דילמות בענייני חיי אדם – שיעור 9

אני רוצה לפתוח בשתי מסקנות שעלו מהדיון עד כאן, שלא מספיק חידדתי אותן. אמרתי, רמזתי עליהן בתחילת הסדרה, אבל אני רוצה עכשיו לחדד את זה כי עכשיו אנחנו ממש מגיעים להשתמש בהן. דיברנו על הפרדת תאומי סיאם, ועל הירושלמי הזה לגבי תנו לנו אחד מכם אחרת נהרוג את כולכם, וצריך לשים לב לשתי נקודות. נקודה אחת זה שיש שם איזשהו שיקול של חיי שעה. בירושלמי נגיד שאנחנו נותנים את הבן אדם לאלה שצרים עלינו, בכל מקרה, זאת אומרת כשאנחנו נותנים את הבן אדם לאלה שצרים עלינו, הלא אני לא מדבר על חיי שעה, אני מדבר על השיקול התוצאתי. זאת אומרת יש פה שתי נקודות. נקודה אחת זה שהחשבון שאותו אנחנו עושים הוא חשבון תוצאתי. על זה דיברתי קצת בהתחלה. הנקודה השנייה זה הערך של חיי שעה. לגבי החשבון התוצאתי, כשאנחנו מוסרים בן אדם לאלה שצרים עלינו מהעיר, בעצם אפשר לומר שאנחנו לא עושים פעולת רציחה. אנחנו נותנים אותו להם, הם הורגים אותו, אנחנו גרמא. איך בדיוק להגדיר את זה במונחי הגרמא, מצמצם או כל מיני דברים מהסוג הזה. בפשטות זה לא מצמצם, זה גרמא לכל היותר, כי יש פה בן דעת בסופו של דבר שהורג אותו, זאת אומרת יש בן אדם בסוף. זה לא שאני זורק אותו לאש, האש שורפת, אז כשאני זרקתי מישהו לאש זה ברור שזה רצח בידיים. אבל אם אני מוסר אותו לאנשים והאנשים מחליטים להרוג אותו, אז אני גרמא. עכשיו אני יודע שהם עומדים להרוג אותו. נותן אותו לפני ארי. מה? לפני ארי. כופתו לפני ארי זה סוגיית מצמצם. לפני ארי, לפני החמה, נכון. אבל זה לא דומה. אלו בני אדם, בני אדם מקבלים החלטה. עכשיו אני יודע שהם הולכים לעשות את זה, אבל אם תשאל מי האשם, זה הבן אדם שמחליט לעשות את זה, האשמה עליו. כמו דברי הרב ודברי התלמיד. זאת אומרת מי שבסופו של דבר עושה את הפעולה האסורה הוא זה שאחראי עליה. נכון שאני יודע שזה יקרה, אז ברור שאני גרמא, אבל מבחינת הלכות רוצח אי אפשר לראות בי רוצח. ובכל זאת כל החשבון שאותו עושים שם כל הזמן זה כאילו שמדובר על רציחה. כי זה מויסר. כן. זאת אומרת בעצם מה אני רוצה להדגיש בזה? שהשיקולים בדילמות של פיקוח נפש, ועל זה עמדתי בתחילת הסדרה, השיקולים בדילמות של פיקוח נפש הם לא שיקולים פורמליים. זה לא שיקולים של אני אעשה פעולת רציחה בגרמא, בשינוי, אני אפתור את הבעיה הפורמלית. מבחינתנו מה שחשוב זה כמה חיים יאבדו מול כמה חיים יינצלו. זאת אומרת השיקול הוא שיקול תוצאתי. ויש פה ושם חריגים, אנחנו נראה היום אחד כזה, שאיכשהו מנסים להכניס את זה לתוך שיקול פורמלי, לדעתי זה לא נכון, זה לא עומד במבחן גם של המקורות וגם של השכל הישר. בדיוק אתמול ראיתי ולמדתי סוגיה אחרת, ראיתי איזה מנחת חינוך שרוצה לחדש מה קורה אם אני מבעיר אש והאש הולכת עם רוח מצויה ויש עבד כפות. סוגיה בבבא קמא. אדם, לא משנה, אדם כפות והאש הורגת אותו. אז השאלה אם אני נקרא רוצח בידיים. זה מחלוקת ראשונים. יש אישו משום חיציו ואנחנו פוסקים הלכה כרבי יוחנן שאישו משום חיציו, זאת אומרת לשלוח אש ברוח מצויה זה כמו לירות חץ. אבל שיטת הרמב"ם ושיטה אחת בתוספות, זו מחלוקת בין שתי דעות בתוספות בסנהדרין שאומרים שזה לא נקרא רוצח כשאתה מבעיר את האש פה והיא הולכת ברוח מצויה לאדם כפות. אתה לא תהיה חייב מיתה כרוצח למרות שלעניין הנזק רואים את זה כחץ. אז איך הם מסבירים את הגמרא? זו גמרא מפורשת, הגמרא אומרת שאתה חייב מיתה ולכן קים ליה בדרבה מיניה. אז על זה אומר המנחת חינוך. יש קים ליה בדרבה מיניה בגלל דין רודף, לא בגלל שאתה חייב מיתה. הרי גם רודף ששיבר כלים, אז אתה נפטר על הכלים. עכשיו, מי שהדליק את האש והאש הולכת ברוח מצויה לשרוף בנאדם שהוא כפות, אז הוא לא חייב מיתה לפי הרמב"ם ותוספות, זאת אומרת הוא לא רוצח. אבל ברור שהוא רודף, אז הוא הולך להרוג מישהו. לכן אם למשל אני יכול להרוג אותו כדי שלא ידליק את האש הזאת, אז אני צריך להרוג אותו למרות שהוא לא חייב מיתה מדין רוצח, הוא גם לא יתחייב מיתה אחרי שהוא ימות. אבל דין רודף יש כאן. איך הוא מסתדר כרונולוגית? מה זאת אומרת? איך זה מסתדר כרונולוגית? הרי מתי הוא רודף? כשהוא מדליק. כשהוא מדליק. עכשיו אחרי שהוא מדליק הרי אתה כבר לא יכול להרוג אותו. הנזק שהוא עושה קורה אחרי שהוא הדליק. לא, זה אש משום חציו. ברגע שאש משום חציו אז כל רגע שהאש ממשיכה לבעור זה מכוח ההבערה הראשונה ולכן זה כביכול סימולטני. יש את הנימוקי יוסף בפרק שני של בבא קמא, הוא שואל איך מותר להדליק נרות שבת? הרי אתה מדליק נרות שבת, אם אש משום חציו אז אתה מדליק נרות שבת ביום שישי אבל האש כל הזמן כשהיא הולכת ובוערת זה מכוחך, אז יוצא שאתה עובר על איסור מבעיר בשבת. ולכן מותר… לא, הוא מקשה את זה בגלל שהתפיסה היא לא שאתה כל רגע נחשב מבעיר, ואז הוא דן שמה למה בכל זאת זה מותר. התפיסה היא שאתה כל רגע מבעיר, זה נקרא אש משום חציו. כן, אבל אתה לא יכול להרוג אותו… לא, כי זה לא יעזור להרוג את… כי זה לא יעזור להציל את הנרדף. אסור לך להרוג רודף אם זה לא יציל את הנרדף, גם אם הוא כן רודף. אתה יכול להרוג רודף רק במקום שאתה צריך את זה כדי להציל את הנרדף. אז איך הוא בדין רודף? כשהוא הולך להדליק. כשהוא הולך להדליק. כשהוא הולך להדליק אני הורג אותו כדי שלא ידליק. בסדר? או שאני הורג אותו כדי לכבות את האש עם הגופה שלו, לא יודע מה… אני מביא את המנחת חינוך הזה כי הוא אומר שזה חידוש מאוד גדול, ככה הוא טוען, שיש פה דין רודף למרות שהמבעיר של האש לא חייב מיתה. מאחורי הדברים יושב רש"י שראינו, שאומר שדין רודף זה להצילו בנפשו, להצילו בנפשו לא את הנרדף, להצילו בנפשו את הרודף, להציל אותו מאיסור רצח. ואז אם הוא לא חייב מיתה פה, אין פה ממש איסור רצח, אז מה ההיתר להרוג את הרודף הזה? לי זה נראה ברור לגמרי, אין פה שום חידוש. ברור לגמרי שהוא רודף. מי שעומד להרוג את השני הוא רודף, זה לא קשור בכלל לפורמליסטיקה האם אתה תעבור איסור רצח או לא תעבור איסור רצח. זה שאלה אחרת לגמרי, וזה עוד פעם ביטוי לנקודה הזאת שכשאנחנו נמצאים בדילמות של דיני נפשות השיקולים שלנו הם לא שיקולים פורמליים, נעשה ביד שמאל או נעשה בשינוי או נעשה בגרמא. השאלה היא אם חיים יינצלו או חיים יאבדו, זאת אומרת השאלה היא שאלה תוצאתית. ולכן גם במסירת האדם שם בירושלמי בתרומות ובדוגמאות שהבאתי שם, אז כשאנחנו מוסרים את האדם לגויים אנחנו לא נחשבים רוצחים, אבל החשבון שאותו עושים האם מותר או אסור לעשות את זה נחשב כאילו שאנחנו עושים פה פעולת רצח. זה בכלל לא משנה שמי שיעשה דבר כזה לא יתחייב מיתה כרוצח, אלא בדיוק כמו שאמר המנחת חינוך, פשוט אתה מוסר בנאדם למיתה, עובדתית הוא ימות בסוף. זאת אומרת השיקול התוצאתי שם שהבנאדם ימות, ואז צריך לדון האם מותר או אסור ובאיזה נסיבות. ואין פה שאלה של האם אתה חייב מיתה, עברת על איסור לא תרצח לא עברת על איסור לא תרצח. זה לא עובד במישור ההלכתי הרגיל שאנחנו רגילים בהקשרים הלכתיים אחרים. זה נקודה אחת. סליחה, ואיך זה מסתדר העניין הזה? אז אמרתי, זה קים ליה בדרבה מיניה על רודף לא על חיוב מיתה. בגלל שהוא רודף, הרי כמו שרודף ששיבר כלים לא צריך לשלם על הכלים שהוא שיבר. למה? הרי הוא לא חייב מיתה הרודף. הורגים אותו כדי להציל את הנרדף אבל מי שהורג אותו זה לא בית דין. הוא לא חייב מיתה כל עוד הוא לא רצח בפועל. אז איך יש קים ליה בדרבה מיניה? כיוון שהוא חייב מיתה ברגע הזה, הכוונה על ידי כל בנאדם, זה עצמו פוטר אותו מדין קים ליה בדרבה מיניה. אז מנחת חינוך רוצה לטעון שגם במי שמבעיר אש, למרות שהוא לא חייב מיתה אבל כרודף הוא ודאי רודף הרי הוא עומד להרוג את הבנאדם הכפות, אז זה עצמו פוטר אותו מדין קים ליה בדרבה מיניה. ובאמת אין חיוב מיתה על מצב כזה. הרודף הפטור הוא פטור מהכלים גם אם הוא לא נהרג? ברור, מעצם זה שהוא חייב מיתה. אגב, זה גם בחיוב מיתה רגיל, תראו בחזקיה בבבא קמא ל"ה שם, חייבי מיתות שוגגים. זאת אומרת מי שעשה איסור מיתה בשוגג, אז לא הורגים אותו, זה שוגג, אבל אם עברת על איסור שהחיוב עליו עקרונית הוא מיתה, אתה פטור מדין קים ליה בדרבה מיניה. זאת אומרת הקימ ליה בדרבה מיניה נקבע לפי סוג העבירה שעשית, לא לפי סוג העונש שאתה מקבל. העונש הוא אינדיקציה לאיזו עבירה. אז זאת הערה אחת. הערה שנייה זה שאלת החיי שעה. זאת אומרת כשאנחנו מוסרים את האדם לגויים שהיו שם בעצם, נגיד אם לא היינו מוסרים אותו, אם לא היינו מוסרים אותו אז כולנו היינו מתים, נכון? ככה הם אומרים שיהרגו את כולם אם אנחנו לא מוסרים אף אחד. אבל היינו חיים עדיין איזה שהם חיי שעה. היה לוקח להם קצת זמן להרוג אותנו, כמו שיש איש חסיד היה, ההוא שכן שנשבע לאכול ולהיות שמן שכשהקוזאקים ישרפו אותו, אז האש תהיה אש גדולה, זאת אומרת שכולם יראו את זה עד סוף העולם. אז גם פה כשהגויים יהרגו את כל היהודים שיושבים בעיר הזאת, זה יקח איזה שהוא זמן, המצור והמלחמה ובסוף יגיעו. זאת אומרת יש פה איזה שהוא סוג של חיי שעה של כולם. את החשבון של החיי שעה האלה אף אחד לא מכניס במשוואה. זה לא שיקול בכלל. והמסקנה שאני רוצה להסיק מכאן זה שכאשר אנחנו מדברים בדילמות של דיני נפשות, של חיי אדם, לחיי אדם יש ערך אינסופי, כמו שאמרתי כבר כמה פעמים בעבר. וכיוון שכך, שיקולים של חיי שעה לא נכנסים בחשבון. זאת אומרת, אם אתה משלם במטבע של חיי שעה כדי להציל חיים, אז זה כלום. חיי שעה זה כמו כל איסור אחר. ברור שאסור להרוג גם מישהו עם חיי שעה, ואפילו מפקחים עליו את הגל בשבת. זאת אומרת גמרא, שמחללים שבת כדי להציל חיי שעה. זאת אומרת יש פה משמעות של חיים. ועדיין באופן יחסי חיי שעה מול חיי עולם זה לא בחשבון. זאת אומרת זה לא, חיי עולם מוחק את כל הדברים האחרים. זה ערך כל כך דומיננטי שאחרים לא נכנסים בכלל בחשבון. ככה אני אומר בדרך כלל. יש פה ושם פוסקים שכן מכניסים את זה אבל זה דעות מאוד חריגות. עכשיו נראה שתי דוגמאות לסוג השיקול הזה. דוגמה אחת זה ניתוח לחולה מסוכן. הדילמה יש חולה, יש חולה שעומד לאחת הרופאים עומד למות, ועושים לו ניתוח שיכול להיות שיציל את חייו ויכול להיות שלא, אם הניתוח יצליח או לא יצליח. אם הוא לא יציל את חייו, אז החולה ימות, ימות על מיטת הניתוחים. זאת אומרת איבדנו חיי שעה שלו. כי ככה הוא עוד היה חי עם המחלה זמן מסוים. הגם שרבי משה פיינשטיין באמת בסוגיה הזאת עצמה דן בשאלה מה זה נקרא חיי שעה. אם יש איזה משך זמן מסוים שהוא נקרא חיי שעה, מה זה חודש? יום? מה זה חיי שעה בדיוק? טוב, אין לזה מקור ברור. ומה ששעה, כן. נראה לי שהנקודה היא, זה לא הגדרה חדה אבל נדמה לי שהנקודה היא שברגע שנמצא בתוכך הגורם שכבר הורג אותך, זה נקרא חיי שעה. אני לא חושב שזה תלוי בזמן. זאת אומרת יכול להיות שאתה תחיה שנה או תחיה חודשיים או משהו כזה, אבל אתה כבר, זאת אומרת הדבר שבסופו של דבר יגמור את העניין כבר נמצא פה. זהו, אז אני אומר, זה לא נמצא בתוכנו, אין גורם שנמצא בתוכנו. כן, אנחנו תמיד הרי אומרים שכולנו חיים חיי שעה. וזה בדיוק ההבדל. אתם מכירים את התוספות של פורים של ה… עם מי שיורה חץ אל הכלי ומי שזורק כלי מראש הגג? יש הגמרא אומרת שמי שזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושבר אותו רגע לפני שהוא הגיע לקרקע, אז שניהם פטורים. השני – מנא תבירא תבר, והראשון – לא שבר. זאת אומרת אז שניהם פטורים. מי שרוצה להזיק לשני זה הפטנט. בכל אופן, אז תוספות אומר שמה שהכלי, זאת אומרת הגמרא אומרת הכלי נחשב שבור מהרגע שהוא יצא מהגג. ברגע ששברתי. עכשיו תוספות אומר אבל מה קורה אם אני יורה חץ אל הכלי? אם אני יורה חץ אל הכלי והכלי עומד פה ואני יורה חץ, אז שמה הוא אומר הכלי לא שבור מהרגע שיריתי את החץ עד שהוא נשבר בפועל. מה ההבדל? אז מסבירים שם, יש כל מיני הסברים, זה לא לגמרי ברור, אבל כך תוספות אומר. מסבירים שם שכשאתה זורק את הכלי מראש הגג, הכלי כבר נמצא בתוך המצב שבסופו של דבר יחסל אותו. עכשיו זה רק מחוסר זמן. אבל אם אתה יורה חץ, הכלי בעצמו הוא עדיין כלי שלם. בסופו של דבר יש משהו שמתקדם אליו ובסוף יהרוג אותו. המשהו הזה עוד לא נמצא בכלי. אין שום שינוי בכלי. לכן במצב כזה לא רואים את הכלי בתור כלי שהוא כבר שבור. זה הבדיחה המפורסמת על פורים, אני מניח שחלק לפחות מכירים. הבחור שקופץ מקומה שישית ומקומה שלישית הוא אומר שבינתיים הכל בסדר. בדיוק. הגרסה הישיבתית לבדיחה הזאת זה שכתוב שהמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש. אז רש"י מביא שמה את המדרש שהבת שלו שמה שטפה את הבית או לא יודע, היה איזה עביט שופכין והיא שפכה את זה למטה ובדיוק המן עבר שם למטה. היא ראתה שזה שהיא הולכת לפגוע באבא שלה, קפצה מהגג והתאבדה. אז שואלים בישיבות, מקשין העולם, למה אבל וחפוי ראש? צריך להיות חפוי ראש ואבל. קודם זה פגע בו ואז היא ראתה מה קרה, היא קפצה ואז הוא היה אבל אחרי שהוא היה חפוי ראש. למה קודם אבל ואחרי זה חפוי ראש? אז אומרים שמה שאם היא זרקה את המים מלמעלה, כן, אם היא זרקה את המים מלמעלה היא ראתה שזה עומד לפגוע ב… עכשיו היא הולכת, היא רואה שזה הולך לקרות היא קופצת. לגביה היא מתה כבר ברגע שהיא קפצה, זה כמו כלי שזורקים אותו למטה, אז לכן הוא היה קודם אבל ואחרי זה חפוי ראש. אז גם בהקשר הזה אני אומר שחיי שעה זה מצב בדיוק שלא יורים חץ. החיים הרגילים שלנו זה כשיש חץ שמתקדם אלינו. אחרי 120 החץ מגיע. זאת אומרת, אנחנו כולנו לא נחיה לנצח כנראה. אבל החיי שעה זה לא מצב כזה. חיי שעה זה מצב שבו כבר יש את המכניזם שיחסל אותך בתוכך, המחלה שכבר בסופו של דבר תסיים את החיים שלך כבר נמצאת שם. זה לא יורה חץ על הכלי אלא זה זורק את הכלי מראש הגג. אז הכלי כבר נחשב שבור מהרגע שהוא כבר במצב הזה. היום אפשר לראות גן או משהו במישהו שאנחנו בטוחים שבשנת ה-20 שלו הוא ימות. לא יודע, שאלה טובה. יכול להיות, צריך לבדוק עכשיו באמת איך להתייחס לזה, אני לא יודע להגיד. השאלה אם אפשר לראות את זה כמחלה או שיש תוחלת חיים שונה לבני אדם, אז גנום כזה נותן חיים יותר ארוכים, גנום אחר נותן חיים פחות ארוכים, אבל זה לא מחלה, זאת לא פתולוגיה. פתולוגיה מסוימת זה אומר איזה שהוא סוג של מחלה שבסופו של דבר יחסל אותך, אבל אני לא יודע, זה בהחלט שווה מחשבה. בכל אופן נדמה לי שאין הגדרה טובה יותר לחיי שעה כמו שהפיינשטיין דן שם והוא קובע בסוף איזה חודשים כאלה או אחרים, אני לא יודע בדיוק, זה סתם לדעתי איזה קביעה שרירותית. לא מדברים אצל טריפה שיש מחלוקת. 12 חודש. כן, אם זה 12 חודש או שיש עניין גם שם של זמן שכמה זמן ייקח עד שהוא ימות. כן, אבל בסופו של דבר אנחנו מסיקים שזה 12 חודש בטריפה. השאלה אם טריפה פשוט נקרא חיי שעה. זאת אומרת אנחנו יודעים שתוך 12 חודש הוא ימות. כן, אני מניח שכן. למה אנחנו לא אומרים בסיטואציות של חיי עולם מבטלים את חיי השעה? מה? לא, אנחנו כן אומרים את זה, לשם אני חותר. אז עכשיו יש לנו איזושהי דילמה, כן, אז אני חוזר למקרה שלנו. יש בן אדם שחולה והוא צריך ניתוח כדי לתת לו סיכוי להינצל. כמובן הניתוח יכול להיכשל ואז הבן אדם ימות. אם הבן אדם ימות, אז הוא מאבד את חיי השעה שהוא עוד יכול היה קצת לחיות הלאה. נכון? כי הוא ימות על מיטת הניתוחים. אבל אם הניתוח יצליח אז הוא מרוויח חיי עולם. השאלה אם מותר לבן אדם להיכנס לסיטואציה כזאת. האם מותר לך לאבד במו ידיך חיי שעה כדי סיכוי להרוויח חיי ספק לאבד חיי שעה כדי ספק להרוויח חיי עולם? זה קצת כמו ספק עשה דוחה ספק לא תעשה. יש דיון בפוסקים על העניין הזה. אז גם פה ספק שאתה מאבד חיי שעה מול ספק שאתה מרוויח חיי עולם. אז כן, אז ברור שזה מותר. והמקור לזה, אולי יש פה דף אם אתם רוצים תסתכלו, יש פה כמה עותקים. אז אני רואה שאין מספיק אז אולי תסתכלו שניים-שלושה. לא, ברור שיש משמעות גם לסבירות אבל עוד פעם אין קו ברור מאיזה אחוז של סבירות מותר, אני לא יודע. מה הדין שם? אם אנחנו 80%? מה הקו? לא יודע איך לקבוע את הקו. ברור שבמקום שבו הסיכוי הוא אפסי אז זה דיון אחר. מה הבעיה? אם כי, אפילו בסיכוי אפסי, הרבה פוסקים כותבים שאם אתה מוכן לקחת את הסיכון, קח אותו. כי זו האפשרות היחידה שלך להציל את חיי העולם שלך, אז יש לך אחוז אחד או שניים, אבל זה מה שיש. אחרת אתה הולך. נכון שאתה מאבד חיי שעה. זאת אולי דוגמה טובה. במקום שסיכוי ההצלחה של הניתוח הוא רק אחוז אחד או לא משנה אחוזים בודדים, אסור לך לקחת סיכונים כאלה בדרך כלל. אבל פה כיוון שזה האופן היחיד שמאפשר לך להרוויח חיי עולם, אחרת אתה מת, למרות שהאלטרנטיבה היא שחיי שעה עדיין יש לך. ובעצם יוצא שאתה מאבד חיי שעה כמעט בוודאות כדי להרוויח סיכוי מאוד קלוש לחיי עולם. הרבה פוסקים כותבים שעדיין מותר לך לעשות את הניתוח. אבל זה בהנחה שאם אני לא עושה ניתוח אני בוודאות מת. אבל מת אבל אחרי חיי שעה. זאת אומרת יש לך עוד קצת חיי שעה. השאלה אם בתוך הדבר הזה גם שמה יש איזה שהוא סיכוי קטן שאני אשרוד? אם זה לא ודאי חיי שעה אלא אולי חיי עולם ואולי חיי שעה. יש אנשים שחולים במחלה שאחד ל-1,000 שורד. אני לא יודע להגיד לך. זאת אומרת אין על זה תשובה ברורה. אני יכול להגיד לך מה הסברה שלי אומרת שעדיין אפשר לעשות, אבל הסברה שלי שווה כמו סברה של כל אחד מכם. זה לא עניין של איזון הסתברותי? ברור שזה נכון. ברור שאם ההסתברות לצאת מהניתוח בחיים יותר נמוכה מאשר להישאר ככה אז אל תעשה אותו. זה לא שאלה. ברור שאנחנו מדברים במצב שההסתברות כן משתפרת. יש איזה שיקול של הרופא שהוא אם יבצע הוא רוצח. בדיוק לזה בשביל זה אני מביא את זה כאן, כי פה רואים בעצם בסיטואציה הזאת רואים בעצם את שני השיקולים. שיקול אחד הרי בו אני כבר הקדמתי. שיקול אחד אומר אתה בעצם מקריב חיי שעה, או ספק חיי שעה, כדי להרוויח ספק חיי עולם. שיקול חיי שעה לא נכנס בחשבון. כשיש חיי עולם אני עושה את החשבון של איך אני יכול להציל את החיי עולם. דיברתי על התאומי סיאם גם. תאומי סיאם אנחנו עושים ניתוח הפרדה, אחד מהם אנחנו שולחים למות. עכשיו, הוא היה יכול להישאר לחיות עוד חיי שעה אם לא היינו עושים את הניתוח. אבל אנחנו רוצים להציל את התאום השני. חיי עולם של השני. כן, חיי עולם של השני. אז לכן עוד פעם אנחנו מקריבים חיי שעה וכאן זה וודאי מקריבים חיי שעה של אחד מהם. זאת אומרת, כל אחד עושים הגרלה מי זה שיפסיד, אבל וודאי שילכו פה חיי שעה של אחד כדי לתת לשני חיי עולם במקום החיי שעה שלו. וזה כמו שאמרתי קודם זה מותר. למה? כי אנחנו עושים חשבון תוצאתי. לא משנה שאנחנו עושים פעולת רצח, אנחנו עושים חשבון תוצאתי ובתוצאה בסופו של דבר נרוויח חיים. זאת אומרת, אחד יישאר לחיות במקום ששניהם ימותו אחרי השלב של החיי שעה. וגם החשבון של הרופא מה ששאלת קודם, הרופא שעושה את הניתוח לכאורה עובר על איסור רצח. אז לא, הוא לא עובר על איסור רצח כי עם השיקול התוצאתי הוא שיקול שמותר לעשות ומצווה אפילו לעשות דבר כזה כי אתה מציל חיים אז לא עושים את החשבון של אז זה לא רצח, אז זו הצלת חיים. אז עכשיו אנחנו נראה את זה פה כי פה הפוסקים כותבים את זה בדיוק. אז אמרתי, השיקול האחד זה חיי שעה, שיקול השני זה שאין פה שיקולים פורמליים, אלא שיקולים תוצאתיים. אמר רבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן, ספק חי ספק מת אין מתרפאים מהן. מעובדי עבודה זרה, אם אתה הולך להתרפא יכול שהוא יהרוג אותך. אתם יודעים, אתם מכירים את החידה המפורסמת, איזה שני דברים אסור לעשות אותם כל אחד לחוד אבל ביחד מותר? בהלכה. אסור להסתכל בראי נכון? זה כלי אישה על גבר, זאת אומרת זה אסור. ואסור ללכת להסתפר אצל גוי כי הוא יהרוג אותך מאחורה עם הסכין. אבל אם אתה הולך להסתפר אצל גוי ויש ראי שאתה רואה מה הוא עושה לך מאחורה אז מותר. אוקיי, אז ככה מובא בהלכה. תמונה אופטימית על הגוי. בכל אופן אז הגמרא אומרת, אין מתרפאים מהם. לא מתרפאים מהן כי יש חשש שהם יהרגו אותי בעצם. אז אם ספק חי ספק מת, אין מתרפאים מהן. למה? כי הוא בטוח יהרוג אותי, ככה אני ספק חי ספק מת, אז מה אני למה ללכת לגוי? עכשיו אני לא מניח שהכוונה שהוא בטוח יהרוג אותי, אבל יש סיכוי לא רע שהוא יהרוג אותך ופה עוד פעם צריך להתחיל לחשוב מה הסיכוי שהגוי יהרוג אותי מול כמה ספק יש פה שאני אמות בעצמי ואם יש פער בין שני הדברים האלה אז זה עוד פעם שאלה. וודאי מת מתרפאים מהם. למה? כי יש סיכוי שיש איזה גוי שלא יהרוג אותי נכון? זה יכול לקרות בעיתים נדירים. אה? זה שמת וזה מת. כן בדיוק. אז רואים שגם כשאתה הולך לגוי זה לא וודאי שהוא יהרוג אותך. אם זה היה וודאי אז מה משנה אם וודאי מת עדיין את החיי שעה שלך אתה תרוויח, מה אתה הולך להתרפא אצלו? ברור שגם כשאתה הולך לגוי זה לא שההנחה שלך וודאית שבטוח הוא יהרוג אותך, אבל יש איזה שהוא סיכוי לא רע כנראה שהוא יהרוג אותך ולכן אתה עושה את החשבון ההסתברותי. שואלת הגמרא: מת איכא חיי שעה? הרי יש חיי שעה, איך אתה עושה את החשבון למה אתה הולך לגוי כשאתה בטוח הולך למות הרי עדיין את החיי שעה שלך אתה מפסיד? אומרת הגמרא: לחיי שעה לא חיישינן. זה הגמרא בעצם. הגמרא בעצם פה אומרת במפורש את העיקרון שדיברתי עליו קודם, במקום שבו אנחנו עושים שיקול של הצלת חיים, חיי שעה זה לא נכנס בחשבון. עוד פעם, מחללים שבת כדי להציל חיי שעה. אבל זה לא שחיי שעה זה אין לזה ערך של חיים, אבל במקום שבו מה שעומד על הכף זה דילמה שנוגעת לערך החיים חיי עולם, חיי שעה לא עולה על כף המאזניים. זאת אומרת, זה לא נכנס בחשבון. שואלת הגמרא: ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן? דכתיב: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם", והאיכא חיי שעה? אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן. יכול להיות שהם ימותו בעיר, הארבעה מצורעים שמה, ולכן הם התלבטו אם ללכת לעיר ויש סיכוי שהם ימותו מיד, אבל מצד שני אם הם לא ילכו לעיר אז הם ימותו ברעב לא היה להם מה לאכול. אז כיוון שכך הם בכל זאת הולכים ומשמה לומדים את זה שלחיי שעה לא חיישינן. אז תוספות אומר שמה דלחיי שעה לא חיישינן, ואדרבה אומרינן ביומא: מפקחים עליו את הגל בשבת לחוש לחיי שעה? אלמא חיישינן? כן הרי אמרתי שמחללים שבת כדי להציל חיי שעה של אדם. אז רואים שחיי שעה זה כן יש לזה ערך של חיים, כן חוששים לחיי שעה. שזה לא מול חיי עולם. בדיוק. אז אומר: דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו, דהתם אם לא תחוש ימות, והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העובד כוכבים וודאי ימות, וכאן וכאן שווה. שבקינן הוודאי למהוי דהספק. אז בסופו של דבר ברור שבמקום שיש חיי עולם על הכף אתה לא חושש לחיי שעה. אבל אם אין, זה לא דילמה של חיי שעה מול חיי עולם. יש חיי שעה, זה מה שיש לי, אין יותר. על זה גם מחללים שבת. אבל זה לא… זה שני דברים שונים. עכשיו, וזה מופיע להלכה גם ברמב"ם שאתם רואים פה, וכך גם בשולחן ערוך: כל מכה וחולי שיש בהן סכנה שמחללים עליהן שבת, אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים, דחיישינן לשפיכות דמים. אגב, אם הוא מומחה לרבים אז זה בסדר כי הוא לא מרע נפשיה, זאת אומרת הוא לא רוצה לאבד את הפרסטיז'ה המקצועית שלו, כמו כמו הנאמנות של ערכאות בבתי משפט של גויים. הוא לא ישקר כי הוא מאבד את האמינות שלו. אז כיוון שככה זה אפשר לסמוך עליהם. דחיישינן לשפיכות דמים ואפילו ספק חי ספק מת אין מתרפאים ממנו, אבל אם הוא וודאי מת מתרפאים ממנו דלחיי שעה לא חיישינן בה. זאת אומרת נפסק להלכה שאנחנו לא חוששים לחיי שעה במקום שיש על הפרק חיי עולם. עכשיו יש פה את התשובה של האחיעזר, יש על זה גם תשובה ארוכה של ר' משה פיינשטיין, אבל זה אני לא אכנס, שמה זה אם מה שדיברתי עם החיי שעה וכמה זה חיי שעה וכולי, אבל פה באחיעזר יש נקודה מעניינת. ומדבר השאלה אשר שאל מעלת כבוד תורתו בחולה, והרופאים המומחים אומרים כי בלא אופרציון לא יחיה יותר משישה חודשים, ועל ידי ניתוח אפשר שיחיה, אך הניתוח מסוכן מאוד וקרוב יותר שימות מהרה. אתם רואים פה זה כבר לא ספק שקול, הניתוח מסוכן, זאת אומרת רוב הסיכויים שמהניתוח הוא ימות, אבל מצד שני האלטרנטיבה היא חיי שעה. אז יש רוב הסיכויים שאני מאבד את החיי שעה ולא הרווחתי את החיי עולם. אבל יש איזשהו סיכוי להציל את החיי עולם שלי. השאלה אם מותר לי להקריב שמונים אחוז חיי שעה בשביל לקבל עשרים אחוז של חיי עולם? לכאורה נראה מעבודה זרה כ"ז דבוודאי מת מתרפאים דלחיי שעה לא חיישינן היכא דאפשר שיתרפא אף באופן רחוק. אז הוא כבר מפרש את הגמרא בעבודה זרה שגם במקום שהוא מתרפא באופן רחוק, לא כשהספק הוא ספק שקול, גם כשמתרפא באופן רחוק, גם אז אתה לא חושש לשיקולים של חיי שעה. זאת אומרת זה כבר חידוש יותר גדול. הטענה שבמקום שאנחנו מתלבטים לגבי חיי עולם, גם אם מדובר בסיכוי קלוש והחיי שעה זה סיכוי גבוה מאוד שאתה מאבד אותם, לא משנה. כשיש חיי עולם במשחק במגרש, חיי שעה לא פונקציה. זה לא משנה השאלה של סיכויים ולא… ובמקרה שאני יודע בוודאות שאם לא עושים כלום הוא ימות? כן. זה מה שדיברנו קודם, כן? זה מה שדיברנו פה ספק ספק וודאי… כן אף פעם אין וודאות, מה זה וודאות? בטח לא בזמנם. וודאות אפילו היום שיש את הרפואה יותר מתקדמת, אבל כן זה ההערכה. אבל היום יש… שונה כי היום יכול להיות שתוך כדי ימצאו תרופה למחלה. נכון, יכול להיות. אין ספק מוציא מידי וודאי. שוב ראיתי שכן הוא בשבות יעקב סימן ע"ה ובא בפתחי תשובה יורה דעה, ובגיליון הרש"ש וכן הוא בתשובת בניין ציון ובתפארת ישראל ביומא. והסברא פשוטה דאין חילוק בין חיי שעה לזמן מועט של יום או יומיים או איזה חודשים. זה בדיוק הדילמה מה זה חיי שעה? ועל זה ר' משה פיינשטיין מאריך בעניין הזה. מה זה חיי שעה? יום או יומיים, חודשים? אין חילוק. בשנים? איפה עובר הקו? זאת אומרת הרי כולנו בחיי שעה כמו שדיברנו קודם. לכן לעניות דעתי חיי שעה זה לא שאלה של משך זמן בכלל. ר' משה פיינשטיין זה לא המסקנה שלו אבל נדמה לי שזה ההגדרה יותר נכונה. חיי שעה זה לא עניין של משך זמן, זה שאלה אם החץ מופנה אל הכלי או שהכלי נזרק למטה. ויהוין, עכשיו תראו את הקטע הזה. ויהוין בספר משנת חכמים בהלכות עכו"ם שנסתפק ברופא ישראל אי שרי. דהא דלחיי שעה לא חיישינן היינו להתרפא מרופא נוכרי. הטענה שלו שהגמרא במסכת עבודה זרה מדברת על רופא נוכרי לא רק בגלל שרופא נוכרי יש סיכוי שהוא יהרוג אותי, אלא כי רופא נוכרי לא אכפת לי שיעבור את האיסור של הרצח. אבל רופא ישראל שאתה הולך אליו לעשות את הניתוח הזה אתה מכשיל אותו באיסור רצח. ולכן המשנת חכמים מסתפק האם מותר לעשות את זה גם ברופא ישראל או רק ברופא נוכרי. וזה כנגד הפחתת הסיכוי שיהרוג אותי? מה? זה עומד כנגד הפחתת הסיכוי שיהרוג אותי? לא לא הבנתי… יש פה שני שיקולים. מצד אחד נגיד שאתה הולך למומחה גוי. בסדר? מומחה, זאת אומרת אין סיכוי שהוא יהרוג אותך. אז תלך למומחה אבל לא ליהודי. אם הרופא רוצח אז החולה מתאבד. מה? אם הרופא רוצח אז החולה מתאבד. זה לפני גרמא. שהוא מסר את עצמו לרופא. לא, כן, הוא רצה להתרפא, הוא לא התאבד, אז פה לא חושב שזה נקרא… אם הוא רוצח… לא, הוא רוצח אם הוא יהרוג אותו. ואם הוא ימות אז אומר ששם את עצמו… לא, הוא לקח סיכון בשביל להציל חיים אבל אם הבן אדם עושה פעולה שבסופו של דבר בגללה אני מת, אז נמצא שהוא רוצח, עוד פעם לא במכוון, אבל תכלס הוא עבר על איסור רציחה, והשאלה אם אני יכול לעשות דבר כזה? זה מה שאומר המשנת חכמים. אני אומר עוד פעם זה סברא מופלגת… אף פוסק לא מסכים לסברה הזאת, זה בשביל זה הבאתי את זה. ולכאורה יש לומר במכה פנימית שהוא בגדר טרפה, ואם לא יעשו את הניתוח בוודאי ימות, כמו שכתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות רוצח, והורג את הטרפה דפטור אם ידוע בוודאי שזהו טרפה. ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם, זאת אומרת הוא לא יכול להתרפא מזה, ובזה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר, אם כן אין בזה דין רציחה בטרפה. זאת אומרת אם זה טרפה, ויש פה הבדל בין טרפה לבין חיי שעה אחרים, אבל אם זה טרפה, אין איסור רצח בטרפה. שם אתה יכול ללכת גם לרופא יהודי, כי אם הוא מציל אותך ממצב של טרפה, אז הוא לא עובר על איסור, אפילו אם הוא לא מציל אותך אז הוא לא עובר על איסור רצח, כי לכל היותר הוא הרג טרפה. ולפי זה יש לומר דבישראל קילא, דהרמב"ם כתב פרק ט' מהלכות מלכים, דבן נח חייב בהורג את הטרפה. אולם בעיקר הדבר נראה, כיוון דלחיי שעה לא חיישינן, היכא שיש בזה ספק הצלת נפשות וספק פיקוח נפש, דוחה חיי שעה, אם כן אין נפקא מינה בין רופא ישראל לנוכרי. זה האחיעזר בעצמו כותב, הרב משה פיינשטיין כותב כדבר פשוט, זה כל הפוסקים. המשנת חכמים הזה זה תמוה. זאת אומרת כל הפוסקים אומרים אין דבר כזה, בדיוק הנקודה. כי השיקול שאותו אנחנו עושים הוא שיקול תוצאתי. לא מעניין אותי אם אני אעשה פה אמירה לנוכרי, אני אעשה את זה בצד ביד שמאל, אני אעשה את זה בשינוי, בגרמא, אני לא יודע בדיוק כל המסירה, כגון אמירה לנוכרי זה גם כן איזשהו סוג של עקיפה. אני בסופו של דבר צריך להחליט האם מעשה כזה הוא מעשה ראוי או לא. את ההחלטה הזאת אני מקבל לפי השיקול התוצאתי. אם מותר לעשות את המעשה הזה, כי אני יכול להרוויח חיי עולם למרות שיש גם סיכוי שאני אפסיד חיי שעה, מותר לעשות את זה, אז רופא שעשה את הניתוח ובסוף לא הצליח, הוא הרג אותי. זה לא נקרא שהוא רצח. הוא עשה פעולה של הצלת חיים שבסוף לא הצליחה. אז ממילא אין שום סיבה אין שום עדיפות ללכת לרופא גוי מאשר לרופא יהודי. אגב, רופא גוי, זאת אומרת גם בגוי יש לפני עיוור, הגמרא אומרת לפני עיוור יש גם על גוי, זאת אומרת אם אתה מכשיל גוי בעבירה. למה הוא לא נחשב לרוצח בשגגה? מה? כן, ברור, וזה איסור רצח. למה בטרפה אין חיי שעה? מה? למה בטרפה אין חיי שעה? לימוד מכל מקום… לא, לא שבטרפה אין חיי שעה, יש חיי שעה, אבל בטרפה כיוון שזה איזה שהם מצבים מוגדרים שבהם אין איסור רצח. מי שהורג את הטרפה לא עבר על איסור לא תרצח, כי הוא מנא תבירא הוא, זאת אומרת הוא הרג בן אדם מת. עכשיו, לא כל חיי שעה זה טרפה. כל טרפה הוא חיי שעה אבל לא כל חיי שעה הוא טרפה. יש הגדרות של טרפות מה בדיוק… גם בטרפה יש חיי שעה? כן, אבל לא כל חיי שעה זה טרפה. האם אדם יכול לבחור לא לעשות את הניתוח הזה? זה הרב משה פיינשטיין דן. זה הרב משה פיינשטיין, הוא מאריך בכל האספקטים האלה, מה זה חיי שעה ואם מותר… שמעתי שמה שהוא לא חייב. נכון, הרב משה פיינשטיין בסופו של דבר נדמה לי אומר שכן חייבים, ואם הבן אדם לא רוצה לעשות את זה, אז לא עושים את זה בכוח, אבל צריך לשכנע אותו שהוא עובר איסור. זאת אומרת הוא חייב לעשות את זה. נדמה לי שזאת המסקנה אם אני זוכר נכון, צריך לבדוק עוד פעם בפנים, אבל נדמה לי שזאת המסקנה שלו. זאת אומרת שהוא ממש עובר איסור, זאת אומרת אתה צריך לעשות את זה. זה באמת יותר מרחיק לכת. בספר משנת חכמים מסתפק והעלה שם דצריך שיהיה ספק השקול שיחיה, מול ספק שימות מיד. אולם מאי דלחיי שעה לא חיישינן משמע שאין חילוק בדבר. כן, זה בדיוק מה שהאחיעזר אמר למעלה, שזה לא צריך ספק שקול, אפילו אם יש סיכוי קטן להרוויח את החיי עולם מותר לי להקריב סיכוי גדול של איבוד חיי שעה כדי להציל את זה. למה? כי במקום שמעורבים חיי עולם השיקול של חיי שעה לא משחק תפקיד. וזאת הטענה. בסדר, זה הסיפור. מתי הוא חי? האחיעזר? האחיעזר זה שליש המאה העשרים. הוא נפטר ב-35 נדמה לי, אולי קצת אחרי, 38, ממש לפני השואה. אחיעזר זה רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, הוא היה בווילנה שלא היה שם רב הרבה שנים מאז הגר"א הם לא שמו רב בעיר ווילנה, והוא התמנה לרב של ווילנה נדמה לי בגיל 23. יאא. זאת אומרת הוא היה כנראה גאון גאון עם דיפלומה. הוא היה פוסק הדור? כן, הוא היה גאון עם דיפלומה, זאת אומרת יש תלמידי חכמים מוכשרים, הכל נכון, אבל זה ממש כנראה פתולוגיה. סיפורים אומרים שהוא כתב שתי תשובות במקביל תוך כדי שהוא מדבר עם מישהו איתו. זאת אומרת הוא כתב… והוא היה איש מאוד עסוק, זאת אומרת כל מה שהוא כתב שם זה באמת הוא לא… הוא התעסק בכל העולם, כל הבעיות מכל העולם הגיעו אליו. זאת אומרת הוא היה ממש מנהיג של כלל הציבור, באירופה או אפילו לא רק באירופה. טוב, בכל אופן אז זה לגבי ניתוח מסוכן. מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לגבי תרומת איברים. תרומת איברים זה עוד פעם דוגמה. רק אולי אני אחדד את הנקודה פה, זאת אומרת מה שרציתי להראות פה זה שני דברים, אותם שני דברים שפתחתי בהם. מה? תרומה מתי? רגע, עוד רגע אני אסביר. רק אבל אני רק אסכם את מה שראינו פה לגבי הניתוח, שני דברים ראינו שם, וזה נקודה חשובה שצריך גם לקחת אותה להמשך וזה רק מחזק את מה שדיברתי גם בפעמים הקודמות. א', חיי שעה לא משחק תפקיד במקום שיש על הפרק חיי עולם, אפילו בסיכוי קטן כמו שאומרת אותה אחיעזר וככה מוסכם אצל כמעט כל הפוסקים. וב', השיקול שאותו עשינו הוא שיקול תוצאתי. לא שיקול פורמלי אם אני עובר על איסור רצח או לא עובר על איסור רצח, אם זה מצמצם גרמא או… זה לא משנה. השאלה בסופו של דבר איך אתה מציל מקסימום חיים. אם אני רק מזכיר לכם שדיברתי על הפרדת תאומי סיאם, אז הטענה שלי בדיוק שמה הייתה כנגד אלה שהתווכחו איתי, הטענה שלי בדיוק הייתה שאין מה לדבר פה על איסור רצח. הם אומרים, מה זאת אומרת? אתה עושה איסור רצח, אתה הורג את אחד התאומים האלו, לפחות את החיי שעה שלו. מה פתאום? אתה מציל הרי חיי עולם של השני. כמו בן אדם שעומד על גג של… הבאתי את זה… כמו הבן אדם שעומד על גג של בית בוער. אז אומרים לו אל תקפוץ כי אם אתה תקפוץ אתה יכול למות. בסדר, ואם הוא יעמוד על הגג של הבית הבוער הוא בטוח ימות גם כן. אז מה, אסור לו לקפוץ כי אולי הוא ימות כשהוא יקפוץ? זה פעולת התאבדות כשהוא קופץ? מה פתאום? הקפיצה הזאת היא זו שמאפשרת לו בכלל סיכוי לחיות, או שהוא יצליח או שהוא לא יצליח. עכשיו מה שקורה עם התאומי סיאם זה שכל אחד מהם לחוד נמצא על גג של בית בוער. למה? כי אם אני מציע להם הגרלה, אז ההגרלה הזאת בעצם מה היא אומרת? אם אנחנו לא עושים את ההגרלה שניכם מתים תוך כמה חודשים. אם אנחנו עושים את ההגרלה אז זה נותן לך סיכוי של 50% להישאר בחיים, שזה בדיוק שקול לכל הדוגמאות שהבאנו כאן, סיכוי של 50% להציל חיי עולם והסיכוי השני של 50% לאבד את החיי שעה שלך. כאן כמובן אחד מהם בכל מקרה יאבד את החיי שעה שלו, אבל כל אחד לחוד עושה שיקול כמו זה שעומד על גג של בית בוער. כל אחד לחוד מבחינתו הכניסה להגרלה נותנת לו 50% סיכויים להרוויח חיים ו-50% לאבד את החיי שעה שלו. וקנ"ל אצל השני. אך פה כיוון ששניהם ביחד נמצאים במשחק אז אחד מהם בטוח יאבד חיי שעה והשני בטוח ירוויח חיי עולם. אבל זה עדיין מבחינה סטטיסטית אצל כל אחד לחוד זה עדיין אותם 50% כנגד 50% לגבי כל אחד, רק כיוון שיש פה שניים אז בסופו של דבר יוצא שאחד מהם הוא ככה ואחד מהם הוא ככה. ולמה לא הסכימו איתך? מה? אמרת בנושא בהתחלה שהלכת לפוסקים… כן, לא הלכתי אליהם, דיברתי עם מרדכי הלפרין, הוא הלך לפוסקים, הוא עושה ככה כל מיני סקרים אצל פוסקים. ולא הסכימו איתך בגלל… הוא לא הייתה לו תשובה להגיד לי, אבל הוא אומר כל הפוסקים לא מסכימים, זו התשובה שהייתה לו. לא שמעתי ממנו משהו יותר משכנע. מה עם חולה בן 90? מה ההבדל בין חיי שעה לחיי עולם? לא, זה לא… חולה בן 90 זה לא חיי שעה, זה חיי עולם. למה שאני אומר, זאת אומרת זה שיש לך תוחלת חיים יותר קצרה מהמצבך הנוכחי זה לא הופך את זה לחיי שעה. חיי שעה צריך להיות משהו שאם הוא כבר חולה, לא משנה בכלל לא קשור לגיל, אבל אם הוא כבר חולה בחולי הזה שבסופו של דבר יביא לקיצו, אז זה חיי שעה. זה לא משך זמן לשני הצדדים. יכול להיות שנה שזה חיי עולם ויכול להיות עשר שנים שזה חיי שעה. השאלה אם אתה כבר נמצא במסלול שהולך לחסל אותו, זה בעצם… אם מה שנקרא סופני? כן, אבל שאלה איזה סוג של סופני, כן, באופן עקרוני כן. כן, כמו שאומרים, החיים הם מחלה סופנית. טוב, בכל אופן לגבי תרומת איברים. מה שקורה כאן זה דבר מאוד דומה, אני אנסה לגמור את זה היום. הדילמה המקובלת היא כן, סביב חוק תרומת איברים שעבר לפני כמה שנים בכנסת גם כן עורר כל מיני ויכוחים בין פוסקים. הוויכוח בעצם נעוץ בשאלה, או אני אנסח קודם כל את הסיטואציה, זאת אומרת מדובר פה על תרומת איברים במצב שהוא בין מוות מוחי למוות לבבי. זאת אומרת יש איברים מסוימים שאותם אפשר לקצור, כך קוראים לזה שם בהקשר ההוא, למרות שזה מפריע לי המינוח הזה, אבל כן, לקצור את האיברים האלה רק בשלב שהוא בין… זאת אומרת שהוא לפני המוות הלבבי. אחרי המוות הלבבי אתה כבר לא יכול להוציא לב, אתה לא יכול להוציא ריאות, ולכן אתה צריך לעשות את זה בין לבין. עכשיו כמובן אתה יכול לעשות את זה גם לפני המוות המוחי, אתה יכול לקחת בן אדם חי ולקצור ממנו את זה. למה לא בעצם? אתה לא… ומי אמר שדמא דידך סומק טפי? אתה הורג אחד כדי להציל את השני. אבל נניח אחד שיש לו תאונה, הגוף שלו חתוך לשניים. הוא ימות עוד שעה. אבל בינתיים… לפי השיקול שלך שמתת תוצאה גם… תכף נראה, תכף נראה. אז הטענה, הטענה בעצם שיש איברים מסוימים שצריך לקחת לפני המוות הלבבי. עכשיו מה קורה לפני המוות המוחי? זאת אומרת הסדר הכרונולוגי… הסדר הכרונולוגי זה שיש מוות מוחי ואחרי זה מוות לבבי. בסדר? המוות הלבבי זה סוף הדרך. מוות מוחי זה מין איזשהו חוסר תפקוד של המוח אבל השרירים האוטונומיים עדיין פועלים, יש בגזע המוח עוד משהו שמפעיל את השרירים האוטונומיים, ושמה כיוון שהאיברים עדיין פועלים אז יש איברים שאתה יכול עוד לקחת אותם, הם עדיין חיים, אתה יכול להעביר אותם לחולה. אז אמרתי, לפני מוות מוחי אין מה לקחת כי אתה הורג אחד כדי להציל את השני, זה לא בא בחשבון. הוויכוח הוא בשאלה האם אתה יכול לקחת את זה בין המוות המוחי למוות הלבבי. במה תולים את זה? תולים את זה בשאלה האם רגע המוות מבחינת ההלכה זה המוות המוחי, ואז בעצם אתה לא הורג בן אדם אחד כדי להציל את הבן אדם האחר כי הוא כבר מת. אחרי המוות המוחי הוא מת. אז אתה יכול לקחת את האיברים האלה כיוון שמבחינה הלכתית הוא נחשב כמת. ומי שאומר שהמוות הלבבי הוא רגע המוות ההלכתי, אז מוות מוחי זה לא מוות, הוא עדיין חי, אתה לא יכול להרוג את האחד כדי להציל את השני. וכיוון שכך זה אסור. ולכן מקובל בין כל הפוסקים, הוויכוח הגדול הוא בשאלה מתי רגע המוות מבחינה הלכתית, האם זה המוות המוחי או המוות הלבבי. מה השיקול של טרפה פה? רגע, נגיע לזה. עכשיו כמובן מה? שאלה חוקית. ברור ברור, אני אומר, הוויכוח בין הפוסקים היה ויכוח על ההלכה, כמובן הוויכוחים האלה קיימים גם בהקשרים לא הלכתיים. השאלה איך מכריעים דבר כזה. ראיתי כל מיני מאמרים של רופאים וכאלה, זה פשוט אוסף של שטויות לוגיות, הדיון סביב השאלה הזאת שזה באמת לא ייאמן, אוסף של מעגליות והנחת המבוקש שבאמת לא תיאמן. כל מיני אנשים אומרים שזה אף אחד עוד לא חזר, למשל יש אחד, לא משנה, לא אגיד את השם שלו כי זה לשון הרע, זה ראש יחידה רפואית חשובה. הוא כתב איזשהו מאמר ש… נגיד מה שהוא אמר זה לשון הרע? לא, להגיד מי אמר זה? לא, אם הוא לא אמר את זה… הוא אמר את זה, אבל אתה אומר שזה ידוע בפי תלתא, כבר כתבו את זה, כבר אמרו את זה, לא הבנתי איזה לשון הרע. הטענה שאף אחד לא חזר לחיות אחרי מוות מוחי. ואפשר להתווכח אם זה מוות מוחי איזה רגע מי הוא רגע המוות, המוות המוחי או המוות הלבבי, אבל עובדתית אף אחד לא חזר לחיות אחרי מוות מוחי. זאת אומרת, זה תהליך וואן וואי טיקט, בסופו של דבר אתה מגיע למוות מוחי ולכן המוות הלבבי, ולכן ברור שהמוות המוחי הוא רגע… הוא כבר מת, הבן אדם מת כבר אחרי הרגע המוות המוחי. וזה כמובן שטות מוחלטת. אגב, האיש אחראי על השתלות, זאת אומרת זה בן אדם שהוא מראשי המדברים בתחום הזה. למה זה שטות? כיוון שגם כשנולדתי אני בטוח הולך למות. אף אחד עוד לא חזר מזה. אז גם הלידה אתה יכול להגיד שאני כבר מת. אני חושב שאתה נתפס בדבריו. למה? אז מה אתה מציע לי תירוץ? כי כשאני נולד אני אמות, אבל בינתיים אני אחיה. נכון, ובמוות מוחי אתה אומר שבינתיים אתה תחיה, עד הרגע עד המוות הלבבי. מה הוא טוען? הוא אומר אתם אומרים שהמוות המוחי הוא לא מוות, הבן אדם חי, אבל הרי הוא הולך למות בסוף במוות הלבבי. אז נכון, אבל בינתיים הוא חי. הוא קורא לחיים זה כבר הגדרה, הוא קורא לחיים בן אדם שמוחו לא מתפקד. לא, אז אם אתה אומר את זה אז עזוב, מה אכפת לי אם הוא יחזור לחיות או לא יחזור לחיות, אז תגיד אם הוא לא מתפקד עכשיו אז הוא מת. לא, אם הוא יכול לחזור לחיות אז הוא לא מת. לא, אם הוא לא יחזור, אומר אבל זה שהוא לא יחזור לחיות זה הקריטריון שלו לזה שהוא מת. זאת הטיעון שבגללו הוא מת, לא בגלל שהוא לא מתפקד. צריך לקרוא, אני אומר זה מה שהוא כותב. עכשיו זה מגוחך. זה הנחת המבוקש. אתה יכול לטעון שזה נקרא מוות, רגע המוות המוחי זה רגע המוות, כי אתה חושב שבן אדם אחרי מוות מוחי זה לא בן אדם. בסדר. טענה, אפשר להתווכח עליה, אפשר לקבל אותה. אבל זה שזה לא הפיך, מה מין טענה זאת? גם הלידה היא לא הפיכה, דיברנו קודם שלידה זה מחלה סופנית. אז הטענה הוויכוח הוא בעצם בשאלה מי הוא רגע המוות, האם המוות המוחי או המוות הלבבי ובזה תלוי העניין. ואני, כבר אתם מכירים אותי, אני בדרך כלל כשיש ויכוח שני הצדדים טועים. זאת אומרת, במקרה הזה גם כן שני הצדדים טועים, כיוון שאני חושב שלא צריך להיכנס לשאלה מה מהו רגע המוות, בכל מקרה אפשר לקחת את האיברים. והסיבה לזה היא בדיוק, לכן אני כבר סוגר את המעגל בסוף רק כדי שתראו את המהלך. כן, אני טוען שבעצם נגיד שהמוות המוחי הוא לא רגע המוות, אז הבן אדם נחשב חי מבחינה הלכתית. אבל הוא נחשב חי בערבון מאוד מוגבל, לא רק חיי שעה, הרבה יותר גרוע מחיי שעה. מילא חיי שעה זה ויכוח, אגב גם על זה יש ויכוח בין פוסקים, האם אפשר למסור חיי שעה של אחד כדי להציל חיי עולם של אחר. זו שאלה לא פשוטה. התאומים סיאמיים שמעת על זה בדיוק. כן, התאומים סיאמיים זה בשביל להציל את החיים שלהם, לא של מישהו אחר. התאומים נכנסו להגרלה כדי להרוויח שאני אחיה. נכון, שאם ההגרלה יוצאת עליו אז הוא יחיה. זה מוסף… מה? אוקיי, לא משנה. אבל אני אומר האם אתה יכול לקחת את החיי שעה של אחד כדי להציל חיי עולם. חיי עולם של אחר. שאלה לא פשוטה, פוסקים מתווכחים עליה. אבל כאן זה עוד הרבה יותר גרוע. הרי אם באמת יש אנשים, גם פוסקים וגם פילוסופים ורופאים, או לא יודע כל מי שאתם רק רוצים, שאומרים שמי שמת מוות מוחי נחשב מת. גם אם נניח שאני לא מקבל את זה, הוא לא נחשב מת. אבל דבר אחד ברור, הרי הוא לא, זה חיים בערך הרבה יותר נמוך מאשר חיי שעה. הוא לא יכול לעשות כלום. זאת אומרת חיי שעה, אתם יודעים, אחד הקריטריונים המרכזיים בהלכה לערך של חיים זה כמות המצוות שאפשר לעשות בחיים האלה. דיברתי על זה בהתחלת הסדרה, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. זאת אומרת, גם בדיני קדימה בהוריות, את מי מצילים קודם, נשים, גברים, כוהנים, כל מיני, אז הכול נקבע לפי השאלה בכמה מצוות אתה חייב. זאת אומרת, זה איזשהו מדד לערך החיים שלך. עכשיו בן אדם, והנה עכשיו המאירי, הביאור הלכה מביא את המאירי, שהמאירי מתלבט האם אפשר לחלל שבת כדי להציל חיי שעה של מישהו, הרי שחיי שעה של מישהו שלא יגיע לשבת הבאה. למה? כי זה לא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. הוא לא ישמור שבתות הרבה. ועל זה הוא עונה מותר. למה? כי זה לאו דווקא נעשה בשביל שמירת שבת, זה נעשה בשביל מצוות. אז הוא יעשה, יתפלל וילמד תורה ביום ראשון, גם זה מצוות. לא צריך דווקא שמירת שבת. אוקיי, אבל מניה וביה מה רואים בדברי המאירי? שהמדד שמודד את הערך של החיים זה כמות המצוות שאתה יכול לעשות. זה שבת או לא שבת, לא משנה. אוקיי, עכשיו מבחינתי… כבוד הרב זה לא מוכיח. מבחינתי זה מספיק לו כדי להוכיח אבל זה לא מוכיח בהכרח. מה זאת אומרת? כשהמאירי טוען את זה, זה מספיק לו בשביל להתיר. זה לא אומר שבלעדי זה זה אסור. זה פשוט מספיק לו כדי להתיר. אי אפשר להסיק מזה שבלעדי שום מצווה אז היה אסור להציל אותו. לא, זה לא מוכיח. מי אמר שאסור להציל אותו? אני לא טוען שאסור להציל אותו. לא, אמרת… אני טוען שמותר למסור אותו כדי להציל חיים של מישהו אחר, לא שאסור להציל אותו. זה שני דברים שונים. עכשיו לא, זאת לא הוכחה, זאת הדגמה לצורת החשיבה. אתה יכול לא לקבל את המאירי ולחלוק על העניין הזה, אבל אני מראה שכיוון החשיבה הזה קיים. אז הטענה בעצם, מה שאני רוצה לומר, זה שהאיש שעובר מוות מוחי זה לא בן אדם חי במובן התפקודי. אפשר להתווכח פורמלית האם זה נקרא חיים, לא נקרא חיים, מתי בדיוק חל רגע המוות ומתי לא. אבל העובדה היא שיש פוסקים ויש הוגי דעות וכל מיני אנשים שאומרים שהוא מת. עכשיו גם אם אתה חושב שהוא חי במובן הפורמלי, אבל מבחינת ערך החיים שלו, האם אתה לא יכול למסור בן אדם עם ערך חיים כל כך ירוד כדי להציל חיי עולם של מישהו אחר? אני טוען שאפשר בהסכמתו אגב, רק בהסכמתו אפשר. וכיוון שכך, אז גם אם רגע המוות הוא המוות הלבבי, זאת אומרת במוות מוחי הבן אדם לא מת, הוא חי. בסדר, הוא חי, אבל הוא חי עם ערך חיים כזה שמותר לו למסור את האיבר שלו או את חייו בעצם, את החיים עד כמה שיש לו, כדי להציל חיי עולם של מישהו אחר. ולכן אפשר לחסוך את הדיון מתי רגע המוות, הדיון שלא נגמר ואין איך להכריע אותו. מוציאים את זה מהגמרא, אבל אני לא יודע בדיוק עד כמה הגמרא באמת יכולה להוות פה אינדיקציה בסוגיות רפואיות עתיקות יומין כאלה, ש… עוד פעם, זה לא קביעה רפואית מתי בן אדם חי ומתי בן אדם מת. דיברנו על זה כבר, זה לא קשור לרופאים. המצב של חיי שעה כזה, מתי זה במוות מוחי? של החולה? מראש. הוא חותם על כרטיס אדי. מה קורה אם חיי השעה שלו הם תקינים, אבל הוא בוודאות מת עוד שעה? אז זה מה שאני אומר. אז בחיי שעה תקינים שהוא בוודאות מת עוד שעה, אמרתי שיש על זה מחלוקת בין הפוסקים. אבל אני אומר אבל כאן אני חושב שיש מקום לומר שאפילו הפוסקים שאוסרים בחיי שעה רגילים, זה בגלל שבחיי שעה רגילים יש לך את הכמה ימים, כמה חודשים, אני לא יודע כמה שיש לך של חיים רגילים. עכשיו פה, אבל גם שם יש פוסקים שמתירים. עכשיו עוד פעם, לא לקחת לו בכוח את החיים כדי להציל מישהו אחר, אלא אם הוא מסכים. מותר לו להסכים ואולי אפילו מצווה להסכים. למה צריך להסכים? לא צריך, אבל אם הוא לא מסכים… אה, אתה שואל למה להתחשב באי הסכמה שלו? כי אתה לא יכול לפגוע בבן אדם אחר כדי להציל בן אדם שלישי. אבל אתה הגדרת אותו בערך חיים מאוד מאוד נמוך. ערך חיים אבל זכותו, זה החיים שלו. הוא יכול להחליט עליהם. זה כמו דיברנו על רש"י שאומר שאסור להציל אדם בממון חברו. מה זאת אומרת? זה לא בגלל שהממון שקול לחיים, וודאי שלא. אבל הממון הוא שלי, אני מקבל החלטות על הממון. יכול להיות שאני מקבל החלטה שאני לא בסדר אם אני לא מסכים לתת את זה, אבל זאת החלטה שלי. אי אפשר, אני לא יכול לקחת בכוח. כמו שדיברנו שם בעניין הזה מה קורה אם אני צריך כליה מבחינה רפואית? אני צריך תרומה של כליה. עכשיו לא מוצא תורם, אז אני אתנפל על מישהו, אני אוציא ממנו כליה. מה הבעיה? אפשר לחיות עם כליה אחת. אז זה חובל, איסור חובל, פיקוח נפש מתיר את איסור חובל. מה הבעיה? אז הוא טען שבאמת אפשר. כן, יש פה אפשר? כן, אז אמרתי על זה, והוא לא מופרך לגמרי. למה זה לא מופרך לגמרי? כי זה מה שדיברנו עם הרש"י הזה שמה על הממון, ואת הטענה שברור, אני לא מתכוון להשוות את הערך של שני הדברים. נכון שחיים שווים יותר מכליה. אבל, מכליה, כן, שלא יהיה כליה של החיים. אבל הטענה שהכליה הזאתי היא רכוש שלי, ולכן אתה לא יכול לקחת את זה ממני גם אם זה לא שווה בערך החיים, אתה לא יכול לקחת את זה ממני בלי רשותי. את ההחלטה הזאת רק אני מקבל. וזה בדיוק אותה תפיסה. זה לא קשור לשאלה מה ההשוואה בין שתי האלטרנטיבות, מי שווה יותר ומי שווה פחות. השאלה מי אמור לקבל את ההחלטה. ולכן אני אומר שפה נדמה לי לפחות, עוד פעם זה סברה, אבל נדמה לי שזה סברה פשוטה. ברור שאנחנו לא מדברים על בלי הסכמה. זאת אומרת, אין דבר כזה בלי הסכמה. השאלה היא אם בהסכמה מותר. למה? כי יש הגהות מיימוניות שמביא ירושלמי בפרק א' מהלכות רוצח. אני עושה את זה קצת מהר, כי אני רוצה כבר לגמור את העניין הזה. הוא אומר שבירושלמי כתוב שהאדם חייב לקחת סיכון על החיים שלו כדי להציל חיים של מישהו אחר. כך מביא גם הכסף משנה בשמו. אבל רוב הפוסקים דוחים את זה ופוסקים לא כמוהו. אם הוא חייב זה לא אומר שמותר לי לאלץ אותו, זה שני דברים שונים. ברור. אבל אני אומר, הוא חייב לקחת את הסיכון הזה, ורוב הפוסקים דוחים את זה. אבל השאלה אם מה שהירושלמי אומר זה שזה מותר או שהוא חייב. למה? כי מי שחולק על הירושלמי, האם הוא אומר שזה אסור או שהוא אומר שזה מותר? אם הירושלמי אומר שהוא חייב, ומי שחולק על הירושלמי אומר לא חייב אבל מותר. אבל אם הירושלמי אומר מותר וחולקים עליו, אז אומר שאסור. אוקיי? הרב קוק מדבר על זה שיש תשובה בשניים שהולכים במדבר ולאחד יש קיתון מים. השאלה האם אני ברור שחייך קודמים להלכה, אז אני יכול לשתות את המים שלי גם אם השני ימות. האם אני יכול להתנדב ולתת לו בכל זאת את המים? אני רוצה להתנדב. האם מותר לי או אסור לי? ברור שאסור לו לקחת את זה, וגם החזון איש מדבר על זה, אסור לו לקחת את זה למרות שגם פה אותו דבר, מה הבעיה, איסור גזל נדחה מפני פיקוח נפש. אז למה אני לא יכול לקחת לו את קיתון המים? אז החזון איש אומר שזה לא גזל, זה רצח. כשאתה לוקח לו את המים הוא ימות, אז זה באופן מהותי זה רצח ולא גזל. וזה עוד פעם אותו חשבון, אתם רואים עוד פעם שהשיקול הוא שיקול תוצאתי, זה לא עניין פורמלי של גזל ובגרמא אני רוצה להציל חיים בממון חברו. מה בתשובה של החזון איש הוא אומר שהוא מתיר להציל חיים אם זה היה רק גזל ולא רצח? נגיד הרש"י שאמרנו, נכון? ורוב הפוסקים התנגדו למה שדיברנו על זה, זאת אומרת לפחות להלכה. יש כאלה שמסכימים איתו בצורת החשיבה אבל להלכה כולם מתנגדים. העיקרון הזה שמשתנה בכמויות של אנשים. זאת אומרת… כן, יש, או, מה זאת אומרת? יכול להיות. יש ציץ אליעזר מדבר על זה, יש הרוגי לוד, שאין בריאה יכולה לעמוד במחיצתם, פפוס ולוליאנוס, שמסרו את עצמם למות כדי להציל את עם ישראל. אגב, הם עצמם לא היו יהודים בכלל אם אני מבין נכון. והם מסרו את עצמם כדי להציל את עם ישראל, כנראה משהו שהם אמרו או הודו באיזה פשע שהמלכות חיפשה מי אשם ואיימו להרוג את כולם והם מסרו את עצמם למות, ומשם יש פוסקים שלומדים שבמקום שאתה מוסר את עצמך כדי להציל הרבה אנשים אז זה מותר. למרות שנדמה לי שהציץ אליעזר טוען שזה אסור אלא אם כן אתה מציל ציבור. לא הרבה אנשים, זה לא עניין מספרי, אלא השאלה אם אתה מציל ציבור. למה יש הבדל? כי אם אתה מציל ציבור, אתה גם חלק מהציבור, ואז אתה בעצם הציבור בעצמו מוסר איזשהו איבר שלו כדי להציל את שאר הגוף, כמו שאני נגיד מוסר איבר כי צריך להציל את שאר הגוף. אז זה כן. אבל אם אתה מוסר את הנפש כדי להציל שלושה אחרים ואתה רק אחד, זה הוא אומר שלא. לרוב הפוסקים נדמה לי שזה אסור. ומה שהזכרתי את רועי קליין לפני שצביקה פה ירגום אותי באבנים, אז הזכרתי את רועי קליין בהקשר הזה, שגם אצלו לכאורה זה היה אסור. כל הזמן בשיעור אני שואל את עצמי כמה זה מסוכן להיות שכן שלך כשאני רואה שתטח על הרימון בשביל להציל אותך. אוקיי, יכול להיות בסוף, נמצא לך איזה אוהל בחצר אצלנו. טוב, בכל אופן, אז הטענה שלי בעצם היא ביחס לתרומת איברים, שאין צורך לברר האם רגע המוות זה המוות המוחי או המוות הלבבי. בסופו של דבר גם אם זה המוות הלבבי, אחרי המוות המוחי הבנאדם עם ערך חיים אפס. הוא חי, אבל עם ערך חיים אפס. וברגע שערך החיים הוא אפס, מאוד סביר, ועוד פעם אני אומר, זה שיקול שאני לא יודע להביא לו ראיות חד משמעיות, אבל מאוד סביר שאם בחיי שעה יש פוסקים שמתירים למסור חיים חיי שעה כדי להציל חיי עולם, אז בחיי שעה שלא שווים כלום, זאת אומרת זה לא רק משך הזמן, זה הערך של החיים האלה לא שווה כלום, אז את זה ודאי מותר למסור כדי להציל חיי עולם. ואם זה כך אז כל הדיון הזה לא מתחיל, כל הדיון שכולם מתקוטטים סביב העניין הזה, האם רגע המוות זה המוות המוחי או המוות הלבבי. ושוב פעם למה? כי אחרת אתם תופסים שיש פה פעולת רציחה. אני הורג בן אדם שמבחינה הלכתית נחשב חי. אבל הטענה שלי זה שהחשבונות פה הם לא חשבונות פורמליים, זה לא שאלה אם אני עושה פעולת רציחה. השאלה היא שאלה תוצאתית – איך אני חוסך חיים. זה מה שקובע. ואם בסופו של דבר אני חוסך חיים, או חיי עולם, על חשבון חיים של מישהו שמת מוות מוחי, אז התוצאה מצדיקה את זה ולכן זה בכלל לא פעולת רציחה. כמו שראינו ב"אחיעזר" שאומר שאין טעם למסור את זה לגוי, זה לא משנה כלום. ברגע שהפעולה היא פעולה מותרת, אף אחד לא רואה את זה כפעולה אסורה שאתה צריך לעשות אותה בשינוי. אבל יש שיגידו שאתה צריך לעשות את הניתוח הזה ביד שמאל. למה? כדי שאם אתה רוצח אז תהרוג בשינוי. אבל היא לא סתם לא. מה? היא לא. ברור. ובדיוק, על הצד… אני אומר, אני טוען, על הצד שמוות מוחי הוא לא מוות, אז הבן אדם נחשב חי מבחינה הלכתית. זה בדיוק הטענה. לכן להרוג אותו זה יהיה… לא יודע בדיוק אם אתה תהיה חייב מיתה, שאלה איך זה מתייחס לטרפה. אבל כן, וודאי שזה איסור, איסור גמור להרוג אותו. אבל האם זה עומד מול חיי עולם של מישהו אחר? אז הנה הטענה. נגיד תוחלת החיים של החצי מת הזה לא קצרה יותר מזו של מי שיושתל בו הלב. זה לא משנה כלום. הוא בכלל לא נמצא בחיי שעה. לא, זה לא, לכן אני אומר, זה בכלל לא קשור לחיי שעה. זה חיי שעה איכותית, לא כמותית. החיים לא שווים כלום. המושג "חיי שעה" נכון… מצוות. החיי שעה פה… אין לך חיים נמוך לא בגלל המשך שלהם אלא בגלל האיכות שלהם. מאיפה המושג הזה הגיע? זה הטענה שלי, מסברה. לא, אבל… עכשיו אני רוצה רק משפט אחד, זה אולי נוגע באמת לשאלה שלך. בהרבה פעמים, רק מסיים את העניין הזה, בהרבה פעמים עולה פה השאלה: "בסדר, אתה מעלה סברות כאלה, סברות כאלה, ובמקום שאנו מדמין נעשה מעשה. יש לך סברה כזאת, סברה אחרת, האם על זה אתה יכול לסמוך בדיני נפשות?". אז אני שואל את אלה ששואלים אותי: על הסברות שלכם אפשר לסמוך? הרי השאלה – חובת הראיה על מי? הטענה של אלה שמתמודדים איתי, לכן מה שאמרתי קודם שהחשבון הפורמלי לא חשוב אלא החשבון התוצאתי, מקרין בשתי צורות. א', על השאלה מה נכון לעשות, וב', על השאלה על מי חובת הראיה במצב של ספק. למה? כי אם יש מצב של ספק, אני טוען שחובת הראיה על מי שאומר שאסור לעשות תרומת איברים. כי אתה בעצם גוזר מיתה על מישהו. עכשיו, הסברות שלך גוזרות מיתה על מישהו? הוא מסתכל על הפעולה הפורמלית: אני עושה פעולת רציחה, מה ההצדקה? תביא ראיה שיש הצדקה לעשות פעולת רציחה. אני אומר אבל השיקול הוא שיקול תוצאתי, לא שיקול פורמלי. אז עכשיו חובת הראיה היא עליך. אתה בעצם רוצה להגיד שנשאיר את הבן אדם לאבד את החיי עולם שלו, שימות. למה? יש לך ראיה לזה? הטענה שחובת הראיה היא על מי שמתיר בסיטואציות האלה היא בעצמה מניחה שהראיות האלה לא נכונות. זאת אומרת, יש פה הנחת המבוקש. היא מניחה שהשיקול הוא שיקול פורמלי ולא תוצאתי, אבל על זה גופא הוויכוח. הרי אני טוען שהשיקול הוא שיקול תוצאתי ולא פורמלי, לכן מכאן גם יוצא שחובת הראיה היא עליך, לא רק שאני צודק. זאת אומרת, כי בסופו של דבר אתה גוזר מיתה, תוצאתית אתה גוזר מיתה על בן אדם. "שב ואל תעשה" לא תופס פה? אם בספק שקול, זה "שב ואל תעשה" עדיף. אבל אני טוען שהספק הוא לא שקול. וגם השאלה מה זה "שב ואל תעשה". דיברתי על זה אגב במאמר הזה. מה זה "שב ואל תעשה"? "שב ואל תעשה" אנחנו תופסים הרבה פעמים שהכוונה לחדול ולא לעשות כלום. אבל "שב ואל תעשה" הכוונה – תבחר פתרון עם מחיר מינימלי. כשאתה לא עושה כלום, זה מקרה פרטי של הפתרון עם מחיר מינימלי. אבל כאן אני טוען שהמחיר המינימלי זה כן לעשות את תרומת האיברים. נכון שזה ב"קום עשה" מבחינה פיזית, אני עושה פה פעולה. אבל "שב ואל תעשה" באופן המהותי, זה לא הבעיה אם אני עושה פעולה או לא עושה פעולה, אלא תבחר את דרך הפעולה במחיר מינימלי. הדרך הפעולה שיש לה מחיר מינימלי, אם אתה מסתכל תוצאתית ולא על הפעולה, זה מתי שאתה חוסך חיים. למה אתה אומר שהספק הוא לא שקול? כי מצד אחד יש לך חיים… לא, אני לא אומר שהספק הוא לא שקול. גם אם הספק הוא שקול, אני טוען שחובת הראיה על מי שאוסר. כיוון שהוא בעצם רוצה לגזור מיתה על בן אדם, לאבד חיי עולם. אני רוצה לאבד חיי שעה ולהציל חיי עולם. עכשיו אני שואל, נגיד שאנחנו לא יודעים מי צודק, אז מי עדיף? אין ראיות לשום כיוון. אני טוען שאני עדיף גם כברירת מחדל גם אם אתה לא מקבל את הטענה שלי, גם אם אנחנו בספק. ולמה עוד פעם? כי לשיטתי אני חושב שהשיקול הרלוונטי הוא שיקול תוצאתי ולא שיקול של הפעולה. אם אתה לוקח ממנו איברים, אתה מוציא ממנו את חייו. נכון. ואם הוא קטין? אם זה שלב שבו הוא קטין? שאלה טובה. אני לא יודע אם הסכמת ההורים תועיל פה. אלא אם כן הבית דין יחליט שיש אומדנא שאדם סביר במצב כזה היה מסכים. אז איכשהו אנחנו נוכל לקבל החלטות במקום הקטין. אבל זו שאלה קשה, אני לא יודע לענות. מה קורה אם האדם הוא בתוך… ומה קורה אם האדם הוא בתוך קומה? צמח. יכול להיות ככה שנה, ואין סיכוי שהוא… מכונת הנשמה? להנשים אותו? או יכול להיות שזאת אותה פשיעה. לא מחברים אותו למכונת הנשמה. למה? באופן, בסופו של דבר, אם תפקודית, הרי אני לא מבין, זה לא שלי, זה לא הגדרה רפואית.