גמרא פרק שמיני יומא – שיעור 3 ו 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מקורות הדין: ״כל חלב״ ו-*chazi le’itztarufei*
- חצי שיעור בפעולה: המאירי, שפת אמת, וחילוקי איכות וכמות
- איסור עצמאי מול הרחבת האיסור המקורי והיחס לעונש
- הרחבת חצי שיעור מעבר לכמות: דוגמאות מהרב אשר וייס והשלכותיהן
- התאמת הסברות לדוגמאות: קשיי *chazi le’itztarufei* וריח הסייג
- הרמב״ם: ״כחצי שיעור״ וחצי איכות בחפצא
- אחרונים נוספים: כוי, “שניים שעשוהו”, “סותר שלא על מנת לבנות”, ונדר מיקלאש קליש
- הרמב״ן בקריבה לעריות: ״כעניין חצי שיעור״ ואיסור הנאה
- ריבוי רחב של ״כל חלב״ והשלכותיו
- חצי שיעור במצוות עשה והקשר להידור מצווה
- פתיחת סוגיית שבועה על חצי שיעור בתחילת הפרק
- שבועה ואיסורי דרבנן: שבועת העדות מול שבועת ביטוי
- סיכום העמדות: ריש לקיש מול רבי יוחנן ושאלת דרבנן
סיכום
סקירה כללית
השיעור ממשיך את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בדין חצי שיעור על רקע שני המקורות בגמרא, ריבוי מ״כל חלב״ וסברת *chazi le’itztarufei*, ונבנות מתוכם הבנות שונות אם חצי שיעור הוא סייג, הרחבה של האיסור המקורי, או איסור עצמאי. מובאות דוגמאות רבות מאחרונים כפי שמביא הרב אשר וייס שמרחיבות את חצי שיעור מעבר לחצי כמות בחפצא אל חצי פעולה, חצי תוצאה, ואף חצי איכות, ונבחן כיצד כל תפיסה מסבירה או מתקשה להסביר את הדוגמאות. לאחר מכן עולה דיון ברמב״ם המדמה איסורים מסוימים ל״כחצי שיעור״, ובמחלוקת האחרונים אם מדובר בחצי שיעור איכותי ממש או רק באנלוגיה של ״איסור תורה בלי מלקות״, ומתוך זה נבחנת האפשרות לריבוי רחב של ״כל חלב״ עד כדי הכללת כל מה שיש בו מימד מן האיסור. לבסוף נידונה שאלת חצי שיעור במצוות עשה כשאלה של ערך קיום חלקי כשאין אפשרות לשיעור מלא, ובהמשך נפתחת סוגיית שבועה על חצי שיעור על פי המשנה והגמרא בתחילת הפרק, תוך בירור אם שבועה חלה על איסור דאורייתא או דרבנן, ומה עולה מכך לרבי יוחנן ולריש לקיש.
מקורות הדין: ״כל חלב״ ו-*chazi le’itztarufei*
הריבוי מ״כל חלב״ וסברת *chazi le’itztarufei* מצטרפים בפשט הגמרא ולא מוצגים כשתי אלטרנטיבות נפרדות, אף שבאחרונים יש ניסיונות לבנות אותם כשני מסלולים שונים. הגדרות חצי שיעור נבנות על הציר של סייג, ועל הציר של *chazi le’itztarufei* בפעולה לעומת *chazi le’itztarufei* בחפצא, מתוך טענה שאיכות האיסור קיימת גם בפחות מכשיעור ורק הכמות חסרה. רב שמעון מנסח את נקודת איכות האיסור הקיימת גם בחלקים קטנים, ומתוך זה מתחדד ההבדל בין חצי כמותי שמצטרף לשיעור לבין חצי איכותי שבו חסר חלק מהגדרת הפעולה.
חצי שיעור בפעולה: המאירי, שפת אמת, וחילוקי איכות וכמות
המאירי מוצג כמי שיכול להסביר דין שתי אמות מתוך ארבע אמות ברשות הרבים כחצי שיעור מפני שיש כאן איכות איסור וחסר שיעור כמותי, אף שהוא עצמו אומר שאין כאן דין חצי שיעור. השפת אמת בתחילת מסכת שבת מוצג כמי שאומר שעקירה ללא הנחה היא חצי שיעור בפעולה ולכן אין כאן דין חצי שיעור, ונאמר שאין הכרח להשוות את דבריו למאירי מפני ההבדל בין שתי אמות מתוך ארבע שהן חצי כמותי של אותה פעולה לבין עקירה בלי הנחה שחסרה בה איכות מהותית מן ההוצאה. נקבע שגם מי שיאמר ששתי אמות הן חצי שיעור יכול להודות שעקירה בלי הנחה אינה חצי שיעור מפני שאינה “עוד מאותו דבר” אלא חסרה בהשלמת איכות הפעולה.
איסור עצמאי מול הרחבת האיסור המקורי והיחס לעונש
מוצגות שתי דרכי הבנה אם חצי שיעור הוא איסור עצמאי או הרחבה של האיסור המקורי, ותלוי בכך כיצד להבין את ״כל חלב״ האם הוא ריבוי לאיסור או מיעוט מעונש. מוזכרת שיטת תוספות ישנים שלפיה אף לוקים על חצי שיעור, ולעומתה רוב השיטות שאין כרת וגם אין מלקות, ומתחדדת השאלה האם האיסור קיים מכוח האיסור המקורי ורק העונש נאמר בשיעור שלם, או שמא עצם האיסור בחצי שיעור הוא חידוש בפני עצמו. נאמר שאם האיסור נלמד מן האיסור המקורי, האוכל חצי שיעור חלב עבר על איסור חלב עצמו ולא על איסור אחר, ואילו אם יש חידוש שהחצי נאסר מכוח ריבוי עצמאי יש מקום לראותו כאיסור עצמאי.
הרחבת חצי שיעור מעבר לכמות: דוגמאות מהרב אשר וייס והשלכותיהן
הרב אשר וייס מביא בשם מחצית השקל בשי״ת ז׳ שמי ששולה דג מן הים לפני שיבש בו כסלע מתחייב משום נטילת נשמה מדין חצי שיעור האסור מן התורה, ומתוך זה עולה חידוש של אפשרות “חצי שיעור” ברציחה במקרים כגון סתימת פה או הטבעה, עם דיון אם יש בכך ייהרג ואל יעבור. במהלך השיעור מוצגת השוואה לבישול ולזריעה כפעולות שמתחילות בשבת ותוצאתן מתגבשת אחר כך, ונידון האם בנטילת נשמה יש הנחה שכזו ומה ההבדל מרציחה, לצד טענה שהפעולה היא האיסור והתוצאה היא תנאי, עם הבאת דוגמה של סגירה והרעבה למוות.
תוספות בסוטה מובאים כהבנה שיש ייהרג ואל יעבור על הלבנת פנים, ומוסבר שמפרשים זאת כסרך רציחה דרך סילוק הדם מן הפנים, באופן שמדמה חצי פעולת רציחה או חצי תוצאת רציחה בלי עונש מיתה, ועם אפשרות לראות זאת כאיסור רציחה בלי עונש בדמיון לחצי שיעור. מובא בניין ציון של הערוך לנר שמסביר את ייהרג ואל יעבור בעבירות שבין אדם לחברו מטעם פגיעה בזכויות חברו ולא מטעם סרך רציחה.
החתם סופר באו״ח סימן תקי״ז קובע שבשעת הלעיסה קודם הבליעה יש איסור תורה משום חצי שיעור, ונאמר שזה חצי פעולה הדומה יותר לעקירה בלי הנחה מאשר לשתי אמות מתוך ארבע. נשמת אדם כלל כ״א אומר שמתחילת חיתוך ציפורניים בשבת יש איסור תורה מדין חצי שיעור אף שעדיין מחוברות, והפרי מגדים בראש יוסף שבת נ״ח ובשו״ת בית יצחק אומרים שמבשל מים אף שלא הגיעו ליד סולדת אסור מן התורה משום חצי שיעור, וחזון איש כותב כן בדרך אפשר. העזר מקודש מסביר שלשיטת הרמב״ן שאין קריבה בערווה מן התורה בכל זאת יש איסור חצי תורה מדין חצי שיעור מפני שהקרבה עתידה להביא לידי ביאה, ונאמר שהמשך השיעור יראה שהרמב״ן עצמו אינו מוסבר כך.
נאמר שרוב הדוגמאות הללו הן חצי מפעולה, אך הן ממוקמות בין שני הקטבים של שתי אמות מתוך ארבע לבין עקירה בלי הנחה, מפני שהן פעולה מתמשכת שהתחילה ולא הושלמה ולא פעולה עצמאית מנותקת, ולכן הן אינן “חצי כמותי טהור” ואינן “חסר איכותי מוחלט” באותה צורה. נטילת נשמה בשולה דג מוצגת כחצי שיעור בתוצאה, וחיתוך ציפורניים ומים שלא הגיעו ליד סולדת מוצגים כקרובים יותר לחסר כמותי אך עדיין עם רכיב איכותי, וקריבה לעריות לפי פירוש העזר מקודש מוצגת כחצי “ביאה” בדימוי של “מיתת כולה מיתת פלגא”.
התאמת הסברות לדוגמאות: קשיי *chazi le’itztarufei* וריח הסייג
נאמר שסברת חזון איש להצטרפות רגילה של איכות האיסור בחלק קטן מתקשה בדוגמאות כמו לעיסה בלי בליעה מפני שאי אפשר לומר שבחצי הראשון קיימת איכות אכילה שלמה שחסרה בה רק כמות, אלא יש איכות לעיסה ואיכות בליעה שמצטרפות יחד. הריבוי מ״כל חלב״ נשמע כשיעור כמותי של חפצא, ולכן החלתו על חלקי פעולה נראית מוזרה, בעוד שסברת הסייג מתלבשת על הדוגמאות ומוסברת ככזו ש״מריחה״ מהתפיסה שהאיסור על פחות מן השיעור נועד למנוע הגעה לשיעור שלם. נאמר שאם ״כל חלב״ מובן כמיעוט מעונש בלבד והאיסור קיים מכוח האיסור המקורי בלי ריבוי חדש, קשה מאוד להחיל “חצי שיעור” על דוגמאות של חצי פעולה כמו לעיסה או תנאים מעכבים כמו בליעה, מפני שזה נשמע מוזר להגדיר את השלמת הפעולה כתנאי לענישה ולא לאיסור.
הרמב״ם: ״כחצי שיעור״ וחצי איכות בחפצא
הרמב״ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ג׳ כותב שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורים מן התורה אך אין לוקים עליהם, והאוכל אותם “הרי … כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות”. הרמב״ם בפרק ז׳ כותב ביחס לחוטים וקרומות שאם ייאמר שהם אסורים מן התורה בכלל ״כל חלב וכל דם״ אז “יהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקים עליו”, ושוב נזכרת מכת מרדות. הדברים מוצגים כחצי איכותי בחפצא: פעולה שלמה על דבר שאינו “בשר גמור” אלא “איכות קלושה” של האיסור, והחזון איש מסביר ש״כל שאינו בשר גמור אסור אבל מיקלא קליש איסורו״ ומדמה חיסרון איכות לחיסרון שיעור.
נאמר שהבנה זו מעוררת קושי עקרוני מפני שכמעט כל דבר יוכל להיחשב “לא לגמרי” האיסור ולהפוך לחצי שיעור איכותי, ומובאת אמירת הרב קוק במוסר אביך שלפיה סייג דרבנן מעיד שיש בו עצמו משהו מן האיסור שעליו הוא שומר, עם טענה שהרחבה כזו עלולה להפוך סייגים רבים לאיסור דאורייתא בלי מלקות. האחיעזר בחלק ג׳ סימן ל״ד דוחה את מושג חצי שיעור באיכות וטוען שחצי שיעור שייך רק בשיעור כמותי, ומסביר שהרמב״ם רק מדמה לחצי שיעור במובן שיש כאן איסור תורה בלי מלקות. המגיד משנה אומר שהדמיון לחצי שיעור הוא בזה שאין מלקות, ומוסיף שלשיטת הרמב״ם על דברים הנלמדים מדרשות של ריבוי אין מלקות מפני שהם “דברי סופרים”, ונאמר שזה מתלכד עם קו האחיעזר.
מוצע כלל פרשני שלפיו כף הדמיון ברמב״ם מדויקת, ומובאת דוגמה מהלכות רודף בעובר: הרמב״ם כותב שהעובר “כרודף” אחר אמו, באופן שמיישב את לשון הרמב״ם עם הגמרא שאומרת “משמיא קא רדפו ליה” ואינה מעמידה זאת כדין רודף גמור. מתוך זה חוזרת השאלה שאם “כחצי שיעור” הוא רק אנלוגיה, מה מקור האיסור דאורייתא ברמב״ם בחלב טמא, ביצים, וחוטים וקרומות, ונאמר שהמגיד משנה נותן מקור בדרשה “כל חלב” בעוד שלאחיעזר קשה לתת מקור אם אין כאן דין חצי שיעור ממש.
אחרונים נוספים: כוי, “שניים שעשוהו”, “סותר שלא על מנת לבנות”, ונדר מיקלאש קליש
הפליתי בבית הספק סימן ק״י שואל כיצד לומדים מ״כל חלב״ גם כוי וגם חצי שיעור, ומציע שכוי עצמו הוא חצי שיעור איכותי מפני שהוא הכלאה שיש בה ממדים של חיה וממדים של בהמה, ולכן חלבו “חצי איכותי” של חלב הנאסר. החכם צבי כותב ששניים שעשוהו אסור מן התורה כמו חצי שיעור, והסמ״ע אומר שסותר שלא על מנת לבנות אסור מן התורה כדין חצי שיעור אף שהדבר מוצג כמוזר מפני שאין חסרון בפעולה או בחפצא אלא שינוי במטרה. קרית ספר בהלכות נדרים אומר שנדר ארוסה שהופר רק על ידי הארוס ומוגדר “מיקלאש קליש” הוא חצי שיעור של איסור נדר, ודימוי זה מוצג כדומה לכוי של הפליתי כחצי איכותי.
הרמב״ן בקריבה לעריות: ״כעניין חצי שיעור״ ואיסור הנאה
הרמב״ן בהשגות לספר המצוות בלא תעשה שינ״ג אומר על קריבה לעריות שהיא מדרבנן או תהיה מן התורה “דכל דמתהני מאיסורא אסורה, כעניין חצי שיעור”, ונאמר שלשון זו נראית כמצביעה על חצי שיעור ממש אם אכן מדובר באיסור מן התורה, מפני שאנלוגיה בלבד לא הייתה מספקת מקור לאיסור תורה. הרב אשר וייס והרב ליכטנשטיין מציעים שהדין ברמב״ן הוא חידוש ממוקד באיסורים שיסודם בהנאה ולא עיקרון כללי של חצי שיעור איכותי, ושאיסורי אכילה ועריות מתאימים לכך משום שיסוד איסורם הוא הנאה, כפי שמבואר ברמב״ם בדברי רבי אבהו בפסחים שכל מקום שאסרה תורה באכילה אסרה גם בהנאה. נזכר גם העיקרון “מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה” כראיה שמוקד האיסור הוא ההנאה ולאו דווקא פעולת האכילה או הביאה, ומתוך זה מוצג חצי שיעור כהנאה קלושה שהיא עדיין אותה קטגוריה מהותית.
ריבוי רחב של ״כל חלב״ והשלכותיו
מוצעת טענה מסכמת שלפיה “כל חלב” הוא ריבוי סל רחב: כל מה שיש בו מימד כלשהו של איסור חלב אסור מדאורייתא, ולכן אפשר לרבות ממנו גם כוי וגם חצי שיעור וגם צורות ביניים כמו חצי פעולה וחצי תוצאה. נאמר שאם מאמצים זאת כתפיסה כללית בכל התורה מתקבלת מסקנה מרחיקת לכת שלפיה כמעט כל דבר שיש לו קשר כלשהו לאיסור יהפוך לאיסור דאורייתא, עד כדי קושי להסביר מדוע “שינוי” בשבת נשאר דרבנן. האפשרות נשארת שכוח ריבוי כזה נאמר בחלב ולא בכל התורה, אך מודגש שהאופן שבו אחרונים הרחיבו את חצי שיעור דוחף לכיוון של ריבוי רחב מאוד.
חצי שיעור במצוות עשה והקשר להידור מצווה
נאמר שעל פניו חצי שיעור במצוות עשה אינו שייך מפני שבמצוות אין מבנה של “איסור ועונש” אלא או שקיים מצווה או שלא, ולכן אם אדם אכל חצי כזית מצה אין ברור מה משמעות השיעור. הדיון ממוקד בשאלה האם כשאין אפשרות לשיעור מלא יש ערך לקיום חלקי, כגון מי שיש לו רק חצי זית מצה, והאפשרות להסביר זאת תלויה בתפיסה שחצי שיעור באיסורים הוא “אופן קל יותר” של אותו איסור ולא חידוש איסור נפרד. נאמר שתפיסת סייג כפשוטה אינה מתיישבת עם מצוות עשה, ושמוטיבציה לראות חצי שיעור כמצווה עצמאית יוצרת אבסורד של קיום שתי מצוות זו אחר זו, ולכן יותר מתאים לדבר על דרגות קיום של אותה מצווה.
מובאים דברי הרב ליכטנשטיין שמקורות כמו נסכים פחות מן השיעור, או לקיחת מספר חסר של הדסים וערבות, מראים שפחות מן השיעור לא מועיל, ונאמר שזה אינו מכריע נגד ערך חלקי מפני שהשאלה אינה יציאה ידי חובה אלא ערך מעשי כשאין שלמות. במאמר מוסגר מובאת שיטת הראב״ד שמי שקידש בשליח יחזור ויקדש בעצמו מצד “מצווה בו יותר מבשלוחו”, עם דיון כיצד ייתכן לחזור ולפעול לאחר שכבר יצא ידי חובה, ונעשה מזה בסיס לרעיון שיש רמות שונות של קיום גם לאחר קיום בסיסי. מתוארת גם עמדה שהידור מצווה הוא חובה גמורה של “זה קלי ואנווהו” שאינה מעכבת את גוף המצווה, בדומה לתכלת ולבן בציצית, ומתוך זה נאמר שחצי שיעור במצוות עשה יכול להיתפס כקיום לא שלם מול קיום שלם.
פתיחת סוגיית שבועה על חצי שיעור בתחילת הפרק
הגמרא מדייקת מן המשנה “אסור” ביום כיפור ומעמידה את האיסור בחצי שיעור, ומתוך זה שואלת כיצד זה מסתדר עם שיטת ריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה ואסור מדרבנן. מובאת קושיית הגמרא ממשנת שבועות: “שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב, ורבי שמעון פוטר”, עם השאלה “מושבע ועומד מהר סיני הוא” והעמדת רב ושמואל ורבי יוחנן שמדובר בכולל דברים מותרים עם דברים אסורים. ריש לקיש מעמיד את החיוב או במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, או בסתם ואליבא דרבי עקיבא “אדם אוסר עצמו בכל שהוא”, ובכך תולה את חלות השבועה בכך שחצי שיעור אינו איסור תורה לשיטתו.
שבועה ואיסורי דרבנן: שבועת העדות מול שבועת ביטוי
הגמרא בוחנת אפשרות לומר שכיוון שחצי שיעור “אית ליה היתר מן התורה” אז שבועה חלה עליו אף שהוא אסור מדרבנן, ודוחה מכוח דין שבועת העדות שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד, וממעטת משחק בקוביה הפסול מדרבנן, שמכאן היה מקום להסיק ששבועה אינה חלה גם כשמניעה היא מדרבנן. נאמר בראשונים שיש כאן קפיצה לוגית מפני ששבועת העדות אינה סוגיית “איסור חל על איסור” אלא שאלה אם האדם “בר הגדה” ואם השבועה רלוונטית לו, אך הגמרא מיישבת שהפסוק “אם לא יגיד” מגדיר את חיוב שבועת העדות כתלוי ביכולת הגדה בפועל, ולכן פסול דרבנן מפקיע את החיוב שם. לעומת זאת בשבועת ביטוי נטען שאיסור שבועה דאורייתא יכול לחול על איסור דרבנן כאיסור חמור על איסור קל, ולכן לפי ריש לקיש ניתן לומר ששבועה חלה על איסורי דרבנן אף שחצי שיעור עצמו אסור מדרבנן.
סיכום העמדות: ריש לקיש מול רבי יוחנן ושאלת דרבנן
נסכם שלפי ריש לקיש שבועה אינה חלה על איסור דאורייתא, אך חלה על איסור דרבנן, ולכן ניתן לחייב בקרבן שבועה במקרים של חצי שיעור לשיטתו. לפי רבי יוחנן שבועה אינה חלה על חצי שיעור מפני שהוא איסור דאורייתא, ונשארת שאלה פתוחה אם רבי יוחנן יסכים שבאיסור דרבנן שבועה כן חלה לאחר חילוק הגמרא בין שבועת העדות לשבועת ביטוי, או שיחזיק בפשטות ששבועה אינה חלה גם על דרבנן. השיעור נחתם בהפניה לעיון בגמרא המקבילה בשבועות דף כ״ג ובדף כ״א עמוד ב׳ שבהן מתקבלת תמונה הפוכה, ובהפניה לעיון ברמב״ם ושולחן ערוך כהכנה לשיעור הבא.
תמלול מלא
טוב, בואו נתחיל. דיברנו בשיעורים הקודמים על מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי דין חצי שיעור. ראינו שם כמה הבנות, באופן עקרוני זה מחולק לשני מקורות שמופיעים בגמרא – ריבוי מכל חלב או סברת חזי לאצטרופי. דיברנו על היחס בין המקורות האלה. בפשטות בגמרא נראה שזה מצטרף, חזי לאצטרופי, שני המקורות האלה, וזה לא שתי אלטרנטיבות שונות, למרות שבאחרונים כן מנסים לבנות כיוונים כאלה שזה באמת שתי אלטרנטיבות שונות. אבל בפשט הגמרא וגם בהתייחסות שראינו בראשונים לא נראה כך. על גבי שני המקורות האלה בנינו כמה הבנות לדין חצי שיעור. אפשרות אחת זה להגיד שזה סייג. אפשרות שנייה שזה חזי לאצטרופי בפעולה וחזי לאצטרופי בחפצא. זאת אומרת, שאם יש כזית, כשאני אוכל כזית חזיר, אז בעצם יש פה פעולה אסורה, אז האיכות של האיסור קיימת גם בחצי או שליש או רבע כזית חזיר, כי אחרת אם אין בזה את איכות האיסור, אז איך זה יכול להיות ששינוי כמותי מביא להבדל איכותי? אפס ועוד אפס אמור להישאר אפס. ולכן איכות האיסור קיימת גם במשהו, אבל חסרה הכמות. זה החזי לאצטרופי הרגיל, רבי שמעון מנסח את זה כך למשל ועוד. יש כאלה שאומרים חזי לאצטרופי בפעולה. כן, בדומה לזה כמו העברת שתי אמות ברשות הרבים. המאירי למשל אומר שאין פה דין חצי שיעור, אבל מי שיאמר שיש פה דין חצי שיעור זה בגלל שאם אתה מעביר ארבע אמות, אז בשתי אמות בעצם יש את איכות האיסור רק חסרה הכמות. ראינו שהשפת אמת למשל אומר בתחילת מסכת שבת שעקירה ללא הנחה זה חצי שיעור בפעולה, ולכן אין פה דין חצי שיעור. אין הכרח להסיק ממנו שהוא הולך כמו המאירי עם השתי אמות, בגלל שיש הבדל בין שתי אמות מתוך ארבע לבין עקירה ללא הנחה מתוך פעולת הוצאה שלמה. שתי אמות מתוך ארבע זה באמת הבדל כמותי מאותו סוג של פעולה, אבל עקירה בלי הנחה זה לא חצי כמותי מההוצאה, אלא חסרה חלק מהאיכות של ההוצאה, ולכן שם יכול להיות שגם אלו שאומרים ששתי אמות זה כן חצי שיעור יודו שזה לא חצי שיעור. ראינו שיש צד שחצי שיעור זה איסור עצמי, או שחצי שיעור זה הרחבה של האיסור המקורי. דיברנו על זה האם כל חלב זה מיעוט מעונש או שזה ריבוי לאיסור. כי הרי בסופו של דבר בכל חלב, זאת אומרת הייתה שיטה אחת בתוספות ישנים שראינו שאפילו לוקים על חצי שיעור, אבל לרוב השיטות לא רק שאין כרת אלא גם לא לוקים. ואז, אבל האיסור נשאר. עכשיו איך להבין את המצב הזה? האם כל חלב ריבה איסור על חצי שיעור או להיפך, כל חלב מיעט חצי שיעור מעונש? האיסור קיים מעצם האיסור שנאמר בתורה, נאמר איסור על חזיר או על חלב, אז אסור, כל חלב אסור. הכל חלב בא לומר שהשיעור נאמר רק, העונש נאמר רק בשיעור שלם, אבל בחלק מהשיעור אין עונש. זאת אומרת האיסור לא התרבה מכל חלב, האיסור התרבה מהאיסור המקורי עצמו. ההבדל הוא כמובן שאם האיסור התרבה מהאיסור המקורי עצמו, אז די ברור שמדובר על האיסור המקורי, שמי שאוכל חצי שיעור חלב עבר על איסור חלב ולא איסור אחר. אם אנחנו מדברים פה על חידוש של האיסור עצמו, לא על מיעוט של חצי שיעור מעונש, אלא על חידוש שבחצי שיעור יש איסור, אז יש מקום לומר שחצי שיעור הוא איסור עצמי. טוב, עכשיו אני רוצה להביא פה כמה מקורות. הרב וייס, יש לו איזה שיעור על העניין הזה, הוא מביא כמה אחרונים שמדברים על חצי שיעור באיזשהו מובן רחב יותר. הוא עושה את זה בשני מהלכים שונים, אבל לדעתי הם מצטרפים לאותו כיוון. המקור הראשון, לא הבאתי אותם בפנים כי אני לא רוצה לקרוא את כולם בפנים, אלא אני רק אתאר מה הם אומרים. תראו אחרי זה בסיכום שאני אעלה לדרופבוקס, שם תוכלו לראות את המקורות ולעיין בהם בפנים אם אתם רוצים. במחצית השקל בשי"ן ט"ז, כותב שמי ששולה דג מהים, אפילו לפני שיבש בו כסלע, כי הוא עוד לא נהיה יבש, התחייב משום נטילת נשמה. זאת אומרת, הוא כבר עבר איסור דאורייתא מדין חצי שיעור שאסור מן התורה, כך הוא כותב. לפי זה בעצם יוצא, וזה הרב אשר וייס מעיר, שאם מישהו סותם את הפה של חבר שלו או מטביע אותו במים, אז הוא עובר על חצי שיעור של איסור רציחה. וזה חידוש גדול, זאת אומרת, זה בעצם איסור ללא עונש של רציחה. ויש מקום לדון אם זה יהיה ייהרג ואל יעבור, כי אם זה איסור רציחה, בהחלט ייתכן שיש ייהרג ואל יעבור על האיסור גם באופן שאתה לא חייב עונש עליו. אז זה חידוש גדול. העניין של הדג הוא בכל זאת שונה קצת, כי שם הדג ימות בלי שהוא יצטרך לעשות פעולה נוספת. ואם אני סותם או מטביע אותו, אני רק צריך להשאיר אותו באותו מצב. נכון, אבל אתה כל הזמן, אני מדבר על סותם, מטביע. אם אני מחזיק את הדג למעלה מחוץ למים? מה, בגלל כוח המשיכה? כן, ואם אני עוזב אותו, הוא ייפול חזרה למים, זה אותו דבר, חושב שיש פה הבדל ביניהם. בסדר, לא, אבל הוא לא דיבר על המקרה הזה, אני עדיין חושב שאפשר לחלק, אבל לא משנה, הוא לא דיבר. לא, אפשר לחלק בין הסיטואציות, אבל אני לא חושב שהוא עושה את החילוק בין הסיטואציות האלה, הוא מדבר על מצב שבו אתה מונע ממנו. לא, כי יש פה באמת. וגם אם כן, אז אני אחלק בין הסיטואציות האלה גם באדם. לא, בוא נניח שאתה דוחה את החידוש שלו, אבל אתה מסכים שאם הדג בסוף מת, הוא עבר על איסור הוצאת נשמה, ואתה מסכים שהאיסור הוא עשה אותו עכשיו. מה זאת אומרת? לא הבנתי. אתה אומר שבכלל הוא ימות אחרי שבת? זה ודאי שלא. למה ודאי שלא? אבל עכשיו זה חצי שיעור. זה מאוד דומה לאיסור מבשל, הוא שם משהו על האש וזה יתבשל במוצאי שבת, ודאי שהוא. אבל יש איסור חצי שיעור פה בשבת עצמה. לא הבנתי. אבל יש איסור חצי שיעור בשבת עצמה, גם אם הוא ימות במוצאי שבת. נכון, רגע, זה בסדר, אבל אני רק מסביר למה זה שונה בעיניו מרציחה או משהו כזה. כי מבחינתו, אתה עשית את הפעולה המחייבת, זה מאוד דומה לבישול. ויש תנאי שגם יקרה הדבר הזה בסוף. נכון, זה אותו דבר כמו בישול, אתה שמת על האש, כדי להתחייב צריך עוד משהו שגם יקרה בסוף שזה יתבשל. אלף, אתה מניח את ההנחה הזאת, אני לא בטוח שהיא נכונה לגבי נטילת נשמה. לגבי בישול ולגבי זורע. לא, אני מסביר את זה בדבריו, שהוא מדמה את זה לבישול ולזריעה, נכון. ואז אפשר להבין למה זה חצי שיעור, כי בעצם. ואתה גם מניח שברציחה זה לא כך. כן. כי אין שום סיבה בעולם להגיד כזה דבר, מה, ברציחה שאדם הרג מישהו אחר, זה גם יהיה כך? למה לא? יש תנאי שהוא ימות, אבל פעולת הרציחה היא האיסור, אני לא יודע, יכול להיות גם שם כך, מה ההבדל? אבל יש כל מיני גמרות, שאם אדם הרג את השני בצורה כזאת אז הוא לא חייב, למשל אם מישהו סגר את השני, הרעיב את השני. זה ראיה לטובתי. לא, למה? ראיה לטובתי שהפעולה היא האיסור, וזה שהוא מת בסוף זה רק תנאי, ולכן אם הוא מת בסוף בלי הפעולה שלי, אז באמת לא עברתי את האיסור. אני רואה את זה כראיה לטובתי. זה נראה לי פשוט. תראו, האמת שיש, תוספות הרי כותב בסוטה, יש שם לגבי מי ש, כן, הגמרא אומרת ששם המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים, והתוספות לומד משם שיש ייהרג ואל יעבור על הלבנת פנים. כן, עם המרוקבא שם והתנור ואשתו. אז שיש שם ייהרג ואל יעבור על הלבנת פנים. זה כמובן דבר תמוה מאוד בתוספות, בפשטות מדובר שם על איזושהי אמירה אגדית, זה כאילו שפך דמים, אבל להסיק מכאן מסקנה הלכתית זה מאוד מרחיק לכת, אבל כשמסבירים את זה שם, מסבירים את זה לפי הגמרא ששם שתי שורות קודם נדמה לי אומרת, וכאשר אתה מלבין את פניו אז מסתלק לו הדם מהפנים ויש בזה סרך רציחה. אוקיי? שזה ממש מזכיר את הסברה הזאת של המחצית השקל, כי זה בעצם אומר שהדם מסתלק מהפנים זה כאילו חצי שיעור של רציחה, למרות שהוא לא מת בסוף, ואפילו לא אמור לקרות בסוף שהוא ימות, אלא יש פה איזושהי חצי. חצי פעולת רציחה וחצי תוצאת רציחה, וגם זה אולי התוספות אומר שזה אסור מדאורייתא ואפילו יהרג ואל יעבור, זאת אומרת נראה עונש, עונש מיתה ודאי תוספות לא יגיד שיש על זה. למה לא? לכאורה לפי תוספות היה צריך להגיד שגם יהיה על זה עונש מיתה, כאילו שפך דמים לא? או שאני מדמה את זה או שאני לא מדמה את זה. יכול להיות שתוספות באמת רוצה לומר משהו כזה, תוספות רוצה לומר שיש פה איסור רציחה בלי עונש כמו חצי שיעור, אבל גם איסור בלי עונש כיוון שמדובר באיסור רציחה יהיה על זה יהרג ואל יעבור מצד האיסור שבזה. זה שזה התמעט מעונש אז מה? אבל מצד האיסור זה איסור רציחה ויש יהרג ואל יעבור. טוב, אולי אני לא יודע, רק במאמר מוסגר בבנין ציון, כן זה השו"ת של הערוך לנר רבי יעקב אטלינגר, אז שמה הוא מקדיש כמה סימנים לדיון בדין יהרג ואל יעבור בעבירות שבין אדם לחברו. בין היתר הוא מביא את הדין הזה, אבל שמה ההסבר הוא אחר לגמרי, זה לא סילוק דם מהפנים ולא חצי שיעור ולא שום דבר כזה. שמה הנקודה היא פשוט שאתה לא יכול לפגוע בזכויות של חברך אפילו במקום שמאיימים על חייך. גם לגזול את חברך אתה לא יכול, אתה צריך למות ולא לגזול את חברך, כמו שרש"י כותב בפרק הכונס. אז הסבר אחר לדין של תוספות, אבל עוד פעם זה לא מטעמי וזה משהו אחר, זה רק כדי להשלים את התמונה. אז זאת דוגמא ראשונה. דוגמא שניה, החתם סופר באורח חיים סימן תק"ז הוא כותב שלמרות שאין חיוב במאכלות אסורות אלא אם כן הוא בלע, בשעת הלעיסה יש כבר איסור תורה משום חצי שיעור. עוד פעם חצי מהפעולה, אבל כאן זה דומה יותר לעוקר בלי להניח, לא לשתי אמות מתוך ארבע אמות, נכון? יש פה בעצם חצי מהפעולה והוא לא חצי כמותי. מה שחסר זה חצי אחר של הפעולה, לא אותו דבר רק יותר. אז פה יש אמירה אולי אפילו נגד השפת אמת. בנשמת אדם בהלכות שבת כלל כ"א כותב שבתחילת חיתוך הציפורניים בשבת יש כבר איסור תורה בדין חצי שיעור, למרות שהציפורניים עדיין מחוברות לגוף לא גזז אותם. הפרי מגדים בראש יוסף בשבת נ"ח כותב שמבשל מים אפילו אם לא הגיעו לשיעור יד סולדת זה אסור מן התורה משום חצי שיעור. גם בשו"ת בית יצחק כותב אותו דבר, כל הדברים האלה זה מבקיאותו של הרב אשר וייס לא שלי, אז אני לא אקח לעצמי את הכתר. גם החזון איש כותב כן בדרך אפשר. עזר מקודש כותב שלשיטת הרמב"ן שאין קריבה בערווה מן התורה בניגוד לרמב"ם, הרמב"ן הרי משיג על הרמב"ם בספר המצוות, הוא אומר בכל מקרה יש בזה איסור חצי תורה מדין חצי שיעור, כי באופן טבעי הקירבה עתידה להביא לידי ביאה. בהמשך נראה את הרמב"ן הזה, זה לא ההסבר בו. אבל ככה הוא טוען שזה אסור מדין חצי שיעור. זאת אומרת הרמב"ן אומר זה אסור מדין חצי שיעור, העזר מקודש מסביר למה זה אסור מדין חצי שיעור, כי זה עתיד להביא לידי ביאה, זה תחילת הפעולה של הביאה. אוקיי? אז בעצם כל אלה הם למעשה דוגמאות לחצי מפעולה, לא חצי משיעור כמותי, שהוא עוברים עליו מדין חצי שיעור. אבל אם אני רוצה למיין את הדוגמאות האלה, הרי הצבתי בתחילת השיעור שתי דוגמאות קוטביות. דוגמא אחת זה עוקר בלי להניח של השפת אמת, הדוגמא השניה זה שתי אמות מתוך ארבע של המאירי. שתי אמות מתוך ארבע שתיהן זה דוגמאות לחצי שיעור בפעולה ולא בשיעור של הכמות של החפצא. אבל יש הבדל ביניהם כי שתי אמות מתוך ארבע זה באמת לעשות את מלוא הפעולה רק על חלק מהכמות. זה נכון שאין פה כמות של חפצא, אבל פה באמת חסר רק שיעור כמותי, עשית בדיוק את אותה פעולה רק על פחות כמות, על שתי אמות במקום ארבע אמות. ובשפת אמת שבן אדם עוקר ולא מניח זה חצי איכותי, זה לא חצי כמותי. הוא לא עשה את כל, נגיד מי שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים חצי גרוגרת זה חצי שיעור כמותי. אבל מי שרק עוקר בלי להניח זה חצי איכותי, זה לא כמו שתי אמות מתוך ארבע אמות. עכשיו רוב הדוגמאות שהבאתי כאן מהרב אשר וייס הם נמצאות, אני מרגיש, קצת באמצע בין שתי הדוגמאות הקיצוניות האלה. הבאתי. לכאורה הן רובן דוגמאות שדומות דווקא לשפת אמת ולא למאירי, ששמה זה חצי איכותי מהפעולה. אבל אני חושב שבכל זאת יש איזשהו הבדל. מי שלועס בפה ועוד לא בלע, התחושה, אני לא יודע, קשה לי להגדיר את זה, אבל התחושה היא שזה שונה מאשר מי שרק עקר ולא הניח. כי פה זה באמת נראה כמו המשך של פעולה אחת שאתה עשית איזשהו חלק ממנה. נכון שזה לא בדיוק אותו חלק כמו ההמשך שלה, אבל זה לא שני חלקים של הפעולה, זאת איזושהי פעולה מתמשכת שאתה התחלת אותה ולא סיימת אותה. עקירה בלי הנחה זאת יכולה להיחשב כפעולה עצמאית. אז אני מרגיש שיש בכל זאת הבדל בין שני הדברים. מה קורה ב, לעומת כמו שאמרת פשוט, שעקירה בלי הנחה זה דבר שעושים אותו גם לבד, אבל אף אחד לא לועס בלי לבלוע. כן, זה מה ש, לא, עקרונית אתה יכול ללעוס ולירוק. נכון כן, אבל לא עושים את זה, אז לכן הפעולה היא מוגדרת כלעיסה ובליעה, אבל עקירה כן עושים בלי. נכון, למרות שעוד פעם, ההמשך, נכון, מצד שני, אבל זה גם לא שתי אמות מתוך ארבע, כי ההמשך של זה הוא לא אותו דבר רק לעשות עוד. זה נכון. הוא בכל זאת משהו אחר, אז זה מצב שהוא בין לבין, זאת אומרת בין המקרה של השפת אמת לבין המקרה של המאירי. גם לגבי מי ששולה דג מן הים, פה זה חצי שיעור בתוצאה אפילו, לא בפעולה. זאת אומרת חצי שיעור בתוצאה, הפעולה עשיתי אותה, כשלעצמה שליתי את הדג מן הים. עכשיו השאלה היא רק כמה זמן אני מחכה עד שהוא גומר את הסיפור. זה כבר די דומה לשתי אמות מתוך ארבע, אבל עדיין לא לגמרי. כי זה בכל זאת יש הבדל בין מטר וחצי מטר שהוא לא רק הבדל כמותי, נדמה לי. עוד פעם, זה קשה קצת להגדיר את הדברים, אבל התחושה אני חושב היא כזאת. תחילת חיתוך הציפורניים, אולי יותר קרוב לשתי אמות מתוך ארבע, כי התחלת לחתוך חלק ולא חתכת לגמרי. אבל שוב פעם, חלק ולגמרי זה כבר מצביע שזה לא שתיים מול ארבע. ארבע זה גבול שרירותי. הגבול היה יכול להיות גם שלוש, שתיים או חמש. זה שקבעו את הגבול ארבע זה לא אומר שבאמת זה איזשהו גודל אינטגרלי, גודל טבעי. לעומת זאת חיתוך הציפורניים כשהן חתוכות לגמרי זה דבר מאוד טבעי להגדיר אותו כתוצאה. כשהן חצי חתוכות זה לא רק חצי כמותי מחתוכות לגמרי, יש פה בכל זאת איזשהו חוסר גם איכותי. לגבי מבשל מים, כן, שלא הגיעו לשיעור יד סולדת, עוד פעם זה חלק מהחום. ושוב פעם, אני לא יודע, זה כבר עוד יותר קרוב לשתיים מתוך ארבע ועדיין אני לא חושב שלגמרי. קרבה לעריות זה שוב פעם חצי מהתוצאה. יש פה הקרבה העתידה להביא לידי ביאה, אבל לא, סליחה, לא חצי מהתוצאה, חצי מהתוצאה זה הרמב"ן עצמו, עזר מקודש מפרש אותו לא כך. בטעות לדעתי, אבל הוא מפרש אותו לא כך. הוא אמר שיש חצי שיעור כי באופן טבעי זה עתיד להביא לידי ביאה, ובעצם עשית פה חצי ביאה. זה כמו, מה לי קטלה, הגמרא עצמה אומרת הרי, מה לי קטלה מה לי קטלה פלגא, במי שחותך יד לחברו, מי שחובל בחברו, כן? או חובל בעבד. מה לי קטלה מה לי קטלה פלגא. זה כמו להרוג רק זה חצי הורג, זה לא לגמרי הורג. עכשיו שם הגמרא לא מביאה את זה כדי לומר שיש איסור חצי שיעור. להיפך, משם הייתי אומר שיש אפילו קצת הערה על אלה שרוצים לטעון שיש בזה חצי שיעור כי אז הגמרא הייתה יכולה להגיד את זה בצורה יותר חד משמעית. להגיד שיש פה בעצם חצי שיעור מהאיסור, לא סתם שזה רק כעין זה. עכשיו בכל הדוגמאות האלה יש לדון לפי הסברות השונות שראינו בדין חצי שיעור. סברת חז"ל להצטרפות הרגילה, מה שהבאתי בשם רב שמעון, כן, שהאיכות של האיסור קיימת בכל חלק אם היא קיימת בכל הכל. זה נדמה לי ברוב, לפחות ברוב הדוגמאות פה זה לא קיים. כי למשל הלעיסה בלי הבליעה זה אולי הכי קל להדגים את זה שם. הלעיסה בלי הבליעה, זה קשה לומר שבלעיסה יש איכות של אכילה שלמה כי אחרת איך זה מצטרף לבליעה? בלעיסה יש איכות של לעיסה, בבליעה יש איכות של בליעה, והאיכויות האלה ביחד מצטרפות ויוצרות איכות של אכילה. אבל אי אפשר להגיד שבחצי הראשון יש את האיכות של האכילה רק חסרה כמות. הסברה הזאת לדעתי לא שייכת בדוגמה הזאת של החתם סופר. בנטילת נשמה או מבשל מים בשיעור שהיד לא סולדת עדיין אולי בדוחק כן אפשר להגיד את זה, אני לא יודע בדיוק, גם כן קשה אני חושב. גם כשאומרים את זה… גם כשמרבים את חצי שיעור מהפסוק של כל חלב, אז כתוב כל חלב כל דהוא חלב. זאת אומרת שזה ממש נראה כמו שיעור כמותי או חלק כמותי מהדבר ולא חלק מהפעולה. זה נראה קצת מוזר. סברת הסייג כן בהחלט מתלבשת על כל הדוגמאות האלה. הדוגמאות האלה אני חושב מריחות מתפיסה של סייג בדין חצי שיעור. אם אני אומר שהשיעור, נגיד שדין השיעור נאמר רק לגבי העונש אבל האיסור קיים בכל שהוא, זאת אומרת שכל חלב בא למעט מהעונש לא לרבות את האיסור, אז נדמה לי שבכל הדברים האלה לא שייך להגיד איסור חצי שיעור. אי אפשר להגיד שבכל הדברים האלה יש את האיסור המלא רק חסר עונש. זה נשמע ממש מוזר. השיעור הכמותי אפשר להגיד שהוא תנאי לענישה, אבל להגיד שאחרי הלעיסה שתהיה גם בליעה זה רק תנאי לענישה ולא לאיסור זה מאוד מוזר. אז זה לגבי הדוגמאות שמשה וייס מביא. אחרי זה הוא עצמו מביא בהמשך אות יותר מאוחרת שם בשיעור, והוא מביא שני רמב"מים. כאן כן הבאתי את זה כדי שתראו. הלכות מאכלות אסורות. הרמב"ם כותב ככה בפרק ג': אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורים מן התורה, היוצא מן הטמא טמא, אין לוקים עליהם שנאמר 'מבשרם לא תאכלו' – על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב. והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. אז הרמב"ם אומר שמי שאוכל אותם הוא כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה. עכשיו מה זה החצי שיעור שיש פה? זה בעצם לא לגמרי בשר של בהמה טמאה, זה חלב או ביצים של חיה טמאה, של בהמה או עוף טמא. אז זה בשר קלוש, נגיד שזה חצי איכותי. עכשיו אבל זה חצי איכותי שלא דומה באופיו לאף אחד מסוגי החצאים שראינו עד עכשיו. אולי אולי לקרבה לעריות של הרמב"ן, גם כן לא בפירוש של העזר מקודש. כי פה בעצם מדובר שאתה עשית את כל הפעולה האסורה אבל עשית אותה על משהו שהוא לא לגמרי הדבר האסור אלא יש בו חצי מאיכותו, לא מכמותו, של הדבר האסור. זה לא חצי מהפעולה, הפעולה היא פעולה שלמה, זה חצי מהחפצא. אבל בחפצא עצמו זה חצי איכותי ולא חצי כמותי. זאת אומרת שזה קצת בשר טמא, זה לא לגמרי בשר כי זה חלב וביצים זה לא הבשר עצמו. אבל זה כמו חצי שיעור ולכן בעצם אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. גם במאכלות אסורות בפרק ז', הרמב"ם מתכוון להגיד שזה נקרא שהוא עובר פה על חצי שיעור או שמתכוון שדינו כ? שאלה טובה. אני אגיע לזה עוד רגע. עוד פעם בפרק ז' שם במאכלות אסורות הוא כותב ייראה לי שכל אלו החוטים והקרומות איסורן מדברי סופרים. ואם תאמר שהם אסורים מן התורה בכלל כל חלב וכל דם, אין לוקים עליהם אלא מכת מרדות ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו. עוד פעם מאוד דומה. אוקיי? זה לא ממש חלב ודם אבל זה קצת, זה חלב ודם קלוש, אז זה כחצי שיעור מן התורה שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו. עכשיו יש כמה אחרונים שהוציאו מכאן את הדין של חצי שיעור באיכות. אבל עוד פעם לא באיכות הפעולה כמו שדיברנו קודם אלא חצי שיעור באיכות החפצא. הפעולה היא פעולה שלמה, באיכות החפצא. יש החתם סופר בכמה מקומות אומר את זה ועוד אחרונים. פה יש כמה נקודות להעיר על זה. החזון איש אומר: וכל שאינו בשר גמור אסור אבל מיקלאש קליש איסורו, וכי היכי דפחות מכזית אין בו שיעור הכי נמי בלית ליה איכותא הראוי לית ביה שיעורא. החזון איש הבין שזה חצי שיעור באיכות, כך הוא הסביר את הרמב"ם. עכשיו כמו שאמרתי זה חצי שיעור שהוא שונה מכל החצאים שראינו עד כאן, כי זה חצי באיכות החפצא, לא באיכות הפעולה. זה בחפצא אבל לא בכמות שלו אלא באיכות שלו. עכשיו איך זה לפי התפיסות האלה קשה. קשה קצת להבין מה לא יהיה חצי שיעור. כמעט כל דבר אפשר להגיד שיש בו את האיכות של האיסור הגמור רק לא לגמרי. כל סייג, כל… אגב יש איזה אמירה של הרב קוק, נדמה לי זה במוסר אביך, שהוא כותב שאם חז"ל אסרו דבר כלשהו משום סייג, העובדה שהדבר הזה הוא סייג לאיסור אחר, אומרת שיש בו עצמו משהו מהאיסור האחר. שזה נשמע כמו מיסטיקה כזאת. זאת אומרת, נגיד אסרו עוף בחלב מחשש שתבוא לאכול בשר בחלב. אומר הרב קוק, על פניו זה נראה כמו איסור מחשש, זה עצמו לא אסור, אבל זה אסור איזה מחשש שתגיע לעשות משהו שהוא עצמו באמת אסור. אומר הרב קוק לא, עצם העובדה שמזה אפשר להגיע להוא, מרמזת לנו שבזה עצמו יש איזושהי בעייתיות של בשר בחלב. עכשיו לאור מה שאמרתי כאן אפשר להבין את זה הרבה יותר טוב. כי בעצם מה שכתוב מהרב קוק, או מה שיכול להיות כתוב מהרב קוק, הוא טוען זה עדיין איסור דרבנן. לפי מה שאני אומר כאן יכול להיות איסור דאורייתא. כל הסייגים יהיו איסור דאורייתא לפי זה. איסור דאורייתא שלא לוקין עליו. למה? כי בעצם הטענה היא שכאשר אתה, למה באמת בני אדם אם אתה תתיר להם לאכול עוף בחלב הם יאכלו בשר בחלב? כי כנראה באמת יש דמיון, בשר עוף זה גם סוג של בשר, רק בשר קלישתא. בשר לא לגמרי אבל כמו בשר, אוקיי? ואז בעצם מה שאומרים לנו האחרונים פה, טוב, בשר קלישתא זה כמו ביצה או חלב או קרומיות או מה שלא יהיה, אז בשר קלישתא זה איסור מדאורייתא שלא לוקין עליו של חצי שיעור "כל דהוא חלב". ואז אפשר ללכת עם הרב קוק אפילו יותר רחוק ממה שהוא הלך. הוא הסביר בטעמא דקרא במיסטיקה כן, שחז"ל בעצם אסרו את זה מדרבנן ויש פה איזשהו עניין. פה הטענה היא שיכול להיות שזה אפילו אסור מדאורייתא, עניין הלכתי, לא לוקין, אבל זה אסור מדאורייתא. לפי האחרונים האלה אני לא רואה הבדל. לכאורה כל סייג היה אמור להיות ככה. אפשר להתווכח קצת, אבל יש מקום לפחות לומר את זה. בטח לפי איך שהרב קוק מציג את הסייגים. באמת באחיעזר בחלק ג' סימן ל"ד הוא כותב "אני לא מבין מה זה חצי שיעור באיכות, אם אין את האיכות של האיסור אז זה לא נאסר". חצי שיעור זה רק בשיעור כמותי. ולכן הוא מסביר את הרמב"ם כמו שבנימין אמר קודם, וזה בהחלט הסבר מתבקש לכאורה, שהרמב"ם לא התכוון לומר שיש פה איסור חצי שיעור, אלא הוא דימה את זה כמו חצי שיעור. כמו שחצי שיעור אסור גם פה יש את האיסור הזה. כמו שמצינו בחצי שיעור שיש איסור תורה בלי מלקות. בסדר? וראינו אפילו בגמרא נדמה לי שהגמרא אומרת, בברייתא שהגמרא אצלנו מביאה שרוצה ללמוד מ"כל חלב" את העובדה שיש אזהרה בלי מלקות, בלי עונש. נכון? זה לשון הברייתא אצלנו בגמרא. זאת אומרת ש"כל חלב" באמת מלמד לא רק את הדין של חצי שיעור שלעצמו, אלא את היסוד העקרוני שיכול להיות מצב שאתה תעבור על איסור דאורייתא בלי שאתה מקבל עונש, ועדיין האיסור דאורייתא יהיה. וזה אולי מה שהרמב"ם רצה להביא מחצי שיעור, אבל זה לא שזה באמת נאסר מדין חצי שיעור. המגיד משנה למשל טוען גם כן את אותו דבר, הוא אומר הדמיון לחצי שיעור רק בזה שלא לוקין על זה, אך הוא טוען שלא לוקין על זה כי זה ריבוי. ולשיטת הרמב"ם על דברים שנלמדים מדרשות כמו ריבוי לא לוקין כי זה דברי סופרים, כבר הזכרתי את זה כבר. אז זה בעצם מתלכד עם מה שהאחיעזר אומר. והאמת שפעם היה לי… זאת אומרת סברה, לא סברה אלא כלל פרשני שיכול לתמוך בתפיסה הזאת. כשהרמב"ם, אני חושב שכשהרמב"ם משתמש בכף הדמיון "הרי זה כחצי שיעור", הוא אמר בשתי ההלכות האלה. כשהרמב"ם משתמש בכף הדמיון, וזה לא מופרך, הכלל הוא שברמב"ם מדקדקים בלשונו, ויש איזה דקדוק מאוד עדין, נדמה לי שבהחלט אפשר בהחלט לקבל שהרמב"ם יודע מתי הוא אומר זה חצי שיעור ומתי זה כחצי שיעור. יש לי, אספתי איזה שלוש או ארבע דוגמאות לקושיות שהאחרונים מקשים על הרמבם במקום שהוא כותב עם כף הדמיון, והקושיות מתיישבות כשמבינים שכף הדמיון אינה זהות, זה רק דמיון. דוגמה אחת שאני זוכר כרגע, היו לי עוד דוגמאות, דוגמה אחת שאני זוכר כרגע זה למשל בעובר שלא הוציא את ראשו שהוא רודף אחרי כן המשנה באהלות, כשהוא מסכן את חיי אמא שלו אז הורגים את העובר. בסדר? למה הורגים אותו? אז בגמרא כתוב לכאורה מדין רודף, אבל הגמרא אומרת אם זה היה מדין רודף אז גם אם הוציא את ראשו, אם הוציא את ראשו אז לא הורגים אותו. רק אם הוא בפנים אז הורגים אותו. ראשו או רובו, יש גרסאות שונות, אבל אם הוא יצא כבר במידה כזו או אחרת, אז כבר לא הורגים אותו. והגמרא אומרת, אז למה כן הורגים אותו כשהוא בפנים? אומרת הגמרא, אם הורגים אותו מדין רודף, אז מה אכפת לי שראשו יצא? גם אם ראשו יצא צריך להרוג אותו, כי רודף הורגים גם אם הוא בן אדם חי. לכן ברור שזה לא מדין רודף. משמיא קא רדפי ליה, זה לא מדין רודף. אלא מה הורגים אותו? כי ערך החיים שלו פחות מערך החיים של האימא. אז אם אני צריך להחליט את החיים של מי להציל, אני מציל את החיים של האימא במחיר החיים של העובר, כי החיים של העובר הם פחות חיי אדם. כשהוציא את ראשו הוא כבר נחשב אדם, וכיוון שאין פה דין רודף, אז אי אפשר, מי יימר דדמא דידך סומק טפי מדמא דידיה? ולכן אי אפשר להרוג אותו כדי להציל אותה. אבל כל עוד הוא בפנים, אז דמא דידיה סומק פחות מדמא דידה, ולכן הורגים אותו. אוקיי? אגב, זה מקור מעניין לסברה אחרת שאמרתי פעם, עכשיו פתאום אני חושב על זה, לא חשבתי על זה, שבמקום שבו אפשר להראות שיש הבדל בין סומק הדם, אז כן עושים… אפשר להרוג את הדם הפחות סמוק כדי להציל את הדם היותר סמוק. למשל במי שמת מוות מוחי. טענה שלי שגם אם לא נגדיר אותו כמת, אפשר להוציא ממנו איברים ולהשתיל אותם באדם אחר כדי להציל אותו. בדרך כלל תולים את זה בשאלה האם הוא נחשב כבר מת אחרי המוות המוחי או שרק אחרי מוות לבבי הוא מת. אני רציתי לטעון שזה בלי תלות בשאלה מתי אנחנו מגדירים את רגע המוות. אם הוא מת מוות מוחי, דמו פחות סמוק, כי הרי ברור שתוך כמה שעות הוא ימות. וכיוון שכך, אז אפשר ליטול ממנו את האיבר גם אם הוא נחשב חי. מותר להרוג אותו כדי להציל מישהו אחר, כי דמו פחות סמוק. אני טוען לפחות בהסכמתו, אני לא מדבר כרגע בלי הסכמתו. הסכמתו שניתנה מראש כמובן, עכשיו הוא לא יכול להסכים לכלום. טוב, אבל לענייננו, מה שאני עכשיו אומר פה זה שהעובר הוא דוגמה טובה לזה. כי הרמב"ם אומר שאין פה בעצם… הגמרא אומרת שאין פה דין רודף, אז למה מותר להרוג את העובר? כי דמו פחות סמוק. כי בלי דין רודף איך מותר להרוג אותו? אבל הרמב"ם כשהוא מביא את ההלכה הזאת, אז הוא אומר שהורגים את העובר מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. כולם שואלים, יש פרי מגדים ויש את רב חיים וכולם מקשים על הרמב"ם, מה זה? הגמרא אומרת שזה לא מדין רודף! מה זה כרודף אחריה להורגה? אני טוען שמה שהרמב"ם אומר זה "כרודף" אחריה להורגה. מה הכוונה? שאם לא היה פה בכלל מימד של רדיפה, הוא לא היה רודף את האימא, אז למרות ההבדל בערך החיים לא היינו הורגים אותו. כי הוא לא צריך לשלם בחייו כדי להציל את האימא כל עוד הוא לא רודף אחריה, אז הוא לא אשם. אם הוא לא אשם, אז הוא לא צריך לשלם בחייו על העניין הזה. עוד פעם, לא אשם, זה לא שלא אשם, הוא לא הסיבה לסכנה. כי גם קטן שנולד לא אשם כשהוא רודף, ויש מחלוקת אמוראים בזה, אבל ההלכה הורגים קטן רודף למרות שהוא לא אשם. לא מדבר על אשמה, אלא מדבר על השאלה מי יוצר את הסיכון. אז פה אני אומר, אם הוא לא היה יוצר את הסיכון, מה פתאום להרוג אותו? זה כמו סתם להרוג מישהו אחר כדי לתת לאימא החולה לאכול אותו בשביל שהיא תחיה. מה פתאום? מה יש הצדקה להרוג עובר אחר? לא העובר שלה? לא. אז אומר הרמב"ם, רק בגלל שיש פה כן מימד של רדיפה, אבל זה לא רדיפה גמורה, כי משמיא קא רדפי ליה, זה "כרודף". ולכן אם אני מוסיף לזה… ובכרודף לבד גם לא מצדיק להרוג אותו, כי זה כרודף, זה לא רודף. אז לא ההבדל בסומק הדם מצדיק, ולא הדין כרודף מצדיק. אבל אם יש הבדל בסומק הדם והדם הפחות סמוק הוא גם כרודף אחרי בעל הדם הסמוק, אז מותר להרוג אותו. עוד פעם, אפשר להתווכח על זה, אבל הטענה שלי עוד פעם זה שכף הדמיון פה היא מאוד חשובה, כי זה לא דין רודף. ואז כל הפלפולים של האחרונים אפשר לזרוק אותם, לא צריך להגיע אליהם, לא צריך אותם. אלא זה "כרודף". הרמב"ם לא מתכוון ללכת נגד הגמרא שזה רודף, זה כמו רודף, לכן יש את ההיתר להרוג את העובר. אם לא היה פה בכלל מימד של רדיפה, החצי שיעור של רדיפה, כן? אם לא היה פה בכלל מימד של רדיפה, אז היה אסור להרוג אותו. אז גם פה הוא אומר זה כחצי שיעור. הבעיה הגדולה היא, זה מה שבנימין בעצם אמר קודם, כן? שבעצם זה… הרמב"ם לא מתכוון לומר שזה חצי שיעור. הוא מביא חצי שיעור כדי להראות דוגמה שגם שם יש איסור דאורייתא למרות שלא עונשים. הבעיה הגדולה היא, בסדר, אז זה לא חצי שיעור, אז למה כן? הרי יש מקור אחר. אז איך אתה יודע שזה איסור דאורייתא אם זה לא מדין חצי שיעור? אתה אוכל את הקרומיות האלה או את הביצה או את החלב. איך אתה יודע? אז כנראה לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן. אבל הרמב"ם מחדש שזה איסור דאורייתא, זה חידוש של הרמב"ם. הרמב"ם מחדש שזה איסור דאורייתא על סמך מה? אם המקור הוא מחצי שיעור כמו שאומרים האחרונים, אז יש לו מקור. אבל אם חצי שיעור רק דוגמה כדי להראות שיש פה איסור בלא עונש, אז לכן גם פה יכול להיות איסור בלא עונש, זה בסדר גמור, אבל עכשיו תביא לי מקור לאיסור הזה. אין לך מקור. אז שימו לב שבמובן הזה המגיד משנה הוא לא כמו האחיעזר, כי המגיד משנה טוען שיש מקור. המקור הוא הדרשה "כל חלב". כיוון שהמקור הוא רק דרשה ולא דבר שכתוב בפירוש בפסוק, לכן לא עונשים על זה. אבל מקור לאיסור יכול להיות בדרשה הזאת. אוקיי? אבל האחיעזר טוען לא, לא מזה מקור מדרשה, אלא אומר שזה רק אנלוגיה, זה לא, אז השאלה היא אז מאיפה הרמב"ם מוציא את זה? מה המקור שלו? וזו שאלה קשה, אני לא יודע איך האחיעזר יענה על הדבר הזה. אז באמת כמה וכמה אחרונים באמת לומדים מהרמב"ם שגם המקור שלו זה דין חצי שיעור, והוא מחדש פה את חצי שיעור באיכות, זאת הטענה שלו. יש למשל הפליתי למשל בבית הספק בסימן ק"י, הפליתי כותב שם הוא שואל את השאלה שלנו, זכה לכוון ברוח קודשו, כן? השאלה שאני שאלתי בשיעור הקודם או בשיעור הראשון בעצם, איך לומדים מאותו פסוק "כל חלב", מאותו ייתור של "כל חלב", איך לומדים גם את כווי וגם את חצי שיעור? הרי זה שני דברים שלומדים אותם מייתור אחד. בדרך כלל הגמרא שלומדת דבר אחד מיד היא שואלת אז מאיפה לומדים את השני? לא לומדים שני דברים מאותו מקור. איך לומדים שני דברים? ושם דיברתי על זה, אמרתי "כל חלב" הכוונה כל מה שקשור איכשהו לחלב. יש ריבויים שהם באמת ריבויי סל כאלה שמכילים בתוכם הרבה, כל מה שקשור באיזושהי צורה לדבר. אבל אם לא לומדים את זה כך, אז באמת זאת שאלה קשה. ואז טוען הפליתי שכווי הוא גם חצי שיעור. זה לא שני דינים, זה דין אחד. למה? בגלל שמה זה כווי? זה איל שבא על תיש. עכשיו זה אומר שחיה ובהמה, כן? זאת אומרת זה הכלאה של חיה ובהמה. אז החלב, חלב שאסור הוא חלב של חיה, לא חלב של בהמה. אז בעצם החלב של הכווי יש בו חצי איכותי שהוא חלב של חיה בחצי איכותי… זה לא חצי חצי פיזי, כי אין שם חצי חלב של חיה חצי חלב של בהמה, אלא זה חצי של חלב שהחלב הזה הוא של חיה שיש בה ממדים של בהמה וממדים של חיה. בעל חיים שיש בו ממדים של בהמה, אז זה חצי איכותי של חלב חיה. ולכן זה חצי שיעור. ממילא שני הריבויים האלה שנאמרים מ"כל חלב" הם שני ריבויים מאותו פסוק אבל הם לא שני ריבויים. זה ריבוי אחד. גם פה כמובן יש אמירה על חצי שיעור באיכות, לא חצי שיעור בכמות. יש בחכם צבי למשל, אז הוא כותב ש"שניים שעשאוה" אסור מן התורה כמו חצי שיעור. שניים שעשאוה נגיד שניים מוציאים חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. אז גם הוא מדבר בעצם על עשיית חצי מהפעולה. פה זה לא חצי אגב לא חצי איכותי בחפץ, אבל זה חצי מהפעולה. זה אולי מצטרף לדוגמאות שלמעלה. יש בשמי שואמר "סותר שלא על מנת לבנות", אסור מן התורה כדין חצי שיעור. כאן זה ממש מוזר כי כאן לא חסר כלום בפעולה, המטרה של הפעולה היא מטרה אחרת. זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, סותר שלא על מנת לבנות. אבל למה זה חצי שיעור? זאת פעולה שלמה על חפץ שלם, המטרה היא מטרה אחרת. אוקיי? קרית ספר בהלכות נדרים כותב שנדר של ארוסה שמופר רק על ידי הארוס ולא על ידי האבא, עקרונית בארוסה שניהם צריכים להפר. אם זה מופר על ידי הארוס ולא על ידי האבא, אז זה נקרא בגמרא "מיקלאש קליש". מחלוקת בגמרא, אבל לצד ש"מיקלאש קליש" אז בעצם הנדר מוקלש אבל הוא עדיין קיים. אז טוען הקרית ספר נדר כזה זה חצי שיעור של איסור נדר. ועוד פעם איסור חצי שיעור איכותי מאוד דומה לכווי הזה של הפליתי. יש הזכרתי את הרמב"ן שהעזר מקודש מביא בהשגות לספר המצוות בלא תעשה שנ"ג, אני אראה לכם את לשונו כדי שתראו למה העזר מקודש לא צודק. כי אצלם, הרמב"ן אומר ש"קריבה אל העריות" היא לא לאו כמו שהרמב"ם כותב. הרמבם כותב שזה לאו, והרמב"ן אומר שזה לא לאו. הוא בעצם אסור רק… אבל הוא אומר כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא אסורה, כעניין חצי שיעור. עוד פעם, יש פה מקום להתלבט. זה כעניין חצי שיעור, זה דמיון או חצי שיעור ממש? פה גם יש מקור, המקור הוא המקור של הרמב"ם "לא תקרבו אל ערווה", לא לקרוב אל ערווה, זה יכול להיות מקור לפחות באסמכתא לתקנת דרבנן. אז אתה יכול להגיד שיש איסור דרבנן והוא אומר זה כעין חצי שיעור או משהו כזה, אני לא יודע. אבל אם הוא אומר שזה איסור דאורייתא, שוב פעם עולה השאלה, אם זה רק אנלוגיה אז מה המקור? אם זה המקור אז זה לא אנלוגיה, זה איסור דאורייתא. ואז באמת הוא אומר זה יהיה מן התורה כעניין חצי שיעור, הכוונה מדין חצי שיעור, לא אנלוגיה, אחרת איך זה אסור מן התורה? אז פה באמת רואים שיש, עכשיו אגב פה הוא גם נותן את הביאור, כל דמתהני מאיסורא אסור. זה הנימוק שהוא נותן. מה הכוונה? נראה שהוא מתכוון לחצי שיעור ברמת ההנאה שלך, אם יש את אותה הנאה שהתורה אסרה, אבל רק הנאה חלקית, חלק מההנאה, זה דין חצי שיעור. ויכול להיות שמהרמב"ן אי אפשר להוציא את דין חצי שיעור הכללי באיכות, כמו שאומרים כל האחרונים שהבאתי קודם, אלא הוא, כך טוען הרב אשר וייס וכך ראיתי גם אצל הרב ליכטנשטיין בצורה מאוד דומה הוא אומר את זה, הם טוענים שהאיסור של הקירבה לעריות לפי הרמב"ן הוא איסור ספציפי לגבי דברים שמה שאסור בהם זה ההנאה מהם. ורק שם. זה לא דין חצי שיעור הכללי. הטענה היא שיש איסורים כמו איסורי אכילה או איסורי עריות שבעצם יסוד האיסור הוא ליהנות מהדבר האסור או ליהנות מהבעילה האסורה. במקום כזה, אם אתה נהנה את אותה הנאה רק באיכות פחותה, אז עברת את האיסור. זה חידוש שנאמר על איסורים שיסודם בהנאה ולא עיקרון כללי של חצי שיעור איכותי. ועדיין כמו שאמרתי קודם, גם אם קיים הדבר הזה צריך להבין מה שורשו, מאיפה לומדים אותו? אם לומדים אותו מכל חלב, אז זה עצמו דין חצי שיעור, רק אתה מצמצם את זה רק לאותם דברים שיש בהם, שהאיסור המהותי בהם זה איסור ליהנות. אבל זה דין חצי שיעור עצמו כי אתה לומד את זה מכל חלב. אם אתה לא לומד את זה מכל חלב אז מה המקור? איך אתה יודע שיש יסוד כזה באיסורים של הנאה שחצי זה אסור מדאורייתא? שמשהו פחות באיכות אסור עדיין מדאורייתא? צריך לזכור שהאיסור שיש בו הנאה זה גם אכילה וגם בעילות. זאת אומרת שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש על חלב או יום כיפור, אלה בעצם, זה המחלוקת על חצי שיעור על ההנאה. ולכן זה דין חצי שיעור שיש לך חצי מההנאה זה כמו הנאה קלושה וזה חצי מהתוצאה. ובעצם מה שנעסר פה זאת התוצאה, גם באיסורי אכילה יש את היסוד הידוע של הרמב"ם, הרמב"ם אומר שכל מקום, רבי אבהו אומר בפסחים כל מקום שאסרה תורה, אחד איסור אכילה אחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה. אז מה ההסבר בזה? אז אומר הרמב"ם שהתורה אומרת לא לאכול היא מתכוונת בעצם לא ליהנות. האכילה היא רק הדוגמה שהיא השתמשה בה כי זה ההנאה הרווחת. אבל בעצם היא התכוונה להגיד דוגמה, באופן עקרוני אסור ליהנות בכל צורה שהיא. אם זה ככה אז באמת נראה שאיסורי אכילה ואיסורי עריות הם איסורים שיסודם בהנאה, לכן המתעסק בחלבים ועריות פטור, שכן נהנה, סליחה, לא פטור, שכן נהנה. למה? כי את האיסור המהותי זה בעצם ההנאה ולא הפעולה שמביאה אל ההנאה. לכן בעצם, אם אתה מתעסק אתה תהיה חייב. כמובן ששמה הוא עשה את הפעולה, הוא רק התעסק. פה אנחנו מדברים שהוא אפילו לא עשה את כל הפעולה. זה מרחיק לכת, זה יותר מחודש. אבל עדיין זה בעצם התפיסה שרוצים לומר וזה התפיסה בדין חצי שיעור עצמו. זה לא משהו אחר. אבל אני רוצה רק לסיים את הקטע הזה של השיעור במשפט אחד, אני הזכרתי את מה שהקשתי בשיעור הראשון. איך לומדים מכל חלב שני דברים שונים, גם כוי וגם חצי שיעור. הפלטי הלך בכיוון שלו. אני רוצה לטעון דומה לפלטי אבל דומה למה שאמרתי שם וזה יוצא הרבה יותר רחב. הריבוי של חצי שיעור הוא בעצם רק דוגמה. כל מה שקשור איכשהו לאיסור, כמו חלב, יהיה אסור. כוי קשור איכשהו לאיסור אז הוא אסור. חצי שיעור אסור קשור איכשהו אז הוא אסור. לעיסה בלי בליעה קשורה איכשהו לאיסור, כל מה שיש בו משהו מן האיסור הוא גם. הוא גם יהיה אסור מדאורייתא. הטענה נראית מאוד מרחיקת לכת, אבל מעצם העובדה שמרבים שני דברים שונים מאותו פסוק של כל חלב, והסברתי שההסבר הפשוט לזה הוא כל חלב, כל דהוא חלב, כל מה שיש בו ממד כלשהו של איסור חלב, אסור מדאורייתא. זה בהחלט נשמע כמו איזשהו ריבוי מאוד רחב, וכל דבר שיש בו ממד מאיסור החלב הוא אסור מדאורייתא. ואז אפשר לרבות את זה לכל הכיוונים: לאיכות, לכמות, לפעולה, לחפצא, לתוצאה, למה שאתם רוצים. כל מה שקשור איכשהו. כמובן, אבל אם זה באמת היסוד שנלמד מכל חלב, אז בהחלט היה מקום לומר שזה נאמר על חלב אבל לא על כל התורה. כי תבינו שאם אני מקבל את מה שהאחרונים שמה אומרים, ואני מבסס את זה על מה שאמרתי עכשיו בכל חלב, אני לא יודע מה בעולם לא יהיה אסור מדאורייתא. כי כמעט כל דבר בעולם שקשור באיזושהי צורה לאיסור, תמיד אפשר למצוא איזשהו קשר לאיסור, יהיה אסור מדאורייתא. לא יהיה כמעט שום דבר שנשאר אסור מדרבנן או מותר אפילו. למה שינוי בשבת הוא איסור מדרבנן? עשית בשינוי, יש בו ממד של הפעולה האסורה עצמה, רק עשית את זה בשינוי, אז זה צריך להיות דאורייתא לפי רבי יוחנן, לא דרבנן. יש עוד בהרבה מאוד מקומות אפשר לראות את זה, ולכן זה נשמע מאוד מרחיק לכת. אז אני לא יודע מה להגיד, אבל האחרונים האלו שהבאתי כאן, נדמה שזה כנראה ההסבר המתבקש באיך שהם הבינו, אני לא יודע. טוב, בואו נצא להפסקה של כמה דקות, נצא להפסקה של חמש דקות ונחזור, אני כבר קצת הפלגתי יותר. אוקיי. חוזרים חברים, בואו תדליקו מצלמות, תחזרו אלינו. הברחה חזור הביתה כמו שנאמר. טוב, אני אמשיך עכשיו לגבי, אני רוצה לסיים את המבוא לחצי שיעור, שזה כבר קצת על רקע אורך הזמן הזה באלול, זה נראה קצת מוזר, אבל זה מה יש. אני רוצה לסיים את זה בדיון קצר, באמת קצר, על חצי שיעור במצוות עשה. אחרונים דנו בדין חצי שיעור במצוות עשה. האם גם שמה אנחנו נגיד שאם הוא קיים את המצווה על חצי שיעור אז הוא יוצא ידי חובה? הוא עשה את המצווה? על פניו נראה שזה לא שייך. כולם דנים בזה איכשהו ואני לא. לא ראיתי, בטח יש, לא חטטתי מספיק, אבל לא ראיתי איזשהו טיפול מסודר בעניין. הרי על פניו זה לא שייך בכלל. אם אנחנו נגיד שהוא יוצא ידי חובה, אז לעניין מה נאמר השיעור? נגיד לאכילת מצה, אז אכלתי חצי זית מצה, אוקיי? אם אומרים שיצאתי ידי חובה, אז מה פשרו של שיעור כזית מצה במצווה הזאת? בחלב או באיסורים, יש את האיסור ויש את העונש. אז אפשר להגיד שיש איסור אבל אין עונש אם אכלת חצי שיעור. אבל חצי שיעור במצוות עשה, הרי אין שכר בבית דין של מטה לפחות על מצוות עשה. אז מה נשאר בהגדרות ההלכתיות? בסך הכל או שיש מצווה או שאין מצווה. ואם נאמר שיעור במצוות העשה הזאת, אז כנראה שפחות מכשיעור זאת לא מצווה. מה שייך להגיד שאתה תקיים מצווה כשאתה עושה את זה בפחות מכשיעור? נגיד שקיימת מצווה אך לא יהיה לך שכר בבית דין של מעלה? זה נשמע מוזר, זה לא, אז כל השיעור נאמר רק לשכר בבית דין של מעלה? אולי הנפקא מינה שכופים אותו לקיים גם חצי שיעור? נניח שהוא יכול רק חצי שיעור, האם יכפו אותו? או לא, אני רציתי להגיד בלי כפייה. סתם הוא עצמו, עוד לפני שכופים אותו. זה ודאי, אבל זה נפקא מינה רק בבית דין של מעלה כאילו. בסדר, כדי להוריד את זה אלינו, זה בלי נפקא מינה, גם להוריד את זה אלינו, הוא צריך לעשות את זה בעצם, יש לו מצווה קלישתא, יש לו איזה מצווה פחות משמעותית, אבל זה עדיין לא פעולה ניטרלית, לא פעולה חסרת ערך. אז זה נדמה לי, בזה אפשר לדון. אוקיי? אבל בזה אפשר לדון רק אם אני מבין שחצי שיעור בצד של האיסורים, של הלאווין, הוא לא לוקים עליו כי הוא איסור פחות חמור כמו שראינו ברמב"ן ועוד, הוא איסור פחות חמור ולכן לא לוקים. ולא רק זה, אלא שזה אותו איסור, רק זה אותו איסור שעוברים עליו באופן קל יותר, ולכן איסור יש, קל יותר, אבל אין עליו עונש. בדרך כלל התפיסה היא מה זה איסור קל? עברת על לאו, או שעברת על הלאו או שלא עברת על הלאו. אבל יש מקום לסברה שאומרת שבמצב כזה עברת על הלאו אבל אתה לא נענש, כנראה שיש איזשהו באופן קל יותר לעבור על הלאו. עכשיו אם זה כך, אז נפתחת האפשרות גם בעשה להגיד אותו דבר, שיש בעשה אפשרות לעשות אותו באופן השלם ביותר אם אתה עושה אותו כשיעור, ואם אתה עושה אותו בחצי שיעור, עשית את העשה באופן לא שלם, משהו כזה. אז פה כמובן במקום שיש לך את השיעור, אין פה אני לא חושב שיש צד לומר שתעשה את החצי שיעור וזה גם בסדר. אז לכן הדבר הזה יכול אולי להתיישב בתפיסה של חזי לאיצטרופי, לומדים את זה מכל חלב או לא לומדים את זה מכל חלב. תפיסות של סייג זה הרבה יותר קשה, אלא אם כן נאמר את הסייג כמו שאמרתי ברב קוק קודם, שאם יש בו את המימד של השלם אז גם הוא עצמו יש בו את האיכות של האיסור, אז חזרנו לסברת חזי לאיצטרופי הרגילה. אבל אם זה סייג במובן כמו שמבינים אותו בדרך כלל, למשל האחרונים האלה שאומרים שאם אתה עושה את זה צמוד לסוף יום כיפור אז אין איסור חצי שיעור, אז פה ברור שזאת תפיסת סייג כפשוטה. זה לא התפיסות של החזי לאיצטרופי. אז לכן בהקשר הזה אני חושב שזה לא שייך לדבר על זה בהקשר למצוות עשה. אם החצי שיעור הוא איסור עצמאי שנלמד מכל חלב, לכאורה היה מקום לומר באופן דומה שבמצוות עשה תהיה מצוות עשה עצמאית לעשות את זה בחצי שיעור, כמובן שוב פעם כמו שאמרתי קודם, רק במקום שאתה לא יכול לעשות את המצווה עם השיעור השלם. אבל אז כבר לא ברור למה להגדיר את זה כמצווה עצמאית? אז תגדיר את זה כאותה מצווה בדרגה פחותה יותר, כי אם זאת מצווה עצמאית אז תאכל שיעור שלם ואחרי זה תאכל גם חצי שיעור ותקיים גם את המצווה ההיא. למה לא לקיים את שתי המצוות? לא יכול להיות שאין קשר ביניהן. אז המוטיבציה להגדיר את זה כמצווה עצמאית נשמעת לי מאוד מוזרה. אתה יכול להגיד שזה אותה מצווה ברמה פחותה יותר, לא ברמה השלמה. אז אם אתה לא יכול לעשות את זה ברמה השלמה, לפחות תעשה את זה באופן הזה. בקיצור, קשה לומר שבמצוות עשה זה יהיה ממש מצווה, אבל יש אולי צד לומר שיש עניין לעשות את זה אם אתה לא יכול לעשות את השיעור השלם. עכשיו, הרב ליכטנשטיין למשל בשיעור שהזכרתי קודם, תראו איזה סיכום אחרי זה אני שולח לינקים לשם, הוא רוצה לטעון שיש הרבה מקורות שבהם רואים שזה לא עובד. למשל בנסכים בקורבנות, אז הגמרא במנחות אומרת שפחות מהשיעור לא מועיל, אתה לא יוצא ידי חובה. זה ראיה שלא שייך חצי שיעור במצוות עשה. אבל זה לא ראיה לכלום, בגלל שכמו שאמרתי קודם הרי ברור שאם נאמר שיעור אז צריך להביא כשיעור. אז אין שאלה, אין פה מימד של עונש ומימד של מצווה כמו שיש באיסורים. פה זה ההגדרה של המצווה. כל מה שניתן לומר זה שאם אין לך שיעור שלם, אז גם תביא חצי לא נורא או שגם יש בזה איזשהו ערך. אז זה שאומרים שאם הבאת חצי לא יצאת ידי חובת המצווה, זה לא מהווה ראיה לזה שאין ערך להביא חצי אם אתה לא יכול לעשות את השלם. ליותר מזה, בנסכים יכול להיות שאם אתה לא יכול לעשות את השלם אל תביא את זה, כי זה אולי חולין בעזרה או שאתה מביא משהו שהוא לא מתאים להלכות הקורבנות, אז יכול להיות שאולי אפילו אסור לעשות את זה אני לא יודע. יש מקום להגיד, אבל לא צריך. אפילו אם אומרים לך שלא יצאת ידי חובה זה לא ראיה לזה שאין פה דין חצי שיעור. אותו דבר הרב ליכטנשטיין אומר מה קורה אם לקחת שתי ערבות או הדס אחד, כן? או לשים ציצית של שלוש כנפות במקום ארבע? אז חצי שיעור כזה כמובן לא מועיל. נכון, אבל זה עוד פעם, הוא מביא מזה ראיה שלא ייתכן חצי שיעור במצוות עשה. אבל זה פספוס לדעתי. ברור שלא ייתכן חצי מצווה בחצי שיעור במצוות עשה. אם אתה לא עושה כשיעור לא קיימת את המצווה. כל הדיון הוא רק בשאלה אם אתה לא יכול לעשות שיעור שלם האם יש ערך לעשות חלק. אין לך שלושה הדסים, אז אתה מביא רק שניים. האם יש לזה ערך או שזה חסר ערך, עזוב, פספסת את המצווה, אנוס אין מה לעשות. פה יש מקום לדוש, לא, יש לזה גם איזשהו ערך תביא את זה. אבל זה כמובן לא שיצאת ידי חובת מצווה, נגיד אם אחרי זה יזדמן לך הדס שלישי ברור שאתה צריך לעשות את המצווה עם שלושת ההדסים, לא יצאת ידי חובה. אגב במאמר מוסגר זה ראיתי לא מזמן, יש הגמרא בקידושין בתחילת פרק שני הגמרא אומרת שם מצווה בו יותר מבשלוחו. נגיד הכנות לשבת לעשות או לקדש אישה על ידי שליח, אז הגמרא אומרת שזה כמובן תופס אבל מצווה בו יותר מבשלוחו. הראב"ד טוען שאם אדם, הריב"ש מביא אותו בשו"ת בשני מקומות כמדומני. שיטת הראב"ד היא שאם אתה קידשת אישה בשליח תחזור וקדש אותה בלי שליח כדי לעשות את זה בצורה מהודרת יותר. עכשיו זה פלאי פלאים, ברגע שקידשת אותה היא כבר אשתך. מה שייך לחזור ולקדש אותה באופן מהודר יותר? היא כבר אשתך, אתה לא יכול לקדש אישה שהיא אשתך. זה כמובן מזכיר את הדיון הידוע של רב חיים וזה בעצם מתחיל אצל אבא שלו הבית הלוי. מה קורה אם יש לך אתרוג מהודר אבל ספק אם הוא כשר, שיש בו איזה פגם שספק אם הוא כשר אבל הוא מהודר מבחינת איך שהוא נראה ואתרוג כשר אבל בטוח כשר אבל לא מהודר? אז אומר ברור שאתה צריך ליטול קודם את המהודר והספק כשר. אם אתה נוטל את הכשר קודם אז כבר יצאת ידי חובה מה זה עוזר ליטול את המהודר? כבר עשית את המצווה. הבית הלוי מדבר על העניין הזה של האתרוג בהקשר של הגמרא במנחות, הגמרא שם מדברת על מי שהביא חטאת ואחר כך מצא שמנה הימנה שיביא את השמנה עוד פעם. שוב פעם זה דבר מאוד מוזר הרי אתה כבר הבאת את החטאת כבר התכפרת, מה שייך להביא את החטאת השמנה יותר? רואים, הוא איכשהו מיישב לא משנה, אבל רואים שכנראה בכל זאת בניגוד לתפיסה הרווחת בישיבות שתמיד מזכירים את הר' חיים הזה, כנראה שיש מצבים שבהם למרות שיצאת ידי חובה אם עשית את זה באופן לא מהודר אתה יכול לחזור ולעשות את זה באופן המהודר כמו שהראב"ד אומר לגבי קידושין, שמי שקידש בשליח יחזור ויקדש בלי שליח בעצמו כשהוא מגיע אל האישה שיקדש אותה שוב. ויש שם דיון אם לעשות את זה עם ברכה או בלי ברכה. נדמה לי שבראב"ד כתוב אפילו עם ברכה. מברכים על הידור מצווה זה מחלוקת ראשונים אבל לשיטה שמברכים על הידור מצווה אז יעשה את זה אפילו עם ברכה. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שנגיד אם אנחנו חוזרים לסוגיית חצי שיעור אז אם אין לי שלושה הדסים. אז נטלתי את הארבעת המינים עם שני הדסים. ואז איקלע לידיי הדס שלישי. אז עכשיו זה לא אומר שמה שעשיתי קודם היה סתם איזה עניין זכר למצווה, לא, יכול להיות שזה היה ממש המצווה עצמה באופן לא מהודר. ועכשיו שאני עושה את זה עם שלושה הדסים אני אעשה את זה שוב באופן מהודר ואני יכול אפילו לברך. לפי התפיסה הזאת לפחות. אוקיי, ואז זה בעצם אומר לענייננו מעבר לנפקא מינות, זה מראה גם ברמה העקרונית שייתכנו גם במצוות עשה רמות שונות של קיום. קיום לא מהודר וקיום מהודר זה שתי רמות שונות של הידור. אגב, זה סותר, לא יודע אם סותר, אני צריך לחשוב על זה, אבל אני עכשיו חושב על זה פשוט. אנשים הרי חושבים שהידור מצווה זה משהו וולונטרי, התנדבות. אתה רוצה תהדר, תקבל שכר, מצוין. לא הידרת לא קרה כלום. אני חושב שהידור מצווה זאת חובה גמורה. מי שלא הידר ביטל עשה, עשה של זה קלי ואנוהו. הוא לא עשה מנוי אגב, לא מנו אותו במניין המצוות, זאת שאלה, הזכרתי את זה בעצם בהקשר של חצי שיעור בשיעור הראשון. ולכן למרות שזה חובה גמורה אני חושב שלא מנו את זה. וזאת חובה גמורה. למה כולם מתבלבלים? לדעתי מתבלבלים. למה? כי הם טוענים שהרי ההידור בוודאי לא מעכב את המצווה. אם עשית את המצווה באופן לא מהודר, אז בוודאי שיצאת ידי חובה. ואני אומר, נכון, אז מה אם יצאת ידי חובה? יצאת ידי חובה המצווה, אבל ביטלת את המצווה של ההידור. כמו שבתכלת ובלבן יש כל מיני אנשים שחושבים שהתכלת היא וולונטרית. אם אתה שם תכלת יש לך מצווה מן המובחר, אבל אם לא לא. כי הרי כתוב שהתכלת לא מעכבת את הלבן, משנה במנחות. אבל זאת שטות כמובן. התכלת לא מעכבת את הלבן אבל היא מעכבת את התכלת. כלומר אם שמת ציצית של לבן קיימת את מצוות לבן, אבל בוודאי שלא קיימת את מצוות תכלת. אז זה שהתכלת לא מעכבת את הלבן זה לא אומר שהתכלת היא וולונטרית. זה אומר שהתכלת לא מעכבת את המצווה שאותה כן קיימת. אבל אם אותה עצמה לא קיימת אז ביטלת את העשה של תכלת. נכון שהוא נמנה כמצווה אחת ברמב"ם, אבל זו מצווה אחת עם שני פרטים שהם לא מעכבים אחד את השני. אז אותו דבר גם בהידור מצווה. ובטענה שלי זה שבעצם הידור מצווה זאת חובה גמורה, היא רק לא מעכבת את המצווה. זה הטענה. עכשיו אם באמת זה ככה אז מסתבר לומר שהידור מצווה הוא באמת חובה עצמאית שנלמדת מזה קלי ואנוהו. זה לא פרט במצוות סוכה או במצוות ארבעת המינים, אלא זה חובה עצמאית, והיא לא מעכבת את המצווה המקורית אבל היא חובה בפני עצמה שנלמדת מזה קלי ואנוהו. כפי שאמרתי קודם, לא, זה שתי רמות שונות של קיום המצווה עצמה. אם נטלת אתרוג לא מהודר אז קיימת אותה ברמה א', ואם לקחת את האתרוג המהודר קיימת אותה ברמה ב'. אז לכאורה זה סותר. אבל כמו שאמרתי בשיעור הראשון, אני מזכיר לכם שדיברתי על הידור מצווה ועל חצי שיעור ששניהם לא נמנים למרות ששניהם חובה או איסור דאורייתא, אז אמרתי שגם אם הזה קלי ואנוהו זה פרט במצוות עצמן זה לא נמנה בגלל שזה כלל רוחב שעוסק באיך מקיימים מצוות באופן כללי. זה כלל מטא הלכתי. לכן הוא לא נמנה בתרי"ג המצוות שהן השלד של ההלכה עצמה. במובן הזה הידור מצווה יכול להיות גם פרט במצווה עצמה ועדיין להיות משהו שהוא לא וולונטרי. הוא לא מעכב והוא לא וולונטרי. כמו שאנחנו יודעים בציצית בתכלת ולבן. בתכלת ולבן זאת מצווה אחת מבחינת מניין המצוות של הרמב"ם, ובכל זאת התכלת לא מעכבת את הלבן והלבן לא מעכב את התכלת, ומצד שלישי אני חושב שמי שלא שם תכלת ביטל את העשה של תכלת. הוא קיים את הלבן אבל ביטל את העשה של תכלת. ואותו דבר יכול להיות בחצי שיעור, אותו דבר יכול להיות בהידור מצווה. ובחצי שיעור של מצוות עשה שמה מתחבר דין חצי שיעור עם דין הידור מצווה. כי בעצם חצי שיעור אומר זאת מצווה לא מהודרת, שיעור שלם זאת מצווה מהודרת. בערך, אני לא מזהה לגמרי, אבל הרעיון הוא רעיון כזה. כן, אפשר לדבר למשל על תקיעת שופר באורך שהוא קטן מהנדרש. כן, גם שם זה חצי מהפעולה, כמו שראינו חצי מהפעולה בחצי שיעור של איסורים. אבל גם כאן אני אגיד את אותו דבר, ברור שלא יצאת ידי חובה באופן המלא, אחרת אין משמעות לאורך הנדרש. אין פה הבדל בין איסור לעונש כמו שיש באיסורים. אוקיי, זה עד כאן. נדבר על אורך הזמן של… אנחנו מדברים על אורך הזמן של התקיעה או אורך השופר? לא, אורך הזמן. אה, כן, כי אורך השופר לכאורה זה לא שופר בכלל. זה, גם על זה יש לדון, כי היה מקום להגיד שגם לעיסה בלי בליעה היא לא אכילה בכלל. נכון, היה מקום. אני אומר, לפי ההפלגות של האחרונים שראינו, אני לא אתפלא אם מישהו יגיד גם על שופר באורך קטן יותר שהוא חצי שיעור. אבל אני מסכים עקרונית. טוב. עד כאן המבוא לענייני חצי שיעור, לא המבוא אלא השיעור על חצי שיעור, השיעורים על חצי שיעור. עכשיו אני רוצה לדבר על מה שעולה בתחילת הפרק: שבועה על חצי שיעור. לאור מה שראינו עכשיו אפשר לדון על שבועה על חצי שיעור. הגמרא, המשנה בתחילת הפרק מדברת על יום כיפור אסור באכילה ובשתייה ורחיצה וסיכה נעילת סנדל ותשמיש המיטה וכולי. אז הגמרא שמה מדייקת: "אסור? ענוש כרת הוא!". אולי אני אשתף אתכם, ראינו כבר את הגמרא אני רק אעבור על זה מהר. "אסור? ענוש כרת הוא! אמר רבי אילא ואיתימא רבי ירמיה: לא נצרכא אלא לחצי שיעור. הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה" וכולי. טוב, כל זה ראינו. ריש לקיש אומר שזה אסור מדרבנן. זה מה שחשוב לענייננו. מסקנה של הגמרא, כמו בגמרא אצלנו. זה הגמרא בתחילת הפרק. אנחנו ראינו את זה גם בגמרא אצלנו, שרבי יוחנן אומר שחצי שיעור אסור מדאורייתא, אז הגמרא בתחילת הפרק אומרת זה לא מותר, אלא זה רק לא אסור מדאורייתא אלא רק מדרבנן. עכשיו הגמרא שואלת על ריש לקיש מהמשנה בשבועות. אומרת כך: "אי הכי, לא נחייב עליה קורבן שבועה? אלמנתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב, ורבי שמעון פוטר". הציטוט הוא מהמשנה בשבועות בדף כ"ג עמוד ב', כי יש פה מחלוקת תנאים בין חכמים לרבי שמעון מה קורה אם מישהו נשבע שלא יאכל נבילות וטריפות, והוא אכל נבילות וטריפות. האם הוא חייב או לא? אז תנא קמא, חכמים אומרים שחייב, ורבי שמעון פוטר. "ואוינן בה", יש מקבילה לזה שמה, זה בערך אותו דבר. "אמאי חייב? מושבע ועומד מהר סיני הוא". למה תנא קמא אומר שהוא חייב? הרי הוא מושבע ועומד מהר סיני. מה הכוונה? הגמרא מניחה בכמה מקומות שדברים שהם או חובה מן התורה או אסורים מן התורה, אנחנו מושבעים עליהם מהר סיני. מושבעים או לעשות או שלא לעשות. ולכן כאשר אני עכשיו נשבע לא לאכול חזיר, או לאכול חזיר, או נשבע לשבת בסוכה, או לא לשבת בסוכה, הן בעשה והן בלא תעשה, השבועה לא חלה. למה? כי כתוב "להרע או להיטיב", דבר שבידך שאתה יכול להרע אתה יכול להיטיב ואתה נשבע או להרע או שאתה נשבע להיטיב. אבל דבר שהתורה עצמה כבר מגדירה, אתה לא יכול, אין לך שתי אפשרויות פתוחות, להרע או להיטיב. התורה כבר מגדירה מה האופציות שלך. אז השבועה שלך לא עושה שום דבר. לכן שבועה במצב כזה לא חלה. אגב, בין אם אתה נשבע נגד התורה בין אם אתה נשבע בעד התורה. אנחנו מדברים כאן על מישהו שנשבע בעד התורה. הוא נשבע לא לאכול נבילות וטריפות. עכשיו הוא עבר על השבועה והוא אכל נבילות וטריפות. אז הוא עבר על איסור נבילות וטריפות. השאלה היא אם הוא עבר גם על איסור שבועה, אם הוא עבר על שבועתו. אז הגמרא אומרת שלא, הוא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה. ולכן בעצם הוא לא חייב קורבן שבועה. אז מקשה הגמרא: אז איך לפי חכמים מי שנשבע שאכל נבילות וטריפות הוא חייב? חייב הכוונה חייב קורבן שבועה כמובן, על השקץ והרמש ודאי שהוא חייב. אבל חייב קורבן שבועה, זאת אומרת השבועה כן חלה. למה? הרי הוא מושבע ועומד מהר סיני? אז בגמרא שם מובאים שני הסברים, אמוראים חולקים, מביאים שני הסברים: רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. כן, איסור חל על איסור בכולל. זאת אומרת, אם אני אשבע לא לאכול נבילות, לא לאכול מבשר בהמות נבילות או שחוטות. אז חלק מהשבועה שלי כן חל על השחוטות. על הנבילות זה לא חל, אבל כיוון שכללתי פה דברים. דברים שהשבועה כן חלה עליהם, דברים שהשבועה לא חלה עליהם, השבועה חלה בכולל. כולל מוסיף בבת אחת, כן, זה שלושה סייגים לזה שאין איסור חל על איסור, אין שבועה חלה על שבועה. בהקשר הזה אז רב ושמואל ורבי יוחנן מוקימתא במשנה, שמדובר שהוא נשבע על השקצים והרמשים בכולל. וריש לקיש אמר, אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, או בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא. הכוונה פה למחלוקת תנאים בתחילת הפרק שם בשבועות בדף י"ט, מה קורה אם מישהו נשבע לא לאכול? אז לפי חכמים, השיעור שבו הוא עובר על השבועה הוא כזית. חצי זית זה אולי חצי שיעור, אבל מכזית הוא עובר על איסור שבועה, לא פחות. גם איסור שבועה כמו כל שאר איסורי התורה יש לו שיעור מינימלי, כזית באיסורי אכילה. אלא אם כן הוא מפרש במפורש, הוא אומר "אני נשבע לא לאכול חצי שיעור". אז גם אם הוא אכל חצי שיעור הוא עבר על השבועה. מדובר על חצי שיעור לחם או משהו מותר, כן? ולפי רבי עקיבא, אם הוא נשבע לא לאכול, כל שהוא שהוא אכל עבר על השבועה. בדיני שבועה אין דין חצי שיעור, חצי שיעור הוא איסור שלם של שבועה. יש דין חצי שיעור משודרג. זאת אומרת אין שיעורים. שיעורים נאמרו באיסורים שהתורה מטילה, לא באיסורים שאני מייצר לעצמי, כמו באיסורי שבועה. כך טוען רבי עקיבא. נחזור אלינו. אז ריש לקיש אומר, שאלת איך לפי חכמים מי שנשבע לא לאכול שקצים ורמשים חייב? לפי רב ושמואל ורבי יוחנן זה בכולל. ריש לקיש אומר לא, הוא טוען שגם בכולל זה לא חל, אלא במפרש חצי שיעור לפי חכמים, לפי רבנן דרבי עקיבא, לא חכמים של רבי שמעון, כל הדיון הוא על פי חכמים של רבי שמעון. אבל לפי רבנן דרבי עקיבא, אז אפילו אם הוא נשבע סתם שלא יאכל שקצים ורמשים, אם הוא אכל חצי שיעור, אז החצי שיעור עצמו לא אסור באיסור שקצים ורמשים. אז לכן, אלא רק איסור דרבנן לפי ריש לקיש, אז לכן שבועה חלה עליו, וזה מה שחכמים אומרים שהוא חייב. ולפי רבי עקיבא אפילו אם הוא לא פירש בשבועתו שהוא נשבע לא לאכול חצי שיעור, אפילו אם הוא נשבע סתם, כי לפי רבי עקיבא גם מי שנשבע סתם נאסר בחצי שיעור. אוקיי, אז לכן הוא חייב על קורבן השבועה. כך טוען ריש לקיש. עכשיו, מה שואלת הגמרא? אז מה הקושיה? הקושיה היא, הרי לפי ריש לקיש רואים שיש איסור דרבנן, כך אצלנו בסוגיה נכון? שיש איסור דרבנן של חצי שיעור. אם יש איסור דרבנן, אז גם ריש לקיש היה צריך לקבל את מה שאומר רבי יוחנן שם בגמרא, שבועה לא יכולה לחול על חצי שיעור. כי גם אם הוא אסור דרבנן שבועה לא יכולה לחול עליו. כך הגמרא מניחה. הראשונים מסבירים בגלל לא תסור, שלא תסור הוא בעצם ציווי מן התורה לציית לחכמים, אז גם אם דבר מסוים אסור מדרבנן שבועה לא יכולה לחול עליו בגלל לא תסור. מכל מקום הגמרא שואלת אצלנו איך ריש לקיש אומר שם שבגלל שמדובר בחצי שיעור אז חכמים דרבי שמעון מחייבים על קורבן שבועה? הרי גם חצי שיעור זה לא עומד בלהרע או להיטיב, יש איסור דרבנן, אתה לא יכול לאכול אותו. אז איך חל על זה איסור שבועה? קשה לריש לקיש. אומרת הגמרא אצלנו, וכי תימא כיוון דאית ליה היתר מן התורה קחייל קורבן שבועה? תגיד, טוב, אסור מדרבנן אבל לא מדאורייתא. דבר שהוא מותר מדאורייתא ורק אסור מדרבנן, שבועה כן חלה עליו. ואז ריש לקיש אומר, אם אני מעמיד את זה בחצי שיעור אני יכול להסביר למה לדעת חכמים שם שבועה חלה למרות שחצי שיעור אסור מדרבנן, יש לא תסור, הכל טוב, אבל עדיין זה איסור דרבנן ועל איסור דרבנן שבועה כן חלה. אומרת הגמרא זה לא יכול להיות, אצלנו, זה לא תירוץ. למה? והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד. כן, מה זה שבועת העדות? אני משביע מישהו שהוא יודע לי עדות שיבוא להעיד לי. והוא נשבע ואומר לא יודע לך את העדות הזאת. מתברר שהוא שיקר, הוא כן ידע את העדות הזאת. אז הוא חייב קורבן שבועת העדות. אז הוא אומר, אומרת הגמרא זה הכל במי שראוי להעיד. אם הוא פסול להעיד, אז לא רלוונטי מה שהוא נשבע שהוא לא יודע את העדות, גם אם הוא היה יודע את העדות הוא לא יכול להעיד לי אז הוא לא הפסיד לי כלום. שבועת. שבועת העדות זה לא רק הבעיה של השבועה, חלק מזה זה גם זה שהוא הפסיד לי, הוא לא בא להעיד לטובתי. אבל אם הוא פסול לעדות, אז לא הפסדתי שום דבר, הוא לא יכול היה להעיד גם ככה. על כן היא לא נוהגת אלא בראוין להעיד. ואבינן בה למעוטי מאי? כן, אז שואלת הגמרא: "מה מה זה בא למעט?" רב פפא אמר: זה פשיטא, כן זה ברור. רב פפא אמר למעוטי מלך. רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא. מה שחשוב לי זה רב אחא בר יעקב. שואלת הגמרא: "ומשחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי? ורבנן הוא דפסלוהו, ולא קא חיילא עליה שבועה?" מה רואים? שמשחק בקוביא למרות שהוא פסול להעיד רק מדרבנן, בן אדם שנשבע לא מתחייב בקורבן שבועת העדות. רואים ששבועה לא חלה גם על בעיה דרבננית. עכשיו כבר מעירים פה הראשונים שהעסק הזה הוא יש פה קפיצה לוגית, כי פה לא מדובר על אין שבועה חלה על איסור, זה לא אין איסור חל על איסור. פה אם הוא פסול מדרבנן להעיד אז השבועה לא רלוונטית לגביו כי הוא לא יכול להעיד. אצלנו מדובר על דבר שהוא אסור עלי ואני מושבע עליו מהר סיני, אמנם הוא אסור מדרבנן, אני מושבע עליו. האם שבועה חלה על זה? זה לא אותו דיון. הגמרא כרגע מניחה שזה אותו דיון. שם רואים ששבועת העדות לא נוהגת, סליחה, גם במי שפסול מדרבנן. מסיקה מכאן הגמרא שגם שבועת ביטוי כמו אצלנו לא חלה על דברים שאסורים מדרבנן. ואם זה ככה, חוזרת הקושיה על ריש לקיש: אם חצי שיעור אסור מדרבנן, אז איך חכמים אומרים שחייב בקורבן שבועה על חצי שיעור? דוחה הגמרא אצלנו ואומרת, וזה סוף הסוגיה: "שאני התם דאמר קרא: 'אם לא יגיד', והאי לאו בר הגדה הוא כלל". מה זאת אומרת? בעצם מדובר ששבועת העדות זה מישהו שיכול לבוא ולהעיד לי ואני משביע אותו והוא משקר, נשבע לי שהוא לא יודע את העדות. אומרת הגמרא: מה אכפת לי אם הוא פסול מדרבנן? תכל'ס הוא יכול היה לבוא להעיד לי? אני הייתי יכול להרוויח ממנו? לא. מה זה משנה אם הוא רק פסול מדרבנן? הרי עדיין אנחנו לא מצפים ממנו לבוא ולהעיד לי מדאורייתא ולא להעיד מדרבנן. אם הוא פסול מדרבנן הוא לא אמור לבוא להעיד, אם הוא לא אמור לבוא להעיד, הוא לא הפסיד לי כלום, לכן שם בקורבן שבועת העדות שם גם פסול דרבנן הופך אותה לשבועה לא רלוונטית. לעומת זאת בשבועת ביטוי, אם יש איסור דרבנן, שבועת הביטוי הופכת אותו לאיסור דאורייתא. זה חל על זה, אפשר לומר אפילו במוסיף. ולכן יש פה שבועה ולכן חייבים. וזה התירוץ לפי ריש לקיש. קצת דומה לזה, אתם יודעים, מי שמכשיל את חברו באיסור דרבנן, האם הוא עובר על לפני עיוור דאורייתא? אמנם ראיתי שחלוקות הדעות בעניין הזה, אבל נראה לי פשוט שכן. ברור שכן. למה? מי שגורם לחברו ליפול לתוך בור ברשות הרבים, הוא עובר על לפני עיוור, נכון? איזה איסור יש לי פה לבור ברשות הרבים? איסור דרבנן, איסור דאורייתא, איזה איסור? אין שום איסור. אלא מה? גרמת לו נזק, עשית לו משהו שהוא לא טוב, עובדתית, לא הלכתית. וזה לפני עיוור. נו, אז אם גרמת לו לעבור על איסור דרבנן, זה יותר גרוע מאשר ליפול לבור. גרמת לו שיקרה לו משהו לא בסדר, שלא טוב, אז עברת על לפני עיוור דאורייתא, מה אכפת לי שהאיסור דרבנן? לפעמים האיסור דאורייתא תלוי במציאות. לא אכפת לי מי שקבע את המציאות הזאת זה דרבנן או דאורייתא. בסופו של דבר התוצאה היא שיש פה תוצאה מציאותית והאיסור דאורייתא נוגע למציאות, לא לאיסור. ולכן לא אכפת לי שבמציאות האיסור שמה הוא איסור דרבנני, כל עוד זאת המציאות, האיסור דאורייתא קיים. ולכן בקורבן שבועת העדות, אם אתה לא יכול להעיד, לא אכפת לי אם המחסום שלך להעיד הוא מחסום דרבנני. תכל'ס, לא היית אמור לבוא ולהעיד לי. אז מה הפסדתי מזה שנשבעת לי לשקר? לא הפסדתי כלום. לכן אין פה קורבן שבועת העדות. אבל מה זה קשור לשבועת ביטוי? בשבועת ביטוי, כשאתה בעצם אסור לאכול את זה מדרבנן, אם נשבעת על זה, אז הוספת על זה איסור דאורייתא, ואיסור חל על איסור, איסור חמור חל על איסור קל. לכן אומרת הגמרא שריש לקיש לא קשה, אלא הוא יענה שנכון, יש איסור דרבנן בחצי שיעור, אבל על איסור דרבנן לפחות חכמים של רבי שמעון טוענים, שעל איסור דרבנן שבועה כן חלה, כי זה רק איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. מה יגיד על זה רבי יוחנן? רבי יוחנן קודם כל מניח שמה? שעל חצי שיעור שבועה לא חלה, נכון? כי זה איסור דאורייתא. לכן הוא מקשה. על ריש לקיש. איך אתה תסביר שהשבועה שמה לא חלה? משמע שהוא עצמו ודאי סובר שהשבועה לא חלה, נכון? כי זה איסור דאורייתא. מה הוא סובר לגבי איסור דרבנן? לגבי איסור דרבנן לא ברור. כי אמנם ריש לקיש טוען ששבועה חלה על איסור דרבנן. אבל הרי רבי יוחנן כשהוא תקף אותו, יכול להיות שהוא ידע שזה איסור דרבנן והוא לא הסכים לקבל, כי שבועה לא חלה על איסור דרבנן, כמו שראינו בשבועת העדות. הוא לא מקבל את ההבדל בין שבועת העדות לשבועת ביטוי. ולכן לרבי יוחנן גם על איסור דרבנן שבועה לא חלה. רק ריש לקיש, בגלל הקושיה עליו מדין חצי שיעור נאלץ להידחק ולומר ששבועה חלה על איסורי דרבנן. אבל לא כתוב בגמרא שרבי יוחנן מקבל את זה. רבי יוחנן הניח לו כך, ואין לרבי יוחנן אילוץ שגורם לו לסגת מזה. לריש לקיש אין ברירה, הוא חייב לתרץ את זה איכשהו. אבל לרבי יוחנן אין אילוץ. אז אם אני מסכם, וכאן אני עוצר את השיעור, לפי ריש לקיש שבועה לא חלה לא על איסור דאורייתא. לפי רבי יוחנן, שבועה לא חלה על איסור דאורייתא. שבועה כנראה לא חלה גם על חצי שיעור, שהוא איסור דאורייתא בלי עונש ובלי אזהרה. לגבי על דרבנן, זה פתוח. בפשטות אני חושב שגם על דרבנן שבועה לא חלה לפי רבי יוחנן, כי זה מה שהוא תוקף את ריש לקיש. אבל אחרי שריש לקיש תירץ שדרבנן שאני, אולי רבי יוחנן יקבל את זה, אני לא יודע. והוא יודע שבאיסור דרבנן שבועה כן חלה. אז זה נקודה שנשארה פתוחה. מכאן ולהבא נמשיך בשיעור הבא. תסתכלו על הגמרא המקבילה בשבועות בדף כ"ג. אתם תראו ששם רואים תמונה הפוכה. וגם בדף כ"א עמוד ב'. בשני המקומות האלו מובא המשא ומתן של רבי יוחנן וריש לקיש ושם רואים תמונה הפוכה. תסתכלו גם ברמב"ם שולחן ערוך, אני אכתוב לכם כבר בקובץ לקראת הפעם הבאה. הפעם הבאה בעצם זה מחר. אוקיי, אנחנו עוצרים כאן. מישהו רוצה להעיר, לשאול? אוקיי, אז להתראות.