דוגמטיקה – שיעור 24
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- העיקר השנים עשר של הרמב״ם והמלכות מבית דוד
- רבי הלל בסנהדרין וביקורת בעל העיקרים
- צפית לישועה: אמונה, רצייה ורגש
- סימני הגאולה, חישובי קיצין ואיתור התקופה
- עמדת הרמב״ם בהלכות מלכים: סתימות הנבואות וחוסר ערך בחישובים
- האם יש מחויבות להביא את הגאולה: בניין המקדש, רש״י והערוך לנר
- שאלות מסכמות בסוף השיעור
סיכום
סקירה כללית
השיעור חוזר לעיקר השנים עשר של הרמב״ם על האמונה בביאת המשיח, ומדגיש שהרמב״ם דורש אמונה בבואו, איסור לקבוע זמן או לפרש מקראות כדי להוציא מהן זמן, וגינוי ל״מחשבי קיצין״, לצד חובה להתפלל לבואו. השיעור מציג מתח בין העיקרון הזה לבין מימרות חז״ל שמצד אחד רואות בכפירה במשיח דבר חמור ומצד שני משאירות מקום ללגיטימיות של דעה חריגה כמו זו של רבי הלל, ומכאן המחלוקת עם בעל העיקרים על מניית ביאת המשיח כעיקר. בהמשך נידון ההבדל בין אמונה אינטלקטואלית בביאת המשיח לבין דרישת ״צפית לישועה״, והבחנה בין רצייה לבין השתוקקות רגשית, ואז נבחן היחס לסימני גאולה, לחישובי קיצין בעבר ובהווה, ולשאלה האם מותר או ראוי לזהות את התקופה כאתחלתא דגאולה. לבסוף עולה שאלת האחריות האנושית להביא גאולה דרך מעשים כמו בניין המקדש, תוך עיון במחלוקת רש״י והערוך לנר על מקדש העתיד ובמשמעות מצוות ״ועשו לי מקדש״ אצל הרמב״ם.
העיקר השנים עשר של הרמב״ם והמלכות מבית דוד
הרמב״ם מגדיר את היסוד השנים עשר כ״ימות המשיח״ ומחייב להאמין ולאמת שיבוא משיח, לא לומר שנתאחר, לקיים ״אם יתמהמה חכה לו״, לא לקבוע זמן, ולא לפרש מקראות להוציא מהן זמן בואו, וחכמים קיללו את מחשבי הקיצין. הרמב״ם מחייב להאמין בביאת המשיח מתוך גדוּלה ואהבה ולהתפלל לבואו, ומי שמסתפק או מזלזל מכחיש את התורה שהבטיחה בפרשת בלעם ובפרשת ״אתם ניצבים״. הרמב״ם כולל ביסוד זה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דווקא, וכל החולק בעניין המשפחה הזאת כופר בשם ובדברי נביאיו. השיעור מעיר שהמקור של בית דוד נמצא ב״לא יסור שבט מיהודה״ בפרשת ויחי, ושיש מחלוקת מפרשים אם זה דין מצווה או נבואה/הבטחה, וברמב״ם הניסוח נשמע כבעיה אמונית ולא כלאו הלכתי פורמלי. השיעור מציע שהכללת בית דוד בתוך עיקר האמונה נובעת מכך שזה פרט בנבואה עצמה על המשיח, ומי שאינו מקבל אותו אינו מאמין בפסוקים שעליהם היסוד נשען.
רבי הלל בסנהדרין וביקורת בעל העיקרים
הגמרא בסנהדרין מביאה את דעת רבי הלל שאין משיח לישראל כי ״כבר אכלוהו בימי חזקיה״, ורב יוסף אומר עליו ״שרא ליה מריה לרבי הלל״. השיעור רואה בניסוח הזה סימן לכך שהגמרא מתייחסת לשלילת המשיח כבעיה חמורה יותר מטעות פרשנית רגילה, אך גם מציין שרבי הלל נשאר ״רבי״ ולא מאבד מעמד. בעל העיקרים משתמש בגמרא כדי לערער על הרמב״ם שמונה את ביאת המשיח כעיקר, וטוען שאם היה זה עיקר לא ייתכן שחכם שנשלל ממנו יישאר לגיטימי, והוא כותב שרבי הלל ״היה חוטא לפי שלא היה מאמין בביאת הגואל, אבל לא היה כופר בעיקר״, ומייחס זאת ל״דעת האחרונים שלא מנו ביאת המשיח ולא אמונת החידוש בעיקרים״. השיעור מעמיד את מתח הפרשנות: הרמב״ם יכול לראות ב״שרא ליה מריה״ ראיה ליסודיות האמונה, ובעל העיקרים יכול לראות בהוכחה שאין זו כפירה בעיקר במובן המוציא מן הכלל. השיעור חוזר לעמדה שנאמרה בשיעורים קודמים שלפיה קשה לצוות על אדם לאמץ טענות עובדה ולכן קשה גם לקרוא לטעות כזו ״חטא״, ומדגיש שגם בעל העיקרים עצמו מקבל מערכת עיקרים ולכן אינו מאמץ את הערעור על עצם האפשרות של עיקרים.
צפית לישועה: אמונה, רצייה ורגש
הגמרא בשבת מתארת שבדין שואלים אדם ״צפית לישועה״, והשיעור מדגיש שזו דרישה מעבר לעצם האמונה בביאת המשיח. הר״ן מפרש ש״צפית לישועה״ אינו פירושו ״צפית שתבוא ישועה לישראל״ כי מי שאינו מאמין הוא אפיקורוס, אלא מדובר בציפייה שתהיה הישועה בימיו. השיעור מבדיל בין אמונה אינטלקטואלית שהמשיח יבוא לבין ציפייה במובן של רצייה והכוונה פנימית, ומסרב לזהות את הציפייה עם הערכת סיכוי שהמשיח יבוא היום. השיעור מתווכח עם הטענה שהציפייה מחייבת רגש, ומציג הבחנה בין רצייה שאפשר לתארה כלא-רגשית לבין השתוקקות כתגובה רגשית לרצייה, תוך דוגמאות כמו דפיקה על דלתות לשם תרומות והמתח בין מה שרוצים שיקרה לבין מה שמייחלים לו רגשית. הרמב״ם בהלכות מלכים מובא כמי שמחבר בין אי-אמונה ובין אי-המתנה: ״וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו… כופר בתורה ובמשה רבנו״, ובמקביל העיקר עצמו כולל ״ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו״. השיעור מביא דוגמה על היחס לבניין המקדש וקורבנות, שבה אפשר לרצות במישור עקרוני שייבנה המקדש גם אם במישור הרגשי קיימת דחייה מהתמונה של עבודת הקורבנות.
סימני הגאולה, חישובי קיצין ואיתור התקופה
השיעור מצביע על כך שבתנ״ך ובחז״ל יש סימנים ותיאורים של דור הגאולה, כמו ״חוצפא יסגא״ ותיאורי פירוק מסגרות, וגם דימויים של פריחת הארץ ושיבת יהודים, וסימנים אלה מאפשרים ואף נראים כמעודדים ניסיון לזהות את התהליך. השיעור מתאר כיצד סימנים מעוררים עיסוק בזיהוי תקופת הגאולה, כולל טענות עכשוויות על אתחלתא דגאולה, ומעמיד זאת מול המסורת נגד חישובי קיצין. בסנהדרין מובא ״כי עוד חזון למועד… אם יתמהמה חכה לו״, והאמירה ״תיפח עצמן של מחשבי קיצין״ מוסברת בכך שחישובים שיתבדו עלולים להביא לייאוש מן המשיח ואף לנטישת היהדות, כפי שקרה היסטורית במקרי משבר משיחי. השיעור מעלה את השאלה למה נכתבו סימנים אם אסור להשתמש בהם, ומציע הבחנה אפשרית בין חיזוי עתידי מדויק לבין ניסיון לאתר סימנים בהווה, אך טוען שגם איתור בהווה עלול להתבדות כפי שהוכיחו משיחי שקר רבים. השיעור מביא דוגמה של אמירה שיוחסה לרב קלנר על זיקה בין שרידות המדינה לבין אמונה, כדי להראות שאיתור סימנים בהווה יכול ליצור משבר אמוני אם המציאות תסתור את הקריאה המשיחית.
עמדת הרמב״ם בהלכות מלכים: סתימות הנבואות וחוסר ערך בחישובים
הרמב״ם בהלכות מלכים פרק י״ב קובע ש״כל אלו הדברים… לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו״ מפני שהדברים סתומים אצל הנביאים וגם לחכמים אין קבלה אלא רק הכרע פסוקים ולכן יש מחלוקת. הרמב״ם מוסיף ש״אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת״, ושאין להרבות בהגדות ומדרשות בעניינים אלו ולא לשים אותם עיקר, מפני שאינם מביאים לידי יראה ואהבה. הרמב״ם אוסר לחשב קיצין ומצטט ״תיפח רוחם של מחשבי הקיצין״ ומנחה ״אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שביארנו״. השיעור מציין שהנימוק של הרמב״ם על סתימות הפסוקים דומה לטיעון שמופנה נגד עיקרים אחרים שנלמדים מפסוקים ופתוחים לפרשנות. השיעור מעמיד מסקנה זמנית: קיימת חובה להאמין ולצפות באופן כללי, אך אין לעסוק בחישובים קונקרטיים או בזיהוי מדויק של התקופה, גם מחמת היעדר יכולת וגם מחמת חוסר ערך.
האם יש מחויבות להביא את הגאולה: בניין המקדש, רש״י והערוך לנר
השיעור עובר לשאלה אם יש עניין במעשים שמביאים את הגאולה ולא רק אמונה וציפייה, ומביא את הגמרא בסוכה על שלוש מצוות בכניסה לארץ: להעמיד מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה. השיעור מסביר שהרמב״ם מונה מצוות אלו במניין המצוות ולכן רואה בהן מצוות לדורות, ומדגים את הבחנתו בין מצוות לשעתן שאינן נמנות לבין מצוות נצחיות שהפכו בפועל ללא רלוונטיות משום שכבר בוצעו. הרמב״ם מנסח את מצוות המקדש כמצווה לבנות ״בית עבודה״ מכוח ״ועשו לי מקדש״, ומובאת מחלוקת מושגית בין הרמב״ם לרמב״ן אם המקדש הוא בית עבודה או מקום להשראת שכינה. רש״י על סוכה כותב ש״מקדש העתיד… בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמיים״ על בסיס ״מקדש ה׳ כוננו ידיך״, והשיעור מציג כיצד משתמשים בכך לתפיסה שהמקדש והגאולה אינם משימה אנושית אלא מעשה שמיימי. הערוך לנר דוחה זאת וטוען שבית המקדש הגשמי ייבנה בידי אדם, ו״מקדש ה׳ כוננו ידיך״ מתייחס לבית מקדש רוחני או לשכינה היורדת אל המקדש הנבנה למטה, כ״נשמה בתוך הגוף״, תוך הקבלה לאש של מעלה שירדה למשכן ולמקדש. השיעור מציע שרש״י כפשוטו יוצר קושי מול מצוות הבנייה, ומעלה אפשרות לפרש שרש״י תופס את המקדש כמכשיר מצווה ולא כמצווה עצמאית, באופן שמקהה את הקושי, ומקשר זאת להסברים על אי-מניין מצוות אחרות כמכשירי מצווה. השיעור מסמן שהמחלוקת על בניין המקדש משמשת תשתית למחלוקת רחבה יותר על אקטיביות אנושית בהבאת גאולה, ושבהמשך ייבחן הקשר למושג משיחיות ולציונות דתית, תוך הערת ביניים שהרמב״ם באיגרת תימן עוסק בעצמו בחישובי קיצין.
שאלות מסכמות בסוף השיעור
הדיון חוזר לשאלה מדוע הרמב״ם משלב את בית דוד בתוך עיקר המשיח, כשנטען שהרמב״ם מבסס את בית דוד גם מפסוקי תהילים ומבחין בין מלכות עיקרית לבית דוד לבין מלכים משבטים אחרים שמלכותם זמנית. השיעור מציע שמשיח אינו ״מלך מזדמן״ אלא ביטוי ל״המלכות המהותית״ ולכן שייך לבית דוד, אף שנביאים משחו בעבר גם מלכים שאינם מבית דוד. בסיום מודגש שוב ש״ציפייה״ אינה הערכת מועד או הסתברות אלא רצייה כללית לבוא המשיח, ושחובת ההמתנה אינה קשורה לקביעה מתי יגיע אלא לעמדה עקרונית של אמונה ורצון.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בואו נתחיל. בפעם הקודמת התחלתי עם העיקר השנים עשר, וזה האמונה בביאת המשיח. דיברנו, ראינו שמה ציפייה לישועה והחובה להאמין בזה שיבוא משיח וכדומה. ואז אחרי זה התחלתי קצת לעסוק במשיחיות מצד עצמה, כשעוד פעם זאת איזושהי סוג של הרחבה שלא קשורה ישירות לפרשנות של העיקר הזה של הרמב"ם, אבל בהחלט משיקה אליו. ואני חושב שזה ממשיך במידה רבה את הדיון שעשינו על ההבדל בין חרדיות ודתיות לא חרדית שקשורה קצת לעיקרים האלה האחרונים, עשר עד עשר והלאה, אז גם פה אנחנו נראה זווית מסוימת של הדיון ההוא. ואני רוצה אולי, כן, התחלתי בפעם הקודמת על עם העיקרון הזה של הרמב"ם, העיקרון עצמו של הרמב"ם. אולי נציץ בו רגע עוד פעם. כן, והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבוא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו. אמרו חכמים, תפוח דעתן של מחשבי קיצין. ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי. ומי שנסתפק בו או זלזל בעניינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם ניצבים. ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דווקא, וכל החולק בעניין המשפחה הזאת הרי זה כפר בשם ובדברי נביאיו. אז הערתי על הדברים האלה כמה כמה הערות. למשל העניין הזה שהמלך צריך להיות מזרע דוד ושלמה, אז היסוד של הדברים נמצא בפרשת ויחי, לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. והמפרשים חלוקים בעניין הזה כי על פניו זה נראה כמו הבטחה של יעקב אבינו ליהודה, להבטחות שונות לבניו או נבואות או הבטחות איך שלא נקרא לזה, וליהודה הוא אומר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, ודורשים חז"ל אלו ראשי גלויות שבבבל שרודים את עם ישראל בשבט וכדומה. זאת אומרת זה מדבר בעצם על החובה למנות את המלך מבית דוד, אפילו ריש גלותא שהוא כמו מלך וכדומה. אבל יש מהמפרשים שטוענים שזה ממש דין, שמלך חייב להיות מבית דוד, מזרע דוד ושלמה, כשעוד פעם בפסוק עצמו זה לא נראה כמו ציווי, אלא כמו או הבטחה או נבואה או משהו כזה של יעקב אבינו. ויש כאלה שתופסים את זה כציווי. ברמב"ם שקראנו עכשיו הניסוח הוא מין איזה ניסוח ביניים. זאת אומרת מצד אחד הוא אומר ומי שמעמיד, הוא לא אמר שמי שמעמיד מלך לא מבית דוד, כן שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דווקא, וכל החולק בעניין המשפחה הזאת הרי זה כפר בשם ובדברי נביאיו. מה זאת אומרת? הוא ביטל את העשה של או עבר על הלאו של לא יסור שבט מיהודה? לא נראה ככה, הוא היה צריך לכתוב אז הוא עבר על לא תעשה שלא יסור שבט מיהודה. פה הוא מדבר על זה שהוא כפר בשם ובדברי נביאיו. זה עבירה אבל זה לא ביטול, זה לא מעבר על לא תעשה. יש פה משהו בעייתי אבל לא עבירה הלכתית פורמלית, ככה לפחות נשמע מהניסוח שלו. אז איך בדיוק הוא קורא את הפסוקים? אולי זה איזשהו סוג של נבואה או הבטחה או משהו כזה אבל לא בהכרח ציווי, ועדיין, אבל למרות שזה רק הבטחה או נבואה ולא ציווי, יש איזשהו עניין לשמר את זה, כן? אם הקדוש ברוך הוא הבטיח כנראה שזה גם מה שהוא רוצה. או יעקב אבינו, כי הרמב"ן למשל על אותם פסוקים בפרשת ויחי, אז הרמב"ן כותב שם שמי שהעמיד מלך אחר הוא עבר על צוואת הזקן. זאת אומרת הוא עובר על צוואתו של יעקב אבינו. עוד פעם, לא נראה שזה לאו, אבל עדיין יש פה איזה שהוא סוג של בעיה. בכל אופן, אז זה הערה. כן.
[Speaker B] למה הרמב"ם מערבב את זה עם היסוד אמונה? הוא כותב ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל וכולי. מה זה קשור ליסוד? מה זה משנה לגבי היסוד אם הוא מלך מבית דוד או משאול?
[הרב מיכאל אברהם] זה פרט אחד בתוך היסוד הזה. היסוד אומר שצריך לבוא משיח, ואחד הפרטים זה שהמשיח הזה הוא מבית דוד.
[Speaker B] למה זה צריך להיות קשור ביסוד? כמו שבשאר היסודות הוא לא מביא את פרטי ההלכות, מה זה קשור לכאן הפרט הלכה הזה?
[הרב מיכאל אברהם] היסודות האלה הם לאו דווקא הלכות, הם לא קשורים להלכה. אבל יש פרטים מסוימים, אני לא יודע. נגיד יש לך נבואה שיבוא משיח, מי שלא מקבל את הנבואה הזאת הוא כופר. חלק מהנבואה זה שהמשיח שיבוא הוא יהיה מבית דוד.
[Speaker B] זאת אומרת זה חלק מהיסוד עצמו, שצריך להאמין שהמשיח הזה יהיה מבית דוד.
[הרב מיכאל אברהם] זה חלק מאותם פסוקים שבהם אתה אמור להאמין. לא יודע אם זה בגלל החשיבות של הפרט הזה שיהיה מבית דוד, מי שלא מאמין בזה אני לא יודע אם זה בגלל חשיבותו של היסוד הזה של המשיח כמו האמונה שאתה אמור לתת בהבטחות של התורה.
[Speaker B] אבל זה כן חלק מהיסוד שאתה צריך להאמין שהמלך הזה יהיה מבית דוד. ואם אתה מאמין שהמלך הזה יהיה מבית שאול, אתה לא מאמין ביסוד הנכון.
[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, בגלל שהפסוקים שמתארים את היסוד הזה מדברים על זה שהוא יהיה מבית דוד. אז אם אתה לא מאמין בזה אתה בעצם לא מאמין בפסוקים. לא בגלל שזה נורא חשוב שהמשיח יהיה מבית דוד, שיהיה מבית שאול. לא זאת הנקודה. הנקודה היא שאם אתה לא מאמין בפרט הזה אז אתה בעצם לא מאמין בפסוקים שמבטיחים על המשיח. אוקיי. זאת בעצם יכולה להיות הבעיה. אני לא יודע, יכול להיות. בכל מקרה, אז היסוד הזה בעצם, האמונה בביאת המשיח, הוא אחד היסודות של הרמב"ם. מצד שני ראינו את המימרה הזאת של הגמרא בסנהדרין: רבי הלל אומר, אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אין, לא יבוא משיח. כבר אכלו אותו בימי חזקיהו, זה היה אמור להגיע שם, לא הגיע, אבוד. אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הלל. זאת אומרת יסלח לו הקדוש ברוך הוא לרבי הלל. כאילו זאת טעות, לא נכון. עכשיו, מה זאת אומרת טעות? זה שהוא טועה בפירוש של פסוקים לא צריך לבקש סליחה מהקדוש ברוך הוא, אוקיי, הרבה אנשים טועים בפירוש. אלא רואים פה שהגמרא באמת רואה את זה כאיזה שהוא יסוד חשוב. זאת אומרת שאם אתה לא מקבל את הדבר הזה, אז יש לך איזה שהוא סוג של בעיה. זה לא שאתה פשוט טועה בפרשנות הפסוקים או משהו כזה. זה מצד אחד. מצד שני, אחרי שרב יוסף אומר את זה, שרא ליה מריה לרבי הלל, זאת אומרת הוא ממשיך לכנות אותו רבי הלל, זאת אומרת הוא לא איבד את מעמדו התורני בעקבות האמירה הזאת. ולכן אפשר לקחת את הגמרא הזאת לשני כיוונים. מצד אחד רואים פה בגמרא שזה לא סתם אמונה בביאת המשיח אלא זה באמת יסוד, זה באמת עיקר. כי עובדה שמי שלא מקבל את זה אז שרא ליה מריה, זאת אומרת צריך סליחה של הקדוש ברוך הוא, זה לא סתם טעות כמו כל ויכוח הלכתי כזה או אחר. מצד שני, עצם העובדה שרבי הלל חולק על זה ועדיין נחשב רבי הלל, זה אומר שיסוד יסוד אבל אפשר גם לחלוק על זה ועדיין להישאר לגיטימי. להישאר מכלל חכמי ישראל. ולכן בעל העיקרים באמת משתמש במימרה הזאת, הזכרתי את זה כבר, משתמש במימרה הזאת כדי לצאת נגד הרמב"ם שקובע את זה כיסוד. אומר אם זה היה יסוד אז לא ייתכן שרבי הלל נשאר עדיין רבי הלל אחרי שהוא כופר ביסוד הזה, הוא כופר בעיקר.
[Speaker C] למה הרב, אבל זה שהוא טועה באיזה שהיא עובדה זה אומר שהוא צריך לאבד את הטייטל הזה של רבי בהכרח?
[הרב מיכאל אברהם] תשאל את זה את הרמב"ם, לא אותי. הרמב"ם אומר שמי שלא מאמין בסט העובדות האלה הוא כופר בעיקר.
[Speaker C] אם הוא כופר
[הרב מיכאל אברהם] בעיקר הוא יכול להיות רבי? לא הבנתי. מורידים ולא מעלים אותו לבור אז הוא נקרא רבי? זה מה שהרמב"ם, עכשיו אפשר דיברנו על זה ארוכות, עד כמה באמת אפשר לדרוש מאנשים להאמין בטענות עובדה. בסדר, אמרתי את דעתי. אבל הרמב"ם כן רואה את זה כך, זאת אומרת מבחינתו כן אפשר וצריך ודורשים מאנשים להאמין. לאמץ את טענות העובדה האלה. אז לשיטת הרמב"ם, אומר, לפחות לשיטת הרמב"ם, אומר בעל העיקרים, אז למה רבי הלל עדיין נחשב רבי? אז מצד אחד עוד פעם אני אומר, הרמב"ם עצמו מהגמרא דווקא יכול להוציא סיוע לשיטתו. כי עובדה שרבי הלל שמה שרא ליה מריה לרבי הלל. זאת אומרת, במחלוקת בית שמאי ובית הלל על צרת הבת אף אחד לא אמר ישלח הקדוש ברוך הוא לבית שמאי על זה שהם אומרים שצרת הבת אסורה. זה לא… בסדר, אז יש ויכוח הלכתי, אלו מפרשים כך ואלו מפרשים כך, יכול להיות שהם טעו ואני צודק, אבל טעות זו טעות, כל בני אדם יכולים לטעות. על זה לא מבקשים סליחה או מחילה מהקדוש ברוך הוא. אז מצד אחד הרמב"ם יכול להשתמש בגמרא הזאת כראיה לזה שאכן מדובר בעיקרון מאוד מאוד יסודי וחשוב. מצד שני בעל העיקרים לוקח את אותה גמרא ואומר כן, אבל העובדה שרבי הלל שלא קיבל את העיקרון הזה עדיין נחשב חכם לגיטימי. אז זה אומר שאתה לא יכול לקבוע את זה כאיזשהו עיקר, לא סביר שמישהו שנחשב כופר בעיקר ייקרא רבי הלל. כן, אז גם אחר היה תלמיד חכם גדול, אבל אחרי שהוא כפר, אז הוא נקרא אחר, לא קוראים לו רבי אלישע בן אבויה. למרות שיש מימרות בגמרא בשם אלישע בן אבויה, אבל על זה כבר דיברו. זאת אומרת השאלה אם זה מימרות שלו מלפני כן או אחרי כן, רבי מאיר למד ממנו גם אחר כך.
[Speaker C] טוב, וכשהרב שואל האם זה באמת נפסק להלכה או לא, ביסודות של הרמב"ם זה לא מקום ששם הוא מונה מצוות או משהו כזה. השאלה אם כשהוא מנה מצוות האם הוא מנה את המצווה הזאת גם?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אמרתי, עיקרי האמונה הם לא מצוות, מה זה קשור למצוות?
[Speaker C] לא, כי במשפט האחרון של היסוד הזה, אז הרב שאל, זה לא ניסוח באמת של מצווה, לא ברור אם זה מצווה או לא מצווה, אז אני שואל האם כשהרמב"ם מנה את המצוות האם שם זה נמצא?
[הרב מיכאל אברהם] לא. לא. ברמב"ם די ברור שזה לא לאוו במובן הפורמלי ההלכתי, אבל עדיין יש בעיה לשים מלך לא מבית דוד. מה בדיוק הבעיה הזאת, אולי כמו הרמב"ן שעוברים על צוואתו של יעקב אבינו או על רצונו של יעקב אבינו או אולי על הנבואה של יעקב אבינו, ההבטחה שלו, לא יודע בדיוק מה, אבל זה לא לאוו במובן ההלכתי הפורמלי, לא נראה כך לפחות. אז זה המימרא של רבי הלל ואז הגמרא ממשיכה, כן, חזקיה אימת הוה בבית ראשון ואילו זכריה קמתנבי בבית שני וכולי, זאת אומרת הוא מביא ראיות נגד רבי הלל שזה לא נכון, המשיח כן אמור להגיע. יש לו ראיות נגדו, אבל כמו שאמרתי, זה שיש ראיות נגדו זה לא אומר שהוא חוטא וזה לא אומר שהקדוש ברוך הוא צריך לתת לו מחילה. בסדר, יש ראיות נגדו והוא פספס או שהוא טעה או שהוא חולק על הראיה, לא יודע בדיוק מה. אז לכן מצד אחד בעל העיקרים לוקח את זה לכיוון שזה לא עיקר מהגמרא הזאת להראות שזה לא עיקר, אבל אני חושב שעדיין יש בגמרא הזאת איזשהו סימון לזה שזה בכל זאת דבר חשוב, דבר יסודי. זה תראו את הניסוח של בעל העיקרים, הוא אומר, וכן רבי הלל היה חוטא לפי שלא היה מאמין בביאת הגואל, אבל לא היה כופר בעיקר. וזהו דעת האחרונים שלא מנו ביאת המשיח ולא אמונת החידוש בעיקרים. בסדר, אז השאלה מי זה האחרונים האלה, הרי מי איזה אנשים עסקו בעיקרי האמונה, אני לא בדיוק יודע, כי בסך הכל זה עיסוק שהרמב"ם פתח בו, הדוגמטיקה ההלכתית, זה הנושא שלנו כאן. אז לא יודע בדיוק מי זה דעת האחרונים שלא מנו ביאת המשיח ולא אמונת החידוש, יכול להיות שמדובר על חכמים אחרי הרמב"ם, כי רבי יוסף אלבו היה הרבה אחרי הרמב"ם. יכול להיות שמדבר על חכמים אחרי הרמב"ם שכבר כן עסקו בעיקרים ועדיין הם לא מנו לא את ביאת המשיח ולא את אמונת החידוש.
[Speaker C] מה זה אמונת החידוש?
[הרב מיכאל אברהם] חידוש העולם. זאת אומרת חידוש העולם לא קדמון אלא נברא. בכל אופן אז מה הניסוח שלו פה? זה שרבי הלל היה חוטא בגלל שלא היה מאמין בביאת הגואל, אבל אני חושב שזה יותר מאשר חוטא כמו שאמרתי קודם. חוטא הכוונה לא יודע אם יותר מאשר חוטא, אבל רבי הלל לא היה טועה לפי שלא היה מאמין בביאת הגואל, הוא היה חוטא. עכשיו מי שטועה אפילו בהלכה הוא לא נקרא חוטא. על זה לא מבקשים סליחה או מחילה מהקדוש ברוך הוא. אז מצד אחד הרמב"ם יכול להשתמש בגמרא הזאת כראיה לזה שאכן מדובר בעיקרון מאוד מאוד יסודי וחשוב. מצד שני בעל העיקרים לוקח את אותה גמרא ואומר כן, אבל העובדה שרבי הלל שלא קיבל את העיקרון הזה עדיין נחשב חכם לגיטימי. אז זה אומר שאתה לא יכול לקבוע את זה כאיזשהו עיקר, לא סביר שמישהו שנחשב כופר בעיקר ייקרא רבי הלל. אליו כחוטא. ובמובן הזה, הטענה שלי בשיעורים הראשונים, שאי אפשר לצוות על בן אדם להחזיק בטענות עובדה ולכן לא רק שהוא לא כופר בעיקר אחד כזה, אלא קשה מאוד להגיד שהוא חוטא גם. כי מה זאת אומרת חוטא? זה מה שהוא חושב. מה אתה רוצה שהוא יעשה? או שתשכנע אותו או שתשלים, תשלים עם זה שזה מה שהוא חושב. אתה כמובן יכול להגיד שהוא טועה, אתה לא יכול להגיד שהוא חוטא. מה אתה רוצה שהוא יעשה? מה אתה מצפה ממנו? אם שיעשה תשובה על החטא הזה, מה הוא אמור לעשות? שאני לא אשוב לזה החטא לעולם? אם זו תהיה המסקנה שלי, אז זו המסקנה שלי, מה אני אעשה? אז במובן הזה אני חושב שלא הרמב"ם ולא בעל העיקרים מתאימים לתפיסה שאותה הצגתי בשיעורים הראשונים, שלא יכולים בעצם להיות עיקרים. בעל העיקרים הרי תופס בעצמו שיש מערכת של עיקרים. הוא רק חולק על הרמב"ם לגבי חלק מהם והוא אומר שחלק מהם הם לא עיקרים. אבל הוא לא חולק על העיקרון היסודי בעצמו שיש דבר כזה עיקרי אמונה. ומה שאני דיברתי בשיעורים הראשונים זה ערעור על עצם האפשרות שבכלל יהיו עיקרי אמונה, בלי קשר לשאלה עכשיו מי זה עיקר ומי זה לא, אלא עצם האפשרות בכלל שיהיו עיקרי אמונה היא בעייתית, כי עיקרים פירושו דרישה מבין אדם לאמץ טענות עובדה. על זה כבר דיברנו. בכל אופן, השלב הבא, זה החובה להאמין בביאת המשיח או העיקר הזה של להאמין בביאת המשיח. מעבר לאמונה בביאת המשיח, הגמרא בשבת אומרת שאני לא רק שאני צריך להאמין בביאת המשיח, אלא אני צריך אפילו לצפות לו. הגמרא אומרת שמה: אמר רבא, בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחוכמה? הבנת דבר מתוך דבר? וכולי. זאת אומרת, ציפייה לישועה גם היא דרישה מבן אדם. עכשיו הר"ן שמה על הגמרא בשבת אומר ככה: צפית לישועה פירש רש"י ז"ל לדברי הנביאים. כן, בעקבות דברי הנביאים. ועוד צריך לבאר, אומר הר"ן: צפית לישועה בימיך. זאת אומרת, שאתה צריך לצפות לישועה שתבוא בימיך. עכשיו הוא מוסיף עוד הערה: ולא אמר צפית שתבוא ישועה לישראל. זאת אומרת, צפית לישועה אין הכוונה שהאמנת בביאת המשיח. דמי שאינו מאמין זה אפיקורוס הוא, שהאפיקורסין אינם מאמינים שתבוא ישועה לעולם לישראל. כן פירשו התוספות. מה זאת אומרת? אומר צפית לישועה אין הכוונה האמנת בביאת המשיח. כי מי שלא מאמין בביאת המשיח הוא אפיקורוס. צפית לישועה זה איזושהי דרישה שהיא מעבר לעצם האמונה בביאת המשיח. אז מה זה כן? מה זה צפית לישועה? כנראה לחכות לזה בפועל, לא להאמין שהוא יבוא. להאמין שהוא יבוא זה משהו אחר, אלא להשתוקק לזה, לצפות לזה שהוא יבוא. איזושהי התכוונות נפשית. האמונה שהמשיח יבוא זו אמונה אינטלקטואלית. צפית לישועה זו תנועה נפשית, פסיכולוגית, רגשית, לא יודע איך לקרוא לזה. אתה מצפה שהוא יבוא ומה שהוא אומר, צפית לזה בימיך. אבל הערה אחת צריך לומר פה לאידך גיסא, שהרבה פעמים אנשים מתבטאים כאילו שאתה אמור להאמין שהוא יגיע היום. עכשיו זה שטויות כמובן. אתה אמור להאמין שהוא יגיע היום? תשעים ותשעה אחוז סיכוי שהוא לא יגיע היום. צפית לישועה, כל הימים עד היום זה לא קרה, נכון? אנחנו אמונים על עיקרון האינדוקציה. אז עד היום זה לא קרה, אין שום סיבה שדווקא היום אני אחשוב שזה יקרה. צפית לישועה זאת לא הערכת מציאות, ההערכה היא שהוא יגיע היום. זאת השתוקקות. כשאתה אומר צפית לו בימיך, הכוונה שאתה משתוקק לזה שהוא יבוא בימיך. זה לא אומר שאתה מעריך שזה באמת מה שיקרה. זו אמירה לגמרי אחרת. להעריך שזה באמת מה שיקרה זה שאלה במישור האינטלקטואלי מה אתה חושב שיקרה? אבל כמו שאמרתי קודם, צפית לישועה זה לא אמירה ששייכת למישור האינטלקטואלית, אלא שייכת למישור הרגשי חווייתי. ולכן כשאומרים צפית לישועה בימיך, זה לא כמו שכל המדקלמים האלה אומרים: כן כן, ודאי, עוד היום הוא יגיע, אין ספק בכלל, אני מאמין שכבר היום הוא מגיע, אוטוטו, תשעה באב הבא אנחנו כבר לא צמים, זה ברור. זה שטויות כמובן. כן.
[Speaker D] הרב, פה, אבל זה לא דוגמה פה למשהו שקצת כאילו, הרב הרי רגיל להגיד שהרגש הוא לא משמעותי, אין לו שום חשיבות. ופה, הרב הרי רגיל להגיד לנו שלרגש אין חשיבות משמעותית. לרגש אין חשיבות. הכי חשוב זה השכל והידיעה. הרגש, יש, אין, זה פחות משמעותי. ופה, ציפית לישועה, הרב אמר בעצמו, נותר פה רק רגש. אתה מאמין שאתה יודע שהוא יגיע, לא על זה מדובר. מדובר על זה שתרגיש, תתגעגע אליו. מה זה כל כך חשוב מה אתה מרגיש, אתה לא מרגיש?
[הרב מיכאל אברהם] האמת שתוך כדי שאמרתי את הדברים הרגשתי שיש משהו שטעון הסבר פה. אז טוב שאתה מעלה את זה, אני אציע הסבר. אז קודם כל, יכול להיות שבאמת בעיני הרמב"ם או הגמרא פה כן יש חשיבות לרגש. אני לא מקבל את זה, אבל בסדר, אבל זאת התפיסה שמובעת כאן. זה לא הלכה, ציפית לישועה, אז אני לא מחויב לקבל או לקיים את מה שכתוב פה. אבל מעבר לזה, אני לא חושב שזה נכון, או לא הכרחי לפחות. זאת אומרת, האמונה בביאת המשיח זה עניין אינטלקטואלי. אבל גם הציפייה לביאת המשיח אפשר להתייחס אליה בכמה מישורים. ציפייה לביאת המשיח, הכוונה אני רוצה שהוא יבוא. זאת אומרת אני חושב שזה מצב חיובי שהוא מגיע, אוקיי? שזה עדיין במישור הקר האינטלקטואלי. בדרך כלל כשאתה חושב שדבר מסוים הוא חיובי, אז אתה גם משתוקק לו רגשית. זה נכון. אבל ההשתוקקות הרגשית היא ביטוי למחשבה שהיא רק אינטלקטואלית, שאני חושב שהמצב הזה הוא מצב ראוי, הוא מצב רצוי. מצב חיובי שהמשיח מגיע. כתוצאה מזה גם בדרך כלל אנשים רגילים גם משתוקקים. וזה לא אומר שהערך שבו מדובר כאן זה ערך ההשתוקקות הרגשית, אלא ההשתוקקות הרגשית מבטאת את המצב שהוא המצב הנרצה. והמצב הנרצה הוא שתירצה שיבוא המשיח, גם אם תירצה באופן קר. זאת אומרת, יכול להיות שאני אגיד, תחשבו על בן אדם באופן היפותטי, כן? בן אדם שאין לו בכלל מימד רגשי, מנותק אצלו, האמיגדלה אצלו מנותקת משאר המוח. אוקיי? אז אין לו רגשות. זה לא אומר שאין לו רצונות. אדם כזה יכול לרצות דברים. רק הרצון הזה לא מעורר אצלו רגש, השתוקקות, או דברים מן הסוג הזה. אבל רצייה זה לא דבר רגשי. הרגש שמלווה את הרצייה הוא ביטוי לזה שאני רוצה, הוא לא הרצייה עצמה. הרצייה עצמה זה שאני רוצה או שאני חושב שזה חיובי.
[Speaker C] הרב, סליחה, אבל איפה רואים מהר"ן שיש פה עניין של רגש? ציפייה, הוא אומר, הר"ן אומר כאילו תצפה שהוא יגיע דווקא בימים שלך ולא בכללי.
[הרב מיכאל אברהם] לכן אמרתי שבאמת לא, אני לא חושב שבר"ן כתוב בהכרח שזה עניין רגשי.
[Speaker C] אז איך הגענו לרגש?
[הרב מיכאל אברהם] לא, מה שאמרתי קודם, אמרתי קודם שהר"ן בא להגיד שציפית לישועה אין פירושו האמנת בביאת המשיח. זה מה שהר"ן כותב. אמרתי למה, כי אמונה בביאת המשיח זה עניין אינטלקטואלי, האם אתה חושב שהוא יגיע, נכון? לעומת זאת, ציפית לישועה זה לא משהו במישור האינטלקטואלי גרידא, אלא האם השתוקקת לזה שהוא יגיע, לא האם האמנת שהוא יגיע. אז שאל שמואל כן, אבל השתוקקת זה רגש, האין זה שייך לרגש? שיטתי שאינו. אז אמרתי לו נכון, אבל בר"ן פה לא בהכרח יש סתירה לדבריי. למה לא? אולי הוא חולק על דבריי, אבל אני לא חושב שזה הכרחי. אין כאן בהכרח סתירה לדבריי. למה לא? כי גם הרצייה, יש אמונה בביאת המשיח, יש רצייה שהמשיח יבוא, ויש את ההשתוקקות שהיא הביטוי הרגשי לרצייה. אבל זה דבר שלישי. יכול להיות שהר"ן מדבר על הרצייה, לא על ההשתוקקות. ושניהם זה לא אותו דבר כמו פשוט להאמין שיבוא משיח. להאמין שיבוא משיח זה עניין אינטלקטואלי, זה העיקר, עיקר האמונה זה להאמין שיבוא המשיח. ציפית לישועה זה לא חלק מעיקר האמונה. זה מה שהר"ן אומר. כי אם אתה לא מקיים את עיקר האמונה, אתה כופר בעיקר. זה לא סתם ששואלים אותך כשאתה בא לבית דין של מעלה אם ציפית לישועה. אתה כופר בעיקר, מה אתה בכלל עושה בבית דין של מעלה? ולכן אומר הר"ן, ציפית לישועה לא מדבר על מישהו שהוא כופר, ברור שהוא לא כופר, הוא מאמין בביאת המשיח. ועדיין יכול להיות שהוא לא ציפה לישועה. אתן לכם דוגמה, אני חושב שהבאתי את הדוגמה הזאת.
[Speaker C] הגמרא גם שמה את זה על אותו משקל עם דברים שהם מאוד לא רגשיים: פריה ורביה, קבעת עיתים לתורה. זה דברים שפשוט צריך לעשות כאילו.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה לא ראיה. זה יכול להיות שיש תביעות שונות, אחת מהן זה רגשי והאחרים לא. לא יודע.
[Speaker B] אגב, גם בלי קשר לר"ן, הרמב"ם בעצמו מביא את זה. בהלכות מלכים. את מה? הוא כותב ככה: וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו.
[הרב מיכאל אברהם] גם בעיקר הוא כותב שצריך לצפות נדמה לי.
[Speaker B] כן, אבל פה גם כן מחלק את ה… כן, כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אני אומר אבל גם בעיקר שקראנו למעלה נדמה לי שגם שם הוא אומר את זה. רגע, הנה: ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו. שזה פה הוא גם כותב את זה פה שאתה צריך לרצות שיבוא, להשתוקק שיבוא, וזה מעבר ללהאמין שיבוא משיח, האמונה במובנה האינטלקטואלי הקר. כן, התחלתי להביא את הדוגמה נגיד שאלו אותי לא פעם גם באתר, האם אני מצפה לבניית המקדש. אז אמרתי שאני במובן הרגשי לא. זאת אומרת, אני לא משתוקק לביאת המקדש, כי ממש לא חלום חיי שייבנה פה איזשהו בית שכוהנים יסתובבו שמה מבוססים עד ארכובותיהם בדם, וטובחים שמה עדרי בהמות דבר יום ביומו. לא נראה לי משהו מאוד מלבב שאני מייחל אליו. מצד שני, הוספתי שאני מסתכל על הדברים האלה מנקודת המבט שלי היום. מנקודת המבט שלי היום ככה אני רואה את זה, זאת אומרת זה מין סיטואציה שלא מלבבת אותי. אבל מצד שני, יכול להיות שאם אני אחיה את הסיטואציה הזאת, כשמקדש קיים וקורבנות מובאים בו וכולי, ואני אחיה במצב כזה, אני פתאום ארגיש או אבין שיש לדבר הזה איזשהו סוג של השפעה משמעותית על החיים הדתיים שלנו, הרוחניים שלנו, מה שהיום אני לא תופס כי אני לא חי את זה, זה לא קיים פה. אז ברמה האינטלקטואלית אני לא רואה את זה, אבל יכול להיות שאם אני אחיה באותו מצב, במצב כזה, אני פתאום אחווה את זה באופן בלתי אמצעי, אני פתאום אבין למה בכל זאת הדבר הזה הוא כן חשוב ומשמעותי. ולכן אני לא חושב שאני יכול לשפוט את הציפייה הזאת במשקפיים שלי היום. כל עוד לא חוויתי באמת את המשמעות של מקדש ושל קורבנות, קשה מאוד להגיד שאני מסתייג מזה או שאני חושב שזה לא מצב רצוי או משהו כזה. אני כן יכול להגיד רגשות של השתוקקות אין לי לדבר הזה. האם תשאלו אותי האם אני רוצה שייבנה המקדש? אני חושב שכן, או לפחות אני יכול לרצות. ולכן אני מביא את זה בתור דוגמה להבדל בין רצייה להשתוקקות. זאת אומרת אני יכול לרצות שייבנה המקדש אם אני באמת מגיע למסקנה שמקדש וקורבנות יתרמו תרומה משמעותית לחיים הרוחניים והדתיים שלנו. להגיד לכם שזה גורם לי השתוקקות במובן הרגשי? ממש לא. להפך, במובן הרגשי אני חש דחייה כלפי הדבר הזה.
[Speaker C] הרב זה כמו בתשעה באב, אני למדתי שנה בישיבה ליטאית ואמרו לי אתה צריך לבכות בתשעה באב על חורבן בית המקדש. אמרתי אבל איך אני יכול לבכות על משהו שאין לי מושג מה זה? ואז אמרו לי אז תבכה על זה שאתה לא מצליח לבכות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה מה שתמיד אומרים, זה פתגם ידוע. ככה ליטאים חוגגים את תשעה באב. כן. חסידים הם צריכים להתאפק לא לבכות כי אי אפשר להיות עצובים, צריך לשמוח, זה האירוע הכי מדכא שיש.
[Speaker B] הרמב"ם בעצמו כשהוא כותב על ההתאוות לביאת משיח הוא תולה את זה בזמן ללמוד תורה ולהתעסק במציאות של הקדוש ברוך הוא. לא יתאוו החכמים אלא…
[הרב מיכאל אברהם] לכן אמרתי, אתה מדבר על המשיח, אני מדבר על המקדש, זה לא אותו דבר.
[Speaker B] כן כן, הבנתי. לכן אני אומר שגם החכמים שהוא מדבר עליהם הוא לא כותב שהם יתאוו כדי שתחזור העבודה וכולי, הוא מדבר ההתאוות היא בשביל הלמידה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אני אומר גם ההתאוות הזאת, אם ההתאוות הזאת היא התאוות אינטלקטואלית לא רגשית, אז אפשר גם להתאוות במובן הזה לבניית המקדש. זה שאני כרגע לא מצליח להזדהות עם זה מנקודת המבט שלי היום, זה פשוט בגלל שאני לא חי את זה ולכן קשה לי להבין את זה באופן בלתי אמצעי. אבל עדיין אם אני בשכל מבין שהדבר הזה כנראה הוא דבר רצוי או מועיל, תורם או משהו כזה, אז אני עדיין יכול להתאוות לזה לא במובן הרגשי חווייתי אלא במובן של רצייה, כן, כמעט אינטלקטואלית. או רצון, רצון זה לא בדיוק אינטלקטואלי, אבל רצון להבדיל מהשתוקקות. כן, אפילו, כן דיברנו ברמב"ם בתחילת פרק עשירי של הלכות תשובה. אז מה?
[Speaker D] איך אפשר לרצות משהו בלי רגש? זה משהו תרתי דסתרי, אוקסימורון כזה.
[הרב מיכאל אברהם] תיארתי עכשיו אני חושב בצורה לגמרי סבירה את המצב הזה. מה רע בתיאור שנתתי? מה באמת?
[Speaker D] אני מסכים לגמרי עם הרב שהאוטופיה של בית מקדש כזה של בית מטבחיים הוא ממש לא משהו שאנחנו, אני גם מרגיש דחייה מהסיטואציה הזו. ואז אני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולהגיד שאני רוצה את זה.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא רוצה את זה.
[Speaker D] למה? אני רוצה את זה. כי אני סולד מזה. אני חש סלידה ואני דחייה ואני פוליטיקלי קורקט, זה מעורר השתוממות.
[הרב מיכאל אברהם] אתה סולד מזה במובן הרגשי. אבל זה לא אומר שאתה לא יכול לרצות שזה יבוא במובן של רצייה, לא במובן הרגשי. אני לא מבין מה הבעיה, אין שום סתירה. רצייה לא יושבת על רגש? הרגש לכל היותר מבטא רצייה וגם זה לא תמיד. אבל הרגש הוא לא הרצייה עצמה.
[Speaker D] מאיפה הרב, איך אפשר לעשות אבחנה כזו? זה כל כך נראה מוזר. הרצון הוא רגש טהור, הוא רגש טהור.
[הרב מיכאל אברהם] יש פה נקודה. אתה מזכיר לי סיפור. הרב מפוניבז' מספרים עליו שהוא הלך לאיזה מסע שנור בחו"ל. וכשהוא חזר לישיבה, אז ככה התלמידים דיברו איתו, אז הוא אמר תגידו כשאני דפקתי על הדלת של הגביר בשביל לשנורר ממנו כסף תרומה לישיבה, מה אתם חושבים שהתפללתי? אמרו שהוא ייתן לך בסבר פנים יפות, שייתן לך תרומה יפה, שיארח אותך בכבוד וכולי. מה פתאום, אני התפללתי שלא יפתח את הדלת, שלא יהיה בבית. מה זה אומר? אם היית שואל אותו מה אתה רוצה? ברור שאני רוצה שיהיה בבית וייתן לי תרומה, בשביל זה אני שם. אם אתה שואל אותו למה אתה משתוקק במובן הרגשי? שלא יהיה בבית ושלא יפתח לי את הדלת. אתה לא מבין את הנקודה הזאת? אני את הנקודה הזאת הבנתי מצוין לפני כמה, לא יודע כמה, עשרים שנה או משהו כזה, שלושים שנה. היה איזה מישהו שהכרנו, אשתי ואני, שהוא היה צריך השתלת לב וריאות ביחד. הוא חיכה לזה שנים, זה מילדות כבר, הוא חיכה לזה שנים ובסוף עבר לאנגליה והיה שם שנים והוציא על זה המון כסף ולא היה שם כסף במשפחה, אז יצאנו למסע שנור. כן, אני הסתובבתי באלקנה, אני זוכר אז גרתי באלקנה עם ההורים שלי. דפקתי על הדלתות לבקש תרומות לבחור הזה. עכשיו זה לא היה בשבילי, לא היה לי שום אינטרס לדבר הזה ואני התפללתי לקדוש ברוך הוא בדמעות שלא יפתחו לי את הדלת. זה כל כך קשה לבקש, זה מאוד מאוד קשה לעמוד בסיטואציה הזאת. אז הבנתי היטב את הסיפור הזה על הרב מפוניבז'. והוא עוד מבקש בשביל ישיבה שלו, שזה קצת נראה כמו לבקש בשביל עצמך. אני אפילו ביקשתי בשביל מישהו אחר בכלל, אני לא חשוד למעורבות בעניין הזה וגם אנשים באלקנה מכירים אותי אז מבינים שאני לא לוקח את זה בשביל עצמי, ועדיין התפללתי שלא יפתחו לי את הדלת. עכשיו איך אתה מתאר דבר כזה? בעיניי פשוט מאוד. אני מאוד רוצה שיפתחו לי את הדלת ושיתרמו בעין יפה, ואני מייחל רגשית שלא יהיו בבית. ואין שום סתירה. זה לא הסבר מספק להבדל בין רצייה להשתוקקות? נראה לי הבדל פשוט.
[Speaker D] אבל הרב הכריע את זה שהוא דופק בדלת למרות שהרגשות שלו והתחושה הייתה מאוד מאוד שזה קשה, אבל בסוף במכלול הרגשות של הרב הרב הכריע.
[הרב מיכאל אברהם] לא במכלול הרגשות, לא לא, אל תכניס לי רגשות פה, לא במכלול הרגשות. שום רגשות. אלא החלטתי ברמה הרצונית שנכון לבקש את התרומה הזאת ולכן דפקתי בדלת למרות שכל הרגשות שלי היו נגד. זה לא היה רגשות בעד ורגשות נגד. לא. לא היו רגשות בעד, רק נגד. הבעד היה משהו שהוא רצייה, לא רגש.
[Speaker E] הרב
[Speaker D] לא מבדיל בין רגשות מאוד נמוכים, קשה לי בבוקר לקום לתפילה או קשה לנו זה, אבל
[הרב מיכאל אברהם] שאנחנו מסתכלים על המכלול,
[Speaker D] רגשות יותר…
[הרב מיכאל אברהם] אני לא מבין את ההתעקשות הזאת. זה לא רגשות נמוכים ורגשות גבוהים. זה רגש והוא רצייה. שני דברים שונים. זה לא נמוך וגבוה, או תקרא לזה נמוך וגבוה, אבל זה פשוט שני דברים. יש הבדל גדול בין לרצות לבין להשתוקק. עוד פעם, נכון שהרבה פעמים הרצייה מתבטאת בהשתוקקות, אני מסכים, אבל אני טוען רק שהרצייה וההשתוקקות הם לא מילים נרדפות ולכן לפעמים יכול. אני חוזר על שלי. אני לא חושב שרק רגש מניע אותנו וטוב שכך. כל פעם שזה הרגש זה רק כשל. צריך להשתדל להתגבר עליו.
[Speaker D] בכל אופן, הרב, באופן כללי, נניח עוד חמש מאות שנה, שיהיה לנו איי איי מושלם ומתוחכם, ונניח יהיה לנו לכל אדם דתי יהיה לו לידו מכשיר רובוט איי איי שמקובל עליו את כל עיקרי האמונה ויודע גם את כל התורה כולה. ואדם מקבל את זה, הוא גם יהיה לו היגיון לקבל את זה כי זה איי איי שמבוסס היטב. אז… אבל הוא לא יודע כרגע כלום, אבל הוא מקבל את כל עיקרי האמונה. תגיד לו אתה מקבל את עיקרי האמונה? הוא יגיד: כל מה שהרובוט מקבל, אני מקבל. ואם הוא מקבל וודאי מקבל את כל עיקרי האמונה של הרמב"ם, אז אני גם מקבל. אין לי לא יודע עליהם וזה גם לא מטריד אותי. נו. אבל מרגיש שהוא יהודי טוב? מי שאין לו שום התחברות רגשית לכלום?
[הרב מיכאל אברהם] ברור, יהודי מושלם. היהודי הכי טוב שיש. אם מישהו מתחבר רגשית הוא יהודי פחות טוב, כי יכול להיות שהאמונה שלו רק נגררת בגלל הרגש. הוא לא באמת מאמין. הוא מאמין כי זה נוח לו, כי זה נעים לו, כי זה מתחבר לו. מי שמאמין בלי שיש לו את הרגש הזה הוא מאמין יותר גדול. דיברתי לא פעם, כן, טוב, דיברנו על רגשות, אבל דיברתי על הסיפור הזה כמדומני בשדה בוקר. ביקשו ממני פעם לדבר עם הבית ספר שם, עם המורים והתלמידים בבית הספר התיכון שם. המנהל היה חבר שלי, אז הוא הזמין אותי לשמה בעשרת ימי תשובה, ואמר לי דבר על ענייני דיומא אבל בלי עניינים דתיים. זאת אומרת, לא בלי להכניס פה עניינים דתיים. אז החלטתי לדבר על כפרה, חרטה, תשובה וכדומה. אז התחלתי בשאלה, הזכרתי את זה כבר בעבר, התחלתי שם בשאלה, שאלתי אותם: תגידו מה דעתכם על המקרה הבא? אני פגעתי במישהו והגעתי למסקנה שהייתי לא בסדר. פגעתי בו. אין לי טיפת רגש נקיפות מצפון. אני הולך לדרכי שורק זמר עליז, שמח וטוב לב. לא מפריע לי כקליפת השום שפגעתי בו, אבל אינטלקטואלית הגעתי למסקנה שהתנהגתי לא בסדר. עכשיו אני הולך ומבקש ממנו סליחה. שאלתי אותם: האם הייתם מקבלים את הסליחה הזאת? נגיד שבא אליהו ואמר לכם שבליבי אין כלום, אתם יודעים ליבי חשוף בפניכם, אוקיי? אתם מכירים אותי מבפנים ומבחוץ. האם אתם מקבלים בקשת סליחה כזאת? אז היה שם קונצנזוס מלא שלא. מה זה? זה צבוע. אתה לא באמת מתחרט. אתה מבקש סליחה מן השפה ולחוץ. אמרתי להם שאני לחלוטין לא מסכים איתם איתכם. בעיניי זאת בקשת הסליחה הכי גבוהה שיכולה להיות. כי אם אני מבקש סליחה בגלל שאני מתחרט או יש לי נקיפות מצפון, אז את בקשת הסליחה הזאת אני עושה כדי לפרנס כאבי בטן שלי, כדי להרגיע את כאבי הבטן שיש בתוכי. אבל אם אין לי כאבי בטן ואני הולך לבקש סליחה בגלל שהגעתי למסקנה שהייתי לא בסדר, זאת בקשת הסליחה הכי טהורה שיכולה להיות. את זה אני עושה באמת בגלל שאני מבין שאני לא בסדר. לא בגלל שצריך להרגיע איכשהו את כאבי הבטן, אז במקום לקחת כדור אני הולך לבקש סליחה. בעיניי זו בקשת סליחה הרבה יותר מעולה.
[Speaker D] אז הנה הרב, ועוד חמש מאות שנה הרב לא יצטרך להטריח להגיע לאותו אחד לבקש סליחה. הוא יכול לשלוח את הרובוט איי איי. הוא לבד ידפוק ויגיד ויגיד תשמע אני מבקש סליחה בשם הרב. מה השאלה? נשלח את הרובוט, מה השאלה? אז אני אמור לקבל את הסליחה של הרובוט הזה?
[הרב מיכאל אברהם] למה לא? אם הוא מבטא את הבקשה שלי? שלוחו של אדם כמותו. מה הבעיה?
[Speaker D] הוא קיבל קארט בלאנש הסכמה ממני ומהזה, כן.
[הרב מיכאל אברהם] לא מבין את השאלה. מה הבעיה? זה ברור שזה ככה.
[Speaker D] לא מבין, מישהו פגע בי, בא אליי הרובוט שלו ומבקש סליחה.
[הרב מיכאל אברהם] אם הרובוט הזה מבטא את בקשת הסליחה של
[Speaker D] המשלח, יש עליו חותמת, הוא חתם עליו באופן הכי קרוב…
[הרב מיכאל אברהם] לא חותמת, אלא ברור שגם אני מבקש סליחה, רק אני שולח את זה דרך הרובוט.
[Speaker D] אה, אני אפילו לא מודע לזה, אני לא צריך להיות מודע לזה שאני סומך על האיי איי הזה באופן מוחלט.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז זה סתם, אז אנחנו משחקים במילים. אם אני מתכוון לבקש סליחה, אז אני מבקש סליחה. אם הרובוט מבקש סליחה במקומי, אז יסלחו לרובוט, לא לי. מה זה קשור? לא מבין.
[Speaker D] אבל אני קיבלתי את כל מה שהרובוט אמר, אני באמת מקבל כנכון את כל מה שהרובוט חושב שנכון.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע מקבל כנכון, אתה חושב שצריך לבקש סליחה ואתה מבקש סליחה באופן עקרוני? אז אין בעיה. אני מקבל את הסליחה בשם הרובוט, כן. תשובה כן. אם באמת גם אתה מבקש סליחה, רק מי שמביע אותה באוזניי את בקשת הסליחה זה הרובוט. אבל אם אתה לא מבקש סליחה, רק רובוט החליט לבקש סליחה, אז נסלח לרובוט, לא לך. לא מבין, לא קרב זה אל זה. מה הקשר? טוב, נחזור לענייננו, זה באמת הערה צדדית כזאת לענייננו. אז הטענה היא שצריך לצפות, צריך גם לצפות לישועה, לא רק להאמין בביאת המשיח. מעבר לזה, גם בתנ"ך וגם בחז"ל, כאילו בגמרא, במסכת סוטה ובעוד מקומות, נותנים לנו כל מיני סימנים ותיאורים של הגאולה. כן, יש מאפיינים של דור הגאולה, כן, חוצפא יסגא וכל ה"בן קם באביו" וכולי. כל מיני סימנים, חלקם יותר סימפטיים חלקם פחות, אבל יש כל מיני סימנים. גם בתנ"ך וגם בספרות חז"ל. פריחת הארץ, שיבת היהודים, גם כל מיני דברים כאלה. וזה, הסימנים האלה מעוררים כל מיני אנשים לעסוק באיתור תהליך הגאולה או בזיהוי התקופה שהגאולה מתרחשת. זאת אומרת, הסימנים האלה יש להם שתי משמעויות. א', הם נותנים לנו איזשהו סוג של רמז שמאפשר את חישוב הקצים. כן, אם יש סימנים אני יכול לנסות ולבדוק האם התקופה שלי מתאימה לסימנים או לא מתאימה לסימנים. אז קודם כל, אז זה כבר לא ספקולציה גמורה, יש לי כבר איזה שהם כלים לנסות ולבדוק מתי בדיוק כעת מחר, כן? מתי מתי מגיע המשיח, או האם הוא כרגע מגיע לפחות. כן, סימנים עוסקים במשהו שקורה עכשיו, לא בתחזית עתידית. אבל דבר שני, מעבר לזה, אם נותנים סימנים אז לכאורה זאת אפילו קריאה לעסוק בזה. לא רק שזה מאפשר את העיסוק, אלא אם נותנים סימנים בשביל מה נתנו את הסימנים? נתנו את הסימנים כדי שנשתמש בהם, נכון? כדי שנדע לאתר את התקופה שבה מגיע המשיח. אם היא מקיימת את הסימנים האלה והאלה, אז אנחנו מבינים שזאת התקופה שבה העסק מתחיל להתגלגל. אז זה אומר שהופעת הסימנים במקרא ואצל חז"ל לא רק מאפשרת את העיסוק בגאולה, אלא גם מעודדת אותו. בגלל שאחרת בשמה זה כתוב שם? זאת אומרת, אם בעצם אנחנו לא אמורים לעסוק בזה, אז למה בכלל טרחו לכתוב את הדברים האלה? ולכן אמנם הרבה פעמים המוטיבציה לעסוק בסימני הגאולה זה תוצאה של תקופות קשות, של צרות וכדומה, אבל לפעמים העיסוק בסימני הגאולה הוא פשוט בגלל שאנחנו פתאום מאתרים שבאמת חלק או כל הסימנים מתממשים. ואנחנו מתחילים, כמו למשל בתקופה שלנו, כל מיני אנשים טוענים שהתממשו פה כל מיני סימנים מתוך סימני הגאולה ולכן ברור שזה אתחלתא דגאולה. לכן ברור שהתחיל פה איזשהו תהליך שעליו דיברו הנביאים. זה בעצם איזשהו סוג של עיסוק בחישוב קיצין, כן? איזשהו עיסוק באיתור התקופה מתי המשיח מגיע. איך אנחנו יודעים שהמשיח מגיע, מתי הוא יגיע, איך אנחנו מאתרים את בואו וכדומה. זה מצד אחד. מצד שני, באותה סוגיה בסנהדרין, הגמרא מביאה שם: תניא רבי נתן אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד תהום "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר". לא כרבותינו שהיו דורשים עד עדן עדנין ופלג עדן, לא משנה כל מיני חשבוינעס, לא כרבי שמלאי והכל, אלא בסוף אומרת הגמרא, ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט ואני מרעיש את השמים ואת הארץ. אלא מה? מלכות ראשון שבעים שנה, מלכות שני חמישים ושתיים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. אז פה בעצם רואים שיש פה איזשהו חישוב קיצין. מתי בעצם אמור להגיע המשיח. אנחנו לוקחים את הנבואות האלה ומנסים לאתר אותן בהיסטוריה. אבל בסוף, מהי ויפח לקץ ולא יכזב? כן, הפסוק שמובא בגמרא קודם. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין. שהיו אומרים כיוון שהגיע את הקץ ולא בא, שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר "אם יתמהמה חכה לו". ומכאן בעצם הטענה שמצד אחד צריך לצפות לישועה, כן, ציפית לישועה, מצד שני צריך להיזהר מחישוב קיצין. וזה קצת יוצר איזשהו סוג של דיסוננס. זאת אומרת אם אני מצפה למשהו אני בדרך כלל מנסה לחשב או להעריך מתי הוא יגיע. זאת אומרת לצפות אתה צריך, ואפילו לצפות שיבוא בימיך. אבל לא לחשב. זאת אומרת לא לנסות ולאתר מתי מתי הוא אמור להגיע, לעשות חשבונות כאלה, אפילו על בסיס הפסוקים. אז בעצם למה בעצם לא? בגמרא משתמע שהיו אומרים שכיוון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא. זאת אומרת אם תטעה ותפספס. תפספס את החישוב הנכון אז האנשים יתאכזבו ואז ברגע שהם יראו שהמשיח עכשיו לא בא הם יגידו טוב אז כנראה כל הסיפור הזה לא נכון והמשיח בכלל לא יגיע. וזה הכל טעות. אז לכן אל תעשה חשבונות בכלל, לא לנסות את הקדוש ברוך הוא כי זה עלול להביא לתוצאות קשות. אנחנו יודעים שהיו כל מיני תופעות כאלה בהיסטוריה שבהן אנשים באמת העריכו שהמשיח בפתח וכל מיני סימנים לא משנה על בסיס כל מיני חשבונות כאלה ואחרים, וכשהמשיח לא הגיע בסוף היה משבר מאוד גדול ולא רק שהגיעו למסקנה שהמשיח יותר לא יבוא אלא עזבו בכלל את המחויבות הדתית שלהם, עזבו את היהדות, חלק התנצרו, כל מיני דברים כאלה. זה עוד הרבה יותר רחב מאשר לוותר על האמונה בביאת המשיח, מוותרים על האמונה בכלל. ולכן החששות האלה מחישוב הקצים הם בעצם לא עניין מהותי. מהותית בעצם אנחנו מצפים למשיח והיה מן הראוי שננסה לעשות חשבון, נייחל, נבדוק, אולי אנחנו יכולים להעריך מתי הוא יבוא. אבל בגלל החששות האלה אומרים אל תעשה את זה, תיפח רוחן של מחשבי קיצין. יותר מזה, גם החישוב הקצים מצד אחד יש חשש לטעות. זאת אומרת הפסוקים כנראה לא חד משמעיים. אם הפסוקים היו חד משמעיים אז מה הבעיה? תעשה חשבון, מה שיוצא באמת אמור להתממש. אז מה הבעיה? לא צפויה שום בעיה כי זה יתממש. לא, אומרים לך אתה יכול לעשות חשבון אבל יכול להיות שתטעה, ואם תטעה אז ייווצרו כל מיני בעיות. לכן אל תעשה את החשבון. מה זה אומר? שגם כשאתה עושה את החשבון על בסיס הפסוקים כנראה זה לא חד משמעי. יש סיכוי לא רע שתטעה ולכן עזוב אל תעשה את החשבונות בכלל. טוב ואז כמובן חוזרת השאלה אז בשביל מה נכתבו הפסוקים? אם הפסוקים האלה מלמדים אותנו איך עושים את החשבוינס בשביל מה הם נכתבו בכלל אם אנחנו בעצם לא אמורים לעשות את החשבונות האלה? טוב יכול להיות שיש הבדל בין לעשות את החשבונות בעתיד עוד כמה זמן הוא יגיע או באיזה שנה הוא אמור להגיע לבין הניסיון לאתר את המצב העכשווי. האם עכשיו הסימנים שאני רואה מולי מתקיימים ולכן זה חלק מתהליך הגאולה? אולי זה לא נקרא חישוב קיצין. למשל כל התפיסה הציונית דתית שרואה בקיבוץ גלויות, בהקמת המדינה וכולי איזה שהם סימנים שמבשרים את הגאולה, אולי יש גם חרדים שרואים את זה ככה, יש תפיסות שונות. אז השאלה אם דבר כזה נקרא חישובי קיצין. אז היה מקום להגיד שכן אבל זה לא הכרחי. למה? יכול להיות שחישובי קיצין פירושו אני עושה חשבון לאור הפסוקים שבעוד מאה שלושים וארבע שנים יבוא המשיח או בעוד מאה שלושים וארבע ימים יבוא המשיח. זה חישובי קיצין. כי אני לא מסתכל מה הסימנים סביבי ומנסה לאתר האם באמת זה סימני המשיח אלא אני עושה איזה שהם חשבוינס עתידיים והחשבוינס האלה יכולים להתבדות. אבל אם אני מנסה לאתר בסימנים שכבר קיימים, לא על העתיד, ולפי הסימנים להחליט האם זאת תקופה שהיא חלק מתהליך הגאולה, זה אולי לא חישוב קיצין למרות שבסברה הייתי אומר שגם זה חישוב קיצין ולכן לא נכון גם את זה לעשות. אבל אני יכול להבין את מי שכן עושה כי כנראה הוא חושב שיש חילוק בדבר. אתן לכם דוגמה אולי, יש הרב קלנר אתם יודעים מי זה מבני הר המור כאלה מכל אנשי הקו למיניהם. אז הוא פעם אמר ככה אמרו לי אני שמעתי אנשים ששמעו שהוא אמר פעם שאם מדינת ישראל תחרב הוא מוריד את הכיפה. כאילו כל כך ברור לו שמדינת ישראל זה אתחלתא דגאולה שאם היא תחרב אז זה אומר שכנראה נביאים לא ידעו מה הם מדברים, אין נביאים, הוא מאבד את האמונה שלו וגומר את הקריירה. עכשיו פה אתם פתאום רואים עד כמה גם הסתכלות על הסימנים בהווה היא בעצם איזה שהוא סוג של חישוב קיצים. כי בסוף בסוף יכול להיות שאתה טועה בפירוש הפסוקים נכון? ואז גם אם הפסוקים מנבאים נכון לא איתרת נכון את התקופה. אנחנו יודעים הרי שהיו הרבה מאוד משיחי שקר לאורך ההיסטוריה שכל אחד מהם אין משיח שקר שלא בנה על זה, על איזה שהוא חשבון מתוך הסימנים בפסוקים והוא איתר שזאת התקופה של הגאולה ובינתיים כל משיחי השקר האלה שהיו עד היום כולם התבדו. מה זה אומר? שגם איתור של סימנים עכשוויים יכול להתבדות. ואם כך אז אין סברה לחלק בין ציפייה או חשבון עתידי בעוד כמה שנים יבוא המשיח לבין ניסיון להבין האם כרגע זאת ביאת המשיח כי גם הניסיון הזה יכול להיכשל. ואם החשש מהכישלון אומר לנו לא לעשות חישובי קיצין אז נדמה לי שאותו חשש עצמו גם אמור להגיד לנו לא לעשות. לעשות את חישובי ההווה ואת ההסתכלות בסימנים העכשוויים. ואם זה כך, אז באמת ההסתכלות הציונית-דתית שתיארתי קודם, שבעצם בנויה על זה שהתהליכים שקורים עכשיו מתאימים לסימני הגאולה ולכן זה אומר שבעצם המשיח פה נמצא בדרך, גם זה חישוב קיצין. ואסור לעשות את זה. אסור עוד פעם, זה לא לאו, אלא לא מומלץ או מקללים את מי שעושה את זה. אבל עובדה שהרבה אנשים עושים את זה, זאת אומרת הם כנראה לא חושבים שזה אותו דבר, אבל אני אגיד רק יותר מזה, הרבה מאוד אנשים גם עשו את חישוב הקיצין העתידי, כולל ראשונים. חלק מהראשונים עשו חשבונות עם פסוקים מדניאל וכולי מתי יבוא המשיח. חשבונות עם שנים, באיזה שנים הוא יגיע. אגב, אפילו הגר"א בספר קול התור יש לו כל מיני חשבונות כאלה, ובין היתר הוא אפילו מנבא שבארבעים ושמונה תקום מדינת ישראל בתש"ח, לפי השעות של אדם הראשון. מתי שאדם הראשון קם על רגליו ביום השישי, זה מתי שמדינת ישראל תקום על רגליה באלף השישי. כי כל אלף הוא כנגד יום, יש לו את החשבון הזה שם של הגר"א והוא מגיע לתש"ח, שבתש"ח עם ישראל יקום על רגליו. כך הוא כותב בקול התור. זה גם בעצם סוג של חישובי קיצין. אז עשו את זה גדולי הראשונים והאחרונים, אז לכן הקללות האלה של תיפח רוחם של מחשבי קיצין כנראה לא מספיק הרתיעו כל מיני אנשים מלחשב קיצין. אז לכן גם מחשבי ההווה לא רק מחשבי העתיד, זה שהם עושים את זה, לא יודע אם בגלל שיש להם תירוצים או בגלל שהם לא מתרגשים מהקללה הזאת. לא יודע, יכול להיות כך, יכול להיות כך, אבל לזה אני עוד אחזור כי בסופו של דבר אני רוצה לשאול את השאלה באמת: מה זאת משיחיות? והאם ציונות דתית היא משיחיות? האם הסתכלות ציונית-דתית היא בעצם מה שאנחנו קוראים משיחיות? אז זה תחילת הנגיעה בשאלה הזאת אבל אני אנסח אותה בצורה יותר מדויקת בהמשך. בכל אופן הרמב"ם באמת כותב שלא רק שאסור לעשות את זה אלא גם אין יכולת לעשות את זה. וכל אלו הדברים, הלכות מלכים פרק י"ב, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו. זאת אומרת הפסוקים הם סתומים וקבלה אין לנו על זה, מסורת אין לנו על זה, אלא לפי הכרע הפסוקים. אנחנו עושים את זה בעצם לפי איך שאנחנו מבינים את הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. עכשיו זה מאוד מעניין הטיעון הזה כי זה הטיעון שאני מעלה כנגד חלק גדול מהעיקרים של הרמב"ם עצמו. הוא מוציא את זה מפסוקים, אבל אם אתה אומר שאין לנו קבלה על זה אלא זה רק פסוקים אז אתה יודע, פרשנות של פסוקים כל אחד יכול לפרש איך שהוא מפרש. אז כל מה שהוא טוען פה כנגד מחשבי הקיצין בעצם אפשר לטעון גם כלפי העיקרים שלו, וטענתי את זה גם קודם. בכל אופן הוא אומר: ועל כל פנים אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקיצין. אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי הקיצין, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שביארנו. זאת אומרת תאמין בו באופן כללי ואל תעשה חשבון קונקרטי מתי בדיוק יבוא המשיח, אל תנסה לאתר את התקופה שהוא מגיע. זה א', אין לזה ערך. הוא אומר שני טיעונים: אין לזה ערך, זה לא מרווה יראה ולא אהבה, אל תשים את זה עיקר. ודבר שני, גם אם היה לזה ערך אין לנו באמת דרך להגיע למסקנה בעניין הזה כי הפסוקים סתומים ואפשר לפרש אותם בכל מיני צורות. לכן כל הסיפור הזה הוא בעצם סיפור גם חסר ערך וגם מפוקפק. אז זאת האבן הבאה בפאזל הזה. אז עוד פעם: יש אמונה בביאת המשיח, יש חובה לצפות לו, אם כי לא בהכרח להשתוקק נפשית כמו שאמרתי קודם אלא לצפות. יש איסור לעסוק בחישובים, חישובי קיצין. אפשר להתלבט בשאלה עד כמה לגיטימי לאתר את התקופה שבהווה שבה אני נמצא, לנסות ולאתר אותה לפי הסימנים. אמרתי שהרבה מאוד אנשים עושים את זה. משיחי שקר לאורך ההיסטוריה ניסו לעשות את זה והתבדו, כך שהחשש קיים לדעתי גם בעיסוק מהסוג הזה, למרות שאנשים עושים את זה. ובסופו של דבר גם אין כל כך דרך לעשות את זה כמו שאומר הרמב"ם ואין ערך למה שאנחנו עושים את זה. זה בעצם סוף המהלך עד כאן. אין דרך לעשות את זה כי הפסוקים לא חד משמעיים ואין ערך בדבר הזה כי מה זה משנה מתי יבוא המשיח? אתה צריך לצפות שהוא יבוא ולהשאיר לקדוש ברוך הוא להחליט מתי הוא שולח אותו. אתה לא אמור לעשות חשבונות כאלה, זה לא, אין לזה שום ערך גם אם זה נכון. זאת אומרת גם אם אתה לא פספסת והבנת נכון את הפסוקים זה לא משנה, זה עיסוק חסר ערך. אבל
[Speaker D] זה לא עוד דוגמה מחלק מהעיקרים הקודמים שלמדנו שהרמב"ם הביא לך איזה עיקר ואז באיזה מהלך הפוך הוא אומר לך אל תתעסק בו ובעצם מוציא אותו מה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, הרמב"ם אומר במפורש לא כך, הרמב"ם עונה על השאלה שלך, מה שקראנו עכשיו. הוא אומר אתה צריך לצפות למשיח באופן כללי. אתה צריך להאמין שיבוא המשיח ולרצות שהוא יבוא, אבל לא להתעסק בשאלה בחשבונות מתי הוא יבוא, לא לאתר, זה אני מוסיף, לא לאתר בסימני התקופה האם הוא כבר כאן או פעמיו כבר נשמעים, זה אל תעשה. אבל אתה חייב לצפות לו באופן כללי.
[Speaker D] אולי זה החשיבות שהרמב"ם מצא להכניס את זה בתור עיקר, בתור אזהרה למשל למה שקורה בציונות הדתית המשיחית ההגליאנית הזאת שמחליטה שעכשיו זה ימי המשיח ולכן מותר לעשות דברים…
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו נגיע לימינו ולציונות דתית, אני בינתיים רק שם את הכלים על הלוח. אבל כרגע הרמב"ם בהחלט מונה כעיקר את הציפייה לישועה. את החשבונות ואת האיתור זה לא. טיפוחם של מחשבי חשבונות, איתור אני מוסיף, זה לא משתי סיבות. א, אין אפשרות לעשות את זה. ב, זה גם לא חשוב, זאת אומרת זה חסר ערך. אוקיי, זה בקצרה מה שראינו עד כאן. הערה נוספת, מה המחויבות שלנו להביא את הגאולה? פה אנחנו מדברים על משהו אחר. יש להאמין בגאולה, יש לצפות לגאולה, יש להשתוקק לה, זה כבר הרגש שדיברנו קודם. יש לעסוק בחישובי קיצין או באיתור הגאולה בתקופה, ועכשיו אני מדבר על משהו שהוא לא אף אחד מכל מה שאמרתי עד כאן. השאלה אם יש עניין לעשות מעשים שיביאו את הגאולה? האם אנחנו אמורים להביא אותה במו ידינו? אז בהקשר הזה הרבה פעמים מביאים את רש"י ואת הערוך לנר בגמרא במסכת סוכה מ"א. אז זה הולך ככה, וכן היה רבי יהודה אומר שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. שלוש מצוות נצטוו בכניסתן לארץ. האם אלו מצוות שנאמרו רק בכניסה לארץ? נראה שלא. אחת האינדיקציות לזה היא שהרמב"ם מונה את שלושת המצוות האלה כמצוות: השמדת עמלק, בניית בית הבחירה והעמדת מלך. והרמב"ם, ברגע שהרמב"ם מונה את זה כמצווה, בעצם הוא אומר שזאת לא הייתה מצווה לשעתה אלא זאת מצווה לדורות. כי אחד העיקרים של הרמב"ם, השורש השלישי שלו אומר שמצווה שהיא לא לדורות לא נמנית. למשל צנצנת המן, לקחת מן ולשים בצנצנת. הציווי הזה לא נכנס למניין המצוות. למה לא? זה מצווה שנצטוו על ידי הקדוש ברוך הוא, או נחש שרף לשים על עמוד. למה לא? כי זה לא לדורות, זה נאמר רק לשעתו. מצוות שנמנות הן מצוות לדורות. ואז הרמב"ם מעיר על מצוות מחיית עמלק ושבעת העממים, הרמב"ם מעיר: אז תשאל אותי למה אני מונה את המצוות האלה הרי הם כבר לא רלוונטיות, אין יותר עמלק, אין שבעת העממים, אז גם המצוות האלה הן מצוות זמניות, אז למה אני מונה אותם? אז אומר הרמב"ם: מי ששואל את השאלה הזאת לא הבין את העיקר השלישי שלי, את השורש השלישי שלי שלא מונים מצוות שאינן נצחיות, מצוות לשעתן. למה? כי המצווה של מחיית עמלק והשמדת שבעת העממים אלו לא מצוות לשעתן אלא מצוות נצחיות. מה שכרגע זה לא רלוונטי זה לא בגלל שהיום אנחנו לא מצווים בזה אלא כי סיימנו. כי עשינו את העבודה. נגיד נחש שרף להיום אנחנו בכלל לא מצווים לשים אותו על העמוד או מן בתוך צנצנת. הציווי הזה נאמר רק לאותו זמן כשהם היו במדבר ונאמר להם הציווי. אחר כך אין ציווי. לגבי השמדת עמלק גם היום אנחנו מצווים להשמיד את עמלק. רק הוא כבר הושמד, זה כבר בוצע. אז אין, אז זה לא מצווה שהיא תחומה בזמן, שהיא נאמרת רק לזמן מסוים. המצווה הזאת קיימת בכל זמן. רק מה לעשות שכבר עשינו. כמו מצוות בניין בית הבחירה. שבנינו את בית הבחירה, אז אין יותר מצווה לבנות אותו, הוא כבר בנוי. האם זה אומר שזאת מצווה זמנית? לא מצווה נצחית? לא, מה פתאום. המצווה היא לבנות את המקדש, ברגע שבנינו אז פשוט ביצענו את זה. אבל נגיד אם הוא ייחרב, אנחנו כמובן צריכים לחזור ולבנות אותו. הציווי הוא ציווי שלא הפסיק, אלא מה? פשוט הוא בוצע. ברגע שהוא בוצע, אז זה כבר לא רלוונטי. אז עכשיו כבר לא צריך לעשות את זה לא כי לא חייבים אלא כי עשינו. זה לא אותו דבר כמו מצוות שבלי קשר לשאלה אם עשינו או לא, כבר לא חייבים בהם, הם נאמרו רק לשעתן. אלה מצוות שהרמב"ם לא מונה. אבל מצוות כאלה שהן נצחיות, רק מוצו או בוצעו, אלה מצוות שהרמב"ם כן מונה, למרות שגם הן מעשית לא רלוונטיות להיום. ומה קורה בבניית המקדש? אם הרמב"ם מונה את זה כמצווה, פירוש הדבר שהוא תופס את זה כמצווה תמידית, כן, כמצווה נצחית. כן, המצווה העשרים, רגע, המצווה העשרים היא שציוונו לבנות בית עבודה, בו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעלייה לרגל והקיבוץ בכל שנה כמו שנתבאר. והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. זה הפסוק "ועשו לי מקדש", מכאן לומד הרמב"ם שיש מצווה לבנות בית עבודה, לבנות מקדש. יש נדמה לי מאמר ארוך של הרב רא"ם הכהן, אבל זה לא רעיון שלו, זה דבר שידוע, שמחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן בשאלה מה זה מקדש. הרמב"ם תופס את המקדש כבית עבודה. כשאנחנו בונים את בית המקדש זה פשוט כדי שיהיה מקום להקריב בו קורבנות. לפי הרמב"ן המקדש זה מקום להשראת שכינה. הקורבנות זה פשוט העבודה שאנחנו עושים כדי שהשכינה תשרה במקדש. כן, אז מבחינת הרמב"ם המקדש הוא בעצם איזשהו סוג של מכשיר מצווה, לא מצווה. פשוט כדי שנוכל להקריב את הקורבנות. לפי הרמב"ן הפוך, קורבנות הם מכשיר מצווה, המקדש הוא המטרה בשביל שתהיה שם שכינה. יש לזה המון נפקא מינות הלכתיות במחלוקת הזאת בהמון כיוונים. אבל בסדר לא משנה. ברמב"ם עצמו כתוב פה שזה בית עבודה ומשיטתו היא שאנחנו מקריבים את זה כדי שיהיה לנו, מקימים את זה כדי שיהיה לנו איפה להקריב קורבנות. עכשיו רש"י על הגמרא בסוכה בדף מ"א, רש"י כותב שם, רש"י ידוע. הרבה ויכוחים תיאולוגיים נסובו סביב הרש"י הזה. כן, אבל מקדש העתיד שאנו מצפים, כן שאנחנו מחכים לו, בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמיים, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך. ומכאן בעצם נגיד נדמה לי שזה אפילו בוויואל משה הוא מביא את זה. אבל הרבה מתנגדים לציונות ולציונות הדתית בעצם מוציאים מהרש"י הזה איזושהי תפיסה שאומרת שבניית המקדש זאת לא משימה שמוטלת עלינו. המקדש אמור לבוא בנוי ומשוכלל מן השמיים ולא אנחנו אמורים לבנות אותו או להביא אותו. וזה בניין אב אולי להתייחסות לגאולה בכלל. יש איזושהי הסתייגות מפעולות שמטרתן להביא בעצמנו את הגאולה. כן, הרבה פעמים אמירות חרדיות זה אמירות שאומרות הגאולה תבוא אבל זה לא המשימה שלנו, זה הקדוש ברוך הוא, אנחנו לא אמורים להיות אלה שמביאים את הגאולה. והרש"י הזה הוא משמש כאיזשהו סוג של בניין אב. הוא מדבר על המקדש, לא דווקא על הגאולה. אבל רואים בזה כסימפטום או כדוגמה לגישה כללית להבאת גאולה. אנחנו לא אמורים להביא את הגאולה. יש כאלה שאפילו קושרים את זה לחישובי קיצין. כחלק מאותו עניין שלא לעסוק בחישובי קיצין, אנחנו גם לא אמורים לעסוק בהבאת המשיח או בהבאת הגאולה. זה צריך להשאיר לקדוש ברוך הוא, הוא יחליט מתי לעשות את זה. אבל מה המקום, אמירה זאת מאוד קשה כי בסך הכל יש לנו מצוות עשה להקים מקדש. אם יש מצוות עשה להקים מקדש, אז איך יכול להיות שאומרים לנו לא לא אל תעשו. אל תעשו שום דבר, חכו שהוא ירד בנוי מן השמיים. המצווה, כל מה שהיא אומרת, זה שיש עלינו חובה להקים את המקדש. איך זה מתיישב עם החובה. אז אומר הערוך לנר שם בסוכה בדף מ"א. רק הרש"י הוא החרדי והערוך לנר הוא הציוני דתי, ולכן היה נראה לעניות דעתי, דוודאי בית המקדש לעתיד לבוא ייבנה בניין ממש בידי אדם. ומה שנאמר "מקדש אדני כוננו ידיך" שנדרש בתנחומא שיירד למטה, הוא בית מקדש רוחני, שיבוא לתוך בית המקדש הנבנה גשמי, כנשמה בתוך הגוף. וכמו שירד במשכן ובבית המקדש האש של מעלה תוך האש של הדיוט שנבער בעצים, וכן נראה במכילתא דדרש מפסוק "מכון לשבתך פעלת ה'" שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, ועל זה כאמור "מקדש אדני כוננו ידיך" שלעתיד לבוא כשימלוך ה' לעולם ועד לעיני כל באי עולם, ישכון למטה בתוך מקדש שכבר בנוי הוא ומכוון כנגד בית המקדש של מעלה, והיינו שיירד למטה לתוך המקדש שייבנה. אז הוא בעצם מיישב את זה ככה, הוא אומר שאנחנו אמורים לבנות את המקדש של מטה, והראיה שיש מצווה לבנות את המקדש. ומה שכתוב בתנחומא וגם רש"י פה מביא את זה שבית המקדש ירד מלמעלה, הכוונה זאת השכינה שתרד מלמעלה כדי לשרות במקדש אותו בנינו למטה. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא יחד עם איזה בית מקדש רוחני, לא יודע בדיוק מה זה אומר, אמורים להיכנס לתוך בית המקדש הגשמי ולשכון בתוכו. וזה המשמעות של בית המקדש שיירד למטה, וזה לא סותר את זה שיש עלינו מצווה לבנות את המקדש. אנחנו באמת את בניין המקדש הפיזי, אנחנו אמורים לבנות. ובאמת שיטת רש"י היא שיטה קשה. זאת אומרת, אלא אם כן נגיד שאפשר לפרש בדוחק שרש"י מתכוון למה שהערוך לנר אומר. זה מה שרש"י גם מתכוון כשהוא אומר שהמקדש ירד בנוי מן השמיים. הערוך לנר מדבר על התנחומא ולא על רש"י. ברש"י נראה שהוא מדבר על בית המקדש עצמו, ירד בנוי ומשוכלל מן השמיים. קשה לפרש אותו כמו שהערוך לנר מציע. לכן בפשטות רש"י באמת מתכוון שבית המקדש ירד מהשמיים, ואז השאלה שעולה אז מה עם המצווה לבנות מקדש? אולי רש"י לא מקבל שיש מצווה כזאת? יכול להיות שהוא אומר זה מצוות שנצטוו בכניסה לארץ ישראל, אבל זה חד פעמי. ואין מצווה לבנות מקדש, ולכן המקדש בעצם לא ייבנה על ידינו אלא ירד מן השמיים. אבל אם תופסים כמו הרמב"ם או כמו הפוסקים שאומרים שיש מצווה לבנות מקדש, אז אי אפשר לפרש את זה כפשוטו שהמקדש ירד מן השמיים, ואז אולי צריך להגיד כמו הערוך לנר.
[Speaker F] מה לפי רש"י בית מקדש שני?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?
[Speaker F] למה בנו אותו? למה בכלל טרחו? אם זה לא היה, אם זה.
[הרב מיכאל אברהם] רש"י לא אומר שאין עניין לבנות מקדש, הוא אומר שאין מצווה לבנות מקדש. או יש, אנחנו צריכים לבנות מקדש כדי שיהיה מקום להקריב קורבנות. בתור מכשיר מצווה לפחות אנחנו צריכים לבנות מקדש.
[Speaker G] יש הבדל בין להגיד שרש"י אומר אין עניין לבנות מקדש לבין איסור להתעסק בזה.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא אמר איסור. זה מה שאני אומר. זה ירד מהשמיים, המשימה לא מוטלת עלינו. אם אנחנו מבינים שהמקדש הוא אך מכשיר מצווה, רק כדי שיהיה מקום להקריב קורבנות, אז אם הוא ירד מהשמיים אז אין בעיה. נכון? אז הכל בסדר, לא צריך לבנות אותו. אם אין, אם הוא לא יורד מהשמיים, אנחנו בונים כדי שנוכל להקריב קורבנות. אבל אם הוא ירד מהשמיים זה הכל בסדר. אם המצווה היא להביא את המקדש, לא שהמקדש הוא מכשיר מצווה. אם המצווה היא לבנות את המקדש, אז זה לא קשור לירד מהשמיים, אנחנו חייבים לבנות אותו, זאת המצווה. אז יכול להיות שרש"י אומר זה רק מכשיר מצווה. אגב זאת אחת ההסברים נדמה לי הסביר ביותר למה הרמב"ם לא מונה את מצוות יישוב ארץ ישראל כמצוות עשה. יכול להיות שהרמב"ם בעצם אומר שיישוב ארץ ישראל הוא מכשיר מצווה ולא מצווה. כדי שנקיים את המצוות התלויות בארץ, אבל זו לא מצווה מצד עצמה ומכשירי מצווה לא נמנים, זה העיקר העשירי ברמב"ם, השורש העשירי ברמב"ם, שמכשירי מצווה לא מונים. אז אולי אותו דבר גם אפשר להגיד בשיטת רש"י על בניית המקדש, שלשיטתו זה בעצם מכשיר מצווה ולא מצווה ממש. אבל לענייננו בעצם יש פה ויכוח בשאלה האם המשימה לבנות את המקדש ואם תרצו גם הלאה להביא את המשיח, להביא את הגאולה, זאת משימה שמוטלת עלינו או שזה משהו שאנחנו אמורים לחכות לו פסיביים ובעצם הקדוש ברוך הוא אמור לעשות את זה. אז פה אנחנו כבר מתחילים לראות, להתקרב עוד יותר לוויכוח סביב ציונות דתית או התנגדות לציונות הדתית, חרדיות. בהמשך אני אנסה להסביר את הקשר של הדברים האלה למושג למושג משיחיות. טוב, אנחנו נעצור כאן, אם יש הערות או שאלות, אז נמשיך בפעם הבאה. אם יש הערות או שאלות.
[Speaker B] רציתי להעיר שהרמב"ם באיגרת תימן, הוא בעצמו עוסק בחישוב קיצין.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ידוע, כן.
[Speaker B] מה, זה מעניין. כן. ועוד, בהתחלה כשאני חוזר למה שהערתי בתחילת השיעור, דיברת על, שאלתי למה הרמב"ם מכניס את העניין של בית דוד לעיקר של משיח, ודיברת על זה שהוא מביא פסוקים של צוואת יעקב אבינו. הרמב"ם בעצמו הוא לא מזכיר את הפסוקים האלה בעיקר. הוא מדבר על פרשת ניצבים, פרשת בלעם. הוא לא מדבר על צוואת יעקב אבינו.
[הרב מיכאל אברהם] ניצבים ובלעם זה רק שיבוא המשיח. כן, כן, "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב".
[Speaker B] הסתכלתי ברמב"ם בעצמו גם כן במשנה תורה, הוא לא מביא את הפסוק הזה כשהוא מדבר על זה שמשיח יהיה מבית דוד, הוא לא מזכיר את הפסוק של יעקב אבינו, ואין לו בעיה עקרונית, הוא אומר שאין בעיה שמלך יהיה כמובן משאר השבטים, רק שעיקר המלכות היא מבית דוד. ולכן לכאורה מה הבעיה עם משיח שיהיה…
[הרב מיכאל אברהם] אני מניח, אני מניח שהוא מוציא את זה מהפסוק, אחרת מאיפה הוא שאב את זה?
[Speaker B] הוא אומר שמאז שדוד נמשח, אז הוא קנה את המלוכה לו ולזרעו אחריו, הוא מביא מתהילים פסוקים.
[הרב מיכאל אברהם] הוא מביא מתהילים. וגם מהפסוק אני מניח.
[Speaker B] לא, הוא מביא פסוקים מתהילים, לא מיעקב אבינו.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, יכול להיות.
[Speaker B] אני יכול לשלוח את זה אחר כך. אבל בכל מקרה הוא אין לו בעיה עם זה שמלך יהיה משאר השבטים. זאת אומרת הוא אומר אין שום בעיה, רק שעיקר המלכות היא מבית דוד. לכן מה הבעיה אם משיח יהיה משבט אחר, לא מבית דוד? או משבט יהודה ולא מבית דוד?
[הרב מיכאל אברהם] בפסוקי תהילים, אני לא יודע בדיוק מה…
[Speaker B] לא, כי גם אין לו בעיה, הוא בעצמו אין לו שום בעיה עם זה שמלך יהיה משבט אחר.
[הרב מיכאל אברהם] למעט זה שזה סותר את הפסוקים.
[Speaker B] לא, זה לא סותר, זה לא סותר, כי הוא מסביר שעיקר המלכות היא לבית דוד, אבל אין בעיה שיהיה מלך גם משבטים אחרים, רק לבית דוד זה לא… זאת אומרת הוא מסביר שאם קם מלך משבט אחר, אז נקנית לו המלוכה, אבל זה לא יהיה לעולם. זהו, זה ההבדל.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אני אומר מאיפה זה? מתהילים, הוא
[Speaker B] הביא פסוקים מתהילים. אבל אין בעיה…
[הרב מיכאל אברהם] שצריך להאמין שעיקר המלכות זה לבית דוד, מהפסוקים בתהילים, לא משנה כרגע.
[Speaker B] לא, אבל אין לו בעיה, אבל אין לו שום בעיה שיקום מלך למאה שנה, שושלת שאינה מבית דוד.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שגם פה הוא מדבר רק על שושלת ארוכה ולא על איזה מלך מקומי. גם יכול להיות.
[Speaker B] לא, לכן מה הבעיה שמשיח יהיה משבט אחר? למה זה צריך להיות עיקר אמונה?
[הרב מיכאל אברהם] משיח זה לא מלך מקומי, המשיח זה מי שעיקר המלכות שייכת אליו.
[Speaker B] "ולו יקהת עמים", מי המשיח?
[הרב מיכאל אברהם] אפילו אם לא המשיח בעצמו צריך להיות מעיקר המלכות, עזוב את בניו. אפילו המשיח בעצמו לא יכול להיות שהוא איזה מלך מזדמן. אחאב לא יהיה משיח.
[Speaker B] למה? מה הבעיה?
[הרב מיכאל אברהם] כי הוא לא… כי משיח זה המלכות המהותית שיש לנו, והמלכות המהותית זה בית דוד.
[Speaker B] זאת אומרת זה חלק מהפאזל הכללי?
[הרב מיכאל אברהם] המהותית המלך הוא מבית דוד, גם אם אתה שם מלך אחר בסדר, הוא לא מהותי אבל זה תקף. אוקיי, אבל מלך באמת זה מלך מבית דוד. והמשיח זה מלך שהקדוש ברוך הוא שולח אותו, לא שהעם ממנה אותו. אם הקדוש ברוך הוא שולח אותו אז הוא אמור להיות מבית דוד. לא יודע, אני לא יודע בדיוק מה הרמב"ם, הוא עמום. כן, מה שרוצים…
[Speaker B] לא, כי הרי הקדוש ברוך הוא גם שלח נביאים למשוח מלכים שהם לא מבית דוד, וזה היה בסדר גמור.
[הרב מיכאל אברהם] זה היה תקף. כן. טוב.
[Speaker E] ובכלל כשאנחנו לא יודעים מתי המשיח מגיע, אז האפשרויות כאן הן אינסוף. כלומר כל העתיד פרוס לעינינו. אז מה זה אומר ציפייה? למה שאני אצפה בכלל שזה יקרה מחר או אפילו לא בעוד אלף שנה?
[הרב מיכאל אברהם] ציפייה היא לא הערכה. אתה לא צריך… ציפייה זה לרצות שהוא יגיע.
[Speaker E] כן, אני מבין, אבל בכל אופן יש ניסוחים כמו לחכות. מה זה לחכות? למה שאני אחשוב שהוא יבוא באלף הזה או באלף הבא?
[הרב מיכאל אברהם] לחכות זה אומר לרצות שהוא יבוא.
[Speaker E] אבל זה כאילו לרצות משהו שהוא לא אפשרי כמעט, כי זה שואף לאפס הסיכויים שהוא יגיע בחיינו.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא על הסיכויים, זה לא קשור לסיכויים בכלל. אתה עוד פעם מחזיר אותי להערכה. לא מדובר על השאלה מתי אני מעריך שהוא יגיע, זה לא רלוונטי. לא, האמונה היא אמונה שיבוא משיח באופן כללי. חוץ מזה אני צריך לרצות שיבוא המשיח. כל זה לא מדבר על שום תאריך ובשום מצב. זה הכל. לרצות שמשהו יקרה זה לא כרוך בשום הערכה, האם הוא באמת יקרה ומתי הוא יקרה. אני נורא רוצה שזה יקרה. זהו.
[Speaker E] אז כלומר המצווה היא על הרצון עצמו, לא כתוצאה של הצורך להאמין בזה שהוא יגיע.
[הרב מיכאל אברהם] ברור. לא, תאמין בזה שהוא יגיע מתישהו, אבל אתה לא יודע מתי. לליבוביץ' עוד נגיע אליו, אני עוד לא גמרתי עם העניין של המשיחיות. אוקיי, אז לילה טוב, בשורות טובות, שבת שלום.
[Speaker B] שבת שלום.