תשובה – אלול תשפ＂ג – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שני סוגי בעלי תשובה והבעיה שביניהם
- דיאטה, עישון, אונס ובינאריות האחריות
- התביעה לעשות תשובה כתביעה לשינוי תפיסת עולם
- פרדוקס התחושה מול החשבון והצורך להצביע על כשל
- טיעון פיטר ואן אינווגן והחלוקה מחדש של “אין סיבה”
- המתווה הטופוגרפי, הכדורון והאדם
- ניבוי במספרים גדולים: פייסבוק, קובייה ופסיכולוגיה
- הרמב״ם בפרק ו׳ הלכות תשובה והקולקטיבי מול הפרט
- גנטיקה כנטייה ולא כקביעה
- שלושה מודלים של “בחירה”: סוריה, שוויץ וישראל
- אדם רבני ואדם ריבוני וגבולות האוטונומיה
- חולשת הרצון כ”שמיטת המושכות” וכיבוי השליטה
- אליהו בהר הכרמל והעדפת הכרעה על פני אי-הכרעה
- התניא פרק ט׳: נפש אלוקית ונפש בהמית כמאבק על שליטה
- תרבות הייאוש מן השכל והורדת מוקד ההכרעה לרגש
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר שני מובנים של “בעל תשובה” מול “חוזר בתשובה” ומראה שההבחנה ביניהם מיטשטשת בגלל בעיית חולשת הרצון, שבה לכאורה אדם תמיד עושה את מה שהוא באמת רוצה אלא אם היה אנוס, ואז אין חטא. מתוך הקושי הזה עולה שאלה מה פירוש לתבוע מאדם “לעשות תשובה” אם בסופו של דבר מעשיו משקפים את שיקוליו, ומוצעת מסגרת חלופית שמחזירה את הדיון לבחירה חופשית דרך הבחנה בין סיבה, מקריות, ותכלית. בהמשך נבנה מודל של “מתווה טופוגרפי” שבו נסיבות וגנטיקה משפיעות אך אינן קובעות, ומוסבר כיצד ניתן לנבא דפוסים במספרים גדולים בלי לשלול בחירה פרטית. לבסוף מוצעת תשובה אפשרית לחולשת הרצון באמצעות רעיון “שמיטת המושכות” והבחנה בין שליטה לאי-שליטה, כולל קריאה בתניא שממירה את מאבק הטוב והרע למאבק בין מוח שמוביל לבין לב שמוביל, וביקורת על תרבות שמורידה את מרכז ההכרעה מן השכל אל הרגש.
שני סוגי בעלי תשובה והבעיה שביניהם
הטקסט מבחין בין “חוזר בתשובה” במובן המודרני כמי שמשנה השקפת עולם מחילוניות לדתיות לבין “בעל תשובה” במובן חז״ל כמי שתמיד ידע מה נכון אך לא התנהג בהתאם וכעת חוזר לסנכרון בין הידיעה למעשה. הטקסט טוען שההבדל הזה נראה חד רק לכאורה, כי כדי לומר שמישהו “חושב איקס” צריך לשקלל את כלל השיקולים, הערכים, היצרים והאינטרסים, ואז “מה שהוא חושב” הוא השורה התחתונה של מה שהוא רוצה לעשות. הטקסט מציג את הטענה הפילוסופית שחולשת רצון אינה אפשרית: אם אדם עשה וואי אז כנראה שבאותו רגע הוא רצה וואי יותר מאיקס, ואם לא רצה אז היה אנוס, ועל אונס אין תשובה.
דיאטה, עישון, אונס ובינאריות האחריות
הטקסט משתמש בדוגמת דיאטה ועוגת קצפת כדי לטעון ש”רצון חלש” או פירושו אונס או פירושו שהרצון האמיתי היה בהנאה ולא בדיאטה. הטקסט מציב דילמה בינארית: או שאדם אנוס ואז אין חטא, או שאינו אנוס ואז זה מה שהוא רצה, ודוחה את רעיון ה”סקאלה” כבלתי מוגדר בהקשר זה. הטקסט מצרף דוגמת מעשנים שטוענים “אני מכור ואז אני אנוס” ומעמיד זאת מול הטענה שאם אין כפייה ממשית אז ההנאה עדיפה עבורם על הבריאות באותו רגע.
התביעה לעשות תשובה כתביעה לשינוי תפיסת עולם
הטקסט מסיק שכתוצאה מבעיית חולשת הרצון, “בעל תשובה” ו”חוזר בתשובה” יוצאים אותו דבר, כי גם מבעל תשובה מצפים לשנות רצון ולא רק “לחזור להתנהג לפי מה שתמיד חשב”. הטקסט טוען שתביעה מאדם לשנות תפיסת עולם באופן יזום אינה מובנת, בעוד שלשכנע אדם לשנות השקפה אפשר, אבל אי אפשר לתבוע ממנו “לחזור בתשובה” כאשר הוא באמת חושב שהדרך שבה הוא הולך נכונה. הטקסט מדגים שגם אדם שמעולם לא פתח חומש זקוק לבירור מה מותר ומה אסור, אך זה שינוי השקפות ולא “חזרה בתשובה” במובן של סנכרון עם ידיעה קיימת.
פרדוקס התחושה מול החשבון והצורך להצביע על כשל
הטקסט טוען שהבאת מקורות או תחושות אינן פותרות פרדוקס, כי גם אם ברור אינטואיטיבית שיש חופש רצון, “החשבון” יכול להוביל למסקנה הפוכה ולכן צריך להצביע מה לא נכון בחשבון. הטקסט משווה זאת לפרדוקס אכילס והצב, שבו לא די לומר שהמסקנה שגויה אלא צריך לאתר את הכשל בניתוח. הטקסט מציב את בעיית חולשת הרצון והבחירה החופשית כמקרה שבו התחושה חזקה אך הטיעון הפילוסופי מערער עליה.
טיעון פיטר ואן אינווגן והחלוקה מחדש של “אין סיבה”
הטקסט מציג את טיעון פיטר ואן אינווגן: או שלמעשה יש סיבה ואז הוא דטרמיניסטי, או שאין סיבה ואז הוא שרירותי, ולכן אין רצון חופשי. הטקסט טוען שהבעיה היא בזיהוי “אין סיבה” עם מקריות, ומחלק “אין סיבה” לשתי אפשרויות: מקריות גרידא מול פעולה לשם תכלית מתוך שיקול דעת. הטקסט מגדיר “תכלית” כטעם או יעד שאינו סיבה קודמת מכריחה, ומדגים זאת באדם שפועל כדי להביא דמוקרטיה או כדי לקבוע פגישה, תוך תיאור היכולת האנושית “להפוך תכלית לסיבה” ולהניע שרשרת פעולות מכוח יעד עתידי.
המתווה הטופוגרפי, הכדורון והאדם
הטקסט מציע משל של מתווה טופוגרפי שמייצג גנטיקה, סביבה, חינוך, יצרים וערכים, שבו “הר” הוא קושי ו”עמק” הוא קלות והתבקשות. הטקסט מתאר שכדורון במתווה כזה יתגלגל למינימום אנרגיה ולכן המתווה קובע את מסלולו, בעוד אדם יכול להחליט להשקיע אנרגיה ולטפס על ההר ולכן המתווה משפיע אך אינו קובע. הטקסט מגדיר את התפיסה הליברטנית כטענה שהשפעות קיימות אך אינן דטרמיניסטיות, ולעומתה התפיסה הדטרמיניסטית כטענה שההשפעות קובעות את ההתנהגות.
ניבוי במספרים גדולים: פייסבוק, קובייה ופסיכולוגיה
הטקסט מביא סיפור על בן שעובד בפייסבוק שמתאר יכולת לנבא התנהגות צרכנית ברמת אוכלוסייה כאילו האנושות היא “חבורת נמלים”, ומציג תגובה שהניבוי הקולקטיבי אינו שולל בחירה אישית. הטקסט מסביר זאת דרך חוק המספרים הגדולים בהטלת קובייה, שבו כל הטלה פתוחה ובלתי תלויה אך התמונה הגדולה ניתנת לניבוי מדויק. הטקסט קובע שגם בפסיכולוגיה אפשר לתאר דפוסים קבוצתיים ולחלק אוכלוסיות לפי חינוך ונטיות, בלי יכולת לנבא בוודאות מה יעשה פרט מסוים, משום שהבחירה הפרטית אינה נגזרת מהמתווה גם אם היא מושפעת ממנו.
הרמב״ם בפרק ו׳ הלכות תשובה והקולקטיבי מול הפרט
הטקסט מקשר את המודל לדברי הרמב״ם בפרק ו׳ הלכות תשובה על המצרים, שלפיהם הגזירה הייתה קולקטיבית ולא על מצרי בודד ולכן לכל פרט הייתה בחירה חופשית. הטקסט מציין שהראב״ד אומר על הרמב״ם “זה דברי נערות”, ומנסח בשפה מודרנית את הקושי כיצד לפרט יש בחירה אם התוצאה הכללית מוכתבת. הטקסט טוען שהתשובה היא שהטיית המתווה משפיעה סטטיסטית על רבים, אך אינה מבטלת את האפשרות של כל אחד לטפס על ההר ולכן האחריות האישית נשמרת, בדומה לשיקולים מקלים בעונש פלילי בלי פטור מאחריות.
גנטיקה כנטייה ולא כקביעה
הטקסט מתאר תגליות על גנים שמקושרים לתכונות כמו אלימות, אמונה, אתאיזם וקמצנות, ומציג את המסקנה השגויה שלפיה אין בחירה חופשית. הטקסט טוען שגנטיקה יכולה לקבוע נטייה אך לא לקבוע בוודאות מה יעשה אדם בודד, ולכן אדם יכול “לטפס על ההר” גם אם זה קשה לו. הטקסט מסביר שהשפעה על אדם נעשית דרך כינון המתווה הטופוגרפי ולא דרך שליטה בבחירה עצמה.
שלושה מודלים של “בחירה”: סוריה, שוויץ וישראל
הטקסט מציג דימוי של “בחירה חופשית בסוריה” כפסאדה שבה יש פתק יחיד ולכן אין בחירה אמיתית, ודימוי של “שוויץ” שבה יש אפשרויות אך אין מחיר ולכן הבחירה יכולה להיות כמעט הגרלה. הטקסט מציג מודל שבו בחירה מקבלת משמעות כאשר יש מחירים אמיתיים לכל אפשרות והאדם צריך שיקול דעת בתוך אילוצים שאינם בידו. הטקסט מוסיף דימוי של דואר בג׳ונגל בבורמה שבו כל התיבות נופלות לאותו שק כמטאפורה לכך שבישראל לכאורה יש אפשרויות שונות אך מתקבל אותו דבר.
אדם רבני ואדם ריבוני וגבולות האוטונומיה
הטקסט מביא את ארי אלון שמבחין בין “האדם הרבני” שמוכתבים לו חוקים לבין “האדם הריבוני” שמחוקק לעצמו ערכים. הטקסט טוען שהזהות הזו מגוחכת ומדגים זאת ברוצח שכיר שמחוקק לעצמו ערכים רעים, ומכאן שהערכים אינם נקבעים רק על ידי “חקיקה עצמית”. הטקסט קובע שההבדל דתי/חילוני מאונך להבדל רבני/ריבוני, ושבשני המחנות יש מי שפועל מתוך הכרעה ומי שפועל מתוך אזור נוחות.
חולשת הרצון כ”שמיטת המושכות” וכיבוי השליטה
הטקסט מציע פתרון לחולשת הרצון שבו האדם אינו מחליט ישירות לעשות מעשה שהוא יודע שהוא רע, אלא “מכבה את מתג השליטה” ומשמיט את המושכות כך שהנסיבות יובילו אותו. הטקסט מדגים זאת בשיכור שנוהג: למרות שבזמן השכרות אין שליטה על ההגה, האחריות מיוחסת לו על התוצאות משום שההחלטה הראשונית לשתות היא שמיטת המושכות שעליה הוא אחראי. הטקסט טוען שהאחריות היא בעיקר על הוויתור להיות “בוחר”, ולכן התשובה הנדרשת היא על ההחלטה לא להיות בוחר ולא על התוצאה בלבד, תוך הכרה בכך שגם על ההחלטה לא להיות בוחר ניתן לשאול שוב למה נבחרה, והדבר נשאר אצלו ב”רצוא ושוב” בין קבלה וספק.
אליהו בהר הכרמל והעדפת הכרעה על פני אי-הכרעה
הטקסט קורא כפשוטו את “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו” כדרישה להיות בוחר, גם אם הבחירה תהיה רעה, משום ש”לא לבחור” הוא מצב של “כלומניק” וכדורון שנישא על ידי הרוח. הטקסט טוען שמחנך לא צריך למדוד הצלחה רק לפי שמירת מצוות, אלא גם לפי יצירת אדם שמכריע את דרכו, ומציג כעדיפות חלקית מצב שבו אדם נוטש מתוך החלטה על פני מצב שבו נשאר רק מכוח נוחות וחוסר הכרעה.
התניא פרק ט׳: נפש אלוקית ונפש בהמית כמאבק על שליטה
הטקסט מביא קטע מספר התניא פרק ט׳: “והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב, בחלל שמאלי שהוא מלא דם… אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש… וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם, כמו שכתוב לב חכם לימינו…”. הטקסט מפרש שהמאבק אינו בין טוב לרע אלא בין שליטה לאי-שליטה, כאשר בנפש האלוקית המוח מוביל והלב נרתם, ובנפש הבהמית הלב מוביל והמוח משרת בבניית תיאוריות שמצדיקות את כיוון היצר. הטקסט מחבר זאת לדפוס של בניית הצדקות פנימיות ולתיאור של “עיר קטנה” ושני מלכים הנלחמים עליה, ומזהה את הנפש הבהמית עם התמסרות ליצרים ואת הנפש האלוקית עם אחיזה במושכות והובלת הכוחות הנפשיים.
תרבות הייאוש מן השכל והורדת מוקד ההכרעה לרגש
הטקסט מביא בדיחה המיוחסת לדב סדן על רצף מהפכות יהודיות שמזיזות את המוקד מן הראש אל הלב, אל הבטן ו”מתחת לחגורה”, וטוען שזה משקף תהליך מודרני של חוסר אמון בשכל. הטקסט מבקר שיח שמעמיד “מרגש” כתחליף לטענה אינטליגנטית, ומתאר כיצד תעמולה פוליטית משני הצדדים משתמשת בסיפורים קורעי לב כדי לרתום את המוח להצדקת מסקנה שהלב כבר סימן. הטקסט מביא דוגמה משלומי שבת שאומר “הראש שלי אומר ככה אבל הלב…” כמצביע על נורמה שבה ברור שהלב מכריע, ומסיים בקישור התופעה למאבק בין נפש בהמית לנפש אלוקית ולמגמה עולמית של העברת השליטה מהשכל אל הרגש.
תמלול מלא
אוקיי, בפעם הקודמת בעצם סגרתי איזשהו מעגל מסוים בדיון שלנו. דיברתי על שני סוגי בעלי תשובה, ואמרתי שיש מה שנקרא היום חוזר בתשובה, זה מישהו שמשנה תפיסת עולם, זאת אומרת, הוא חשב איקס ובאיזשהו שלב שינה את השקפתו לוואי. היה חילוני ונהיה דתי. בעל תשובה בספרות חז"ל, כמו בספרות התורנית, זה לא זה. בעל תשובה בספרות התורנית זה מישהו שתמיד ידע שאיקס נכון, וגם היום חושב שאיקס נכון, רק בעבר הוא לא עשה את מה שהוא חשב, לא היה סנכרון בין איך שהוא התנהג לבין מה שהוא חשב, ועכשיו הוא בעצם שב בתשובה, הוא חוזר לנהוג כמו שהוא עצמו חושב. אמרתי ששני הסוגים האלה בעצם נבדלים, לכאורה נבדלים מאוד אחד מהשני. כי החוזר בתשובה בעצם זה לא משהו שזה לא זאת אומרת מה שהוא עשה בעבר בעצם לא היה חטא, פשוט חשב אחרת. ועכשיו הוא חושב אחרת, לכן למשל אי אפשר היה לדרוש ממנו בשלב הקודם לחזור בתשובה. למה? כי הוא חושב איקס וזה מה שהוא עושה. מה אתה רוצה, איך תדרוש ממנו לחזור בתשובה? שמה? הרי אתה צריך לדבר איתו בשפה מנקודת המוצא שלו, ומנקודת המוצא שלו הוא חושב שזה מה שצריך לעשות. אז אתה לא יכול לדבר איתו לחזור בתשובה, אלא מה, יכול להיות שהוא ישנה השקפתו, ישתכנע בצורה כזאת או אחרת, אבל זה לא נקרא לחזור בתשובה. לחזור בתשובה זה לחזור לאיזשהו מקום שבו היית פעם, זה לחזור למקום או להחזיר את ההתנהגות שלי למקום שבו מאז ומעולם חשבתי שהיא צריכה להיות. אוקיי, אז פה אתה יכול לכאורה להגיד לבן אדם, תשמע אתה עצמך מבין שאיקס, אתה לא מתנהג ככה, אתה חייב לחזור ולהתנהג כמו שאתה עצמך מבין שצריך להתנהג. יש כאן הרבה בעלי תשובה היום שהם גם נכנסים להגדרה הזאת. בסדר, לא אכפת לי, לא משנה לי, אני רק משתמש בזה כדי להגדיר את המושגים. הבעיה, וזה בפעם הקודמת בעצם ניסיתי לחדד, שההבדל בין שני הסוגים האלה הוא לא כל כך חד כמו שהוא נראה, בגלל שם נכנסנו לבעיית חולשת הרצון. שאם נגיד נחשוב על בן אדם שהוא חושב איקס אבל הוא מתנהג וואי, למרות שהוא חושב איקס, עכשיו איך דבר כזה יכול לקרות? אז אמרתי שכאשר צריך להגדיר קודם כל מה זה נקרא לחשוב איקס. לחשוב איקס אני לא מתכוון מהם הערכים שבעיניו ראוי לנהוג על פיהם. אני מדבר אם תקחו בחשבון את כלל השיקולים, אינטרסים, ערכים, יצרים, השפעות, כל מה שאתם רק רוצים, כל זה ביחד שורה תחתונה אומר לו תעשה איקס. עכשיו הוא עשה וואי. אומרים לו תחזור בתשובה, אתה צריך לעשות איקס, הרי אתה גם חושב שצריך לעשות איקס, אתה צריך לחזור בתשובה. אלא מה, זאת הטענה שפילוסופים שנים טוענים שבעצם מצב כזה לא ייתכן. לא יכול להיות מצב כזה, מצב של חולשת רצון, מצב שבו אתה לא עושה את מה שאתה רוצה. למה? כי בוא ננסה לחשוב על מישהו שאחרי כל השיקולים, נגיד בוא נדבר על דיאטה, לא על חזרה בתשובה או חטא במובן הדתי או המוסרי, נדבר על דיאטה, זה יותר נוח לחשוב על זה. אוקיי, מישהו החליט לעשות דיאטה. עכשיו הוא רואה עוגת קצפת נוצצת מול עיניו, קשה לו להתאפק, הוא אוכל אותה. אוקיי, עכשיו אחרי שהוא אכל אותה, זה בדרך כלל מה שקורה, הוא פתאום נזכר שהוא בעצם נגד לאכול עוגות קצפת, זה תמיד נזכרים אחרי שעושים את זה, ואז הוא אומר לעצמו רגע איך נפלתי, מה קרה פה, למה עשיתי את זה, הייתי חלש. נכון, זה מה שבן אדם כזה אומר לעצמו, הייתי חלש. זאת אומרת רציתי לא לאכול את העוגה, רציתי לשמור את הדיאטה, אבל הרצון שלי היה חלש, ולכן לא עשיתי את מה שרציתי. עכשיו ממה נפשך? זאת אומרת אם אתה אומר שהרצון שלך היה בעצם לא לאכול ובכל זאת אכלת, מה פירוש היית חלש? הפירוש הוא שהיית אנוס, זאת אומרת משהו גבר עליך למרות שרצית לא לאכול משהו גבר עליך וגרם לך לאכול, זאת לא עבירה, על זה לא צריך לעשות תשובה, היית אנוס. אלא מה, לא היית אנוס, החלטת בעצם לעשות את זה למרות שיכולת לעמוד בניסיון ולא לאכול את זה. למה באמת עשית? עשית את זה, אז הטענה שם היא, עשית את זה כי יותר רצית את ההנאה מאשר את הדיאטה. אז אל תגיד לי שרצית לעשות דיאטה אבל הרצון שלך היה חלש. פשוט הרצון שלך לא היה בדיאטה, הרצון שלך היה לאכול, ליהנות. נכון, אתה גם רוצה לעשות דיאטה, כמובן. אבל הרצון ליהנות היה יותר חזק מאשר הרצון לעשות דיאטה. לכן אם אתה לוקח בחשבון את כל השיקולים, לא רק את השיקולים הערכיים או את השיקולים, חלק מהשיקולים, אתה לוקח את כל השיקולים והערכים והיצרים וכל מה שאתה רק רוצה, בסוף בסוף בשורה התחתונה מה אתה רוצה לעשות? מה שאתה רוצה לעשות זה מה שעשית. אם עשית את זה, זה כנראה מה שרצית. אם לא רצית, למה עשית? אלא אם כן היית אנוס. אם היית אנוס זה לא חטא. אז ממה נפשך, אני אומר, אם היית אנוס זה לא חטא. אם לא היית אנוס, אז למה באמת עשית את זה? כנראה שרצית את זה יותר מאשר את היפוכו. אלא מאי? שאתה תמיד עכשיו מסביר פתאום אתה שם איזה דגש, לא לא, אבל הדיאטה הרבה יותר חשובה לי מאשר ההנאה. אז כנראה לא חשבת ככה כי עובדה שאכלת. עכשיו פתאום אתה כנראה נרגעת, יש כבר פת בסלך או הנאה דהא, כן? יש לך כבר פת בסלך, אז אתה אומר אוקיי, עכשיו נורא חשוב לי הדיאטה עד הפעם הבאה שאני אפגוש עוגת קצפת. אז בעצם זה סתם משחק. כי מתי שאכלת את העוגה אתה באמת רצית לאכול אותה. עכשיו אתה נמצא במצב אחר, אתה כבר לא רוצה או אתה חושב שאתה לא רוצה לא משנה. זה, אתם רואים למה זה פתאום חוזר להיות החוזר בתשובה מהסוג הראשון. אתה בעצם מצפה מבן אדם שישנה את מה שהוא חושב, כי הרי מה שהוא עשה זה באמת מה שהוא חושב. אין מישהו שחושב איקס אבל עושה וואי. אם הוא עשה וואי הוא חשב וואי. אז מה? אז אני חוזר שנייה אחת, אני חוזר עוד פעם לאותה שאלה, אז אם זה מה שהוא חשב הוא חשב וואי, אז איך אתה מצפה ממנו לחזור ולחשוב איקס? לשנות את תפיסתו? אותה שאלה ששאלתי על החוזר בתשובה בעצם עולה גם ביחס לבעל התשובה. כי למעשה בסוף בסוף הוא עשה את מה שהוא חושב. ואם אתה רוצה שהוא יחזור בתשובה אתה בעצם רוצה ממנו לשנות תפיסת עולם. לא להתנהג אחרת, להתנהג מסונכרן למה שהוא חושב. אוקיי, הלאה. תגיד לומר שזה פשוט לא נכון, יש דיסוננס קוגניטיבי, שאתה מאמין במשהו אבל מאיזושהי סיבה רגעית אתה לא מתנהג בהתאם ואתה מחפש תירוצים ואתה אומר שזה בסדר אחרת אנשים גם היו מתאבדים. דיסוננס קוגניטיבי זה התופעה ההפוכה. דיסוננס קוגניטיבי זה שאתה מצדיק לעצמך תמיד את מה שעשית. זאת אומרת אם עשית משהו אתה מצדיק לעצמך שבעצם זה מה שהיה נכון לעשות. פה אני מדבר על תופעה הפוכה. מדבר על מצב שבו אתה חושב איקס ואתה עושה וואי. אחרי שעשית יכול להיות שאתה תגיד לעצמך לא לא בעצם חשבתי וואי. בסדר, זה לא מעניין אותי, זה אחר כך. אני שואל אבל מה קרה כשעשית. נגיד אצל המעשנים הרבה פעמים הם יגידו שזה רע, הרבה פעמים הם יגידו שזה לא נכון לעשן והם יגידו והם לא רוצים שהילדים שלהם יעשנו והם מצטערים, אבל הם טוענים הם מוכרים לוקשים אני נורא מכור ואז אני אנוס. בדיוק, זהו, אין. לכאורה יש רק שתי אפשרויות. מי מכריח אותו לעשן? אף אחד לא מכריח אותו. הוא אומר שהוא מעשן? אז הוא או נורא אנוס או שהוא נורא מכור ואז הוא אנוס, או שהוא לא כל כך אנוס… הוא רוצה את ההנאה יותר מאשר את הבריאות, זה הכל. או שהוא אנוס, אבל אם הוא אנוס אז זה לא חטא. כן, אני אומר ממה נפשך, או שהוא אנוס ואז זה לא חטא, או שהוא לא אנוס ואז זה מה שהוא רוצה. מה זה סקאלה? זה בינארי. או שהוא אנוס או שהוא לא אנוס. המושג קרוב לאונס אני מכיר אותו, אבל בהקשר הזה מה זה נקרא קרוב לאונס? הוא היה יכול לעמוד בזה? אם הוא היה יכול לעמוד בזה אז למה הוא לא עמד? יכולתו הייתה מוגבלת? מה זאת אומרת היכולת הייתה מוגבלת? זאת אומרת הוא לא יכול היה לעמוד בזה? אתה צריך להחליט, אין, זה בינארי. וזה הכל, אם הוא היה יכול ואם הוא עשה את זה והוא לא עמד בזה, כנראה זה מה שהוא רצה. זאת הטענה. אוקיי עכשיו צריך להבין, זאת הבעיה של חולשת הרצון. עכשיו כתוצאה מהבעיה של חולשת הרצון בעצם יוצא ששני המודלים האלה, הבעל, נקרא לזה הבעל תשובה והחוזר בתשובה בעצם הם כן אותו דבר. זה לא באמת שני דברים שונים. כי אתה בעצם גם מבעל התשובה אתה מצפה שהוא ישנה את מה שהוא רוצה, לא שיחזור להתנהג כמו מה שהוא חשב וחושב מאז ומעולם. כי אם זה מה שהוא חשב זה מה שהוא גם היה עושה. בעצם הטענה של חולשת הרצון אומרת אין סוג שני של בעל תשובה כולם חוזרים בתשובה, לפי הטענה. אבל זה בעייתי כמו שאמרתי קודם, אז מה פירושה של התביעה מבן אדם לחזור בתשובה לעשות תשובה? אתה לא יכול לתבוע מבן אדם לשנות תפיסת עולם, לא להתנהג אחרת, להתנהג מסונכרן למה שהוא חושב. מה שהוא עצמו חושב, זה מה שהוא חושב. אם זה ישתנה אז זה ישתנה, אבל לתבוע ממנו לשנות את זה באופן יזום זה דבר שהוא לא ניתן לתבוע, הוא לא מובן לחלוטין. אז אפשר להגיד שלאחד יש רצונות סותרים ולשני יש רק רצון אחד? אין בעיה, אבל הרצונות הסותרים האלה אתה צריך להחליט מי מהם יותר חזק מבחינתך, ומבחינתי השורה התחתונה זה מה שאתה רוצה. ברור, תמיד יש רצונות סותרים. דיברתי על, דיברתי על העוגה, נכון? עם השוקולד, סליחה, עם השוקולד, למה לאכול שוקולד? אחד אומר לאכול כי הוא טעים, אחד אומר לא לאכול כי הוא משמין. מי צודק? שניהם צודקים. הוא גם טעים וגם משמין. אז למה זה אוכל וזה לא אוכל? כי ההוא אוכל בגלל שמבחינתו הטעם יותר חשוב מאשר ההשמנה, השמירה על הפיגורה. והשני הפוך. אז שניהם מסכימים, אצל שניהם יש את שני הרצונות, ההבדל ביניהם הוא בשאלה מה הסולם ביניהם, מי מהשניים יותר חזק. אז אם אני מסתכל עכשיו על השורה התחתונה אחרי שאתה משקלל את כל החזק והחלש והכל, זה מה שאתה רוצה. ואם עשית את זה, אז זה מה שרצית, וכל השאר זה לכאורה אתה מוכר לעצמך לוקשים. הרב, למה אדם שחושב דברים לא נכונים אי אפשר לשכנע אותו? לא, אפשר לשכנע אותו, בטח שאפשר לשכנע אותו, אבל אתה לא יכול לתבוע ממנו לחזור בתשובה כשהוא נמצא בסיטואציה הזאת. כשהוא חושב איקס, אתה לא יכול להגיד לו אתה חייב לחשוב וואי. אני לא חייב, אני חושב איקס. אתה יכול לנסות לשכנע אותו, זה בסדר גמור. אז למה לא להגיד שהנקודה הזאת, אוקיי, אז אתה מחויב לתבוע בשני שלבים. שלב ראשון שיהיה לך את המהפך… למה לשכנע אותי קודם שמה שאני עושה לא בסדר? למה שאני אבדוק את זה? זה נראה לי מצוין, הכל בסדר. מה אתה, אם תשכנע אותי אין בעיה, אז שכנעת אותי, זה החוזר בתשובה הקלאסי שאתה משכנע אותו ומשנה את תפיסתו. בסדר. אבל כשאתה בא בתביעה למישהו, ההסתכלות שלנו על זה היא לא שאתה אומר לו בוא תשנה את תפיסתך. לא, תפיסתך אתה יודע שאסור לעשות עבירות וצריך לעשות מצוות, הכל נכון וגם ידעת את זה אז. אתה לא צריך לשנות שום דבר בתפיסתך, כל מה שאתה צריך זה לחזור ולהתנהג לפי תפיסותיך. וכאן אני אומר שלכאורה זה לא אפשרי, מצב כזה לא באמת קיים. נצייר סיטואציה של אדם שמעולם לא פתח חומש והוא במחשבתו יש לו מחשבות של מה הדבר הנכון ומה לא. אוקיי. אז חלק מחזרה בתשובה תגיד לו פתח חומש, בוא תראה מה מותר לעשות ומה אסור. זה לא חזרה בתשובה. אתה אומר לו, אתה קורא לו תבדוק את דרכך, אם תגיע למסקנה אחרת אתה כמובן תתנהג אחרת. אתה לא צריך לשנות את המעשים, השינוי המעשי הוא לא רלוונטי. כשהוא יגיע למסקנה אחרת הוא כמובן יתנהג אחרת, כי הוא הרי תמיד מתנהג על פי מסקנותיו. אין בעיה, אבל כל הסיפור הזה זה שינוי השקפות, זה לא חזרה בתשובה. אני לא הבנתי למה אין בזה, אני חושב שפשוט יש פה שני שלבים, השלב הראשון הוא רק האמצעי בשביל שתוכל בכלל לחזור בתשובה. אבל מה אני, אתה מדבר איתי, אני עכשיו מגיע לעשרת ימי תשובה, אני אומר לעצמי אני חייב לעשות תשובה. למה אני חייב לעשות תשובה? הרי מה שעשיתי זה מה שאני חושב. אז מה פירוש מה שאני אומר לעצמי אני חייב לעשות תשובה? אם אני אבדוק את דרכי ואני אגיע למסקנה שטעיתי עד עכשיו ואני משנה את השקפתי, בסדר גמור, זה יכול לקרות. יכול להיות גם שאתה תשכנע אותי וזה ישנה את השקפתי, גם יכול להיות, הכל בסדר. אבל התביעה הזאת לעשות תשובה באופן יזום היא תביעה לא מוגדרת. אולי התשובה הזאת היא פשוט חזרה, כאילו איך שאני מסתכל עליה בתור אדם פחות דתי, כאילו אני אישית יכול להיות שאני לא אסכים עם זה, והאם אתה יכול להכריח אותי לשנות את הרצונות ואת ההשקפות שלי? נראה לי הנקודת הנחה של התורה היא לא להכריח אותך, לבקש ממך אפילו, זה לא משנה. כן, אבל אפשר לתבוע כי אתה בנאדם שאתה כביכול בתורה היא ברמה די אובייקטיבית בזה שאנחנו בתוכם, עם שחזרנו לתוך הזרם, קיבלנו תורה מהשם, השם הוציא אותנו מארץ מצרים והנחיל לנו את הארץ וחייב אותנו, חייב אותנו. אוקיי, עכשיו מה אני חושב על זה, זה הכל. כי בגלל שסטינו, סטינו. סטינו, כן. אז סטינו כי חשבנו שזה נכון לסטות או לא נכון לסטות? זה מילים. בסוף למה סטינו? כי עבדנו את הבעל ואנחנו התרחקנו. כי חשבנו שזה מה שנכון. גם וגם, יש את השם. גם וגם, אבל הגם השני יותר חזק מהגם הראשון. אז זה מה שחשבנו. כל הדברים האחרים לא עוזרים כלום. בסוף בסוף אתה נשאר בנקודה הזאת. בסוף זה מה שחשבנו, זה מה שעשינו. כן, לא, חשבנו אני לא מתכוון במובן של מה נכון. אני אומר אחרי שלקחת בחשבון את כל השיקולים, מה יותר חשוב לי ליהנות, לתת ליצרים שלי, או שהייתי אנוס. זה אפשרות אחרת, אבל גם על אונס לא עושים תשובה. נכון. בסדר, אני אשמח לשמוע כל הצעה, בינתיים לא שמעתי. למה יש סיפור בגמרא על אחאב, כדי שאמר אלחנן המוראי? רבא. מנשה. רבא. מנשה. מנשה שמע את זה, אם אתה היית במקומי היית מרים את השולי ה… הבאת מקורות וגמרות לא תעזור לי, גם אני חי בתחושה הזאת. אני לא צריך את הגמרא בשביל זה. אבל כשאתה עושה את הניתוח, אתה מגיע למסקנה שהתחושה הזאת היא אשליה, היא לא נכונה. זה השאלה. עכשיו תמיד כשיש פרדוקס, כשאתה עושה את פרדוקס אכילס והצב, אוקיי? אז החשבון של אכילס והצב אומר שאכילס לא ישיג את הצב, נכון? אבל אכילס כן משיג את הצב, אנחנו יודעים. אוקיי? אז מה אתה אומר? לכן אין פרדוקס כי אכילס משיג את הצב? לא. כיוון שיש לי חשבון שאומר שאכילס לא ישיג את הצב, אני צריך להצביע מה בחשבון, תמיד בפרדוקס זה ככה. יש לי חשבון שהוא נראה נכון, המסקנה שלו היא בעייתית על פניה, ברור לי שהיא לא נכונה, אבל זה לא מספיק בשביל לפתור את הבעיה, אני צריך להצביע מה בחשבון לא נכון. עכשיו כשאתה מביא לי מקורות או תחושות שלי, הכל נכון, אני מבין את התחושות האלה, גם אני חי אותם. אני חי באופן ברור שיש דבר כזה חופש הרצון, לגמרי, זה ברור לגמרי בעיניי. אבל כשאתה עושה את החשבון, אתה בעצם מגיע למסקנה שזה סתם אשליה, זה לא יכול להיות. עכשיו אם אתה לא מצביע לי מה בחשבון לא נכון, אז לא פתרת את הבעיה. מבין? זה לא עוזר לי להצביע על זה שברור שהתוצאה לא נכונה, אני גם יודע את זה. השאלה היא אבל איך, אז מה בחשבון לא נכון פה? זה השאלה. תראו, אני אנסה להציע נדמה שבן אדם מחליט להאמין, לא מה שקיבלנו את האמונה בתור רק פסיכולוגית שהכל פסיכולוגי, אבל זה מתחיל עם בחירה, עם החלטה, וזה מה שהרבה פילוסופים לא מקבלים. לא יודע מה זה בחירה, אתה חושב שיש קדוש ברוך הוא? אתה חושב שיש קדוש ברוך הוא? זה הכל. אז מה הבחירה? זה מה שאתה חושב. מה, אתה לא חושב שיש קדוש ברוך הוא אבל אתה בוחר בכל זאת לעבוד אותו? אבל בגלל שאנחנו חיים בעולם הזה אפשר להגיע לשתי המסקנות. אז תחליט איזה מסקנה יותר נכונה בעיניך, זה לא שאלה של בחירה במובן השרירותי. צריך להחליט איזה מסקנה יותר נכונה בעיניך. בסדר, אוקיי. המקבילה של בחירה, בחירה זה בתחום הערכי, המקבילה של זה בתחום האינטלקטואלי זה שיקול דעת. ויש הבדל בין שיקול דעת לבחירה במובן הזה שבשיקול דעת לכאורה אתה מגיע לאיזושהי מסקנה שבסוף היא נראית לך יותר נכונה, זה לא החלטה חופשית. אוקיי, טוב, אז בואו תראו, אני אנסה להציע איזושהי הצעה ואני כבר אומר, אני קצת מתלבט לגביה בשורה התחתונה אם היא באמת פותרת את הבעיה או לא. אבל אני אסביר למה אני מתכוון. תראו, אני אתחיל אולי עם איזה אנחנו חוזרים הרי לבחירה חופשית, בסוף בסוף זה מה שנמצא בבסיס הכל. יש פילוסוף אמריקאי ממוצא הולנדי, פיטר ואן אינווגן. והוא טוען טענה נגד קיומו של רצון חופשי, זאת אומרת טענה לטובת הדטרמיניזם או נגד קיומו של רצון חופשי, וזה חוזר כמעט בכל דיון על רצון חופשי. הוא מציע בעצם את הטענה הבאה, הוא אומר תראו, יש שתי אפשרויות. או שיש למעשה שלי סיבה, או שאין למעשה שלי סיבה. אין אפשרות שלישית, נכון? או שיש סיבה או שאין סיבה. אם יש סיבה, אז התוצאה היא בעצם נגזרת דטרמיניסטית מהנסיבות שהיו קודם, נכון? ברגע שיש סיבה שחוללה את התוצאה זה דטרמיניזם, זה לא בחירה חופשית. אם אין סיבה, אז זה אינדטרמיניזם, אז זה סתם עניין שרירותי, שוב פעם זה לא בחירה חופשית. וכיוון שאין אפשרות שלישית, או שיש סיבה או שאין סיבה, לכן המושג רצון חופשי הוא אשליה, אין דבר כזה. זה הטענה שלו. עכשיו זה חוזר בכל מקום שדנים על בחירה חופשית, מתחילים ישר, מתחילים מהטיעון הזה, זה מאוד נפוץ הטיעון הזה. מה על פניו הוא נשמע אולי חזק, כי באמת מה יכול להיות? או שיש לך סיבה או שאין לך סיבה. איפה הבעיה? הבעיה היא בניתוח של האופציה של אין סיבה. נגיד שאין סיבה, הוא מזהה את זה אוטומטית עם אינדטרמיניזם, התנהלות שרירותית, מקרית, אקראית, איך שלא תקראו לזה. אבל זה לא נכון. אין סיבה מתחלק לשתי תת אפשרויות. אפשרות אחת מקרית, סתם, משהו שקורה בעלמא. אפשרות שנייה זה משהו שנעשה לשם תכלית כלשהי, לא מתוך סיבה, לא מכוח סיבה, אלא לשם תכלית, מתוך שיקול דעת אם תרצו תקראו לזה ככה. שניהם זה התנהלויות ללא סיבה, אבל זה שתי… אז לכן כשאתה אומר או שיש סיבה או שאין סיבה זה נכון, אין אפשרות שלישית. אבל האין סיבה הוא מזהה את זה עם אינדטרמיניזם וזה לא נכון. תחת הכותרת אין סיבה חוסות שתי אפשרויות. לא אחת. לשם תכלית אומר שיש סיבה? לא. יש תכלית. אני החלטתי שאני שואף לערך, אני נוקט… לא, לא, יש טעם אולי, לא סיבה. זאת אומרת אני רוצה להשיג לא יודע מה להביא את הדמוקרטיה למדינת ישראל. אז אני נוקט כל מיני פעולות שמטרתן להביא דמוקרטיה למדינת ישראל. עכשיו אין סיבה שמאלצת אותי לעשות את זה או שגרמה לי לעשות את זה. יש לי תכלית שאליה אני שואף וזה מה שאני רוצה לעשות. עכשיו אגב אחד המאפיינים אני חושב הייחודיים, אולי המאפיין הייחודי ביותר של הרצון האנושי, זה היפוך של ציר הזמן. דיברנו קודם על היפוך של ציר הזמן. בעצם הרצון האנושי הופך את התכלית לסיבה. נגיד אני רוצה לדבר מחר בבוקר להיפגש מחר בבוקר עם חבר שלי. וכדי להשיג את התכלית הזאת אני עכשיו מושיט את היד לטלפון מצלצל אליו וקובע איתו פגישה. יוצא שהאירוע העתידי שעוד לא התרחש בעצם הפך לסיבה שחוללת עכשיו שרשרת אירועים שבסוף גם יביאו לאירוע העתידי הזה. וההיפוך הזה קורה ברצון. הרצון שלנו יש לו את האפשרות הזאת להפוך תכלית לסיבה. ועכשיו מתחילה שרשרת חדשה. אבל אין סיבה קודמת שגרמה לשרשרת הזאת. כי אני החלטתי שאני רוצה להיפגש עם חבר שלי. סתם. אם הייתה סיבה אז יכול להיות שהייתה סיבה לזה אבל אני אומר נגיד החלטה שאין לה סיבה, החלטה שהחלטתי בגלל ערך מסוים או משהו כזה. אוקיי? אז זה אומר במילים אחרות מה שאני רוצה לומר זה שכאשר אין סיבה זה לא אומר שהפעולה היא שרירותית. יש כשאין סיבה זה יכול להיות פעולה שרירותית מקרית וזה יכול להיות פעולה בלי סיבה אבל עם תכלית או מתוך שיקול דעת. אוקיי? וגם זה פעולה בלי סיבה. מה? כי אין משהו קודם שיצר את הפעולה הזאת, שהכתיב את הפעולה או שחולל את הפעולה הזאת. אולי אפשר להביא דוגמה למצב שיש סיבה? מה בעטתי בכדור והכדור עף מה זאת אומרת? לכדור אין בחירה לנו יש בחירה. ברור. לא אני שואל איזה דוגמה יש לסיבה שאנחנו דטרמיניסטים? לא הבנתי את השאלה. אמרנו שאם יש סיבה אז אין בחירה נכון? הרב עכשיו הביא שלכדור אין בחירה לא לבנאדם יש בחירה. נכון. לא אז אם יש משהו אני לא יודע מה, מישהו האש שורפת אותי ואני בורח אוקיי נגיד או משהו כזה. עכשיו אתה יכול אני יכולתי לשקול שאני לא רוצה להישרף ולכן אני מחליט לברוח. הרבה פעמים אני לא עושה את זה כך אני פשוט בורח וזהו אני לא עושה את השיקול ואז באמת האש פשוט חוללה את הבריחה שלי זה לא עבר דרך איזה שהוא שלב של החלטה. זה פשוט פשוט קורה. אז בין היש לאין סיבה יש שתי אפשרויות או שיש סיבה או ששתיים שאין סיבה בעצם אנחנו רק זזים בין שלושה. כלומר כל פעולה שאנחנו עושים נובעת מאחד משלושה. נכון. אני הטענה שלי זה שיכולות להיות שלוש דרכי התנהלות לא אחת ולא שתיים אלא שלוש זאת בעצם הטענה אוקיי? וואן אינוואגן מניח שיש רק שתיים ממילא הוא אומר אז אין שלישית הוא מניח את המבוקש זאת אומרת ברגע שאתה אומר שיש רק שתיים אז ברור שהוכחת שאין שלישית אבל על זה הוויכוח. הוויכוח הוא בשאלה אם יש רק שתיים. הדיון הוא בדיוק על זה. עכשיו מה מה בעצם ההבדל בין פעולה של שיקול דעת לבין פעולה דטרמיניסטית? אני אדגים את זה אני אדגים את זה דרך המשל משל שכתבתי בכמה מקומות על על מתווה טופוגרפי שבתוכו אנחנו פועלים. בוא ננסה לחשוב ניקח את כל הדברים שפועלים עלינו. הגנטיקה והסביבה והחינוך וכל ההשפעות החברתיות והכל אוקיי? כל מה שפועל עלינו ויצרים וערכים והכל. ונתאר את זה בצורה של איזשהו כמשל איזהשהו מתווה טופוגרפי שבתוכו אני פועל. אוקיי? זאת אומרת מה זה אומר המתווה הטופוגרפי הזה נגיד כשאני רוצה ללכת לכיוון הזה אז אם יש לי הר אז קשה לי ללכת בכיוון הזה. אם יש פה עמק אז קל מאוד מתבקש נכון אני מתגלגל למטה. עכשיו במשל הר פירושו שקשה לי לעשות את זה בסדר עמק פירושו שמתבקש לעשות את זה קל לעשות את זה זה מה שאני אעשה בעצם אם אני לא אחליט אחרת עוד רגע נראה. אוקיי? עכשיו הקשה והקל הזה יכול להיות תוצאה של המון המון סיבות נגיד אם מישהו אם מישהו… אם מישהו נגיד מתגרים בו, אז השאלה אם הוא יגיב באלימות או לא יגיב באלימות. אז זה תלוי במבנה האישיות שלו, בחינוך שלו, בהשפעות השונות וכולי. יש אנשים שיש להם הר בכיוון של האלימות, אז להם יהיה קל לא להיות אלים, יהיה קשה להיות אלים כי יש להם הר בכיוון של האלימות. אוקיי? אנשים אחרים שאין להם את החסמים האלה, אז הם יגיבו יותר באלימות. שמה זה מישור או עמק אפילו, ולכן קל להם מאוד, מתבקש להם מאוד להגיב באלימות. אז הכיוונים על המפה הטופוגרפית הזאת הם בעצם האופציות ההתנהגותיות שלי. והמתווה מתאר כמה קשה או קל או מתבקש לעשות את זה. אוקיי, זה בעצם הדוגמה של המתווה הטופוגרפי. עכשיו תחשבו מה קורה כשיש מתווה טופוגרפי כזה ומונח שם איזשהו כדורון קטן. הכדורון בעצם יתגלגל למינימום אנרגיה, נכון? המתווה הטופוגרפי בעצם ייקח את הכדור והוא יקבע איפה יהיה הכדור, או זרם מים, לא משנה. אז המתווה הטופוגרפי יקבע את המסלול של הכדור ושל זרם המים, לאיפה הם יגיעו ואיך הם ייסעו וכולי. הוא קובע הכל. מה קורה כשיש אדם שנמצא בתוך מתווה טופוגרפי כזה באיזושהי נקודה והוא נגיד יש הר לפה ועמק לפה, והוא מחליט לטפס על ההר. נניח. הוא יכול, אז הוא יעלה על ההר. עכשיו הוא יצור פיזיקלי, זאת אומרת ברור שזה יעלה לו אנרגיה. נכון? זה לא שהוא יכול לעשות את זה בלי אנרגיה. אין, כללי הפיזיקה חלים עליו. אבל הוא בניגוד לכדורון יכול להחליט לטפס על ההר. הכדורון לא, אם יש פה הר ופה עמק הכדורון ירד לעמק. אז מה ההבדל בעצם? ההבדל בעצם זה שהכדורון המתווה הטופוגרפי קובע את התנהגותו. לגבי האדם המתווה הטופוגרפי משפיע על התנהגותו אבל לא קובע. זאת אומרת יש מחירים, יש דחפים, יש יצרים, הכל ברור, הכל פועל עליי, אני לא חי בוואקום. אבל אבל בסוף בסוף אני יכול להחליט להשקיע את האנרגיה הדרושה ולטפס על ההר, לשלם את המחירים שצריך לשלם כי אני יצור פיזיקלי, אבל אני יכול להחליט לעשות את זה ולטפס על ההר. אז אם אני דוגל ברצון חופשי, אז בעצם מבחינתי מה שזה אומר זה שהאדם על מתווה טופוגרפי נתון לא מתנהג כמו כדורון על המתווה הטופוגרפי הזה. אולי בממוצע כן, באיזשהי מספרים גדולים, עוד רגע אני אולי אעיר על זה, אבל בגדול הוא לא מתנהג אותו דבר. הוא יכול להחליט לאבד אנרגיה, בסדר? או אנרגיה פוטנציאלית, לרכוש אנרגיה פוטנציאלית אם תרצו. בסדר? הוא יכול להחליט, הכדורון לא יכול להחליט. מה זה בעצם אומר? תראו, הרבה פעמים אני אספר לכם, יש לי בן שעובד בפייסבוק. אז יום אחד הוא מגיע אליי הוא אומר לי, שמע האמת כל האנושות הזאת זה פשוט איך קוראים לזה? חבורת נמלים. איך אומרים בחבורת נמלים? להקת נמלים? כן, אוקיי, לא יודע איך לקרוא לזה, אוסף של נמלים בקיצור. הוא אומר אתה מסובב איזה כפתור כזה כפתור לשם אתה הופ אתה רואה איך שהחברה האלה זזים אני אגיד לך כמה אחוזים יקנו את המוצר הזה באיזה יום, מתי, איפה, וזה עובד הוא אומר כמו שעון שווייצרי. יש כמובן איזושהי התפלגות אבל הממוצעים נשמרים בצורה מאוד מאוד מרשימה. כשאתה מסתכל על זה מהחלונות הגבוהים של פייסבוק העולם באמת נראה כמו קן נמלים. הוא יכול ללחוץ על כפתור ובאוסטרליה ביום ראשון בשעה שתיים תהיה עלייה של עשרה אחוז בצריכה של משהו של איזה מוצר. והוא יודע מראש שזה מה שיקרה והוא יודע שבבלגיה למשל זה יקרה שעתיים אחרי וזה יהיה רק שמונה אחוז ולא עשרה אחוז כי שמה מנטליות אחרת שמה זה עובד לא יודע בדיוק משהו כזה. עכשיו הוא אומר זה ממש מדכא לראות את הדבר הזה, זאת אומרת אתה בעצם רואה שאנשים שחושבים את עצמם לאיזה אני לא יודע מה יצורי נזר הבריאה בסך הכל מתנהלים כמו חבורת נמלים. אז אמרתי לו שאני חושב שזו טעות גדולה ההסתכלות הזאת. תסתכלו למשל על הטלת קובייה. כן חוק המספרים הגדולים בהטלת קובייה. אנחנו מטילים קובייה ונגיד קובייה הוגנת אז יש שישית סיכוי של שישית לכל אחת מהפאות. אוקיי? אם הטלתי שתים עשרה הטלות אין סיכוי בעולם שנפל שתיים על כל פאה נכון? לא יקרה. למרות שזה הממוצע, התוחלת היא זאת, אבל זה לא יקרה בשתים עשרה הטלות. אבל בשתים עשרה מיליארד הטלות אז זה יהיה פחות או יותר שני מיליארד על כל פאה. פלוס קצת פלוס מינוס קצת אבל זה יהיה פחות או יותר שני מיליארד על כל פאה. זאת אומרת אני יכול לנבא מראש בצורה מאוד מדויקת. מדויקת מה יהיה בסקאלות הגדולות, מה יקרה במספרים גדולים. עכשיו זה קורה למרות שבכל אחת מן ההטלות כל תוצאה אפשרית, הכל פתוח. יותר מזה, בין הטלה להטלה אין תלות. רק שאין תלות, זה לא למרות שאין תלות, זה בגלל שאין תלות. ואם היתה תלות לא יכולת לנבא. אז זה נורא מוזר באינטואיציה הראשונית, כי זה בעצם אומר שכאשר אין תלות בין האירועים דווקא אז אני יודע בדיוק מה תהיה התמונה הגדולה. אני הייתי מצפה שזה יהיה בדיוק הפוך. זאת אומרת כשאין תלות בין האירועים אז אני בדיוק יודע מה יקרה. עכשיו למה? הרי אלו יודעים כבר שזה נפל כבר שני מיליארד פעמים על שתיים אז עכשיו צריך עוד לאכלס את השני מיליארד של שלוש ושל שבע ושל שש, סליחה, הרי הם לא יודעים אחד על השני, כל הטלה זה משהו אחר, אבל דווקא בגלל זה, זאת אומרת לא למרות אי תלות אנחנו יכולים לנבא אלא בגלל אי תלות אנחנו יכולים לנבא. עכשיו חוק המספרים הגדולים למרבה הפלא עובד לא רק על אירועים מקריים, אירועים טבעיים מקריים מה שלא יהיה, לא מקריים אף פעם לא משנה, אבל אירועים כמה שאנחנו קוראים מקריים, הטלת קובייה, אלא זה עובד גם על התנהגויות של בני אדם. על זה יושבת הפסיכולוגיה. חוק פסיכולוגי בעצם עושה סטטיסטיקה על התנהגות של בני אדם ומנסה לצפות איך יתנהגו בני אדם. עכשיו על בן אדם פרטי לא ממש תצליח לצפות כנראה מה הוא יעשה. אבל אם תיקח קבוצה של הרבה בני אדם אז החוק הפסיכולוגי מתאר לא רע מה פחות או יותר יקרה בתמונה הגדולה. גם שם יש את חוק המספרים הגדולים למרות שכל אחד מהאנשים בעצם זה לא תהליך מקרי, זה תהליך של בחירה או שיקול דעת או מה שלא יהיה, לא משנה כל אחד מחליט מה שהוא מחליט. אבל בסוף בסוף התמונה הגדולה היא תמונה שאתה יכול להגיד עליה דברים די מדויקים למרות שעל כל מקרה לחוד אתה לא יכול להגיד כלום. כמו בהטלת קובייה אתה לא יכול להגיד כלום על מקרה, על אדם מסוים שנמצא בסיטואציה מסוימת אתה לא יכול להגיד כלום מה הוא יעשה. אבל אם תשים שם אלף בני אדם שעברו חינוך נגד אלימות בנקודה הזאת שמתגרים בהם והשאלה מה הם יעשו, ותשים אחרי זה אלף בני אדם באותה נקודה בדיוק שלא עברו חינוך נגד אלימות אתה יכול לראות בצורה מאוד מובהקת שבאלף הראשונים תהיה תגובה פחות אלימה מאשר באלף השנייה, פחות באופן מובהק. אוקיי, ואפשר אפילו לנסות לכמת את זה, אני לא יודע בדיוק מה, עד כמה שאפשר כן לקבוע איזשהו נסיבות אחידות לכולם וקצת קשה, אבל ברמה העקרונית במספרים הגדולים זה עובד. אמרתי לו שגם בהתנהלות הזאת של פייסבוק, האלגוריתם הנוראי, גם בהתנהלות הזאת העובדה שאתה יכול לשלוט ואפילו לנבא מה שיקרה במספרים הגדולים לא אומרת שלאנשים אין בחירה וגם לא אומרת שהם לא עושים בה שימוש. הם עושים בה שימוש ואתה לא שולט באף אחד מהם בכלום. כל אחד מהם בוחר חופשית. אבל במספרים הגדולים בסופו של דבר יוצא מה שהנסיבות מכתיבות, מה שהמתווה הטופוגרפי מכתיב. אתה קובע את הסביבה שבתוכה אנשים פועלים, אתה לא משפיע על האנשים, אתה קובע את הסביבה שבה אנשים פועלים ובהינתן הסביבה אם כל אחד בוחר באופן חופשי אז על מיליון בני אדם אתה כבר פתאום תראה איזה דפוס שאפשר לצפות אותו מראש. בדיוק, זה הרמב"ם בפרק ו' הלכות תשובה. הרמב"ם שם שואל הרי המצרים למה הקדוש ברוך הוא נפרע מן המצרים, הרי הוא כבר בברית בין הבתרים אמר לאברהם אבינו גר יהיה זרעך ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, אז מה הוא רוצה מהם. אז הרמבואומר בגלל שהקדוש ברוך הוא לא גזר על שום מצרי בודד, הוא גזר על המצרים באופן כללי, אז הראב"ד אומר עליו זה דברי נערות. מה מה זאת אומרת? כן, בשפה שלנו אם יש מאה מצרים, תשעים ותשעה בחרו בטוב, לא משתעבדים בישראל, ולמצרי המאה יש בחירה? הרי בסוף בסוף הם צריכים להשתעבד בישראל, הקדוש ברוך הוא קבע את זה מראש. והרמב"ם שם מניח אגב שהקדוש ברוך הוא לא רק ידע את זה מראש אלא הקדוש ברוך הוא מחולל את זה. לכן זה לא השאלה של ידיעה ובחירה של פרק ה', זה שאלה של קביעה ובחירה בפרק ו'. הוא הוא יצר את המצב הזה, הוא גרם להם לעשות את זה, שזה עוד הרבה יותר קשה, אז מה אתה רוצה מהם? למה אתה מעניש אותם? אז הרמב"ם אומר לא, הוא גרם להם באופן קולקטיבי אבל לכל מצרי לחוד יש בחירה חופשית. וזה תשובה מצוינת. תשובה מצוינת. מה זאת אומרת? כאשר אתה קובע, תגיד שנגיד יש לי שליטה על המתווה הטופוגרפי שבתוכו אנשים פועלים ונגיד שאני אעשה הטיה מסוימת של המתווה לטובת השיעבוד של עם ישראל, כן, נגד הבחירה והטוב של לא להשתעבד באנשים בישראל אלא אני אעשה איזה הר בכיוון של להתנהג טוב ועמק בכיוון של להתנהג רע. כל בן אדם יכול להחליט לטפס על ההר, הוא לא חייב להתגלגל לעמק. אבל בגדול ברור שבמספרים הגדולים יהיו יותר אנשים שירדו לעמק מאשר שיטפסו על ההר ולכן אני יכול. להיות כן נמלים במובן הקולקטיבי לא אומר שלכל פרט אין בחירה. ואין נמלים ספורות. כן. כל בן אדם יש לו בחירה והוא אחראי למעשיו, ואם הוא היה לא בסדר הוא צריך לתת את הדין. נכון שבאופן סטטיסטי זה הכיוון. מי שעבר ילדות קשה יגיע יותר בקלות לגניבה, נגיד. האם אתה פוטר אותו מאחריות בבית משפט בגלל זה? ממש לא, כי יש לו בחירה חופשית. בטיעונים לעונש, כן. בטיעונים לעונש זה יכול לקחת מקום. אתה אומר תשמע, היה לו מאוד קשה להתמודד, בסדר, אז הוא יקבל רק שנת מאסר ולא חמש שנים מאסר. בטיעונים לעונש, אבל עצם האחריות כשלעצמה ודאי קיימת. אותו דבר, כל יום יומיים אנחנו שומעים מחדש על תגלית גנטית חדשה. פעם אחת מגלים גן שאחראי על האלימות, גן שאחראי על אמונה באלוקים, על האתאיזם, על הקמצנות, על הפחדנות, על כל דבר עלי אדמות יש כל מיני – בדרך כלל זה לא גן אחד, לא משנה – איזשהו אוסף של גנים שאחראי על תכונות מסוימות. ושוב פעם אנשים מגיעים לאותה מסקנה שבעצם אנחנו איננו אלא תמונת נוף הגנטיקה שלנו ולא שום דבר חוץ מזה, אין לנו בחירה חופשית. וזו שוב פעם אותה טעות. כי שום מבנה גנטי בינתיים, בטח מה שגילו עד עכשיו, אני מאמין שגם אם יגלו הכל, אבל בינתיים בטח מה שגילו עד עכשיו שום מבנה גנטי לא יכול לקבוע בוודאות מה יעשה בן אדם בודד. אם הוא כן יאמין, לא יאמין, יהיה קמצן, לא יהיה קמצן. לא. הוא יכול לקבוע את הנטייה. יש לבן אדם נטייה להאמין, נטייה להיות קמצן, נטייה להיות אלים, הכל נכון. אבל מה שהוא יעשה בסוף זה תלוי בשאלה מה הוא יחליט. הוא יכול להחליט, יהיה לו קשה אולי להאמין, אז הוא יחליט לטפס על ההר ובכל זאת ישלם את המחיר ובכל זאת יאמין. אז את הנטייה זה יכול לקבוע, אבל לא את מה שהוא יעשה. עכשיו כשאני רוצה להשפיע על בן אדם, כשאני רוצה להשפיע על בן אדם אני לא יכול להשפיע על הבחירה החופשית שלו, אני יכול לכונן את המתווה הטופוגרפי שבתוכו הוא פועל. ואז סטטיסטית זה יכול להטות את המשקלות בבחירה שלו, אבל עדיין הוא תמיד יכול להחליט מה שהוא מחליט. במספרים הגדולים אני אראה את ההשלכות של הכוונון הזה. אוקיי? זה בעצם הטענה. זאת אומרת שכאשר אני מדבר על תמונה ליברטנית, תמונה של בחירה חופשית, אין הכוונה, בניגוד למה שהרבה פעמים חושבים, זה לא הקריקטורה של בחירה חופשית זה שאני פועל בוואקום. בעצם האנשים שתוקפים את התפיסה הליברטנית אומרים תראה יש גנטיקה, יש חינוך, יש זה, הם בעצם מניחים שליברטניזם פירושו פעולה בוואקום, שאין שום השפעות ואני בוחר באופן חופשי. אבל זה לא נכון. שום ליברטן שפוי לא חושב שאנחנו פועלים בוואקום. כל אחד מבין שיש השפעות לגנטיקה שלנו, לחינוך שלנו, לסביבה שלנו, ברור. אבל השאלה היא האם ההשפעות האלה משפיעות על מה שאני עושה או קובעות את מה שאני עושה. וזה שני דברים שונים לגמרי. משפיעות על מה שאני עושה בוודאי, ולכן סטטיסטית במספרים הגדולים אני אמצא את זה. אבל הטענה הליברטנית היא שהן לא קובעות את מה שאני עושה אלא רק משפיעות על מה שאני עושה. אוקיי? עכשיו מה קובע? הבחירה שלי. ובבחירה יש מחירים. כמובן אתם יודעים דוגמה מאוד חביבה לזה, אתם יודעים אפשר להביא שלושה או ארבעה מודלים לבחירה חופשית. יש את הבחירה החופשית בסוריה. אדם נכנס לקלפי, בוחר באופן לגמרי חופשי מהפתק היחיד שנמצא שם בקלפי, אסד, משלשל אותו לקלפי ומי שנבחר זה מי שקיבל את רוב הקולות, זאת אומרת אסד. זה תמיד יוצא תשעים ותשע נקודה שבע אגב, אני לא יודע איפה האפס נקודה שלוש אחוז הזה תמיד נעלם, אבל זהו, זה הבחירה החופשית בסוריה. הבחירה החופשית הזאת היא כמובן פסדה. נכון? אין שם בחירה חופשית. אף אחד לא משפיע לך כלום, אתה עושה מה שאתה רוצה, רק מציבים בפניך אופציה אחת בלבד. עכשיו אתה יכול להחליט באופן חופשי אבל בין מה למה. אוקיי? הסוג השני של בחירות חופשיות או דמוקרטיות זה בשוויץ. שוויץ המטאפורית, כן? מה קורה בשוויץ? אתה ניגש לקלפי, יש כמה מועמדים, כל אחד בוחר באופן חופשי את המועמד שהוא רוצה, מי שנבחר ברוב קולות הוא נשיא שוויץ. אוקיי? נהדר. חוץ מזה שבשוויץ שלנו אין בעיות. אז מה אכפת לי מי יהיה הנשיא? תעשה הגרלה. זאת אומרת אם יש בעיות אז צריך לדעת איך להתמודד איתן, הוא מציע דרך כזאת ההוא מציע דרך אחרת, יש מחירים, זאת אומרת צריך לראות מי יותר מתאים ומי פחות מתאים, זו בחירה אמיתית. אבל במקום שאין בעיות אז תעשה הגרלה. אני בוחר באופן חופשי. לבחירה שלי יש משמעות כאשר יש שיקולים הרי גורל לפה ולשם ויש מחירים לפה ולשם. לכן הבחירות האמיתיות שיש להן משמעות ערכית זה כאשר יש לי בחירה חופשית בין כמה אפשרויות אבל יש מחירים לכל אחת מהבחירות והמחירים האלה גם לא תלויים בי, הם מוכתבים לי הרבה פעמים. הם לא תלויים בי ומה שאני עושה אני משתדל למצוא את הדרך האופטימלית לנטרל או להתנהל בתוך המסגרת של האילוצים האלו שקפויה עליי. זה בעצם, יש כמובן מודל רביעי. המודל הזה אומר שיש לך מחירים, יש לך כמה אפשרויות אבל כל האפשרויות האלה מתנקזות לאותו מקום. זה בעצם המקרה של מדינת ישראל נדמה לי. פעם חבר שלי סיפר לי שחבר שלו טייל בבורמה, מיאנמר ושמה בג'ונגלים, יש שם ג'ונגלים מטורפים כאלה, הוא הגיע באמצע הג'ונגל לאיזה כפר מקומי כזה של חושות, משהו נורא פרימיטיבי. פתאום הוא רואה שם איזה בית דואר. אמר וואלה נשלח מכתב, זה היה עוד לפני עידן הטלפונים והכל, נשלח מכתב לארץ. הגיע לשמה הוא נדהם, הוא רואה שמה על הקיר של הדואר המון תיבות ממוינות לפי היבשות והארצות. באמצע הג'ונגל מי עובר פה בכלל מה זה לא ייאמן. בקיצור הוא עומד שמה היה איזה תור, הוא עומד שמה ויש שם אשנב כזה שאתה ניגש והקיר עם התיבות דואר הוא פה, אתה צריך לקנות בול או משהו כזה ואז לשלשל לתיבה הרלוונטית, אוקיי? עכשיו כשהוא מגיע לאשנב הוא רואה את הצד האחורי של התיבות האלה ובצד האחורי של התיבות האלה היה שק אחד גדול שאסף את כל המכתבים. זאת אומרת אתה משלשל את זה לכל מקום שאתה רוצה אבל הכל נופל לאותו שק. אז זה פחות או יותר מה שקורה אצלנו. יש אפשרויות שונות, אתה יכול לבחור חופשי בין האנשים אתה תמיד מקבל אותו דבר. מה האופציה השלישית? האופציה השלישית זה מקום שבו יש מחירים ואתה צריך להחליט על אופציה שמתמודדת נכון עם המחירים האלה. בחרת נכון מצוין, בחרת לא נכון שא בתוצאות. זה גם שם וגם שם יש חופש, לכאורה בכל המקומות יש חופש. בסוריה זאת פסאדה, זה לא באמת חופש כי יש רק, אף אחד לא כופה עליך אבל יש רק אופציה אחת, זה דטרמיניזם. בשוויץ זה אינדטרמיניזם, אתה יכול לעשות הגרלה מי הנשיא הבא זה לא מעניין. זה בעצם אינדטרמיניזם, זה הגרלה, נכון? מתי זה בחירה? זה לא דטרמיניזם ולא אינדטרמיניזם, זה מצב שבו אתה בוחר אבל יש מחירים. הטופוגרפיה מסביב לא אתה בחרת אותה, היא נתונה. השאלה היא איך אתה מתנהל בתוך הטופוגרפיה הנתונה הזאת. כן, יש ארי אלון אתם יודעים מי זה, זה הבן של השופט אלון. הוא כזה מגיד חילוני, דרשן חילוני, דתל"ש והוא כתב כמה פעמים על אבחנה בין האדם הרבני לאדם הריבוני. הוא אוהב תמיד משחקי מילים כאלה כמו דרשנים חסידים. אז האדם הרבני זה כאילו האדם הדתי שבעצם מכתיבים לו את החוקים, מה נכון ומה לא נכון לעשות וכולי והאדם הריבוני זה אדם שמחוקק לעצמו את החוקים, אדם אוטונומי וכולי, ממש מפעים. אז אתם מבינים שהזהות הזאת היא מגוחכת. זאת אומרת תנסו לחשוב למשל על מישהו שחוקק לעצמו את החוק להיות רוצח שכיר. טוב, הוא חוקק באופן לגמרי אוטונומי, בחר בקריירה מכניסה, כן אומרים שמשלמים לא רע למקצוע הזה, להיות רוצח שכיר, מקדיש את כל חייו למטרה הנעלה הזאת. האם בעיני ארי אלון זה מודל לחיקוי? זה דמות הוד? אני מניח שלא. למה לא? הוא בחר באופן חופשי הוא חוקק לעצמו את ערכיו. כי הוא חוקק לעצמו ערכים רעים. נכון? רגע אז מה קובע מה זה רעים ומה זה טובים? לא החקיקה שלך? לא. זאת אומרת מה זה רעים ומה זה טובים זה נתון. עכשיו השאלה, בדיוק, עכשיו השאלה באיזה אתה בוחר מתוך הרעים והטובים. זאת אומרת שגם אתה לא מחוקק לעצמך את הערכים. מה שאתה מחליט זה האם ללכת עם הערכים, חולשת הרצון, כן? האם לעשות את מה שאני חושב שנכון או לא לעשות את מה שאני חושב שנכון. זה בעצם הבחירה שעומדת לפניך. אף אחד לא מחוקק לעצמו את הערכים. יש מקרים שבהם אפשר להתלבט על מהו הערך הנכון ואז יש ויכוחים, זה בשוליים. אבל בגדול, הדברים הבסיסיים, אף אחד לא מחוקק לעצמו את הערכים. השאלה אם אתה עומד במה שמה שנכון או שלא עומד במה שנכון, זה הבחירה שלך. ולכן יש רבנים וריבוניים בין החילוניים ויש רבנים וריבוניים גם בין הדתיים. החלוקה הזאת ממש לא אורתוגונלית. כן, ההבדל בין דתי וחילוני הוא מאונך להבדל בין רבנים וריבונים. יש כאלה וכאלה בכל אחד משני הצדדים. אז גם שם אני אומר בעצם אותו אותו דבר. גם כשאתה פועל באופן חופשי, אתה פועל בתוך מסגרת אילוצים, ערכים, מחירים, נתונים שלא בידך. ובכל זאת זה נקרא שאתה בוחר באופן חופשי. לא רק זה, אלא דווקא בגלל זה יש לבחירה שלך ערך או משמעות, כי יש מחירים. לא כל דבר הוא אותו דבר. אי אפשר לעשות הגרלה. זה שיקול דעת שאתה גם תישא בתוצאות אם אתה בוחר נכון או לא נכון. דווקא אז יש לחופש שלך לבחור איזשהו סוג של משמעות. לכן כאשר אנחנו מדברים על בחירה חופשית, אנחנו לא מדברים על פעילות בוואקום. יש הרבה מאוד דברים שמשפיעים על האדם, וגם בתמונה הליברטנית הדברים האלה משפיעים. אלא שבתמונה הליברטנית הם משפיעים ולא קובעים את ההתנהגות של האדם. בתמונה דטרמיניסטית הדברים האלה קובעים את ההתנהגות שלו. לכן למשל דטרמיניסט חושב שהפסיכולוגיה לא מצליחה עדיין לנבא את ההתנהגות של בני אדם בגלל שזה מדי מורכב. זה התשובה שהוא נותן. אנחנו לא יודעים, אין לנו מספיק ידע פסיכולוגי, זה מורכב מדי. הליברטן טוען שזה לא בגלל המורכבות. גם אם אני אדע את כל הפסיכולוגיה, גמרתי את המחקר, אני שולט לגמרי, אני מכיר את המפה של האדם, אני יודע בדיוק את המפה של האדם המסוים הזה, הכל, ויש לי את מלוא הידע הפסיכולוגי, עדיין אני לא אוכל לדעת מה הוא יעשה כי יש לו בחירה חופשית. עכשיו הפסיכולוגיה עוסקת בלתאר את המתווה שבתוכו אנחנו פועלים. הפסיכולוגיה לא מתארת אותנו. אנחנו זה מי שפועל בתוך המתווה הזה, זה לא המתווה. המתווה זה הסביבה שבתוכה אנחנו פועלים בתמונה הליברטנית. בתמונה דטרמיניסטית אנחנו זה הסביבה. או לא סביבה אלא אנחנו זה המתווה הטופוגרפי. כן, ואז בעצם זה קובע מה הכדור יעשה. אין בכדור משהו מעבר למתווה הטופוגרפי הזה. עכשיו מה שבעצם הדבר הזה אומר, זה שהבחירה היסודית של האדם היא בעיקר האם לבחור, האם להיות כדורון או להיות אדם. אדם יכול להתנהג בצורה של כדורון, ואז הוא יתן לסביבה, הסביבה אני מתכוון גם הפנימית וגם החיצונית, הסביבה הנפשית או סביבה פיזית, כל הדברים שמשפיעים עליו, הוא יתן לסביבה להוביל אותו ולנווט אותו לכל מקום שהיא לוקחת אותו. אבל אם הוא עובד במוד של אדם, אז הסביבה לא קובעת. היא משפיעה, אבל היא לא קובעת. אוקיי? ובעצם אני חושב שברוב המקרים הדילמה של האדם זה האם להיות בוחר או לא, ולא במה לבחור. אפשר להמשיל את זה נגיד למישהו שרכב כנהג לו שמחזיק במושכות של סוסים. עכשיו אם הוא מחזיק במושכות אז הוא יכוון את הסוסים לאיפה שהוא רוצה. אם הוא שומט את המושכות אז הסוסים יקחו אותו לאיפה שהם לוקחים אותו. אוקיי? הבחירה של האדם זה האם לשמוט את המושכות או להחזיק אותן. האם לשמור את השליטה אצלו, להיות בוחר, ועוד פעם, יש את המחירים, הסוסים יתנגדו. אתה לא בקלות תיקח אותם לאיפה שאתה רוצה, אבל אתה עדיין יכול לבחור לקחת אותם גם אם הם לא רוצים ללכת, ואתה סיכויים רבים שתצליח. אוקיי? לא תמיד, אבל סיכויים רבים שתצליח. הסוסים לא קובעים מה שאתה עושה, הם משפיעים על מה שאתה עושה. אבל בסוף בסוף אתה מחליט. אם אתה שומט את המושכות אז בעצם אתה אומר, אוקיי, אני בוחר להיות כדורון, והנסיבות יקחו אותי לאיפה שהן לוקחות אותי. יש בהקשר הזה אני חושב שהתמונה הזאת בעצם אומרת שכאשר אנחנו דורשים מבני אדם להתנהל נכון אנחנו בעצם צריכים לדרוש ממנו דרישה כפולה: א' להיות בוחר וב' לבחור נכון. אתה יכול לבחור לא נכון ואז לעשות את הטעות, אתה יכול לא לבחור, להיות כדורון, לשמוט את המושכות ואז הנסיבות יקחו אותך לעשות משהו לא נכון. אוקיי? ומה שנדרש מבן אדם זה בעצם לא להיות כדורון אלא להיות אדם וגם לבחור נכון. במתווה הטופוגרפי שלך לבחור נכון. יש אליהו בהר הכרמל, כן, הפסוק שמה אומר, אליהו אומר לעם: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. בדרך כלל אנחנו מבינים את זה כאיזשהו תעלול רטורי, לנסות לדחוק אותם לפינה, לומר להם: תהיו גברים, תהיו עקביים, תחליטו על מה שאתם עושים ותלכו על זה. והוא לא באמת מתכוון שילכו אחרי הבעל. זה רק תעלול כזה כדי לגרום להם לחזור לקדוש ברוך הוא. אני קורא את זה כפשוטו. אתם באמת מאמינים בבעל? אז תלכו על זה. או שאתם סתם כלומניקים, אתם אפילו לא אפיקורסים, אתם סתם כלומניקים. אתם הולכים כל פעם כמו שהגששים אומרים, אני הלכתי לא עם אבא, לא עם אמא, אני הלכתי עם החברה. אוקיי? זאת אומרת, מה? עם החברה. כל פעם איפה שהרוח לקחה אותי, אני לא, אין לי לא את הכיוון הזה ולא את הכיוון הזה, מה שהרוח, יושב על הגדר. אוקיי? מה שאליהו בעצם אומר להם, תראו, לבחור בבעל ולעבוד את הבעל זה רע מאוד, אבל לא לבחור זה עוד יותר גרוע. תהיו בוחרים, ותבחרו בבעל? בסדר, בחרתם בבעל כי זה מה שאתם חושבים, אבל תהיו בוחרים. לא לבחור זה סתם להיות כלומניק, זה להיות כדורון. נכון שיש איזה קטע לרמב"ם שאומר שאסור לנביא להגיד לעבוד עבודה זרה? מה? הוא לא מעודד עבודה זרה, הוא אומר להם לעשות את מה שהם חושבים. המשך הלכה? יאללה, תעבדו. נכון. לא, הוא אומר להם, אם זה מה שאתם חושבים, אז תלכו על זה, אבל אתם כלומניקים, אתם לא עושים אפילו את זה, גם לבעל אתם לא עובדים באופן עקבי. למה לא? להפך, אני חושב שהוא צריך להגיד להם את זה, וגם למחנך לחניכים שלו גם. אני חושב שכשבן אדם, אתם יודעים, הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאם בן אדם יצא שומר תורה ומצוות, הילד שלי, התלמיד שלי, לא יודע מה, אז הצלחתי, ואם הוא נטש אז נכשלתי. וזאת לא תמונה כל כך פשוטה. בעיניי, אם מישהו נטש כי הוא החליט שהוא לא מאמין בזה, יש בזה מידה של הצלחה. אני לא מסכים עם ההחלטה שלו, אבל הוא החליט. ונוצר פה בן אדם שמחליט על דרכו, זאת הצלחה לא מלאה, את הקומה הראשונה הוא עבר, הוא לא כדורון. נכון שבקומה השנייה, כבן אדם הוא בחר לא נכון בעיניי, אוקיי, אבל יש מישהו שנשאר מחויב לתורה ומצוות סתם כי, כן, זה אזור הנוחות שלו. זאת אומרת לא, אין לו, הוא כדורון ובמקרה אצלו האמת היא לכיוון של התורה ומצוות וההר הוא לכיוון ה, כי לפעמים קשה לעשות את השינוי הזה. זאת לא הצלחה בעיניי כל כך גדולה. ממש לא. אני חושב ש, אני חושב שאפילו הרבה יותר משמעותי האם אתה בוחר או לא מאשר השאלה מה אתה בוחר. כי אם אתה לא בוחר, אז מה אכפת לי מה אתה עושה? זה חסר כל חשיבות מה שאתה עושה, אין לפה ואין לשם. אז הנקודה הזאת זה בעצם אומרת שיש בפני האדם דילמה קודם כול האם להיות בוחר, לפני הדילמה של במה לבחור. האם להחזיק את המושכות בידיים, ואחרי זה לראות לאיפה לקחת את הסוסים, אבל קודם כול האם בכלל להחזיק את המושכות בידיים שלי. עכשיו למה אני אומר את זה? כי יכול להיות שזה נותן לנו כיוון להבין את הבעיה של חולשת הרצון. וכאן אמרתי, אני טיפה מתלבט, זה תמיד ככה חוזר לי כל הזמן, רצוא ושוב עם זה, אז תחשבו, אני לא יודע, תחליטו אתם. הטענה שלי היא הבאה, אתם זוכרים את האינדיק? דיברתי על האינדיק בפעם הקודמת נדמה לי, על זה, על בן אדם שחי בשניות תודעתית בעצם. הוא חושב כביכול שהוא תרנגול הודו אבל בפנים בפנים הוא יודע שהוא בעצם בן אדם. אוקיי? עכשיו הטענה בעצם מה שהסברתי שם, זה שהאדם בונה לעצמו כל מיני תיאוריות שיצדיקו מבחינתו את מה שהוא עושה, למרות שבפנים בפנים הוא מבין שהתיאוריות האלה לא נכונות. אבל כאלה אנחנו, זאת אומרת אנחנו לא נעשה משהו שעל פניו ברור שהוא לא נכון, שהוא מרושע, אנחנו נסביר לעצמנו באלף צורות למה בעצם זה הדבר כן נכון, ונבנה לעצמנו תיאוריות. נזכרתי בדיוק ב, הייתי כשהייתי בגוש, אז לא למדתי כלום. סיפרתי את זה? אוקיי, אז בדיוק, בהקשר הזה אני תמיד, מה? די הרבה, עד שעזבתי בסוף. פיתחתי תיאוריות, כן, הסברתי, סיפרתי לכם. זה בדיוק זה תמיד מלווה אותי העניין הזה של התיאוריה הזאת שכאילו היום אני מסתכל על זה ואני אומר "מה קרה לך? כאילו, מה, אתה באמת חשבת שזה נכון?". לא, גם אז ידעתי שזה לא נכון, אבל זה היה תיאוריה נהדרת וסתם היה נחמד גם להתעלל בחבר'ה, ומעבר לזה גם הייתי צריך איזושהי הצדקה לעשות את מה שאני עושה. הבן אדם לא עושה סתם משהו שעל פניו ברור שהוא לא נכון גם בעיניו. אתה בונה לעצמך איזשהו סוג של הצדקה. אוקיי? אז הטענה בסופו של דבר, וזה אמרתי אז כן "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", דיברנו על זה. מה שאני רוצה לטעון זה ככה, אם בן אדם עומד לחטוא, אם בן אדם חוטא, איך קורה חולשת הרצון? שזה מה ששאלתי בתחילת השיעור. התשובה שאני מציע זה שהבן אדם בעצם בונה לעצמו תיאוריה שעל פיה זה באמת מה שהוא חושב. עכשיו בתוכו פנימה הוא מבין שזה לא נכון, אבל הוא חי בתוך איזושהי תודעה ולאט לאט הוא ממש משתכנע "זה התיאוריה שלי, כן, זה מה שאני חושב, ברור" וכולי וכולי. בעצם מה שהדבר הזה אומר ש… זה שאני שומט את המושכות מהידיים. אני לא מחליט לרצוח. אני מחליט להפסיק את השליטה. אני כבר לא לוקח שליטה. הנסיבות יקחו אותי לרצוח או לגנוב או אני לא יודע מה לעשות כל מיני דברים שאני עצמי חושב שהם לא נכונים. ואז מה שקורה זה שכאשר אני עושה את הפעולה הזאת אי אפשר להגיד שעשיתי משהו שאני עצמי חושב שהוא לא נכון. אפשר להגיד אבל זה יותר מורכב מזה. זה משהו שאני עצמי יודע בתוך תוכי אי שם עמוק שהוא לא נכון. אבל בניתי לעצמי איזשהו סוג של תיאוריה שזה כן נכון ולכן בעצם הכל בסדר. זו הצורה שבה אני שומט את המושכות. בנאדם, תחשבו על בנאדם שמחליט להשתכר ואז יוצא לנהוג. אוקיי? עכשיו רואים באדם הזה אחראי לכל מה שקורה אחר כך, למרות שכשהוא היה שיכור כמובן לא הייתה לו שליטה על ההגה. נכון? ושיכורים אחרים שלא קרה להם כלום הם לא דרסו אף אחד, הלך להם מזל והם לא דרסו אף אחד. אף אחד לא תובע אותם אם לא תפסו אותם, אף אחד לא תובע אותם הכל בסדר. אבל אם הוא דרס מישהו אז הוא לא נתבע על זה שהוא היה שיכור. הוא נתבע על רצח. למה? כי כשאתה שתית אז אתה היית צריך לצפות ולהיות אחראי לתוצאות שעומדות להגיע כתוצאה מזה. כל התוצאות שקורות אחר כך נחשבות כמשהו שאתה אחראי לו. עכשיו אי אפשר להגיד שאני החלטתי לרצוח. אף אחד כזה לא החליט לרצוח, כן זה ברור. מה כן הוא החליט? לשמוט את המושכות. הנה אוקיי אני שותה, מה שיקרה יקרה, אני מאוד מקווה שלא יקרה שום דבר. אם הוא היה פיקח ובלי היצרים הייתי אומר לו תשמע אבל יש סיכוי שכן יקרה, אתה לוקח פה סיכון מטורף. כן אז בדיוק זה לכבות את מרכז השליטה אצלו בראש, להפוך לכדורון, לשמוט את המושכות ומה שיצא יצא הופ ויצא שהרגתי מישהו. אז מה אני מרוויח מהתיאור הזה? מה שאני מרוויח מהתיאור הזה הרי אנחנו נענו שם בסוגיית חולשת הרצון, אנחנו נענו בין שני קטבים ששניהם לא אפשריים. זאת אומרת מצד אחד לא ייתכן שמעשה עשיתי זה לא מה שחשבתי. למה עשיתי את זה אם חשבתי שכך לא נכון לעשות? מצד שני מה תגיד שאולי משהו כפה אותי לעשות את זה, הייתי אנוס? אבל על זה לא צריך לעשות תשובה. אין לי אחריות למה שאני עושה כי הייתי כפוי. נכון? אני מנסה להציע מודל שבו אני יכול לעשות משהו שאני עצמי חושב שהוא לא נכון ואני לא כפוי, יש עלי אחריות ובכל זאת עשיתי את זה. איך זה קורה? אני לא החלטתי לרצוח. בנאדם לא מחליט לרצוח אם הוא חושב שאסור לרצוח. בטח לא בזוועות כמו רצח, כן אולי בדברים קטנים אבל בזוועות כאלה בנאדם לא עושה משהו כשהוא ברור לו שזה דבר מאוד מרושע ולא ראוי לעשות אותו. אוקיי אבל מה שהוא כן יכול לעשות זה להחליט לשתות לפני הנהיגה, עובדה רואים הרבה אנשים מחליטים את זה והם יודעים שיכולות להיות תוצאות כאלה אבל הם מדחיקים את זה, לי זה לא יקרה, תיאוריות כאלה, תיאוריות אחרות. הם יודעים בתוכם פנימה שהעסק הזה כן יכול לקרות אבל הדרך שהם מתקדמים זה בעצם להגיד אוקיי אני כרגע שותה, מה שיקרה אחר כך אני לא אני מקווה שלא יקרה שום דבר, אבל כן קרה, בסוף כן קרה. אז מצד אחד אי אפשר להגיד שאתה רצחת למרות שחשבת שאסור לרצוח, לא עשית פעולת רציחה, אתה רק שתית יין, אתה רק שמטת את המושכות, הסוסים לקחו אותך לא אתה, אז אי אפשר להגיד שאתה עשית משהו שאתה לא רוצה. אוקיי מצד שני אמרתי רגע אבל אם עשית משהו שאתה לא רוצה אז אין עליך אחריות, לא, לא נכון, כי לא הייתי אנוס בגלל שבסופו של דבר האחריות על שמיטת המושכות היא עלי, אני החלטתי לשמוט את המושכות או לשתות יין בדיוק. זאת אומרת ויש עלי אחריות. המעשה הראשון הוא רק לשתות, זה לא מעשה שאותו אני חושב שאסור לעשות. יכולות להיות לו השלכות בעייתיות אבל המעשה מצדי אני רק התכוונתי לשתות. עכשיו הלשתות הזה זה לשמוט את המושכות. אתה מבין שברגע שאתה שומט את המושכות הסוסים יכולים לקחת אותך לרצוח. כן אבל אני רק שומט את המושכות אני לא חושב על השלב הבא. עכשיו וזה כן יכול לקרות, אני חושב שבחוויה שלנו אנחנו יודעים זה יכול לקרות ולכן אני אומר בעצם תהליך שבו בנאדם חוטא או אני חושב שבדרך כלל זה המצב זה לא תהליך שבו הוא באופן מאוד ברור עושה משהו שהוא עצמו חושב שלא נכון לעשות, זה לא זה לא מה שקורה. אלא מה הוא מכבה את מתג השליטה. זאת אומרת הוא אומר אוקיי אני עכשיו אני אשן עכשיו, לא יודע אני שיכור או שותה שותה יין עכשיו וזה, אני מבין מה יכול לקרות בעקבות זה אבל אני איכשהו מתעלם מזה, אני בונה לעצמי איזושהי תיאוריה שזה לא יקרה או לא, אני מתעלם מזה. אז כיביתי את השליטה, הפכתי לכדורון, מכאן והלאה מתווה טופוגרפי רצח, לא אני, אני רק כדורון אוקיי? המתווה הטופוגרפי הכתיב את מה שאני אעשה אז אני. מצד אחד אני לא עשיתי את מה שאני לא חושב, המתווה לקח אותי. אבל מצד שני יש עליי אחריות. זה לא נכון שמה שלקח אותי ואני אנוס, ולכן אין עליי אחריות ולא צריך לעשות תשובה. צריך לעשות תשובה על זה שהחלטתי לא להיות בוחר, לא על הרצח. אז זה שהחלטתי לא להיות בוחר, אני צריך לעשות תשובה. כי בדרך כלל כשאני רוצח זה בגלל שוויתרתי על האופציה שלי לבחור, על היכולת שלי לבחור. כן. איך אתה תסבור על זה, אם לשתות יין ונהיגה או לירות במישהו בראש? ברור שלירות במישהו בראש. אוקיי, אז איך אני יכול הייתי להגיד לעצמי להחליט לא להיות אקטיבי, להחליט ככה אקטיבית… לא, לא אמרתי להחליט. אם זה באמת מה שאתה חושב, מה זה נקרא להחליט? זה באמת מה שאתה חושב, אז אתה עושה את מה שאתה חושב. זה נקודה לזכותו של האדם שהוא עושה את מה שהוא חושב, הוא אדם ריבוני. אמרת רצח… היה יכול פשוט לשתות יין ונהיגה, הוא לא חייב את הרצח. אבל הוא חושב שזה נכון. אבל זה לא… הוא חושב שזה נכון. ובהקשר למה שדיברנו… לא. אם הוא חושב שלרצוח זה נכון, אז בסדר, אז הוא חושב ככה. אני חושב שזה מעשה זוועה, אבל הוא לשיטתו, מה אני יכול לעשות? אז אתה מסכים שזה יותר בסדר מבחינתו? מה זה נקרא יותר בסדר? כשאני שופט בן אדם אני תמיד שופט אותו לשיטתו, לא לשיטתי. לשפוט בן אדם לשיטתי זו טעות. אני תמיד שופט אותו לשיטתו. עכשיו, אם באמת הוא מאמין בזה או לא אני לא תמיד יכול לדעת, הרי אני לא יודע מה בליבו של האדם. אבל לו יצויר בא אליהו הנביא ואמר לי האיש הזה באמת ובתמים מאמין שנכון לרצוח. אין לי שום בעיה איתו, חוץ מזה שצריך להתגונן מפניו. הייתי שם אותו בכלא כמגננה, אבל אין לי שום בעיה עם ההתנהלות שלו, הוא עשה את מה שהוא חושב. יש אמת אובייקטיבית? יש אמת אובייקטיבית. אבל השיפוט לא נקבע לפי האמת האובייקטיבית. השיפוט הוא אמור להיות סובייקטיבי. כי כשאתה שופט את הבן אדם צריך לשפוט אותו מה הוא עשה מתוך המשקפיים שלו באותו רגע. אני לא אומר שהוא צודק, אני אומר שהוא לא רשע. אוקיי? זה אני לא אומר שהוא צודק, הוא ממש לא צודק. בסדר? אז בקיצור, למה אני אמרתי שאני מתלבט בפתרון הזה לחולשת הרצון? כי כמובן אפשר עכשיו לשאול את השאלה על ההחלטה אם להיות בוחר. על ההחלטה אם להיות בוחר אני יכול לשאול את אותה שאלה. למה החלטת לא להיות בוחר? כי אתה העדפת לא להיות בוחר, נכון? אה, לא, אתה היית חלש רק, לכן לא היית בוחר? עוד פעם בעיית חולשת הרצון, אבל הפעם לא על המעשה אלא על ההחלטה אם להיות בוחר. אז לכאורה לא הרווחתי שום דבר. אבל זה לא נכון שלא הרווחתי שום דבר. אני אומר זה הרצוא ושוב שלי. אני מתנדנד בין זה כל הזמן. כי כשהחלטתי לא להיות בוחר זה כשלעצמו לא דבר בעייתי. אז זה כן יכול לקרות. זאת אומרת, פה אני כן יכול להחליט לא להיות בוחר ואני בונה על זה שלא יקרה כלום, אני משלה את עצמי באיזושהי צורה. זה לא אותו דבר כמו להחליט לרצוח כשאני חושב שלרצוח זה זוועה. אני מחליט לא להיות בוחר. ובאמת זה לא זוועה לא להיות בוחר. הזוועה זה מה שיכול לקרות בעקבות זה. אבל את זה לא חשבתי. אם הייתי חושב את זה לא הייתי עושה את זה, זה ברור. אני הדחקתי את זה, אני לא… מכרתי לעצמי איזה לוקש שזה לא יכול לקרות או לא יקרה או משהו כזה, או לוקח את הסיכון שזה יקרה או משהו כזה. לכן, אני אומר עוד פעם, עקרונית השאלה קיימת גם לגבי ההחלטה אם לבחור או לא לבחור. אבל אני חושב שכיוון שלא לבחור זאת לא החלטה שהיא רעה מחמת עצמה, היא רעה בגלל ההשלכות שיקרו ממנה, אבל היא לא רעה מחמת עצמה, אז פה כן יכול להיות מצב שהבן אדם מחליט לא לבחור בלי לשים לב לדברים שיקרו אחר כך, אבל קרו אחר כך דברים, והוא אחראי, אחראי למעשים האלה. אז עוד פעם, זו ההצעה שלי לבעיה של חולשת הרצון. אני לא מכיר פתרון אחר לבעיה הזאת, ומצד שני אני משוכנע שיש מצב כזה של חולשת הרצון. אני לא מוכן לוותר על ההנחה שיש מצב כזה של חולשת הרצון. נדמה לי שכל אחד מאיתנו חווה את זה בצורה מאוד אינטימית, את העניין הזה שלפעמים אנחנו עשינו את מה שאנחנו לא רצינו. ואני חושב שזה בדרך כלל מגיע כשאנחנו בעצם מכסים מעצמנו את זה שאנחנו לא רוצים. אנחנו בונים לעצמנו איזושהי תיאוריה שממסכת את העניין הזה. אנחנו מכבים בעצם את השליטה. אנחנו לא נותנים… אנחנו נותנים לעסק הזה… זה מזכיר לי, פעם כשהייתי ילד, אז אבא שלי לקח אותי לטכניון לשחק עם איזה אומן שחמט. הייתי משחק שח. אז הוא לקח אותי לשחק עם איזה אומן שהיה שמה. כמובן כיסח אותי בעיניים עצומות. אבל הוא המליץ לי לשחק מול עצמי בתור אימון. תשחק מול עצמך. כי כשאתה משחק מול עצמך, אתה… אתה יודע בדיוק מה התוכניות של היריב. זה נורא מעניין. אז אתה לא יכול לבנות, אתה לא יכול לבנות על טעויות שלו, אתה חייב לעשות תוכנית שיכולה לאלץ אותו, שצריכה לאלץ אותו להפסיד, נכון? כי אם אתה בונה על זה שהוא יעשה טעות, הוא יודע את התוכנית שלך, הוא לא יעשה את הטעות. כן, תמיד שאלו אותי אחרי זה מי ניצח. אבל אם יש אילוץ, אז הוא ידע לא להגיע למצב של האילוץ בכלל. כי אתה יודע כמה צעדים קדימה אתה מצליח לחשוב, אבל אין הכי נמי. לא, אבל אם אתה מצליח לחשוב חמישה צעדים קדימה, אז גם אתה השני מצליח לחשוב חמישה צעדים קדימה, אז תדע לא להיכנס לזה. לא, השאלה אם אתה יכול, אם אתה יכול לאלץ אותו, שבכל מקרה הוא לא יכול שלא להיכנס למצב הזה. זאת התוכנית היפה. זאת אומרת, נגיד שאנחנו מצליחים להגיע עד טווח של חמישה צעדים קדימה, האם אני יכול לבנות עכשיו תוכנית שלא יעזור לך שום דבר, תוך חמישה צעדים אתה מגיע למצב שאתה תפסיד. אבל שוב, זה לא משהו שאתה יכול לתכנן, זה משהו שאתה פשוט צריך להגיע אליו. לא, למה? אני מתכנן. אני יודע שאם אני הולך לפה יש לך כמה אפשרויות, אף אחת מהן לא תעזור לך כי יש לי מענה. אבל אמרנו מלכודת בשחמט זה אני מאוד מקווה שבצעד הבא הוא יעשה את זה, כי אם הוא יעשה את זה הוא נכנס למלכודת. לא, לא, לא, המלכודת, המלכודת זה זאת מלכודת שבנויה על טעות של השני. אני מדבר על משהו אחר, אני מדבר על להכריח אותו להיכנס למלכודת. אין, אין לו אופציה אחרת, זאת טקטיקה כל כך מבריקה שאין לו שום, כל מענה יש לי איזה מענה אחר שיאלץ אותו בסוף להיכנס או למלכודת הזאת או לזאת, אבל זה מוכתב. זה קצת קשור למשפט צרמלו בתורת המשחקים, שמכירים שיש משפט בתורת המשחקים שכל המשחקים שדומים לשחמט, לא משנה יש להם איזה תכונה כמו שחמט, אז או שהלבן מנצח או שהשחור מנצח או שתיקו. זה המשפט. עכשיו זה נשמע טריוויאלי, אבל זה ממש לא טריוויאלי. העיקרון הוא שבמשחק הזה מובנה ניצחון של השחור או מובנה ניצחון של הלבן, יש הבניה, יש תוצאה, אם אתה תשחק באסטרטגיה אופטימלית, יש תוצאה אחת שמוכתבת מראש. אנחנו לא יודעים מה היא כי זה מורכב, אבל יש רק אחת מהן. זה משפט לא טריוויאלי. זה לא שבכל, ברור שבכל משחק יכול להיות או שהשחור ינצח או שהלבן ינצח או שתיקו. הטענה היא שישנה אסטרטגיה שהאסטרטגיה הזאת יכולה לכפות תוצאה מראש. מה היא התוצאה? אחת מהשלוש האלה שאני לא יודע איזה מהן, אבל בכל המשחקים לא משנה מי היריב שלי, יש לי אסטרטגיה כזאת, נגיד אם התשובה היא שהלבן מנצח, אז בכל המשחקים אם אני משתמש באסטרטגיה הזאת אני אנצח את השחור. או להפך, או שחור, לא משנה נגד מי. טוב, מלחמה סוג של זה. מלחמה? המשחק מלחמה? לא מכיר. משחק של הילדים. קלפים כזה, שכל אחד הופך, הגבוה יותר ניצח בסוף. אוקיי, אז זה מזל שמה, זה לא, בסדר, אני מדבר על כן. אז זה קצת מה שאמרת קודם קצת קשור לזה, כי פה אתה רואה, המשפט הזה בעצם אומר שישנה אסטרטגיה, למשל אם אני לבן, שלא יעזור מה שאתה תעשה, אתה תפסיד בסוף. עכשיו אני מדבר רק על טווח של חמישה מהלכים, לא כל המשחק כי זה אנחנו לא יודעים, אף אחד עוד לא מצא את האסטרטגיה הזאת היום, רק יש משפט שהיא קיימת. זה הכל, משפט לא קונסטרוקטיבי. איך הגענו לכל זה? לא זוכר כבר. אז בקיצור, אז הטענה שאני רוצה לטעון זה שחולשת, כן יכול להיות מצב של חולשת הרצון, וזה מצב שבו בעצם הבן אדם הופך את עצמו זמנית לכדורון. זה הכל. ולכן הייתי חלש במובן הזה שלא שמרתי על שליטה מלאה כל הזמן, לא שמרתי את המושכות כל הזמן ביד שלי, הרשיתי לעצמי מדי פעם לשמוט אותן. אוקיי? שהפכת למידי כמו כדורון? כן. אוקיי? אז בעצם זה שאנשים שונים בסיטואציות זהות, שישמטו את המושכות כל אחד יגיע למקום אחר. אם הנסיבות שבתוכן הם פועלים הן אחרות. לא, אם הנסיבות הן אותן נסיבות ואתה בלי מושכות, כדורונים, כל הכדורונים מגיעים לכל מקום, בגלל שהנטייה יותר ל… כן, אז מה? בגלל שהמפה היא שונה, כן. לא, ברור שגם בלי בחירה לא כל בני אדם מתנהגים אותו דבר, זה ברור, כי לכל אחד יש השפעות אחרות, יש סביבה אחרת שבתוכה הוא פועל. עם בחירה בוודאי שלא כל אחד יתנהג אותו דבר, זה קל וחומר. טוב, אני רוצה רגע רק לראות את זה, יש פרק מעניין בספר התניא, פרק ט'. תראו פה בספר התניא, אומר כך, והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב, בחלל שמאלי שהוא מלא דם. וכתיב כי הדם הוא הנפש. ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשוב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה למוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האיברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם, כמו שכתוב לב חכם לימינו. והיא אהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. מה הוא בעצם מתאר כאן? יש בתמונה של בעל התניא יש נפש אלוקית ונפש בהמית. הנפש הבהמית שהיא מקליפת נוגה, עוד רגע אני אסביר מה זה, היא נמצאת המוקד שלה זה בלב בחלל השמאלי ומשם היא מתפשטת לכל הגוף כולל המוח. והנפש האלוקית מקורה הוא במוח ומשם היא מתפשטת לכל האיברים כולל בלב בחלל הימני במקרה הזה. אז בעצם יוצא שגם הנפש הבהמית וגם הנפש האלוקית נמצאות בכל הגוף, כל הגוף האסטראלי, כן? כל הנפש, זה לא כל הגוף הפיזי. אוקיי. אז מה בעצם ההבדל ביניהם? השאלה איפה המוקד. בנפש האלוקית המוקד שלה זה בראש ומשם היא מתפשטת ללב. הנפש הבהמית המוקד שלה הוא בלב ומשם היא מתפשטת לראש. מה זה בעצם אומר הדבר הזה? תראו, יש כשאנחנו מסתכלים, כן, כשהגננת מספרת לנו על הבחירה בין טוב לבין רע, אז היא אומרת בעצם יש לנו יצר טוב ויש לנו יצר רע, והם נאבקים ביניהם והשאלה מי ינצח. אבל זה תיאור אבסורדי. זה תיאור אבסורדי בגלל שהשאלה היא איפה אני בכל הסיפור הזה. היצרים יילחמו ביניהם ואחד מהם ינצח, מה זה קשור אליי? הנפש, היצר הטוב והיצר הרע זה השם דברים שמסתובבים בתוכי, הם כנראה לא בשליטתי. אם אחד זה ינצח או שזה ינצח, זה נראה כמו משהו שהוא קורה מאליו, דטרמיניסטי אפילו הייתי אומר. למה זה קשור אליי? למה אם היצר הטוב שלי יותר גדול אז אני אדם טוב? פשוט ככה אני, כך נבראתי. היצרים לא יכולים לקבוע את המעמד הרוחני שלי, את השיפוט שמגיע לי. לכן בעל התניא בעצם אומר זה עובד הפוך. המאבק הוא לא נקרא לזה בין צד ימין לצד שמאל, בין טוב לבין רע, אלא בין מעלה למטה. מה הכוונה? אז אומר נפש הבהמית היא מקליפת נוגה. מה זה קליפת נוגה? יש בקבלה יש ארבע קליפות. שלוש קליפות הן רע לגמרי וקליפת נוגה זה רע מעורב בטוב. בסדר, ככה זה עובד וזה הנחש, קליפת נוגה זה משכא דחיויא, זה עור הנחש שהוא הטיל זוהמתו, שהטיל זוהמתו לתוך האדם, ועל הצד הנקבי, היא לא שייכת, אפשר לקחת את זה או לקודש או לחול, האכילה שלך. אוקיי, עוד רגע נראה, כן, אבל הטענה היא שזה בעצם המעורב בטוב וברע וזה מה שנקרא נפש בהמית, זה המשכא דחיויא, עור הנחש שהוא הטיל זוהמתו לתוך אדם וחווה וכולי ובסופו של דבר גרם להם לחטוא. וזה נמצא בלב בחלל השמאלי ומשם הוא עולה למעלה. והמוח זה משכן הנפש האלוקית. זאת אומרת שבנפש הבהמית יש רע וטוב מעורבים. הנפש הבהמית זה לא רע, הנפש הבהמית יש בה גם רע וגם טוב. אז מה כן מגדיר אותה? אני חושב שהמשכנה נמצא בלב פירוש הדבר שמה שמגדיר אותה זה שהטוב והרע שם זה טוב ורע יצריים. זה יצר טוב ויצר רע. שני היצרים שייכים לנפש הבהמית. הנפש הבהמית זה הסוסים. יש לי יצרים, יצר טוב, יצר רע, הם יכולים לקחת אותי. אגב, אם אני שומט את המושכות. והסוסים לוקחים אותי לאיזשהו מקום, יכולים לקחת אותי גם לעשות דברים נהדרים, אם במקרה הם ירצו ללכת למקומות האלה. זה לא תלוי בי, מה שהסוסים יעשו יעשו. אבל אני בלי שליטה. זאת אומרת הנפש הבהמית זה המימד היצרי של האדם, שהמימד היצרי זה גם יצר טוב וגם יצר רע. ולהתנהל על פי יצר או טוב או רע זאת התנהלות בעייתית, כי זה בעצם אומר אני נותן לסוסים למשוך אותי. היצרים לוקחים אותי. מצד שני, הנפש האלוקית זה האנטיתזה. מה זה אומר? שפה לא הלב מנהל את העניין אלא הראש מנהל את העניין. זה מתחיל למעלה. עכשיו יכול להיות גם פה אולי טוב ורע, אבל אני שומרת השליטה אצלי. אני לא נותן ליצרים להוביל אותי אלא אני שומר את השליטה אצלי. והמאבק בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית הוא לא מאבק בין טוב לרע. הוא מאבק בין שליטה לאי-שליטה. הנפש האלוקית זה בעצם אומר אני בן אדם. הנפש הבהמית זה אומר אני כדורון. לאיפה שהנסיבות ייקחו אותי ייקחו אותי. והמאבק הוא בשאלה אם יש לי שליטה לא אם אני אעשה טוב או אעשה רע. אגב בדרך כלל כשיש לי שליטה אני גם אעשה טוב, כי למה שאני אעשה רע? בן אדם בדרך כלל לא יעשה משהו שרע גם בעיניו. לפעמים כן אם האינטרס גובר וכולי כי הוא רוצה את זה וכולי. כל עוד המושכות בידו הוא תמיד עושה את מה שהוא רוצה. אנחנו זוכרים. רק מה שהוא רוצה יכול להיות גם ערכים וגם אינטרסים. אוקיי, זה כמובן. אבל בסופו של דבר אם יש משהו שהוא באמת מאוד רע, בדרך כלל בן אדם שהוא לא כדורון, שהוא כן נמצא במצב של שליטה, שהוא בוחר, הוא לא יעשה את זה. אבל בן אדם שעושה משהו רע זה בדרך כלל שהוא כיבה את השליטה שלו, הוא הפך את עצמו לכדורון. אז הוא עושה משהו רע, מה שדיברנו קודם. ולכן זה בעצם מצב של נפש בהמית לעומת מצב של נפש אלוקית וזה המאבק. עכשיו מה שמעניין זה שכל אחת מהנפשות נמצאות גם בלב וגם במוח. שתיהן. ההבדל הוא רק בשאלה מה הקטר ומה הקרון. בנפש האלוקית היא יוצאת מהמוח ומתפשטת ללב. המוח זה הקטר והלב זה הקרון. בסדר? הוא נמשך אחרי הקטר. בנפש הבהמית זה עובד הפוך, הקטר זה הלב והקרון זה המוח. אבל אצל שניהם, לכן המאבק הוא לא בין טוב לרע והוא גם לא בין חכמה לטיפשות. גם לא זה. זאת אומרת יכולים להיות חכמים וטיפשים, יכולים להיות טובים ורעים. השאלה אם אתה שומר את השליטה אצלך או לא. זה תלוי לא בלב במידות וגם לא בדעת כאילו במוח. זה תלוי ברצון. השאלה אם אתה אתה מחליט מה אתה רוצה וזה מה שאתה עושה, השליטה היא אצלך או שלא. זה המאבק בין נפש בהמית לבין נפש אלוקית. וזה מה שהוא אומר, אכן כתיב לאום מלאום יאמץ, כי הנה הגוף נקרא עיר קטנה. וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושבי העיר כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו. שהאלוקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה מושלת עליו ומנהיגתו וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה וכולי. וגם הנפש הבהמית בעצם כל אחת מהן רוצה שליטה על הכל. אז המאבק הוא על כל הקופה, על כל הכוחות הנפשיים שלנו. אבל מה באמת ההבדל בין נפש בהמית לנפש אלוקית זה בשאלה מי יוביל. האם המוח מוביל את הלב או הלב מוביל את המוח. אבל בסוף בסוף גם בהתנהלות של נפש בהמית וגם בהתנהלות של נפש אלוקית יש גם לב וגם מוח. כל אחד מהאנשים. אין זה לא טיפשים מול חכמים. זה גם לא רעים מול טובים. זה בוחרים מול כדורונים. זה בעצם המאבק. עכשיו מה משמעות העניין של הנפש הבהמית שזה יוצא מה נתחיל עם הנפש האלוקית. הנפש האלוקית זה מתחיל במוח ורותם את הלב לשירותו. נכון המוח מוביל ורותם את הלב. זה אני חושב שדי קל להבין. מה קורה שם? הבן אדם בעצם מחליט בראש מה הוא מה הוא רוצה, מה הערכים שלו, איך הוא רוצה להתנהל וכולי. והוא משתמש בלב כמשהו שיכול לסייע לו בזה. הוא יוצר הזדהות נפשית, רגשית או מה שלא יהיה. והלב יכול לעזור לו לממש את מה שהמוח החליט לעשות. אבל המוח מכתיב מה אנחנו נעשה, מה היו הערכים שלנו, מה נרצה, איך נתנהל וכולי. אפשר להשתמש ברגשות, בלב, בדברים האמוציונליים אפילו ביצרים. בשני יצריך כן יצר טוב ויצר רע וכולי. בכל לבבך כן בשני יצריך. ואפשר להשתמש גם ביצר הרע כדי לעשות את מה שאתה רוצה לעשות. מי שהחליט שהוא רוצה ללמוד תורה, שישתמש ביצר הכבוד, כי יצר הכבוד יעזור לו, ייתן לו דרבון יותר ללמוד תורה. אז זה לעבוד בשני יצריך, אתה משתמש ביצרים כדי ללכת לכיוון שעליו החלטת. אז יש שמה גם לב, יש שמה גם יצרים, אבל הם משרתים את ההחלטה, את המוח. מה קורה במצב ההפוך בנפש בהמית? בנפש בהמית מה שקורה זה בדיוק ההיפך. מה זאת אומרת? הלב בעצם מחליט מה הוא רוצה, היצר מחליט מה הוא רוצה. לפעמים טוב, לפעמים רע, אגב יצרים יש לנו לשני הכיוונים. יש יצר טוב, יש יצר רע. מאוד נעים לנו לעשות דברים טובים. המוח משמש את הלב, משרת את הלב לצרכיו. מה זאת אומרת? אני בונה תיאוריה אינטלקטואלית שעוזרת לי ללכת בדרך שהיצר שלי החליט ללכת. אוקיי? אז זה לא שאני טיפש, אני יכול להיות גאון אינטלקטואלי והתיאוריה שלי יכולה להיות מבריקה, אבל התיאוריה באה אחרי שסימנתי את המטרה. זאת אומרת, אחרי שסימנתי לאן אני רוצה להגיע, התיאוריה מאפשרת לי להתנהג כך. זה בדיוק המקרה של האינדיק וכל מה שדיברנו קודם, שאמרתי שבן אדם בונה לעצמו איזשהו סוג של תיאוריה ואת זה הוא עושה עם השכל, אבל הוא בונה אותה דה פקטו כדי שבסוף בסוף מה שהיא תגיד לו זה לעשות את מה שהיצר שלו רוצה לעשות. אוקיי? זו התנהלות של נפש בהמית. האינדיק, הנסיך הזה של האינדיק, הבן המלך הזה של האינדיק, בעצם מתנהג בהתנהלות של נפש בהמית. זה כאילו הנקודה שמה. ומה שנדרש מאיתנו לעשות זה להתנהל בהתנהלות של נפש אלוקית. מה זה אומר? עדיין יש יצרים ויש לב ויש הכל, אבל צריך שהשליטה תהיה אצלנו. אנחנו נחליט מה נכון, מה אנחנו רוצים לעשות, ונרתום את כוחות הנפש שלנו, הגבוהים והנמוכים והכל, לטובת המטרה הזאת. הלב משרת את המוח ולא המוח את הלב. יש, שמעתי פעם איזה בדיחה מדב סדן, הוא היה חוקר ספרות באוניברסיטה העברית. אז הוא אמר, שלמה ניצן פעם סיפר את זה ברדיו בשמו. הוא אמר שהאיש הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה כנראה אורתופד יהודי. אמר למה יהודי? זה ברור, כי מי שעושה מהפכה בעולם בדרך כלל הוא יהודי, אבל למה אורתופד? אז הוא אומר כי היהודי הראשון שעשה מהפכה בעולם היה אברהם אבינו, משה רבנו, לא יודע, שאמר "שאו מרומכם וראו מי ברא אלה". היהודי השני שעשה מהפכה בעולם היה ישו. אמר להם הכל בלב, נכון? "רחמנא ליבא בעי". היהודי השלישי שעשה מהפכה בעולם היה מרקס, שאומר הכל בבטן. הרביעי היה פרויד, שאמר שהכל מתחת לחגורה. אוקיי? הבא יהיה כנראה אורתופד. עכשיו, יש בבדיחה הזאת אני חושב משהו אבל מאוד אמיתי. יש איזה תהליך שאני חושב שהיום אפשר לראות אותו מאוד בבירור, של הורדת השליטה כל הזמן יותר ויותר נמוך. אנשים לא נהיים יותר טיפשים, גם לא יותר רעים, אבל השליטה, יש איזשהו חוסר אמון מוחלט בשכל בתקופה שלנו היום. אנשים יכולים להיות מבריקים, גאונים, פילוסופים, מדענים, לא יודע מה שלא יהיה, אבל אין להם אמון בזה שהשכל יכול להוביל אותך לכיוון הנכון. ואז מעבירים את השליטה ללב או ליצרים, מתחילים לפתח כל מיני תיאוריות שמה שאני מרגיש וזה מתחבר או לא מתחבר וכל השיח המוזר הזה. הדברים האלה בעצם משקפים, כן? אתם שומעים מישהו נגיד שראה סרט או שהיה בקונצרט או תערוכה, לא יודע בדיוק מה. מה הוא אומר? "וואלה, נורא מרגש". אומר, את הסבתא שלי מה זה עשה ללב שלך. תגיד משהו אינטליגנטי, תגיד זה היה ככה, זה היה אחרת, זה לא יודע מה, זה היה מיוחד, הוא עשה את זה בצורה כזאת, מורכב. כלום. מרגש ולא מרגש וכן מרגש. מה זה מעניין אותי? הייאוש מהשכל הוא כל כך גדול, המוקד עבר כל כולו ללב. וזה לא בגלל שאנשים נהיו יותר טיפשים, להיפך, לפעמים זה בגלל שהם יותר מדי חכמים, ואז עם השכל אפשר להגיע לכל מקום ואתה מתייאש כי אתה לא יכול באמת להגיע למסקנה הנכונה ואז אתה אומר אוקיי, נלך עם הלב. הרבה ביטוי לעניין הזה אפשר למצוא גם בהקשרים פוליטיים. אתה רואה כתבות נגיד שרוצות לשכנע אותך להיות שמאלני, גדעון לוי. אוקיי? אז מה, לא יודע אם הוא עוד כותב, אני לא יודע. בכל אופן, אז הוא מתאר לך סיפורים קורעי לב על פלסטינאים כאלה ופלסטינאים אחרים שבאמת סובלים סבל גדול בלא עוול בכפם וכולי. שזה באמת לא בסדר, זה לא צריך לקרות. אוקיי? אבל האם אתה חושב שבגלל זה אני אמור להפוך לשמאלני? למה? אולי כן, אבל תשכנע אותי. אבל אם לא, אז זה… אבל אם לא, אז זה שיש פה מישהו מסכן וקרעת לי את הלב, זה אומר שעכשיו אני צריך לשנות את תפיסת עולמי הפוליטית? ולהפך גם אגב, אותו דבר, גם מצד ימין, אותה תעמולה. זאת אומרת הניסיון לרתום באמצעות הלב, לרתום את המוח שיבנה את התיאוריה שתפרנס את הלב. אתה רוצה שלא יהיו מקרים כאלו, אז תהיה שמאלני. עכשיו אנחנו נבנה תיאוריה שמאלנית, ועכשיו הכל יהיה בסדר, אני אהיה נהדר ולא יהיו כאבי בטן. אותו דבר לכיוון ההפוך, גם הימין, שני הצדדים אשמים בעניין הזה. ושוב פעם, זה הכל נובע מזה שיש איזשהו סוג של ייאוש נורא גדול משכל. אנשים לא חושבים שטיעונים שכליים יכולים להוביל אותם לאיזשהו מקום נכון יותר, משהו כזה, וזה עוד פעם לא בגלל שהם טיפשים. זה לא טיפשות, אלא זה ייאוש משכל, פשוט הורדת המוקד מהראש אל הלב ואחרי זה לבטן ומתחת לחגורה. השאלה היא שאדם שיצא מקונצרט ולא דיבר על המורכבות המוזיקלית של הכנר, אתה חושב שהוא יותר צודק מאשר מי שאמר וואו, היה מחזה מדהים? לא יודע מה זה נקרא צודק, אני אומר, אבל אם אתה רוצה להגיד לי משהו שיהיה מועיל, מה אכפת לי מה זה עשה לך בקורקבן? תגיד משהו אינטליגנטי, תגיד שזה ככה, שזה. מה הדבר האינטליגנטי שאפשר להגיד פה? אני לא יודע, אני לא מבין במוזיקה. אני יודע דברים אחרים. על דברים אחרים אני יכול לנסות להגיד לך דברים אינטליגנטיים על מה שאני מבין. מה שאני לא מבין אני לא מבין. אבל העניין הזה של ההתרגשות הזאת זה איזושהי אמירה כזאת נורא לא יודע, בעיניי מתחמקת נורא. מה אכפת לי מה זה עשה לך? תסביר לי למה זה עשה לך את זה, מה המשמעות של זה, תסקרן אותי, תנסה לשכנע אותי גם כן לחוות את זה. אני מבין, מזכיר לי שראיתי פעם תוכנית, יש איזה ריאליטי של מוזיקה כזה, יש כמה כאלה אני כבר לא זוכר ביניהם. אחד מהם היה שלומי שבת, שהוא היה אחד השופטים בתוכנית הזאת. ואז ישבנו עם הילדים שלנו, ראינו את התוכנית הזאת, והוא אמר שם לאחד המתחרים או המתחרות, לא זוכר כבר, הוא אומר תשמע או תשמעי, לא זוכר כבר, הראש שלי אומר ככה אבל הלב, הלב, והוא נעצר שם. ואז אני שואל אותו אוקיי, ומה החלטת? כאילו אמרתי לחבר'ה שם לילדים. הוא לא טרח להגיד מה המסקנה, כי ברור שאם הראש אומר לשם והלב אומר לשם אז הולכים עם הלב, כי זה לא צריך להגיד, זה מילים מיותרות. וזה היה סימון נהדר של התופעה המעצבנת הזאת. התופעה הזאת שמעבירים את הכל לרגש ולחוויות רליגיוזיות ולחוויות כאלה ואחרות, והכל הופך להיות נורא אמוציונלי ואתה לא יכול לדבר עם אנשים על טיעונים. זאת אומרת זה, ועוד פעם, לא בגלל שהם טיפשים אלא שיש ייאוש משכל. כן, אבל לא תסביר לוגית לאדם למה באנג'י. הא? לא תסביר לאדם לוגי למה באנג'י. בסדר, כי באנג'י הוא באמת לא דבר נורא מורכב, אתה עושה אותו בשביל הכיף וזהו. השכל לא באמת שייך לשם. בסדר, אבל יש דברים, במוזיקה ובמקומות אחרים יש מה להגיד גם במישורים האינטלקטואליים יותר. יש דברים שלא, עוגת קצפת אני נהנה כי סתם כי זה עושה לי טוב בבטן. אני לא צריך לתאר לאף אחד את המורכבות של העוגה, למרות שאולי גם שמה יש אומנות אפייה, אני לא יודע בדיוק מה. כן. אז כל הדברים האלו בעצם בסך הכל מה שהם אומרים זה שיש מלחמה נורא גדולה בין נפש בהמית לבין נפש אלוקית, ואני חושב שהעולם הולך כל הזמן יותר ויותר לכיוון של הנפש הבהמית. עוד פעם, הוא לא נהיה בהכרח יותר רע, להיפך, במובנים מסוימים אפילו נהיה יותר טוב ההתנהלות של העולם באופן כללי. אבל זה בא ממקומות של מה אני מרגיש, עם מה אני מתחבר, אתה לא יכול לדבר עם אנשים על טיעונים. זה פשוט משגע את השכל הדבר הזה, משגע את השכל כמובן לא את הלב. הפוליטיקלי קורקט קורה. הא? הפוליטיקלי קורקט הוא גם כן חלק מהתופעה הזאת, כן. יש משהו שלא משנה אם זה נכון או לא, אבל זה לא פוליטיקלי קורקט כי מרגישים לא טוב עם זה. כן. טוב, נעצור כאן. יש לנו עוד פגישה אחת יום רביעי הבא ונסיים. שבת טובה. שבת טובה.