אפלטוניזם – שיעור 37
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מסגרת הדיון: אפלטוניזם מדעי, לדון לכף זכות ותער של אוקהם
- אקטואליזם מול אינפורמטיביזם בפילוסופיה של המדע
- דוגמת הגרביטציה: חוק מול ישות מחוללת
- ההסכמה על פרקטיקת המדע והוויכוח על משמעותה
- אינדוקציה, אבדוקציה ודייוויד יום
- הרקע: אמפיריציזם מול רציונליזם
- פילוסופים של המדע, קון ופופר
- קאנט: אנליטי/סינתטי ואפריורי/אפוסטריורי
- הפתרון הקאנטיאני: פנומנה ונואומנה וביקורת עליו
- הטענה להכרעה אמפירית: ניסוי הגרף והסתברות הצלחת ניבוי
- ביקורת על עקביות האקטואליסט והדוגמה של מטוס, רפואה וניתוחים
- מסקנה: אינפורמטיביזם, אפלטוניזם מדעי והכרעה מול אריסטו
- הערות ארגוניות ושאלות מהקהל
סיכום
סקירה כללית
הדובר מסיים סדרה על אפלטוניזם ועובר לאפלטוניזם מדעי דרך פילוסופיה של המדע ותער של אוקהם, תוך דחיית הפרשנות של מתן בנימין שלפיה “לדון לכף זכות” ותער של אוקהם הם כללים פרגמטיים ולא טענות עובדתיות. הוא מציג את המחלוקת בין אקטואליזם לאינפורמטיביזם כמחלוקת על מעמדה של תאוריה מדעית: האם היא רק סידור נוח של תצפיות או טענה על העולם ועל ישים תאורטיים כמו אלקטרון וכוח גרביטציה. הוא מתאר את הרקע האמפיריציסטי מול הרציונליסטי ואת ניסוח קאנט לבעיה דרך משפטים סינתטיים אפריוריים והפתרון הפנומנלי-נואומנלי שלו, ומבקר אותו כנסיגה ספקולטיבית שאינה פותרת את הקושי. לבסוף הוא טוען שהמחלוקת מוכרעת אמפירית לטובת האינפורמטיביזם באמצעות הצלחת הניבויים המדעיים לאורך ההיסטוריה, ומסיק שבמישור המדעי יש הכרעה לטובת אפלטוניזם מדעי ונגד אריסטו.
מסגרת הדיון: אפלטוניזם מדעי, לדון לכף זכות ותער של אוקהם
הדובר ממקם את השיעור בהמשך לסדרה על אפלטוניזם, כאשר הוא באמצע דיון על אפלטוניזם מדעי בדרך לתחום המתמטי. הוא קושר את פתיחת הדיון לטריגר של “לדון לכף זכות” ולמאמר של מתן בנימין שמחבר בין ההנחיה הזאת לבין תער של אוקהם. הוא קובע שאינו מסכים עם מתן בנימין גם ביחס ללדון לכף זכות וגם ביחס לתער של אוקהם, מפני שבשני המקרים מדובר באמת עובדתית ולא באמת קיומית או פרגמטית בלבד.
אקטואליזם מול אינפורמטיביזם בפילוסופיה של המדע
הדובר מציג את האקטואליזם כתפיסה שלפיה תאוריה מדעית היא סידור נוח של עובדות שאינו אומר מאומה על העולם, משום שרק מה שנצפה אקטואלית יכול להיחשב כעובדה. הוא מגדיר את האינפורמטיביזם כתפיסה שלפיה התאוריה עצמה היא טענה על העולם, כולל מחויבות לישים תאורטיים שלא נצפו ישירות, כמו אלקטרון. הוא מסביר שהאקטואליסט משתמש בהנחת אלקטרונים או כוחות רק ככלי ארגוני והסברי נוח, בעוד האינפורמטיביסט רואה בתופעות אינדיקציה לכך שיש בעולם באמת אלקטרונים או כוח שמחולל אותן.
דוגמת הגרביטציה: חוק מול ישות מחוללת
הדובר מבחין בין חוק הגרביטציה כתיאור תופעות ותצפיות של תנועה ותאוצה לבין “כוח הגרביטציה” כישות תאורטית שמסבירה מדוע החוק נכון. הוא קובע שהאקטואליסט מקבל את החוק כתיאור עקבי של התנועה אך דוחה את הטענה שיש “כוח” ממשי, משום שאיש לא ראה את הכוח עצמו אלא רק את ההשלכות. הוא מציג את האינפורמטיביסט כמי שמקבל גם את החוק וגם את קיומו של כוח גרביטציה בעולם, ורואה בישות התאורטית הסבר שמצדיק את החוק ולא רק אופן דיבור.
ההסכמה על פרקטיקת המדע והוויכוח על משמעותה
הדובר טוען שאין הבדל אמפירי בין אקטואליסט לאינפורמטיביסט מבחינת התנהלות מדעית: בשני המקרים יוצרים הכללות, בונים תאוריות, מעמידים אותן למבחני הפרכה, מחליפים תאוריה שנכשלה, וממשיכים כך בהתקדמות המדע. הוא מגדיר את ההבדל כמחלוקת פילוסופית על פירוש התהליך, כאשר האקטואליסט רואה בתאוריה נוחות הסברית בלבד ואינו מדבר על גילוי אמיתות על העולם, בעוד האינפורמטיביסט רואה בהחלפת תאוריות התקרבות לאמת עובדתית.
אינדוקציה, אבדוקציה ודייוויד יום
הדובר מבחין בין אינדוקציה כהכללה ממקרים פרטיים לחוק כללי לבין אבדוקציה כמציאת תאוריה מסבירה שמוסיפה ישים תאורטיים. הוא מסביר שהערעור שהוצג בתחילה מכוון בעיקר נגד האבדוקציה, כלומר נגד המעבר לישים תאורטיים, בעוד אקטואליסט יכול עדיין לקבל אינדוקציה ככלי תקף לשימוש גם בלי להתחייב לקיומם של ישים מחוללים. הוא מזכיר את דייוויד יום כמי שמערער גם על האינדוקציה, אך קובע שלא כל אקטואליסט מחויב לערעור היומיאני הזה.
הרקע: אמפיריציזם מול רציונליזם
הדובר מציג את האקטואליזם כהשלכה של אמפיריציזם שמכיר רק במה שניתן בתצפית ישירה, ולכן דוחה מחויבות לקיומם של ישים תאורטיים. הוא מציג את האינפורמטיביזם כרציונליזם שמוכן לקבל טענות על העולם גם כשאינן תוצר של תצפית, מתוך אמון בהליכי חשיבה כמו הכללה, אבדוקציה ועקרון סיבתיות. הוא מנסח את נקודת המחלוקת כשאלה האם פרי החשיבה הלא-תצפיתית הוא כלי להכרת העולם או רק תיאור של צורת החשיבה האנושית.
פילוסופים של המדע, קון ופופר
הדובר טוען שתפיסה אקטואליסטית נפוצה יותר בקרב פילוסופים של המדע מאשר בקרב מדענים. הוא מציג את קון כביטוי קיצוני של אקטואליזם בכך שהוא רואה בתאוריה המדעית יצירה סוציולוגית של קהילה עם שפה ונורמות. הוא מציג את פופר כמי שרואה בתאוריה משהו אובייקטיבי יותר מקון אך עדיין מחויב לכך שאפשר רק להפריך תאוריה ולא לאשש או להוכיח אותה, ובכך משמר ממד אמפיריציסטי.
קאנט: אנליטי/סינתטי ואפריורי/אפוסטריורי
הדובר מתאר את קאנט כמנסח את בעיות יום דרך הבחנה בין ציר לוגי של משפטים אנליטיים מול סינתטיים לבין ציר אפיסטמי של אפריורי מול אפוסטריורי. הוא קובע שקאנט טוען שהפילוסופיה שקדמה לו זיהתה בטעות את החלוקות כך שכל אנליטי הוא אפריורי וכל סינתטי הוא אפוסטריורי. הוא מסביר שחוקי טבע כמו חוק הגרביטציה הם סינתטיים כי אינם נובעים מניתוח מושגים, אך גם אינם ניתנים להפקה מתצפית לבדה מפני שהם דורשים הכללה והיסק, ולכן הם נראים כסינתטיים אפריוריים ומולידים את שאלת קאנט “טענות סינתטיות אפריוריות הכיצד הן באפשר?”
הפתרון הקאנטיאני: פנומנה ונואומנה וביקורת עליו
הדובר מציג את פתרון קאנט כהבחנה בין העולם כשלעצמו (נואומנה) לבין העולם כפי שהוא מופיע בהכרה (פנומנה), וקובע שחוקי המדע הם טענות על הפנומנה ולא על הנואומנה. הוא מדגים זאת דרך העץ שנופל ביער, שבו “קול” הוא תופעה הכרתית בעוד גלי לחץ הם מה שמתרחש בעולם, ולכן לתיאור יש יסוד בעולם אך מופעיו קטגוריאליים בהכרה. הוא טוען שקאנט משלם מחיר של ויתור על אובייקטיביות מלאה לטובת בין-סובייקטיביות, ומביא ביקורת שמבקשת לדחוף זאת לסוליפסיזם בטענה שאי אפשר לדעת שיש נואומנה מעבר לפנומנה. הוא מציג ביקורת נוספת דרך דוגמה על החוק השני של ניוטון, וטוען שההסבר הקאנטיאני אינו מסביר כיצד מגבלות ההכרה מכריעות בין חוקים פיזיקליים חלופיים, ולכן הוא נתפס כספקולציה שמעמיקה את הבעיה במקום לפתור אותה, בדימוי של “מילון אנגלי אנגלי.”
הטענה להכרעה אמפירית: ניסוי הגרף והסתברות הצלחת ניבוי
הדובר מציג גרף של נקודות מדידה ומראה שקווים שונים יכולים לעבור דרך אותן נקודות, כאשר הקו הישר נבחר בשל פשטותו לפי תער של אוקהם. הוא טוען שהמחלוקת בין אקטואליזם לאינפורמטיביזם מתחדדת בשאלה מה הסיכוי שניסוי נוסף יניב נקודה שתיפול על הקו הפשוט: האקטואליסט מחויב לכך שהסיכוי אפסי כמעט משום שאין העדפה עובדתית לקו הפשוט, בעוד האינפורמטיביסט מחויב לכך שהסיכוי משמעותי מפני שפשטות משמשת אינדיקציה לנכונות. הוא קובע שאפשר להכריע אמפירית באמצעות ההיסטוריה של המדע, מפני שרוב הניסויים בפועל מאששים את התאוריות הקיימות והחלפות תאוריה הן נדירות, ולכן שיעור ההצלחות אינו מתיישב עם “אפס” אלא עם אמון אינפורמטיביסטי.
ביקורת על עקביות האקטואליסט והדוגמה של מטוס, רפואה וניתוחים
הדובר טוען שאם האקטואליזם היה נכון, המדע היה מסתובב ללא התקדמות והידע של היום לא היה עולה על ידע ראשוני, משום שניבויים היו נכשלים כמעט תמיד. הוא קובע שבפועל אף אחד אינו חי כאקטואליסט עקבי, משום שאנשים עולים על מטוס, נוטלים תרופות, נכנסים לניתוחים ונשענים על בטון וברזל בלי לחיות בעולם “קפקאי” של אי-יכולת לנבא דבר. הוא מסיק שהאקטואליזם הוא “טעות פילוסופית קולוסאלית” ואף “טעות מדעית,” וטוען שהנחת היסוד שלו נסתרת על ידי עובדות היסטוריות של הצלחת המדע.
מסקנה: אינפורמטיביזם, אפלטוניזם מדעי והכרעה מול אריסטו
הדובר מסכם שכאשר בונים תאוריה מדעית היא אינה סטייטמנט עלינו בלבד אלא טענה על העולם, כולל מחויבות לישים תאורטיים כמו כוח גרביטציה ואלקטרונים. הוא טוען שהצלחה ניבויית מצטברת מציבה את המדע על תשתית אפלטונית ולא אריסטוטלית ומספקת הכרעה מדעית לוויכוח עתיק בין אפלטון לאריסטו במובן של אפלטוניזם מדעי. הוא מגדיר אפלטוניזם מדעי כטענה שהישים התאורטיים שאליהם מגיעים בכלים תיאורטיים הם ישים קיימים בעולם שלנו אף שאינם נצפים ישירות, ומודיע שבפעם הבאה יסביר את המשמעות לאפלטוניזם פילוסופי ויסיים באפלטוניזם מתמטי.
הערות ארגוניות ושאלות מהקהל
הדובר מתקן אי הבנה על שעת השיעור ומבהיר שמעבר לשעון קיץ השיעורים בימי שישי יהיו בשמונה וחצי, ומתנצל על השיבוש. הוא משיב לשאלה על ניוטון מול איינשטיין וקוונטום בכך שגם אם ניוטון אינו נכון בכל תחום, הוא אינו שרירותי והוא נשמר כתיאור קירוב תקף במהירויות נמוכות. הוא משיב לשאלה על כך שהאקטואליסט “גם עולה על מטוס” בכך שהאקטואליסט אינו עקבי, ומציג את הקנטיאני כמי שיכול לנסח את הדאגה במונחי חוויה פנומנלית. הוא משווה לשאלת דטרמיניזם ובחירה חופשית ומטען של “אשליה,” ומבדיל בין התנהגות בהתאם לחוויה לבין חוסר סבירות פסיכולוגי לטעון לסיכון קיצוני בלי פחד בפועל.
תמלול מלא
בפעם הקודמת התחלתי לדבר קצת על הפילוסופיה של המדע, כי אני מסיים בעצם את הסדרה של האפלטוניזם במבט על אפלטוניזם מדעי ואפלטוניזם מתמטי. אז אני כרגע נמצא באמצע הדיון על אפלטוניזם מדעי, דיברנו על לדון לכף זכות בהתחלה, כי זה היה הטריגר בעצם לכל הדיון. ראינו שהמתן בנימין, מישהו שכתב מאמר בעניין הזה, תולה את ההנחיה לדון מישהו לכף זכות בתער של אוקהם. הוא בעצם אומר שבשני המקרים מדובר באמת פרגמטית ולא באמת קיומית ולא באמת במובן העובדתי אובייקטיבי. ואמרתי שאני א' לא מסכים לפרשנות שלו בקשר ללדון לכף זכות וב' אני לא מסכים לפרשנות שלו ביחס לתער של אוקהם. בשני המקרים מדובר על אמת עובדתית ולא על אמת קיומית. אז דיברתי על הלדון לכף זכות ועכשיו אני באמצע של התער של אוקהם. עשיתי איזושהי סקירה קצרה על מחלוקת בפילוסופיה של המדע בין מה שבכלר קורא אקטואליזם ואינפורמטיביזם. אקטואליזם זו תפיסה שרואה את התאוריה המדעית כאיזושהו סידור נוח של העובדות שלא אומר מאומה על העולם. כשאני מסדר את העובדות בצורה של תאוריה מדעית זה בעצם האופן שבו הכי נוח לי להסתכל על העובדות, אבל זה לא שאני טוען שהתאוריה המדעית היא נכונה באיזשהו מובן בעולם עצמו. למה זה נקרא אקטואליזם? כי האקטואליזם בעצם אומר שהדברים היחידים שאני יכול לראות כעובדות אמיתיות בעולם זה הדברים שבהם צפיתי. התאוריה שבניתי על בסיס התצפיות האלה, זאת לא טענה על העולם, זה לא נוכח באופן אקטואלי מול העיניים שלי, זאת תאוריה שנמצאת במוחי הקודח, אבל נוח לי להשתמש בה כי היא מארגנת טוב את העובדות. לעומת זאת האינפורמטיביסט טוען שהתאוריה בעצמה גם היא טענה על העולם. כשאני בונה תאוריה מדעית אני בעצם אומר יש בעולם את הישים התאורטיים שהתאוריה הזאת מדברת עליהם, כגון אלקטרון. אף אחד בעולם לא ראה עוד אלקטרון, אפילו היום עם מיקרוסקופים אלקטרוניים אנחנו רואים איזושהי טביעת אצבע של האלקטרון אבל לא רואים את האלקטרון עצמו, אף אחד לא רואה כדורון קטן כזה שזז ממקום למקום. אז לכן בעצם האלקטרון הוא יש תאורטי, הוא לא עצם שצפינו בו, וככזאת אז האקטואליסט יגיד אני לא טוען שיש אלקטרון, אני אומר שאוסף העובדות שבהן צפיתי מסתדר בצורה מאוד נוחה מבחינתי אם אני אניח את קיומם של אלקטרונים, אז נוח לי לעשות את זה אז אני משתמש בתאוריה הזאת. האינפורמטיביסט אומר לא, אני רואה את זה כאינדיקציה לכך שבעולם עצמו באמת יש אלקטרונים, לכן התופעות האלה, לכן אני רואה את התופעות האלה, כי האלקטרונים הם שיוצרים את התופעות האלה. ולכן האינפורמטיביסט אומר שהתאוריה מכילה אינפורמציה על העולם, לכן זה נקרא אינפורמטיביזם. זאת אומרת לא רק מה שאקטואלי מול העיניים שלי הוא טענה על העולם, גם התאוריה שבה אני לא צופה. איך המחלוקת הזו היא לעומת המחלוקת בין אמפיריציזם לרציונליזם? יש לה קשר, עוד רגע אני אגיע לזה. איך המחלוקת הזו היא לעומת המחלוקת בין אמפיריציזם? כן כן, אני אומר, יש קשר, אני אגיע לזה עוד מעט. רק דוגמה פשוטה רק כדי להבין את ההבדל, כשאנחנו מדברים על חוק הגרביטציה, אולי נתתי אותה, כשאנחנו מדברים על חוק הגרביטציה, אז חוק הגרביטציה בסך הכול מתאר מה קורה כששני עצמים בעלי מסה נמצאים במרחק כלשהו אחד מהשני. אז החוק אומר שהם מושכים אחד את השני בכוח שפרופורציוני להפוך לריבוע המרחק, אם המרחק ביניהם הוא אר, אז הכוח פרופורציוני לאחד חלקי אר בריבוע. אז זה תיאור של העובדות, אפשר לראות את החוק של הגרביטציה כתיאור של העובדות. אני רואה תמיד כששיש שני עצמים בעלי מסה במרחק מסוים הם מתחילים לנוע והחוק הזה קובע מה תהיה התאוצה, איך הם ינועו לאיזה כיוון, באיזו עוצמת תאוצה וכדומה. אז האקטואליסט יאמר שזה כל מה שאני יכול להגיד על העולם. האינפורמטיביסט אומר לא, אם הם נעים אז אני מניח שיש משהו שגורם לתנועה הזאת, המשהו הזה נקרא כוח. כוח הגרביטציה. כוח הגרביטציה הוא לא חוק הגרביטציה. חוק הגרביטציה רק מתאר את התופעות, שהם נעים ובאיזה תאוצה ולאיזה כיוון וכדומה. כוח הגרביטציה זה איזושהי ישות שקיימת בעולם שמחוללת את חוק הגרביטציה. בגלל שיש כוח גרביטציה בעצם בגלל זה נכון חוק הגרביטציה. אז האקטואליסט יאמר כוח הגרביטציה זה רק דרך ביטוי שלי, אף אחד לא ראה אף פעם את הכוח. מה שאנחנו רואים זה את ההשלכות המעשיות שלו, זה שהעצמים נעים, אבל אנחנו לא את הכוח עצמו אף אחד לא ראה אף פעם. לכן הטענה שיש כוח היא לא טענה על העולם. לי נוח לחשוב על הסיטואציות האלה דרך בתמונה כזאת כאילו שיש איזשהו שד כזה שקוראים לו כוח גרביטציה והוא גורם למשיכה בין העצמים השונים. לעומת זאת האינפורמטיביסט טוען שלא רק שחוק הגרביטציה נכון, אלא גם יש בעולם כוח גרביטציה. ובגלל הכוח הזה לכן נוצר חוק הגרביטציה, וחוק הגרביטציה נכון בגלל שיש בעולם כוח גרביטציה. ולכן הוא טוען שגם כוח גרביטציה לענייננו זה יש תיאורטי. התיאוריה יצרה ישות מסוימת שאף אחד לא צפה בה אף פעם באופן ישיר, אבל אנחנו מסיקים על קיומה בגלל שהיא עוזרת לנו להסביר את התופעות. מה שאנחנו רואים מול העיניים זה רק התנועה של העצמים, לא את הכוחות, אבל אנחנו מניחים שיש כוחות כי זה מבחינתנו נראה הסבר טוב לתנועה של העצמים. אז האינפורמטיביסט טוען שיש בעולם כוח גרביטציה והאקטואליסט אומר לא, יש רק חוק גרביטציה, לא יש, אלא חוק גרביטציה נכון ומתאר את העולם, אבל אין ישויות או אני לא יכול לטעון לפחות שיש ישויות שמחוללות את החוק הזה. זה רק צורת ביטוי שלי, נוח לי לחשוב על הדברים בצורה כזאת כי פשוט בגלל שהחשיבה שלי בנויה כך, נוח לי לחשוב במושגים כאלה. אז זה בעצם ההבדל בין אינפורמטיביזם לאקטואליזם. עכשיו ראינו שההבדל בין שתי התפיסות האלה הוא הבדל פילוסופי. מה זאת אומרת? אין שום הבדל אמפירי בין שתי התפיסות. כל מה שיעשו בעלי תפיסה אקטואליסטית יעשו גם בעלי תפיסה אינפורמטיביסטית ולהיפך. זאת אומרת לפי כולם שיש לנו אוסף של עובדות אנחנו עושים הכללה ובונים תיאוריה, הכללה, אינדוקציה ואבדוקציה כן, ובונים תיאוריה. לפי שתי התפיסות את התיאוריה אנחנו נעמיד למבחן הפרכה, זאת אומרת אנחנו ננסה לעשות ניסוי שיבדוק האם התיאוריה הזאת מנבאת נכון את התוצאות או לא. אם היא מנבאת נכון איששנו. אם היא לא מנבאת נכון פרכנו. ואם התיאוריה הופרכה אז אנחנו נזרוק אותה וננסה למצוא תיאוריה אחרת שתסביר גם את הניסוי הזה שפרך את התיאוריה הקודמת וחוזר חלילה. זאת אומרת אחרי שיש לנו את התיאוריה החדשה עוד פעם נעמיד אותה למבחן, או שהיא תתאושש או שהיא תופרך. אם היא תופרך נחליף אותה בתיאוריה אחרת וככה המדע מתקדם כל הזמן ובונה תיאוריות שמכילות יותר ויותר, מסבירות יותר ויותר תצפיות. אוקיי? זה על התיאור שנתתי כאן לא מתווכח לא האינפורמטיביסט ולא האקטואליסט, שניהם מסכימים. ההבדל ביניהם הוא רק הבדל פילוסופי. ההבדל הוא בשאלה מה משמעותו של התהליך הזה. האקטואליסט אומר התהליך הזה אין לו הרבה משמעות, אני בסך הכל אוסף עובדות, עכשיו יש לי צבר יותר גדול של עובדות על העולם. מבחינת ההסברים, התיאוריה שמסבירה את העובדות האלה, זה טענה עליי לא על העולם. אי אפשר להגיד שאני עכשיו מגלה יותר ויותר אמיתות על העולם ברגע שהחלפתי את התיאוריה שגיליתי תיאוריה יותר אמיתית. היא לא יותר אמיתית, היא פשוט יותר נוחה להסביר יותר עובדות, זה הכל. אבל אני לא טוען אותה כטענה על העולם. לעומת זאת האינפורמטיביסט אומר שאני הולך ומתקרב כל הזמן לתיאוריה הנכונה, כן, לאמת העובדתית על העולם. אז אתם רואים שההבדל בין האינפורמטיביזם והאקטואליזם זה הבדל שהוא פילוסופי. זאת אומרת מבחינת ההתנהלות המדעית שניהם מתנהלים בדיוק באותה צורה. הם שניהם יחליפו את התיאוריות כשבאותה מידה אם זה יחליף גם ההוא יחליף, אם זה ישאיר גם ההוא ישאיר, אם זה עושה הכללה גם זה עושה הכללה, אם זה החליט שהתיאוריה נפרכה גם זה החליט שהתיאוריה נפרכה. כל המהלך. למה האקטואליסט לא הולך עם זה את כל הדרך עד הסוף ואומר שגם החוק עצמו של הגרביטציה הוא אנחנו מתארים ככה כי זה נוח לנו, אבל זה לא טענה על העולם? זו השאלה של דייוויד יום, שבעצם אומר, גם לא רק האבדוקציה צריך לערער, גם את האינדוקציה צריך לערער. האבדוקציה, נזכרתי, הסברתי את זה אני חושב, אינדוקציה זאת הכללה ממקרים פרטיים לחוק כללי, ואבדוקציה זה מציאת תיאוריה שמסבירה את החוק הכללי שיש בה ישים תיאורטיים וכל מיני דברים מהסוג הזה. אז מה שהצגתי עד עכשיו זה ערעור על האבדוקציה, אז מי אמר שהתיאוריה נכונה? אבל הנחתי שהאינדוקציה, זאת אומרת הטענה שהעובדות נכונות גם בעצמים שבהם לא צפיתי, זה נכון. זאת אומרת הספק היה רק על האבדוקציה. למעשה אפשר היה כמובן לערער גם על האינדוקציה, כי מי אמר לך שמה שראית אכן יקרה גם בהמשך? אבל זה לא האקטואליזם. זאת אומרת אקטואליזם יכול לקבל את האינדוקציה של יום כעיקרון אמיתי. זאת אומרת מה זה אמיתי? במובן שהוא מניב, נכון להשתמש בו, בוא נקרא לזה כך, נכון להשתמש בו. אבל הוא רק טוען שהישים התיאורטיים שנוצרים מהאבדוקציה לא קיימים. גם הוא יניח שהניסוי הבא יניב את אותה תוצאה, זאת אומרת את האינדוקציה הוא מקבל, את האבדוקציה הוא רואה כטענה עליי. אוקיי, אז לכן הערעור של יום ודאי קיים, אבל לא כל אקטואליסט שותף לערעור של יום. זאת אומרת לפעמים הוא רק אומר אין לי אמון בישים תיאורטיים, אף אחד לא צפה בהם. אבל יש לי אמון בזה שכל שתי מאסות ינועו לפי חוק הגרביטציה כי אני כן מקבל את האינדוקציה, אם ראיתי את זה עד עכשיו, אין לי סיבה להניח שזה לא יהיה גם הלאה. רק אתה אומר לי זה בגלל כוח כלשהו? זו המצאה, לא ראית את זה אף פעם וגם לא תראה את זה בעתיד, למה להניח שזה קיים? אז זה ערעור יותר יסודי מאשר הערעור על האינדוקציה, ולכן כאן לא בטוח שהוא יהיה שותף לזה. אם אתה יומיאני, אז אתה גם מערער על האינדוקציה. עכשיו מה באמת הסיבות למחלוקת הזאת? למה אקטואליסט מצמצם את עצמו והאינפורמטיביסט לא? אז בעצם כבר אמרתי את זה. במובנים מסוימים מה שעומד פה ברקע, וזו ההערה של שמואל מקודם, זה אמפיריציזם מול רציונליזם. זאת אומרת האקטואליזם הוא בעצם השלכה של תפיסה אמפיריציסטית. זאת אומרת אם אתה אמפיריציסט, אתה בעצם מאמין רק בדברים שבהם צפית באופן ישיר. ממילא ברור שבישים התיאורטיים שבהם לא צפיתי באופן ישיר, אני לא יכול לטעון שהם קיימים, אני יכול להשתמש בהם כי זה נוח וכולי, קשור לתער של אוקהם, אבל אני לא יכול לטעון שהם באמת קיימים, שהם אמת אובייקטיבית במובן כלשהו. האינפורמטיביסט הוא רציונליסט. רציונליסט פירושו מי שמוכן לקבל טענות על העולם גם אם הן לא תוצאה של תצפית ישירה. הוא מאמין להכללות, הוא מאמין לאבדוקציה, הוא מאמין ליכולות האינטלקטואליות שלנו, החשיבתיות שלנו, ככלי להכרת העולם. הוא לא רואה רק בתצפית כלי להכרת העולם. אחד כזה ירשה לעצמו גם להתייחס לפירות החשיבה שלנו, הניתוח האינטלקטואלי שלנו, כטענות על העולם. זאת אומרת שבעצם הבסיס לוויכוח בין אקטואליזם לאינפורמטיביזם הוא בעצם השאלה איך אני מתייחס להליכים לא תצפיתיים. איך אני מתייחס לממצאים או לטענות שהן לא תוצר של תצפית בלבד, אלא ביצירתם מעורבת גם חשיבה? האם אני יכול לראות טענות כאלה כטענות על העולם? אוקיי? עכשיו סתם כבמאמר מוסגר, נדמה לי שאתם תראו הבדל מאוד ברור בין איך שמדענים מתייחסים למדע שלהם לבין איך שפילוסופים של המדע מתייחסים. זאת אומרת בין פילוסופים של המדע מאוד נפוצה תפיסה אקטואליסטית. לא יודע מי זה רוב ומי זה מיעוט, אבל נפוצה שם תפיסה אקטואליסטית, תפיסה שאומרת שהתיאוריה היא בעצם טענה על האנשים ולא על העולם עצמו. הביטוי הקיצוני לזה זה קון שדיברתי עליו בפעם הקודמת, שבעצם רואה את התיאוריה המדעית כאיזשהו סוג של יצירה סוציולוגית. זאת אומרת הקהילה המדעית היא גם קהילה סוציולוגית, זה אוסף של אנשים, אוסף של אנשים מפתחים שפה ונורמות מקובלות וכל מיני דברים כאלה ובעצם הוא רואה את התיאוריה המדעית כאיזושהי… איזשהי יצירה סוציולוגית. וזה ביטוי קיצוני של אקטואליזם. לעומת זאת פופר שרואה את התאוריה כלא הוא לא מצביע על קשר של התאוריה לסוציולוגיה של הקהילייה, הוא כן רואה את זה כמשהו אובייקטיבי יותר, אבל עדיין גם הוא אומר שאפשר רק לפרוך תאוריה ולא לאשש אותה או ובטח לא להוכיח אותה. ולכן במובן מסוים גם הוא מניח אמפיריציזם. זאת אומרת, דבר שהוא לא תוצאה של תצפית אמפירית הוא לא מוכן לקבל, ואמפירית אפשר רק להפריך תאוריה, אי אפשר לאשש או להוכיח אותה. אבל אבל הוא לא תולה את זה בסוציולוגיה אלא בלא יודע מה, בצורת בצורת החשיבה האוניברסלית שלנו. זה לא מוסכמה כמו שמציג את זה קון, אבל אבל זה כן סובייקטיבי. סובייקטיבי במובן הזה שאנחנו כפויים לחשוב בצורה כזאת. וזה מביא אותי באמת לבעיה כמו שהצגתי אותה קודם, אם באמת הדיון פה הוא דיון פילוסופי, אז בוא ננסה למקד רגע את הבעיה. הרי בעצם המדע מתנהל באותה צורה גם בתמונה האקטואליסטית וגם בתמונה האינפורמטיביסטית. אין ויכוח על איך מדע צריך להתנהל ואיך הוא מתנהל בפועל. הוויכוח הוא רק בשאלה מה משמעותו של התהליך הזה, והוויכוח הזה הוא ויכוח פילוסופי. כי על החיים הפרקטיים הוא לא משליך. זה רק ויכוח פילוסופי, והוויכוח הפילוסופי הזה בעצם יסודו ברציונליזם ואמפיריציזם. עכשיו פה אנחנו מגלים משהו קצת חדש. אנחנו מגלים שהאמפיריציסט יעשה את אותם תהליכים שעושה הרציונליסט. הוא גם יעשה הכללות, הוא גם יניח את עקרון הסיבתיות, הוא יעשה הכל. הוא רק יתייחס לכל ההנחות האלו כהנחות של צורת החשיבה שלו, ולא כטענות על העולם. האינפורמטיביסט מתייחס לעולם עצמו כאילו שיש בו את חוק הסיבתיות או שאינדוקציה זה כלי נכון להכיר את העולם. האקטואליסט אומר לא, אני אשתמש בכל הכלים האלו, אבל אני אשתמש בהם כי פשוט זאת דרך החשיבה שלי, לא בגלל שזה נכון על העולם במובן כלשהו. נקודת המחלוקת הפילוסופית ביניהם, וזה לא מדעי זה פילוסופי, היא בשאלה איך אני מתייחס לפרי החשיבה שלי. האם החשיבה שלי היא כלי להכיר את העולם או שמכירים את העולם אך ורק באמצעות תצפית, כן מרק טווין החביב שאני חוזר עליו כל הזמן, העולם לא חייב לך כלום הוא היה כאן לפניך. זאת אומרת, זה שאתה חושב בצורה מסוימת זה לא מחייב את העולם גם להתנהג בצורה כזאת. המוח שלך בנוי כך, השכל שלך בנוי כך. אז מה? אז זה בסדר, תשתמש בזה כי ככה אתה עובד, אבל אל תניח שזה באמת משקף משהו שקורה בעולם עצמו. זאת בעצם הטענה. לכן המוקד של הדיון הוא בשאלה איך להתייחס למסקנות של הליכי חשיבה בניגוד להליכי תצפית, ששם כולם מסכימים שאם צפיתי במשהו אז כנראה הם לא סוליפסיסטים, הם לא ספקנים. אם צפיתי במשהו אז הוא כנראה נכון. זה גם האקטואליסט וגם האינפורמטיביסט. אבל מה קורה עם הדברים שאותם יצרתי בהליכים מחשבתיים על בסיס התצפיות? זאת אומרת עשיתי יש לי תצפיות, אני עושה איזושהי הכללה, אבדוקציה, מוצא את חוק הגרביטציה, את כוח הגרביטציה, תורת שדות אם אתם רוצים, לא משנה כל מיני דברים תאורטיים שאני יוצר בכלים אינטלקטואליים, מחשבתיים, לא בכלים תצפיתיים. בשאלה איך אני מתייחס לתוצרים האלה, האם הם טענות על העולם או לא. האם יש לי אמון בחשיבה ככלי להכרת העולם או לא. עכשיו ברגע שאני מנסח את זה בצורה כזאת, עושה את זה די טלגרפית אבל אבל הדברים כבר מוכרים כי על חלקם דיברתי בכל מיני הקשרים, כאשר אני מנסח את המחלוקת בצורה כזאת אנחנו מיד מגיעים לקאנט. כי בעצם קאנט כשהוא אסף את כל הבעיות הפילוסופיות שהציג דייוויד יום, אז הוא ניסח אותם בצורה כללית באופן הבא: הוא קודם כל עשה אבחנה בין שני בין שתי צורות להתייחס לטענות. יש להתייחס אליהם על הציר האפיסטמי, ההכרתי, איך אני יודע שהטענה נכונה? ויש אפשר להתייחס לתוכן הטענה עצמו במובן הלוגי. מה מה תוכן הטענה? מה הטענה בעצם אומרת. זה שתי שאלות שונות. עכשיו במישור הלוגי הוא חילק בין טענות סינתטיות וטענות אנליטיות. טענות אנליטיות זה טענות שמנתחות את הנושאים שמופיעים בטענה, למשל הכדור הזה הוא כבד הוא הוא עגול. זאת טענה אנליטית, כי היותו עגול נובע מעצם ההגדרה של כדור. אני לא צריך להסתכל על הכדור כדי לראות שהוא עגול, אני מנתח את המושגים שמופיעים בטענה. הזאת ואני יודע אותה. אז לכן זה טענה אנליטית. לעומת זאת הכדור הזה הוא כבד, זאת טענה סינתטית. למה? כי לא כל כדור הוא כבד. בשביל לדעת שהכדור הזה הוא כבד אני צריך תצפית. נכון? זאת אומרת, לא מספיק לי לנתח את המושג כדור כדי להגיע למסקנה שהכדור הזה הוא כבד. לכן זה לא משפט אנליטי, אנליטי מנתח, אלא משפט סינתטי. וסינתטי הכוונה משפט שמכיל מידע, עושה סינתזה כן? מידע נוסף מעבר למידע שטמון בהגדרת המושגים עצמם. אז זה משפטים אנליטיים וסינתטיים וזאת האבחנה על הציר הלוגי. יש אבחנה על הציר האפיסטמי, ההכרתי. איך אני יודע שהטענה הזאת נכונה? אז פה קאנט אומר, יש לי טענות א-פריוריות וטענות א-פוסטריוריות. טענות א-פריוריות זה טענות שקודמות לתצפית, וטענות א-פוסטריוריות זה טענות שבעקבות תצפית, שאני לומד אותם מתצפית. על פניו נראה שהטענות האלה, החלוקות האלה הן חלוקות בלתי תלויות. אחת מהן זה חלוקה לוגית, השנייה זה חלוקה אפיסטמית. מה הקשר ביניהן? אבל קאנט אומר זה לא ככה, בפילוסופיה עד קאנט הפילוסופים בעצם זיהו את שתי החלוקות האלו זו עם זו. נסו לחשוב רגע על הדוגמאות שהבאתי. נגיד שהכדור הזה הוא עגול, אמרתי שזאת טענה אנליטית. היא כמובן גם טענה א-פריורית, נכון? היא לא צריכה תצפית, כי אני יכול לנתח את המושג כדור ולהבין שהכדור הזה הוא עגול. אני לא צריך לצפות בכדור כדי לראות את זה. אז הטענה הזאת היא אנליטית, וכיוון שהיא אנליטית לא צריך תצפית כדי להבחין בה, מספיק לנתח את המושגים שזה הליך מחשבתי. אוקיי? לעומת זאת הכדור הזה הוא כבד, זאת טענה סינתטית. לא מספיק לעשות אנליזה של המושג כדור כדי להגיע למסקנה שהכדור הזה הוא כבד. זאת טענה סינתטית וכמובן איך אני יודע שהכדור הזה הוא כבד? על ידי תצפית. אז במילים אחרות זאת גם טענה א-פוסטריורית ולכן בעצם אומר קאנט בפילוסופיה עד אליי, ככה הוא אמר, נהוג לזהות את שתי החלוקות, למרות שהן לכאורה שני צירים מאונכים, כן? אורתוגונליים, אבל בעצם נהוג לזהות את שתי החלוקות זו עם זו. כל משפט אנליטי הוא א-פריורי וכל משפט א-פריורי הוא אנליטי. זאת אומרת, זה נכון לשני הכיוונים והא-פוסטריורי וסינתטי גם כן, כנ"ל אותו דבר. בעצם לכן זה שתי נקודות מבט על אותה חלוקה בין טענות, ככה היה מקובל עד קאנט. וקאנט בעצם אומר שזה המוקד של כל הבעיות של יום. מה זאת אומרת? בעצם כשאנחנו מסתכלים נגיד על חוקי הטבע, על ההכללות המדעיות, אז ההכללות המדעיות הן בעצם משפטים שמצד אחד ברור שהם סינתטיים, נכון? הם סינתטיים בגלל שלא מספיק לעשות ניתוח של המושגים שמעורבים בהם כדי לדעת את המשפט. למשל, כל העצמים בעלי המסה מושכים זה את זה בכוח שפרופורציוני הפוך לריבוע המרחק. כן, חוק הגרביטציה של ניוטון. בשביל לדעת את החוק הזה אני צריך תצפית. נכון? זאת אומרת לא מספיק לעשות אנליזה של המושגים כדי לדעת את החוק הזה. גם אם הייתי מבין את המושג מסה לא הייתי מגיע לחוק הזה רק מתוך ניתוח של המושג מסה. נכון? זה לא משפט אנליטי זה משפט סינתטי. עכשיו אני שואל, זה במובן הלוגי. אז זה משפט סינתטי. במובן האפיסטמי, ההכרתי, איך אני יודע שהמשפט הזה נכון? אז בתפיסה האמפיריציסטית הנאיבית אני אומר כי צפיתי, אבל אנחנו כבר עכשיו יודעים שזה לא נכון. התצפית לא נותנת את החוק הכללי. התצפית נותנת את המקרים שבהם צפיתי, המקרים שראיתי. איך אני יודע את החוק הכללי שכל העצמים בעלי המסה נמשכים זה לזה? זאת הכללה, זה אינדוקציה, לא צפיתי בזה. זה הליך מחשבתי וכיוון שכך בעצם יוצא שחוק הגרביטציה הוא משפט שהוא מצד אחד סינתטי ומצד שני א-פריורי. א-פריורי הכוונה שאי אפשר להגיע אליו עם תצפית. יש תצפיות שאנחנו עושים בדרך אליו, אבל התצפיות לא מספיקות כדי להגיע אליו. צריך גם הליך מחשבתי, אינדוקציה, אבדוקציה וכן הלאה. א-פוסטריורי? מה? א-פריורי כן. א-פוסטריורי אז? א-פריורי. א-פוסטריורי? לא, להיפך, א-פריורי. א-פוסטריורי? הפוך, א-פריורי. זאת אומרת אני… יש שם תצפיות, אבל התצפיות לא מביאות אותי לחוק הגרביטציה. אני עושה ניתוח של התצפיות, עושה הכללות, עושה אבדוקציות שכל אלה הם הליכים מחשבתיים, לא תצפיתיים ורק כך אני מגיע לחוק הכללי. אז יוצא שהחוק הכללי הזה בעצם הוא יושב בקטגוריה שעד קאנט לא הייתה קיימת. מצד אחד זה טענה סינתטית, היא מכילה מידע מעבר להגדרה של המושגים שמעורבים בה, מצד שני היא לא תוצר של תצפית, או לא תצפית לבדה. זאת אומרת תצפית לא מספיקה כדי לתת לי את העניין הזה. ואז חוזרת השאלה, אז אם זה הליך מחשבתי, העולם לא חייב לי כלום, למה להניח שאם המחשבה שלי אומרת. ככה, אז זה גם מה שקורה בעולם. אז בעצם מה שקאנט טוען זה שכל הטענות המעניינות במדע, כל חוקי הטבע, הם בעצם שייכות לקטגוריה שלכאורה לא קיימת. הן טענות סינתטיות אבל אפריוריות. אנחנו יודעים שכל אפריורי הוא אנליטי וכל סינתטי הוא אפוסטריורי. אין טענות שהן גם סינתטיות וגם אפריוריות. גם טענות שמכילות מידע וגם טענות שלא מגיעים אליהם באמצעות תצפית. אז אם זה מכיל מידע איך אני יודע אותו בלי תצפית? זה לכן לא יכולים להיות, לא יכולות להיות טענות סינתטיות אפריורי. אז הניתוח הקאנטיאני הזה של מערכות הטענות השונות בעצם שם באיזושהי פרספקטיבה כללית יותר את אוסף כל הבעיות הספקניות של יום. ובעצם קאנט מנסח את זה ואומר: טענות סינתטיות אפריוריות הכיצד הן באפשר? איך יכול להיות שיש טענות כאלה? איך יכול להיות שאני יכול לדעת על טענות סינתטיות בלי תצפית באופן אפריורי? זה בעצם מייצג את האמפיריציזם של יום ואת הספקנות שמתלווה אליו. עכשיו, לאורך תולדות הפילוסופיה אז הוצעו כל מיני הצעות כדי ליישב את הקושיה הזאת. זה בעצם הבעיה הכי יסודית באפיסטמולוגיה אני חושב, בטח בפילוסופיה של המדע. ויש בספר של הוגו ברגמן שנקרא מבוא לתורת ההכרה, בפרק התשיעי, הפרק נקרא השכלנות של העולם, שכלנות בשין וכף. השכלנות של העולם. בפרק הזה ברגמן עובר על כל הפתרונות הפילוסופיים שהוצעו לבעיה הזאת ודוחה את כולם. אין שום פתרון, כולל הפתרון שקאנט הציע. אבל הפתרון שקאנט הציע הוא בעצם הפתרון היחידי שבכלל הוצע ברצינות לבעיה הזאת. אז עכשיו צריך לשים לב טוב, אני אנסה לתאר אותו בקצרה ולהסביר גם בקצרה למה אני חושב שהוא לא פותר את הבעיה. הקשיים הם לא שלי, אני רק מסכם. אז קאנט בעצם אומר ככה: בשביל לפתור את הבעיה הזאת הוא עושה אבחנה בין העולם כשלעצמו לבין העולם כפי שאני תופס אותו. מה שנקרא הנואומנה והפנומנה. פנומנה זה פנומנולוגיה, זה האופן שבו אני תופס את הדברים, ההופעה שלהם בפניי, פנומנה זה תופעה, ונואומנה זה העולם כפי שהוא לעצמו, לא כפי שאני תופס אותו. וקאנט בעצם אומר שכל הטענות המדעיות שאנחנו טוענים הן לא טענות על העולם הנואומנאלי. זה לא טענות על העולם כפי שהוא לעצמו, זה טענות על העולם כפי שאני תופס אותו בהכרה שלי. בסופו של דבר העובדות שאותן אני מסביר בתיאוריה המדעית, מה זה העובדות האלה? העובדות האלה זה לא משהו שקורה בעולם עצמו. זה משהו שאני תופס לגבי העולם עצמו. זה משהו שבעצם קורה בהכרה שלי. עכשיו ההכרה שלי מופעלת על ידי העולם, אבל עדיין התופעה שאליה אני מתייחס היא תופעה הכרתית. אז זה הדוגמה לעניין הזה, אני חושב שהבאתי אותה גם בסדרה הזאת, על העץ שנופל ביער. השאלה אם עץ שנופל ביער ואין שם אף אחד, השאלה אם הוא משמיע קול. אז התשובה היא כמובן לא, הוא לא משמיע קול, הוא רק מזיז לכל היותר מזיז גלי לחץ באוויר. הוא מזיז גלי לחץ באוויר וכשהם פוגעים בעור התוף שלי אז בעצם הם משמיעים קול. ואם אין שם עור תוף, אז יש גלי לחץ אבל קול אין שם. ולכן כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שמה הוא לא משמיע קול. זאת התשובה הנכונה. מה זה בעצם אומר? האם זה אומר שמושג הקול לא משקף שום דבר שקורה בעולם? לא. הוא כן משקף. הוא משקף את גל הלחץ, הגל האקוסטי שקורה בעולם. אבל תופעת הקול עצמה היא באמת תופעה הכרתית. זה קיים רק אצלי בהכרה, זה לא קיים בעולם עצמו. ההכרה שלי צובעת את הגלים האקוסטיים באמצעים של קול. קול גבוה, קול נמוך, תדירות כזאת, תדירות אחרת, עוצמה של קול וכן הלאה. כל הדברים האלה הם בעצם תופעות הכרתיות, אבל הן משקפות משהו שקורה בעולם עצמו. השפה שבה אני משתמש כדי לתאר את מה שקורה בעולם עצמו היא כמובן שפה הכרתית שלי. אבל זה רק שפה לתאר את מה שקורה בעולם עצמו, בעולם עצמו יש משהו שקורה. אז לכן בעצם קאנט רוצה לומר ככה: אם אני מקבל את האבחנה בין ה- פנומנה לנומנה ואני אומר שכל הטענות המדעיות הן טענות שנסובות על הפנומנה, זאת אומרת על העולם כפי שהוא מופיע לעיניי, אז כאן כבר לא צריך להיות כל כך מופתעים מזה שיש דברים שאני יכול לדעת על העולם באופן אפריורי, בלי לצפות בו. למה? כי אם אני מתייחס רק לעובדות כפי שהן מופיעות בהכרה שלי, אז ברור שההכרה שלי כבר תחתיב כל מיני דברים לגבי העובדות שאותן אני אראה. למשל, אני יכול להגיד לכם מראש שאור בתדירות מסוימת שהיא לא בספקטרום הנראה, אני לא אראה אותו. אני לא אראה את האור הזה. אני רואה שעכשיו מצטרפים אנשי רעננה, זה לא הודיעו שזה בשמונה וחצי? אני אולי לא ראיתי שזה בשמונה וחצי. לא, היה כתוב במייל שזה בתשע. באמת? כן, אני בדקתי וכך כתוב במייל. אדם נינוח מן המורגל. עלה וכולו, סיכמתי איתו שישלח הודעה שזה בשמונה וחצי, כי גם בוואטסאפ שלי כתבתי שמונה וחצי. פשוט הוא ביקש כי היום יום שישי הוא קצר, אז אנחנו עושים את זה יותר מוקדם. אז אני כנראה היה שם איזושהי אי הבנה, אני מתנצל. טוב, בכל מקרה יש פה הקלטה, אז אפשר יהיה להשלים מי שרוצה. אז אני ממשיך רגע, אז בעצם הטענה שאנחנו עוסקים באפלטוניזם במישור המדעי, דיברתי על הוויכוח בין אינפורמטיביזם לאקטואליזם שנדון בפעם הקודמת. אמרתי שהוויכוח הוא ויכוח פילוסופי ולא ויכוח מדעי. יסודו בשאלה אם אני נותן אמון בתופעות שלא צפיתי בהן באופן ישיר. הישים המדעיים, כוח הגרביטציה, האלקטרון, כל מיני ישים כאלה שאני מגיע אליהם באמצעות אבדוקציה מדעית, והשאלה עד כמה אני רואה את הדברים האלה כטענות על המציאות או שאלה טענות עליי. זה הוויכוח בין אינפורמטיביזם לאקטואליזם. הוויכוח הזה הוא ויכוח פילוסופי בעצם, וכיוון שכך אז השאלה איך אפשר להכריע אותו. אז אני כרגע בדיון הפילוסופי על הוויכוח הזה. והוויכוח הזה בעצם מתורגם על ידי קאנט לוויכוח בשאלה איך אני יכול לתת אמון בתהליכים שהם תהליכים מחשבתיים ולא תצפיתיים. כן? זה בעצם שאלת הרציונליזם. כי כשאני מגיע לחוק מדעי, אז אני מגיע אליו לא רק על ידי תצפית. התצפיות נותנות לי אוסף של עובדות, ואחרי זה אני עושה איזושהי הכללה על בסיס העובדות האלה ומגיע לחוק המדעי. אבל ההכללה זה הליך מחשבתי. כן? העולם לא חייב להתנהג כמו שאני חושב. וכיוון שכך, אז האקטואליסט אומר: אז למה שאני אתייחס לזה ברצינות? זאת אומרת, זה רק טענה עליי, לי נוח לחשוב כך. בסדר, אבל זה לא העולם. לעומת זאת האינפורמטיביסט אומר, הוא נותן אמון בכלים המחשבתיים ככלים להכיר את העולם, ולכן מבחינתו החוק המדעי הוא טענה על העולם. ואז כדי להסביר את העניין הזה, אמרתי שבעצם השאלה הגדולה שאנחנו צריכים להכריע בה אם אנחנו רוצים לדעת מי צודק, האקטואליסט או האינפורמטיביסט, השאלה שאנחנו צריכים להכריע בה היא השאלה האם ואיך אנחנו יכולים לתת אמון בהליכי מחשבה ככלי להכרת העולם. האם לא רק תצפית היא כלי להכרת העולם? זאת בעצם השאלה. קאנט ניסח את זה בשפה של משפטים סינתטיים אפריורי, אני לא אחזור עכשיו לכל הפרטים. אבל בעצם קאנט בעצם אומר: משפטים סינתטיים הם משפטים שמכילים מידע מעבר למה שנמצא בהגדרת המושגים. מצד שני הם אפריוריים, הם לא תוצאה של תצפית או לא רק של תצפית. ולכן בעצם יש פה איזשהו משפט שמבטא מידע שהגעתי אליו בהליך מחשבתי ולא בהליך תצפיתי. והשאלה איך אפשר לקבל סוג כזה של טענה. וקאנט אומר: כל חוקי הטבע הם בעצם סוג מהטענות האלו. חוקי הטבע הם טענות סינתטיות. מה זאת אומרת? שאני אומר את חוק הגרביטציה, שזה לא חוק שנובע מניתוח של המושגים שמעורבים בו. יש פה איזושהי טענה עם מידע על המושגים, נגיד עצמים בעלי מסה. אז מי שיודע מה זה מסה, לא יגיע מזה לחוק הגרביטציה. חוק גרביטציה טוען עוד משהו מעבר למה שטמון בהגדרת המושג מסה. מצד שני, זה לא אי אפשר להגיע באמצעות תצפית לחוק הגרביטציה. התצפית נותנת את העובדות שבהן צפיתי, אבל אחרי זה אני צריך לעשות הכללה ואבדוקציה להגיע לחוק הכללי. אז לכן חוק הגרביטציה הוא בעצם משפט שמכיל מידע, קראתי לזה משפט סינתטי, מצד שני הוא אפריורי. זאת אומרת, תצפית לבדה לא עושה את העבודה, אלא יש פה הליכים מחשבתיים. והשאלה איך יכול להיות דבר כזה, וכך זה כל חוקי הטבע. אמרתי שכל ההצעות לאורך ההיסטוריה שהוצעו כדי להסביר את ה- הבעיה הזאת נכשלו. עכשיו הייתי באמצע הניסיון להציג את ההצעה הקאנטיאנית. וקאנט בעצם רצה לטעון שמשפטי המדע, חוקי המדע, עוסקים לא בעולם עצמו אלא בעולם כפי שאני תופס אותו, בפנומנה ולא בנואומנה. וכיוון שכך, אז יכול להיות שאני יכול להגיד משהו על העולם גם בלי תצפית. למה? כי הרי אני מכיר את כלי החשיבה שלי, אני יכול לדעת מה הם יראו לי. למשל, אני לא יודע אם אני אראה את העצם הבא בצבע צהוב או בצבע אדום. דבר אחד ברור – אני לא אראה אותו בצבע שהוא לא בספקטרום הצבעים שלי. זה אני יכול להגיד לכם בלי שהסתכלתי עליו. למה? כי אני מכיר את ספקטרום הצבעים שלי, כי אני יודע מה מגבלות הראייה שלי. אז לכן בגלל שאני מתייחס לא לעצם עצמו אלא לעצם כפי שהוא מופיע לעיניי או להכרתי, אז מגבלות ההכרה שלי הם כלים שיכולים לתת לי טענות על העולם, במובן עולם במובן הפנומנלי, העולם במובן כפי שהוא מופיע לעיניים שלי. ולכן אומר קאנט – זה ההסבר. לכן אנחנו יכולים לטעון טענות שהן מצד אחד סינתטיות, טענות על העובדות על העולם, מצד שני הן א-פריוריות, הן לא נזקקות לתצפית, כיוון שאני יודע שדבר שהוא לא מתאים לכלי ההכרה שלי אני פשוט לא יופיע בהכרה שלי. ולכן אני יכול… אז קאנט הוא אקטואליסט? זה שאלה מעניינת איך להגדיר אותו. במובן מסוים כן, כי ביחס לעובדות בעולם עצמו הוא אקטואליסט. הוא לא מוכן להכיר בעובדות על העולם עצמו אלא זה עובדות הכרתיות. אבל מבחינת כשאתה מתייחס להכרה בתור העובדות עצמן, אז הוא לא, הוא לא אקטואליסט. הוא טוען שהתיאוריה המדעית היא תיאוריה שהיא טענה על העולם, לא עליי. אבל כמובן מה זה העולם? העולם זה איך שהוא משתקף אצלי בהכרה, לא העולם האובייקטיבי שם בחוץ. ולכן איפה לשים אותו על המפה הזאת זאת שאלה טריקית קצת. בכל מקרה, הרב הרב הרב עוד שאלה קטנה, גם האקטואליסט וגם הקאנטיאני בהסבר הזה, אם נניח נפקא מינא לקידושי אישה – מישהו אומר אני מקדש את האישה בתנאי שבאמת זה קיים גם בעולם, לא רק בהכרה שלי ולא רק בכלי החשיבה שלי, באמת זה קיים בעולם. אז באמת האקטואליסט יגיד שהיא לא מקודשת כי בעצם אין לנו שום מושג, או ספק מקודשת. מקדש בתמרה שמא שווה פרוטה במדי. כן, יש לנו איזה מדע אפלטוני כזה שאולי התמרה שווה פרוטה שמה, אז היא ספק מקודשת. יש במקרה הזה מדע זה עולם האידאות האפלטוני. השאלה אם יש שמה משהו אמיתי, עולם אידאות אפלטוני או לא, אז היא ספק מקודשת. טוב בכל אופן, אז הטענה בסופו של דבר זה שכדי להצדיק טענות סינתטיות א-פריורי או את האמון שאנחנו נותנים בחוקי המדע, אנחנו מוותרים במובן מסוים על האובייקטיביות שלו. אנחנו בעצם אומרים המדע לא עוסק בעולם, המדע עוסק בעולם כפי שהוא מופיע לעינינו. אבל קאנט לא הלך את הצעד עד הסוף, הוא לא הפך את המדע לסובייקטיבי לגמרי, הוא הפך את המדע לבין-סובייקטיבי. מה הכוונה בין-סובייקטיבי? הכוונה זה קיים בתוך כל סובייקט. זה לא שהמדע שלי והמדע שלך הם שני דברים לגמרי שונים כי זה עניין סובייקטיבי. הוא הניח שבתוך כל בני האדם יש את אותו מדע, עובדה שאנחנו יש קהילה מדעית, אנחנו כולנו מגיעים לאותן מסקנות. אבל זה טענות שבסופו של דבר על העולם כפי שהוא מופיע בהכרה האנושית ולא על העולם כפי שהוא לעצמו. ובאמת ביקרו אותו כבר על העניין הזה, שאם ככה למה אתה לא הולך הצעד הבא ואתה אומר רגע, למה בין-סובייקטיבי? אתה גם לא יכול לדעת מה נמצא בהכרה של מישהו אחר. כל מה שאתה יכול לכל היותר זה לדעת מה קורה בהכרה שלך, ואז בעצם רוקנת כבר לגמרי את הממדים האובייקטיביים של המדע. אז יש כל מיני ביקורות על קאנט. אני חושב שהביקורת הכי חזקה, יש צייטלין למשל מביא ביקורת על קאנט, יש לו מאמר על לב שסטוב, שזה איזה פילוסוף רוסי, אני לא יודע בדיוק, לא שמעתי עליו עד אז. אתם יודעים פעם היה לי איזה מישהו כשהייתי בפוסט דוקטורט, אז עבדתי עם איזה פיזיקאי רוסי אחד, עולה מרוסיה, היום הוא בארצות הברית כבר אבל הוא היה בארץ, ועבדנו ביחד ושאלתי אותו פעם, בחור משכיל, אינטליגנטי וכולי, שאלתי אותו פעם תגיד למה אצל הרוסים יש כל כך הרבה משוררים וסופרים מהשורה הראשונה ואין אף פילוסוף מהשורה הראשונה? אין. אף אחד מהפילוסופים מהשורה הראשונה לא היה רוסי. אז הוא אומר לי מה, היה נו טולסטוי למשל או כל מיני. אתם מבינים שהדוגמאות שהוא הביא לי היו סופרים. סופרים עם איזה שהוא טמפרמנט פילוסופי, אבל הם סופרים, הם לא פילוסופים. ונקודה מאוד מעניינת, אני חושב שזה שלרוסים יש איזה שהוא אופי, נדמה לי ככה, זה ההסבר שאני הצעתי לו, הוא אמר לי שיכול להיות שאני צודק. יש להם איזה שהוא אופי שהם לא עוסקים בדברים המופשטים כשלעצמם אלא במימוש שלהם בשטח, זאת אומרת לא בכדי הקומוניזם פרץ ברוסיה. הוא לא נולד ברוסיה, הוא נולד בגרמניה, אבל הוא פרץ ברוסיה כי הרוסים לוקחים את הפילוסופיה ומיישמים אותה בעולם. אחרים יכולים להישאר על כורסת הפילוסוף. כן, אז גם טולסטוי הוא טולסטוי הפילוסוף שלהם, אבל הוא פילוסוף שתיאר את זה דרך סיטואציות שקורות בעולם. לא בעולם האמיתי, אבל בסיטואציות ממשיות בעולם, כן, דרך ספרים וסיפורים. הוא לא מדבר על פילוסופיה במובנה המופשט. איך שהוא, לא יודע, אולי זה נכון אולי לא. בכל מקרה היה איזה לב שסטוב אחד שהוא כנראה כן היה פילוסוף, לא יודע בדיוק מה, והוא תקף את קאנט על עצם האבחנה בין פנומנה לנואומנה. הוא אמר, מי אמר לך שהאבחנה בין פנומנה לנואומנה לא היא עצמה פנומנה? ואיך אתה יודע שיש נואומנה? אתה יכול להגיד אני עוסק בדברים שבהכרתי וזהו, אתה לא יכול להגיד שיש דברים שמעבר אבל בהם אני לא עוסק. מי אמר לך שיש דברים מעבר? אבל זה לא נורא כי בסדר, אז הפכת את קאנט לסוליפסיסט במובן מסוים, למישהו שלא מקבל את קיומו של העולם החיצוני אלא הוא מדבר רק על העולם כפי שהוא תופס אותו, אבל מכאן והלאה הכל כרגיל. אבל יש טענה יותר חזקה אני חושב. בעצם בוא נחשוב רגע, נגיד שחוק החוק השני של ניוטון אומר שהכוח שווה למסה כפול התאוצה, כן? אף שווה לאם איי. לא נגיד, אלא זה מה שאומר החוק השני של ניוטון. עכשיו נגיד שהחוק השני של ניוטון האמיתי היה אף שווה לאם איי בריבוע. בסדר? זאת אומרת הכוח שווה למסה כפול התאוצה בריבוע. אז מה זה אומר? נגיד ניקח עצם ששוקל קילוגרם אחד ופועל עליו כוח של ניוטון אחד, אז הוא ינוע בתאוצה… לא, פה פה זה לא טוב. נגיד העצם פועל עליו כוח של ניוטון, הוא בעל מסה של קילוגרם אחד ופועל עליו כוח של שני ניוטון. בסדר? אז מה התאוצה שלו? שתיים, נכון? המסה זה אחד, הכוח זה שתיים, הכוח חלקי המסה שתיים חלקי אחד זה התאוצה, אז זה שתיים. לעומת זאת אם החוק הוא אף שווה לאם איי בריבוע, אם נתעלם מבעיית היחידות, לא משנה, אף שווה לאם איי בריבוע. אז אף זה שתיים, אם זה אחד, אז איי בריבוע שווה לשתיים, זאת אומרת התאוצה היא שורש שתיים, אחת נקודה ארבע ולא שתיים, נכון? עכשיו נגיד שהחוק הנכון היה אף שווה לאם איי בריבוע. אז מה אתה קאנט רוצה לומר? שאם גוף בעל מסה היה נע בתאוצה של אחת נקודה ארבע לא הייתי רואה אותו? רק אם הוא נע בתאוצה שתיים אני רואה אותו? למה? אני יכול לראות גופים בתאוצה של אחת נקודה ארבע ששוקלים קילוגרם, רק מה? רק אם הכוח שפועל עליהם הוא אחת נקודה ארבע. אבל אם הכוח יהיה שתיים והתאוצה תהיה אחת נקודה ארבע אז אני פתאום לא אראה אותם? איך זה משפיע על הראייה שלי היחס השונה הזה בין הכוח לתאוצה? אתם מבינים שמדובר פה באיזו ספקולציה מטורפת? זאת אומרת אתה אתה בא להסביר משהו אחד שלא מובן ולא מוסבר באמצעות משהו אחר שהוא עוד פחות מובן ומוסבר. וזה מזכיר לי כן את המילון אנגלי אנגלי. מילון אנגלי אנגלי זה מילון שלוקח מילה אחת שאתה לא מבין ומסביר לך אותה באמצעות עשר מילים אחרות שאותם אתה עוד פחות מבין. זה זה מה שאתה עושה פה. זאת אומרת קאנט מציע פה איזו ספקולציה לא הגיונית בעליל כדי להסביר משהו שאני רק לא מבין. לא שהוא לא הגיוני, אני לא מבין. זאת אומרת אתה אתה רק נסוגת אחורה. הפכת את את הבעיה להיות יותר קשה, לא ליותר קלה. כן, גם הפתרון הקנטיאני הוא לא פתרון. ואז באמת נשארת השאלה, נו אז איך אפשר לתת אמון בחוקי המדע, בחוקי הטבע? צודק האקטואליסט, זה שאני חושב בצורה מסוימת זה יפה מאוד, אבל העולם לא חייב לי כלום. מי אמר שהעולם מתנהל באופן שבו אני חושב? עכשיו זאת בעצם השאלה והשאלה היא מה עושים עם זה. עכשיו אני רוצה להראות לכם קודם כל, אני אוכיח לכם, וזה הפתעה, אני הולך להוכיח לכם שהאקטואליזם שגוי ושהאינפורמציוניזם צודק. עכשיו שימו לב, לפני שאני נכנס להוכחה אני רוצה להסביר מה המשמעות של העניין. אנחנו הבנו עד עכשיו שזאת מחלוקת פילוסופית, אין דרך להכריע את זה בכלים מדעיים כיוון שאת ה… ואפשר להכריע אותו אמפירית, במילים אחרות זה ויכוח מדעי ולא פילוסופי. לא רק שזה ויכוח שניתן להכרעה, אני טוען שזה לא ויכוח פילוסופי, זה ויכוח מדעי. ואפשר להכריע אותו, ואני יכול להוכיח לכם שהאינפורמטיביזם צודק והאקטואליזם הוא שטות. אז בואו אני אראה לכם. אני אשאל את השאלה הבאה. תסתכלו על הגרף הזה. בסדר? הגרף הזה מתאר יחס בין כוח, כן? אף זה פורס, לתאוצה, אקסלריישן. אוקיי. היחס הזה אני מה אני עושה בהקשר המדעי? אני מודד, אתם רואים? העיגולים החלולים, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, אלה הנקודות שבהן צפיתי. אתם רואים כשהתאוצה הייתה אחת הכוח הוא זה, כשהתאוצה היא שתיים הכוח הוא זה, כשהתאוצה היא שלוש הכוח הוא זה וכן הלאה. אז העיגולים החלולים הם התוצאות של הניסוי. עכשיו זה מה שמדדתי. עכשיו אני שואל את עצמי מהו החוק הכללי? אתם רואים שזאת בעצם הבעיה של הכללה מדעית. אז מדדתי חמש תצפיות, אני לא יודע עוד את החוק השני של ניוטון שאף שווה לאם איי. אוקיי? אבל מדדתי את היחס בין אף לבין איי בחמישה ערכים שונים של כוח ומצאתי שזה היחס בין כוח לבין התאוצה. עכשיו אני שואל את עצמי מהו החוק הכללי? השאלה מהו החוק הכללי זה בעצם השאלה מהו הגרף, נכון? מה הגרף שתופר את הנקודות שבהן צפיתי? עכשיו פה שימו לב, הגרף שכל פיזיקאי מתחיל יגיד לכם, כל מי שהעתיק אי פעם מעבדה בפיזיקה יגיד לכם, שהגרף הוא הקו הישר הזה. נכון? הוא תופר את כל הנקודות שבהן צפיתי ולכן כל תלמיד במעבדה יודע שצריך להעביר את הקו הישר וזאת התוצאה. או במילים אחרות החוק הכללי אומר שיש יחס ישר בין הכוח לבין התאוצה. אף שווה לאם איי, החוק השני של ניוטון. כך הגענו לחוק השני של ניוטון. עכשיו יבוא האקטואליסט או מישהו אחר ויגיד לכם רגע רגע מי אמר? יש גם אפשרות אחרת. תראו את הקו המקווקו. רואים את הקו המקווקו? הוא גם עובר דרך כל הנקודות שמדדתי. אתם רואים כל הנקודות של העיגול החלול הן נמצאות גם על הקו המקווקו וגם על הקו הישר. אז הקו המקווקו גם הוא הסבר אפשרי, וכמובן יש עוד אינסוף קווים כאלו. אז למה אתה בוחר את הקו הישר? אז אומר לך האקטואליסט כי הוא הכי פשוט. באמת נכון, אתה צודק. יכול להיות שהקו הישר הוא הקו המקווקו ולא הקו הרציף. אבל הקו הרציף הוא פשוט יותר. כן, קו ליניארי זה קו עם פרמטר אחד או שני פרמטרים זה יותר פשוט. אז לכן אני בוחר בקו הזה כי התער של אוקאם, אני בוחר, אבל אני לא טוען שזה הקו הנכון. אני רק טוען שזה הקו הכי פשוט, לכן אני בוחר בו. כן? זה האקטואליזם. מה אומר האינפורמטיביסט? האינפורמטיביסט אומר לא, אם זה הקו הכי פשוט אז לדעתי הוא כנראה גם הקו הנכון. לא בטוח, אבל סיכוי סביר שהוא הקו הנכון. אז שואל אותו האקטואליסט מי אמר לך? אולי זה הקו המקווקו? אז אומר לו האינפורמטיביסט אולי, אבל אני חושב שלא. אני חושב שהקו הפשוט הוא הקו הנכון. עכשיו שימו לב, בינתיים עוד לא אמרתי כלום. שניהם מקבלים את הקו הישר, הוויכוח ביניהם הוא רק בשאלה איך להתייחס לקו הישר. האם זאת טענה על העולם כמו שאומר האינפורמטיביסט, או זה רק בחירת נוחיות שלי כמו שאומר האקטואליסט. עכשיו אני אשאל שאלה אחרת. אני רוצה להכריע את המחלוקת בין הקו המקווקו לקו הישר. מה אני אעשה? אני אעשה ניסוי שש או שבע. אתם רואים אלו ניסויים שעוד לא ביצעתי ואני אבדוק. אם התוצאה תשב פה אז איששתי את ההיפותזה שזה הקו הישר, נכון? הקו הרציף. או פה, כן, במקרה שבע. אבל אם זה יצא פה או פה אז פרכתי את הקו הישר, נכון? אז אני יכול לעשות ניסוי ולהכריע בין שתי התיאוריות. האם הניסוי הזה יעזור לי להבחין בין אקטואליזם לאינפורמטיביזם? לא. ברור שלא, נכון? האקטואליסט גם יגיד שאני אוותר על התיאוריה כי היא לא משמשת אותי יותר, אבל לא כי גיליתי את האמת אלא זה פשוט לא משמש אותי יותר אז אני צריך לבחור תיאוריה אחרת. והאינפורמטיביסט יגיד אני צריך לוותר על זה כי גיליתי שהתיאוריה לא נכונה. התיאוריה הפשוטה במקרה הזה לא נכונה. אז בינתיים עוד לא הצלחנו להבחין בין אקטואליסט לאינפורמטיביסט. עכשיו אני אשאל שאלה אחרת. לא עשיתי עדיין את הניסוי. מה הסיכוי שהניסוי הזה יצליח? זאת אומרת שהתוצאות של שש, שהתוצאה של שש תהיה פה והתוצאה של שבע תהיה פה. שימו לב לתשובה הזאת, יינתנו תשובות שונות לגמרי על ידי אקטואליסט ואינפורמטיביסט, נכון? האקטואליסט יגיד מה הסיכוי? אפס. הרי יש אינסוף קווים אפשריים. הקו הרציף הוא לא בהכרח הקו הנכון, זה פשוט הכי נוח לי אז אני משתמש בו. אבל כל קו יכול להיות, נכון? הפשטות היא לא קריטריון. אז בעצם מבחינתו הסיכוי שהנקודה הבאה תיפול גם היא על הקו הישר הוא אפס, אחד חלקי מספר הקווים האפשריים. לא בדיוק, אבל זה סתם רק אני עושה את זה רק כדי להדגים. הסיכוי הוא אפס, אוקיי? בהנחה שהדיוק הוא מושלם גם כמובן והכל. מה יגיד האינפורמטיביסט? מה הסיכוי שהניסוי הבא יצליח? לא יודע, אבל לא אפס. ארבעים, חמישים אחוז, שבעים אחוז, תלוי כמה אמון יש לך בחוק. נגיד, אם באמת הייתי שואל אתכם על חוק הגרביטציה או החוק השני של ניוטון, אני מניח שהייתם אומרים לי תשעים ותשעה אחוז, נכון? כי יש לנו אמון טוב בחוק הזה, זה אמון ברור. עכשיו תשימו לב, שאלתי פה שאלה שהיא בעצם שאלה במובן מסוים מדעית, עובדתית. מה הסיכוי שהניסוי הבא יצליח? האקטואליסט יענה אפס והאינפורמטיביסט יענה אפס נקודה תשע, תשעים אחוז נגיד או לא יודע, שישים אחוז, אבל לא אפס. אוקיי? שימו לב, יש לי עכשיו דרך להכריע. בוא נראה כל הניסויים המדעיים שנעשו לאורך ההיסטוריה של המדע, כמה מהם איששו את התיאוריה וכמה מהם פרכו את התיאוריה. אם יצא שכמעט אף אחד מהם לא אושש את התיאוריה, אז כנראה אקטואליסט צודק. אם יצא שאחוז נכבד מהם כן אושש, שלושים אחוז מספיק, זה אחוז מאוד גבוה שלושים אחוז ביחס לאפס, כן? אני לא צריך תשעים אחוז בשביל זה, אני צריך שיהיה אחוז משמעותי מובהק שהוא לא אפס. אוקיי? אז האינפורמטיביסט צודק. עכשיו אם נעזוב את כל אלה שמעתיקים את המעבדות מניוטון, הסטודנטים שלומדים פיזיקה או הנדסה, ונסתכל על אנשים שעושים ניסויים ברצינות, אתם מבינים שאחוז הניסויים שהצליח הוא לא אפס. לא יודע כמה זה, אבל אפס זה לא. אני מניח שזה משהו כמו תשעים, תשעים וחמישה אחוז, אפילו יותר. הניסויים שבהם החלפנו תיאוריה מדעית הם ניסויים מאוד נדירים בהיסטוריה האנושית, רוב המוחלט של הניסויים מאששים את התיאוריה הקיימת. יש כאלה שיגידו אולי זה חוסר יושר, אבל לא, אם אנחנו עושים את המדידה ברצינות זה מאשש את התיאוריה הקיימת. זה אומר שההיסטוריה של המדע מוכיחה אמפירית את האינפורמטיביזם, כיוון שלפי אקטואליסט מה היה צריך להיות? אני בונה את ההיפותזה כן, נגיד הקו הישר, עושה את הניסוי הבא, התוצאה תהיה פה כמובן כי אין סיבה שתיפול על הקו הישר, ואז אני אצטרך לאמץ את הקו המקווקו. ואז אני אעשה את הניסוי הבא אבל הוא לא ייפול פה, הוא ייפול פה. ואז אני אזרוק את הקו המקווקו. או במילים אחרות אני אסתובב כל הזמן סביב הזנב שלי ואני לא אתקדם מדעית לשום מקום. אני הייתי אמור להיות היום עם הידע המדעי של אדם הראשון. כן, יש קושיה במה ש… לקחת את הדוגמה של החוק של ניוטון, שאנחנו יודעים שזה עובד בעולם הרגיל נקרא לזה, אבל היום אנחנו יודעים אם הולכים לדברים קטנים יש קוונטום או גדולים יש את המשפט של איינשטיין. זה איזה סוג של הכללה נקרא לזה של ניוטון, אז עקרונית ניוטון לא נכון אבל זה עובד. לא משנה מה זה לא נכון, אז למהירויות נמוכות הוא כן נכון. עוד פעם, אני לא טוען שניוטון נכון, אני טוען שניוטון הוא לא שרירותי, הוא לא ירייה באפלה. זה לא שכל ניסוי שתעשה אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יצא לך. לפי האקטואליסט, צריך להבין, לפי האקטואליסט ניסוי הבא שאותו אני אעשה לא אמור להיות לי שמץ של מושג מה יצא בניסוי הזה. אם הניסוי יצליח, האקטואליסט אמור להתעלף מרוב תדהמה כי אין סיכוי כמעט שזה יקרה. אבל האקטואליסט לא נדהם, וגם האינפורמטיביסט לא נדהם. ניסויים לפעמים נכשלים, דוגמה הזאת במהירויות גבוהות אז באמת ניוטון לא עובד כל כך טוב, אבל בדרך כלל זה עובד. וגם כשהוא לא עובד אנחנו יודעים שהוא צודק במהירויות נמוכות רק צריך לעשות איזושהי הכללה. זה לא שזרקנו את ניוטון לפח. אז זה אומר שבעצם תולדות המדע מהוות הכרעה אמפירית לטובת האינפורמטיביזם. אנשים לא שמים לב לעניין הזה, הוויכוח הזה מתנהל. כאילו שיש פה ויכוח פילוסופי שאין דרך להכריע אותו. הוויכוח הזה הוכרע מזמן. כל תולדות המדע מוכיחות שהאינפורמטיביזם צודק. אם האקטואליזם היה צודק, אנחנו היום לא היינו עם ידע מדעי יותר מאדם הראשון. התיאוריות של אדם הראשון היו בדיוק כמו התיאוריות שלנו, לא היה שום הבדל. זאת לא נכונה כמו שזאת לא נכונה, זאת לא מנבאת שום דבר כמו ששלנו לא מנבאת שום דבר. שלנו בנויה על בסיס של עשרים ניסויים ושלו בנויה על בסיס של ניסוי אחד או שניים. אז מה? אבל הסיכוי לניסוי הבא שיצליח הוא אפס בשני המקרים. אני הייתי אומר יותר, בעולם אין באמת אקטואליסטים. אני הולך לרפואה, אני לא חושב שאף אחד לא ילך לאיזה ניתוח כי טוב, זה עבד הרבה פעמים אבל מי יודע מה הפעם הבאה? יש לו סיכוי של אפס מה פעם הבאה שיעשה משהו שצריך. בדיוק ככה, זה להגיד את אותו דבר מה שאני אמרתי. בעצם מה שאתה אומר זה שמי שאקטואליסט לא היה עולה על מטוס בחיים. כי זה שהמטוס עבד עד עכשיו זה לא אומר שהוא לא יתרסק בטיסה הזאת. להיפך, כמעט כל הסיכויים שהוא יתרסק. לכן אתה לא אמור לעשות שום דבר, לסמוך על שום אינדוקציה שעשית, כיוון שכל אינדוקציה שאתה עושה אתה משתמש בה כדי לנבא אירועים עתידיים. ואם אתה חושב שזה ניבוי גרוע לאירועים עתידיים, אתה משתמש בזה הרי כל הזמן כמנבא, וכמנבא זה לא שווה כלום. אז כשאתה שואל את הדבר הזה אקטואליסט או ספקן, הוא אומר כן, אין לי משהו יותר טוב, אז לכן זה מה שאני עושה. אבל זה שטויות במיץ עגבניות, הוא היה הרי אמור לרעוד מפחד כשהוא עולה על מטוס. כי תשעים ותשע אחוז שהמטוס יתרסק. תשעים ותשע פסיק תשע תשע. והוא לא רועד מפחד לא יותר ממני ומכם. לכן אני טוען שהאקטואליזם אינו אלא טעות פילוסופית קולוסאלית. טעות מדעית, לא טעות פילוסופית. הטעות הראשונה היא המחשבה שזה ויכוח פילוסופי. זה לא ויכוח פילוסופי, שזה ויכוח פילוסופי, זה ויכוח מדעי, לא פילוסופי. הטעות השנייה היא שהוויכוח הזה כבר הוכרע מזמן. הוויכוח הזה הוכרע מזמן. ומה זה בעצם אומר אם אני מסכם, מה שהדבר הזה בעצם אומר. אני מקווה שלא שמעו את אלה. מה? מה שבעצם הדבר הזה אומר זה שכאשר אנחנו בונים תיאוריה מדעית, אז זה לא נכון שהתיאוריה היא סטייטמנט עלינו. התיאוריה היא בעצם טענה על העולם, לא עלינו. וכשאני מגיע למצב שהתיאוריה מגיעה למסקנה שיש תיאוריה מדעית מסוימת, אני טוען את זה כטענה על העולם. יש בעולם כוח גרוויטציה ולא רק חוק גרוויטציה. יש בעולם אלקטרונים ולא רק איזה תמונות שלהם במיקרוסקופ אלקטרוני. אלא יש אלקטרונים בעולם. והטענה האקטואליסטית, שהיא בעצם אמפיריציזם קיצוני, שרק מה שצפיתי בו באופן ישיר הוא נכון, היא פשוט מקבלת מכה מעובדות מדעיות. כל תולדות המדע מכחישות אותה. ולכן אני חושב שזה פשוט פלפול פילוסופי שלא מחזיק שום מים, הוא פשוט הופרך מזמן ברמה המדעית. אבל תשימו לב למסקנה, המסקנה בסופו של דבר היא שהמדע בעצם יושב על תשתית אפלטונית ולא אריסטוטלית והוא גם הוכיח את עצמו. והוא מוכיח את עצמו זה באמת אומר שאפלטון צדק ולא אריסטו. זאת אומרת יש לנו הכרעה מדעית לוויכוח הפילוסופי עתיק היומין הזה בין אפלטון לבין אריסטו. ובסופו של דבר הטענה היא שכשאנחנו מגיעים לתיאוריה מדעית, במובן הזה לפחות, במובן המדעי, אני לא מדבר כרגע על עולם האידיאות האפלטוני במובן של אידיאה של מדינה דמוקרטית, אני כרגע מדבר על האפלטוניזם המדעי. אפלטוניזם מדעי אומר שהישים התיאורטיים שאליהם אני מגיע באמצעות הכלים התיאורטיים שלי, כן, בהכללות התיאורטיות שלי, הם ישים קיימים. זה קיים בעולם, לא בעולם האידיאות אלא בעולם שלנו. אבל זה קיים באופן למרות שאני לא צופה בזה באופן ישיר, לכן זה נקרא אפלטוניזם. אז המסקנה היא שלפחות במישור המדעי האפלטוניזם הוא עובדה. האפלטוניזם הוא נכון ואריסטו טועה בפילוסופיה שלו. אז זאת מסקנה במישור המדעי. אני אנסה בשנייה אחת בפעם הבאה אני אנסה להסביר קצת יותר את המשמעות של העניין ומה זה אומר על אפלטוניזם פילוסופי ואחרי זה לסיים באפלטוניזם מתמטי. ובזה אנחנו מסיימים את הסדרה הזאת. אני רק מזכיר שוב אנחנו עוברים לשמונה וחצי בשעון הקיץ. זאת אומרת השיעורים בימי שישי יהיו בשמונה וחצי. אני מקווה שה… שיבוש שהיה היום לא יחזור על עצמו. הרב, הרב, מתחילת השיעור אמרת שהאקטואליסט הוא גם מקבל את האבדוקציה, הוא גם מקבל את התיאוריה המדעית, הוא גם מקבל את חוק הגרוויטציה, אז הוא גם עולה על מטוס כמונו בדיוק. נכון, ברור. לכן הוא לא עקבי. אבל החוק הוא מקבל את התוקפות שלו? לא, לא, הוא לא מקבל. הוא אומר שהעיקרון הזה זה פשוט הצורה הכי יעילה לתאר את העובדות, זה הכל. וביחד עם זה הוא עולה על המטוס, לגמרי. זה בדיוק הבעיה, שהוא לא עקבי. הוא פשוט לא שם לב שיש פה חוסר עקביות. והקנטיאני אומר בסדר, אני עולה על המטוס כי זה שוב בכלי ההכרה שלי. לא, זה אין בעיה עם הקנטיאני. הקנטיאני בעצם אומר, אני מה שחשוב לי זה שאני לא אחווה התרסקות, אני לא יודע אם בעולם האמיתי עצמו תהיה התרסקות. אני אמשיך להיות חי מבחינתי. זה מה שחשוב לי, אני לא יודע מה קורה בעולם עצמו. טוב, הבחנה כמובן פשוטה בעיניי, אבל עקרונית אין בזה, הקנטיאני לא נתקל פה בבעיה. יש פה שאלה לגמרי אחרת. יש מחלוקת בין נקרא לזה דטרמיניזם ובחירה חופשית. לדעתי כל אחד בעולם מתנהג כאילו יש לו בחירה חופשית. מי שנותן הרצאה של שעה על דטרמיניזם הוא עבד כל הלילה וכן הלאה, הוא לא באמת אומר זה תורה שככה זה בנוי לי. האם זה אומר אותו הדבר שבגלל שכל אחד מתנהג כאילו יש לו בחירה חופשית אז באמת יש פה דטרמיניזם? אני כתבתי את זה לא פעם. כשאתה שואל את הבן אדם שמחזיק בדטרמיניזם, אז הוא יגיד לך כן, אני גם כפוי לעשות את זה. אבל החוויה, אם הוא ישר, אז הוא יגיד החוויה שלי היא חוויה של בוחר חופשי, אני רק טוען שזאת אשליה. אז גם פה. מה זאת אומרת גם פה? אצלנו העלייה למטוס? כן, אצלנו זה מסוכן. הוא חווה בחירה חופשית, הוא משקיע אנרגיה בלהכין את ההרצאה כשבעצם יכול להיות שהוא לא היה צריך לעשות את זה, גם זה לא מדויק, אבל לא משנה. אבל אין בזה שום סיכון, בסדר, כי ככה הוא חי, ככה הוא רגיל, זה התודעה שלו, אז הוא זורם איתה. אבל אתה עולה על מטוס כש99.99 שאתה מתרסק ואתה לא מפחד אפילו? זה משהו אחר. האשליה היא אותה אשליה, אבל הקושיה פה היא הרבה יותר חזקה, כי פה אני לא מאמין לך שאתה חושב שזה אשליה, אחרת לא היית עולה על מטוס. זה לא רק מטוס, זה גם בניין מבטון וברזל ומכונית ורכבת. וכמובן תרופות. כן, נכון. ניתוח, כן הכל, כל דבר שאתה עושה. גם לא תעשה אגב, אתה גם צריך לפחד לא לעשות, כי אם לא תעשה יכול להיות שתמות, גם אם כן תעשה יכול להיות שתמות. אין לך שום דרך לדעת. אתה חי בעולם קפקאי לחלוטין. אתה לא יכול לנבא שום דבר. כל מה שתעשה יכול להביא למותך תוך שנייה. אף אחד לא חי כך, אף אחד לא באמת מאמין בזה. עדיין השאלה היא למה לא. שאלה טובה, אבל קודם כל הוכחתי לכם שלא. עכשיו השאלה היא למה לא, אז על זה עוד נדבר. טוב. הרב, לא יכול להיות שהאקטואליסט לא חשב על הטיעון הזה. נשמעו אנשים רציניים. דיברתי עם לא מעט כאלה, ושאלתי את השאלה הזאת ברחל בתך הקטנה. ומכולם קיבלתי את התשובה תראה אני עושה את זה כי ככה אני רגיל, כי אני זורם עם מה שיש. מה אני יכול לעשות? לא לעשות את זה? גם זה מסוכן באותה מידה. אמרתי כן, אבל אני לא רואה את הרגליים שלך רועדות מפחד. ואני גם לא רואה אותך מתרסק אגב. בדרך כלל אתה גם באמת לא מתרסק, כך שהכל בסדר. לכאורה היית צריך להתרסק מזמן גם בפועל, מעבר לפחד. זה לא מחזיק מים. זאת טעות יחסית פשוטה, אבל העובדה היא שכן, אנשים נופלים בטעויות הפשוטות האלה כי הם שבויים של הטיעונים הפילוסופיים. הם שבויים של ההנחה הזאת שאומרת רק תצפיות יכולות ללמד אותי על העולם. כל דבר אחר הוא ספקולציה. אתה כל כך משוכנע בזה שאתה לא שם לב שאתה עצמך לא באמת חושב כך. אוקיי, טוב, שבת שלום. שבת שלום.