הפשטות שיעור 6
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אבות ותולדות כהפשטה בנזיקין
- דרגות חופש בהכללה ובחירת המאפיין הרלוונטי
- תולדה לימודית מול תולדה גרימתית ומסקנת הגמרא
- אפשרויות לתולדות גרימתיות נוספות ודיון בצרורות של קרן
- אבות ותולדות בשבת, מעין אב, ומלאכה שאינה צריכה לגופה
- הצד השווה במשנה והעדפת דוגמאות על פני כללים
- אבנו סכינו ומשאו והבניין מאש ובור
- הצד השווה כאלימינציה והכללה מדעית
- הרא״ש על פטורי בור ואש בתולדה של צד השווה
- שיטת הרא״ש: “כל דין בור יש להם” וחוסר הסימטריה
- הבניה מושגית מול צד השווה ודוגמת רוקק ברשות הרבים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את מושג האבות והתולדות בנזיקין ובשבת כתוצר של הפשטה והכללה מתוך דוגמאות, ומדגיש שלגמרא יש חופש בחירה מהו המאפיין המהותי שמגדיר אב ולכן מכתיב אילו מקרים ייכללו כתולדות. הוא מבדיל בין תולדה לימודית שנלמדת מדמיון מהותי לאב לבין תולדה גרימתית שנובעת מסיבתיות, ומציג את מסקנת הגמרא שרוב תולדות נזיקין הן לימודיות למעט חצי נזק צרורות. בהמשך הוא מנתח את מנגנון “הצד השווה” בתחילת בבא קמא כאלימינציה של מאפיינים לא רלוונטיים בדומה להכללה מדעית, ומעמיד מולו מחלוקת ברא״ש על דיני אבנו סכינו ומשאו ועל השאלה האם כלל שנבנה מן הדוגמאות עומד לעצמו או נשאר תלוי בהן. לבסוף הוא מציע מהלך שלישי ברא״ש שלפיו כאן אין “צד השווה” סימטרי אלא מהלך של סילוק מפריע וחזרה לבור, ומנסח זאת כהבחנה בין “צד השווה” (חיתוך ואלימינציה) לבין “הבניה מושגית” (איחוד וסינתזה), עם דוגמה של רוקק ברשות הרבים שנלמד כצירוף של זורק וזורה.
אבות ותולדות כהפשטה בנזיקין
הטקסט פותח בארבעה אבות נזיקין: השור, הבור, המבעה וההבער, וקובע שהזיקה בין אב לתולדה נוצרת מתוך הפשטה של הדוגמה אל עיקרון כללי. הטקסט מציג שקרן ורגל נחשבים שני אבות נפרדים, ולכן הקריטריון איננו “השור עשה את זה” או איבר הפעולה, אלא מאפיין מהותי שהגמרא בוחרת כהגדרת האב. הטקסט מגדיר את קרן כדבר משונה שכוונתו להזיק, ומבהיר ש“משונה” פירושו לא הדרך הטבעית והנורמלית ולא בהכרח דבר נדיר. הטקסט מסביר שמכוח ההפשטה הזאת נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה נחשבות תולדות קרן אף שהן נעשות בגוף, בפה או ברגל.
דרגות חופש בהכללה ובחירת המאפיין הרלוונטי
הטקסט קובע שבהפשטה ובהכללה קיימת דרגת חופש בבחירת הקבוצה שהמקרה הפרטי מייצג, ולכן אפשר להכליל חמור כחמור, כבעל ארבע רגליים, כבעל חיים, או בכל קבוצה אחרת לפי מאפיין נבחר. הטקסט מזהה את מהלך הגמרא בתחילת בבא קמא כתהליך כזה של בחירה מהו המאפיין הרלוונטי, ומפנה להבנה של *נחלת דוד* שלפיה הדילמה המרכזית היא טיפוס היחס בין אבות לתולדות. הטקסט קושר זאת למסגרת של אינטנסיה ואקסטנסיה, שבה הגדרה מופשטת יוצרת קבוצה רחבה של מקרים שנכנסים תחתיה.
תולדה לימודית מול תולדה גרימתית ומסקנת הגמרא
הטקסט מחלק בין תולדה לימודית שנלמדת מן האב מפני דמיון במאפיינים מהותיים לבין תולדה גרימתית שנובעת מיצירה סיבתית של מצב חדש. הטקסט מדגים שבשבת היחס הוא לימודי, ובטומאה היחס הוא גרימתי, כי אב הטומאה “חולל” ראשון לטומאה בלי דמיון מהותי. הטקסט קובע שהגמרא דנה בשני הדפים הראשונים של בבא קמא אם בנזיקין היחס לימודי או גרימתי, ומסיק שמסקנת הגמרא בדף ג׳ עמוד ב׳ היא שרק תולדה אחת היא “לאו כיוצא בו” מפני שהיא גרימתית. הטקסט מזהה תולדה זו כחצי נזק צרורות, שבו בהמה בועטת באבן והאבן עפה ומזיקה, וקובע שזה תולדה דרגל מפני שהרגל יצרה את המזיק.
אפשרויות לתולדות גרימתיות נוספות ודיון בצרורות של קרן
הטקסט מעלה אפשרות של צרורות של קרן כאשר נגיחה מעיפה דבר שמזיק, ומציין דיון בפרק שני אם הדבר ייחשב תולדה דרגל מחמת הלכה למשה מסיני וישלם חצי נזק, או תולדה של קרן עם תשלום רבע נזק כאשר קרן תמה משלמת חצי נזק. הטקסט מציין שהגמרא דנה גם בצרורות מסוגים נוספים ואף מעלה אפשרות של צרורות של בור, ומדגיש שגרימה יכולה להופיע לא רק בצרורות אלא גם באופנים אחרים. הטקסט משלב כאן את דיני קרן תמה והטעם של קנס כדי שבן אדם ישמור את השור שלו, ומציין מחלוקת אמוראים אם חצי הנזק הוא קנס ולהלכה זה קנס.
אבות ותולדות בשבת, מעין אב, ומלאכה שאינה צריכה לגופה
הטקסט מתמקד בתולדות לימודיות כתוצר של הפשטה, ומקביל זאת לאבות ותולדות שבת שנקבעים לפי דמיון במאפיין מהותי של האב. הטקסט מביא דוגמה מאב בונה שיש לו שתי תולדות שכל אחת דומה לאב בצד אחר אך אין דמיון בין התולדות, וקובע שהדמיון אינו טרנזיטיבי. הטקסט מציג את מושג “מעין אב” ברמב״ם כפעולה הדומה לגמרי לאב אך אינה האב עצמו, ומעלה שאלה אם יש הבדל הלכתי, כולל חטאת אחת בהעלם אחד באב ותולדה דידיה. הטקסט מביא דוגמה מהגמרא שזורע, בורר ומרקד היו יכולים להיחשב אב אחד אלא שנמנו כשלושה מפני שהיו במשכן, ומציג דיון על זומר אם הוא תולדה של זורע או מעין אב, תוך הבחנה בין זומר לקוצר לפי המטרה ולא לפי הפעולה הפיזית. הטקסט משווה זאת למלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, ומציין מחלוקת תנאים אם חייב או פטור.
הצד השווה במשנה והעדפת דוגמאות על פני כללים
הטקסט עובר למשנה בסוף פתיחת בבא קמא שמנסחת “הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ”, ומקשר זאת לדין מיטב הארץ ולדיון הגמרא בדף ט׳ על עידית בינונית וזיבורית. הטקסט מדגיש שהגמרא שואלת “לאיתויי מאי” אף שיש כלל, ומפרש זאת כאמון בדוגמאות יותר מאשר בכללים. הטקסט משווה את צורת החשיבה של הגמרא למשפט הבריטי הכזואיסטי המבוסס קייסים, בניגוד למשפט הגרמני הטופ-דאון הפוזיטיביסטי המבוסס כללים ודדוקציה, ומדגיש את אמון הגמרא באנלוגיה ואינדוקציה גם בלי הוכחה דדוקטיבית.
אבנו סכינו ומשאו והבניין מאש ובור
הטקסט מציג כדוגמה לצד השווה את אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, ומסביר שהגמרא מעמידה את המקרה כהיזק לאחר שנחו ברשות הרבים. הטקסט מסביר שנראה שזה בור, אך אי אפשר ללמוד מבור בלבד מפני שבבור “אין כוח אחר מעורב בו” ואילו כאן הרוח מעורבת ביצירת המזיק. הטקסט מראה את מהלך אש תוכיח ובור יוכיח וחזר הדין, ומפרש את המבנה כמהלך של בניין אב משני כתובים.
הצד השווה כאלימינציה והכללה מדעית
הטקסט מגדיר את לוגיקת הצד השווה כשלילת הרלוונטיות של מאפייני חומרא ייחודיים לכל אב באמצעות כך שהאב השני חייב גם בלעדיהם, עד שנשאר מאפיין משותף שמסביר את החיוב. הטקסט מתאר זאת כדרך של אלימינציה שמקבילה להכללה מדעית, ומדגים בהכללה על נפילת עצמים לכדור הארץ תוך שלילת צבע וחומר והשארת “מסה” כתכונה משותפת. הטקסט מעלה את קושיית האפשרות החלופית של כלל דיסיונקטיבי “או X או Y” ומציע כתשובה את העדפת התיאוריה הפשוטה בסגנון תער אוקאם, תוך טענה שבמסגרת י״ג מידות “הקדוש ברוך הוא מראש בעצם ידע” כיצד הלימוד ייגזר. הטקסט מסייג שמדע יכול להתבדות ושפשטות איננה ערובה לנכונות, ומביא את תורת הקוונטים כדוגמה לתיאוריה “אבסורדית” שעובדת ואת דחיית איינשטיין, לצד הכלל שבוחרים את הפשוט ביותר מבין אלו שמסבירות את העובדות.
הרא״ש על פטורי בור ואש בתולדה של צד השווה
הטקסט מביא את הרא״ש: “ויש מן הגדולים שכתבו דלא מיחייב אלא מה שחייב בשניהם, ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור, ומטמון כמו באש, דכיון דאתו מבי צד יהבינן להו הקל שבשניהם.” הטקסט מסביר שלפי לוגיקה זו התולדה הנלמדת מבור ואש מקבלת את הפטורים של שניהם, כי כדי לחייב על פרט מסוים נדרשת יכולת לימוד משני האבות. הטקסט מציין שהרא״ש מוסיף “ויש שמסתפקו בדבר” ומפרש זאת כספק אם לאחר ניסוח הכלל “ממונך ושמירתו עליך” הדוגמאות כבר אינן מכריעות, ואז התולדה עשויה להתחייב גם בטמון וגם בכלים כי אינה דומה לגמרי לאש או לבור כדי לרשת פטורים שהם גזירות כתוב מיוחדות. הטקסט מנסח את המחלוקת כשאלה אם ההכללה היא רק דרך מקוצרת לתאר את הדוגמאות או כלל עצמאי שמחליף את הדוגמאות.
שיטת הרא״ש: “כל דין בור יש להם” וחוסר הסימטריה
הטקסט מציג את הכרעת הרא״ש: “ולי נראה דכל דין בור יש להם,” ומפרש זאת כייחוס כל דיני התולדה לבור בלבד, כולל פטור כלים ואדם וחיוב בטמון. הטקסט קובע שזה נראה מוזר לוגית מול מבנה הצד השווה, ומציע קריאה שלפיה הרא״ש אינו רואה כאן צד שווה אמיתי אלא אנלוגיה לבור שמופרעת רק על ידי מעורבות הרוח, כאשר אש נצרכת רק כדי לסלק את ההפרעה הזאת ולהחזיר את הדין לבור. הטקסט מציין שהקיצור “וחזר הדין” משתלב עם מהלך כזה שבו “חזר הדין לבור” ולא נבנה צד שווה סימטרי מלא.
הבניה מושגית מול צד השווה ודוגמת רוקק ברשות הרבים
הטקסט טוען שצד השווה הוא חיתוך שמנטרל מאפיינים עד שנשאר משותף, ואילו כאן יש מהלך אחר שניתן לנסחו פורמלית בדמיון אך הוא “הפוך לחלוטין” כי הוא סינתזה שמדביקה רכיבים ייחודיים. הטקסט מביא דוגמה מרוקק ברשות הרבים בהלכות שבת שנידון כקשור לזורק ולזורה, ומביא בשם רבי מנשה מאיליה שזה “גם זורק וגם זורה” כמקרה יחיד כמעט של תולדה משני אבות בשבת. הטקסט מסביר שהרוקק דומה במהותו לזורק של ד׳ אמות, וזורה משמש רק ללמד שמעורבות הרוח אינה פוטרת, ולכן אין כאן “צד שווה” אלא הרחבה והבניה של מלאכת זורק באמצעות רכיב שנלקח מזורה. הטקסט מנסח את ההבחנה כך שבצד השווה עושים אלימינציה ומגיעים למכנה משותף, ובהבניה מושגית עושים איחוד של רכיבים ייחודיים ליצירת מושג חדש, ומודיע שההשלכות יופיעו בשיעורים הבאים.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בענייני ההפשטות והתחלתי בפעם הקודמת את הסוגיה בתחילת בבא קמא, שנקודת הפתיחה הייתה היחס בין אבות לבין תולדות. ארבעה אבות נזיקין: השור, הבור, המבעה וההבער. ניסיתי להראות, עוד פעם, הקשר לענייננו זה שהזיקה שיש בין אב לבין תולדה היא כמובן תוצאה של הפשטה. ברגע שאתה שואל את עצמך מה אב הוא דוגמה, נגיחה של שור, זאת דוגמה מבחינת בתפיסה של הגמרא לפחות, זאת דוגמה. דוגמה למה? דוגמה לנזקי שור באופן כללי? אז נגיד רגל של שור תהיה תולדה של קרן של שור כי גם את זה השור עשה וגם את זה השור עשה. אז לא, הגמרא לא רואה את זה כך. הגמרא רואה את הקרן כאב אחד ואת הרגל כאב אחר. אז זה אומר שהדמיון הוא הדבר שמאפיין באופן מהותי את האב שנקרא קרן, זאת אומרת נגיחה של שור, זה לא זה שהשור עשה את זה, אבל זה גם לא זה שזה נעשה בקרן, או לא יודע מה, אפשר להעלות אינסוף הכללות אפשריות או הפשטות אפשריות, ובעצם הפשטה. הגמרא מחליטה שההפשטה הרלוונטית לגבי קרן למשל זה דבר משונה שכוונתו להזיק. זה ההגדרה של נזקי קרן. ומזה כמובן ישנן המון השלכות. זאת אומרת, נשיכה של כלב, למרות שזה נעשה בפה, אבל לא נשיכה של כלב, נשיכה של שור, למה זה משונה?
[Speaker C] מה זה משונה?
[הרב מיכאל אברהם] זה משונה כי הוא לא עושה את זה בשביל לאכול, הוא עושה את זה משונה, הכוונה לא הדרך הרגילה. כלב נושך מדי פעם, אבל זאת לא הפעולה הרגילה של כלב. כשכלב אוכל לך משהו, זאת פעולה רגילה, זאת דרכו של כלב, אם תשים לו את זה שם הוא יאכל. משונה אין פירושו שזה בלתי מצוי, אלא שזו לא הדרך הטבעית, הנורמלית. אז ההגדרה של האב נזק של קרן שזה דבר משונה ושכוונתו להזיק, שהוא עושה את זה בשביל להזיק לא בשביל הנאה או משהו כזה, אלו המאפיינים המהותיים של האב הזה שנקרא נזקי קרן. ומזה כמובן יוצאות המון השלכות כי כל התולדות עכשיו, נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה, ראינו בגמרא, כל אלה הן תולדות של קרן למרות שבעיטה זה ברגל, נגיפה זה בגוף, נשיכה זה בפה, הייתי אומר זה קרן וזה תולדה של רגל, וזה תולדה של שן, אבל לא, לגמרא ברור שזאת תולדה של קרן. למה? כי הגמרא עשתה הפשטה. הגמרא לקחה את הדוגמה של נזקי קרן והיא אומרת אוקיי, מאחורי זה בעצם יושב איזשהו עיקרון כללי, והעיקרון הכללי הזה עכשיו כמובן יש המון אפשרויות לפרש אותו. הגמרא בוחרת באפשרות הזאת מכל מיני סיבות, אבל היה נראה לה הגיוני שאלו הפרמטרים הרלוונטיים. ותמיד בהכללה ובהפשטה, ודיברנו על היחס בין הפשטה לבין הכללה, תמיד כשאנחנו עושים הפשטה או הכללה יש דרגת חופש, זאת אומרת בשאלה איך תחליט מתוך המקרה הפרטי מי הקבוצה הרלוונטית שהמקרה הפרטי הזה מייצג אותה. אתה יכול להכליל בהמון צורות. אתה רואה חמור, קבוצת החמורים, קבוצת בעלי ארבע רגליים, קבוצת בעלי החיים, קבוצת הבהמות החומות או האפורות, לא יודע, יכול להכליל בהמון צורות ואתה צריך להחליט מיהו המאפיין הרלוונטי שהוא בעצם הבסיס להכללה שלך. וזה בדיוק מה שאנחנו רואים שהגמרא עושה בתחילת בבא קמא, ואמרתי שבעצם את כל מהלך הגמרא אפשר לראות, למשל לפי הנחלת דוד, אבל נדמה לי שזה באמת פירוש נהדר בפשט הגמרא, שבעצם הדילמה בגמרא זה איזה טיפוס של יחס בין אבות לבין תולדות מדובר פה. יש שני טיפוסים: טיפוס אחד זה היחס הלימודי, שהתולדה נלמדת מהאב, היא נלמדת מהאב כי היא דומה לו, היא דומה לו בפרמטר הרלוונטי שזאת ההפשטה וההכללה כמו שתיארתי עד עכשיו. תשאל את עצמך מה בעצם המאפיינים המהותיים של האב, ואז אתה אומר שכל שיש לו אותם מאפיינים מהותיים הוא תולדה של האב, מה שקראתי תולדה לימודית. יש תולדה שהיא תולדה של גרימה, תולדה סיבתית. למשל באבות ותולדות של שבת, זאת תולדה לימודית, ובאבות ותולדות של טומאה, זאת תולדה סיבתית. זאת אומרת, אב הטומאה שנוגע במשהו אחר הופך אותו לראשון לטומאה. לא בגלל שהוא דומה לו, אלא הוא יצר אותו, הוא חולל אותו. אז היחס בין האב לבין התולדה בהקשר של טומאה זה יחס של גרימה, לא יחס של דמיון בסיס לאנלוגיה, כן, זה לימוד. והשאלה שהגמרא דנה בה לכל אורך השני דפים הראשונים של בבא קמא זה מה הטבע של היחס בין אבות ותולדות בנזיקין. האם זה יחס לימודי או יחס גרימתי? ומסקנת הגמרא בדף ג' עמוד ב' שהתולדה היחידה שהיא לאו כיוצא בו, זאת אומרת שהיא תולדה שהיא לא כמו האב, ואמרנו שמה פירוש למה שהתולדה לא תהיה כמו האב? בגלל שהיא תולדה גרימתית ולא תולדה לימודית. כי תולדה לימודית זה בדיוק אומר שהם דומים, אז גם הדינים שלהם יהיו אותו דבר. תולדה גרימתית זה שנגרמתי ממישהו זה לא אומר שהדינים שלי יהיו כמוהו. זה לא אומר שאני דומה לו. אז באמת התולדה היחידה היא באמת התולדה היחידה שהיא גרימתית ולא לימודית, שזה חצי נזק צרורות, שבהמה הולכת והיא בועטת באבן והאבן עפה ומזיקה. אז זה נחשב תולדה דרגל. למה זה תולדה דרגל? כי הרגל יצרה את המזיק הזה, לא שבגלל היא מול רגל, והרגל יצרה את המזיק הזה, לכן זה כמו אבות ותולדות של טומאה שהם תולדות של גרימה. מה שחשוב כמובן לענייננו זה אבות ותולדות של שבת וכמעט כל האבות ותולדות של נזיקין, חוץ מחצי נזק צרורות, שזה בעצם היחס הלימודי. כי היחס הלימודי בין אב לבין תולדה הוא בעצם היחס של ההפשטה ושל ההכללה. אתה עושה הפשטה של האב, אתה יוצר הגדרה של קבוצה של מזיקים שכולם יש להם את המאפיינים המהותיים של האב, אז בעצם דרך ההפשטה יצרת קבוצה, זה בדיוק האקסטנסיה שנוצרת על ידי האינטנסיה שדיברנו.
[Speaker A] אבל יכול להיות שאפשר למצוא או להמציא, איך שתרצה לקרוא לזה, תולדות גרימתיות אחרות בנזיקין? למה זאת היחידה?
[הרב מיכאל אברהם] אז דיברנו על זה גם. למשל צרורות של קרן. בקרן שהיא נוגחת והיא מעיפה, אז זה יהיה באמת צרורות של קרן, ויש דיון בגמרא בפרק שני איך להתייחס אליהם. האם זה הלכה למשה מסיני שעדיין זה ייחשב תולדה דרגל ואז הוא משלם חצי נזק, או שזה יהיה תולדה של קרן ומשלם רבע נזק, כי הקרן עצמה משלמת חצי והצרורות של קרן זה רבע. אז הגמרא דנה בזה. זאת אומרת צרורות של גוף, צרורות של, הגמרא דנה אפילו צרורות של בור באיזשהו מקום נדמה לי, לא יודע איך ייצא דבר כזה.
[Speaker D] אבל אז זה נכלל בגרמה ולא בלימודי. מה? אז זה נכלל בגרימה.
[הרב מיכאל אברהם] וגרימה
[Speaker A] יכולה להיות לא רק דרך צרורות אלא באופנים אחרים. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] לא, מה זה בדרך כלל גרימה היא גרימה של צרורות. איזה גרימה עוד שאב נזק גורם משהו שהוא עצמו הולך ומזיק? מה שאני מנסה לחשוב עליו זה באמת שאתה מעיף משהו והוא מזיק, או לא יודע, אולי שבהמה מדליקה אש למשל, אולי זה יכול להיות מין משהו כזה. נגיד בהמה שלי מדליקה אש, אז האש היא שלא אני הדלקתי אלא הבהמה שלי הדליקה. אולי זה גם נחשב, יש לזה אגב דיון בגמרא. אם היא התחככה בקיר והקיר נופל. אה, זה נזק רגיל, זה לא נזק עקיף, ומה בגופה המזיקה. אז אם היא עושה את זה להנאתה היא צריכה להתגרד, זה תולדה של שן. אם היא לא עושה את זה להנאתה אלא דרך הילוכה, אז זה קצת רגל. המכה של הקיר. הקיר הולך ומזיק? כי הקיר נפל על משהו. זה צרורות רגיל. כמו אבן, מה זה משנה?
[Speaker C] למה אמרת שרגל חצי ורגל זה שלם? מה? למה אמרת שזה רבע? כקרן חצי.
[הרב מיכאל אברהם] התורה עצמה אומרת.
[Speaker C] למה?
[Speaker G] אם זה תם או מועד.
[הרב מיכאל אברהם] וחצו את השור החי וחצו את כספו.
[Speaker G] אבל זה אם תם או מועד.
[הרב מיכאל אברהם] קרן תמה, כן. קרן בשלוש הנגיחות הראשונות משלם חצי נזק. ויותר מזה, החצי הזה גם הוא קנס להלכה, במחלוקת אמוראים בגמרא, אבל להלכה החצי הזה הוא קנס ולא באופן עקרוני מעיקר הדין לא תשלם כלום. אבל התורה בכל זאת קנסה כדי שהבן אדם ישמור את השור שלו, אז היא אומרת תשלם חצי נזק. אז אנחנו בעצם, אני רוצה למקד עכשיו, אנחנו בעצם מתעסקים בתולדות הלימודיות, לא בתולדות הגרימה. כי תולדות הלימודיות הם בעצם תוצאה של הפשטה. אתה עושה הפשטה, והתורה תמיד מדברת דרך דוגמאות, ואנחנו מתוך הדוגמה צריכים להוציא איזשהו עיקרון, שזה בדיוק התהליך של ההפשטה. והעיקרון הזה עכשיו יכול להתיישם בעוד צורות. הצורות הנוספות האלה הם תולדות. כך גם אבות ותולדות של שבת. התורה מדברת על שלושים ותשעה אבות מלאכה, לא מדברת, אבל אנחנו. לומדים איכשהו מתוך התורה את שלושים ותשעה אבות מלאכה, וכל הדברים שדומים להם. דומים במה? דומים במאפיין המהותי שאנחנו מבינים שהוא מהותי בתוך האב. אז הדברים האלה יהיו תולדה. הזכרתי פעם את התולדה של בונה, שיש לה שתי תולדות שביניהן אין שום דמיון. נכון? יש לאב של בונה יש שני מאפיינים. יכול להיות לו נגיד מאפיין א' ומאפיין ב'. יש תולדה אחת שיש לה רק את מאפיין א', אז היא דומה לאב בחלק. יש תולדה שנייה שיש לה רק את מאפיין ב', גם היא דומה לאב אבל בחלק, אבל בין שתי התולדות אין שום דבר, זה לא טרנזיטיבי. זאת אומרת, זה דומה לזה, זה דומה לזה, אבל אין דמיון בין זה לזה. אוקיי? כי הדמיון הוא מפנים אחרות. אוקיי, אז אלו כל אלה בעצם זה תוצאות של הפשטות שאנחנו עושים, וכל המושג של אבות ותולדות הוא בעצם תוצאה של תהליך של הפשטה. זאת אומרת אנחנו עושים הפשטה לאבות, כשההנחה היא שהאב שמופיע בתורה הוא דוגמה לעיקרון כללי יותר, עיקרון מופשט, וכל מה שאנחנו מוציאים מתוך העיקרון הזה ייקרא תולדה. יש דברים, צריך להבין אבל שזה עדיין לא לגמרי פשוט, יש דברים שהם לגמרי דומים לאב, וזה מוגדר ברמב"ם, ולא כתוב בתורה, אבל זה לגמרי דומה לאב. זה לא רק במאפיינים המהותיים אלא זה דומה לגמרי. ואז זה נקרא מעין אב ברמב"ם. זה לא נקרא תולדה, זה נקרא מעין אב. והשאלה היא מה היחס ביניהם, ואם יש הבדל הלכתי.
[Speaker A] ולמעין אב יכולות להיות גם תולדות נפרדות?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל התולדות של המעין אב כנראה יהיו גם תולדות לאב עצמו. אם הן דומות לו, הן דומות לו.
[Speaker A] האם יש הבדל הלכתי? גם אין הבדל הלכתי בין אב לתולדה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש, מי שעושה אב ותולדה דידיה, אז הוא מביא חטאת אחת בהעלם אחד. עכשיו השאלה אם הוא עושה אב ומעין אב, כנראה גם יביא חטאת אחת. מה דוגמה למעין אב? אני כבר לא זוכר את הדוגמאות שהרמב"ם מביא,
[Speaker C] שזה לגמרי דומה אבל זה לא הוא,
[הרב מיכאל אברהם] כן, לגמרי דומה אבל זה לא הוא. יש הגמרא עצמה אומרת בעצם שזורה, בורר ומרקד היה בעצם צריך להיחשב אב אחד, ונחשבו שלושה אבות שונים מתוך שלושים ותשעה שמנויים שם בגלל ששלושתם היו במשכן. זה הכל. אבל מבחינת יחסי הדמיון ביניהם זה היה אמור להיות אב אחד. אז זה למשל דוגמה למה שהרמב"ם היה מגדיר מעין אב, לולא הגמרא הייתה אומרת שזה אב ממש. יש לגבי זורע ומשקה, שם יש איזה ר"ח בתחילת פרק שביעי של שבת, ששם יש כאלה שרוצים לטעון זומר. זומר זה תולדה של זורע, או שזה מעין אב? שבר"ח שמה יש משהו עם זה מעין אב או תולדה.
[Speaker C] זומר זה דומה ל… לא של קוצר? זומר זה שהוא חותך?
[הרב מיכאל אברהם] זומר, קוצר, וזה בדיוק הנקודה. קוצר, אתה קוצר נגיד פרי כי אתה צריך את הפרי. זומר, אתה זומר כדי שהעץ יצמח, אתה לא צריך את העלים שאתה מוריד. אז זה בדיוק לא דומה לקוצר למרות שהפעולה היא אותה פעולה. והנה עוד דוגמה למשמעות של הפשטה. אתה עושה הפשטה. לכאורה הדמיון הוא דמיון מושלם לקוצר. אבל כשאתה חושב מה המאפיין המהותי של קוצר, מעבר לשאלה מה אתה עושה פיזית, אתה רוצה את מה שאתה קוצר, ופה אתה בעצם זורק הצידה כדי שהעץ עצמו יצמח, שזה בעצם לגרום לו לצמח, אז זה תולדה של זורע.
[Speaker C] כשהמטרה כאן זה בעצם המטרה?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. אותו דבר בכל מלאכה שאינה צריכה לגופה, למשל. זה מלאכה שנעשית בדיוק כמו המלאכה שהייתה במשכן, אבל למטרה שונה. נגיד מי שחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. אני חופר בור, אבל לא צריך את הבור, אני צריך רק את החול שיוצא ממנו. אז אני עושה את אותה פעולה בדיוק, אבל אני עושה את זה למטרה שהיא לא המטרה שלשמה זה היה במשכן. אז זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. מחלוקת תנאים אם חייב או פטור. אז אנחנו מתמקדים בעניין הזה של התולדות הלימודיות. עכשיו בהקשר הזה, אז התחלנו את הגמרא בדף ו' והרא"ש, התחלתי קצת את הרא"ש, אני מזה אני רוצה להתחיל פה. הגמרא בדף ו' מדברת על הצד השווה שבהן, שזה סוף המשנה ותחילת בבא קמא. אחרי שהיא מביאה את ארבע אבות נזיקין והיא מסבירה למה כל אחד לא דומה לשני, אז היא אומרת: הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. זאת אומרת יש איזה שהוא מאפיין משותף לכולם, שהם בעצם ממון שלך, אתה צריך לשמור עליהם, ואם הם הזיקו למרות ששמרת, אתה חייב לשלם במיטב הארץ. זה הכלל של…
[Speaker C] מה זה מיטב הארץ?
[הרב מיכאל אברהם] אז הגמרא עצמה בדף ט' מדברת באריכות, בנזיקין יש דין שאתה צריך לשלם ממיטב. ומיטב פירושו או כסף או דבר שעובר לסוחר,
[Speaker F] או מבחר הקרקעות, לא?
[הרב מיכאל אברהם] יש עידית, בינונית וזיבורית. חריף מה שקרוי, שיוצא בהוצאה. אז הכלל שהמשנה מביאה בסוף, ואז שואלת הגמרא והיא כבר על העניין הזה שואלת שאלה מוזרה, היא שואלת למה צריך את הכלל הזה, לאיתויי מאי? יש לנו את הדוגמאות, למה צריך את הכלל? זה הפוך ממה שאנחנו היינו שואלים, אם יש את הכלל למה צריך את הדוגמאות. הגמרא יש לה יותר אמון בדוגמאות, גם זה נוגע לענייננו, צריך להבין. זה נוגע לענייננו כי למרות שנראה לכאורה שדוגמאות זה דרך לא טובה להעביר אליך כללים, כי מכל דוגמה אתה יכול או מכל כמה דוגמאות אפילו אתה יכול ליצור עוד הכללות אפשריות. ועדיין הגמרא חושבת שדוגמאות זה דרך טובה יותר להעביר את המסר מאשר לתת לך את הכלל. כי הכלל סוגר אותך מדי, שאתה תיצמד לכלל אתה לא מבין באמת את האינסייט שעומד מאחוריו, והדוגמאות נותנות לך את זה יותר טוב. שזה תפיסה מאוד מעניינת בעולם המשפטי כמובן. יש בזה ויכוחים גדולים. המשפט הבריטי נגיד שהוא כזואיסטי יותר, קייסים, לפי מקרים, אז הוא באמת מאמין בדוגמאות ולא בכללים. המשפט הגרמני נוטה יותר לתפיסה מין טופ-דאון, תפיסה פוזיטיביסטית שאומרת ניתן לך את הכללים ואתה תגזור מהם בדדוקציה את התשובות למקרים הפרטיים שבאים לפניך. זאת אומרת אז התפיסה של הגמרא או צורת החשיבה של הגמרא דומה יותר למשפט הבריטי במובן הזה, היא כזואיסטית, היא נותנת לך מקרים. את הכללים עושים הפרשנים תמיד. בוא נראה מה הכלל שעומד מאחורי המקרה. הגמרא מביאה מקרה. הגמרא דנה מעט מאוד בכללים, יחסית מעט בכללים, ואפילו פה שהמשנה כבר עושה לנו טובה ומביאה את הכלל, שואלת הגמרא לאיתויי מאי, מי צריך את הכלל. זאת אומרת פה אנחנו לומדים עוד משהו על הפשטות, שלמרות שזה נראה קצת לוז כזה, כאילו חופשי, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, לגמרא יש אמון גדול בהפשטות. זאת אומרת הגמרא רואה את תהליך ההפשטה כתהליך שבסך הכל אם אתה מיומן אתה תגיע לתשובה הנכונה. זה לא בעין מודרנית הרבה פעמים יש איזושהי הסתייגות מדבר כזה. זאת אומרת תן לי את הכלל, הדוגמה אתה לא יכול להוכיח לי שזה הכלל שיוצא מהדוגמה. נכון, אין הוכחה. אינדוקציה זה אף פעם לא משהו שאתה יכול להוכיח אותו. אבל כל אחד מבין שיש אינדוקציות שהן מייק סנס ויש אינדוקציות שהן לא מייק סנס. רק הרבה אנשים קשה להם להודות בזה, כי זה נראה לא מבוסס, לא רציונלי, לא לוגי. מה, סתם הוא חושב ככה והוא חושב אחרת, אתה לא יכול להוכיח לו, אז מי אמר שאתה צודק? בגלל שאני צודק, זה הכל, מה אתה מבלבל לי את המוח. במובן הזה הסתכלות כזאת של שכל ישר. ובמובן הזה אני חושב שבגמרא זה מאוד חזק. יש אמון גדול ביכולת להסיק מסקנות בדרך של אנלוגיה ואינדוקציה ובדרכים הרכות יותר, לא בדרך לוגית מתמטית דדוקטיבית כזאת מוכרחת. ומי שמאמין בדרך כזאת אז הוא נוקט בשיטה הבריטית. זאת אומרת הוא הולך דרך דוגמאות ומהדוגמאות תסיק את המסקנות. הגרמנים הם יותר סקפטיים, הם מדעיים יותר, שמה זה מדע המשפט, כן, אצל הגרמנים הכל זה מדעי. אז המדע המשפט, אתה צריך לתת את הכללים ומהם גוזרים באופן דדוקטיבי את התשובות למקרים. פעם היו גם חושבים שאפילו בסופו של דבר זה ייתר את השופטים. זאת אומרת כי בסך הכל הכל מתמטיקה. תן את המחשב יוצא פה…
[Speaker A] כן, תן את הכלל ואנחנו מיד נדע.
[הרב מיכאל אברהם] היום כבר אף אחד לא מאמין בזה באמת אבל זה היה האידיאל בתקופה מסוימת. טוב, בכל אופן הגמרא שואלת הצד השווה לאיתויי מאי. ואז הגמרא מביאה סדרה שלמה של דוגמאות שאנחנו לומדים אותם מהצד השווה. מה זאת אומרת? שאם הגמרא, המשנה בסוף לא הייתה אומרת מהו הצד השווה, לא הייתי יכול לדעת שחייבים על זה. למה? כי זה לא דומה לאף אחד מהאבות. אתה צריך לייצר את התולדה הזאת או ללמוד, במקרה הזה זה ללמוד לא לגרום, שזה תולדה לימודית. אבל זה תולדה לימודית לא של אב אחד אלא תולדה לימודית של שני אבות, במקרה הזה שניים, עקרונית יכול להיות גם של שלושה או ארבעה. אוקיי? עכשיו מה הדוגמאות האלה? אז זה למשל אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. זאת אומרת הוא הניח אבן כלשהי או חפץ בראש גגו ובאה רוח מצויה, רוח שהוא היה צריך לצפות אותה, אחרת זה נקרא אונס, אבל רוח מצויה והפילה את זה וזה הזיק. עכשיו אם זה הזיק תוך כדי הילוכו, הזיק אחרי שהוא נח, הגמרא דנה בזה, לא משנה, אבל באופן עקרוני זה הזיק. אז מה? אז בסופו של דבר… הגמרא מגיעה רק כדי שנבין מקרה אחד למשל, הגמרא אומרת שמדובר שהם הזיקו אחרי אחרי שהם נחו. זאת אומרת האבן או הסכין נפלו מכוח רוח מצויה ברשות הרבים, ואז מישהו נכשל בהם או משהו כזה וניזוק. אוקיי, זה הפך לבור בעצם. אבל בור לבד כנראה לא יכול ללמד את זה לכן צריך את הצד השווה. למה? אז הגמרא אומרת כן ולשמואל דאמר כולם מבור למדנו היינו בור? את דאתיא ליה בור? אופס, זה מונח ברשות הרבים, חפץ שלך שמונח ברשות הרבים, נגיד קליפת בננה. אם זרקת את זה ברשות הרבים ומישהו נכשל בזה, אתה חייב משום בור. זה לא צד השווה, זה תולדה של בור. זה תולדה אפילו, זה ממש בור אם אני… אבל פה זה לא דומה לבור. למה? ולא דמו לבור, מה לבור שכן אין כוח אחר מעורב בו, תאמר בהני שכוח אחר מעורב בהם. בסופו של דבר את המזיק הזה יצרה הרוח, או יחד איתי, אני שמתי על הגג והרוח העיפה את זה מהגג למטה. אז בהיווצרותו של המזיק, שימו לב לא בפעולת ההיזק עצמה, בהיווצרותו של המזיק, הבור עצמו איך הוא נוצר? הוא נוצר בעזרת הרוח. וכיוון שכוח אחר מעורב בזה, היית חושב שאולי פה הוא יהיה פטור. כי הבור שכתוב במשנה זה בור שאני עצמי כריתי אותו, אני עשיתי אותו. מקום שבו הרוח כרתה את הבור או לפחות נטלה חלק בכריית הבור, אני לא יכול ללמוד את זה מבור. לכן צריך את הצד השווה. אז איך זה עובד? זה עובד כך, אנחנו ננסה לדמות את זה, ככה תמיד עובד הצד השווה. אנחנו מנסים לדמות את זה לבור. אנחנו אומרים לא, מה שכן אין כוח אחר מעורב בו, תאמר בהני שכוח אחר מעורב בהם. אז מבור אי אפשר ללמוד את זה. אש תוכיח. טוב, אז נלמד את זה מאש. מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק. אש שחייבים על מזיק עליה בגלל שהיא דבר שמתקדם במהירות, אין שליטה עליה. לכן באש אתה צריך מאוד מאוד להיזהר ומטילים עליך אחריות מאוד חמורה. ואתה חייב על נזקי אש. כאן, נכון שכוח אחר מעורב בהם, אבל זה לא שזה משהו שהולך ומזיק ויכול להתפשט בקלות, במובן הזה זה לא דומה לאש. אין דרכו לילך ולהזיק. אחרי שזה נח זה נח.
[Speaker C] זה נפל מהגג, הגיע למקום פלוני, הוא שם.
[הרב מיכאל אברהם] הגמרא בהתחלה שוללת את האפשרות, היא מעלה אפשרות שזה הזיק תוך כדי הילוכו שאז זה יהיה ממש דומה לאש ולכן היא עוברת לזה שזה הזיק אחרי שהוא נח. אוקיי. ואז הגמרא אומרת מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק. אש אתה לא יכול ללמוד את זה כי אש זה מזיק פוטנציאלי מאוד, הסיכוי שהוא יזיק מאוד גבוה ולכן מטילים עליך אחריות כבדה, לעומת זאת באבנו סכינו ומשאו שאחרי שהם נחו הם נחו, הם שמה. בדרך כלל אנשים שעוברים שיזהרו, זה לא הולך ותופס שדות ואין לך שליטה על זה. אז אולי שמה אתה לא חייב. אתה לא יכול ללמוד את זה מאש. אז אומרת הגמרא בור תוכיח. את זה בור יחזור ויוכיח. אבל בור כבר ראינו שגם הוא לא דומה. איך הבור יוכיח? אומרת הגמרא וחזר הדין. ככה תמיד הולך בצד השווה, וזה נס לוגי הדבר הזה. זה נס לוגי בגלל שבעצם בצד השווה מה שקורה זה שיש לך שני מלמדים, במקרה שלנו בור ואש. ויש לך מזיק שהוא התולדה, נכון אלה שני האבות. עכשיו אנחנו מנסים לייצר ילד שהוא ילד של שני אבות. הוא לא יכול להיות ילד של אב אחד כי לכל אחד משני האבות לבדו לא יכול ללמד על הילד. כי יש לו איזושהי תכונה שהיא תכונה מחמירה באב, ואולי רק בגללה האב חייב. הילד שאין לו את התכונה המחמירה הזאת יכול להיות ששמה התורה לא תחייב. אז אתה לא יכול ללמוד. תמיד הפירכא זה תכונה שמחמירה אצל האב לעומת התולדה. עכשיו בשני האבות יש תכונה, כל אחד יש תכונה מחמירה ולכן אף אחד מהם לחוד אי אפשר ללמוד על התולדה. אומרת הגמרא נכון, אבל אם תיקח את שניהם ביחד אז אין בעיה. למה אין בעיה? זה לא יכול ללמד כי יש בו בעיה, זה לא יכול ללמד כי יש בו בעיה אחרת. נו, אז מי אמר לך נגיד, אני אנסח את זה כך, למה שאני לא אעשה פירכא על הנימוד מבור ואש ביחד לאבנו סכינו ומשאו שהזיקו? איך הפירכא תהיה? מה לאש ובור שכן בכל אחד יש איזושהי תכונה חמורה? באש שדרכה לילך ולהזיק ובבור שתחילת עשייתו לנזק. בור שכן אין כוח אחר מעורב בו. אז לכן, אז לכן אתה לא יכול ללמוד משניהם ביחד. מה, איזה נס? איזה נס יכול לייצר משהו שכל אחד מהמלמדים לחוד לא מצליח ללמד על התולדה, אבל אתה מצרף את שניהם ביחד בלי להוסיף שום דבר נוסף, רק סתם עצם הצירוף של שניהם ביחד מצליח ללמד על התולדה. משהו בלוגיקה פה לא מסתדר. עכשיו… זה מה שנקרא בניין אב משני כתובים באחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
[Speaker C] מה זה משפט אחרון שהוא אמר שם?
[הרב מיכאל אברהם] וחזר הדין. מה זה? מקצרים. במקומות שבו הניסוח הוא מלא פה פשוט הגמרא מדברת בקיצור, אז אמר וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך חייב לשלם. אבל לגמרא כבר אין כוח לכתוב את זה בכל מקום, אז וחזר הדין וכולי, כן. עכשיו הנס הזה בעצם יוצר פה סיטואציה, אגב יש מקומות בגמרא, במכות בדף ד', בכתובות בדף ל"ב, יש בכמה סוגיות שבהן הגמרא עושה את הפירכא הזאת. היא אומרת מה לשני המלמדים שכן בכל אחד מהם יש צד חמור? אז אתה לא יכול גם משניהם ביחד ללמוד על התולדה. ובמקום כבר הראשונים דנים אם אתה עושה פירכא כזאת אז אין בעולם בניין אב משני כתובים כי זה הלוגיקה של בניין אב משני כתובים בכל מקום. השאלה היא מה מיוחד שם ועל זה אני לא אכנס כאן על זה גם כתבתי איזה מאמר פעם. אז הנקודה היא כזאת.
[Speaker C] מצחיק לקרוא לזה נס, הם החליטו שזה הכוונה. מה? זה מצחיק לקרוא לזה נס. למה? כי זה משהו שהם החליטו וזה לא מובן. אוקיי, לא החליטו סתם צריך
[הרב מיכאל אברהם] להיות בזה היגיון, מה
[Speaker C] סתם החליטו שזה נס?
[הרב מיכאל אברהם] אז אין בזה היגיון באמת. אוקיי זאת השאלה מה ההיגיון פה. לכאורה נס התכוונתי ללא היגיון איך הם מחליטים, לא נס כמובן של איזה שינוי.
[Speaker C] כן לא, לא הבנתי מה הנס כאן בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, הנקודה היא כזאת, אני חושב שבדרך כלל הצד השווה וזה הקדמה חשובה למה שאני אדבר בהמשך, בדרך כלל הצד השווה זה בדיוק המקרה הקלאסי של הכללה כמו הכללה מדעית. מה אנחנו בעצם אומרים? אנחנו בעצם אומרים שלכל אחד מהאבות, במקרה הזה נגיד בור ואש, יש מאפיין אחד לחומרא, נגיד לבור יש את המאפיין שאין כוח אחר מעורב בו, הוא נוצר במו ידיו של הכורה, לא הרוח לא הייתה שותפה זה הצד לחומרא של הבור. ובאש יש את החומרא שדרכה לילך ולהזיק שאין שליטה צריך לשמור עליה טוב. עכשיו מה זה אומר כשאני בא ללמוד מבור מה אני בעצם אומר? אני בעצם אומר, אני רוצה ללמוד מבור שגם אבנו סכינו ומשאו זה ממוני וזה הזיק ושמירתו עליי ואני חייב לשלם. אתמהה לא, כי בור אין כוח אחר מעורב בו אולי רק בגלל זה אתה חייב לשלם? בסדר? זה בעצם משמעותה של הפירכא. אומר אש תוכיח. למה? כי אש הולכת ומזיקה. מה? אש הולכת ומזיקה וחייבים פה כוח אחר מעורב בה וחייבים. נכון אבל אש דרכה לילך ולהזיק, אולי באש זה בגלל שדרכה לילך ולהזיק. אנחנו מוכיחים מבור שבור אין דרכו לילך ולהזיק ובכל זאת חייבים. מה הוכחנו כאן? הוכחנו ששני המאפיינים שבהם חשבנו לתלות את החיוב הם לא רלוונטיים כי המאפיין לחומרא של האב א' לא קיים באב ב', אז איך אתה יכול להגיד שזה המאפיין שבגללו חייבים? הנה האב ב' אין את המאפיין הזה ובכל זאת חייבים. והמאפיין לחומרא של האב ב' הוא לא הדבר שבגללו חייבים כי עובדה שבאב א' אין אותו ובכל זאת חייבים.
[Speaker A] לא, אבל יש רשימה של מאפיינים מספיק שיהיה לך אחד מהם ופה אין אף אחד.
[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע עוד שנייה, שלב שלב. אז הלוגיקה בעצם אומרת שאנחנו שוללים את הרלוונטיות של המאפיינים בדיוק, הרי זה בדיוק תהליך ההפשטה. אנחנו מנסים להבין מי מהמאפיינים של בור או של אש הוא המאפיין המהותי שבגללו התורה מחייבת. אולי זה שתחילת עשייתו לנזק זה המאפיין המהותי ואז אבנו סכינו ומשאו זה לא יהיה ככה? זה לא נכון, באש כוח אחר מעורב בו. אז אומר לא, זה לא יכול להיות כי באש כוח אחר מעורב ובכל זאת חייבים אז זה לא יכול להיות המאפיין המהותי. זה דרך של אלימינציה, זה בדיוק אלימינציה, נכון? עכשיו אני עושה אלימינציה הפוכה, באש דרכה לילך ולהזיק אולי זה המאפיין? לא נכון, בבור אין דרכו לילך ולהזיק ובכל זאת חייבים אז גם זה לא המאפיין המהותי. מה נשאר? מה המאפיין המהותי שבכל זאת נשאר והוא משותף לשניהם? שהם שניהם ממונך ושמירתם עליך, ובגלל שלא שמרת והזיקו אתה חייב לשלם. זה קיים גם באבנו סכינו ומשאו. המאפיינים המיוחדים שאותם שללנו, אם יכול להיות שהם היו המאפיינים שגורמים לחיוב זה היה בעיה, לא יכולתי ללמוד את התולדה מהם כי לתולדה אין את המאפיינים האלה, אבל אני הראיתי בדרך של אלימינציה. שאלה לא המאפיינים הרלוונטיים. אז מה נשאר? מה שנשאר זה המאפיין המשותף לשני האבות, שזה שממונך ושמירתן עליך, וזה נכון גם לאבנו סכינו ומשאו. לכן באבנו סכינו ומשאו חייב לשלם.
[Speaker C] אבל זה נכון גם לשאר שני האבות האחרים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז
[Speaker C] למה מביא, לא,
[הרב מיכאל אברהם] אבל פה אין משני האבות האחרים בכלל לא היה לי הוה אמינא מלכתחילה ללמוד.
[Speaker C] אוקיי.
[Speaker H] אבל מי האב?
[הרב מיכאל אברהם] רגע, פה אנחנו נגיע לראש שכבר הזכרתי אותו פעם קודמת, אבל פה אני רוצה כבר לתת איזושהי הקדמה מסוימת וצריך לפרט יותר כדי להבין את הראש. אז זה הפירוט. אז עכשיו שמואל שואל בצדק, היה אפשר לבנות תיאוריה אחרת. זה תלמיד שאל אותי פעם בירוחם במחזור הראשון בירוחם, וככה הוא עורר אותי לכל העניין הזה. אמר לי מה זאת אומרת, אבל אין בזה שום היגיון. אתה יכול לבנות תיאוריה שאו מאפיין X או מאפיין Y, למי שיש אחד משניהם חייב לשלם. או המאפיין שאין כוח אחר מעורב בו, או המאפיין שדרכו לילך ולהזיק. אם מתקיים אחד משניהם, אתה חייב לשלם. זה מסביר את החיוב של אש כי מתקיים בה המאפיין שדרכה לילך ולהזיק, נכון שלא הראשון אבל השני. בבור מתקיים הראשון ולא השני, אבל אחד משניהם מתקיים וזה מחייב. מזכיר קצת דיאגנוזה רפואית או פסיכיאטרית, לפעמים עושים אם יש לך בדברים מורכבים אומרים לך אם יש לך שבעה מתוך עשרה סימפטומים אנחנו מכריזים עליך כמי שיש לו את המחלה הזאת והזאת. לא תמיד מתקיימים כל המאפיינים. אנחנו לא יודעים לתאר בדיוק, אבל אם יש לך שבעה מתוך עשרה אתה כבר חולה.
[Speaker C] יש לא מעט פסיכופטיה דבר כזה.
[הרב מיכאל אברהם] גם בהרבה דברים, יש כל מיני דיאגנוזות חלקיות. וזה בעצם להגיד יש לנו קבוצה של מאפיינים אם אחד משניהם או שבעה מהם או לא משנה מתקיימים, גם זאת הגדרה. אוקיי, עכשיו אם זה באמת כך, אז עדיין הלוגיקה של הצד השווה היא בעייתית. זה מה ששמואל שאל קודם. כי מה הבעיה? מי אמר לך שהמאפיין הרלוונטי זה שהממונך ושמירתן עליך, הצד המשותף, אולי לא, זה אחד משני הצדדים הייחודיים לא הצד המשותף. כן, נסח את זה בשפה של משתנים. יש לנו שני מלמדים A ו-B, זה האבות. יש לנו את התולדה C, אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג, האבות זה בור ואש. אוקיי. עכשיו לשני האבות יש את המאפיין Z וגם לתולדה יש את המאפיין Z, לכן בכלל אני מנסה ללמוד את C מ-A כי בשניהם יש Z, מנסה ללמוד את C מ-B כי בשניהם יש Z. אני לא יכול ללמוד מ-A כי ל-A יש מאפיין X, ול-C אין את מאפיין X. אני לא יכול ללמוד מ-B כי ל-B יש את המאפיין Y, ול-C אין את המאפיין Y. אז לכן אני אומר, טוב, אז רואים ש-X ו-Y הם לא המאפיינים הרלוונטיים, כי לשני האבות, לכל אחד מהאבות לאחד יש רק את X ולשני יש רק את Y ובכל זאת חייבים. אז לא ייתכן שצריך את Y בדווקא ולא ייתכן שצריך את X בדווקא. לכן הם לא הרלוונטיים, מה שנשאר זה המאפיין המשותף שהוא Z. הוא מאפיין את שניהם וזה קיים גם בתולדה ולכן אפשר ללמוד. ולכן זה נקרא הצד השווה. יש צדדים שהם לא שווים לשני המלמדים, אנחנו שוללים אותם, מנטרלים אותם באלימינציה ואנחנו נשארים עם הצד השווה לשניהם, זאת אומרת מה שמאפיין את שניהם שקיים גם בתולדה ולכן אנחנו לומדים. אלא שעל זה קשה, יש תיאוריה חליפית שיש או X או Y. שגם זאת תיאוריה. למה להגיד שזה Z? את זה אתה לא יכול לשלול, או X או Y. אתה יכול לשלול את זה כמובן אם תביא לי אב שלישי שאין לו לא את X ולא את Y. אבל אז יכול להיות שאני אמצא שם איזה Z. בדיוק, לא, ה-Z זה המשותף, אז אולי W. בסדר? ואז אני אבנה תיאוריה יותר מורכבת או X או Y או W. אני תמיד יכול לעשות את זה. ואז בעצם מי אמר לך שזה הצד השווה ולא איחוד או או בין שני הצדדים הלא שווים, הייחודיים. עכשיו פה התשובה היא שאנחנו הולכים אחרי התיאוריה הפשוטה. תער אוקאם. אנחנו בעצם אומרים שיש לנו שתי תיאוריות, תיאוריה אחת אומרת שאו X או Y קובעים. התיאוריה השנייה אומרת Z קובע, מאפיין אחד. עכשיו מי יותר פשוט? התיאוריה השנייה יותר פשוטה, אז אני מעדיף אותה. וההנחה היא שזו, עכשיו פה זה יותר מאשר מעדיף. כי אם הקדוש ברוך הוא כתב את התורה בהנחה שאנחנו נעשה בניין אב משני צדדים, זה אחת מי"ג מידות, בניין אב משני כתובים, אז הקדוש ברוך הוא מראש בעצם ידע שאם הוא שם שני כתובים שיש להם מאפיינים שונים אנחנו כבר ניקח את הצד השווה. זאת אומרת פה זה אפילו לא סיכון, כי אם יש לנו מידת דרש כזאת אז הקדוש ברוך הוא גם כותב את זה באופן שזה יסתדר. לכן אתה אפילו יכול להיות רגוע שלמדת נכון. אבל שימו לב שכך בדיוק אנחנו עושים הכללה מדעית.
[Speaker C] אבל ה-Z יכול להיות נורא מורכב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, פה ה-Z הוא פשוט.
[Speaker C] מה היה ה-Z שאצלנו? מה המאפיין?
[הרב מיכאל אברהם] הממונך ושמירתו עליך זה פועל יוצא. כל דבר שממונך ושמירתו עליך זה רק מילים. אז רק מילים.
[Speaker C] אז לא רק מילת הזה, הזה עצמו פשוט גם צריך להיות פשוט.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?
[Speaker C] הזה עצמו צריך להיות פשוט.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אם הזה הוא מורכב אז לא עשינו כלום, אלא אם כן, לא, זה תלוי. זה כבר הערה ליודעי חן. אם הזה הוא גם, אז לדעתי זה לא נקרא מורכבות. אם את הזה את יכולה להגדיר כאיי וגם בי וגם סי אין בעיה. כי או איקס או וואי זה פחות פשוט מדבר אחד. אבל כל דבר אחד את יכולה לפרק. מה זה ממונך? שקנית את זה כדין וגם אתה מחזיק את זה ורשמת בטאבו. אז גם זה מורכב. מה זה ממונך? נכון, אבל זה מורכב מדרישות של גם. זה מורכב מדרישה של גם זה דרישה אחת. לא אכפת לי, את מבינה? אם זה או איקס או וואי, אז זה אחת משתי דרישות וזה יותר מורכב. אז בואו נסתכל על הכללה מדעית. בהכללה מדעית בעצם אנחנו נגיד אנחנו רוצים לעשות הכללה על חוק הגרביטציה. אז אני אומר אני לוקח את הספר הזה, אני עוזב אותו והוא נופל לכדור הארץ. עכשיו אני לוקח את הדבר הזה, עוזב אותו וגם הוא נופל. אז אני אומר טוב, אז עכשיו נראה האם גם הכוס הזאת תיפול? אז אני אומר אני לא יודע, בוא נלמד את זה מזה. בסדר? בשניהם, שניהם עשויים מפלסטיק, נכון? אז הנה, אם זה נופל לכדור הארץ גם זה נופל לכדור הארץ. אומר לא, מה לזה שכן הוא שחור והכוס היא שקופה? אז אני אומר הנה הספר יוכיח. הספר הוא לא שחור, הוא לבן והוא גם נופל. מה לספר שכן הוא עשוי מנייר ולא מפלסטיק? אז אתה לא יכול ללמוד מהספר לנייר. אבל בסדר, זה לא עשוי מנייר והוא גם נופל. אז מה אתה אומר? כנראה שלא זה שהוא עשוי מנייר ולא הצבע השחור הם גורמים לנפילה. מה משותף לשני אלה? אלה שני האבות. שיש להם מסה. אז גם לדבר הזה יש מסה. את הצד השווה לשניהם אני מעדיף אותו על פני התיאוריה שאומרת אולי זה כל מה שאו שהוא שחור או שהוא עשוי מנייר. גם זה יסביר את כל הנתונים, בהנחה שרק אלה הנתונים שלי, כן? גם זה יסביר את כל הנתונים. למה אני מעדיף את התיאוריה הזאת? היא יותר פשוטה. אז אני אומר הצד השווה לשניהם זה תיאוריה יותר פשוטה מאשר לתלות בצד הייחודי של זה או הייחודי של זה או הייחודי של זה. לכן כל הכללה מדעית בעצם גם היא בנויה כך. הצד השווה הוא אינו אלא הפשטה או הכללה מדעית. זה הכל. והמהלך הלוגי של הצד השווה הוא אלימינציה של פרמטרים לא רלוונטיים ובדיוק כך אנחנו עושים במדע. ומה עושים במדע? כמי שהיה רואה שכאלה, איך קוראים לזה? אמפים כאלה נופלים לכדור הארץ, היית אומר טוב, אולי מכשירים אלקטרוניים נופלים לכדור הארץ. מה עושים במדע כדי לבדוק אם זה נכון? לוקחים משהו שהוא לא מכשיר אלקטרוני ובודקים אם גם הוא נופל לכדור הארץ. אם כן, אז שללנו את הרלוונטיות של היותך מכשיר אלקטרוני. זה לא הסיבה שאתה נופל לכדור הארץ, אלא מה? משהו אחר, לא יודע מה, צריך לחפש. מה זה יהיה בסוף? מה נבחר? את מה שמשותף לכל העצמים שראינו שהם נופלים לכדור הארץ. כמה שנבחר מגוון גדול יותר, כמובן זה יותר טוב. כי אז זה אומר ששללנו יותר ויותר תכונות ייחודיות ואנחנו נגיע לתכונה הכי בסיסית שמשותפת לכל העצמים שבהם צפינו.
[Speaker C] למרות שתמיד יכול להיות שאולי טעינו, בלון הליום למשל.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אומר לפעמים יכול להיות שאנחנו נגלה שטעיתי. אנחנו נגלה שיש דברים שלא יפלו לכדור הארץ למרות שיש להם מסה, כמו בלון הליום. כמובן זה בגלל האוויר, אם זה היה בוואקום גם הוא היה נופל. אבל אני רק אומר ברמה העקרונית אנחנו יכולים אנחנו יכולים להתבדות. אין לנו ערובה לזה שההכללה שלנו נכונה, יותר מזה, אף אחד לידינו לא תקע שהתיאוריה הפשוטה היא נכונה. יש תיאוריות מדעיות מאוד מסובכות שהן הנכונות. תורת הקוונטים אף אחד לא יגיד שהיא תיאוריה הכי פשוטה שניתן להעלות על הדעת. היא רחוקה מזה. אבל העובדה שהיא מסבירה את העובדות. מה? היא מסבירה את העובדות.
[Speaker A] פיזיקאי יפני שם אמר שמיצ'יו קאקו, שכן, שזאת התיאוריה הכי אבסורדית שנולדה אי פעם אבל היא עובדת.
[הרב מיכאל אברהם] הדבר היתרון היחיד שעומד לצדה זה שהיא עובדת.
[Speaker C] מה שיפה שמה שיפה זה גם נכון, איינשטיין.
[הרב מיכאל אברהם] ועל זה
[Speaker C] הוא סירב, לכן הוא סירב לקבל את הקוונטים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. ומה שמראה שעם כל הכבוד, לא תמיד הקדוש ברוך הוא עובד אצלנו. זאת אומרת, אתה מתוך האופציות שמסבירות את העובדות אתה בוחר את האופציה הפשוטה ביותר. אבל אתה לא יכול להגיד שהאופציה הפשוטה ביותר היא הכי נכונה אם היא לא מסבירה את העובדות. יש אופציות יותר פשוטות, הן לא מסבירות את העובדות. זה לא כן?
[Speaker C] אולי זאת האופציה הכי פשוטה שמסבירה את העובדות? מה? אולי קוונטים זה האופציה הכי פשוטה שמסבירה את העובדות, אז עדיין חזרת לאותה נקודה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אומר זה האופציה הכי פשוטה
[Speaker A] מבין אלו שמסבירות את
[Speaker C] העובדות, נכון לאותה נקודה, נכון להיום. כן, בדיוק. תמיד איתנו. לא, לכן אני אומר, אתה
[הרב מיכאל אברהם] מבין האופציות שמסבירות את העובדות אתה בוחר את הפשוטה ביותר. אבל להגיד שתיאוריה היא נכונה כי היא הפשוטה ביותר זה שטויות. אתה קודם כל צריך לבדוק שהיא מסבירה את העובדות. מבין אלו שמסבירות את העובדות אתה בוחר את הפשוטה ביותר, זה הטעות מאוד נפוצה. הרבה יותר קשה מניוטון, הרבה יותר פשוטה מתורת היחסות של איינשטיין. כן, אבל לא מסבירה את העובדות. אבל יש חלק מהעובדות היא לא הסבירה. מזה צריך להניח ש… אבל טוב, בואו לא ניכנס לוויכוחים אלה,
[Speaker C] ויכוחים עתיקים, בואו פשוט נמשיך הלאה. רציתי להגיד את זה באיזשהו שלב.
[הרב מיכאל אברהם] אז בסופו של דבר אני חוזר אלינו, אנחנו בוחרים את ההסבר הפשוט ביותר, וזאת אחת האינדיקציות לאיך מחלילים או איך עושים הפשטה. אתה לוקח את המאפיינים, או את הצד המשותף, הפשוט או הבסיסי ביותר בין כל הדוגמאות שאותן אתה מכיר. עכשיו, זה לא רק זה כמובן. יש הרבה פעמים, יש לך איזשהו חוש ריח שאומר לך מה יכול להיות רלוונטי ומה לא. יש לנו איזושהי אינטואיציה כזאת שעוזרת לנו לברור. הזכרתי אני חושב את הדוגמה של קאר בהיסטוריה ושל קדחת היולדות, לא הזכרתי את זה? עם הרופא זמלוייס. שיש לנו איזושהי אינטואיציה לפני שאספנו את העובדות אפילו, מה יכול להיות רלוונטי ומה לא. יש כאלה שיגידו שגם זה תוצאה של ניסיון מצטבר, אני לא הכי בטוח בזה, אבל כך מקובל לפחות לחשוב, שאינטואיציה זה גם תוצאה של ניסיון. כמו שהמשיח, לא?
[Speaker C] הוא יחליט לפי ריח, והריחו ביראת השם.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, שהוא יריח מי ירא השם ומי לא.
[Speaker C] נכון מאוד, פה זה משהו בסיסי באמת.
[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן, אז זה בעצם תוצאה של הכללה. אז הצד השווה שהגמרא עושה כאן הוא מבנה קלאסי של הכללה, כמו שאנחנו עושים הכללה מדעית, או הפשטה מדעית. מה זה הפשטה? אני לוקח את הדוגמה שזה נופל לכדור הארץ, ואתה אומר טוב, לעצם הזה יש המון מאפיינים. דיברנו על זה שהפשטה פירושו להוריד מאפיינים. יש לו מאפיינים שהם לא רלוונטיים, שהוא עשוי מנייר או שהוא בצבע לבן, שהוא עבה, שהוא דק, לא רלוונטי. המאפיין היחיד שרלוונטי בסוף אחרי שגמרנו את הניתוח זה שיש לו מסה. זה הכל. זה נקרא הפשטה. הפשטה פירושו להוריד מאפיינים או להוריד מידע. דיברנו על זה שלהוריד מידע זה להרחיב את הקבוצה שמתוארת על ידי התווית. ככל שמכיל פחות מידע הוא מתייחס ליותר עצמים. נכון? אז לכן הפשטה או הכללה זה בעצם הורדה של מאפיינים, והורדה של מאפיינים זה תהליך אלימינציה של הצד השווה. אנחנו מזיזים מאפיינים, אנחנו מורידים, סליחה, אנחנו מורידים את המאפיין שכוח אחר מעורב בו, אנחנו מורידים שאין כוח מעורב בו, אנחנו מורידים את המאפיין שדרכו ללכת ולהזיק, אנחנו נשארים רק עם מאפיין אחד, שהוא ממונך. ואז עשינו הכללה בעצם או הפשטה.
[Speaker C] המילה הפשטה זה גם פשוט וזה גם שאתה מפשיט אותו מכל העטיפות.
[הרב מיכאל אברהם] זה אותו דבר, זה לא שניים. להפוך לפשוט הכוונה בלי עטיפות, זה גם סוג של פשטות.
[Speaker C] וזה גם פשיטה של לבושים.
[הרב מיכאל אברהם] לבושים, כן, מה שנקרא לבושים, כן. אז זה הצד השווה פה וזה הצד השווה בכלל בש"ס.
[Speaker C] תשנ"ט.
[Speaker E] תשנ"ו. תשנ"ו זה פשוט.
[הרב מיכאל אברהם] תשנ"ט.
[Speaker C] טוב, אבל פשוטה דף ס'. דף ס' עמוד א', ויש לנו פלפלת.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז ראינו בראש בפעם הקודמת, ויש מן הגדולים שכתבו, עכשיו הוא מדבר על המקרה של אבנו סכינו ומשאו, אבנו סכינו ומשאו. מה שאמרתי עד עכשיו זה רק רקע, שזה רקע חשוב, אבל עכשיו הראש יהיה בנוי על זה. ויש מן הגדולים שכתבו דלא מיחייב אלא מה שחייב בשניהם, ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור, ומטמון כמו באש, דכיון דאתו מבי צד יהבינן להו הקל שבשניהם. מה זאת אומרת? הרי אנחנו דיברנו על זה שלכל אחד מהאבות יש פטור מיוחד משלו. אש פטורה על טמון. אם אש שרפה גדיש והיה טמון משהו בתוכו, אתה לא צריך לשלם. זה כתוב בתורה או נלמד מהתורה. בבור הוא פטור על שור ולא אדם, חמור ולא כלים. אדם שניזוק בבור פטור, כלים שניזוקו בבור גם פטור. בסדר? בעלי חיים חייב, אבל שור אדם וכלים פטור.
[Speaker E] בור
[הרב מיכאל אברהם] עשר, בור תשע, אבל לא ניכנס לפרטים. עכשיו השאלה, יש לי את המזיק אבנו סכינו ומשאו שנלמד מבור ואש ביחד. עכשיו אבנו סכינו ומשאו שהזיקו משהו טמון או הזיקו כלים, יהיו חייבים על זה או פטורים על זה? זה בעצם השאלה שהראש עוסק בה. ברמה הלוגית הצרופה, הדעה שקראתי עכשיו היא הדעה המתבקשת. שיהיה לו גם את הפטור של כלים כמו הפטורים של בור וגם את הפטורים של אש. חייב להיות, כי אם אתה צריך את שני האבות כדי ללמוד על התולדה, אז אתה צריך ששניהם יהיו חייבים. תחשבו למשל אני רוצה עכשיו לחייב את התולדה על נזק של טמון, בסדר? בוא נראה למה אני מחייב, אני הרי צריך ללמוד את זה מאש ומבור. אבל אש על טמון פטורה, אז היא לא יכולה ללמד אותי. האש פה לא יכולה לתרום ללימוד, רק בור. אבל מבור אי אפשר ללמוד, כי הרי בבור אין כוח אחר מעורב בו. אני צריך גם את אש כדי ללמוד. אז לכן ברור, לפחות בהסתכלות הלוגית הראשונית, ברור שהתוצאה של התהליך שתיארתי עד עכשיו זה שלתולדה יהיו את כל הפטורים שיש לשני האבות. גם את הפטורים של אב א', גם את הפטורים של אב ב'. אחרת הלוגיקה לא תעבוד. אתה לא יכול ללמוד בתולדה את החיוב על טמון או את החיוב על כלים. אז היש מן הגדולים שהרא"ש מביא, לכאורה זה המסקנה הפשוטה. אבל הרא"ש ממשיך: ויש שמסתפקו בדבר. מה זאת אומרת מסתפקו בדבר? חושבים שאולי זה לא נכון. אלא מה כן? מה הצד השווה? הצד האחר? שגם תהיה, שיהיה גם פטור אחד
[Speaker H] יספיק.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שהכוונה, אם הוא לא מציין שום דבר, אני מניח שהצד השני זה שחייבים על הכל, גם על טמון וגם על כלים, לא יהיו שום פטורים. או שיש את שני הפטורים של שני האבות, או שאין פטור של אף אחד, נכון? אני חושב שזה לשונית, הוא לא מעלה שום אפשרות אחרת, למה לא דווקא בור, דווקא אש, תגיד משהו? אלא מסתפקו אם יש את שני הפטורים או שאין אף פטור. מה הרעיון מאחורי זה? אז את הצד, הם מסתפקים הרי בין האפשרות הראשונה שאמרו הגדולים, שאת זה אנחנו הבנו. אבל צריך להבין מה הצד השני של הספק, מה ההיגיון הפנימי שלו? למה שלא יהיה פה אף פטור? כאן אנחנו חוזרים למה שדיברנו בגמרא. כי יכול להיות שהצד השווה של המשנה, אחרי שאנחנו למדנו אותו אנחנו שוכחים את הדוגמאות. זה כמו הסולם של הברון מינכהאוזן, הוא טיפס על הסולם ואחרי זה זרק אותו. אוקיי? אז גם פה, אנחנו יצרנו את הצד השווה באמצעות הכללה מתוך הדוגמאות. בסדר? עכשיו יש לנו כבר את הצד השווה. כל דבר שהוא ממונך ושמירתו עליך, אתה צריך לשלם. זה ודאי עומד בקריטריונים האלה. אבנו סכינו ומשאו הם ממונך, שמירתם עליך, אתה חייב לשלם. נכון? זה אני כבר לא צריך את בור ואת אש. בור ואש רק היו המדבכים שעליהם בניתי את הכלל. עכשיו מה שקובע זה הכלל. אז למה צריך את האבות? להלכותיהן, כמו שהגמרא אומרת בדף ה'. להפך, אם אתה רוצה עכשיו לפטור את היצור שיצרת, את אבנו סכינו ומשאו, מטמון, אז זה צריך להיות דומה לאש. אבל זה הרי לא דומה לאש, הוא דומה רק חלקית, אז אתה לא יכול לפטור אותו מטמון. פטור מטמון… זאת אומרת, אתה לומד מאש את הפטור, לא את החיוב. בסדר? אתה לומד מאש את הפטור, ולכן אתה צריך שיהיה דומה לגמרי לאש כדי לתת לו את הפטור של אש. הוא לא דומה לגמרי לאש. וגם אותו דבר לגבי הפטורים של בור. הוא לא דומה לגמרי לבור כדי… זאת אומרת ההבדל בין זה לבין השיטה של הגדולים זה השאלה איך אנחנו מתייחסים להכללה. ולכן זה קשור לנושא שלנו. האם ההכללה אינה אלא דרך מקוצרת להגיד את כל הפריטים שעליהם היא נבנתה? או שלא? ההכללה אחרי שגמרתי עם הפריטים, ההכללה עומדת לעצמה. עכשיו זה הכלל. הפריטים רק עזרו לי לנסח או להבין את הכלל. עכשיו זרקתי אותם, ועכשיו זה עומד לעצמו. היש מן הגדולים הבינו שההכללה באמת וזה פשט הגמרא אגב. הצד השווה למה אתם… למה צריך את הצד השווה? בעצם הדוגמאות חשובות. למה צריך את הצד השווה? כדי ללמוד משהו משני אבות, בור ואש. התפיסה הפשוטה היא באמת שהצד השווה לא עומד לעצמו, הכלל. הכלל הוא בסך הכל צורה כללית לנסח את כל מה שאומרות הדוגמאות, אבל בסוף אתה לומד מהדוגמאות. ואם זה באמת כך, צריכים להיות שני הפטורים, גם הפטור של אש וגם הפטור של בור, כמו שאומרים היש מן הגדולים. המסתפקים לומדים את המשנה בצורה שהיא לא פשוטה. יש סיבות למה עושים את זה, אני לא אכנס לזה עכשיו, אבל הם לומדים את זה בצורה מאוד לא פשוטה. הם טוענים שבעצם אחרי שנוסח הכלל, הדוגמאות הן אלה שמיותרות. כי הכלל אומר לך כל דבר שהוא ממונך ושמירתך עליך, אתה חייב לשלם. אבנו סכינו ומשאו ודאי עומד בקריטריון הזה. אתה חייב לשלם. למה לפטור אותו מטמון? זה לא אש. זה לא קשור לאש. אם אתה רוצה לפטור אותו מטמון, זה רק אם הוא יהיה דומה לגמרי לאש, כי באש גזירת הכתוב שהיא פטורה על טמון. זה לא דומה לגמרי לאש, זה דומה רק חלקית לאש. אז אתה לא יכול לפטור אותו על טמון. ואותו דבר על בור, אתה לא יכול לפטור אותו על כלים או על אדם, כי זה לא דומה לגמרי לבור. אוקיי? בשביל לפטור אתה צריך להשוות את זה לאבות, לא כדי לחייב, לפי התפיסה הזאת. וזה הספק, אלה שהסתפקו בדבר. עכשיו בא הרא"ש עצמו ואומר שיטה שלישית. אגב לא מצאתי מישהו ש- בדרך כלל לומדים את הראש כאילו שיש פה שתי שיטות, לדעתי יש שלוש שיטות. והראש עצמו אומר: ולי נראה דכל דין בור יש להם. זה דומה לגמרי לבור. יש רק את הפטורים של בור. זאת אומרת, הם יהיו חייבים, אבל על כלים ועל אדם יהיה פטור, בדיוק כמו בור. ומה עם טמון? טמון יהיה חייב, כי בור חייב על טמון. נכון? אש פטורה מטמון, לא מעניין אותי. יש להם את דין בור לגמרי.
[Speaker A] שזה מאוד מוזר ברמה הלוגית.
[הרב מיכאל אברהם] מה אתה רוצה מבור? למה דווקא בור? אז קודם כל, למה יש כאלה שלומדים בראש שיש רק שתי שיטות ולא שלוש? כי הם חושבים שאלה שהסתפקו בדבר, לא, אלה שהסתפקו בדבר הם הסתפקו בין השיטה הראשונה לשלישית. בין אם יש את שני הפטורים לבין רק את הפטור של בור. ולא העלו בדעתם אפשרות שלא יהיה אף פטור. אבל לפי סדר ההופעה של השיטות בראש ברור שזה לא נכון. כי אחרת הראש היה צריך להגיד שיש שיטה שיש את שני הפטורים, יש שיטה שיש רק את בור, ויש שיטה שתופלים את זה לזה. כשהוא אומר שהם מסתפקים לפני שהוא אמר מה הצד השני של הספק, ברור שהצד השני של הספק זה הצד המתבקש. הצד המתבקש זה שאין שום פטורים. אני טוען שיטה מחודשת משלי, שרק את הדין של בור, יש להם את הדין של בור לגמרי. לכן אני טוען שבמרכז מופיעות שלוש שיטות, ולא שתיים שיש רק ספק ביניהן. מה הרעיון מאחורי זה? הרעיון מאחורי זה לדעתי הוא לומד את תהליך ההכללה בצורה אחרת, וזה הכל שיטות באיך מבינים הפשטה והכללה. לכן אני אוהב את הסוגיה הזאת. איך מבינים הפשטה והכללה? הוא בעצם טוען כך: אני הרי רוצה, הרי איך בנוי הצד השווה? אני מתחיל בללמוד את הבן מאחד האבות. נכון? מהבור. אוקיי. למה ללמוד את זה מהבור?
[Speaker D] כי זה ממש בור.
[הרב מיכאל אברהם] תחשבו, אבנו סכינו ומשאו שנפלו מהגג ברוח היסטורית. מה עכשיו? עכשיו יש אבן בדרך, אתה נכשל בה, כמו בבור. זה בור לגמרי. אלא מה? יש משהו בהיסטוריה שמפריע לי. מה? כי הבור הזה נוצר לא על ידי כרייה של אדם, אלא הרוח שהייתה שותפה ביצירת הבור, בהיווצרות הבור. נכון? אז בהיווצרות, לא בדרך ההיזק, בהיווצרות של הבור יש איזושהי מגבלה. אתה לא יכול לראות את זה רק כמו בור וזהו. אם היה רק בור בתורה לא היית יכול לדעת שעל זה חייבים. אוקיי? אבל בעצם זה באמת, כשאתה מסתכל על זה, זה בור. זה לא קשור לאש בכלל. הדרך שבה הדבר מזיק לא קשורה בכלל לאש. היווצרות המזיק נעשתה גם בעזרת הרוח. אבל ההיזק עצמו הוא היזק של בור לכל דבר. לכן אומר הראש ככה: פה זה בכלל לא צד שווה, בניגוד למה שהגמרא מנסחת. זה לא צד שווה. צד שווה זה בעצם לימוד שבנוי ככה: אני לוקח את שני המלמדים, מנטרל את התכונות הייחודיות שלהם, ונשאר עם הצד השווה, עם התכונה המשותפת שהיא המונח. נכון? פה זה לא. זה בור. לא צד שווה. אלא מה? כאשר מפריעה לך האנלוגיה לבור, כי הרי פה בהיווצרות הייתה מעורבת הרוח, את זה אני אראה לך מאש שזה לא צריך להפריע לך. מאש עצמה אני לא יכול ללמוד את זה בכלל, זה לא דומה לאש בכלל. כי דרכה לילך ולהזיק, זה בכלל לא דומה לאש. אש בסך הכל משמשת אותי כדי לסלק בעיה באנלוגיה לבור. יש בעיה באנלוגיה לבור כי בבור הרוח לא מעורבת. אני אראה לך שמעורבות של רוח לא מפריעה. אני אראה לך את זה מאש. עכשיו אחרי שסילקתי את הבעיה הצדדית הזאת, עם מה נשארנו? נשארנו עם זה שזה בור רגיל. אז אומר הראש, זה בור.
[Speaker A] אבל ההסבר הזה אומר שמה שמשתמשים בו זה לא סימטרי. אנחנו הולכים רק לכיוון אחד. נכון. הניסוח של הגמרא הוא לא כזה. למה? מה לזה ומה לזה. לא, לכן… את רואה את חוסר הסימטריה לחלוטין.
[הרב מיכאל אברהם] יהודית שאלה קודם, ואיך זה הולך שם בסוף? וחזר הדין. נכון? יש איזה משפט קצר כזה ועוצרים באמצע. וחזר הדין. בדרך כלל שעושים צד שווה וזה כמעט בכל מקום, ממשיכים את כל המשפט: וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהן שכך וכך, אף זה כך וכך ולכן הדין הוא כזה. כל המשפט הזה מופיע בדרך כלל. הקיצור פה יכול להיות שזה הסיבה הזאת. כי באמת בחזר הדין לא אומרים והצד השווה שבהם שהוא כך, כי זה לא לימוד של הצד השווה. חזר הדין לבור. חזר הדין לבור, בדיוק. בגלל האש הראיתי לך שאתה יכול לחזור לבור. ההפרעה מבור היא לא נוראית, ולכן הגמרא לא בכדי השמיטה את המשפט של ההמשך, כי המשפט של ההמשך ממשיך ויוצר את הצד השווה. פה זה לא צד שווה, יגיד הראש. לא נכון. זה מסלק מפריע באנלוגיה הראשונית. האנלוגיה הראשונית היא הנכונה. זה בעצם בור. רק היית יכול להעלות איזה קוץ קשיא כזה. בסדר, אבל פה הרי מעורבת הרוח. אני אראה לך מאש שזה לא נכון. מה אתה רוצה? לכן בעצם מה שבעצם יש כאן זה סילוק מפריע, זה לא צד שווה. אבל צריך לשים לב טוב, זה לא חלק. זה לא חלק כי מה שאתה יכול להראות מאש זה שכאשר הרוח מעורבת זה לא מפריע לחייב, כל עוד זה לא טמון. ובטמון זה כן מפריע לחייב, אז עדיין היה מקום להגיד שלמרות שזה בור לגמרי, אבל זה בור שיהיה פטור על טמון. כי ההוכחה שלך שרוח לא מפריעה היא כל עוד לא מדובר בנזקי טמון, אבל בנזקי טמון אתה לא יכול, אולי כל פעם שהרוח מפריעה אז יהיו פטורים על טמון, נכון, תמשיך לקרוא לזה בור, אבל זה יהיה בור שפטור על טמון. כי אתה לא יכול להוכיח לי שמעורבות של רוח לא מפריעה בנזקי טמון, כי בנזקי טמון עובדה שהיא כן מפריעה. אז הלוגיקה של הראש היא לא לוגיקה מלאה כאן. ונדמה לי שאם אני אלך צעד אחד הלאה, וזה כבר נושא לשיעור הבא אולי, אני כבר לא אספיק להגיע לזה היום, בעצם מה שהראש אומר כאן זה יכול להיות שזה איזשהו סוג של מה שאני קראתי במאמר פעם הבניה מושגית. זה לא הצד השווה, זה כמעט הפוך מהצד השווה, למרות שבראשונים לא עושים הפרדה ולכן יש קושיות, אני אראה לכם בשיעור הבא איך שקושיות מתיישבות ברגע שמבינים את זה. אבל זה נראה מאוד דומה, אבל זה אחר לגמרי. למרות שזה נראה מאוד דומה אפשר לנסח את זה בצורה כמעט זהה. זה לימוד אחר לגמרי. אני אביא אולי דוגמה שכבר הזכרתי אותה כי דרכה אולי אפשר להסביר את זה יותר בקלות. דיברתי על רוקק ברשות הרבים, זוכרים? שהירושלמי כותב שחייב. חייב. למה חייב? אז יש שתי אפשרויות, או משום זורק. מה? רוקק ברשות הרבים.
[Speaker C] וזה יחייב אותו? מה?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לא בשבת, לא בשבת. כשאני זורק משהו ברשות הרבים אני חייב, ארבע אמות אז אני חייב. אם אני, לא סליחה, בוא נגיד ככה, אם אני מעביר משהו ארבע אמות ברשות הרבים אני חייב. בסדר? זה תולדה של הוצאה. הארבע אמות של האדם נחשבות כמו רשות שלו. ברגע שאתה הולך ארבע אמות יצאת מהרשות שלך, זה תולדה של הוצאה. בסדר? המעביר ד' אמות ברשות הרבים. מה קורה אם אני זורק משהו ברשות הרבים? זה תולדה של מעביר. בסדר? זה תולדה של מעביר, אולי מעביר בעצמו או תולדה, אבל זה תולדה, לא חשוב, אני לא נכנס לזה עכשיו, אבל זה תולדה של מעביר. מה קורה אם אני רוקק? מה ההבדל בין זורק לרוקק? שברוקק הכוח שאני מעיף את הרוק לא לוקח אותו ארבע אמות. הרוח לוקחת אותו. אם זה היה בלי הרוח זה היה נוחת אחרי אמה.
[Speaker C] יש כאלה ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אבל שם מדובר באופן שאתה צריך גם את הרוח. ואז מה? אז באחרונים שמביאים את הירושלמי הזה, מובא להלכה ברמ"א ובשולחן ערוך, והאחרונים שדנים בשאלה למה חייבים שם, אז יש כאלה ש… אולי אפילו בירושלמי כתוב משהו שזה משום זורק, ויש כאלה שמשום זורה. זורק או זורה, יש גרסאות, נדמה לי שזה אפילו אולי גרסאות בירושלמי עצמו. רבי מנשה מאיליה תלמידו של הגר"א, המשנה ברורה מביא אותו, בביאור הלכה מביא אותו, או שער הציון, לא זוכר, אומר שזה גם זורק וגם זורה, זה לא שתי גרסאות. זה המקרה היחיד בהלכות שבת שאני מכיר, אני חושב שחיפשתי ושאלתי, לא חושב שיש עוד מקרה, לא בראשונים, לא באחרונים, לא בגמרות, בשום מקום, שלומדים תולדה משני אבות בהלכות שבת. בנזיקין יש פה כמה דוגמאות. בשבת יש רק תולדות של אב אחד. אין דוגמה לתולדה של שני אבות חוץ מזו. חוץ מזאת לפי רבי מנשה מאיליה. זאת אומרת שרבי מנשה מאיליה טוען שהרוקק זה תולדה של זורק וזורה ביחד. עכשיו בוא ננסה רגע להבין מה זה זורה. זורה זה אני לוקח את הגרעינים עם המוץ, זורה אותם למעלה והרוח מעיפה את המוץ כי הוא קל ואז הגרעינים יורדים נקיים למטה. המשמעות של הפעולה היא בעצם הבירור של האוכל מהפסולת, נכון? הבירור של הגרעינים מתוך המוץ, אני משתמש ברוח כדי לעשות את זה. אוקיי? מה זה זורק? זורק זה בעצם ההעברה של המרחק ארבע אמות ברשות הרבים, זאת פעולת זורק. עכשיו הרוקק, למה הוא באמת דומה? הרי אני לא מברר שום דבר משום דבר. זורה זה אחד מברירה. המהות של פעולת זורה זה בורר והיא בעצם בוררת את הגרעינים מתוך המוץ, עשית את זה באופן מסוים לכן זה עולה בזורה, נכון? כן, בסיוע הרוח. אבל המהות של הפעולה זה הפרדה בין שני מינים. ברוקק אין שום דבר כזה, זה לא רלוונטי, זה לא קשור לשם בכלל. אם אני צריך לדמות את הרוקק למשהו זה ודאי שזה לא לזורה, זה סוג של זורק, אלא מה, אני לא יכול ללמוד. מזורה כיוון שפה הרוח עזרה לי, לא עשיתי את זה בכוחי שלי לבד. זה הזורה בא להגיד לי. בזורה אתה רואה שלמרות שאת הבירור של הגרעינים מהמוץ אתה עושה בעזרת הרוח, זה לא מפריע לחייב אותך. העובדה שהרוח מעורבת לא פוטרת אותך. את זה אני לוקח אל הזורק ואני אומר הרוקק הוא זורק כזה שיש בו עזרה של רוח. מזורה אני לומד שגם זורק כזה הוא זורק, הרוח המעורבות של הרוח לא מפריעה. כשאתה שואל אותי בסוף למה זה דומה? ברור שלזורק ולא לזורה. זה לא קשור בכלל לזורה, זורה זה פעולת הפרדה. פה אתה לא עושה שום הפרדה.
[Speaker A] הזורה בא, זה ממש אותו מבנה כמו פה.
[הרב מיכאל אברהם] זה ממש דומה לשיטת הראש פה. בדיוק. ולכן אני מביא את זה. הזורה בעצם בא רק להגיד לך אל תדאג מהמעורבות של הרוח. המעורבות של הרוח לא פוטרת. זה הכל. אבל מה הוא עושה? הוא בעצם מגדיר ומרחיב את מלאכת זורק. זה לא לימוד מצד השווה. בסופו של דבר הוא מגדיר ומרחיב את מלאכת זורק. מה הוא אומר? קח את המרכיב של הזורק.
[Speaker A] אין להם צד שווה לשניהם.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. המרכיב של הזורק פירושו להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. זאת מהות היציאה כביכול יצירה, זו מלאכה גרועה, אבל זאת המהות של המלאכה בשבת. מה קורה אם אני עושה את זה עם הרוח? אני לוקח מרכיב מתוך זורה, ואני אומר יש מרכיב המעורבות של הרוח, אני מראה שהיא לא מפריעה, אני מכניס את זה לתוך זורק. זורק עם רוח זה כמו זורה עם רוח. הזורק כמו שזורה לא מפריע לי שזה עם רוח, אז גם זורק לא מפריע לי שזה עם רוח, ולכן זה זורק מורחב.
[Speaker C] אין כאן הקבלה להטמון? מה? העניין של הטמון.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא זה בהלכות שבת אבל הלוגי של הלימוד הוא בדיוק אותו דבר כמו הראש. הראש למד ככה גם פה. ומה שאתם שמים לב, זה לא צד שווה. תשמעו אני יכול לנסח את זה בצורה של צד שווה באופן פורמלי. אני יכול להגיד בוא נלמד את זה מזורק. אני אומר זורק הרוח מעורבת בו. אז אני אומר זורה יוכיח. מה זורה יוכיח? שנלמד את רוקק מזורה. לא, שאם לא היה זורק בעולם אף אחד לא היה מעלה בדעתו ללמוד את רוקק מזורה. מה הקשר? זורה זה הפרדה של שני דברים, רוקק לא מפריד כלום. אני יכול להגיד כאילו זורה יוכיח, מה לזורה שכן הוא עושה הפרדה של שני דברים, מה שייך לרוקק. אז פורמלית אני יכול לעשות את זה אבל זה שטויות, זה לא פירכא. זה אומר שזה בכלל לא מתחיל, אין הווא אמינא ללמוד משם. אלא מה? זה לא באמת לימוד סימטרי. בצד השווה יש לימוד סימטרי, אני לומד מזה דוחה עם פירכא, לומד מזה דוחה עם פירכא, מחבר את שניהם ואני אומר זה צד השווה. פה אין לימוד סימטרי, אני לומד רק מצד אחד. הצד השני רק מוסיף מרכיב שאתה יכול לשתול אותו או להטמיע אותו בתוך האב הראשון, לייצר אב חדש שהוא מורכב ממרכיב אחד שלקוח מפה ומרכיב אחד שלקוח משם. אתה מתיך אותם זה לזה ואתה יוצר אב חדש, זורק בעזרת רוח וזה רוקק. זה הפוך לגמרי מצד שווה. זה נורא דומה, אפשר לנסח את זה ככה, אבל זה הפוך. בצד שווה אתה מנטרל מרכיבים. אתה אומר באב הזה המרכיב איקס לא רלוונטי, נשאר רק זד. באב הזה המרכיב וואי לא רלוונטי, נשאר רק זד. לכן נשאר לי בעצם רק זד, רק זד הוא הרלוונטי. אתה מפשיט עטיפות ואתה נשאר עם הנטו שיש בשניהם. פה אתה לא נשאר עם נטו שיש בשניהם, אין שום דבר שהוא שווה בשניהם. יש משהו משותף לזורה ולזורק? כלום, מה משותף להם? שום דבר לא. להיפך, אני לוקח מרכיב שיש רק בזורק שזה מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, לוקח מרכיב שיש רק בזורה שזה מעורבות של הרוח, מחבר אותם, לא מפשיט. אני לוקח דווקא את המרכיב הייחודי שיש פה ואת המרכיב הייחודי שיש פה, לא מנקה אותם ונשאר עם המשותף. להיפך, אני לוקח את המרכיב הייחודי שיש פה, את המרכיב הייחודי שיש פה, מדביק אותם ביחד ומייצר אב חדש. לכן אני קורא לזה הבניה מושגית ולא צד שווה. למרות שיכולתי לנסח את זה פורמלית בדיוק בניסוח של צד שווה, אבל זה הפוך לחלוטין. הלוגיקה היא הפוכה. שמה זה אלימינציה,
[Speaker C] פה זה ממש לא אלימינציה זה סינתזה. יש בלשון הקודש שמדברים על שורשים גם של שתי אותיות.
[הרב מיכאל אברהם] וכאן
[Speaker C] יש את העניין של זין וריש בשניהם. וזה כנראה שיש משהו שווה בהם.
[הרב מיכאל אברהם] יש טענה, מישהו ראיתי פעם שטוען את הטענה הזאת, שכל הדברים שיש להם זין וריש יש להם איזשהו משהו משותף,
[Speaker C] אני לא זוכר מה הוא אמר שם, צדי וריש וכל…
[הרב מיכאל אברהם] אולי, אני לא זוכר אבל מה הוא אמר שם, אני לא יכול לנסות להגיד את זה. בכל מקרה אבל כשמסתכלים על שתי המלאכות אין להם שום דבר משותף ואתה גם לא לוקח צד שווה. איזה צד שווה יש לזורה ולזורק שיש גם ברוקק? כלום, אין להם שום דבר משותף. להיפך, יש להם שני מרכיבים שונים שאתה לוקח את הייחודי של זה, נגיד אנחנו מתחילים באותה סיטואציה, לשניהם יש כמעט באותה סיטואציה, לשני האבות… לזה יש מאפיין ייחודי איקס, לזה יש מאפיין ייחודי וואי. בצד שווה יש גם לשניהם מאפיין משותף זי, ויש אותו גם בלמד. נכון? ומה שאתה עושה אתה אומר איקס לא רלוונטי, וואי לא רלוונטי, אתה נשאר רק עם זי. זה נקרא צד השווה. בהבניה מושגית זה עובד הפוך. אין זי בכלל. יש פה איקס ויש פה וואי. אתה לוקח את איקס ואת וואי ביחד, ואתה אומר בוא נתיך אותם ביחד וניצור אב שיש בו את איקס ואת וואי ביחד, זה מה שיש בתולדה. ואני לומד את התולדה מהחיבור של שני המלמדים, לא מהחיתוך של שני המלמדים, אלא מהאיחוד של שני המלמדים. בסדר? לכן זה הייתי יכול לנסח את זה במשפט ממש כמו צד שווה, אבל זה שטויות, זה רק פורמליסטיקה. זה פשוט הפוך. זה חיתוך וזה איחוד. וזה הבניה מושגית וזה צד שווה, ואנחנו בשיעורים הבאים אנחנו נראה השלכות של העניין הזה.