה, הגט הזה הוא גט מעושה? לא, הוא לא גט מעושה, זה נחשב שהוא רוצה. למה? כי הוא אמר. אז מה אם הוא אמר? ברור שהוא נתן את הגט והוא אמר רק כדי שלא ירביצו לו. הוא לא באמת רוצה לתת את הגט, הרי הוא הוכיח את זה באותות ובמופתים. אז למה זה עוזר, זה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני? איך המנגנון הזה פותר את הבעיה של גט מעושה? הרמב"ם כותב כי בליבו פנימה, כן, הוא כן רוצה לתת גט. מה זאת אומרת? מה הוא עושה צחוק? שנים מעגן את אשתו, עמד איתן מול מכות וזה, ובסוף הוא נשבר והוא באמת רוצה בפנים? מה הרעיון? הרעיון הוא מה שאמרתי קודם. תחשבו כרגע על בן אדם שהוא ירא שמיים, הוא מקיים קלה כבחמורה, חשוב לו לקיים את ההלכה, הכל, מקפיד על קלה כבחמורה. למה פה, למרות שבית דין אומר לו שעל פי ההלכה הוא חייב לגרש את אשתו, זאת ההלכה, הוא חייב, רק שמה עושים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בסדר? והוא לא עושה את זה. למה, איפה היראת שמיים שלו? למה פה הוא לא עושה את זה? אני אגיד לכם למה, כל אחד מכיר את זה, כי הוא עצבני. הוא נורא כועס על אשתו, הרגיזה אותו, גם הדדי יכול להיות, אוקיי? וכיוון שכך, הוא כל כך עצבני, כל כך חם, שהוא בונה לעצמו תיאוריה שזה בכלל לא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, והבית דין הזה זה חבורת עמי הארצים שלא מבינים כלום, ורק אני מכיר את המציאות הזאת, אני יודע בדיוק איזה קלאפטה זאת ושמגיע לה כל מה שאני עושה לה. תשאלו כל סרבן גט, זה מה שהוא יגיד לכם. זה במקרה הטוב, מה שתיארתי עכשיו זה סרבני הגט המתונים, אוקיי? הם בונים לעצמם איזושהי תמונת עולם שהם בטוח צודקים, כל העולם טועה. עכשיו אני מטפל באחד כזה, אגב ממש תלמיד פה. אתה לא, אין עם מי לדבר. עכשיו מה קורה במצב כזה? אתה אומר לו ככה, תראה, אני ארביץ לך אם אתה לא תיתן את הגט עד שאתה תיתן גט, פשוט ארביץ לך מכות רצח עד שאתה תיתן גט, אוקיי? אז אתה אומר לי, אתה לא אומר אבל אני אומר זה שיח סמוי, כן, אבל גם אם אני אתן גט זה לא שווה כלום, זה גט מעושה, הרי אני לא רוצה לתת גט וגט שלא רוצים לתת אותו הוא גט מעושה, בטל. אני אומר לו ואף על פי כן האישה תהיה משוחררת ואני אקדש אותה למי שהיא רוצה, למרות שגט מעושה אני אעבור עבירה עלי, אני והקדוש ברוך הוא אנחנו נסתדר. לא יעזור לך כלום, אני ארביץ לך עד שתיתן לה את הגט, וכשתיתן לה את הגט אני אחתן אותה. הבחור עומד במריו עד שהוא נשבר, וכשהוא נשבר הוא נותן את הגט. כשהוא נותן את הגט אני הולך ואומר האישה משוחררת, הכל בסדר, עכשיו היא יכולה להינשא למי שהיא רוצה. עכשיו הבן אדם מבין שמה שהוא רצה הוא כבר לא ישיג, נכון? הרי את כל תמונת העולם שהוא ברא, שהוא בנה לעצמו, שזה בעצם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, שהוא יעגן אותה ושהוא לא ייתן גט, זה הרצון האמיתי של הקדוש ברוך הוא, לא מה שכל הדיינים אומרים לו, מה שכל העולם אומר לו, הוא יודע יותר טוב מכולם. בתוכו פנימה ההנחה היא שבתוכו פנימה הוא מבין שזה לא בסדר, אבל הוא בנה בגלל הכעס הזה, היצר החזק הזה, ויש שם כעס נורא גדול בדרך כלל במצבים האלה, הוא בונה לעצמו תמונת עולם אלטרנטיבית. מדובר ביהודי ירא שמיים, מדובר על יהודי ירא שמיים. אז ההנחה היא שאם אני אצליח להביא אותו לטיפול ביהביוריסטי, שההתנהגות תשתנה, התוצאה שאותה אתה רוצה להשיג לא תצליח להשיג אותה, אז התמונת עולם הפיקטיבית שבנית גם היא תתפוגג בסוף, ולכן בסוף זה יהיה גט כשר. זאת אומרת, למרות שבהתחלה אני מתחיל עם זה שאני עושה את זה על כורחך ואני מצפצף עליך, וגם אם תגיד שאתה לא רוצה לא מעניין אותי, ובסוף זה עצמו יהפוך את הגט לגט כשר. וזה הכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אגב יש בזה נפקא מינא, למשל אם יש בן אדם שהוא לא ירא שמיים, ואם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני לא יעבוד. מי שחולה באמת, זאת אומרת מי ש… בתוכו אין את הנקודה שהוא באמת מאמין בזה, אז לא יעזור שום דבר. ויש אחרונים שכותבים את זה, ראיתי אחרי זה איזה שניים-שלושה, מצאתי מהרי"ק, משמע ממנו את זה, ועוד מקום ראיתי בעוד אחרון או שניים באמת טוענים את זה שזה לא עוזר במי שלא ירא שמיים. שזה פשוט. לכן למשל כפיית גט היום שעושים בבית דין רבני, אם זה לא יהודי שומר מצוות אי אפשר לכפות עליו גט. אם הוא לא יהודי ירא שמיים אתה לא יכול לכפות עליו גט. אני חושב שזה אי אפשר לעשות את זה. מה? רגע, הוא מקיים את שאר ההלכה. אם הוא מקיים את שאר ההלכה וחשוב לו לקיים את ההלכה, ואתה רואה שדווקא פה פתאום הוא מחליט שזה לא בשבילו, אז ברור שהחזקה שהוא בנה לעצמו איזושהי תמונת עולם פיקטיבית רק כדי להצדיק את זה. אם בשאר תחומי חייו הוא גם לא כזה, אז הנה חינמי, משם אני לא חושב שאפשר לכפות גט בצורה כזאת. בכל אופן אבל הטענה שהתהליך הזה הוא בדיוק התהליך שעבר בן המלך בסיפור של רב נחמן. זאת אומרת יש פה איזושהי שניות תודעתית, שהתודעה שבתוכה אתה חי היא בעצם תודעה שאתה עצמך מבין שהיא לא נכונה, מבין באיזשהו מובן בפנים. לא לגמרי מודע, אבל זה מנקר לך כל הזמן מאחורי התודעה, שזה לא נכון התמונה שאתה מסתכל. אתה מוצא לעצמך תירוצים והצדקות כי אתה רוצה את ההשלכות המעשיות שלהם. אבל אם את ההשלכות המעשיות נשנה, אז ההצדקות יתפוגגו מאליהן. אז זו הערה אחת. אני רוצה עכשיו להסתכל על אותו מצב מזווית אחרת. גם כן השניות התודעתית הזאת. הרי מה רציתי להראות פה? שניות תודעתית זה בדיוק מצב שבו הבן אדם חושב שאיקס נכון אבל מתנהג וואי. נכון? הרי זה בעצם הבעל תשובה מהסוג השני. זה בעל תשובה שלא משנה תפיסת עולם. תפיסת עולמו הייתה נכונה ועדיין היא נכונה. אבל הוא לא התנהג נכון והוא רוצה לשוב להתנהג נכון. שאלתי איך יכול להיות אם הוא חושב שזה נכון והוא לא משנה את עולמו, את תפיסת עולמו, אז מה הבעיה? למה הוא לא עשה את זה? לא עשה את זה כי הוא חי בשניות תודעתית. היצר בעצם גרם לו לבנות איזושהי תאוריה אלטרנטיבית, אז הוא לא באמת מאמין בוואי. הוא יודע בתוכו פנימה שאיקס הוא הנכון. הוא צריך להיפטר מוואי ולחזור לאיקס. אבל וואי הוא רק המעטה החיצוני. בתוכו יש את איקס. הוא צריך לחזור לאיקס לא יש מאין, אלא לחזור לאיקס שכבר נמצא בתוכו, רק להיפטר מהמעטפות. אוקיי, אז זו הערה ראשונה על התשובה מהסוג הזה, על הבעל תשובה של חז"ל, לא המשנה תפיסת עולם. מי שמסתכל על בעלי תשובה היום בצורה הזאת, הרבה פעמים יוצא מנקודת מוצא שאצל כל יהודי בפנים בעצם ברור לו שיש קדוש ברוך הוא ויש מחויבות לקיים את מצוותיו וכדומה, הניצוץ היהודי, הנקודה היהודית או כל מיני שטויות מהסוג הזה. יש הרבה מאוד אנשים שמניחים את ההנחה הזאת ולכן הם באמת לא עושים את ההבחנה בין שני סוגי בעלי התשובה, כי הם בעצם טוענים שכולם כאלה. אני לא מקבל את זה. אני חושב שמי שלא מאמין באמת לא מאמין. אבל בסדר, זו הערה ראשונה. הערה שנייה זה סוגיה פילוסופית שקרויה חולשת הרצון, וויקנס אוף דה וויל. זה סוגיה שממלאת מדפים בפילוסופיה. אני אעקוב אחר ניסוח של פילוסוף אמריקאי בשם דונלד דייווידסון. הוא מנסח את זה ככה, את הבעיה של חולשת הרצון. מה זה רצון חלש? רצון חלש פירוש הדבר אני חושב שאיקס הוא נכון, אני רוצה לעשות את איקס, אבל עשיתי וואי. כן, אפשר לדבר על זה בהקשר של מוסר, אפשר לדבר על זה בהקשר של הלכה, אפשר לדבר על זה בהקשר של דיאטה. בוא נדבר על דיאטה כי זה הכי ניטרלי. אוקיי? אני רוצה לאכול בריא. פתאום ראיתי מולי עוגת קצפת והתפתיתי ואכלתי אותה. עכשיו אני מסביר לעצמי מה קרה. היה לי רצון חלש. תמיד רציתי לא לאכול את עוגת הקצפת. גם אז כשאכלתי אותה לא רציתי באמת לאכול אותה, אבל הרצון שלי גבר עליי. היה לי רצון חלש. זה נקרא מצב של חולשת הרצון. עכשיו אומר דונלד דייווידסון: אין דבר כזה מצב של חולשת הרצון. אתה מוכר לעצמך לוקשים. מה זאת אומרת? תכף נראה. מה פירוש הדבר? אז הוא אומר ככה: בוא נניח שתי הנחות. הנחה אחת זה מה שהבן אדם חושב לנכון. זה מה שהוא רוצה, זה מה שהוא רוצה לעשות. עכשיו נכון אין פירושו נכון מוסרית, אלא נכון אחרי כל השיקולים, אינטרסים, הנאות, ערכים, דתיים, מוסריים, מה שאתם רוצים. אוקיי, אחרי כל השיקולים מכל האספקטים, דחפים, מה שאתם רוצים, אחרי הכל מה שאני חושב שנכון מבחינתי לעשות זה מה שאני רוצה. הנחה שנייה, אם אין לי שום דבר שמעכב, מה שאני רוצה זה מה שאני אעשה. עוד פעם, אם אני לא יכול אני לא יכול, אבל אם אני יכול וזה מה שאני רוצה אחרי כל השיקולים זה מה שאני אעשה. זאת הנחה שנייה. שתי ההנחות האלה נשמעות מאוד סבירות. אבל תבינו שחולשת הרצון, מצב של חולשת הרצון פירושו יש משהו שאני חושב שהוא הכי נכון לעשות ולא עשיתי אותו. וזה לא יכול להיות. אם שתי ההנחות הראשונות נכונות, אז זה אומר שלא יכול להיות מצב של רצון חלש. בוא נחזור לעוגת הקצפת שלנו. הבן אדם אכל את עוגת הקצפת, הוא אומר בעצם לא רציתי לאכול אותה, היה לי רצון חלש. מה זאת אומרת היה לך רצון חלש? אתה בעצם רצית את ההנאה יותר מאשר את הבריאות או את האסתטיקה, לא משנה כל אחד למה הוא עושה את הדיאטה. פשוט רצית יותר ת'הנאה. אין בעיה, אבל זה מה שרצית, אל תספר לי שלא רצית ובכל זאת עשית. האפשרות היחידה להגיד שבאמת לא רצית וההנאה לא יותר חשובה בעיניך מאשר האסתטיקה או הבריאות זה להגיד שהיצר גבר עליך והיית אנוס. אבל אם אתה אנוס אז לא צריך לעשות תשובה. זה מה שנקרא בז'רגון המשפטי דחף לאו בר כיבוש. לא יכולתי לעמוד בזה. טוב, על זה לא עושים תשובה. אלא מאי ממה נפשך, מצב של רצון חלש במובן הזה שהוא דורש עשיית תשובה, זה מצב שבו אחרי כל השיקולים אני חושב שצריך לעשות איקס. כיוון שאני חושב שצריך לעשות איקס אני גם רוצה לעשות איקס. אבל אני עושה וואי. זה מצב של חולשת הרצון. איך זה יכול להיות? אם עשית וואי אז כנראה שזה מה שרצית. נכון, רציתי איזה משיקולים לאו דווקא ערכיים, שנייה אחת, לאו דווקא משיקולים ערכיים אלא משיקולים יצר או מה, בסדר, אין בעיה, אבל זה מה שרצית. אלא אם כן המוצא היחידי שאתה יכול להגיד לי עשיתי את זה לא בהחלטתי, היצר גבר עליי. בכלל לא החלטתי לעשות את זה, פשוט היצר לקח אותי. אבל אז זה לא משהו שדורש עשיית תשובה. אני אנוס. גם אונס שהוא אונס פנימי הוא אונס. זה לא משנה אם האונס הוא חיצוני או פנימי.
[Speaker B] גם אם מישהו יגיד את המושג יצר הרע נכפה עליי,
[הרב מיכאל אברהם] ובזה
[Speaker B] אני מתנגד גם.
[הרב מיכאל אברהם] השאור שבעיסה מעכב, כן, שבע שנים האלה התחילו כבר
[Speaker B] מזמן, עם אפשרויות ומיליון דרכים וזה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, ואז בעצם יוצא מכאן שאין דבר כזה רצון חלש. עכשיו תבינו מה המשמעות של העניין. המשמעות של העניין היא שאין באמת הבדל בין שני בעלי התשובה שתיארתי. יש הבעל תשובה מהסוג השני של חז"ל, זה מישהו שיודע שצריך לעשות איקס ולא עשה את זה והוא רוצה לחזור חזרה להתנהג באופן מסונכרן לתפיסת העולם שלו, כן, לחזור לעשות איקס. ואני שואל למה לא עשית איקס בעבר? הרי רצית לעשות איקס. לא רצית לעשות איקס. כי רצית, אבל רצית את וואי יותר. אוקיי? עכשיו אם באמת זה מה שרצית אז חוזרת הבעיה של התשובה הגדולה, אז אתה רוצה לשנות את תפיסת העולם של מה הוא חושב? חזרנו עוד פעם לכל הבעיות שהיו קודם. כי בעצם אז יוצא שהבעל תשובה של חז"ל זה החוזר בתשובה של ימינו. הוא בעצם צריך לשנות את הרצונות שלו, הוא לא לחזור לעשות את מה שהוא רוצה. זה לוקשים שהוא מוכר לנו. אני רוצה רק לחדד אולי קצת יותר. יש הוויכוח החביב עליי, הרה גורל, האם לאכול שוקולד. אחד אומר צריך לאכול שוקולד, טוב לאכול שוקולד כי הוא נורא טעים. צודק. השני אומר לא טוב לאכול שוקולד כי הוא משמין. גם צודק. נו, אז מי צודק? אשתו של השופט גם היא צודקת. מי צודק? שניהם צודקים. זה לא ויכוח. ברור שהשוקולד הוא גם טעים וגם לא בריא. אלא מאי? יכול להיות ויכוח מה שוקל בעיניך יותר, האם אתה רוצה יותר את ההנאה או רוצה יותר את הבריאות. אז זה יכול להיות ויכוח, מישהו אחד מעדיף את ההנאה על הבריאות, מישהו אחר מעדיף את הבריאות על ההנאה. אבל בסופו של דבר שניהם צודקים. זה שיש לך שני רצונות אין בזה שום בעיה עקרונית. יש לכולנו הרבה מאוד רצונות ובהרבה מקרים הם צריכים להתקזז או להתנגש ואנחנו צריכים לקבל החלטות מה גובר על מה וזה בסדר גמור, אין פה שום סתירה לוגית ואין פה שום בעיה, הלוגיקה הפשוטה לא עובדת. ברצונות אין, רצונות סותרים זה לא סתירה לוגית. יכולים להיות לי רצונות סותרים על אותו דבר, מסיבה זאת אני רוצה אותו והמסיבה היא אני לא רוצה אותו. זה לא סותר בכלל. רק מה? אני צריך להחליט עכשיו איזה משני השיקולים גובר, האם אני מעדיף ת'הנאה או מעדיף ת'בריאות. אוקיי?
[Speaker B] זה לא מתרץ משהו?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לא מתרץ כלום, אדרבה, אני מסביר את הבעיה שתיארתי קודם. אני אומר, כשאני אומר שלא רציתי לאכול את עוגת הקצפת, אני בעצם מתכוון לומר, לא רציתי בגלל שמאוד היה חשוב לי דיאטה. למה אכלת? כי אני עוד יותר רוצה ליהנות מאשר להיות רזה. אז אל תגיד שלא רצית. רצית להיות רזה, אבל גם רצית ליהנות. ומתברר שהרצון להנאה היה חזק יותר מהרצון להיות רזה.
[Speaker B] אבל זה לא אומר שלא רציתי את הדיאטה עצמה, אני לא אומר שאני צריך עכשיו לשנות לגמרי את כל היחס.
[הרב מיכאל אברהם] אתה צריך לוותר על הרצון של ההנאה או להנמיך אותו.
[Speaker B] אבל אני מניח, אבל אני עדיין בגדר, לא כמו חובת תשובה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אותו דבר, זה אותו דבר. אין הבדל עקרוני. מה שאמרתי קודם עם הדוגמה הזאת עם מי שעובד לא לשמה. אמרתי החמור הנקודתי הזה הוא לא משמעותי, גם אם יש בעולמך מאה ערכים או מאה רצונות זה אותו דבר כמו רצון בודד. אתה יש לך מאה רצונות, אתה צריך לשנות אחד מהם, זה גם נקרא לשנות, לא אכפת לי. אבל אם זה הרצון שלך, למה שתשנה אותו באופן יזום? חוזרת אותה שאלה, איך אפשר לתבוע מבן אדם לשנות את עצמו באופן יזום? לא, כי הוא מכיר בערך השני גם.
[Speaker B] ברור, מכיר בשני הערכים גם, ואת זה הוא צריך לשנות.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אני אומר לו, תלך יותר על הערך הזה. אתה יכול להגיד לו, אבל השאלה אם למה שהוא יתפוס את זה ככה. אתה יכול להגיד לו מה שאתה רוצה, אין בעיה, אבל השאלה היא מה פירוש התביעה ממנו באופן יזום לשנות את מה שהוא רוצה. זה מה שהוא רוצה.
[Speaker B] ברגע מסוים, יכול להיות שברגע אחר הוא לא רוצה.
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, אם ברגע אחר הוא לא רוצה, אז אין בעיה, לא צריך לשנות כלום, הוא כבר השתנה.
[Speaker B] לא, כי הוא מכיר בערך הזה של הדיאטה.
[הרב מיכאל אברהם] אתה מסתובב מסביב. אם ברגע מסוים הוא רצה ועכשיו הוא לא רוצה, אין בעיה, זה השתנה. אני לא מדבר על זה. השתנות יכולה להיות. לא, מה זה לא כל הזמן? זה מילים. אני שואל, אתה תובע מבן אדם 'תשתנה', נכון? זה התביעה לתשובה.
[Speaker B] אם הוא לא היה בכלל במקום.
[הרב מיכאל אברהם] לא בכלל, עכשיו בן אדם, אני אתאר לך את הבן אדם. הבן אדם רוצה את ההנאה וגם רוצה להיות בריא. בסדר? אבל הוא רוצה את ההנאה יותר, ההנאה זה ערך יותר גבוה בסולם הערכים שלו מאשר הבריאות.
[Speaker B] ועכשיו הוא הולך בדרך כלשהי ומתחבר.
[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להגיד לו עד מחר, אבל הוא הולך בדרך הזאת. עכשיו אתה רוצה שהוא ישנה את הדרך שלו?
[Speaker B] כמו שהוא החליט באמת שזו הדרך הטובה ביותר בגלל שהוא
[הרב מיכאל אברהם] מכיר באופציה השנייה.
[Speaker B] הוא לא החליט? הוא החליט ברגע מסוים.
[הרב מיכאל אברהם] אני מדבר על הרגע המסוים ההוא. אתה כל הזמן קופץ ממקום למקום. אם הוא החליט, אז הוא החליט באותו רגע. אם עכשיו החלטתו שונה, אין בעיה, זה לא בעל תשובה, זה פשוט קרה.
[Speaker B] אבל
[הרב מיכאל אברהם] אם הוא נמצא באותה סיטואציה ואתה תובע ממנו להשתנות, זה אומר שכדי, עזוב את ה'לגמרי' הזה, אתה כל פעם חוזר לעניין הזה. אתה רוקד על שתי חתונות, זה סתירה לוגית. כל בן אדם עושה סתירות לוגיות, אבל אני לא יכול לדבר עם מי שעושה סתירות לוגיות.
[Speaker B] זה ברור.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא ברור שום דבר. לא ברור שום דבר. אם הבן אדם יש לו שני ערכים שערך א' גובר על ערך ב' מבחינתו, זה המצב, רגע רגע, תחשוב, תסתכל רגע. זה המצב העכשווי שלו. עכשיו אני בא ואני אומר לו 'תעשה תשובה', נכון? זה מה שאני בא ואני אומר לו. מה פירוש 'תעשה תשובה'? תדאג לזה שערך ב' יהיה יותר חשוב מערך א'. לא הבנתי, אבל יש לי ערך א' יותר חשוב עכשיו! לא, אם זה היה ככה לא הייתי צריך לעשות תשובה. אני שואל, זה כבר לא נכון? אז עשיתי תשובה. אז מה אתה רוצה בתשובה? השאלה איזה ערך יהיה דומיננטי עכשיו.
[Speaker B] אני מדבר על איזה ערך יהיה דומיננטי, על זה הדיון. אבל אתה לא יכול להחליט איזה ערך דומיננטי יהיה?
[הרב מיכאל אברהם] זה מילים, אתה משחק במילים.
[Speaker B] הוא לא שינה לגמרי, אתה משחק במילים.
[הרב מיכאל אברהם] אני עכשיו נמצא במצב שערך א' יותר חשוב בעיניי מערך ב', אחרת אני לא צריך לעשות תשובה. עכשיו אומרים לי 'תעשה תשובה'. מה פירוש? תשנה את סולם הערכים שלך. נו, אבל אם זה סולם הערכים שלי, על בסיס מה אני אשנה אותו? ואם זה כבר לא שם, אז אני לא צריך לשנות אותו, הוא כבר השתנה.
[Speaker B] כן, אבל אדם
[הרב מיכאל אברהם] הכיר בעובדה שלהיות במשקל 158 קילו זה לא, מתי הוא הכיר בעובדה? גם היום וגם אז הוא הכיר בעובדה. בדיוק, אז למה הוא עשה את זה? אני מסכים.
[Speaker B] נו, אז מה הבעיה? אני מסכים, אבל עדיין זה לא החליף את הסדר.
[הרב מיכאל אברהם] אני יכול לבקש ממנו את הדבר הזה. אתה יכול לבקש מה שאתה רוצה, כל השאלה זה מה הוא יעשה. לבקש אפשר הכל, אבל אתה מבקש לשיטתך, לא לשיטתו. על זה דיברתי, על זה התחלתי. אתה לא יכול לבקש מבן אדם לשיטתך, אתה צריך לבקש ממנו לשיטתו. אבל לשיטתו אי אפשר לבקש ממנו לשנות את שיטתו לשיטתו. אין תירוץ בינתיים. אני נשאר עם זה. יש בעיה של חולשת הרצון, בעיה קשה מאוד, עם זה אני כן יכול קצת להתקדם לקראת תירוץ ונדבר על זה בפעם הבאה, בניגוד לניסוח הקודם.
[Speaker B] החבר של.