תשובה – אלול תשפ＂ג – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תשובה, בחירה וחולשת הרצון
- תהליך התשובה מול תוצאתה ומעלת בעל תשובה
- מצוות תשובה, וידוי והמשך חכמה
- תשובה כמהות של “להיות בוחר” ולמה הבחירה בהלכות תשובה
- פרדוקס החץ של זנון, “עומד” מול “נמצא”, ומהירות ככוח
- ערך התנועה בתשובה: מצלמה מול “מסרטה אידיאלית”
- הרב קוק: השלמות, ההשתלמות ו“צורך גבוה”
- ספר יונה, חסד, אינטרס ו“תנו עוז לאלוהים”
- היפנוזה, נפילות חוזרות והמאמץ כערך
- מדרש תנחומא, מלאך המוות ו“הנהגת נורא עלילה”
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג תפיסה שלפיה עיקר התשובה הוא חזרה להיות אדם בוחר שמחזיק את “המושכות” ולא נשלט בידי חולשת הרצון, ורק לאחר מכן לבחור בטוב. הוא מציב שאלה אם מטרת התשובה היא התוצאה של היות האדם “יותר צדיק” או שלתהליך התשובה עצמו יש ערך עצמי, ומציע שהערך העצמי של התהליך מסביר כיצד “בעלי תשובה” יכולים לעמוד במקום ש“צדיקים גמורים” אינם עומדים. דרך דיון בדברי חז״ל, הרמב״ם, המשך חכמה והרב קוק, הטקסט מפתח רעיון שהעולם נברא מלכתחילה עבור דינמיקה של חסרון והשתלמות, כך שהתשובה אינה בדיעבד אלא חלק ממהות הבריאה, ואף משתלבת עם “הנהגת נורא עלילה” במדרש שמעמיד את החטא והמוות כחלק מן התוכנית הקדומה.
תשובה, בחירה וחולשת הרצון
הטקסט קובע שרוב החטאים והנפילות אינם בחירה ישירה ברע אלא תוצאה של שמיטת המושכות וחולשת הרצון, והאדם בדרך כלל עוטף את מעשיו בסיפור שמאפשר לו לא לראות עצמו כעושה רע או כעושה דבר שאינו רוצה. הוא מבדיל בין רע כסותר את ערכיי לבין פעולה שאיני רוצה לעשות, וטוען שעשיית דבר “רע בעיניי” נדירה יותר ממצב שבו אינטרס גובר על ערכים. הוא מציע מודל שבו גורמים כמו גנטיקה וסביבה משפיעים אך אינם קובעים, בדימוי של מתווה טופוגרפי שקובע את מסלול כדורון לעומת אדם שהמתווה רק גובה ממנו “מחירים” אך ההחלטה בידיו. הוא מסיק ששתי התביעות מן האדם הן קודם להיות בוחר ורק אחר כך לבחור בטוב, ומעמיד זאת על קריאת אליהו בכרמל “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים” ועל הרעיון שגם בחירה ברע עדיפה על אי־בחירה.
תהליך התשובה מול תוצאתה ומעלת בעל תשובה
הטקסט שואל אם מטרת התשובה היא להגיע להיות “יותר צדיק” או שלתהליך התשובה עצמו יש ערך, ומביא את דברי רבי אבהו “מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים” מול פרשנות אחרת שמיוחסת לרבי יוחנן על “שלום שלום לרחוק ולקרוב”. הוא מצטט את הרמב״ם בהלכות תשובה שמאמץ את תפיסת מעלת בעל תשובה ומנמק זאת בכך שבעל תשובה “טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו” וש“מעלתן גדולה… מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם”. הוא מקשה על הנימוק הזה בטענה שצדיק גמור נלחם ביצרו כמו אחרים אלא שלא נפל, ומביא את בעל התניא שמבחין בין צדיק גמור לבינוני אך גם אצלו הצדיק מגיע לכך דרך מאבק. הוא מציע שהמפתח הוא ערך עצמי למעשה התשובה, כך שבעל תשובה עדיף משום שיש לו “גם את היתרון של הדרך” בנוסף לתוצאה, ומפרש לאור זאת הוה אמינא של “אחטא ואשוב” כרצון לזכות במעלת התשובה עצמה אף שהגמרא שוללת את המימוש המעשי של המהלך.
מצוות תשובה, וידוי והמשך חכמה
הטקסט חוזר למחלוקת הרמב״ם והרמב״ן האם יש מצווה לעשות תשובה, ומציג את שיטת הרמב״ם הרואה בפסוק “ושבת עד ה' אלוקיך” הבטחה ולא ציווי. הוא מביא את קושיית המשך חכמה בפרשת וילך מדוע נדרשת מצוות תשובה לשיטת הרמב״ן, שהרי גם בלי מצווה מיוחדת האדם מצווה לא לעבור עבירות, והאזהרה הראשונה מונעת לפני החטא גם אחרי החטא. הוא מצטט את המשך חכמה שמעמיד את המצווה הייחודית בעיקר על הוידוי “והתוודו את חטאתם” ועל כך ש“על התשובה בעצמה אין לחשבה למצווה חדשה זולת הציוויים שכבר נצטוו עליהם”. הוא מוסיף בשם המשך חכמה מידת תשובה נוספת בעקבות הרמב״ם בפרק ד' משמונה פרקים, שבה החוטא נדרש להטות עצמו לקצה ההפוך כדי לשוב לדרך האמצע, עד כדי פרישות מן המותר כדוגמת “היה דוד מקשט לפילגשיו בכל יום… ‘חייך שאני מתעב לך דבר המותר’”. הוא מעלה דיון אם מותר לאדם להכניס עצמו לניסיון כחלק מהליך תשובה, ומעיר שאינו מבין עד הסוף מדוע גם הנטייה לקצה ההפוך אינה נגזרת כבר מעצם האיסור לחטוא, אלא אם מבינים שהתשובה היא ערך תהליכי עצמאי.
תשובה כמהות של “להיות בוחר” ולמה הבחירה בהלכות תשובה
הטקסט טוען שמצוות התשובה, או מהות התשובה לפי הרמב״ם, היא הדרישה “לחזור להיות בוחר”, ושבכך יש ערך מעבר לשאלה במה בוחרים. הוא מסביר שמי שבוחר ברע נושא חיסרון בבחירתו אך עדיין יש לו יתרון עצם היותו בוחר לעומת מי שאינו בוחר כלל, ומקשר זאת ל“אם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו”. הוא מסביר מדוע הרמב״ם מקדיש שני פרקים (פרק ה ופרק ו) בהלכות תשובה לבחירה חופשית ולא בהלכות אחרות, משום שבתשובה הבחירה אינה תנאי חיצוני למצווה אלא המהות של התשובה עצמה. הוא טוען ש“הלכות תשובה” הוא קובץ חריג שממעט בהלכות ומרבה בנביאים, עבודה מאהבה ומיראה ודברי שכנוע, מפני שהתשובה אינה משתלבת בקורפוס ההלכתי הרגיל אלא מכוננת את האדם כבר־ציווי שממנו אפשר להתחיל לדבר הלכתית. הוא מציב את ראש השנה כשלב קודם של חזרה להיות “בר ציווי” וקבלת מלכות, לפני עשרת ימי תשובה ויום כיפור, וקובע שתוספת מצוות בימים אלו אינה עיקר הנקודה כי התשובה עוסקת בשינוי כיוון מהותי של היות האדם בוחר.
פרדוקס החץ של זנון, “עומד” מול “נמצא”, ומהירות ככוח
הטקסט מציג את פרדוקס החץ המעופף של זנון ושואל מתי החץ “זז” אם בכל רגע מצולם הוא “עומד” במקום מסוים, ודוחה פתרונות שמסתפקים בשפת הגבול או באימוץ שפה שמונעת ניסוח פרדוקסים בדומה לראסל ווייטהד ותורת הטיפים. הוא מציע גם את עקרון האי־ודאות כדרך לעקוף את הפרדוקס אך טוען שזה דומה ל“מילון אנגלי-אנגלי” שאינו פותר אלא מעביר את הקושי. הוא מציע פתרון לשוני־מהותי שלפיו זנון טועה בעברית: החץ אינו “עומד” אלא “נמצא” במקום מסוים, והימצאות אינה שקולה למהירות אפס. הוא טוען שיש מהירות בנקודת זמן, ושיש להבחין בין תנועה לבין שינוי מקום, כאשר שינוי המקום הוא תוצאה של התנועה ולא זהה לה, והמהירות היא פוטנציאל לשינוי מקום גם אם שינוי המקום אינו מתרחש בנקודה. הוא מציג את הנגזרת כהגדרה אופרציונלית לחישוב מהירות ולא כהגדרה מהותית של המושג, וממחיש מדידת מהירות באמצעות אפקט דופלר, וכן דוגמה של גוף הפוגע בקיר שבו הפוטנציאל לשינוי מקום אינו מתממש בכיוון הרצוי אף שהמהירות קיימת.
ערך התנועה בתשובה: מצלמה מול “מסרטה אידיאלית”
הטקסט מבחין בין הסתכלות “מצלמתית” שרואה רק מצבים ורמות רוחניות עוקבות ובתוכה התשובה היא אינטרפולציה, לבין הסתכלות של “מסרטה אידיאלית” שרואה את התנועה עצמה ואת היות האדם בתהליך. הוא טוען שבעל תשובה מוגדר לא רק על פי המצב שבו הוא נמצא אלא על פי הכיוון וה“מהירות” הרוחנית, ושיש ערך לעצם היות האדם בתנועה גם אם הוא עדיין לא הגיע לתוצאה של רמה רוחנית גבוהה יותר. הוא מביא דוגמה מעולמות ניהול שבה עצם דינמיות ושינוי בארגון נחשבים בעלי ערך גם אם התוצאה המיידית שקולה, וטוען שהתפיסה נכשלת רק אם מזהים תנועה עם מעבר בין מצבים ללא ערך עצמי לתנועה.
הרב קוק: השלמות, ההשתלמות ו“צורך גבוה”
הטקסט מביא קטעים מאורות הקודש (חלק ב') שבהם הרב קוק מתאר את “היסוד הפנימי של המציאות” כהתעלות בלתי פוסקת ואת “רצוא ושוב כמראה הבזק”, ומציג את הרעיון שה“השתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה”. הוא מסביר שהשלמות המוחלטת אינה מניחה מקום להוספה, ולכן יש שלמות מיוחדת של “הוספת שלמות” שאינה יכולה להתממש באלוהות כשהיא לבדה, ומתוך כך הופעת עולם חסר מאפשרת תהליך אינסופי של עלייה. הוא מפרש את “סוד העבודה צורך גבוה” כטענה שהעבודה האנושית משלימה את כבוד בוראה, משום שבה מתממש כוח ההתעלות התדירית, ומנסח את מטרת הבריאה לא כהגעה לצדיקות סטטית אלא כהימצאות מתמדת בתנועה של השתלמות. הוא קובע שמטרת הבריאה היא שיהיו בעלי תשובה ולא צדיקים גמורים, ושצדיק גמור הוא טיפוס אוטופי־טיפולוגי המשמש לניתוח אך אינו יעד קונקרטי שהעולם נברא כדי לממשו.
ספר יונה, חסד, אינטרס ו“תנו עוז לאלוהים”
הטקסט מפרש את ספר יונה כעימות אידיאולוגי על יחס לבעלי תשובה, ומתעכב על הקל וחומר בסוף הספר מן הקיקיון לנינוה. הוא מציע אפשרות אחת שיונה אכן חס על הקיקיון ולא רק על עצמו, ואפשרות שנייה שדווקא ההשוואה מכוונת לכך שגם הקב״ה “צריך” את נינוה ולכן חס עליה, בדומה לאינטרס של יונה, וקושר זאת לרעיון שהקב״ה “צריך” את העולם כדי להתממש בו תהליך ההשתלמות. הוא מציב זאת תחת המושגים “תנו עוז לאלוהים” ו“החזירנו בתשובה שלמה לפניך”, כמתארים יחס שאינו זהות מלאה בין האדם לאלוהות אך גם אינו נפרדות מוחלטת, כאשר פוטנציאל ההשתלמות “אצלו” מתממש בפועל “אצלנו”.
היפנוזה, נפילות חוזרות והמאמץ כערך
הטקסט טוען שאם ניתן היה להפוך אדם באמצעות היפנוזה למי שלעולם לא יחטא ויקיים מצוות בשלמות, הדבר אינו נראה נכון אינטואיטיבית משום שהמטרה אינה התוצר הסופי אלא העבודה וההתקדמות. הוא מפרש “לפום צערא אגרא” כך שהמאמץ עצמו הוא השכר ולא רק גורם שמגדיל שכר על פעולה, ומציג את הנפילות והחזרה כמרכיב מובנה של היות האדם חסר שנועד להשתלם. הוא דוחה תפיסה סיזיפית של חזרה חסרת משמעות וטוען שהחזרה עצמה היא חלק מן ההתקדמות, כאשר ההשתדלות היא העיקר ולא רק היעד של “לא לחטוא” באופן מוחלט.
מדרש תנחומא, מלאך המוות ו“הנהגת נורא עלילה”
הטקסט מסיים במדרש תנחומא פרשת וישב שמובא בלשם, שבו רבי יהושע בן קרחה דורש “נורא עלילה על בני אדם” כטענה שהנוראות באות “בעלילה”, ומציג את בריאת מלאך המוות ביום הראשון עוד לפני חטא אדם הראשון. הוא מביא את משל הגט שבו הגט מוכן מראש והעלילה נוצרת כדי להצדיק את הגירוש, ואת טענת אדם הראשון שהמוות היה כתוב בתורה אלפיים שנה לפני הבריאה ולכן אינו רק תוצאה של חטאו. הוא דוחה קריאה דטרמיניסטית שלפיה הקב״ה גורם לאדם לחטוא, ומציע שהנקודה היא שהעולם נברא חסר מראש כדי שיתרחשו כשלונות ותיקון, כך שהחטא צפוי כחלק ממבנה הבריאה אף שהאחריות האישית נשמרת בכל חטא. הוא מסיק שמושג התשובה קדם לעולם משום שהעולם כולו נברא עבור עבודת ההתקדמות הרוחנית, ומסיים באיחול “גמר חתימה טובה”.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בוא נתחיל. דיברנו על שני תהליכים של תשובה, התחלתי במצוות התשובה. אחרי זה דיברנו על שני תהליכים של תשובה ועל העיקרון של התשובה הגדולה שהוא שינוי עצמי, שכרוך באיזשהו סוג של פרדוקס, מה שקראתי חולשת הרצון, מקובל לקרוא לו חולשת הרצון, ובתוך הדברים נכנסנו קצת לסוגיית הבחירה בכלל, והצעתי איזשהו סוג של מודל בקצרה, איזשהו סוג של מודל איך ליישב בין ההשפעות השונות שיש עלינו לבין הטענה שאנחנו בוחרים באופן חופשי, שהטענה היא שבעצם כל הגורמים שמשפיעים עלינו מהגנטיקה והסביבה והבית ומה שאתם רוצים, בעצם כל אלה זה איזשהו מכלול של השפעות שיש עלינו, וודאי שגם ליברטן לא מכחיש את קיומן של השפעות כאלה, אבל בניגוד לדטרמיניסט, הוא לא חושב שההשפעות אלה קובעות את מה שהוא יעשה, אלא הן משפיעות על מה שהוא עושה, דיברנו על האדם על המתווה הטופוגרפי מול כדורון או זרם מים שהמתווה הטופוגרפי בעצם קובע מה יקרה איתו, לעומת אדם שהמתווה הטופוגרפי רק מנסה להשפיע עליו או גובה ממנו מחירים על כל צעד שאותו הוא עושה, אבל בסוף בסוף ההחלטה היא החלטה שבידיו. והגעתי בסוף למסקנה שמה שנדרש מאיתנו זה קודם כל להיות בוחרים, להחזיק את המושכות ביד, לא לשמוט את המושכות, כי בסופו של דבר החטאים שלנו, הנפילות שלנו ברובם, אם לא כולם, הם תוצאה של שמיטת המושכות ולא של בחירה ברע. בחירה ברע במובנו הישיר זה משהו שדי נדיר למצוא אותו, עוד פעם, אתה עוטף את הרע הזה באיזשהו סיפור שאתה מספר לעצמך, כן, דיברנו על סיפור האינדיק, ובסוף בסוף אתה בעצם גורם לעצמך לחשוב שאתה לא עושה משהו שהוא רע, ובוודאי ובוודאי שאתה לא עושה משהו שאתה עצמך לא רוצה לעשות. ההבדל בין רע לבין לא רוצה לעשות הוא הבדל גדול. רע פירושו סותר את הערכים שלי, אבל יכול להיות שאני אעשה משהו בשביל אינטרס למרות שזה נגד הערכים שלי. אני אגזול למרות שאני חושב שרע לגזול כי אני יותר רוצה את הכסף מאשר להיות טוב ולא לגזול. אבל לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות זה כבר משהו שהוא כמעט מופרך. לעשות משהו שהוא רע או מאוד רע גם בעיניי, זה מאוד נדיר גם אם זה לא מופרך. בדרך כלל אתה תעטוף את זה באיזשהו סוג של סיפור עם האינדיק, כן, הסיפור של האינדיק מה שדיברנו. בכל מקרה לענייננו, מה שאני הסקתי מכאן זה שיש שתי דרישות או שתי תביעות מהאדם, א' זה להיות בוחר, ואחרי זה כמובן גם לבחור בטוב. אבל קודם כל בראש ובראשונה זה להיות בוחר, דיברנו על אליהו בכרמל, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. עכשיו אני רוצה להסתכל על הדבר הזה עצמו, כן, זה פגישה אחרונה, אני רוצה להקדיש את הפגישה הזאת להסתכלות מזווית קצת שונה על העניין הזה ולדבר קצת על התהליך של התשובה מול התוצאה שלו. זאת אומרת השאלה האם מטרתה של תשובה זה להיות יותר צדיק, זאת אומרת התוצר שנוצר בעקבות תהליך התשובה, או שתהליך התשובה בעצמו יש לו איזשהו ערך עצמי עוד לפני השאלה לאן הוא מוביל אותי. אז יש, שיהיה לך רפואה שלמה, משה
[Speaker B] רבנו מהמדבר ומשנה גם יתנו לו להיכנס לארץ.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה השאלה. אז יש, פה מפה לקחת את הכיסא הכבוד זה היה, כן, לא הבנתי, אני עכשיו פתאום רואה שזה מופיע פה. כן. אז אני רוצה להתחיל אולי עם מדרש בילקוט שמעוני, מדרש ידוע, עוד רגע הוא יצוץ. אמר רבי אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. כן, יש אומרים מפני הצפיפות, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב.
[Speaker C] עוד אומרים מפני הסינפון.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. לרחוק ברישא והדר לקרוב. קודם כל לרחוק ואחרי זה הקרוב. זאת אומרת בעל תשובה עדיף על צדיק. אז רבי יוחנן כנראה סובר שצדיקים גמורים עדיפים על בעל תשובה בניגוד לרבי אבהו. כן. ורבי יוחנן היי לרחוק מאי דריש ביה? רחוק מעבירה מעיקרא, קרוב קרוב לדבר עבירה מעיקרא ונתרחק ממנה. זה פרשיה אחרת. יש פה מחלוקת אמוראים מי עדיף, אם בעל תשובה עדיף או צדיק גמור עדיף. זה מחלוקת אגדתית, אבל אתם יודעים אנחנו בדרך כלל רגילים לקרוא את הציטוטים של רבי אבהו, לא של רבי יוחנן. הרמב"ם בהלכות תשובה למשל כותב, ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאים שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם. אז הרמב"ם מביא דעת רבי אבהו ונראה שהוא עוד פעם, אני נרתע מלהגיד פוסק כמוהו, אבל כן הוא מאמץ את התפיסה שלו וככה אנחנו מכירים בדרך כלל מצטטים את רבי אבהו. השאלה היא באמת איך זה, איך להבין את העניין הזה. אם אנחנו רואים בתהליך התשובה, אנחנו רואים בתהליך התשובה איזשהו אמצעי שבסופו של דבר אתה יכול להגיע להיות צדיק, אז די ברור שבעל תשובה לא יכול לעבור את הצדיק הגמור, לכל היותר במקרה הכי אופטימי הוא יגיע עד אליו, הוא יהפוך להיות צדיק גמור. איך יכול להיות שבעל תשובה נהיה יותר מצדיק גמור? אז הרמב"ם כותב שם בגלל שהוא נלחם ביצרו יותר וכולי, גם הנימוק הזה בעיניי די מפקפק בגלל שאני לא חושב שהצדיק הגמור לא נלחם ביצרו. צדיק גמור נלחם ביצרו בדיוק כמו הרשע, הוא רק לא נפל.
[Speaker D] הוא הצליח
[הרב מיכאל אברהם] תמיד, זה הכל, הוא לא נפל. אבל למה להניח שצדיק גמור לא נלחם? יש את בעל התניא שהזכרתי אותו בשיעור הראשון, בעל התניא מחלק בין צדיק גמור לבין בינוני, אז הוא אומר צדיק גמור זה מי שאין לו אפילו יצר. אבל אפילו שמה הוא מדבר על מישהו ששחט את יצרו, לא שנולד בלי יצר. אז היה לו מאבק, זה לא, אז זה שהוא הצליח במאבק בגלל זה הוא פחות טוב? להיפך, הוא נלחם יותר חזק, הוא הצליח מצוין. איך זה יכול להיות שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור? נדמה לי שמה שרבי אבהו רוצה לומר זה משהו יותר מהותי. רבי אבהו בעצם רוצה לטעון שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור בגלל שיש משמעות גם לעשיית התשובה עצמה. עשיית התשובה היא לא רק אמצעי כדי להגיע להיות צדיק, עשיית התשובה היא גם מעשה או תהליך שיש לו ערך מצד עצמו. זה בעצם הנקודה, ולכן בעל תשובה עדיף מצדיק גמור. כי הבעל תשובה, גם אם הוא הגיע להיות צדיק גמור, יש לו שני יתרונות: הוא גם צדיק גמור ובנוסף יש לו את היתרון של הדרך.
[Speaker D] אז הצדיק הגמור לא עשה שום תהליך תשובה מימיו?
[הרב מיכאל אברהם] תהליך של תשובה הוא לא עשה. היה לו מאבק אולי, שוב זה דמות כמובן טיפולוגית, זה לא מישהו שחייב להיות קיים בעולם כן? אבל אני אומר ברמה העקרונית. יש ראיתי שמעתי פעם, נדמה לי שחסידים מסבירים, מה זה ההוה אמינא הזאת של מי שאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, שאין מספיקים בידו לעשות תשובה? מה הרעיון של האחטא ואשוב? בדרך כלל אנחנו מבינים, הוא רוצה לעשות חיים ואחרי זה גם ליהנות מכל העולמות, לעשות חיים ואחרי זה לעשות תשובה ולמחוק את כל העניין. אבל לאור התפיסה הזאת יכול להיות שיש פה באמת איזושהי אמירה יותר מהותית, שיש בן אדם שרוצה לחטוא ולשוב כדי להיות יותר מצדיק גמור, אלא להיות בעל תשובה. זאת אומרת יש איזשהו ערך שאותו הצדיק הגמור לא יכול לזקוף לזכותו, הערך של עשיית התשובה. ואת זה רוצה להרוויח הצדיק העוד יותר גמור שאומר לעצמו אחטא ואשוב. ועל זה אומרת הגמרא הוה אמינא נכונה, זה יפה מאוד אבל אל תעשה כך. זאת אומרת אל תעשה את זה בפועל, זה הנקודה, אבל ברעיון זה באמת רעיון נכון. אל תדאג, אתה כנראה תחטא גם בלי שתשתדל מראש לחטוא, זאת אומרת אתה לא צריך לעזור, אתה תסתדר גם בלי זה. אבל זה רק המלצה מעשית. ברמה הרעיונית בהחלט אפשר להישאר עם התפיסה הזאת שיש משהו בלחטוא ולשוב שנותן לך איזשהו סוג של ערך. מוסף של יתרון רוחני שאין אותו לצדיק הגמור. יש אני רוצה לאור זה להסתכל קצת על משך חכמה בפרשת וילך. כן, הוא דן שמה במחלוקת, ראינו את המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם יש מצווה לעשות תשובה. בסדר? אז לפי הרמב"ן יש מצווה לעשות תשובה, כי המצווה הזאת לא רחוקה לא נפלאת היא ממך וכולי, ולפי הרמב"ם "ושבת עד ה' אלוקיך". ולפי הרמב"ם אין מצווה לעשות תשובה, זה ראינו, אם אני זוכר נכון בפרק ז', הרמב"ם כותב שכבר הבטיחה תורה שעתידים ישראל לעשות תשובה שנאמר וכולי וכולי "ושבת עד ה' אלוקיך". אז הרמב"ם מבין את זה כאיזשהו סוג של הבטחה לא כציווי. ברגע שאין ציווי זה לא מצווה, ודיברתי על זה, אז איך זה מופיע כן כמצווה בקובץ ביד החזקה למרות שבספר המצוות זה לא מופיע כמצווה? אבל הרמב"ם אומר שאין מצווה והרמב"ן אומר שיש. המשך חכמה שואל למה בכלל נדרשת מצווה כזאת לשיטת הרמב"ן. אנחנו מצווים לא לעשות עבירות גם בלי שהייתה מצווה לעשות תשובה, או להתרחק מעבירות גם בלי שהייתה מצווה לעשות תשובה. ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני, נתקשו רבים בזה דאמאי לא מועיל התשובה? ונתבונן דשם תשובה כפי מה שמורה שמה איך נחשבת למצווה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצווה מצווה ועומד לבלתי לעבור על מצוות ה' יתברך. וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו סלקא דעתך? הנה האזהרה הראשונה המונעתו בחטאו טרם שחטא היא מונעתו מחטאו גם אחרי שחטא. ועיין ספרי סוף שלח בזה וכן כתב רבנו בפירוש המשנה לנזיר וכולי. זאת אומרת, למה צריך בכלל מצווה לעשות תשובה? אנחנו מצווים להתרחק מחטאים מעצם העובדה שהם מוגדרים כחטאים.
[Speaker C] זאת אומרת שבעצם אם אדם חטא והוא אמר לעצמו אני לא אחטא זאת כבר תשובה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, עזיבת החטא וקבלה להבא, אפילו החרטה אם תרצה, כן, גם היא בעצם חלק מהעניין. היית עשית משהו שהוא לא בסדר אז מה יש מצווה להתחרט? אתה אמור להתחרט מעצם העובדה שזה לא בסדר. לכאורה כל דרכי התשובה אולי למעט ההוצאה בפה, כל דרכי התשובה הם בעצם מיותרים הם נגזרים מעצם העובדה שהדבר מוגדר כחטא. אמנם מצוות התשובה אשר על זה צריך מצווה פרטית הוא שאם חטא ועוזב את חטאו מצווה להתוודות ולהגיד לפני השם יתברך יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה. ולכן לשון רבנו בהלכות תשובה "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו", פירוש לבלתי לחטוא מחמת הציווי שהוא מצווה לא לעבור בפעם הראשונה קודם שחטא ובאמת זוהי מצוות לא תעשה, חייב להתוודות לפני ה' יתברך שנאמר "והתוודו את חטאתם". מה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלו ולא יעבור את מצוות פי ה' הוא נכלל בוידוי, עיין שם. כי זה כשלעצמו אין מה לצוות עליו, ברור שהוא לא אמור לחזור לכסלו ולחטוא עוד. וכן בא הרב החינוך וביאר דבריו, ועל התשובה בעצמה אין לחשבה למצווה חדשה זולת הציוויים שכבר נצטוו עליהם וזה ברור. לכן ככה הוא מסביר את הרמב"ם בספר המצוות שמונה רק את הוידוי כמצווה ולא את התשובה כי על התשובה אין מה לצוות. בעצם אולם יש מידת תשובה אשר תיתכן כי תתחדש רק אחרי שכבר עבר עליה וזהו כפי מה שביאר רבנו פרק ד' משמונה פרקים, כי כמו שהחולה יתרפא בדברים מרים הפך טבעו כדי להעמיד טבעו ומזגו על דרך הממוצע אחרי התגברה בו בסיבת האחרון הצד הנוטה, כן החולה שכבר חטא צריך להתנהג ולהטות לדרך ההפוכה. כמו מי שגברה עליו תאוותו יפרוש עצמו גם מן המותר, כמו שאמרו ז"ל שהיה דוד מקשט לפילגשיו בכל יום ואמר ליצרו "הנה תאבת דבר האסור לך חייך שאני מתעב לך דבר המותר". והתבונן בלשון חייך כי הכוונה המרכזית היא הדרך הממוצעת. והמסרס עובר בלא תעשה והמנוע מנישואין עובר בעשה ובלא תעשה אם יש לו אישה ולא לתוהו בראה, רק כיוון שפרץ הגבול צריך לרפות אותו בדבר ההפוך כדי שיתקיים על הדרך המוכרח המכוון בבריאה מהבורא יתברך וזה קיומו וזה חייך והבינהו. ובאופן הזה נקרא תשובה שיעמיד כוחות נפשו בקצה ההפוך נגד מה שעשה בחטאו ובעברו על המצווה. וכן כתב. הפוך כדי להתאזן לאמצע. את זה לא היית אמור לגזור מעצם העובדה שאסור לעשות משהו אלא ולעזוב את החטא, זה לא רק עזיבת החטא אלא אתה צריך לעשות משהו הפוך כחלק מהליכת תשובה. אגב מפה משתמע קצת וזה דיונים של כמה אחרונים ברמב"ם. הרמב"ם אומר כיצד בעל תשובה? שיהיה באותו מצב ובאותו גיל וכולי וכולי, ובכל זאת הוא לא עובר, ואז ואז אנחנו יודעים שהוא שהוא בעל תשובה גמור. יש על זה דיון, השפת אמת נדמה לי מדבר על זה ועוד, האם מותר לאדם להכניס את עצמו למצב שבו היצר שלו מגרה אותו כחלק מהליך התשובה? כדי לוודא או כדי לוודא שהוא בעל תשובה או כדי לעזור לעצמו להפוך לבעל תשובה, דבר שמן הדין באופן עקרוני אסור היה לך לעשות אותו, אבל כחלק מהליך התשובה אולי מותר ופה משתמע קצת שהוא שהוא גם חושב ככה. כן? שהוא בעצם אומר תעשה גם דברים שהם בעצם כשלעצמם היו אסורים אבל כחלק מהליך התשובה מותר לך לעשות אותם ואולי אפילו אתה צריך לעשות אותם כדי להגיע לדרך האמצע. אבל בכל אופן לשיטתו מה שהוא רוצה לטעון זה שיש מעשים מסוימים שהם חלק מהתשובה חוץ מהוידוי שאולי גם הם לא נגזרים באופן פשוט מעצם הגדרת הדברים האלה כחטא. אני לא עד הסוף מבין למה. כי אם באמת הדרך שבהמשך אני לא אגיע לחטוא, הדרך המתחייבת היא להטות לכיוון המנוגד, נו אז גם זה נגזר מהעובדה שאני אמור להגיע למצב שלא אחטא. למה למה פה יש משהו אחר? לכן נדמה לי, אני לא יודע אם לזה הוא מתכוון, אבל בהחלט יכול להיות. מה? אני אומר שגם הדבר הזה אני לא הייתי מבין אותו כמשהו שהוא מחודש מהגדרת המעשים האלה כעבירות או כמצוות בגלל שבסופו של דבר אם אתה חושב שלהטות לכיוון המנוגד זה האופן שבו אתה תצליח להגיע למצב שבו לא תחזור לחטא, נו אז גם זה נגזר מעצם העובדה שאסור לחטוא. אז זה לא עוד חידוש נוסף שבשבילו אתה צריך מצוות תשובה עצמאית. אז אז מה הרווחת? אז בסופו של דבר זה זה נגזר מעצם העובדה שהמעשים האלה מוגדרים כחטא ושאתה לא אמור לעשות אותם. לכן אני לא עד הסוף מבין את התוספת שלו, אלא אם כן הוא מתכוון למה שאני אגיד עכשיו, ואז אולי אולי הוא צודק. והטענה שאני בעצם רוצה לטעון ואני אקדים את המאוחר זה מה שאמרתי בהתחלה. שאם באמת אני מבין, השאלה שלו בעצם הייתה מבוססת על התפיסה שתהליך התשובה אין בו ערך מצד עצמו. אתה רק צריך לדאוג לזה שלא יהיו לך עבירות ושיהיו לך מצוות. ובסופו של דבר תהליך התשובה הערך שבו הוא התוצר שהוא יוצר. ואז באמת עולה השאלה, בסדר, ברור שאני צריך להיות בלי עבירות ועם מצוות, זה מעצם העובדה שזה מוגדר כמצוות ועבירות זה יוצא. למה אני צריך בשביל זה עוד את מצוות תשובה? אוקיי? אז זה השאלה שלו. אבל אם אני באמת צודק במה שאמרתי קודם שלתשובה יש ערך מצד עצמה, לא רק כאמצעי כדי להפוך לצדיק, אז אני חושב שזה דבר פשוט למה צריך לפי הרמב"ן לפחות למה צריך מצוות תשובה. צריך מצוות תשובה בגלל שאתה צריך לעשות תשובה לא רק כדי להגיע למצב שאתה לא תחטא או שאתה תעשה את המצוות, אלא עצם ההליך של התשובה הוא בעצמו בעל ערך. וזה מגלה לנו מצוות תשובה. אם לא הייתה מצוות תשובה אלא היו רק מצוות אחרות, הייתי מבין שאני צריך לדאוג לזה שאני לא אחטא או שאני אעשה מצוות, אבל אבל אבל אז באמת לא היה צריך את מצוות התשובה. אבל אם אומרים לי תראה לתהליך בעצמו יש ערך מצד עצמו לא רק לתוצר, אז אז יש מקום למצוות תשובה. אגב, גם הרמב"ם שלא מונה מצוות תשובה, זה לא בהכרח בגלל שהוא מסכים לקושיית המשך חכמה, אלא שהוא טוען שהערך הזה של תהליך התשובה הוא בעצמו לא זקוק לציווי, הוא מובן מאליו, הוא סברה, כמו שאמרתי בשיעור הראשון, או לחילופין וזה אני אגיע עוד בהמשך אולי, בעצם מדובר פה על להיות בוחר. ואני קושר את זה למה שדיברתי קודם. אמרתי קודם המסקנה של השיעור הקודם הייתה שיש קודם כל ערך בלהיות בוחר, להחזיק את המושכות בידיים. זה בעצם עשיית התשובה. עשיית התשובה היא בעצם לדאוג לזה שתהיה בוחר, אחרי זה גם תצטרך לבחור בטוב ולא לבחור ברע, לעשות מצוות ולא לעשות עבירות, אבל קודם כל. כל התהליך זה בעצם לחזור להיות בוחר. זה התהליך שהוא בעל ערך. והערך שעליו מדובר פה, אז מצוות התשובה בעצם מה שהיא אומרת לך זה תחזור להיות בוחר. זה מה שהמצווה אומרת לך. ובזה יש ערך מעבר לשאלה במה אתה בוחר. יש ערך קודם כל לעצם היותך בוחר. אחרי זה כמובן גם תבחר בטוב. זה האליהו וכל מה שדיברנו בשיעור הקודם.
[Speaker F] רגע, רגע, רגע, מה? צדיק גמור יש. שמה? שהוא בוחר כל הזמן.
[הרב מיכאל אברהם] כן, מצוות התשובה זה להיות בוחר. אבל למה? אתה שואל למה בעל תשובה עדיף מצדיק גמור? כי בעל תשובה עושה תהליך כדי להפוך להיות בוחר. הוא נוטל את המושכות לידיים. הצדיק הגמור לא שמט אותם.
[Speaker G] רגע, נו אבל זה שהיה קודם, זה שלפני שחזר בתשובה לא היה בוחר? כבר דיברנו בחולשת הרצון. רוב החטאים הם בעצם במצב שאתה שומט את המושכות, חולשת הרצון.
[הרב מיכאל אברהם] אתה בעצם לא היית באמת בוחר. ואתה נדרש ליטול את המושכות לידיים קודם כל, אחרי זה גם לכוון את הסוסים למקום הנכון, אבל קודם כל תחזיק את המושכות בידיים, אל תשמוט אותם. זה הדרישה הבסיסית. וזה הדרישה של בעצם תהליך התשובה פירושו לחזור ולהחזיק את המושכות.
[Speaker H] אבל אתה אמור גם לבחור אחרי זה בטוב, אז מה?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זו הקומה השנייה.
[Speaker H] בסדר, אבל אם אני אהיה בוחר ואחרי זה אני אבחר ברע, אז מה זה?
[הרב מיכאל אברהם] אז יש לך את היתרון שאתה בוחר ויש לך את החיסרון שבחרת ברע. זה מה שדיברתי בשיעור הקודם. זה לא מוחק את היתרון של היותך בוחר. דיברתי על זה שמי שבוחר ברע יש מימד מסוים שהוא עדיף על מי שלא בוחר בכלל, כי הוא לפחות בוחר. זה מה שאליהו אמר: אם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו, תבחרו בבעל, זה יותר טוב מאשר לא לבחור בכלל. אני חושב שזו גם הסיבה לזה, למה הרמב"ם מקדיש שני פרקים, פרק ה ופרק ו בהלכות תשובה לעניין הבחירה. למה לא בהלכות ברכת המזון? בהלכות ברכת המזון גם כן יש עניין להיות בוחר, לבחור לברך ברכת המזון או לכבד הורים או לשמור שבת או מה שאתם רוצים. למה דווקא בהלכות תשובה? כי הרמב"ם רוצה לומר שכל הרעיון של תשובה זה לחזור להיות בוחר. בברכת המזון הבחירה היא לא מעצם מהותה של המצווה של ברכת המזון. כמובן, כל מצווה אתה צריך לבחור לעשות אותה ולבחור להימנע מלעבור עליה, אוקיי? ברור, כל מצווה ועבירה קשורות איכשהו להיותך בוחר ולשימוש שלך בכוח הבחירה. התשובה, לכן גם הרמב"ם מגדיר שהיא לא מצווה בכלל, כי התשובה פירושה שאתה נדרש לחזור פשוט להיות בוחר קודם כל. אחרי זה תשתמש בבחירה כדי לעשות את הטוב ולא לעשות את הרע. לכן בתהליך התשובה הבחירה היא לא משהו חיצוני, זה המהות של עשיית תשובה. עשיית תשובה זה לחזור להיות בוחר. זה הרעיון. לכן הרמב"ם קובע את המקום שבו הוא עוסק בבחירה שלנו בהלכות תשובה ולא בהלכות אחרות. אגב, כל הלכות תשובה ועל זה תכננתי לדבר בסדרה השנייה ולא הספקתי להגיע לזה, כל הרעיון של הלכות תשובה, בהלכות תשובה אין בכלל הלכות כמעט. קצת דיברתי על זה בשיעור הראשון. אין כמעט הלכות שם. יש סיפורים מהנביאים וזה ועבודה מאהבה ועבודה מיראה ועניינים מחשבתיים כאלה ואחרים, מעט מאוד הלכות תמצאו בהלכות תשובה. זה קובץ הלכות מאוד מוזר והסיבה לזה היא שמבחינת הרמב"ם, ועל זה דיברתי בשיעור הראשון, מבחינת הרמב"ם כל הרעיון הזה של התשובה לא שייך לקורפוס ההלכתי. הוא לא, אין מקומו שם. עשיית התשובה פירושו לחזור ולהיות מישהו שההלכה מבחינתו רלוונטית כי אתה בוחר, יש לך את המושכות ביד. עכשיו אפשר להגיד לך את זה תעשה את זה אל תעשה, אבל מה שנדרש ממך בתשובה זה לא מצווה מסוימת כזו או אחרת. כל המצוות מניחות שאתה אדם בוחר. התשובה דורשת ממך לחזור להיות כזה. אחרי שאתה כזה עכשיו אפשר לדבר איתך הלכתית. ולכן מה שנקרא הלכות תשובה הוא זה שיתוף השם, אין שם באמת הלכות. זה לא כי זה לא מחייב, זה מאוד מחייב, אבל אי אפשר לצוות על זה. אתה מצווה מישהו שהוא בוחר. אתה לא יכול לצוות על מישהו להיות בוחר. כן? הוא צריך להיות בוחר, נדרש ממך להיות בוחר, אבל זה לא יכול להיחשב כמצווה במסגרת מכלול המצוות, אוקיי? אז לכן כל האופי המוזר הזה של הלכות תשובה ברמב"ם ולכן גם שני הפרקים, פרק ה ופרק ו, שמופיעים שם באמצע הקובץ הזה, שבעצם מדברים על הרעיון הזה של להיות בוחר, ולכן גם הפרק ז ופרק ח וכן הלאה עד פרק י, בעצם מדברים, הרמב"ם שם מנסה לשכנע אותנו לבחור בטוב, לשכנע אותנו לעשות מצוות, זה לא קורה בשום מקום אחר. לשכנע אותנו לעשות תשובה, לעבוד מאהבה, לעשות תשובה. בהלכות ברכת המזון לא תשמעו שום פיוט על כמה גדול מי שמברך ברכת המזון וכמה רע מי שלא מברך ברכת המזון וכמה כדאי איזה מעלות טובות יש לברכת המזון וכולי, או על כיבוד הורים או על שמירת שבת. כל דבר אחר למה לא? כי במצוות אם לא בירכת ברכת המזון, אז ביטלת עשה. זה הכל. זה חשבון הלכתי. אני מדבר איתך בשפה הלכתית. בתשובה, בהלכות תשובה הרמב"ם לא מדבר איתנו בשפה הלכתית כי זה לא שייך לקורפוס ההלכתי בכלל. פה אתה אמור לחזור להיות בוחר. זה תשתית שממנה והלאה אפשר להתחיל לדבר איתך. נדמה לי שזאת גם הסיבה שבגללה ראש השנה מקדים את עשרת ימי תשובה ואת יום כיפור. אתה קודם כל אמור לחזור להיות בוחר. יום הדין, כן, זה השלב הראשון. לקבל את המלכות, את עול מלכותו של הקדוש ברוך הוא, פירושו להבין שאתה בעצם מצווה לחזור להיות יצור שמצווה או בר ציווי ועכשיו תתחיל לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה ולהתכפר ביום כיפור. ויש פה איזשהו תהליך שקודם עוד לתהליך ההלכתי. ולכן דיברתי על זה בשיעור הראשון, שלא יעזרו בעשרת ימי תשובה שום מצוות נוספות שתעשה, כי זה לא רלוונטי. תהליך התשובה לא עוסק בשאלה כמה מצוות וכמה עבירות עשית, אלא בשאלה עד כמה באמת אתה אדם בוחר. זה הנקודה. לכן לא יעזור להוסיף מצוות. זה אולי יזקף לחשבון של השנה הבאה, אבל פה אתה צריך לשנות את הכיוון המהותי שלך. ושינוי של כיוון מהותי זה מה שאני בעצם מתכוון, זה לחזור להיות בוחר. וכמובן גם לבחור בטוב. זאת המסגרת של הדיון. עכשיו אני רוצה טיפה להיכנס יותר למשמעות של העניין הזה. מה זאת אומרת הערך שיש בתהליך של התשובה מעבר לתוצר שנוצר על ידה? אני אתן איזושהי הקדמה פילוסופית, פילוסופית, מתמטית, מדעית, לא יודע איך לקרוא לזה. זה מאמר שכתבתי פעם, תוכלו לראות, אני אשלח לכם אולי בוואטסאפ את הטור שכתבתי על זה ושם יש לינקים גם למאמרים. אני אתחיל אולי עם הפרדוקס, פרדוקס החץ המעופף של זנון. זנון היה פילוסוף יווני, כן, מאליאה, שהציג כמה פרדוקסים שבהם הוא עירער על מושגי התנועה. הוא טען שתנועה זה מושג שהוא פיקטיבי. הוא בעצם פיקציה או תפיסה סובייקטיבית שלנו. בעולם כשלעצמו לא יכולה להיות תנועה כיוון שהמושגים של התנועה כרוכים בפרדוקסים וזה לא, לכן זה לא יכול להיות שזה קיים. יש את הפרדוקס הידוע של אכילס והצב שזה זה קל, כן, זה החלקים הקלים. הפרדוקס של החץ המעופף הוא יותר קשה. וזה בעצם הפרדוקס הולך ככה, בניסוח, בניסוח מסוים. תסתכלו רגע על אני יורה חץ. החץ עף. בכל רגע הוא נמצא במקום, נצלם אותו, כן, הוא נמצא במקום אחר. אז מתי הוא עובר בין המקומות? ברגע הזה הוא עומד כאן, ברגע הבא הוא עומד כאן, ברגע הבא מתי הוא זז? כן? מתי הוא עובר בין המקומות? אין שום רגע שבו הוא זז, כי בכל רגע שתצלמו אותו הוא פשוט עומד במקום אחר. אז מתי התנועה שלו מתרחשת? זה מה ששאל זנון. אז האמת ש… אני מסתכל על הגדרת הגבול… מה?
[Speaker E] הגדרת הגבול…
[הרב מיכאל אברהם] שמה? בגלל שאתה צריך להסתכל על הזמן היותר… אתה מקבל נקודה. מה זה? תקבל נקודה. בלי אינפי. תסתכל על נקודה, נקודת זמן. באיזו נקודת זמן הוא זז?
[Speaker E] הוא לא פה בכלל. אבל הוא זז כל זמן.
[הרב מיכאל אברהם] מה? הוא זז כל זמן. כל רגע אתה רואה שהוא עומד במקום אחר. אז מתי הוא עובר מפה לפה? אז מה? במה היא לא נכונה? כנראה שהיא לא נכונה.
[Speaker I] במה? כי הסתכלת על הזמן ששואף לאפס.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה שואף לאפס? אני מדבר על נקודת זמן. מה זה שואף לאפס? למה אין נקודת זמן?
[Speaker I] נקודת זמן, מה הבעיה? למה אין נקודת זמן?
[הרב מיכאל אברהם] בטח שיש.
[Speaker I] שום דבר. הוא מסתכל על המעבר, אתה צריך להסתכל על התוצאה.
[הרב מיכאל אברהם] טי שווה לפאי. מה הנקודת זמן? זמן לא שואף. למה לא? נניח אם אתה לוקח מיליונית השנייה… לא, לא לוקח מיליונית השנייה, אני לוקח נקודת זמן, אל תיקח אותי מיליונית השנייה. נקודת זמן, נקודה. מיליונית השנייה זה אינסוף נקודות זמן. ויש נקודת זמן על ציר רציף, יש גם נקודות. איקס שווה לפאי הוא לא נקודה? כשאני שואף באמת לשם… לא, אתה לא שואף לכלום. באיקס שווה לפאי זאת נקודה, אתה לא שואף. אתם יודעים מה ההבדל בין נקודה לבין אינפיניטסימל? האינפיניטסימל זה קטע שממדו אחד ואורכו אפס. נקודה ממדה אפס. אין לה אורך. האורך שלה הוא לא אפס, אין לה אורך. ויש מתמטיקאים שרצו לטעון שגם לנקודה יש, יש מודלים מתמטיים ש… אבל זה התפיסה הפשוטה. התפיסה הפשוטה היא שלנקודה אין אורך, לא שיש לה אורך אפס. כי אורך זה משהו שמאפיין דברים שממדם אחד והנקודה ממדה הוא אפס. אוקיי, עכשיו, זה שיש זה שהציר הזמן הוא רציף או גם המרחב הוא רציף זה נכון, אבל יש נקודות של זמן ושל מרחב. יש נקודה על ציר האיקס, יש נקודה על ציר הטי. טי זה זמן, כן? אז יש אנחנו יכולים לדבר על נקודת זמן ונקודת מרחב ולכן אני שואל באיזה נקודת זמן הוא זז? עכשיו, יש פה כל מיני אפשרויות לנסות ולענות על זה. קצת חיטטתי כשכתבתי את המאמר והתברר לי שלא לא באמת פתרו אותו לדעתי את הפרדוקס הזה. להבדיל מזנון אכילס והצב זה פשוט טור אינסופי מתכנס, אבל אבל אבל את הפרדוקס הזה לא באמת פתרו. בדרך כלל פותרים איזה שהוא טוב זה אינפי כמו שאמרת עם הגבול, כן? מה אינפי, מה ברור? זאת אומרת, תנסה להגדיר מה מה בדיוק ותראה שלכל היותר אם אתה מסתכל על זה במשקפיים של האינפי, אז יכול להיות שאתה תדבר בשפה שלא תאפשר לך להציג את הפרדוקס, אבל זה לא פתרון. אני זה כאילו מזכיר לי, יש במכירים את פרינציפיה מתמטיקה? יש חיבור של ראסל וווייטהד, חיבור שאף אחד כנראה לא צלח אף פעם חוץ מהמחברים עצמם. זה שלושה כרכים בעובי כזה שזה רק נוסחאות, אין שם מילה כמעט, רק נוסחאות. אני פעם לקחתי איזה אתגר, הגעתי עד איזה רבע של הכרך הראשון או משהו כזה, נשברתי לרסיסים. זו נחשבת יצירת מופת מתמטית שבסוף בסוף התברר שכנראה יש בה טעות מהותית, גדל משפט גדל הראה שיש בה טעות מהותית. אבל אבל בהקדמה מופיע שמה, את זה עוד הספקתי לקרוא, מופיע שמה תורת הטיפים, טיפ תיאורי. ומה זה אומר? הוא מנסה לפתור את כל הפרדוקסים של הוראה עצמית, סלף רפרנס. כן? פרדוקס השקרן. כן? כל כל תושבי כרתים שקרנים, לא משנה, אני שקרן, זה התייחסות עצמית. פרדוקס שנובע מזה שאני מתייחס לעצמי. אוקיי? או הספר שמספר את כל האנשים שלא מספרים את עצמם, הספר מסביליה, כן? אז השאלה אם הוא מספר את עצמו? אם הוא מספר את עצמו, אז הוא שייך לקבוצת האנשים שלא מסתפרת אצלו, נכון? כי הוא לא מספר את אלה שמספרים את עצמם רק את אלה שלא מספרים את עצמם. ואם הוא לא מספר את עצמו אז הוא שייך לקבוצה שכן מסתפרת אצלו. אז כן, לא, בקיצור יש משפחה שלמה של פרדוקסים כאלה שיסודם בהוראה עצמית, בהתייחסות עצמית. אוקיי, עכשיו הוא מציע פתרון, ראסל וווייטהד. אני אומר הוא כי מכירים ספרים בפיזיקה של לנדאו וליפשיץ והאגדה אומרת שאין שמה רעיון אחד של ליפשיץ ואין שם מילה אחת של לנדאו. זאת אומרת, כל הרעיונות הם של לנדאו וליפשיץ היה זה שכתב. ליפשיץ עוד פגשתי בטכניון, הוא הגיע לארץ. אבל יש אגדות כאלה גם ביחס לראסל וווייטהד, אני לא יודע אם זה נכון, שהרעיונות הם כולם של ראסל. בכל מקרה הם כתבו בוא נגיד הם כתבו בהקדמה לספר הראשון הם הציעו הצעה איך פותרים את הבעיה את בעיות ההוראה העצמית. הם הציעו לחלק את הטענות בשפה לרמות שונות, טיפים שונים, והכלל הוא שכל טענה יכולה להתייחס רק לטענות ששייכות לטיפים נמוכים יותר, לא לטיפים שמה בגובה שלה ברמה שלה. עכשיו אתם מבינים שלא יכולות להופיע טענות שיש להם התייחסות עצמית, כי אתה לא יכול להתייחס לעצמך כי אתה בהגדרה שייך לטיפ של עצמך, נכון? אתה יכול להתייחס רק לטיפים נמוכים יותר. שאלה אם דבר כזה הוא פתרון של הפרדוקסים האלה? לדעתי ברור שלא. אתה סך הכל מייצר שפה מלאכותית שבה אסור לנסח את הפרדוקס. אם תנסח את הפרדוקס, לא חוקי, יכניסו אותך לכלא, דיברת לא נכון לא לפי הכללים. בסדר, תמיד זה הטכניקה של סטלין לפתור פרדוקסים, זאת אומרת מי שאומר אותם מורידים לו את הראש. זה לא פתרון. כשאתה בונה שפה שלא מאפשרת לנסח פרדוקס זה לא פתרון לפרדוקס, זה פשוט התעלמות מהפרדוקס. אתה בוחר לא להסתכל עליו או לא להציג אותו. אוקיי, גם בהקשר הזה התחושה שלי כשמדברים על אינפי בהקשר הזה, אתה בעצם אומר אני מאמץ לעצמי איזשהו סוג של שפה שבה אסור לנסח את המשפט של זנון ואז פתרתי את הבעיה. זה לא פתרון של הבעיה. בנית שפה שבה הבעיה לא תופיע. אוקיי, זה טוב בשביל מתמטיקאים זה טוב, אנחנו לא רוצים שפה שיש בתוכה פרדוקסים, אבל זה לא באמת יכול להיחשב כפתרון לפרדוקס, כי את הפרדוקס ניסחתי בשפת היומיום, הוא מובן היטב ובאמת יש פה לכאורה איזה סוג של בעיה. יש הצעה אחרת שחשבתי עליה שזה עקרון האי-ודאות בתורת הקוונטים. עקרון האי-ודאות בעצם אומר שאתה לא יכול לדעת מקום ומהירות של חלקיק באותו רגע סימולטנית. אוקיי? אתם מבינים שאם זה ככה אז אין מקום לפרדוקס של החץ המעופף, כי אם אתה יודע את המיקום שלו אז אתה לא יכול לדבר על המהירות שלו, אם אתה יודע את המהירות שלו. אז אתה לא יכול לדבר על המיקום שלו, אז אתה לא יכול לדבר על זה שכל רגע ורגע אתה מצלם אותו והוא עומד במקום אחר, כי אם אתה בוחר מה שנקרא תמונת המקום, זאת אומרת אתה בוחר להסתכל על דברים במונחי המיקום שלהם, אז מנעת מעצמך מלדבר על המהירויות שלהם. ולהפך. זה אחד הממצאים של תורת הקוונטים. אבל שוב פעם, אני מרגיש שגם זה לא באמת פותר את הבעיה, זה כמו מילון אנגלי-אנגלי. מילון אנגלי-אנגלי לוקח מילה אחת שאתם לא מבינים, מסביר אותה עם עשר אחרות שאתם עוד פחות מבינים. אוקיי? זאת אומרת אתה לוקח משהו שאני לא מבין ומסביר אותו עם עקרון אי-הוודאות שהוא בעצמו גורם לכולם למרוט את השערות ולא להבין מה רוצים. אז מה הרווחנו? זאת אומרת אולי לכל היותר יכול להגיד שאותה בעיה שיש בחץ המעופף יש גם בעקרון אי-הוודאות, ואם נבין את זה, אולי גם נבין את זה. אולי. אבל זה לא פותר את הבעיה, אוקיי? כי עכשיו אני צריך להבין גם את המילים שבערך שבמילון, לא רק את המילה שהוא בא להסביר. ואז אני באמת אבין הכול אולי. אז אני אציע לכם את ההצעה הבאה. בעצם הטענה שאולי לזה מה שאתה התכוונת קודם. כשאני, תחשבו על זה איך הצגתי את הפרדוקס? אמרתי אני מצלם את החץ ברגע מסוים ואני רואה שהוא עומד במקום מסוים. ואז אני מצלם אותו ברגע אחר, הוא עומד במקום קצת אחר, וכן הלאה. ובכל רגע הוא עומד במקום אחר, השאלה מתי הוא זז. אתה אמרת הוא זז כל הזמן. והטענה שאני רוצה לטעון פה באמת זה שהוא זז כל הזמן. והניסוח של זנון טועה פשוט בעברית. לא במתמטית ולא בשום דבר אחר, הוא פשוט טועה בעברית. החץ לא עומד בכל רגע במקום אחר, אלא נמצא בכל רגע במקום אחר. יש הבדל בין עומד לנמצא. כשאתה נמצא במקום כלשהו, אין פירושו שאתה נמצא במהירות אפס. אלא שזה המיקום שלך. אבל בהחלט ייתכן שיש לך מהירות כלשהי ובכל רגע ורגע אתה נמצא במקום אחר. אתה לא עומד באותו מקום כי יש לך מהירות. אבל אתה נמצא בכל רגע במקום אחר. מתי אתה זז? באותו רגע שאתה נמצא במקום הזה אתה גם זז. עכשיו, מה מבלבל את האנשים? ובעיניי האינפי דווקא מבלבל את האנשים. למה? כי באינפי אנחנו נורא רגילים או במכניקה, כי אלו השימושים של האינפי, אנחנו נורא רגילים לחשוב שאין דבר כזה שהגוף נע בנקודת זמן. שיש לו מהירות בנקודת זמן. גוף שנע, הוא נע על קטע, אם תרצו קטן כרצונכם, אבל אתה צריך קטע בשביל לדבר על תנועה. אתה לא יכול לדבר על תנועה בנקודת זמן או בנקודת מרחב. ולכן בעצם זה מה שמוביל לכל הבלבולים פה. ואני טוען שאפשר. יש לגוף מהירות בנקודת זמן, הגוף נע בנקודת זמן. מה שהוא לא עושה בנקודת זמן, הוא לא משנה מקום. וצריך להיזהר מהערבוב הזה בין המונח תנועה לשינוי מקום. הטענה שלי זה שזה שגוף נמצא בתנועה, זה שהוא משנה מקום, זה תוצאה או תולדה של העובדה שהוא בתנועה. זה לא תרגום. זה לא להגיד אותו דבר. להגיד שהגוף נע ולהגיד שהוא משנה מקום, זה לא להגיד אותו דבר. הוא משנה מקום זה תולדה של העובדה שהוא בתנועה. זה לא זהה עם האמירה שהוא בתנועה. ויכולים להיות מצבים שבהם הוא יהיה בתנועה והוא לא ישנה מקום. עוד רגע נדבר גם על זה. אבל ברמה העקרונית זה מה שאני רוצה לטעון. מה בעצם אני אומר? תחשבו רגע על, כשאנחנו מגדירים במכניקה, שנה א' בפיזיקה או בכל דבר מקביל, כל מי שלומד פיזיקה בתחילת לימודיו, אז מדברים איתו על מושגים של מהירות. נגיד שיש לי איזה שהוא גוף, גוף שהמיקום שלו כפונקציה של הזמן, המיקום שלו כפונקציה של הזמן נגיד הוא כזה, בסדר? זה הקו הזה. אני שואל מה המהירות שלו? אומרים לו בוא נבחר שתי נקודות, נטיל אותם לצירים, ונראה כמה מרחק הוא עבר, כמה זמן זה לקח לו, והמנה של שני אלה זה המהירות. נכון? עכשיו מה קורה כאשר הגרף הוא לא קו ישר? משהו יותר מסובך. אוקיי? בשביל זה יש אינפי. אז מה עושים באינפי? אני אומר בוא נגיד שאני רוצה את המהירות שלו כאן. אוקיי? אז אני לוקח שתי נקודות משני הצדדים, עושה בדיוק את מה שעשיתי פה, מטיל אותם לפה, מטיל אותם לפה, מחשב את המהירות. ואז אני מצמצם את המרחק עוד יותר, מקרב אותם יותר, עוד פעם מחשב את המהירות. מקרב אותם עוד יותר, עוד פעם מחשב את המהירות. הטענה היא שכשאני אצמצם את זה לאפס, אם יש איזה שהוא גבול, אם אין פה איזה שפיץ בעייתי. אם יש פה גבול קיים, זאת תהיה המהירות באותה נקודת זמן. אבל איך מבינים את זה בדרך כלל? בדרך כלל מבינים, רושמים ככה, מהירות בנקודת זמן זה הנגזרת של המקום לפי הזמן. לא משנה, האיקרו, דלתא X חלקי דלתא T כשהאינטרוואלים האלה שואפים לאפס. שואפים לאפס. בסדר? כמה התקדמת במרחק חלקי כמה התקדמת בזמן, הדלתא X ודלתא T, ולוקחים את זה לאפס. בסדר? בגבול כשהדלתא X ודלתא T הולכים לאפס, כשהדלתא T הולך לאפס, אז אנחנו מקבלים את המהירות בנקודת הזמן הזאת. אבל שתשאלו פיזיקאי, הוא יגיד לכם שזאת פיקציה. זאת אומרת המהירות בנקודת זמן הכוונה מה המהירות שלו באינטרוואל קטן סביב, קטע קטן סביב הנקודה. אנחנו קוראים לזה מהירות בנקודת זמן, אבל בעצם אנחנו מתכוונים מה המהירות שלו בקטע מאוד מאוד קטן סביב הנקודה. אוקיי, זה מה שאנחנו בעצם מתכוונים. בשפה אנחנו אומרים זה מהירות בנקודת זמן. לכן הטענה שהפונקציה הזאת, כאילו V כפונקציה של T, המהירות כפונקציה של הזמן, זה בעצם מתפרש באופן מה תהיה המהירות שלו סביב כל נקודת זמן כזאת וכזאת, אבל זה תמיד בקטע. קטע קטן סביב נקודת הזמן הזאת, או סביב נקודת זמן אחרת. אבל אז באמת יוצא הרי באופן עקרוני הפונקציה הזאת יכולה לתת ערך שונה לכל נקודת זמן. כל נקודת זמן תקבל ערך שונה. זה נורא מוזר, כי אם זה מדבר על קטע קטן מאוד סביב הנקודה, אז הייתי מצפה שסביב הנקודה יהיה אותו ערך, נכון? קרוב קרוב כרצונכם לנקודה, זה ייתן בדיוק את אותו ערך. אני מדבר פה בשפה של בעלי בתים, סליחה מכל מי שקצת רגיש לדיוקים באינפי. אבל לא משנה, העיקרון, אני רוצה רק להסביר את העיקרון. אני רוצה לטעון אחרת. אני רוצה לטעון שהמהירות קיימת בנקודת זמן. וההגדרה שנתתי פה, דלתא X לדלתא T כשדלתא T הולך לאפס, היא הגדרה אופרציונלית, לא הגדרה מהותית. היא הגדרה איך מחשבים את המהירות, זה לא הגדרה של מושג המהירות. מושג המהירות קיים בנקודת זמן, לא רק בקטע. איך מחשבים את זה? אז אני הולך לקטע קטן סביב הנקודה הזאת, בודק את המרחק חלקי הזמן ולוקח את הקטע לגבול שאורכו אפס ואני מקבל את התוצאה. אבל זה הדרך לחשב את המהירות. אבל המושג מהירות עצמו קיים בנקודה, לא בקטע קטן סביב הנקודה, בנקודה. ומה משמעותו? הרי ברור שאני לא יכול להיות בשני מקומות באותה נקודת זמן, אם אני מדבר על חלקיק נקודתי כרגע, כן? לא יכול להיות בשני מקומות באותה נקודת זמן. אז מה פירוש יש לו מהירות? הטענה היא ששינוי מקום לא יכול להיות באותה נקודת זמן. זאת אומרת לעבור ממקום למקום בזמן אפס, לא בזמן שואף לאפס, בזמן אפס, בנקודת זמן, לא יכול להיות. זאת סתירה לוגית אגב, זאת לא, לעבור מאוד מהר במהירות שהיא מעבר למהירות האור זאת מגבלה פיזיקלית. זאת אומרת אי אפשר לנוע יותר מהר ממהירות האור. אבל להימצא בשתי נקודות מרחביות באותה נקודת זמן זה לא מגבלה פיזיקלית, זאת סתירה לוגית. זאת אומרת אם אתה נמצא פה אתה לא יכול להימצא שם. זה לא בעיה של מהירות המעבר, אתה נמצא באותה נקודת זמן בשני מקומות, אין פה מהירות בכלל, זה פשוט להימצא בשני מקומות. זאת סתירה לוגית, זה לא יכול להיות. לכן אין דבר כזה שינוי של מקום בנקודת זמן. אבל יש דבר כזה מהירות בנקודת זמן. איך זה יכול להיות? כי המהירות זה הפוטנציאל לשינוי מקום. ולא נכון לזהות את המהירות עם שינוי מקום. כאשר אני רוצה לחשב את המהירות אני מסתכל על שינויי המקום, קצב שינויי המקום וככה אני מחשב את המהירות. אבל זה הגדרה חישובית, איך מחשבים מהירות. אבל המושג מהירות עצמו מוגדר גם בנקודה. שינוי מקום אנחנו נצפה בשינוי המקום אם נחכה קטע של זמן מסוים, ואז אם לגוף יש מהירות אנחנו נראה שהוא גם משנה מקום. אבל שינוי המקום כמובן דורש קטע, ושינוי המקום לא יקרה בנקודה. אבל המהירות יכולה להימצא בנקודה אחת. פעם חשבתי על דוגמה לדבר הזה, למרות שזה לא כל כך מלמדים את זה, לפחות בפיזיקה, אני צריך לחשוב אם זה אפשר לעשות את זה, אבל מכירים את אפקט דופלר שמודדים מהירות של מכונית? כן, פעם רדארים היו בנויים כך, אולי היום גם, אני לא יודע. אז אתה שולח קרן אלקטרומגנטית אל המכונית, הקרן חוזרת עם תדר קצת שונה מהתדר שבו היא יצאה. ההבדל בין התדרים פרופורציוני למהירות של המכונית ועושים את החישוב וככה מוצאים את המהירות של המכונית. עכשיו פה אם תחשבו על זה, אני מודד את המהירות של המכונית בנגיעה בנקודה. אני פוגע בה בנקודת זמן וזה חוזר ואני יודע את המהירות של המכונית. זה לא כמו שאני תיארתי כאן שאתה צריך להסתכל על קטע, לראות איפה היא נמצאת קודם, איפה היא נמצאת אחר כך ולחלק את זה בזמן שזה לקח. אז זה לכאורה מהירות מדידה של המהירות באופן ישיר, לא דרך חישוב דרך שינויי מקום. אז זה אולי ממחיש, למרות שאני לא בטוח שהוא מדויק אמרתי, אבל זה ממחיש את המושג הזה שאני מדבר עליו של מהירות בנקודת זמן ולא בקטע. בסדר? זה מסתכל על המהירות כמשהו שהוא לא מחושב דרך הפרשי מקום חלקי הפרשי זמן, אלא משהו שיכול להיות מתקיים גם בנקודת זמן בודדת, בדידה. עכשיו מה בעצם הדבר הזה אומר? הדבר הזה אומר שהמהירות של הגוף אין פירושה שהוא משנה מקום, אלא אם יש לו מהירות זה פוטנציאל שלו לשנות מקום. איך הפוטנציאל הזה יצא מן הכוח אל הפועל? אם אנחנו נחכה טיפה זמן. אם עכשיו תעקוב אחרי הגוף טיפה זמן, לא משנה איזה זמן קטן כרצונך, אתה תראה שהוא משנה מקום. זאת אינדיקציה לזה שבכל נקודת זמן על הקטע הזה הייתה לו מהירות. בנקודה. שינוי המקום קיים על קטע, אבל המהירות נמצאת בנקודה. ומה שאני בעצם רוצה לטעון כדי לפתור את הבעיה של זנון, זה שהוא שאל מתי הגוף נע? התשובה היא הוא נע באותה נקודת זמן שבה אתה מודד אותו כשהוא עומד. בלי אינפי ובלי כלום. יש לו מהירות בנקודת הזמן הזאת שהוא נמצא במקום שבו אתה מסתכל, כי הוא לא עומד בנקודה הזאת, הוא נמצא בנקודה הזאת ויש לו מהירות. ולכן אין בעיה, לא צריך להגיע לשום אינפי ושום כלום, אתה פשוט צריך להבחין בין נמצא לבין עומד וזו הבחנה פשוטה בעברית. אוקיי? האינפי לדעתי דווקא מבלבל בהקשר הזה של הפרדוקס של זנון ולא עוזר לפתור, הפוך. יכול להיות שמתוך זה אפשר אולי קצת להבין גם מה המשמעות של האינפי, אולי מתוך זה גם להבין את עיקרון אי הוודאות. אני הצעתי במאמר הסבר לעיקרון אי הוודאות לפי זה. טענתי שאפשר להבין או לפחות את העיקרון הקומפלמנטרי בין זמן בין מקום ומהירות אפשר להבין דרך המודל הזה. בעצם כשאתה מסתכל, אפשר אני אתאר את זה ככה, אם אתה מסתכל על הגוף כמו שזנון הסתכל עליו וכמו שכולנו מסתכלים עליו, אנחנו בעצם מצוידים במצלמה. העיניים שלנו זה סוג של מצלמה. והמצלמה הזאת רואה את הגוף כל פעם ניצב, כנמצא במקום אחר. העובדה שהגוף נע זאת אינטרפולציה שאנחנו עושים. אנחנו רואים שהוא היה פה, אחרי זה רואים שהוא פה, אחרי זה רואים שהוא פה, אז מבחינתנו אנחנו רואים אותו נע. אבל האמת, תחשבו כך עושים סרטים גם, נכון? איך עושים סרטים? מצלמים תמונות סטטיות אחת אחרי השנייה בתדירות מאוד מאוד גבוהה ובעין זה נראה לך כאילו שיש פה תנועה, אבל האמת שזה אוסף של תנועות סטטיות שמצלמים אותם בתדירות מאוד גבוהה, מצלמים ומקרינים בתדירות מאוד גבוהה. אנחנו לא רואים תנועה, אנחנו רואים מיקום. זה כל מה שאנחנו רואים. התנועה זו אינטרפולציה שהמוח שלנו עושה כתוצאה מצפייה בתנועות של המיקומים העוקבים. אנחנו פשוט רואים תמונה ואחרי זה תמונה ואחרי זה תמונה ובמוח נוצרת אצלנו איזושהי תמונה של תנועה רציפה. זה מבט של מצלמה. בוא ננסה לחשוב על יצור חייזר, אוקיי? לא מוכר לנו. יצור שהוויזואליה שלו מבוססת על מסרטה אידיאלית, לא מצלמה אידיאלית. מצלמה אידיאלית זו מצלמה שזמן החשיפה שלה הוא אפס. נקודת זמן. זמן החשיפה שלה היא נקודה. בסדר? דבר בדיוני, אבל מצלמה אידיאלית אני קורא לזה, אוקיי? מה זה מסרטה אידיאלית? מסרטה אידיאלית זה מסרטה שתופסת מהירות של גוף בנקודה, לא דרך לראות שהוא שינה מקום ולעשות את החישוב ואת הנגזרת ובעצם לעשות את האינטרפולציה ולהגיע למסקנה שהוא זז. להפך, אנחנו רואים את התנועה עצמה, אנחנו רואים את המהירות בנקודת זמן. יצור כזה לא יראה מקום. הוא יראה רק מהירויות. זה סוג אחר של חישה, אנחנו לא יכולים לדמיין את זה כל כך, סוג אחר. זה פשוט שני גדלים שלא מדברים אחד עם השני. אז אתה יכול, אנחנו בעצם משתמשים במצלמה, עושים נגזרת ומסיקים מסקנה שיש מהירות. היצור ההוא משתמש במסרטה אידיאלית והוא יעשה אינטגרל כדי להגיע למסקנה שיש מקום, הוא ההפך ממה שאנחנו עושים. אוקיי? זה יצור אחר, לא משנה, יצור בדיוני. ההסתכלות הראשונה זו הסתכלות של מצלמה שמדברת על מיקומים והמהירות זו מחושבת על ידי הפרשים בין מיקומים כי אין לנו גישה ישירה אל המהירות, יש לנו גישה למיקומים. היצור ההוא, הבדיוני, יש לו גישה ישירות למהירות. הוא לא יודע מה זה מיקום. מיקום מבחינתו זה אינטגרל על המהירות. הוא לא רואה מיקומים, הוא רואה מהירויות. בתורת הקוונטים אגב, למי שלמד, לא משנה, אני אומר, בתורת הקוונטים לומדים על עיקרון אי הוודאות, זה מוצג בתוך מסגרת מושגית שנקראת תמונת התנע ותמונת המקום. זה שתי תמונות שונות שאפשר דרכן להסתכל על העולם. באחת מהן הכל תלוי במיקומים, הכל זה פונקציה של מיקומים. בשנייה זה הכל פונקציה של מהירויות, של תנע, מהירות, לא משנה. אוקיי? כל אחת מהתמונות האלה אורתוגונלית לשנייה. זאת אומרת, הם לא מדברות אחת עם השנייה. אם אתה נמצא בתמונת התנע, אין לך מושג על מיקום. אם אתה נמצא בתמונת המיקום, אין לך מושג על תנע. הפרשנות שאני הצגתי במאמר ההוא, זה שמסרטה אידיאלית ומצלמה אידיאלית זה שתי צורות חישה, אחת מהן נותנת לי תמונת המקום והשנייה תמונת התנע. ואם מסתכלים על זה כך, אז עיקרון אי הוודאות הוא פועל יוצא מתבקש מהמושגים. בפיזיקה קלאסית יכולתי להגיע למסקנה הזאת, שיש עיקרון אי הוודאות. לא צריך את תורת הקוונטים בשביל זה. את האייץ' בר לא הייתי מוציא למי שמבין, אבל כן הייתי יודע שאתה לא יכול בו זמנית לדעת מקום ומהירות, פשוט לא יכול להיות. והבעיה היא בגלל העובדה שאתה מנסה לקרב נקודה על ידי קטע קטן כרצונך, כאילו אינפיניטסימל, זה בעצם הנקודה בתמונת העולם שלך. אבל לא, בתמונת העולם של המצלמה האידיאלית, של המסרטה האידיאלית, הנקודה קיימת שמה, היא לא איזשהו גבול של אינפיניטסימל, הוא מדבר על נקודות, האינפיניטסימל הוא אינטגרל על נקודות. בסדר? אז אני מקווה שזה יצא ברור גם למי שלא מכיר את המושגים האלה, אני לא אכפת לי כרגע ברמה המקצועית, אלא רק להבין את הרעיון. הטענה בסופו של דבר, זה שכאשר לגוף יש מהירות, המהירות קיימת בכל נקודה. התוצאה של זה זו העובדה שהוא משנה מקום. התוצאה, זה לא שקול, זה לא שווה ערך, אלא אחד הוא הסיבה והשני הוא התוצאה. המהירות היא הפוטנציאל לשינוי מקום, ולא מהירות היא שינוי מקום, היא לא. למשל, אתן לכם דוגמה, ועוד פעם, בשפה בעלבתית, פיזיקאים מאוד יכעסו שאני אציג דבר כזה. אתה לוקח גוף ואתה זורק אותו על קיר. אז הוא מגיע במהירות גבוהה לקיר, אבל הקיר לא נותן לו להתקדם הלאה. מה זה אומר? שיש לו בעצם פוטנציאל לשינוי מקום, אבל הפוטנציאל הזה לא מצליח לצאת מן הכוח אל הפועל. יש לו מהירות, שזה פוטנציאל לשינוי מקום, הוא לא יצליח לשנות מקום בכיוון שהפוטנציאל רוצה. אז זה ייצא באופן אחר, דרך חום או המרות אחרות, אוקיי? אבל ישנה, זו אינדיקציה לזה, פיזיקאים כשתשאלו אותם יגידו לכם כשהגוף פוגע בקיר המהירות שלו היא אפס. הוא לא פוגע בקיר במהירות מסוימת, אבל נעצר בכל זאת, כי שמה עוד פעם אנחנו מדברים על אינפיניטסימל, לא על נקודה. אבל אני טוען שזה לא נכון. הוא פוגע בקיר במהירות מסוימת והקיר לא נותן לו להוציא את הפוטנציאל הזה מן הכוח אל הפועל, לא נותן לו לשנות מקום. אז זה ייצא בצורה אחרת. וזה אינדיקציה לזה שמהירות ושינוי מקום זה לא אותו דבר. מהירות זה הפוטנציאל לשנות מקום, אבל מהירות היא לא שינוי מקום. אוקיי, זאת בעצם הטענה. עכשיו מה אני רוצה בעצם להסיק מכאן? אני רוצה לטעון שהרבה פעמים כאשר אנחנו מסתכלים על תהליך כלשהו, אנחנו רואים בתהליך הזה בסך הכל שינוי של מצבים. תהליך של תשובה, בוא נסתכל על תהליך של תשובה. הייתי רשע ועכשיו אני יותר צדיק ועוד יותר צדיק עד שאני אולי נהיה צדיק גמור, אוקיי? אז בהסתכלות של המצלמה, כל מה שאני רואה זה רמות רוחניות עוקבות, נכון? הוא ברמה רוחנית נמוכה, יותר גבוהה, יותר גבוהה, יותר גבוהה, עד שהוא מגיע לרמה הרוחנית אולי הכי גבוהה אם הוא מצליח לסיים את התהליך הזה. בהסתכלות הזאת אין דבר כזה תשובה. התשובה היא אינטרפולציה. כל מה שיש זה מעבר בין רמות רוחניות. אין דינמיקה, אין תהליך, יש מעבר בין רמות רוחניות. אבל הרי ברור לנו שמעבר כזה לא קורה סתם ככה, הוא פשוט קורה. דיברנו על חולשת הרצון, האם הקדוש ברוך הוא עושה עליי תשובה או שאני עושה את התשובה? והתהליך הזה, המעבר הזה בין הרמות הרוחניות קורה בגלל שאני נמצא באיזשהו תהליך. אבל בעיניים של מצלמה אי אפשר לראות בעל תשובה. אפשר לראות אדם ברמה רוחנית כזאת, ברמה רוחנית כזאת, כזאת, כזאת או כזאת. איך אפשר לראות בעל תשובה? רק אם אתה מסתכל עליו במסרטה אידיאלית. והבן אדם הזה הוא בעל תשובה גם בנקודה מסוימת של התהליך הזה. הוא בעל תשובה. איך אתה תראה שהוא בעל תשובה? שאם תחכה רגע תראה שבעוד רגע הוא יהיה בדרגה רוחנית גבוהה יותר. אבל זה אתה תראה ברגע הבא. עכשיו זה מקרין, ההבדל הזה מקרין על התפיסה שלנו את שני הדברים האלה. כי אתה יכול להסתכל על התהליך הזה כתהליך שהוא בעצם מעבר שיטתי בין רמות רוחניות שונות, זה בהסתכלות של המצלמה. ואתה יכול להסתכל על התהליך הזה במסרטה אידיאלית ואז אני בכלל לא רואה רמות רוחניות, לא מעניין רמות רוחניות. מה שאני רואה זה שהבן אדם נמצא בתהליך. יש לו מהירות. בכל נקודת זמן הוא זז, הוא בתנועה. אוקיי? כשאני אומר שלתנועה של אדם יש ערך, אני בעצם טוען שבמעבר בין הרמות הרוחניות יש משמעות גם לעצם היותך במעבר, לא רק לזה שאתה נמצא ברמה הרוחנית היותר גבוהה. בן אדם שיש לו מהירות, גם אם לו יצויר שהוא גם נמצא תחת קיר, הוא לא יוכל להתקדם, הוא לא יגיע לרמה הרוחנית היותר גבוהה. אבל אם הוא נמצא בתהליך הוא בעל תשובה, והוא לא יגיע לרמה הרוחנית היותר גבוהה. אבל הוא בעל תשובה. ולהיותו בעל תשובה יש ערך. הערך הזה נמדד דרך עצם היותו בעל תשובה, לא דרך זה שהתשובה מובילה אותו להיות יותר צדיק. יש לו ערך לעצם זה שיש לו מהירות, לא לזה שהוא משנה מיקומים בעקבות המהירות הזאת. אוקיי? גם אם הוא הולך אחורה? כן, כי עדיין אני אומר הוא בוחר, הוא נמצא בתהליך, תהיה עליו תביעה למה אתה הולך אחורה, כמו שמי שבוחר ברע לעומת מי שבוחר בטוב. אז הוא בוחר, הוא בוחר ברע. אוקיי? אתם יודעים הרבה פעמים אומרים למשל בניהול, אתם יודעים שכל שלוש אותיות זה שיטת ניהול, תגרילו שלוש אותיות מה-אי בי סי, כל שלוש כזה זה שיטת ניהול, מן המפורסמות. אז לא משנה, אבל יש הרבה שיטות ניהול כאלה שאומרות שדינמיות של חברה, של מפעל, יש לה ערך מצד עצמה. בדרך כלל חברות נמצאות בדינמיות שמחפשות איך הן יכולות לייעל יותר את המצב. זאת אומרת המצב כרגע הוא כזה, יש בעיות מסוימות, אני יכול לייעל אותן, אז אני יכול לעשות איזשהו שינוי שיביא אותי לעבוד יעיל יותר. מה יקרה אם אני יכול לעשות שינוי באופן שהתוצר שלו לא יהיה יותר יעיל? הוא יהיה אחר, אותו דבר, אבל זה לא ישנה. נגיד חוליה, נגיד יש לי שרשרת של עשר חוליות בקו הייצור, אני משפר את חוליה שתיים אבל על חשבון חוליה שמונה. אוקיי? כך שבסך הכל לא שיפרתי את התהליך. אז יש טענה שיש משהו בדינמיות שמועיל לחברה. עצם הדינמיות. לא הדינמיות היא לא מכשיר כדי להגיע ליעילות יותר גבוהה, להישגים יותר טובים, אלא יש משהו בעצם התנועה, בעצם היותך בתנועה שיש לו ערך גם כן. כמובן בסוף גם הערך הזה בסוף בסוף מבחינת בעל המפעל נמדד בכסף. אבל בסוף בסוף אנשים ירגישו יותר טוב, יותר מאווררים, יותר פתוחים עם הראש, זה גם יביא לו כנראה יותר הכנסות. אבל אני אומר השינוי כשלעצמו הוא תוצאה. בסוף בסוף מה שחשוב זה שהם היו בתנועה, לא שהתנועה הזאת הובילה את המפעל למצב שהוא יותר טוב, אלא עצם העובדה שהם נעו, זה בעצמו יש לו משמעות. עכשיו את זה אי אפשר להבין אם אתה מבין את התנועה רק כמעבר בין מצבים. אם אתה מבין את התנועה רק כמעבר בין מצבים אז אין שום משמעות להיותך בתנועה, אתה במצב כזה אחר כך במצב כזה ואם הם שקולים אז מה עשית בזה? אוקיי? כשאתה מדבר על הערך של עצם היותך בתנועה אתה בעצם אומר אני מכיר בקיומו של המושג תנועה מעבר לזה שהוא מניע אותי ממקום למקום, אלא עצם העובדה שיש לי מהירות. ואני חושב שזאת המשמעות של בעל תשובה שעדיף מצדיק גמור. לבעל תשובה הוא לא רק זז מהדרגה הזאת לדרגה יותר גבוהה. אם זה היה ככה אז הוא היה נמצא בדרגה של אלה שנמצאים כאן. אבל אם אני אומר שעצם היותו בתנועה זה בעצמו ערך מוסף, זה בעצמו יתרון רוחני, אז זה אומר שבעל תשובה בהגדרה עדיף מצדיק גמור. לא צריך את הוורטים שמסבירים למה כן ולמה לא. זה פשוט בגלל שיש לו שלמות מסוימת שלצדיק הגמור אין. מה השלמות הזאת? השלמות הזאת זה ההשתלמות, כן, היותו בתנועה לכיוון של השלמות. להיות בתנועה לכיוון של השלמות היא בעצמה אחת השלמויות. ומי שהמושגים האחרונים שהבאתי נשמעים לו מוכרים? נכון, זה הרב קוק באורות הקודש בחלק ב'. השלמות וההשתלמות. בדיוק. הוא מדבר על השלמות ועל ההשתלמות והוא אומר ככה. המחשב הוא לא בתנועה, זה אני יכול להגיד לכם. הוא מאוד אוהב את הסטטיקה. הוא נתקע שם. אז בין יום יומיים אז זה ככה. האיטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, הרשלנות החיצונית של הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבניסים, כל אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת, שהוא היסוד הפנימי של המציאות. שיש לו גבול בתור גבולו, שתספיק הירידה של התגלות המציאות העולמית עד עומקה היותר ירוד ועד מחשכה היותר אפל, לעלייה נצחית בלא שום ספק. ובכל תקופה איטית נכינת כוח לתקופה יותר מהירה, כן, כל המידה זה צבירת אנרגיה לצורך התנועה הבאה. עד המהירות היותר עליונה, ינהגנו עלמות, על מות בזריזות כהילינו עלמתא. רצוא ושוב כמראה הבזק, ולעד לא תכלה תופעת ההתעלות, ותוספות האור, העדן והחיים הולכים ומתבשמים ומתמלאים תמיד ערך יותר גבוה ונשגב, עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת, הבאה מסיבת החיסרון הקדום. וההשתלמות שהיא ביסודה בזה שהיית חסר, בעצמה בעצם הופכת להיות שלמות, עצם זה שאתה משתלם, ואתה נע לקראת ההשלמה הגמורה. ויספיק הזכר של חסרון העבר לתת דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת, ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה. זה הבעל תשובה עדיף על צדיק גמור. ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה. למה? כי יש לך את המימד שאתה גם היית משתלם, לא רק שהגעת למצב של ההשלמה הגמורה. אשת חיל עטרת בעלה, וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכולי. בהמשך שם, מגמת ההוויה כולה מצד החפץ הכמוס, החפץ הכמוס האינסופי, היא כפי גילויה לנו עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית. שאם אין מציאות של קוטן וחיסרון, לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות ודריכה תדירית ותוספת ברכה. כן, אם המציאות הייתה מושלמת, אז היא לא יכלה להשתלם, נכון? היא לא יכולה להפוך להיות יותר מושלמת. ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אינסופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכוח הנשגב של התעלות תדירית. וזה נחשב כאילו השלמות המוחלטת משתלמת על ידי ההשתלמות הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל, ועבודה זו היא צורך גבוה. מה הוא אומר בעצם? הוא אומר הקדוש ברוך הוא הוא מושלם. ישות מושלמת לא יכולה להשתלם, כי לא יכולה להפוך להיות יותר מושלמת, נכון? אם זה כך, אז זה אומר שאחת השלמויות חסרה אצל הקדוש ברוך הוא. היכולת שלו להשתלם, היותו בתנועה, זה לא יכול להיות קיים. אז יש פה בעיה. אז הוא אומר השלמות המושלמת, הקדוש ברוך הוא, משתלמת על ידי ההשתלמות שלנו. זאת אומרת נברא עולם חסר, אנחנו. למה? כי רק עולם חסר יכול להשתלם, והבריאת העולם החסר שהולך ומשתלם משלימה את הקדוש ברוך הוא שהוא מושלם. ומכיוון שהוא מושלם הוא לא יכול להשתלם, בשביל שתהיה לו גם את השלמות הזאת הוא בעצם ברא אותנו, וההשתלמות שלנו היא משלימה אותו. וזה מה שהוא קורא ועבודה זו היא צורך גבוה. בספרות הראשונים והמקובלים זה נקרא סוד העבודה צורך גבוה. מה זאת אומרת? הקדוש ברוך הוא צריך אותנו. בלעדינו יש משהו שהוא לא יוכל לעשות, הוא לא כל יכול. ישות מושלמת יש דברים שהוא לא יכול לעשות. הוא לא יכול להשתלם. עצם היותו מושלם הופכת אותו למוגבל במובן הזה שהוא לא יכול להשתלם. ובשביל זה הוא צריך אותנו. ולכן בניגוד למה שאנחנו בדרך כלל מחונכים עליו, שהקדוש ברוך הוא לא צריך אותנו רק אנחנו צריכים אותו, אומר הרב קוק לא נכון, וזה סוד העבודה צורך גבוה. העבודה שלנו היא צורכו של הקדוש ברוך הוא, הוא צריך אותנו. בלעדינו הוא לא היה יכול לעשות את זה. תראו למשל דוגמה בסוף ספר יונה, שנקרא אותו ביום כיפור. סוף ספר יונה, מה זה ספר יונה? ספר יונה בעצם מדבר על ויכוח מה עושים עם בעלי תשובה. הקדוש ברוך הוא שולח את יונה לנינוה, אומר להם לך תחזיר אותם בתשובה. עיר חטאה וכולי, תחזיר אותם בתשובה כדי שאני לא אכלה אותם. יונה לא מסכים אידיאולוגית, יש לו ויכוח אידיאולוגי עם הקדוש ברוך הוא. כן, שאלו לחוכמה חוטא מה עונשו, כן, אז זה מה שאומר יונה. אם הם חטאו, שיחטפו. מה זאת אומרת? מה פתאום להחזיר אותם בתשובה? והקדוש ברוך הוא מגלגל אותו ולוויתן ו… והקדוש ברוך הוא מגלגל אותו ולווייתן ואונייה וכל הבלאגנים האלה, בסוף בסוף הוא מגיע לקיקיון. כן, ליד נינווה שמה, עם הקיקיון, ואז הקדוש ברוך הוא מביא רוח קדים עזה כל הלילה, קיקיון מת, יונה שואלת נפשו למות, ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו היטב חרה לך על הקיקיון, אומר היטב חרה לי עד מוות. ואתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ולא גידלתו, ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה? כן, עם בהמה רבה וכולי. איזה מין קל וחומר זה? קל וחומר מופרך לחלוטין. יונה חס על הקיקיון? הוא חס על עצמו. דייג אוהב דגים, כן, אז למה הוא דג אותם אם הוא אוהב את הדגים? הוא אוהב את עצמו. יונה חס על הקיקיון? לא חס על הקיקיון, הוא חס על עצמו. הוא צריך את הצל של הקיקיון. אז איזה מין קל וחומר הקדוש ברוך הוא אומר לו אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ולא גידלתו ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה? יש שתי אפשרויות לענות על זה. אפשרות אחת זה האפשרות להשתחרר מהראש הקרימינלי שלנו. העובדה שיש ליונה אינטרס לא אומרת שהוא פועל מתוך האינטרס. יכול להיות שהוא היה צריך את הצל אבל הוא גם חס על הקיקיון, באמת הוא חס על הקיקיון. חוץ מזה שהוא גם היה צריך. העובדה שהיה לו אינטרס לא אומרת אוטומטית שהוא פעל בגלל האינטרס. אוקיי? אפרופו היידט. הרבה פעמים זה בפרשנות פוליטית יש לנו איזה נטייה כזאת, ברגע שגילינו שזה פוליטיקאי עשה משהו שמתאים לאינטרס שלו, אוטומטית הוא רשע. יכול להיות שהוא עשה משהו שמתאים לאינטרס שלו אבל הוא גם חשב שזה נכון. גם יכול להיות. ברמה העקרונית זה יכול להיות, נכון? יש לנו איזה ראש קרימינלי כזה שאומר ברגע שמצאנו אינטרס מצאנו רשע. אבל לא. יכול להיות שמישהו היה לו אינטרס, אבל זה גם מה שהוא חושב שנכון לעשות. אגב, בפוליטיקה הרבה פעמים זה ככה, כי בפוליטיקה למה יש לך אינטרס? כי זה יחזק את המפלגה שלך. למה זה יחזק את המפלגה שלך? כי זה מה שהמפלגה שלך חושבת שבאמת נכון לעשות. זה לא מקרה שזה קורה ככה. זאת האידיאולוגיה שלכם. מסכימים או לא מסכימים, לא משנה, תתווכח, אבל אתה פועל לכיוון הזה כי אתה באמת חושב שהוא נכון. אז זה לא בהכרח, בפוליטיקה זה אפילו מתבקש לבחון מחדש את הקורלציה הזאת שלנו תמיד בין אינטרס לרשעות. טוב, ולענייננו זה כיוון אחד. סתם לקח שכדאי לאמץ אותו. הכיוון השני הוא הפוך. נכון, הראש הקרימינלי הוא צודק, יונה פעל בשביל האינטרס. גם הקדוש ברוך הוא פועל בגלל האינטרס. כשהוא חס על נינווה, חס במובן של- הוא צריך את נינווה. הוא לא חס על נינווה. כמו שיונה לא חס על הקיקיון אלא על עצמו, גם הקדוש ברוך הוא לא חס על נינווה אלא על עצמו. בשביל מה הוא ברא את נינווה? כנראה הוא היה צריך אותה למשהו, נכון? בשביל מה הוא ברא אותה? הוא רוצה שהיא תתקיים. אז אתה אומר לו עכשיו תראה הם חטאו, תשמיד אותם, מה אתה צריך אותם. אתה מספר לי מה אני צריך? אני בראתי אותם כנראה בגלל שאני צריך אותם. מה זה להשמיד אותם? אני צריך את בני האדם, אני צריך את העולם, בשביל זה בראתי אותו. אז כמו שאתה חסת על הקיקיון, חסת במונחי הראש הקרימינלי, גם עליי תפעיל את הראש הקרימינלי שלך. אני חס על נינווה כי אני צריך אותה. בדיוק כמוך. שתי האפשרויות קיימות כדי להסביר את הקל וחומר הזה. לענייננו, מה שאומר פה הרב קוק, זה בדיוק מה שנקרא תנו עוז לאלוהים. מה זה תנו עוז לאלוהים? תנו עוז לאלוהים הכוונה מה שאנחנו עושים נותן כוח לאלוהים. משלים את האלוהים. משהו שהוא לא יכול בעצמו, הוא מקבל מאיתנו את הכוח. ומה זה? אז הרב קוק מציע פה הסבר יפהפה. אומר יש משהו שהקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות. להשתלם. ואת זה הוא- בשביל זה הוא צריך אותנו כי רק אנחנו יכולים לתת לו עוז, אנחנו יכולים לעשות, לתת לו את השלמות הזאת שהוא עצמו לא יכול להיות לה, מחמת עצמו. אבל זה לא מספיק כל הסיפור הזה. נמשיך רגע הלאה. מה אנו חושבים על דבר המטרה האלוהית בהמצאת ההויה? למה נבראה המציאות? אומרים אנו שהשלמות המוחלטת היא מחויבת המציאות ואין בה דבר בכוח כי הכל בפועל. אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלוהות, שהרי השלמות המוחלטת האינסופית איננה מניחה מקום להוספה. ולמטרה זו, שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, ההשתלמות, צריכה ההויה העולמית להתהוות ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החיסרון המוחלט, ובכדי שתלך תמיד הלוך ועלה להעלייה המוחלטת. וההויה נוצרה בתכונה כזו שהצעד לא יחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אינסופית. וכדי להבטיח את העלייה בעצמותה של ההויה, נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השיעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל. השלמות המלאה היא אינסופית ולכן אף פעם לא נגיע באמת אליה. אנחנו תמיד נהיה בסיטואציה של התקדמות. לקראתה. וזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, הוא לא רוצה שנגיע לשמה, הוא רוצה שאנחנו כל הזמן נחתור לשם, לא שנגיע לשמה, כי התפקיד המהותי שלנו זה בכלל לא להיות צדיקים. מטרת הבריאה זה שיהיו בעלי תשובה, לא שיהיו צדיקים. בעלי תשובה זה לא משהו שבדיעבד. בעלי תשובה בשביל זה נבראנו. כי הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות תשובה. הוא לא חטא אף פעם. הוא לא יכול להשתלם אם הוא מושלם. והוא ברא את העולם כדי שנחטא ונשוב, אם אני חוזר ל'נחטא ונשוב'. בשביל זה. אם יהיה צדיק גמור העולם מיותר. בשביל צדיקים גמורים לא צריך את העולם. לכן צדיק גמור זה מושג אוטופי, אין חיה כזאת. כי אם הייתה חיה כזאת היא פשוט לא הייתה נבראת. היא מיותרת. אוקיי? אבל זה תיאור טיפולוגי של טיפוס מסוים שעוזר לנו לנתח את עצמנו. אוקיי? אנחנו שואפים לשם, וזה גבול, אנחנו אף פעם לא נגיע לשם. אוקיי? ולמה? כי המטרה שלנו זה כל הזמן להתעלות ולהתעלות ולהשתלם כי אנחנו כל הזמן צריכים לתדלק את הקדוש ברוך הוא, כן להשלים את מה שאצל הקדוש ברוך הוא לא יכול להתבצע מכוח עצמו. כן, התשובה היא עוד לפני שהעולם נברא, נבראה התשובה. כן, בדיוק. כי זה התוכנית שבשבילה נברא העולם. העולם נברא בשביל התשובה. זה לא מדרש, הטיעון פה זה לא מדרש, זה הפשט הפשוט. זאת אומרת, העולם נברא בגלל שהוא חסר, לא למרות שהוא חסר, בגלל שהוא חסר. אוקיי? 'תשלך אמת ארצה', כן, 'תשלך אמת ארצה' אומר 'עזוב, אני לא מחפש את האמת, אני מחפש את החתירה לאמת'. בגלל זה העולם נברא למרות שהאמת התנגדה. אוקיי? על כן בהופעת ההוויה בפועל נתקלקלו הדברים והכוחות נסתבכו זה בזה, והינם עוסקים במלחמה חריפה עד שתנצח המחשבה המוחלטת האינסופית של הטוב ותתוקן הכל וכולי. ובצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עלייה בלתי פוסקת שזהו עדן מיוחד שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה. מבינים אנו בשלמות האלוקית המוחלטת שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה שמצד גודלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה, הרמה של השלמות המוחלטת. אבל אם לא הייתה אפשרות של הוספה היה זה בעצמו עניין חיסרון, כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין ההעלאה שאנו עורגים לה כל כך, הליכה 'מחיל אל חיל', אשר על כן לא תוכל השלמות האלוקית להיות חסרה זה היתרון של הוספת כוח. לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא יהיה חסר השלמות הכל כך יסודית הזאת. ועל זה יש באלוקות הכישרון של היצירה, ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלת, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה. ונמצא שהנשמה האלוקית העצמית שבהוויה המחיה אותה הוא העילוי התמידי שלה, שהוא יסודה האלוקי וקורא את הנמצאים להשתכלל וכולי. בסדר? עכשיו בוא ננסה רגע לחשוב, יש פה עוד נקודה חשובה שקל מאוד לפספס. הקדוש ברוך הוא בעצם אומר, זה מתחיל מזה שזה בעצם רומז לאר"י. האר"י מדבר על זה שהבריאה נבראה כדי להוציא מן הכוח אל הפועל כוחותיו של הקדוש ברוך הוא, כך גם הוא כותב פה. עכשיו מה פירוש? גם את ההשתלמות אני רוצה להוציא מן הכוח אל הפועל ולכן בראתי את הבריאה החסרה. יש פה נקודה שמפספסים כשקוראים את זה באופן הפשוט. כאשר הבריאה משתלמת, למה זה נקרא להשלים את הקדוש ברוך הוא? מה, אנחנו משתלמים, מה זה קשור אליו? ברא אותנו חסרים, אנחנו משתלמים, הכל טוב, איך זה קשור אליו? למה זה משלים אותו? אנחנו זה הוא? חוזרים עוד פעם למה שדיברתי בחתכים הקודמים, 'החזירנו בתשובה שלמה לפניך', השאלה אם יש זהות בינינו לבינו או שאנחנו עומדים מולו, ואמרתי שזה כנראה משהו באמצע, אחרת קשה להבין את איך אנחנו עושים תשובה. אז פה אם אנחנו בעצם נבראנו חסרים ואנחנו משתלמים, הבנתי, אז אנחנו משתלמים, אבל איך זה משלים את הקדוש ברוך הוא? מה זה קשור אליו? התשובה, זה מה שהוא אומר, זה קשור למה שהוא מביא גם בשם האר"י, שהפוטנציאל להשתלם קיים גם אצלו. ההשתלמות בפועל לא יכולה להיות אצלו כי הוא מושלם. זוכרים את הגוף עם המהירות שפוגע בקיר? יש לו מהירות, יש לו פוטנציאל לשינוי מקום, אבל הוא פוגע בקיר והקיר לא נותן לזה לצאת מן הכוח אל הפועל, לא נותן למקום להשתנות, נכון? זה אומר שלגוף אין מהירות? לא, יש לו מהירות. פוטנציאל לשינוי מקום יש לו. רק יש משהו מבחוץ שעוצר אותו ולא נותן לזה לצאת מן הכוח אל הפועל. לקדוש ברוך הוא יש את פוטנציאל ההשתלמות, יש לו מהירות. זה שהוא מושלם זה אומר שכביכול עומד מולו קיר, הוא לא יכול להתקדם הלאה. אין לו לאן להתקדם, זה לא קיר אלא פשוט אין לאן. אוקיי? אז מה לעשות? אז הפוטנציאל של ההשתלמות שנמצא אצלו בתוכו צריך לצאת מן הכוח אל הפועל דרכנו. הפוטנציאל נמצא אצלו, זה לא שההשתלמות שלנו משלימה אותו, ההשתלמות שלנו זו היציאה מן הכוח אל הפועל של פוטנציאל ההשתלמות. הפוטנציאל נמצא אצלו, זה לא שהשתלמות שלנו משלימה אותו. ההשתלמות שלנו זה היציאה מן הכוח אל הפועל של פוטנציאל ההשתלמות שנמצא אצלו. ועוד פעם השיבנו בתשובה שלמה לפניך, מה זה אומר? שהפוטנציאל של ההשתלמות הוא אצלו, אבל את התשובה אנחנו עושים. איך לא הבנתי, אם אנחנו עושים אז אנחנו, אם זה הוא עושה אז מה הערך של זה, אז הוא עושה. עוד פעם אני חוזר לאותה נקודה עמומה שאמרתי כבר שהיא עמומה, שמשהו מהפוטנציאל שלו יוצא מן הכוח אל הפועל אצלנו. יש איזשהו חיבור בינו לבינינו, אנחנו לא זהים אבל אנחנו גם לא נפרדים לגמרי. יש משהו, שני המודלים האלה כנראה לא תופסים את המציאות בצורה מלאה. וזה פשוט חוזר אלינו מכיוון אחר. והנקודה היא שההשתלמות של הדבר הזה היא היציאה שלו מן הכוח אל הפועל. זו ההשתלמות. היציאה של ההשתלמות עצמה מן הכוח אל הפועל זה בעצם הפיכת המהירות לשינוי מקום. עכשיו כיוון שהקדוש ברוך הוא בעצמו לא יכול להוציא את הפוטנציאל שלו על ידי שינוי מקום, על ידי השתפרות, הוא ברא יצורים אחרים או עולם אחר שבו זה כן יוכל להתממש, לצאת מן הכוח אל הפועל. כמו שדיברנו על הגוף הזה שנתקל בקיר והקיר לא נותן לו להתקדם, אז זה יצא דרך חום. יצא בצורה אחרת, וזה הפוטנציאל קיים שמה ובאיזושהי צורה הוא יוצא החוצה. אם אתה לא יכול להוציא את זה בצורה של שינוי מקום זה יצא אחרת. אז במקרה שלנו זה יוצא דרכנו. אצל הקדוש ברוך הוא זה לא יכול לצאת מן הכוח אל הפועל. זאת בעצם הטענה. ואם זה ככה, אז לא רק שהתשובה היא לא בדיעבד אלא לכתחילה. לא רק פתרון למי שחטא, אלא יש משהו במנגנון הזה שאנחנו חוטאים כי אנחנו חסרים ואנחנו מנסים להשתלם שהוא הוא מטרת הבריאה. זה לא ארטיפקט, זה לא תוצאה, באג שנוצר כתוצאה מאיזה בעיה שלא חשבו עליה. זה המקור. בשביל זה כל התוכנית. כל הסיפור בעצם הוא העניין ולכן גם ברור למה צריך מצוות תשובה לפי הרמב"ם או עניין של תשובה לפי הרמב"ם ולא צודק המשך חכמה. המטרה היא לא לחזור ולעשות מצוות או לא לעשות עבירות. המטרה היא לעבור ממצב של מי שעושה עבירות למצב של מי שלא עושה. המעבר בעצמו הוא החשוב. לא לעשות עבירות וכן לעשות מצוות זה המצוות עצמן דואגות לזה שזה מה שיקרה שמה, נאמר לנו מה שאנחנו צריכים. אבל החובה או הערך שיש בהימצאות בתהליך של השתלמות, על זה אחראית תשובה. ואם לא הייתה כתובה תשובה בתורה, אז לא היינו יודעים שגם לדבר הזה יש ערך, ולדבר הזה יש את כל הערך. זה כל הסיפור. המטרה של העניין היא בכלל לא להיות צדיקים. המטרה של היותנו רשעים זה לא כדי שנחזור להיות צדיקים, אלא כדי שנהיה בתנועה אל הצדיקות. התנועה היא המטרה בכלל לא הצדיקות. אם הייתי יכול עכשיו לקחת, לא יודע מה, שמישהו יהפנט אותי באופן כזה שאני אף פעם לא אעשה עבירות ותמיד אעשה מצוות ואקפיד על קלה כבחמורה כל חיי, האם אני אמור לעשות את זה? אני חושב שלא. למרות שלכאורה זה מביא אותי למצב אופטימלי, מה רע? כי אם זה היה נכון, אז הקדוש ברוך הוא היה בורא אותנו ככה בלי בחירה והכל היינו כולנו מכונות מושלמות. בשביל מה הוא לא היה בורא אותנו בכלל, היה מארגן את זה בעצמו. כל הסיפור, זה לא כתוב בשום מקום בהלכה שלא, אבל לכולנו אני חושב באופן אינטואיטיבי שלא נכון לעשות את זה. לא נכון ללכת למהפנט שיעשה לנו את זה. למה לא? למה באמת לא? מה הבעיה? זו התשובה הכי טובה שיכולה להיות. ככה אתה יכול, יעיד עליך יודע תעלומות שלא תשוב לשום חטא לעולם. נהדר, תעשה היפנוזה. לא, כל הסיפור זה ההתקדמות לקראת העניין. העבודה וההתקדמות לקראת זה כל הסיפור. המטרה היא לא להיות צדיק בסוף, בשביל זה אתה יכול עם היפנוזה להגיע בצורה אופטימלית. הצדיקות בסוף היא מודל שאליו אתה חותר. לא בכדי אנחנו גם אף פעם לא מצליחים להגיע ואנחנו תמיד נופלים. יעיד עלינו יודע תעלומות שלא נשוב לעולם ואנחנו כן שבים. סוג של לפום צערא אגרא כזה. כן, אבל לפום צערא אגרא לא במובן שבגלל שהתאמצת מגיע לך עוד פרס יותר, אלא המאמץ הוא הערך. הוא הערך. זאת אומרת זה יותר מאשר אנחנו בדרך כלל תופסים את זה כבטיעונים, כמו שיש טיעונים לעונש יש טיעונים לשכר. אם גם התאמצתי אז מגיע לי יותר שכר. לא, השכר הוא בעיקר על המאמץ. לא על הפעולה רק שהמאמץ משדרג את השכר. השכר הוא על המאמץ עצמו. זה השכר. בשביל זה אנחנו כאן. ולכן זה שנופלים ועולים מחדש וכולי לא צריך להיבהל מזה. אנחנו בני אדם, ככה נבראנו, ככה נולדנו וכאלה אנחנו. מה שצריך זה לנסות להשתדל. ואם נופלים אחרי זה נופלים ונשתדל עוד פעם. וההשתדלות הזאת עוד פעם ועוד פעם זה לא כמו מילוי כן טרטור צבאי של מילוי חבית עם כפית, עם כפית מים למלא חבית, שזה הטרטור הצבאי שהיה מקובל במחוזותינו. זה איזו תחושה כזאת שאתה לא עושה כלום, זה סיזיפוס, המיתוס של סיזיפוס, שאתה חוזר כל הזמן על אותו דבר בלי להתקדם לשום מקום. החזרה בעצמה היא התקדמות. זה לא משנה שאנחנו חוזרים על אותו דבר. זה משנה, צריכים להשתדל שלא, אבל אנחנו צריכים להשתדל שלא כי ההשתדלות היא החשובה, לא כדי שבסוף באמת לא יהיה לא, אלא כי ההשתדלות היא המטרה שלנו. יש אולי אני אסיים בהערה, יש בעל הלשם כותב בכמה מקומות, הוא מביא איזה מדרש, מדרש תנחומא פרשת וישב. וגם שם תשובה וכולי. הוא בתהליך, הוא פשוט לקח את המושכות לידיים פשוט. ויוסף הורד מצרימה, זהו שאמר הכתוב לכו חזו מפעלות אלוהים נורא עלילה על בני אדם. אמר רבי יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן. בוא וראה, כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם ביום הראשון ברא מלאך המוות. מראש, עוד לפני שאדם הראשון חטא ונגזרה עליו מיתה, כבר ברא את מלאך המוות. מניין? אמר רבי ברכיה: משום שנאמר וחושך על פני תהום זה מלאך המוות המחשיך פניהם של בריות. ואדם נברא בשישי. מלאך המוות כבר נברא ביום הראשון. איך זה? ואנחנו חשבנו שהמוות הוא גזרה על האדם בגלל החטא. ועלילה נתלה בו, שהוא הביא את המיתה לעולם, שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. משל למה הדבר דומה? למי שמבקש לגרש את אשתו. כשביקש לילך לביתו כתב גט, נכנס לביתו והכיס בידו והגט בידו. מבקש עלילה לתת לה, כן, יש לו גט בכיס, עכשיו הוא מחפש אותה כדי לראות איפה היא תתפשל ואז הוא יוציא את הגט מהכיס. אמר לה: מזגי לי את הכוס שאשתה. מזגה לו. כיוון שנתנה לו כוס מידו, אמר לה: הרי זה גיטך. כאילו מזגה לו משהו לא טעים. אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור, שכתבת הגט והביאתו בידך. הגט כבר היה מוכן לך בכיס, ומה אתה מספר לי שאתה הוצאת את הגט בגלל שנתתי לך כוס פשור? אף כך אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה הייתה תורה אצלך אמון, שכך כתיב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ב' אלפים שנה. וכתיב בה: זאת התורה אדם כי ימות באוהל. זה כתוב בתורה אלפיים שנה לפני שנברא העולם. אילולי שהתקנת מוות לבריות היית כותב בה כך? אלא באת לתלות בי את העלילה, הוי נורא עלילה על בני אדם. וכן אתה מוצא שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה וכולי. זה הנהגת נורא עלילה. מה זאת אומרת? בעצם הכול משחק מכור. החטא הזה בעצם אתה גרמת לי לחטא הזה, אומר אדם הראשון לקדוש ברוך הוא. והראיה? שפתאום אתה אומר לי שגזרת עלי מיתה, הרי בתורה שקדמה לעולם אלפיים שנה כבר כתוב שאדם ימות. אז מה אתה מספר לי שבגללי פתאום הבאת מיתה לעולם? בדרך כלל מבינים מפה איזושהי תפיסה דטרמיניסטית, שבעצם גם החטאים שלנו הם תוצאה של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא אחראי לכל מה שקורה פה. בעיניי בלתי קביל בעליל, ברור שזה לא נכון. אני חושב שמה שכתוב פה זה הרעיון הזה, הרעיון שאומר שהעולם נברא בשביל החטא. החטא, אתה עשית את החטא ונגזרה עליך מיתה, זה נכון, אבל מראש תוכניתו של העולם הייתה לברוא אנשים לא מושלמים, כן חסרים, שיחטאו וכתוצאה מזה גם תיגזר מיתה או תיגזר ירידה רוחנית כזו או אחרת, וכדי שאפשר יהיה לתקן ולהשתלם. זה מראש היה בתוכנית. זה לא אומר שאדם הראשון חטא כי הקדוש ברוך הוא גרם לו לחטוא. הקדוש ברוך הוא גרם לו להיות חסר. עכשיו אתה בכוחות עצמך, עכשיו אתה נכשלת. נכשלת כי היית חסר. בני אדם תמיד ייכשלו כי הם תמיד חסרים. אבל עדיין יש לנו אחריות כי יכולנו גם לבחור אחרת. בגדול ברור שאנחנו נחטא, כי כל העולם הזה נברא בשביל שאנחנו נחטא. וזה הנהגת נורא עלילה. הנהגת נורא עלילה הכוונה הקדוש ברוך הוא בא אלינו בטענות על החטאים, אבל בסוף בסוף אנחנו יכולים להגיד לו תשמע, הרי אתה בראת אותנו כאלה שמועדים לחטוא. מה פתאום במקרה כל האנשים חוטאים? כולם, לכולם זה קורה ללא יוצא מן הכלל. אז אל תספר לי שפתאום אתה בא אלי בטענות שהייתי לא בסדר כי חטאתי. על כל חטא וחטא יש אחריות, אבל בפועל ברור שמבחינת חוק המספרים הגדולים ברור שיהיו חטאים. כל אדם יחטא. הוא נברא חסר. ולמה? כי זאת הייתה התוכנית מראש. לברוא אדם חסר כדי שישתלם, ובמובן הזה מושג התשובה קדם לעולם כי העולם כולו נוצר בשביל העבודה הזאת של התקדמות רוחנית, בשביל התשובה. בשביל זה נברא העולם. אוקיי? בשביל שאנחנו נשלים את הקדוש ברוך הוא, נוציא את הפוטנציאל של ההשתלמות שלו מן הכוח אל הפועל. טוב, אז יש לנו נחמה פורתא לקראת יום כיפור, שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה.