כללי המלאכות – שיעור 12

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בסוגיה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. יש לנו עוד בעצם שני שיעורים, השיעור הזה ובשבוע הבא עוד אחד, ואז נגמר הסמסטר. אז אנחנו נסיים את מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם עם כמה הערות לגבי אינו מתכוון ובסוף אני אגיע לאיזה הפתעה לגבי המלאכה שאינה צריכה לגופה, זה כבר בשיעור הבא. אז אני רוצה קודם כל לדבר על ההגדרה שמלאכה שאינה צריכה לגופה, שעד עכשיו דיברנו עליה באופן כללי, אבל בראשונים אפשר למצוא כמה מקומות שמהם עולה שזה תלוי בהגדרת המלאכה, זאת אומרת במלאכות מסוימות אופן כלשהו יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה במלאכות אחרות לא. זאת אומרת זה יכול להיות תלוי בשאלה מה אופיה של המלאכה שבה מדובר. אז בוא נראה למשל את הסוגיה של צ"ד עמוד ב'. הגמרא בצ"ד אומרת במשנה, הנוטל ציפורניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת, רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות. על זה אומרת הגמרא, אמר רבי אלעזר, מחלוקת ביד אבל בכלי חייב. מה הכוונה אבל בכלי חייב? אז תוספות אומר שמה, אבל בכלי חייב, היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. כן? אם אתה עושה את זה בכלי אז אתה חייב בגלל שזאת מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולפי רבי שמעון יהיה פטור, לפי רבי יהודה יהיה חייב. הרמב"ן בדף ק"ו מדבר על זה, על המשנה הזאת של הנוטל שערו וציפורניו, והוא טוען שגם לפי רבי שמעון יהיה חייב במצב כזה. כל שנוטל שערו וציפורניו, בין לתקן גופו וליפות עצמו, ובין לצורך השיער והגיזה, כן? הוא צריך את מה שהוא גוזז, כולן מלאכה צריכה לגוף היא מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא עצמה המלאכה. כן? כשאתה נוטל את הדברים זו עצמה המלאכה ולא משנה אם אתה נוטל אותם כדי לתקן את הגוף שממנו נטלת אותם או כי אתה צריך את הדברים עצמם. זאת אומרת שלפי תוספות זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן זה יהיה תלוי במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה. לפי הרמב"ן זה לא תלוי במחלוקת, כולם מחייבים במצב כזה. זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, זאת מלאכה הצריכה לגופה. על פניו, היה מקום לומר שהמחלוקת היא בעצם מה שראינו. ראינו הרי שתוספות, שאלנו מה זה צורך גופה, מה מגדיר את המלאכה כמלאכה לצורך גופה. אז לפי תוספות ראינו שהצורך הקובע זה הצורך שהיה במשכן. לכן אומר תוספות, אם זה נעשה לצורך אחר זאת מלאכה שאינה צריכה לגופה. כן? אז אם במשכן כשהם גזזו הם היו צריכים את זה לצורך הדבר הנגזז, אז אם אתה עושה את זה לצורך הגוף זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולהפך, אוקיי? אבל הרמב"ן אולי ילמד, הרמב"ן אולי ילמד שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פטור. בגלל הפחיתות במלאכה. כשאתה עושה את זה לצורך כזה, זאת לא מלאכה משמעותית. לא קשור למשכן. לתוספות זה לא קשור לפחיתות. מה שהיה במשכן נעשה ומה שלא היה במשכן לא. על פי הרמב"ן יכול להיות שזה תלוי בשאלה אם המלאכה היא מלאכה משמעותית. ואם כן, אז מה זה משנה אם אתה עושה את זה לצורך הדבר הנגזז, כי אתה צריך את הגיזה, או שאתה עושה את זה לצורך הגוף שאותו אתה מתקן, הגוף הנגזז, כן, שאותו אתה מתקן. כל עוד המלאכה היא משמעותית והיא מועילה, אז זאת מלאכה שצריכה לגופה. כשמסתכלים על הרמב"ן באופן כללי יותר אנחנו נראה עוד מעט, כנראה שלא לזה הוא מתכוון. אבל על כל פנים לפחות היה מקום לתלות את המחלוקת גם בזה. יש מקור נוסף בגמרא בכתובות בדף ה'. הגמרא מדברת שמה מה קורה עם בעילה, בעילה של בתולה שמוציאה ממנה דם, אז יש על זה איסור משום חובל, משום דש. יש שמה ויכוחים מה בדיוק האיסור. אז נטילת נשמה וכדומה. אז תוספות מדברים שמה על השאלה למה… מה המשמעותה של מלאכת חובל? האם זה משום נטילת נשמה או בגלל שאתה עושה משהו לגוף או בגלל שאתה צריך את הדבר שאותו אתה מוציא? אז אומר תוספות ככה: או נטילת נשמה, אין לפרש דטעמא משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו. נטילת נשמה בעצם זה אומר אתה מוציא את הדם, אז אתה קצת מחליש את הגוף, כי הדם הוא הנפש, אתה מוציא את הנפש מהגוף ולכן הגוף נחלש, ואז היה מקום להגיד שנטילת נשמה היסוד של המלאכה זאת ההכחשה של הגוף. דהכא אין צריך לחלישות האישה. כשאתה בועל בתולה ברור שאתה לא עושה את זה כדי להחליש את גופה. גם אם גופה נחלש כי יצא ממנו דם זאת תוצאה, אבל זה לא באמת המטרה שלשמה עשית את הפעולה. ואז בעצם לכאורה זה היה אמור להיות, זאת אומרת הגמרא אומרת שבעצם הדבר הזה הוא אסור איסור דאורייתא. כן? אם זה איסור דאורייתא מה זה אומר? שכנראה זה לא משום ההכחשה. נטילת הנשמה היא לא משום ההכחשה. נכון? כי אם זה היה משום ההכחשה אז לא היה צריך להיות איסור דאורייתא. מה זה כן היה? לא יודע, אולי מלאכה שאינה צריכה לגופה או משהו כזה, עוד מעט נראה. ומיהו איסורא דקאמר הכא איכא למימר דהוי דרבנן. טוב, אתה יכול להגיד שהאיסור שעובר מי שבועל את האישה זה רק איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא, ואז אין ראיה ברורה לעניין הזה כי גם אם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה איסור דרבנן עדיין יש כאן. אוקיי? אומר התוספות: אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם, דאמרינן בפרק רבי אליעזר, האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה. כן? מי שלא מוצץ אז זאת סכנה ומעברינן ליה, כן, משמטים אותו, מעבירים אותו מלהיות מוהל וכולי. אומרת הגמרא: פשיטא, מדקמחלילין שבת עליה, מהו דתימא דם מפקד פקיד קא משמע לן דחיבורי מחבר. ואי הוי משום הכחשה ליכא חילול שבת דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דאין צורך להכחיש את התינוק. בדיוק כמו הבעילה של האישה, עכשיו כאן זה כבר כתוב במפורש בתוספות, מה שלמעלה אמרתי רק בתור פרשנות השערה. אומר התוספות: כשאתה מל את התינוק אז אתה מוציא ממנו דם. הדבר הזה באופן עקרוני הוא אסור, לכן היה צריך פסוק כדי להתיר מילה בשבת. עכשיו למה זה אסור? הרי אתה לא באמת עושה את זה כדי להחליש את התינוק. אם החובל זה היה בעצם איסור משום ההחלשה של התינוק, אז פה זה היה צריך להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז למה צריך פסוק שיתיר את זה? לפחות לרבי שמעון. לכן די ברור שהאיסור בחובל הוא לא משום החלשת הגוף שבו אתה חובל או נטילת נשמה. ככה התוספות אומר. אני רק בסוגריים מזכיר שראינו שבכלל לגבי חובל יכול להיות שלא נאמרו כל הכללים האלה. כי חובל ומבעיר שניהם יכול להיות שגם אם זה לא מלאכת מחשבת אתה תהיה חייב, אפילו מקלקל חייב, ואולי אפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה. תוספות לשיטתו, וראינו שזאת שיטת תוספות, שהוא אומר שכן, גם פה מלאכה שאינה צריכה לגופה יהיה פטור גם בחובל. אז אם ככה הראיה של תוספות היא, תוספות אומר שמבעילה וממילה אנחנו רואים שהיסוד של נטילת נשמה או של חובל הוא לא משום הכחשת הגוף שבו אתה חובל. מה שבעצם יוצא מתוספות שיש לנו שתי אפשרויות לצורך לצורך הגוף. או שזה נעשה לתיקון הנחבל, כן, כשאני חובל במישהו, או שאני צריך את הדם. בשני המקרים האלה זה נחשב צורך גופו. ועל זה שואל הקהילות יעקב בסימן ג', למה זה שונה מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה? כמו להוציא את הדם מתוך הגוף, אז אני מוציא את העפר מתוך הקרקע, מתוך הגומא, ולכאורה גם זה היה צריך להיות מלאכה שצריכה לגופה בדיוק כמו שאנחנו רואים פה. אז הטענה שלו, מביא רמב"ן, הרמב"ן בק"ו, זה הרמב"ן שהבאתי קטע ממנו למעלה, שהרמב"ן אומר כך: ואיני אומר כן, דמילה ודאי מלאכה צריכה לגופה היא, שהוא צריך שיהיה אדם זה מהול. ומה דומה לזה? הנוטל ציפורניו בכלי וכן שפמו, שהוא חייב משום תולדה דגוזז, ואף על פי שאינו צריך לגוף הציפורניים והשיער, מלאכה הצריכה לגופה נקראת. זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה. וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל אקופי מגלימא, כולם דומות למילה. והבערה דבת כהן נמי, כיוון שלמשל לא משנה, גם הבערה לבת כהן יש פסוק, דומיא דמדליק האור להתחמם כנגדו ומדליק נר להשתמש לאורו. ולא שמענו מלאכה שאין צריכה לגופה במדליק אלא במכבה. דוודאי, זאת אומרת מדליק, אין דבר כזה מלאכה שלא צריכה לגופה. כל מדליק הוא מלאכה שצריכה לגופה, לא משנה כרגע מה הצורך. במכבה כן, מכבה לצורך פחמים זה צריך לגופה, מכבה לצורך אחר זה אין צריך לגופה. אלא ודאי תרווייהו מלאכה צריכה לגופה נינהו, אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו, שהנימול הוא נשאר חבול וחולה. והבערה של בת כהן, כיוון שאין הנאה לאדם הימנה, אינה אלא כמקלקל בעצים, אלא שהאדם צריך לזו המלאכה גופה מכל מקום, ויש בה תיקון שאינו מגופה של מלאכה שהוא קיום המצווה. ולרבי שמעון אינו אותו התיקון כלום. רבי שמעון אומר שבהבערה של בת כהן זה לא לא צריך את הפסוק להתיר את זה. וילכך לרבי שמעון, כל מלאכה שאינה צריכה לגופה לא מחמת קלקול ולא מחמת תיקון, פטור עליה. את זה ראינו כבר מחלוקת ראשונים בשיעור הקודם. השאלה אם מלאכה שאינה צריכה לגופה זה בעצם מקרה של מקלקל. אם אתה עושה אותה לא צריכה לגופה, פירוש הדבר שהצורך לגופה הוא בסך הכל מקלקל. אז לרבי שמעון זה לא בגלל קלקול ולא בגלל תיקון, ואפילו חובל ומבעיר, והיינו נוטל קוצו וחובל בעצמו ומקלקל גמור ואין צריך לכלום, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה. ומשום הכי בעי רבי שמעון חובל וצריך לכלבו, מבעיר וצריך לאפרו, כדי שתהא מלאכה הצריכה לגופה, לא משום דבעי שום תיקון. והכי קאמר רבי יוחנן, חובל ומבעיר אינה משנה שהתחייב בדרך מקלקל, והוא ממשיך להסביר שם את המחלוקת. ואם תמצא לומר, סליחה, ואם תאמר, והרי אף על פי כן מלאכה שאין צריכה לגופה היא, דומיא דחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. סוף סוף מה ההבדל בין זה, חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, לבין מישהו שמוציא דם כי הוא צריך את הדם? דם וצריך לכלבו, חובל וצריך לכלבו. אז הוא אומר לא תטעה בזה, שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו. וכבר דמיתי זה לקוזז ונוטל שערו וציפורניו, מה שראינו למעלה, בין לתקן גופו וליפות עצמו בין לצורך השיער והגיזה, כולם מלאכה הצריכה לגופה היא, מפני שהכל דבר אחד, והנטילה היא עצמה המלאכה. מה שאין כן בחופר גומא שהבניין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה, וכן הבערה לאפר צריך לגופה. פה לא לגמרי ברור בסופו של דבר מה הוא אומר. מה ההבדל בין חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה לבין מישהו שמוציא דם? בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. מי שמוציא דם כי הוא צריך את הדם, לא בגלל שהוא צריך את המשהו בגוף הנחבל, זה מלאכה שכן צריכה לגופה. למה? מה ההבדל? לכלבו, הוא צריך לכלבו, לא, הוא צריך לכלבו, הוא צריך את הדם.

[Speaker B] כי נראה שמה, אמרת את זה גם במה

[הרב מיכאל אברהם] שהבאת

[Speaker B] למעלה, נראה שהרמב"ן זה משהו חדש שלא ראינו עד עכשיו, שהוא רוצה להגיד שבעצם יש מלאכות שהפעולה עצמה היא כבר מספיקה, ואז כל עוד יש לך איזושהי סיבה מתוקנת לעשות את זה כאילו יש מלאכות מיוחדות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זאת עוד רגע אני אגיע לזה, נכון. אני חושב שמה שהרמב"ן כנראה, מה שהרמב"ן רוצה לומר זה שבחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה שאתה מסתכל על הפעולה שאותה הוא עושה זאת פעולה על הקרקע. ברגע שאתה עושה פעולה על הקרקע אבל הצורך שאותה אתה צריך הוא בעצם החול, לא התיקון של הקרקע, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל הפעולות כמו גוזז או כמו חובל במילה, מוציא דם וכדומה, הוא תופס את זה כנראה כפעולות של הפרדה. זה לא פעולות שנעשות על הגוף שעליו אני פועל אלא זה פעולות של הפרדה של הדם מהדבר או של הגוזז של הגיזה מהכבשה או משהו כזה. ברגע שהפעולה היא פעולה של הפרדה אז אין פה גוף אחד שהתועלת צריכה להיות בו, ואם התועלת היא בגוף אחר זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הפעולה היא על הפרדת שני הגופים, זו ההגדרה של הפעולה. וכיוון שכך, גם אם התועלת היא בדם וגם אם התועלת היא בגוף הדבר, בשניהם זה נקרא צריך לגופה. עכשיו איך בדיוק מגדירים או מבינים מתי זאת הפעולה פעולת הפרדה ומתי זאת פעולה בדבר עצמו, לא יודע, אין לי הגדרה כללית, אבל זאת בעצם הוא טוען. אני חושב שכשאתם מסתכלים על העפר והגומה, אז זה לא אני צריך את החול, זאת אומרת זה לא אני לא עושה פה הפרדה של החול מהאדמה, נכון? זה לא פעולה של הפרדה, לא חושב שזאת ההסתכלות הפשוטה על הפעולה שאני עושה שמה. אלא מה, אני פועל על הקרקע ואני צריך את החול. אוקיי? אז הפעולה כשאני מסתכל עליה זאת פעולה על הקרקע ולכן היא צריכה לגופה אך ורק אם הייתי צריך את התוצאה שקורית לקרקע. אבל אם אני צריך את החול שיצא החוצה ועשיתי את הפעולה על הקרקע, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל יש מלאכות שההגדרה שלהן זה לא הגדרה על הגוף שבו עושים את המלאכה, מראש זאת הגדרה של הפרדה בין שני דברים, דם וגוף, גיזה וכבשה וכדומה. במלאכות של הפרדה לא משנה אם התועלת היא בדבר הזה או התועלת היא בדבר הזה, זה תמיד יהיה צריכה לגופה. אנחנו מגלים פה אם כך שההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה היא לא בהכרח אוניברסלית, כי זה מאוד תלוי בשאלה איך אני מבין את המלאכה כשלעצמה עוד לפני צריכה או לא צריכה לגופה. מה המהות של המלאכה, האם זאת מלאכה על גוף מסוים או שזאת לא, זאת מלאכה שמפרידה שני גופים זה מזה והיא בעצם מלאכה על שניהם.

[Speaker C] מצאנו בגמרא שבעל בתולה הוא לא מתכוון להוציא דם בכלל, הוא עושה את שלו ויש פה דבר שהוא פסיק רישא וזה לא בדיוק מטרה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, בבתולה הוא לא צריך את הדם, בבתולה להפך, הוא צריך את התיקון בגוף האישה הוא צריך.

[Speaker C] בדיוק. אותו דבר במילה. נו אז מה?

[Speaker B] כיוון שהוא לא מתכוון לפצוע שאפשר אולי לעשות את זה בלי פציעה זה רק פסיק רישא. מה זאת אומרת פסיק רישא?

[הרב מיכאל אברהם] אם אפשר לעשות את זה בלי פציעה אז זה

[Speaker B] לא בהכרח אולי תמיד אפשר

[הרב מיכאל אברהם] לעשות את זה, זה לא פסיק רישא.

[Speaker B] אפשר להפריד זאת אומרת זה לא בהכרח אותה פעולה כאילו, וזה יותר דומה לפסיק רישא.

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שבלי שאתה עושה, בלי שאתה מוציא את הדם זה לא נקרא חבלה, חבלה זה רק כשאתה מוציא דם.

[Speaker B] אבל הפעולה שאדם עושה זה לא אין פה כוונה, השאלה אם יש פה כוונה כנראה שבגמרא הבנאדם באמת מתכוון להוציא את הדם.

[הרב מיכאל אברהם] במילה אתה אפילו חייב, במילה יש מציצה זאת אומרת אתה…

[Speaker B] כן.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן אני חושב שהכוונה שלו זה להבדיל בין פעולות שהן פעולות של הפרדה לבין פעולות שהן פעולות על הדבר שעליו אני פועל אלא שיוצא משהו אחר ויכול להיות שאני ארצה דווקא אותו ואז זה יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם הפעולה היא פעולה של הפרדה אז לא משנה אם התועלת היא בדבר הזה או התועלת היא בדבר הזה בכל מקרה זה נקרא צריכה לגופה. אוקיי? הוצאה

[Speaker B] כתוב בגמרא שזה יכול להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה אם הוא מוציא גרף של רעי או משהו כזה.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.

[Speaker B] הוצאה זה לכאורה גם כאילו אין משהו שאני פועל עליו, זה כאילו רק…

[הרב מיכאל אברהם] הוצאה היא מלאכה גרועה אז קשה מאוד להגדיר אותה זאת אומרת על מה בדיוק היא פועלת. זה בשלב שצריך לקפוץ ולהגיד את זה.

[Speaker B] לא, אבל בהוצאה מה איזה תיקון יכול להיות בדבר?

[הרב מיכאל אברהם] אז מה זה כן צריכה לגופה בהוצאה? כל הוצאה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כפי

[Speaker B] שכתוב פטור אם אתה מוציא משהו רק כדי לסלק אותו, אוקיי, לא בשביל להעביר.

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא צריך להוציא אותו, זה לא בגלל התיקון ברשות שממנה אתה מוציא.

[Speaker B] היית צריך להגיד את התיקון שלו מיד, כי אתה לא עושה תיקון בשום דבר, זה רק הזזות של דברים. אז צריך להגיד ישר.

[הרב מיכאל אברהם] פה יש תיקון, לא הבנתי. הוא מדבר על מצב שבו יש תיקון, רק התיקון הוא לא הדבר שעשו.

[Speaker B] נכון, הבעיה שם היא לא שאין תיקון, זאת אומרת יש איזושהי תועלת, איזשהו תיקון, פשוט זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כי התיקון הוא לא בדבר ש… אתה לא רצית שהדבר יהיה שם, אלא רצית שהוא לא יהיה פה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לכאורה שמה זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה אני חושב. הגרף של רעי זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה לא, זה פשוט לא הוצאה. לא חושב, אני לא זוכר בכל אופן. כשהוציא מת, אה? להוציא מת זה משהו אחר, לא גרף של רעי. אוקיי, נו. כן, אותו דבר.

[Speaker B] זה אמור להיות בדיוק המקום שאנחנו נגיד אוקיי, זה לא צריך לשנות, לא צריך להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה זה משנה הכוונה, איזה תועלת הוא מפיק.

[הרב מיכאל אברהם] ושם אתה עושה את הפעולה, על מה אתה עושה את הפעולה? על המת. אבל התועלת שלך היא לא במת, לכן זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[Speaker B] זה כמו ציפורניים, התועלת שלך היא לא בציפורניים אבל…

[הרב מיכאל אברהם] לא, הפוך. זה בדיוק כמו חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, לא כמו ציפורניים. בציפורניים אתה עושה את הפעולה על הגוף, לא על הציפורן. אתה מפריד את הציפורן מהגוף. הפעולה היא פעולה על הגוף, ולכן הייתה הווא אמינא שאם אתה צריך את הציפורניים אז יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אתה עושה פעולה על הגוף אבל התועלת שלך היא בציפורן. ואז הוא אומר לא, זאת פעולה של הפרדה, זאת לא פעולה על הגוף. ברגע שהפעולה היא פעולה של הפרדה, בין אם התועלת היא בגוף ובין אם התועלת היא בציפורן, זה נקרא צריכה לגופה.

[Speaker B] הרי גזיזה זה מלאכה שהיא בציפורן?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, במלקח צמר. נכון, לקחת צמר מתוך הכבשה.

[Speaker B] אבל התיקון הוא בצמר?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. פעולת הגזיזה אומר הרמב"ן זאת פעולה של להפריד את הצמר מהכבשה. אתה לא יכול להגדיר על מי נעשית הפעולה. הפעולה נעשית על שני הדברים, להפריד אותם. אבל בשביל מה הוא

[Speaker B] גוזז? הגזיזה הרגילה, התיקון הרגיל, התועלת הרגילה זה שהצמר יהיה שמיש.

[הרב מיכאל אברהם] לפעמים, לפעמים לא. אתה גוזז לפעמים בשביל להקל על הכבשה בקיץ.

[Speaker B] לולי שיטת הרמב"ן זה לכל הדעות כאילו מלאכה של גזיזה זה לקחת צמר ולתקן את הצמר. הרמב"ן מחדש שאולי זה לא, שאולי זה משהו אחר, אבל באופן כללי גזיזה זאת מלאכה בצמר.

[הרב מיכאל אברהם] נו, ולכן מה?

[Speaker B] והרמב"ן אומר אבל לא, בגלל שגזיזה כמו שאמרת זה איזושהי פעולה, זה מלאכה שמסתכלת בעיקר על הפעולה של ההפרדה או מה שזה לא יהיה, אני מסתכל על הפעולה ולא מעניין אותי על מה, אז גם אם אתה מתקן את הגוף ולא מתקן את הצמר,

[הרב מיכאל אברהם] זה נקרא צריכה לגופה.

[Speaker B] וכשאתה מוציא גוף של מת, בדרך כלל הפעולה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, בגוף של מת זאת לא פעולה של הפרדה, זאת פעולה על המת. אז אם אתה צריך את משהו במת עצמו, זה יהיה צריך לגופו. אבל אם אתה מתקן רק שהמת לא יהיה שם, זה לא צריכה לגופה.

[Speaker B] אבל אתה מתקן את הגוף הבא ממנו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אין פה גוף. אתה לא עושה פעולה על הגוף. בגזיזה זאת פעולה על הגוף. הוצאת המת זה לא פעולה על הרשות, זאת פעולה על המת. התועלת, אבל לא הפעולה. זה בדיוק הנקודה. אם התועלת היא בדבר שעליו נעשית הפעולה, זה צריכה לגופה. אם התועלת היא בדבר אחר ממה שנעשית עליו הפעולה, זה לא צריכה לגופה. אז עכשיו צריך לבדוק שני דברים תמיד בשביל לדעת: א, על מי נעשית הפעולה, ב, במי יש לנו את התועלת. אם זה באותו דבר, אז זה צריכה לגופה. זה אומר ברגע שהפעולה היא פעולה של הפרדה, אז הגוף שעליו נעשית הפעולה זה שני הדברים ביחד. ולכן בין אם התועלת היא בזה ובין אם התועלת היא בזה, זה צריכה לגופה. אבל כשאתה מוציא מת מתוך מקום, זה לא פעולה על המקום, זאת פעולה על המת. אתה לוקח את המת ואתה מוציא אותו. לא, זה לא הפרדה, זאת פעולה על המת. טוב, אז זה הערה ראשונה, אנחנו עוד נחזור לנקודה הזאת בהמשך, שיש מלאכות מסוימות שיש להן הגדרה שונה ומזה אנחנו נצטרך להגדיר אחרת גם את הצורך לגופן. אני רוצה רגע להיכנס, הזכרתי כבר את רב חיים ואני רוצה עכשיו לעבור עליו טיפה יותר בפנים. רב חיים מתחיל מהרמב"ם בפרק י' הלכה י"ז, הלכות שבת. רב חיים אומר ככה. המפיס שחין בשבת, זה לשון הרמב"ם, כן? פרק י' הלכה י"ז, הלכות שבת. המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושין שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב וכולי. ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר. זאת אומרת אם אתה מתכוון לבנות את הפתח עצמו אז זה אסור, כן? חייב, לא רק אסור. אבל אם אתה לא רוצה את הפתח עצמו אלא זה רק אמצעי כדי להוציא את הליחה מבפנים אז מותר. לא כותב למה זה מותר. מלאכה שאינה צריכה לגופה, אינו מתכוון, אנחנו יכולים לנחש. למה אנחנו יכולים לנחש? כי הרמב"ם פוסק כמו רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. נכון? אז אם הוא אמר שזה מותר כנראה בגלל שזה אינו מתכוון. נכון? לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פוסק כרבי יהודה. ובהלכה כ"ה זה לשונו: והצד המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן מותר לצוד אותם בשבת והוא שנתכוון להינצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה? כופף כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו. כן, אז אם אתה מתכוון להינצל מנשיכתם ולא לצוד אותם, למשל אתה שם עליהם כלי, אז מותר. המגיד משנה שם הקשה מהא דאיתא בשבת ק"ז: איכא דמתני לה אהא. המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור. מאן תנא? מי זה התנא שאומר את זה? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעוני, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. זאת אומרת המפיס מורסא בשבת מה זה? זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, נכון? לכן פטור אם הוא עושה את זה כדי להוציא ליחה. אתם מבינים שזה כבר קשה על מה שכותב הרמב"ם בהתחלה, כי הרמב"ם כותב שמותר במקרה כזה. למה מותר? הרי הרמב"ם פוסק כמו רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, אז זה כבר בעצמו בעייתי. לכן דייקנו שמה שזה כנראה מדין אינו מתכוון, לא מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל הגמרא אומרת שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לא, רב יהודה אומר שם המימרא הזאת בדעת רבי שמעון. למה? כי רבי יהודה בדבר כזה יחייב, כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. נו, אז הרמב"ם שפוסק כרבי יהודה צריך לפסוק שחייב. ואיכא דמתני לה אהא, הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא יישכנו פטור, אם לרפואה חייב. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעוני, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. עוד פעם אותו דבר. גם על הלכה כ"ה, גם שמה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אומרת הגמרא. ומה הרמב"ם פוסק? שזה מותר אם הוא מתכוון רק להציל את עצמו ולא לצוד. למה? הרי מלאכה שאינה צריכה לגופה הרמב"ם פוסק כמו רבי יהודה שחייב. כן? ובשתי ההלכות האלה בעצם זה שני מקרים שבהם הגמרא אומרת עליהם שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה והרמב"ם פוסק שזה מותר, משמע שהוא כנראה הבין שזה אינו מתכוון, לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כי באינו מתכוון הרמב"ם פוסק כמו רבי שמעון שמותר. מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פוסק כמו רבי יהודה. ואם כן הרמב"ם דפסק בפרק א' שם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אם כן היכי פסק בהנך תרתי דמפיס מורסא וצידת נחש דמותר כשאינו מתכוון לעשות לה פה או לצוד? עיין שם דברי המגיד משנה. והנה בשבת דף ג' קאמר שמואל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר ואלו הן: צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא. כן, בכל מקום שכתוב שפטור הכוונה פטור אבל אסור. אבל יש שלושה מקומות שבהם כשכתוב פטור הכוונה פטור ומותר, זאת אומרת מותר לגמרי. אז צידת צבי, צידת נחש ומפיס מורסא. צידת נחש ומפיס מורסא זה בדיוק שני המקרים שדיברנו עליהם. אוקיי? וכבר הקשו שם תוספות בשם בה"ג, דהרי שמואל בעצמו פוסק בדף מ"ב שם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. שמואל פוסק כמו רבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואיך שרי להו למפיס מורסא וצידת נחש משום צערא, כיוון דהווי מלאכה גמורה מדין תורה? שמואל בעצם פוסק כמו רבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, והוא עצמו אומר בצידת נחש ובמפיס מורסא שהתירו למרות שלשיטתו זה היה אמור להיות איסור דאורייתא. תוספות גם הניח. שהתירו משום צערא. מה הכוונה משום צערא? בעצם יש פה איסור דרבנן שהתירו אותו כי משום צער התירו. אתה לא רוצה שהוא ינשוך אותך או שכואב לך מפיס מורסא וכדומה, אז בגלל הצער התירו. אם זה היה איסור דאורייתא לא היו מתירים בגלל צער. כיוון שזה איסור דרבנן מתירים בגלל צער. איזה איסור דרבנן זה? איסור דרבנן של מלאכה שאינה צריכה לגופה. נכון? כי הרי באינו מתכוון אין איסור דרבנן, זה מותר לגמרי. לא צריך את המשום צער כדי להתיר. אם צריך את הצער כדי להתיר משמע שבמקום רגיל בלי צער זה היה אסור מדרבנן. למה? כנראה בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל שמואל הרי סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים, זה דאורייתא. אז גם במקום צער לא יכלו להתיר דבר כזה. אני אומר בסוגריים, אנחנו נראה את זה עוד מעט, ברמב"ם לא משמע שזה משום צער. הרמב"ם אומר: רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, מה שכתוב פה, מותר לצוד אותן בשבת והוא שנתכוון להינצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה? כופה כלי וכולי. שימו לב, קל לקרוא את זה אבל אני חושב שזה לא נכון לקרוא את זה באופן שתוספות קורא. והוא שנתכוון להינצל מנשיכתן, למה זה? כי אז יש לך צער, אתה רוצה להימלט מהנשיכה, אז התירו לך את האיסור דרבנן הזה. אבל לא משמע מהרמב"ם כך. מהרמב"ם משמע שזה היתר לכתחילה. כאשר אתה לא מתכוון לצוד אותם אלא רק להינצל מנשיכתן, אז זה אינו מתכוון או מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא משנה, אבל אז זה מותר. שבכוונה כזאת אין איסור. לא, הוא לא אומר שהתירו לו בגלל הצער, אלא הדרישה שלו שיתכוון להינצל מנשיכתן זה לא דרישה שיהיה פה צער כדי שאני אתיר, זו דרישה כדי שזה יהיה אינו מתכוון או מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואז באמת זה מותר לגמרי, לא קשור לצער. הרמב"ם לא כתב שהתירו את זה בגלל הצער שלו, אלא אם אתה מתכוון להינצל ולא לצוד אין איסור. בגלל שהכוונה היא כוונה אחרת. אז זה לא כמו תוספות, שתוספות מניח שהתירו את זה בגלל הצער, עקרונית זה איסור דרבנן והתירו את זה בגלל הצער. זאת עוד אינדיקציה לזה שלפי הרמב"ם לא מדובר כאן על מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא על אינו מתכוון. כי במלאכה שאינה צריכה לגופה קודם כל הרמב"ם פוסק שחייב, אבל אפילו אם משום מה הרמב"ם פה ילך כמו רבי שמעון, סליחה, לא. לפי רבי יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואפילו אם תלך כמו שיטת התוספות בכמה מקומות שבשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה זה רק איסור דרבנן, גם לפי רבי יהודה זה רק איסור דרבנן, עדיין ההיתר צריך להתבסס על זה שזה משום צערא. אבל אם אתה מתיר את זה לא בגלל הצער אלא מעצם העובדה שאתה לא מתכוון אלא להינצל ולא לתפוס אותם זה אומר שההיתר הוא מצד אינו מתכוון לא מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי? לכן אני אומר שבניסוח של הרמב"ם גם נראה שהוא תופס את זה כאינו מתכוון לא כמלאכה שאינה צריכה לגופה. ואז באמת קשה לא רק על השאלה איך הרמב"ם מתיר פה הרי הוא פוסק כמו רבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. על זה יש לי תשובה. הרמב"ם חושב שזה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה אינו מתכוון. השאלה היא אבל שהגמרא אומרת שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. איך הרמב"ם חולק על הגמרא בזה? הגמרא אומרת שדבר כזה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, היא תולה את זה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, אז איך הרמב"ם רואה את זה כאינו מתכוון ומתיר? אוקיי? מה שתוספות רצה להגיד, ההיתר בא מצד תוספות שאומר

[Speaker B] צערא הוא לא אומר את זה בתור תנאי אלא אומר את זה בתור מוטיבציה למה פה גזרו ככה או לא גזרו ככה. בצד שונה. ברור, זה מה שאני אומר.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר התוספות לא

[Speaker B] דיבר על תנאים והרמב"ם לא מדבר על מוטיבציות למה גזרו ככה. יכול להיות שהרמב"ם פשוט… ברור, זה מה שאמרתי.

[הרב מיכאל אברהם] הבנתי שתוספות תופס שאתה צריך לרצות להינצל לא רק כדי להפוך את זה למלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא בגלל שאם אתה רוצה להינצל אז יש לך צער. אם יש לך צער אז המוטיבציה הזאת מתירה לך לעשות למרות שזה כרוך באיסור. תוספות אמר שאתה רוצה להינצל אז מלאכה שאינה צריכה לגופה. נכון, בדיוק. ואם זה לא היה מלאכה שאינה צריכה לגופה הצער לא היה מתיר. להינצל זה הצער. מי שרוצה להינצל זה עצמו הצער. הוא רוצה להינצל מהצער הזה שהוא ישוך אותו. תוספות אומר שהצער זה ההיתר או שהוא אומר שצערא לא גזרו פה אבל אתה עדיין צריך להתכוון להינצל? זה חייב להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה, אחרת אם זה היה איסור דאורייתא אז משום צער לא היו מתירים. אז למה צריך את הצער? שנתכוון להינצל בלי. זה זה כבר משהו שהרמב"ם אולי לא צריך להגיד, כי הרמב"ם רק רוצה להגיד את התנאי ללמה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל הוא לא מזכיר שום דבר שהתירו בגלל הצער? הוא היה צריך להגיד.

[Speaker B] אם אני לא בצער אז מותר לי עדיין לעשות את זה? כי התירנו גם במקרים שאין לך באמת צער עדיין. בדיוק. זה מקרים שעלולים,

[הרב מיכאל אברהם] אז זה לא משהו שהרמב"ם חייב לכתוב…

[Speaker B] לא הבנתי עד הסוף.

[הרב מיכאל אברהם] אז אנחנו חוזרים לאותו דבר, אז זה מה שאני אמרתי. אמרתי שמה שהרמב"ם לא מזכיר פה את עניין הצער, כי

[Speaker B] זה מותר גם בלי קשר לצער. זה מותר בגלל שאין פה איסור. גם לפי תוספות לא צריך שיהיה צער? רצון להינצל מן הנשיכה זה צער.

[הרב מיכאל אברהם] זה צער? כן, זה הצער לפי תוספות. זה הצער שבו מדובר כאן.

[Speaker B] מה שתוספות אמר שהרצון להינצל מן השיכה?

[הרב מיכאל אברהם] אלא מה? כשאתה רוצה מזיקים של נחשים ועקרבים, הם עוד לא עשו לך צער, הם מאיימים לעשות. כן.

[Speaker B] מה שכתוב בתוספות שהגזירה של מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כנראה לא נגזרה במקומות שקרובים לאיום כזה. נכון, אז זה המדובר. אבל זה לא שהוא אומר מה התנאי בשביל שזה יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה, צריך צער. מלאכה שאינה צריכה לגופה מספיק גם אם אין לך צער. לא, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן. כיוון שזה איסור דרבנן, אז אתה צריך סיבה למה התירו. הסיבה למה התירו זה בגלל הצער, מניעת הנשיכה. זה הכל. אבל הרמב"ם פה הוא כפול. הוא לא מתכוון להגיד סיבה למה התירו. נכון, זה מה שאני מעיר, אז חזרנו פעם שלישית. זה מה שאני מעיר. לא, אני אומר משהו אחר ממך. אני רוצה להגיד שהרמב"ם מסכים עם התוספות אולי, והוא אומר את ה'התכוון להינצל' רק בשביל להסביר למה זה בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל זה לא יכול ללכת בכל מקרה, כיוון שלפי הרמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה. בקיצור, אני חושב שיש פה כל מיני אינדיקציות לזה שהרמב"ם תופס את זה כאינו מתכוון ולא כמלאכה שאינה צריכה לגופה. השאלה הגדולה שזה לא מסתדר עם הגמרא, כי הגמרא אומרת שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי, אז ברמב"ם עצמו זה לא סתירה ברמב"ם. את הרמב"ם עצמו תופס כאינו מתכוון, אז אין שאלה הרי אתה מחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. השאלה היא אבל איך הוא יכול להגיד דבר כזה כשהגמרא אומרת שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה? וזה שאלה בעצם על הגמרא לפי הרמב"ם. כי התוספות סובר שהגמרא אומרת שזה מותר בגלל שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי. רב חיים בעצם אומר שזה בעצם קושיא על שמואל בגמרא. שמואל עצמו פוסק בדף מב שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ומצד שני התירו את מפיס מורסא וצידת נחש משום צערא, זאת אומרת שזה רק איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. ונראה לומר בזה, דהנה באמת במפיס מורסא דהתירא הוא כשאינו מתכוון לעשות לה פה, רק להוציא ממנה ליחה, וכדתנן כן להדיא במתניתין, דאם לעשות לה פה חייב, ורק אם כוונתו הוא להוציא ממנה ליחה בלבד, אז הוא דשרי. ואם כן הא נמצא דהוי באמת דבר שאין מתכוון דפטור בשבת לכולי עלמא. סתם כשמסתכלים על מי שעושה פה למורסא כדי להוציא את הליחה, סתם הוא באמת לא מתכוון לעשות פה את הפתח. אז יש פה אינו מתכוון סתם כשאתה מסתכל על הדבר הזה. נכון, הגמרא אומרת זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל בעצם כשאתה מסתכל על זה זה אינו מתכוון. ואף על גב דהוי פסיק רישא, נכון שיש פה פסיק רישא, כי אתה לא יכול להוציא את הליחה בלי שעשית בעצם את הפתח. הפתח נעשה. אז אומר, אכן הרי דעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, והובא בתוספות שבת קג. וכן בהא דצידת נחש לפי המבואר בדברי הרמב"ם שכתב מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוון להינצל מנשיכתן, אם כן הא נמצא דאינו מתכוון כלל לצוד רק להציל עצמו בלבד. ואם כן הא הוי דבר שאינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה דפטור בשבת לכולי עלמא לדעת הערוך. אלא דלפי זה צריך עיון הסוגיא דתלי להו בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, והא הוי דבר שאינו מתכוון דבשבת מותר מן התורה לכולי עלמא וצריך עיון. הוא אומר קודם כל אני צריך להבין את הגמרא עצמה לפני שאני מקשה על הרמב"ם וסתירות וכל זה. איך הגמרא אומרת זה מלאכה שאינה צריכה לגופה? יש פה אינו מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] ואינו מתכוון צריך להיות מותר לגמרי, ומותר לגמרי אז אם ככה אפשר

[Speaker B] להתיר את זה גם לא במקום צער, לא צריך סיבות למה להתיר את זה, זה מותר לכתחילה.

[הרב מיכאל אברהם] לפחות לשיטת הערוך

[Speaker B] שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר.

[הרב מיכאל אברהם] זה עצמו מחלוקת ראשונים. הוא אומר, והנה בכריתות דף כ תנו רבנן, החוטה גחלים בשבת חייב חטאת.

[Speaker B] רבי שמעון בן אלעזר אומר משום אלעזר בן…

[הרב מיכאל אברהם] ברבי צדוק חייב שתיים, מפני שהוא מכבה את

[Speaker B] העליונות ומבעיר את התחתונות.

[הרב מיכאל אברהם] רב אשי אמר כגון שנתכוון לכבות והובערו מאליהם.

[Speaker B] ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון

[הרב מיכאל אברהם] דבר שאין מתכוון פטור, ורבי אלעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוון חייב.

[Speaker B] מישהו שהתכוון לכבות ואיכשהו יצא שהם גם הובערו מאליהם, ואז יש בזה מחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה בגלל שהדבר הזה הוא אינו מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] לפי רבי

[Speaker B] שמעון פטור, ולפי רבי יהודה חייב. דבר שאינו מתכוון צריך להיות מותר לא פטור באמת. ותרצו, כן אז רגע, בתוספות שם הקשו דהרי הא דדבר שאינו מתכוון

[הרב מיכאל אברהם] אסור בשבת הוא רק מדרבנן, ואיך קאמר הכא חייב שתיים? ההנחה שלו זה שדבר שאינו מתכוון לפי רבי יהודה שכתוב שחייב בשבת זה רק מדרבנן לא מדאורייתא.

[Speaker B] בכל התורה אינו מתכוון זה חייב. בשבת אינו מתכוון זה רק איסור דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] אז למה אמרו פה חייב שתיים?

[Speaker B] ותרצו דאיירי בגוונא דהוי פסיק רישא, ואם משום דבר שאינו מתכוון באמת היה חייב הכא משום מבעיר לכולי עלמא, דמודה רבי שמעון בפסיק רישא דחייב.

[הרב מיכאל אברהם] ואם זה פסיק רישא אז גם רבי שמעון מודה שחייב. ומדובר בפסיק רישא, הוא ניסה לכבות את העליונות והובערו לו התחתונות. בעצם זה היה פסיק רישא. בפסיק רישא אין מחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה גם רבי שמעון היה מחייב. אלא דכיוון דאין צריך להבערה אם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ותליא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה אם חייבים עליה אם לאו. ראינו כבר בתוספות שיטת התוספות שפסיק רישא דלא ניחא ליה

[Speaker B] זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן אומר התוספות פה שבעצם אומנם יש פה פסיק רישא

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא ניחא ליה כי לא נוח לו בהבערה של התחתונות, ואם ככה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וזה תלוי במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה אם חייבים עליו או לא. ולפי זה הנמצא דלאו דווקא נקט הכא הגמרא לשון דבר שאינו מתכוון. הגמרא אומרת הרי זה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה באינו מתכוון. והוא מסביר לא לא זה מלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא אינו מתכוון. אז הלשון של הגמרא אינו מתכוון זה לאו דווקא. הכוונה בעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ופירושו הוא באמת מלאכה שאינה צריכה לגופה. אכן וראינו שפסיק רישא דלא ניחא ליה לפי תוספות הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא באמת מצבים שונים. המלאכה שאינה צריכה לגופה זה סוג מסוים של אינו מתכוון כשפסיק רישא דלא ניחא ליה. אכן דיעויין שם ברמבם פרק ז משגגות שפסק באחד החוטה גחלים בשבת דרק אם נתכוון לכבות ולהבעיר הוא דחייב שתיים. הא אם הובערו מאליהם אינו חייב אלא אחת. דאף על גב דהרמבם הרי פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, אז למה חייב אחת? מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וראינו שפה מדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה לא באינו מתכוון. ושמע מינה דמפרש לסוגיא כפשטה דתליא בפלוגתא דדבר שאינו מתכוון לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ברמבם יוצא שהוא לא למד כמו תוספות שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הסוגיא כפשטה כתוב אינו מתכוון הכוונה לאינו מתכוון. וכיון דקיימא לן דבר שאינו מתכוון מותר, משום הכי הוא דפסק הרמבם דאינו חייב שתיים רק אם נתכוון לכבות ולהבעיר. ולפי זה הדרא קושיית התוספות לדוכתא. לפי הרמבם יוצא שמדובר פה על אינו מתכוון לא על פסיק רישא. חוזרים לקושיית התוספות. תוספות שאלו הרי דבר שאינו מתכוון בשבת זה רק מדרבנן אז למה כתוב שהוא חייב שתיים? ונראה לומר דהנה הא דדבר שאינו מתכוון אינו אסור רק מדרבנן גבי שבת לכולי עלמא כדמבואר בתוספות יומא דף לד. לא נכון שזה לכולי עלמא וכך תוספות הבינו. ועוד בכמה דוכתי הא והטעם בזה משום דלגבי שבת כתיב מלאכת מחשבת, וכשאינו מתכוון לא הוי מלאכת מחשבת. אבל עיקר הפלוגתא דדבר שאינו מתכוון בכל התורה כולה אם מותר או אסור הוא זה באמת בעיקר דין תורה. רבי יהודה באינו מתכוון מחייב ממש, הוא מחייב מדאורייתא. מה שבשבת זה רק איסור דרבנן זה בגלל דין מלאכת מחשבת לא בגלל אינו מתכוון. ראינו שיש שני סוגי אינו מתכוון, אינו מתכוון שכל התורה ואינו מתכוון של שבת. הבאתי את הרב חיים הזה. ומאן דאסר דבר שאינו מתכוון סבירא ליה דאסור מן התורה, וכמבואר להדיא שבת קלג גבי קציצת בהרת דלמאן דאמר זה הראיה שהבאנו גם כן דלמאן דאמר דבר שאינו מתכוון אסור זה אסור מן התורה וכדמוקי לה אקרא עיין שם בסוגיא דאיצטריך פסוק שיתיר את הקציצת בהרת. הפסוק מתיר אותו כיוון שלולא הפסוק זה היה אסור מדאורייתא. זאת אומרת אינו מתכוון לפי רבי יהודה אסור מדאורייתא. אלא דגבי שבת איסורו הוא רק מדרבנן מטעמא אחרינא, משום דלא הווי מלאכת מחשבת. ושני דינים הם. דין דבר שאין מתכוון של כל התורה, ודין מלאכת מחשבת. זאת אומרת יש שני דיני אינו מתכוון. אינו מתכוון של כל התורה, שזה לרבי שמעון מותר, לרבי יהודה חייב. ויש אינו מתכוון של שבת, שהוא בעצם מדיני מלאכת מחשבת. זה לא דין אינו מתכוון של כל התורה, ששמה לרבי יהודה אסור מדרבנן ולרבי שמעון מותר. אוקיי, זה הטענה שלו. ואז הוא אומר זה הבחנה ראשונה. אחרי זה הוא ממשיך והוא אומר ככה: ושני דינים הם כן. והן נראה דהנך שני דינים חלוקים הם ביסוד דינם מהדדי. יש הבדל ביניהם. דבדין דבר שאין מתכוון העיקר תלוי בכוונתו ורצונו, ואפילו אם יודע בוודאי שייעשה הדבר והוא עושה את הדבר בדעת, כל מקום תלוי בכוונתו אם מתכוון לזה אם לא. וכמבואר להדיא בפסחים איתמר הנאה באה לאדם בעל כורחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכולי. בסדר יש ראיה מפסחים אני לא אכנס עכשיו לסוגיה שמה. אז מה רואים? שבהקשר של אינו מתכוון של כל התורה המוקד הוא ברצון של האדם ולא בידיעה. נכון? ולכן מה מיא דהדין דדבר שאינו מתכוון בניחותא דידי וכוונתו תליא מילתא. וכדחזינן דאף על גב דבעל הנאה ודאי מכל מקום כל שאינו מכוון להנאה הווי בכלל דבר שאין מתכוון. מה שאין כן בדין מלאכת מחשבת, אין יסוד דינו תלוי כלל בכוונה ורצון, כי אם בדעת שעושה את המלאכה. וזה יסוד אח דינא דמלאכת מחשבת, שיעשה את המלאכה בדעת ומחשבה כדמצינו בכריתות דף י"ט שמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובבא קמא וכולי. אז מה הוא אומר בעצם? אינו מתכוון של כל התורה זה אינו מתכוון שתלוי בכוונה ורצון, מה רצית בפעולה הזאת. אינו מתכוון של שבת תלוי בידיעה, לא בכוונה ורצון, האם אתה יודע שזה יקרה. הנפקא מינה היא בפסיק רישא. שמה עושה הפסיק רישא? דיברנו על זה. מה עושה הפסיק רישא? הופך אותך ליודע. נכון? אם זה בוודאי יקרה אז אתה לא יכול להגיד שלא ידעת. ידעת שזה יקרה כי בוודאי זה יקרה. ולכן אתה תהיה חייב בין אם זה ניחא ובין אם זה לא ניחא. לא משנה. כי תכלס ידעת. הניחותא היא רלוונטית רק לאינו מתכוון של כל התורה. כי באינו מתכוון של כל התורה מה שצריך זה הרצון שלך. ואם זה לא ניחא לך אז לא רצית. אוקיי. ולכן הוא אומר: ולפי זה נראה בפסיק רישא דמבואר בגמרא דמודה בזה רבי שמעון דחייב, דדעת הערוך בזה דהיינו דווקא בניחא ליה, חלוק בזה דין מלאכת מחשבת מדין דבר שאין מתכוון. מלאכת מחשבת זה האינו מתכוון של שבת. דבדין דבר שאין מתכוון של כל התורה כולה דעיקר דינו הוא שיהא רצונו וכוונתו לזה, שם הוא תלוי בניחא ליה. איפה שאתה רוצה את הרצון והכוונה באינו מתכוון של כל התורה, אז הניחותא מאוד חשובה. אם יש לך ניחותא אז רצית את זה ואם לא אז לא. ואי לאו הכי נהי דהווי פסיק רישא והאיסור ייעשה בבירור, אבל מכל מקום כל דלא ניחא ליה מכוון מיא לא הווי. והווי בכלל דבר שלא מתכוון דמותר. אבל בדין מלאכת מחשבת דלא בעינן כלל רצונו וכוונתו אלא שתיעשה המלאכה בדעתו ומחשבתו, אם כן אין דינו תלוי כלל בניחא ליה, כי אם דכל דהווי פסיק רישא והמלאכה ידועה לו שמוכרחת להיעשות, מקרי נעשית המלאכה בדעתו והוויא בכלל מלאכת מחשבת. זאת אומרת כל החידוש של הערוך שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר או פטור, זה נאמר רק באינו מתכוון של כל התורה. באינו מתכוון של שבת אם זה פסיק רישא אתה חייב כי ידעת. מה אכפת לי אם יש לך ניחותא או אין לך ניחותא. זה בעצם הטענה. אמרתי שבערוך עצמו זה לא מוכרח כי הערוך עצמו אמר את זה גם על שבת. ולפי זה נמצא דדבר שאינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה לדעת הערוך גם שבת דינה הוא כמו כל התורה כולה. מה קורה בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשבת? אז מצד דיני שבת אתה חייב. זה פסיק רישא, נכון? ולא אכפת לי אם ניחא או לא ניחא. אבל שבת היא גם מקרה פרטי של אינו מתכוון של כל התורה. יש אינו מתכוון של כל התורה שהוא פטור בכל דיני התורה וגם בפרט בהלכות שבת. אז מצד האינו מתכוון של כל התורה אתה תהיה פטור פה גם בשבת. לא מצד המלאכת מחשבת, האינו מתכוון של שבת. אוקיי. אז הוא אומר, ולרבי יהודה דסבירא ליה דבר שאינו מתכוון אסור מדין תורה בכל התורה, גם בשבת אסור וחייבים עליו, כיון דהרי היא בכלל מלאכת מחשבת ורק דין דבר שאין מתכוון בי. מה יוצא, שימו לב? בפסיק רישא דלא ניחא ליה, בסדר? פסיק רישא דלא ניחא ליה בשבת, מי שפוסק כמו רבי יהודה, מה הוא סובר? שחייב, דהניחותא לא משחקת תפקיד. והרי את הפטור של אינו מתכוון לרבי יהודה אין, אינו מתכוון של כל התורה. ומלאכת מחשבת אין לי בעיה עם זה באינו מתכוון, נכון? אז יוצא שבפסיק רישא דלא ניחא ליה לפי רבי יהודה, גם בשבת יהיה חיוב דאורייתא. לעומת זאת באינו מתכוון הרגיל לפי רבי יהודה, אז ראינו שבשבת זה רק איסור דרבנן, נכון? אבל באינו מתכוון עם פסיק רישא דלא ניחא ליה, שלכאורה הלא ניחא ליה רק מחזיר אותי להיות אינו מתכוון, אז היינו מצפים שגם רבי יהודה שמחייב במצב כזה, זה רק מדרבנן בשבת? אומר לא. פסיק רישא דלא ניחא ליה לא חוזר להיות כמו אינו מתכוון. כי אינו מתכוון עצמו בלי פסיק רישא, אתה לא יודע שזה יקרה. אז בסדר, אין פה בעיה של אינו מתכוון, כי לפי רבי יהודה אינו מתכוון גם חייב, אבל יש פה עדיין בעיית מלאכת מחשבת. אבל אם זה פסיק רישא, אפילו דלא ניחא ליה, לא אכפת לי, אבל זה פסיק רישא. ברגע שזה פסיק רישא, אז חייב ממש בשבת לפי רבי יהודה. אז פסיק רישא דלא ניחא ליה ואינו מתכוון רגיל הם לא אותו דבר בשבת. נכון? למרות שאנחנו בדרך כלל רגילים שפסיק רישא דלא ניחא ליה מחזיר אותי להיות אינו מתכוון רגיל בלי פסיק רישא. הלא ניחא ליה מבטל את הפסיק רישא? אומר לא. אינו מתכוון רגיל זה רק איסור דרבנן בשבת, כמו שאומרים התוספות לפי רבי יהודה. לפי רבי שמעון זה מותר לגמרי, לפי רבי יהודה זה איסור דרבנן. אבל מה קורה באינו מתכוון בפסיק רישא? ניחא ולא ניחא לא משנה, דאורייתא, נכון? גם לפי רבי שמעון וגם לפי רבי יהודה. מה קורה בפסיק רישא דלא ניחא ליה? לפי רבי שמעון מה זה? חזר להיות אינו מתכוון ולכן זה מותר. למה זה מותר? בגלל שלפי רבי שמעון זה אינו מתכוון, לא אכפת לי שיש פסיק רישא זה עדיין אינו מתכוון, כי החוסר הניחותא מבטל את זה. אבל לפי רבי יהודה שאין פטור של אינו מתכוון של כל התורה, ורק בשבת יש את הפטור של מלאכת מחשבת שמוריד את האיסור לאיסור דרבנן, אבל כשיש פסיק רישא אין את הפטור של שבת. אז זה חזר להיות אינו מתכוון של כל התורה, נכון? בגלל שבפסיק רישא אין את הבעיה של מלאכת מחשבת. בעיה של מלאכת מחשבת זה שאתה לא יודע. אבל פסיק רישא אתה כן יודע. אז הפטור של מלאכת מחשבת אין. מה יש? את האינו מתכוון. אבל לפי רבי יהודה אין פטור של אינו מתכוון. את הפטור של מלאכת מחשבת הוא מקבל, לכן לשיטתו זה רק מדרבנן בשבת. בדיוק, זה עוסק כמו בכל התורה כולה. ואז הוא אומר שבעצם פסיק רישא דלא ניחא ליה, בסדר, לפי רבי יהודה בשבת זה יהיה דאורייתא. יהיה חייב ממש. למרות שאינו מתכוון רגיל זה רק איסור דרבנן. וזאת בעצם הטענה שלו. אוקיי? ומעתה מתיישבת היטב הסוגיה דכריתות במתכוון לכבות והוא אוד המונח עליהם, דאיתא שם דרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור, חיובא מחייב. למה הוא חיובא מחייב? כי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. פסיק רישא דלא ניחא ליה זה חיוב ממש. תוספות הרי שאל, אם זה אינו מתכוון אז גם לרבי יהודה זה רק איסור דרבנן, אז איך אומרים חייב שתיים? לא. פסיק רישא דלא ניחא ליה זה לא כמו אינו מתכוון. פסיק רישא דלא ניחא ליה לפי רבי יהודה חייב ממש. לכן אמרו שמה שלפי רבי יהודה חייב שתיים. ולא קשה תו מה דבשבת דבר שאין מתכוון גם לרבי יהודה אינו אסור אלא מדרבנן, דהכא שאני כיון דהוה פסיק רישא. וזהו דתלי לה הגמרא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון, דרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור, גם חיובא מחייב, ורק לרבי שמעון דמיפטר. ומיושב נמי דעת הרמב"ם שפסק בנתכוון לכבות והוא מעלה דפטור, ואף על גב דמלאכה שאינה צריכה לגופה חיובא מחייב. הנה מה שהוא אמר פה, ומיושב נמי, ומיושב נמי דעת הרמב"ם שפסק בנתכוון לכבות והוא מעלה דפטור, ואף על גב דמלאכה שאינה צריכה לגופה חיובא מחייב. מה ששאל התוספות, הרי הרמב"ם פוסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. לא קשה. זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה אינו מתכוון. זה אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה, ובאינו מתכוון הרי הרמב"ם פוסק כמו רבי שמעון. לפי רבי יהודה הוא חייב ממש. אז זה בסדר גמור מה שהגמרא אומרת שהוא חייב. לא, זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה אינו מתכוון. למה חייב? כי פסיק רישא דלא ניחא ליה לפי רבי יהודה חייב. אבל הרמב"ם במלאכה שאינה צריכה לגופה באמת פוסק כמו רבי יהודה, אבל באינו מתכוון הוא פוסק כמו רבי שמעון, לכן הוא אמר שזה מותר. זה פותר את כל הבעיות. כיוון דהכא לאו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא הווה דבר שאין מתכוון כסוגיא דכריתות, ובדבר שאינו מתכוון קיימא לן כרבי שמעון דשרי, כמבואר בשבת צג ע"ב, וכל שכן דמיפטר. ולפי זה, הפסקה האחרונה, ולפי זה הרי מיושב היטב הא דמתיר שמואל מפיס מורסא וצידת נחש, וכמו שכתבנו למעלה, משום דהווה בכלל דבר שאין מתכוון כלל, דהפסיק רישא שבזה הא לא ניחא ליה. ושמואל לטעמיה דסבירא ליה בזבחים דדבר שאין מתכוון גם בכל התורה כולה מותר. ושמואל פוסק כמו רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, זה היה הקושיא למעלה, אבל באינו מתכוון הוא פוסק כמו רבי שמעון. הרמב"ם בעצם הולך בעקבות שמואל. באינו מתכוון הוא פוסק שמותר, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פוסק חייב. אז מה שהשבנו בשמואל אנחנו מיישבים גם ברמב"ם. הרמב"ם פשוט עוקב אחרי שמואל. וזה מה שהוא אומר, שמה דתלי לה סוגיא דשבת דף קז בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, מי שצד נחש או מפיס מורסא, אז תולים את זה במלאכה שאינה צריכה לגופה. לא קשה. היינו משום דהתם רב הוא דקאמר ליה, הדובר שם זה רב, לא שמואל, וסבירא ליה בשבת דף מב דדבר שאין מתכוון אסור, וממילא בפסיק רישא דלא ניחא ליה איכא גם חיובא בשבת, וכמבואר בסוגיא דכריתות שהבאנו, ולא מיפטר אלא מטעם דהווה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל הרמב"ם אצלו זה בדיוק הפוך מרב. הרמב"ם הולך כמו שמואל, שבמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא בעצם חייב, אבל יש פה גם אינו מתכוון ומצד אינו מתכוון הוא פטור. זה פסיק רישא? פסיק רישא דלא ניחא ליה. בדיוק. מאה שמונים מעלות לשמואל. בדיוק ככה. ורב סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אבל אינו מתכוון חייב. שמואל וזה הוא, כן, בדיוק. אוקיי, והרמב"ם פוסק כמו שמואל. אז מה שהגמרא בדף קז הסבירה שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה זה כי הלכה לשיטת רב, בסדר? ולשיטת רב אין פטור של אינו מתכוון, אז אתה פוטר שם מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל הרמב"ם הרי פוסק שיש פטור של אינו מתכוון, אז מה אכפת לי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב? תיפוק ליה שיהיה פטור מצד שיש בו גם אינו מתכוון, אז הוא יהיה פטור מצד אינו מתכוון. וזה גם היישוב על הקושיא על שמואל בגמרא. הרמב"ם ושמואל זה אותה אותה שיטה. מה שיצא, כן. מה? פה יוצא שיטה הפוכה, שהוא מחייב בפסיק רישא דלא מתכוון ופוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא צריך לעשות אבחנה, הוא לא יכול לזהות את מלאכה שאינה צריכה לגופה עם פסיק רישא דלא ניחא ליה, מה שתוספות מזהה. האבחנה פה שזה יוצא בדיוק הפוך, כאילו יותר, הוא צריך לעשות את האבחנה לכיוון ההפוך. בדרך כלל אתה עושה את האבחנה שפסיק רישא דלא ניחא ליה זה זה פחות דומה למלאכה, מלאכה שאינה צריכה לגופה יותר. לא, אבל אל תשכח אתה מדבר פה בשיטות תנאים שונות. באינו מתכוון פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא פוסק כמו רבי שמעון. פוסק כמו, רבי יהודה. רב, סליחה. רב סובר באינו מתכוון שאסור, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתיר. רב. לא הרמב"ם ושמואל. אז אתה מדבר בשיטות תנאים שונות, אתה עושה השוואה בין המקרים, אבל הוא פוסק בשיטות תנאים שונות. בתוך כל תנא… לא, אני מדבר על רב. פשוט ההסבר של השיטה של רב פה היא צריכה להיות מאוד תמוהה, כי בדרך כלל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא יותר חמורה ממלאכה שאינו מתכוון. לא, ובפסיק רישא דלא ניחא ליה יש כאלה שמזהים את זה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה, תוספות. נכון, ואז פה תצטרך לא רק לזהות את זה עם זה, אלא זה דרגה מעבר, שמלאכה שאינה צריכה לגופה יהיה פטור וזה יהיה אסור, כאילו חייב אסור כן. אז זה… בסדר, זה מה שיוצא, כן. זה מאוד תמוה כי זה קשה להסביר איך זה קורה. אני לא רואה למה ההיררכיה הזאת הכרחית. אז רב סובר ככה, מה. עכשיו יש פה בעצם הטענה של רב חיים, הטענה של רב חיים למעשה זה שהמקרים האלה של מפיס מורסא וצד נחש הם גם אינו מתכוון וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה בו זמנית. זאת אומרת, יכולים להיות מקרים שהם גם זה וגם זה. ועכשיו כל הדין בעצם יהיה תלוי בשאלה מה אתה סובר על אינו מתכוון ומה אתה סובר על מלאכה שאינה צריכה לגופה. מספיק שבאחד מהם אתה פוטר בשביל שבמקרה הזה יהיה פטור. זה נורא מוזר כי זה בעצם יוצא שאין הבדל בין אינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. אומר, אותו מקרה עצמו יוגדר גם כאינו מתכוון וגם כמלאכה שאינה צריכה לגופה. עקרונית שני הפטורים קיימים, עכשיו רק צריך לדון אם יש את הפטורים האלה. אבל זה אותו מקרה עצמו. אתה פוטר עליו משני טעמים שונים, אבל המקרה הוא אותו מקרה. נגיד, חופר גומא ולא צריך אלא לעפרה, זה גם אינו מתכוון וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה באופן עקרוני. אלא מה? שהפטור הוא בגלל העניין של המלאכה שאינה צריכה לגופה, לא בגלל אינו מתכוון, אולי בגלל שיש שם פסיק רישא. אז לכן לא יהיה שם פטור של אינו מתכוון, אבל יש פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל זה לא אומר שהמקרה הזה מוגדר כמלאכה שאינה צריכה לגופה ולא אינו מתכוון. המקרה הזה עצמו הוא גם מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם אינו מתכוון. זה קצת משונה הטענה הזאת. אומנם נכון שכל המהלך גם לפי תוספות שמזהה פסיק רישא דלא ניחא ליה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה בעצם הולך בכיוון הזה. נכון? ראינו שההבדל לפי תוספות בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין אינו מתכוון זה רק בשאלת הניחותא. המקרה הוא אותו מקרה, בשני המקרים אתה לא מתכוון, בשני המקרים יש פסיק רישא. אם ניחא לך זה אינו מתכוון. אם לא ניחא לך זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? אז זה רק מבחינת המקרה, אתה אותו גרירת ספסל עם אותו חריץ. כל ההבדל הוא רק בשאלה מה אתה רוצה, מה ניחא לך. אז זה בעצם הרעיון שעומד גם מאחורי המהלך של רב חיים, שהוא בעצם אומר אתה לא תוכל לראות מקרה ולהצביע זה אינו מתכוון וזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. באותו מקרה עצמו יכולים להיות שני הפטורים. רק השאלה עכשיו כמו מי אתה פוסק. ולהן רב והן שמואל לא מקבלים את שני הפטורים. רב מקבל את הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל לא את אינו מתכוון, ושמואל ההפך. בסדר? אבל ברמה העקרונית נגיד אם הייתי נגיד רבי שמעון, שאומר את שני הפטורים, אז הוא יפטור משתי הסיבות. גם מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם מצד אינו מתכוון. ואגב, ולפי זה יוצא שבמלאכה שאינה צריכה לגופה לא לגמרי ברור… אה לא, לפי רבי שמעון באמת יצא, כן, לפי רבי שמעון באמת יצא לפי זה שגם במלאכה שאינה צריכה לגופה וגם באינו מתכוון זה צריך להיות מותר לגמרי, לא רק איסור דרבנן. כי תיפוק ליה מצד האינו מתכוון שזה יהיה מותר. גם אם מצד המלאכה שאינה צריכה לגופה יש פה איסור דרבנן. אלא אם כן נגיד שחכמים גזרו שבמקרים של מלאכה שאינה צריכה לגופה בכל זאת משאירים את האיסור דרבנן במישור של הגזירות דרבנן, אני לא יודע. הסיפור הזה קצת משונה. היה משהו מיוחד במצבים האלה, בשלושת המצבים האלה שהגמרא ששמואל בעצם אומר, המפיס מורסא והצד. לא בהכרח אותו דבר בשלושתם, אבל קו דמיון שבמפיס מורסא קודם כל זה תמיד אנחנו אומרים מלאכה שצריכה לגופה כי אתה לא רואה והסברא הבסיסית לאסור את זה פשוט שאתה לא רואה את ההבדל בין זה לבין מעשה של מלאכה, אתה רק… צריך להתחיל לדון בכוונות של הבן אדם, ואנחנו אומרים לא, אנחנו מתעלמים מהכוונות של הבן אדם. אם המעשה הוא זהה, אז לא מעניין אותנו כבר הכוונות. העניין שב- דברים של לדוגמה, המנתח עושה את זה, החזון איש מדגיש את זה, הרופאים עושים, דברים שהם דורשים מומחיות. מישהו שהוא עושה חור פה, שאתה אומר זה נראה בול כמו החור שעושים בשביל רפואה, והרופא יגיד לך לא, אין קשר, זה לא אותו דבר. זה שזה דומה במראה, זה לא פעולת רפואה. אני אגיע לזה עוד רגע, אני חושב שמשהו מעין זה אומר הקהילות יעקב. בצבי זה זה לבד, בגלל שבצבי היא מלאכה כל כך חמורה שאתה לא עושה טיפול בדבר, כאילו אתה לא נוגע בחיה, אז גם זאת אומרת שיש מלאכות מסוימות שבהן זה יהיה מוגדר מעצם הגדרת המלאכה, לא פטור חיצוני. אני מגיע לזה עוד רגע. בכל אופן מה שיוצא מכאן זה שיכולים להיות מקרים ואולי אפילו כל המקרים שיהיה בהם הם גם אינו מתכוון וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ראינו שרבי אברהם בן הרמב"ם לא הולך בכיוון הזה. רבי אברהם בן הרמב"ם בעצם מבין שמדובר פה בשני סוגי מקרים שונים, אם כי באמת האבחנה לא כל כך פשוטה מתי אנחנו אומרים שזה זה ומתי אנחנו אומרים שזה זה, אבל הטענה שלו היא שאם אתה עושה שתי פעולות זה אינו מתכוון, אם אתה עושה פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. כן, זו בעצם הטענה. ואז אתה לא יכול לדבר במונחים של רב חיים, להגיד שאותו מקרה עצמו הוא גם אינו מתכוון וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה והשאלה מאיזה צד תפטור, אם מהצד הזה או מהצד הזה. לא, אם המקרה הזה הוא אינו מתכוון אז הוא לא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולהיפך. אבל כאן נכנס המהלך של הקהילות יעקב. קהילות יעקב בכתובות בסימן ג', הוא הולך במהלך טיפה שונה בהקשר הזה ובעצם רוצה לטעון שאם אתה מחייב באינו מתכוון, נגיד רב, בגלל שרב מחייב באינו מתכוון, אז מבחינתו שתי הפעולות האלו הן אחת. כי לא אכפת לו אם התכוונת לזה או התכוונת לזה, גרירת ספסל ויצירת חריץ. אז רבי אברהם בן הרמב"ם אומר שזה שתי פעולות שונות, לא פעולה אחת עם שתי תוצאות, זה שתי פעולות, נכון? וזה הכל נכון לפי רבי שמעון שפוטר על גרירת ספסל וחריץ באינו מתכוון, אבל לפי רבי יהודה שמחייב, אז אתה לא יכול לראות את גרירת הספסל ואת יצירת החריץ כשתי פעולות שונות, כי הוא מבחינתו זה לא משנה, זה נדבק ביחד. אוקיי? אפילו בלי פסיק רישא. לפי רבי שמעון זה קורה בפסיק רישא, אבל לפי רבי יהודה אפילו בלי פסיק רישא, כי אין לו פטור של אינו מתכוון. ברגע שאין לו פטור של אינו מתכוון, אז הפעולה הזאת עצמה תהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה. וזה הקהילות יעקב ממש אני חושב מניח את מה שאומר רבי אברהם בן הרמב"ם. הוא בעצם טוען, אם ההבדל בין אינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה זה בשאלה אם יש פה שתי פעולות או פעולה אחת עם שתי תוצאות, אז לפי רבי יהודה שאתה מתעלם מזה שזה שתי פעולות, לא אכפת לי שזה שתי פעולות, אז מבחינתך זו פעולה אחת. אם זו פעולה אחת זה הפך להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה. ודווקא בגלל שאתה מחייב על אינו מתכוון, אתה תגדיר את הפעולה הזאת כמלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? ותחשבו נגיד על חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. בסדר? אז אפשר היה להגיד שזה שתי פעולות. ורבי יהודה עדיין מחייב, למרות שזה שתי פעולות, כי אינו מתכוון לא פוטר לפי רבי יהודה, נכון? אז מה זה אומר? שחפירת הגומא והוצאת העפר מבחינתו זה לא שתי פעולות אלא פעולה אחת. הוא לא מוכן להבחין בין שתי ה… אבל אם זאת פעולה אחת, אז זאת בדיוק ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות, העפר והגומא. זאת אומרת שיש פה זיקה שנוצרת בין עמדתך באינו מתכוון לבין עמדתך במלאכה שאינה צריכה לגופה. אם אתה מחייב באינו מתכוון, אז המקרים האלה יהיו מלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו לפי רבי יהודה זה לא כל כך משנה כי רבי יהודה מחייב גם באינו מתכוון וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם לפי רבי שמעון זה לא משנה כי לפי רבי שמעון הוא פוטר גם במלאכה שאינה צריכה לגופה וגם באינו מתכוון. זה ישנה לרב ולשמואל. כי רב ולשמואל עם השיטות האלכסוניות שאומרות, נגיד שמואל. שמואל אומר שבאינו מתכוון זה מותר, אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה אתה חייב, סליחה. אוקיי? ורב אומר, אינו מתכוון אתה חייב, אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה אתה פטור. אז לפי רב כל מקרה של אינו מתכוון ופסיק רישא אם יש לך חוסר ניחותא, אז בעצם יוצא שהוא הפך להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה. כי באינו מתכוון רב מחייב, נכון? אז אם רב מחייב באינו מתכוון, זה אומר ששתי הפעולות מבחינתו הם אחת. אז יש פה פעולה אחת עם שתי תוצאות. זה המקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן בדף ק"ז שהגמרא מביאה את זה בשם רב, היא מתייחסת למפיס מורסא ולצד נחש כמלאכה שאינה צריכה לגופה. למה? כי בשיטת רב הרי אין פטור של אינו מתכוון. אם אין פטור של אינו מתכוון, אז שני הפעולות האלה הם פעולה אחת. אבל אז עדיין יש את הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולפי רב זה מקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. לעומת זאת, אם אני לא אם אני מתיר אינו מתכוון, אז לא יהיה שייך לדבר שם על מלאכה שאינה צריכה לגופה. למה לא? בגלל שהפטור הוא מצד אינו מתכוון, כי יש פה שתי פעולות שונות. ברגע שיש פה שתי פעולות שונות, לא רק שאני פטור, אלא הפטור שלי הוא מצד אינו מתכוון, לא מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אי אפשר להתייחס לזה כמלאכה שאינה צריכה לגופה. מלאכה שאינה צריכה לגופה צריך להיות פעולה אחת עם שתי תוצאות. ואם אתה פוטר על אינו מתכוון, אז אתה רואה מצבים כאלה כשתי פעולות ולא כפעולה אחת. אז לא יהיה שייך פה מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? לכן הרמב"ם, עכשיו הנפקא מינה תהיה ברמב"ם ובשמואל. הרמב"ם הולך בעקבות שמואל. אני מתחיל ברב עוד פעם. הגמרא בדף ק"ז הולכת בשיטת רב. מה אומר רב? רב הרי אומר הוא מחייב באינו מתכוון ופוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, נכון? מה יקרה במפיס מורסא? כיוון שרב מחייב על אינו מתכוון, אז מבחינת רב יצירת הפתח והוצאת הליחה זאת פעולה אחת. כי הוא לא מוכן להכיר בזה כשתי פעולות, זה לא אינו מתכוון. אני הולך לפי רבי אברהם בן הרמב"ם, שאינו מתכוון זה שתי פעולות. מבחינתו אין פטור של אינו מתכוון. אם אין פטור של אינו מתכוון, מבחינתי זאת הפעולה שאתה עשית וזאת פעולה אחת. נכון, אבל עדיין יש פה שתי תוצאות: נוצר פתח ויוצאת הליחה. נכון? והרי את הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה רב מקבל. לכן הוא מתייחס למפיס מורסא ולצד נחש כמלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן פטור עליהם. בגלל שאינו מתכוון, דווקא בגלל שאינו מתכוון חייב. מה יקרה לפי שמואל? שמואל הרי אומר שאינו מתכוון מותר. אז מבחינתו זה שתי פעולות שונות. אם זה שתי פעולות שונות, אז לא רק שזה מותר, אלא אם תשאלו אותי למה זה מותר, לא בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה לא מקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה מקרה של אינו מתכוון. זה לא שייך לקטגוריה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי יש פה שתי פעולות ולא אחת. אז מי שמתיר באינו מתכוון לא יראה בזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא שהוא לא יתיר בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה בכלל לא מקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה מה שטוען הקהלות יעקב. ובניגוד לרב חיים, שרב חיים אומר שאותם אותו מקרה עצמו יכול להיות גם אינו מתכוון וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה, הקהלות יעקב טוען לא. הדעה שלך בפטור אינו מתכוון תקבע את השאלה האם יהיה פה מלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו צריך לדון אם תפטור או לא תפטור. זאת אומרת, מי שמחייב באינו מתכוון יראה במקרים האלה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם הוא סובר כמו רבי יהודה הוא יחייב, אם הוא סובר כמו רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא יפטור. אבל קודם כל זה יהיה מקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל אם אתה סובר כמו רבי שמעון באינו מתכוון, אז המקרה הזה בכלל לא שייך לקטגוריה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז לא אכפת לי מה אתה פוסק שם. גם הרמב"ם שפוסק שחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא יתיר פה. למה הוא יתיר פה? כי זה אינו מתכוון. ולכן אין קושיה על הרמב"ם איך אתה מסווג את זה כאינו מתכוון כשהגמרא עצמה בדף ק"ז קוראת לזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. כי הגמרא שם דיברה בשיטת רב והרמב"ם פוסק כמו שמואל. ובעצם מה? אבי משנה כותב את זה בדיוק. אבי משנה הפירוש על הרמב"ם כותב את זה בדיוק. לא מכיר אותו. יש בעצם ארבע שיטות. שיטת רבי שמעון שפוטר בשניהם. שיטת רבי יהודה שמחייב בשניהם. שיטת רב שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומחייב באינו מתכוון. ושיטת שמואל שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ופוטר באינו מתכוון. הרמב"ם פוסק כמו שמואל. כל אחד מהם יגיד משהו אחר על מפיס מורסא וצד נחש.

[Speaker C] לפי רבי שמעון זה

[הרב מיכאל אברהם] בכלל לא מקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. נכון שהוא גם פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא לא צריך להגיע לזה. זה לא מקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה מקרה של אינו מתכוון. הוא פוטר בגלל שאינו מתכוון גם פטור. היי זה פסיק רישא, פסיק רישא דלא ניחא ליה, אז פטור. בסדר? זה רבי שמעון. לפי רבי יהודה, הוא מחייב באינו מתכוון. אם הוא מחייב באינו מתכוון, אז בעצם זה מקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא מה רבי יהודה מחייב גם במלאכה שאינה צריכה לגופה, אז אין נפקא מינה. נכון? אז זאת שיטת רבי יהודה. לשיטת רב, אז אז רב פוסק כמו רבי יהודה באינו מתכוון, אז לכן מבחינתו צד נחש ומפיס מורסא זה מקרה שמלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא שכאן הוא לא פוסק כמו רבי יהודה. לשיטתו יש היתר או פטור במלאכה שאינה צריכה לגופה, לכן באמת הוא אומר שצד נחש ומפיס מורסא זה מלאכה שאינה צריכה לגופה שפטורים עליה. ושמואל זה הדעה הנגדית ההפוכה. שמואל אומר אני הולך כמו רבי שמעון באינו מתכוון ולכן המקרה הזה הוא מקרה שאינו מתכוון הוא בכלל לא מקרה שמלאכה שאינה צריכה לגופה. אז אפילו שאני עצמי מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אומר שמואל, זה לא משנה כי זה לא מקרה שמלאכה שאינה צריכה לגופה. וזה הרמב"ם. בסדר? זאת בעצם הטענה. עכשיו, הקהילות יעקב שם ממשיך, הוא בעצם רוצה לטעון, הוא הוא רוצה לקשור, מה שאמרתי עכשיו בעצם זה מהלך שלי. הקהילות יעקב שונה בניואנס אחד, ומכאן אני מגיע למה שאמרתי לך קודם. הקהילות יעקב בעצם רוצה לטעון שמי שסובר כמו רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו מתכוון פטור, אז יהיו מלאכות מסוימות שאם אתה לא התכוונת אליהם זה בכלל לא נכנס לגדר המלאכה. לא פטור שאינו מתכוון, זה בכלל לא נכנס לגדר המלאכה. לעומת זאת רבי יהודה שמחייב באינו מתכוון, אז הוא גם בהגדרת המלאכה יהיה שונה מרבי שמעון כי מבחינתו אינו מתכוון ומתכוון

[Speaker E] זה אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן הוא אומר, נגיד למשל, המגיד משנה בהלכות שבת פרק י"ב, הרמב"ם אומר שם שמי שמכבה גחלת של מתכת לא חייב אלא אם כן הוא עושה את זה בשביל צירוף, לצרף את המתכת. אז המגיד משנה מאיר שהרמב"ם הרי פוסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אז מה זה משנה אם הוא עושה את זה בשביל צירוף? אם הוא לא עשה את זה בשביל צירוף, סליחה, עדיין צריך להיות חייב, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז הוא אומר לא, כי במקום ש אם אתה לא עושה את זה בשביל צירוף זה בכלל זה בכלל לא נקרא כיבוי.

[Speaker D] זאת אומרת, הכיבוי של הגחלת

[הרב מיכאל אברהם] של מתכת, המטרה שלו הצירוף הוא חלק מהגדרת הפעולה. אין פה בכלל מלאכת כיבוי אם אתה לא

[Speaker B] עושה את זה בשביל צירוף.

[הרב מיכאל אברהם] הפטור הוא לא בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה,

[Speaker B] הפטור הוא בגלל עצם הגדרת המלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] זה מעין מה שרצית להגיד קודם. ולכן הוא

[Speaker B] אומר שגם הרמב"ם

[הרב מיכאל אברהם] שמחייב על מלאכה

[Speaker B] שאינה צריכה לגופה במקרה כזה

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא יחייב, כי

[Speaker B] זה לא פטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה,

[הרב מיכאל אברהם] זה פטור בגלל שאתה לא נכנס לגדר המלאכה בכלל. וכך יש רשימה שלמה של דברים. יש למשל מפיס מורסא בשיטה מקובצת בכתובות, אז אומר מפיס מורסא אם אתה עושה את זה כדי להוציא ליחה, מה שאמרת עם הרופאים, אם אתה עושה את זה כדי להוציא ליחה, אז בעצם אתה בכלל זה בכלל לא נקרא שבנית פתח. אתה הוצאת ליחה, אז זה לא פטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה, גם הרמב"ם

[Speaker B] שמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה פה הוא יפטור.

[הרב מיכאל אברהם] זה עוד תירוץ על מה שאמרנו ברמב"ם, שמפיס מורסא הרמב"ם אומר שמותר. למה? הרי הוא חייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[Speaker B] הוא אומר לא, כי במפיס מורסא אם אתה עושה את זה לא בשביל הפתח אלא בשביל להוציא את המורסא,

[הרב מיכאל אברהם] בכלל לא עשית פתח,

[Speaker B] זה לא נקרא לעשות פתח בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] לא שעשית פתח למטרה אחרת, לפעמים המטרה היא חלק מהגדרת הפעולה עצמה. וזה גם יישב את הרמב"ם. הרי שאלנו על הרמב"ם למה במפיס מורסא הוא לא מחייב הרי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב? למה הרמב"ם רואה את זה כאינו מתכוון? אז הוא אומר הוא לא רואה את זה כאינו מתכוון, הוא רואה את זה כמי שלא עשה פתח בכלל. רק הוא מוסיף הקהילות יעקב, אבל אם אתה תלך עם רבי שמעון שמחייב על אינו מתכוון, אז אי אפשר להגיד שלא עשית פתח בכלל, כי מבחינתו עשיית הפתח והוצאת הליחה שניהם בעצם זה אותו דבר. אז אתה כן עשית פתח. זאת אומרת, הוא טוען שהמחלוקת לגבי אינו מתכוון בין רבי שמעון לבין רבי יהודה תקרין גם על השאלה איך אנחנו מגדירים את עצם המלאכה. כי מי שרואה את שני הדברים האלה כשני פנים של אותה פעולה, אז הוא לא יכול להגיד שאם אני עושה פתח כדי להוציא ליחה זה בכלל לא פתח, כי מבחינתו הרי להוציא ליחה או לעשות פתח זה הולך ביחד, אין פטור של אינו מתכוון. אם אין פטור של אינו מתכוון, אז גם בהגדרת המלאכה אתה לא יכול להכניס את המטרה כחלק מהגדרת המלאכה עצמה. וזה קישור שהוא עושה בין המחלוקת בין רבי שמעון לבין רבי יהודה באינו מתכוון לבין הגדרת המלאכה, למרות שהפטור הוא לא מדין אינו מתכוון או מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל למרות שהפטור הוא לא מהדינים האלה, הוא כן יהיה תלוי במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה. הדין במפיס מורסא? מה? הפטור של רבי יהודה במפיס מורסא? אם זה אינו מתכוון אז נראה… אה לא לא, הפטור מצד שאינה צריכה לגופה. אה, אבל לפי רבי יהודה אין פטור.

[Speaker E] לפי רבי יהודה אין

[הרב מיכאל אברהם] פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה? אם זה אינו מתכוון אז הוא פטור מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל לפי רבי יהודה אין פטור. לפי רבי יהודה אין פטור ממשאצ"ל. לפי רבי שמעון זה דרבנן. כן. קיצור, זה הכיוון של הקהילות יעקב, אני אעצור כאן. למה הוא אומר צידה פה? מה זאת אומרת? בצידה אין את הדבר הזה, שזה לא יכול להיות חלק מההגדרה של המלאכה, אז הוא צריך להגיד סברא קצת שונה. זה לא כמו מפיס מורסא. אם סגרת את הדלת לא בשביל לצוד את הצבי, אז בכלל לא עשית פעולת צידה. לא שעשית צידה רק למטרה אחרת. זה גם צד צבי וגם צד נחש, שניהם אותו דבר. נכון. אז במקרה ההוא זה לא דומה למפיס מורסא שאתה אומר. למה? הוא יכול להגיד גם שם אותו דבר. אם אתה צד את הנחש לא בשביל להשתמש בו, אז זה לא פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה בכלל לא צידה. בצד צבי זה יותר קל, כי אתה סתם סוגר דלת. מה זה בכלל, זה שיש צבי בפנים

[Speaker C] קשה לראות בזה פעולת צידה.

[הרב מיכאל אברהם] אז בגלל שהמלאכה שם היא כל כך לא מוגדרת, אתה לא נוגע בצבי, אתה לא

[Speaker B] נוגע בנחש. אינה הכי נמי, לכן יותר קל להגדיר ככה. זה רק התייחסות לכוונה של הבן אדם, שהוא לא עשה כלום.

[הרב מיכאל אברהם] זהו, זה רק תוספת הסבר לאותה הגדרה. כן. אוקיי, נעצור כאן.