לימוד ופסיקה – שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] טוב, שלום. אנחנו מתחילים היום סדרה חדשה, לימוד ופסיקה. היחס ביניהם, לא על לימוד וגם על פסיקה, אלא על היחס בין שני אלה. אבל כמובן שהיחס בין שני הדברים האלה מחייב אותנו קצת לעסוק בכל אחד מהם לחוד גם, כשבסופו של דבר המטרה העיקרית שלי זה להגיע להבחנה, כן, שבאתר כבר עסקתי בה לא מעט, הבחנה, גם בטרילוגיה, להבחנה בין פסיקה מסדר ראשון ופסיקה מסדר שני. זאת אומרת, עד כמה באמת הפוסק חופשי ולעומת כמה הוא צריך להיצמד לתקדימים, לאיזה תקדימים. הוא צריך, אם כדאי, לא כדאי, זאת אומרת אפשר כמובן לנסח פה כמה אופציות שונות, אבל לזה עוד ייקח קצת זמן עד שנגיע. אני רוצה להתחיל עם איזה שהם הגדרות ראשוניות, אולי של מסגרת הדיון. ובשלב ראשון אני רוצה לדבר קצת על היחס בין תורה והלכה. אז אני אתחיל אולי, פה ושם נגעתי בדברים האלה בהקשרים קודמים, אני רוצה להתחיל אולי עם הרש"י הראשון על התורה. הרש"י הראשון על התורה מביא את השאלה של רבי יצחק, למה התורה לא התחילה מהחודש הזה לכם ראש חודשים. ולמה שכן תתחיל משם? בגלל שהחודש הזה לכם, זאת אומרת מצוות קידוש החודש, זאת המצווה הראשונה שנצטוו ישראל לפחות כקולקטיב. יש מצוות מילה וכולי, הדברים ידועים, אבל המצווה הראשונה שנצטווינו כקולקטיב זה החודש הזה לכם. ולכן רש"י שואל או רבי יצחק שואל, למה התורה לא התחילה שם? למה היא מתחילה בבראשית? אז התשובה של רש"י זה ש"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", הקדוש ברוך הוא ברא את הארץ ולכן הוא יכול לתיתה לאשר ישר בעיניו. זאת אומרת היה צריך את כל פרשת הבריאה וספר בראשית וכולי, כדי להסביר למה הקדוש ברוך הוא הוא הבעל הבית ולמה הוא יכול לתת את הארץ למי שהוא מחליט. שאם יבואו גויים ויטענו נגדנו מה אנחנו עושים כאן וכולי, קצת אקטואלי נשמע, אז תהיה לנו תשובה. אני בטוח שאיח'ס אל-נואר ירים ידיים ברגע שהוא יקרא את הרש"י הזה, הוא יבין שהקדוש ברוך הוא הוא הבעל הבית והוא נתן לנו והכל בסדר. אז זה הרש"י.

[Speaker C] האמת

[הרב מיכאל אברהם] שהכתוב כאן, סליחה, התשובה שרש"י נותן היא טעונת הסבר, כי על פניו נראה שרש"י מסביר רק את הופעתה של פרשת הבריאה, זאת אומרת הפרקים הראשונים של ספר בראשית וזהו, כיוון שבשביל להראות שהקדוש ברוך הוא ברא את הארץ והוא הבעל הבית, מספיק לכתוב את זה. אבל השאלה הייתה על חומש ורבע, עד פרשת בא. ולכן חסר עדיין הסבר למה בעצם מופיע בתורה, מופיעים בתורה כל ספר בראשית חוץ מנגיד שני הפרקים הראשונים ותחילת ספר שמות.

[Speaker D] כי אחרי שהוא התחיל הוא כבר ממשיך. מה? כי אחרי שהוא התחיל הוא כבר ממשיך ומספר. הוא ממשיך.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מתחיל, הוא אומר הקדוש ברוך הוא ברא את השמים ואת הארץ, אחרי כך וכך שנים עם ישראל ירד למצרים, הקדוש ברוך הוא הוציא אותם, ציווה עליהם את קידוש החודש, מתן תורה ונוסעים הלאה. אז התשובה של רש"י בעצם משאירה בתימה את רוב, כמעט כל חומש בראשית ואת תחילת חומש שמות, מסבירה שני פרקים ראשונים. נדמה לי שיש רמז בדברי רש"י לתשובה המלאה יותר, כי רש"י אומר שהקדוש ברוך הוא ברא את הארץ ובראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא נתן את הארץ למי שישר בעיניו. עכשיו זה כמובן מיד מצלצל מוכר. כינויו של ספר בראשית אחד מהכינויים אצל חז"ל זה ספר הישר. והנצי"ב בהקדמה לפירוש שלו אומר שזה נקרא ספר הישר בגלל שזה ספרן של ישרים. זאת אומרת החומש בראשית מתאר את התנהלותם של האבות שהיא אמורה להיות איזשהו דגם להתנהלות ישרה. מה זה ישרה? הכוונה כן איזשהו… הרב קוק מרחיב את זה יותר, איזשהו יושר כן ישר וכובש, יש לו צמד מושגים כזה שבו הישר פירושו מישהו שמתנהג באופן טבעי בדרך הנכונה. הוא לא צריך הנחיות מבחוץ, הוא לא צריך ציוויים. יש לו איזשהו יושר פנימי שמכוון אותו לכיוון הנכון. ולכן ספר בראשית בעצם…

[Speaker A] כמו שכל ישר? מה? כמו שכל ישר שיש כאילו טבוע באדם באופן טבעי.

[הרב מיכאל אברהם] כן בדיוק. שכל מוסרי ישר זה בעצם המשמעות של הביטוי ספר הישר. אז בעצם אם ככה ספר בראשית מלמד אותנו שהאבות או מתאר לנו שהאבות היו ישרים והתנהלו באופן ישר. ואם זה ככה אז נדמה לי שאני חושב לפחות שזה מה שרש"י בעצם רומז בתשובה שלו. באמת התשובה של רש"י מסבירה את כל החומש ורבע לא רק את שני הפרקים הראשונים. שני הפרקים הראשונים מתארים את זה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם. הוא ברא גם את הארץ כמובן ולכן הוא הבעל הבית, הוא יכול לתת את זה למי שהוא רוצה. אבל עדיין זה נראה שרירותי. נכון שהוא הבעל הבית יכול לתת את זה למי שהוא רוצה, אבל למה? למה אתה נותן את זה דווקא לעם ישראל? הטענה המוסרית לא המשפטית כלפי הקדוש ברוך הוא תיוותר בעינה. זאת אומרת משפטית אתה הבעל הבית, אוקיי, אבל מוסרית או ערכית למה אתה מחליט להעדיף אותם על עמים אחרים? ועל זה בא לענות שאר הספר, ספר בראשית, שמראה לנו למה הקדוש ברוך הוא בחר לתת את זה דווקא לעם הזה בגלל שיש לו יסודות ישרים. זאת בעצם הטענה. אני חושב שזה… זאת המשמעות של התשובה של רש"י ולכן הוא עונה באמת על כל השאלה ולא רק על שני הפרקים הראשונים. טוב אז זה רק בסוגריים אבל מה שמעניין בשאלה הזאת וכבר הזכרתי את זה יותר מפעם אחת מה שמעניין ברש"י הזה זה הרבה יותר השאלה מאשר התשובה. בוא נגיד עם התשובה יש לי הרבה… הרבה להתווכח אבל השאלה היא שאלה מעניינת. עם השאלה אני לא מתווכח. השאלה היא שאלה מצוינת. למה? כי היא מצוינת במובן הזה שהיא מלמדת, נקרא לזה כך. מה בעצם ההנחה של השאלה? ההנחה של השאלה היא שהיה צריך להתחיל את התורה במצווה הראשונה. אבל אם אני שואל את עצמי למה? זאת אומרת הבנתי שזאת המצווה הראשונה אבל למה אתה מניח שהיה צריך להתחיל את הספר במצווה הראשונה? למה אתה חושב שכל החלק הראשון הוא מיותר בגלל שהוא קודם למצווה הוא לא חלק מצוותי, הוא לא חלק הלכתי? רואים אצל רבי יצחק ברש"י שהוא באמת רוצה לומר שבמהותה התורה זאת הלכה. הלכה. המשמעות, החלק המהותי של התורה זה המצוות זה הציוויים זאת בעצם מה שהיה אמור להיות תורה. תורה משורש הוראה, זה הוראת הלכה זאת אומרת הוראות מעשיות. לכן בעצם התורה הייתה אמורה להכיל רק הלכה ולכן באופן עקרוני השאלה היא אפילו לא רק על החומש ורבע הראשונים אלא על כל החלקים בתורה שהם לא חלקים הלכתיים. למה הם שם? וההנחה המעניינת הזאת בעצם אומרת לנו משהו על מה זאת תורה. התורה בעצם באה להורות לנו מה לעשות. בעצם הציוויים זה המהות של התורה. עכשיו בסדר יש תירוצים למה בתורה מובאים גם החלקים האחרים אבל כנקודת מוצא תורה זה בעצם הלכה. זאת המשמעות הליבה נקרא לזה ככה של המושג תורה. עכשיו… כמובן אחרי שכבר מופיעים גם החלקים האחרים, אז גם הם חלק מהתורה. אין הבדלים בקדושה של החלקים השונים בתורה, אבל כן יש פה איזושהי אמירה ולא בכדי אני חושב רש"י שם את זה בהתחלת פירושו לתורה, כי האמירה הזאת היא לא סתם איזושהי שאלה על ספר בראשית. היא באה ללמד אותנו מה זאת תורה. זה לא בכדי מופיע בתחילת הפירוש של רש"י על התורה, ורש"י רוצה לומר לנו שאני חושב שהשאלה מלמדת לא פחות מהתשובה. התשובה מסבירה לנו למה צריך את ספר בראשית, אבל השאלה מלמדת אותנו מה זאת תורה בכלל. ולכן אני חושב שהלקח של השאלה בעיניי הרבה יותר משמעותי מאשר הלקח שעולה מהתשובה. אפשר אולי לראות ביטוי להבחנה הזאת בספר נפש החיים, גם כן הזכרתי את זה כבר.

[Speaker C] הרב, האם במסקנה הרב מבין שאז יש גם התורה היא באה להורות גם את דרכי המוסר או שזה לא קשור?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אנחנו רואים שכן. אוקיי. בספר נפש החיים בשער ד', אז הוא כותב, רבי חיים מוולוז'ין אולי כן הקדמה למי שלא מכיר, נפש החיים ספר של רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א, אבי הישיבות הליטאיות, כי הקים את ישיבת וולוז'ין. והספר בעצם מיועד להתמודד מול החסידות. הוא לא מזכיר אותה למעשה בשמה המפורש, אבל בעצם הספר אמור להתמודד מול העקרונות של החסידות, לחלוק עליהם. כבר הזכרתי לא פעם את זה שבאופן מאוד מפתיע הדמיון בין התוכן של הספר הזה או צורת החשיבה שהספר הזה מתאר לבין למשל ספר התניא הוא מפתיע. כי כשני מתנגדים משני עברי המתרס הייתי מצפה שיהיו פה שני עולמות שונים, אבל לא, זה מאוד מאוד דומה. ההבדלים הם הבדלים בניואנסים. בכל מקרה, אז בשער ד' רבי חיים מוולוז'ין מדבר על תורה. מה זאת תורה? ואני רוצה לקרוא את פרק ו', יש עניין לקרוא הכל, אבל לענייננו נסתפק בפרק ו'. והוא אומר ככה: בעצם הטענה שלו, אולי אני אקדים קצת, רבי חיים מוולוז'ין לפני הפרק הזה מדבר על התפיסה החסידית שאומרת שלימוד תורה בא להשיג דבקות. זאת אומרת המטרה של הלימוד זה חוויית הדבקות בקדוש ברוך הוא, שזה בעצם העיקר. ועם הטענה החסידית הזאת רבי חיים מוולוז'ין מתמודד בשער ד'. והוא רוצה לטעון שזה לא נכון, יש לו אפילו קצת ראיות לזה. הוא הביא למשל, זה משעשע במיוחד, הוא מביא את המדרש הזה שדוד המלך ביקש מהקדוש ברוך הוא שספר תהילים ייחשב בעיניו כמו נגעים ואוהלות, כמו לימוד של נגעים ואוהלות. אז רבי חיים מוולוז'ין אומר: רואים מכאן שבעצם הרי אם הייתי חושב שלימוד תורה עניינו להשיג חוויית דבקות בקדוש ברוך הוא, אז הייתי מצפה שיבקשו שנגעים ואוהלות יהיה כמו תהילים. תהילים זה אולי הביטוי המזוקק ביותר לדבקות בקדוש ברוך הוא. אם זאת הייתה המטרה של לימוד תורה, ספר תהילים היה הליבה של התורה ובנגעים ואוהלות היה צריך עיון מה זה בכלל תורה, איזה חוויות זה יוצר. היה צריך לבקש שגם זה ייחשב תורה, אבל דוד המלך מבקש ההפך. הוא מבקש שתהילים ייחשב גם הוא כמו נגעים ואוהלות. ומוסיף רבי חיים מוולוז'ין, פלפול ליטאי, מוסיף רבי חיים מוולוז'ין: וגם לא כתוב מה הקדוש ברוך הוא ענה לו. האם הקדוש ברוך הוא הסכים? זאת אומרת, זה שדוד המלך מבקש זה יופי, אבל השאלה אם הקדוש ברוך הוא הסכים. זאת אומרת יכול להיות שגם למסקנה הקדוש ברוך הוא לא נענה לבקשה ובאמת תהילים זה לא כמו נגעים ואוהלות. זה שדוד המלך ביקש אוקיי ביקש, אבל מי אמר שהקדוש ברוך הוא התרצה? טוב, זה איזה קנייטש ליטאי. בכל מקרה נחזור לענייננו, אז רבי חיים מוולוז'ין רוצה לומר שה. שהמטרה, סליחה, לא המטרה של לימוד תורה, לימוד תורה עניינו דבקות בקדוש ברוך הוא. הוא לא אמצעי כדי להגיע לחווית דבקות, אלא הלימוד הוא בעצמו דבקות. הוא בעצמו דבקות. זאת אומרת, כשאתה עוסק בתורה, בעצם בזה, בעצם העיסוק, אתה דבוק בקדוש ברוך הוא. לא מדובר על חוויה, זה לא רגש ולא חוויה, זה מציאות. זאת אומרת, אם אתה עוסק בתורה, בעצם בזה אתה במצב שאתה דבוק בקדוש ברוך הוא. לא משנה אם אתה בכלל לא חושב על זה, ולא מרגיש, ואין לך חוויות, ולא שום דבר, אתה דבוק בו מעצם העובדה שאתה עוסק בדבריו, כן, אתה עוסק בתורה שאותה הוא אמר או שהוא נתן לנו. במובן הזה זה תיאור מצב שהתורה היא דבקות בקדוש ברוך הוא, זה לא אמצעי כדי ליצור חווית דבקות כמו שטוענים בחסידות. אוקיי, זאת בעצם הטענה הבסיסית של ר' חיים מוולוז'ין. עכשיו זה הרקע הנחוץ, בואו נעבור עכשיו למה שהוא כותב בפרק ו'. תמצתתי את מה שהיה בשער הזה עד פרק ו'. לזאת האמת שזוהי הדרך האמיתי אשר בזה בחר הוא יתברך שמו, שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל, על כל פנים זמן מועט, הנקודות פה תתעלמו לחלוטין, אין לי מושג מי הכניס אותם, על כל פנים זמן מועט ביראת השם טהורה בטהרת הלב להתודות על חטאתו מעומקא דליבא, כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. זאת אומרת, הדיון שלו זה עד כמה צריך לעסוק בענייני יראת שמיים, או שעזוב, תלמד תורה, מה אתה מבטל תורה עם ענייני יראת שמיים? זאת אומרת, כן, זה מזכיר קצת את פולמוס המוסר. פולמוס המוסר בעצם עסק בשאלה האם לימוד מוסר לא רק האם לימוד מוסר הוא חשוב, אלא האם לימוד מוסר הוא תורה. חושב שזה אנשים לא כל כך מבינים. המהות של הפולמוס סביב המוסר זה לא רק בשאלה אם מוסר הוא חשוב, זה בשאלה אם מוסר הוא בכלל תורה. ולכן ר' חיים מוולוז'ין פה בעצם מתייחס בצורה כזו או אחרת לשאלה עד כמה או האם בכלל צריך לעסוק ביראת שמיים, צריך ללמוד מוסר. אז הוא אומר כן, זמן מועט אתה צריך להקדיש ליראת השם בטהרת הלב, להתודות על חטאתו קצת לפני שאתה לומד, ואחרי זה תעבור ללמוד כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ועכשיו אני קורא מכאן, ויכוון להידבק בלימודו בו בתורה, בו בקדוש ברוך הוא. אוקיי, זאת אומרת היינו להידבק בכל כוחותיו לדבר השם זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול, כי הוא יתברך ורצונו חד כמו שכתוב בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה הוא רצונו יתברך, שכן גזרה רצונו שיהא ככה הדין, כשר או פסול, טמא וטהור, אסור ומותר, חייב וזכאי. עד כאן, נעצור רגע כאן. מה הוא אומר? בעצם המטרה של היראת שמיים, של העיסוק ביראת שמיים בהתחלה של טהרת הלב להתוודות על חטאתו וכולי, בעצם גם זה עניינו להכשיר את הלימוד. זה בטח לא מטרה, זה לכל היותר אמצעי כי בו אתה צריך להידבק שכאשר אתה תעבור ללמוד, שזה בעצם הדבר העיקרי, הלימוד הזה יהיה הדבקות בקדוש ברוך הוא. זה מדין, נקרא לזה כך, מדין מצוות צריכות כוונה או משהו כזה, כן? כדי שהלימוד יהיה לימוד לשמה אז אתה צריך בהתחלה קצת להקדיש ליראת השם ולהידבק ולעשות כן להתודות על חטאתו וכולי, אבל כל זה רק כדי להפוך את הלימוד ללימוד יותר משמעותי. בסוף בסוף הליבה זה הלימוד. עכשיו הוא אומר, שימו לב, הוא אומר אבל היינו להידבק בכל כוחותיו לדבר השם זו הלכה. למה הלכה? תורה, וכל דבר השם תורה. אנחנו כבר יודעים שבתורה אין רק הלכות, רש"י הסביר לנו את זה, נכון? בתורה יש גם חלקים שהם לא הלכתיים. אז למה הוא ממקד את התזה שלו בדבר השם זו הלכה? אז הוא אומר, בגלל שבזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול. למה? כי הוא יתברך ורצונו חד כמו שכתוב בזוהר. הזוהר אומר שהקדוש ברוך הוא ורצונו חד, זאת אומרת הם דבר אחד בעצם. כן זה הבבואה של השילוש הקדוש היהודי, מה שנקרא, הרעיון של השילוש הוא כמובן רעיון יהודי. וקודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד. כן, זה השילוש: האב, הבן ורוח הקודש. והוא אומר שכיוון שהקדוש ברוך הוא ורצונו חד, אז לעסוק ברצונו של הקדוש ברוך הוא זה בעצם להיות דבוק בו. עכשיו שימו לב, מה זה רצונו של הקדוש ברוך הוא? רצונו של הקדוש ברוך הוא זה לא תורה. רצונו של הקדוש ברוך הוא זה הלכה. לא כל התורה היא רצונו של הקדוש ברוך הוא. לכל התורה יש קדושה של כתבי הקודש, של דבר השם, לא יודע איך תקראו לו. אבל רצון השם זה רק ההלכה. למה? כי מה ההבדל בין החלק ההלכתי של התורה לחלק האחר של התורה? סיפורי אגדי, לא יודע איך תקראו לו, החלק הלא הלכתי של התורה. ההבדל הוא שבחלק ההלכתי הקדוש ברוך הוא מביע את רצונותיו. מה הוא רוצה שנעשה או שלא נעשה. זה רצונותיו. ההלכה היא רצונו של הקדוש ברוך הוא, זה ההגדרה של הלכה. החלקים האחרים בתורה באים ללמד אותנו כל מיני לקחים, או היסטוריה, או לקחים ערכיים כאלה או אחרים, אבל הם לא רצונות של הקדוש ברוך הוא במובן שההלכה היא רצון. אני רוצה לחדד קצת את העניין. ברור שגם מהחלקים הלא הלכתיים אפשר להפיק לקחים, לקחים מעשיים. מה לעשות, מה לא, כן? ואיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. אז אני מבין מתוך הפסוק הזה שראוי להיות ענוותן, נכון? זה די ברור. אם התורה משבחת את משה על זה שהוא ענוותן, אני מניח שענווה היא מידה ראויה. כן, זה ברור. האם זה אומר שהפסוק ואיש משה ענו מכל אדם אשר על פני האדמה הוא רצון השם? התשובה היא לא. למה? ברור שהקדוש ברוך הוא רוצה שאני אהיה ענוותן, אבל רצון השם במובן שמדבר עליו כאן, במובן של ההלכה, זה רצון השם שבא לידי ביטוי בציווי. לא דברים שאני לומד בעקיפין מה הקדוש ברוך הוא מצפה ממני. אז עכשיו אני אקרא לזה הציפיות של הקדוש ברוך הוא מאיתנו והרצונות שלו מאיתנו. הרצונות שלו מתבטאים על ידי ציווי. הוא מצווה עלינו מה הוא רוצה שנעשה או שלא נעשה, וזו הלכה. שאר החלקים של התורה יש בהם כמובן לקחים, אפשר ללמוד מהם אולי דברים, אם כי כן לדעתי לא כל כך, אבל נעזוב את זה כרגע, את הדיון הזה. אפשר ללמוד מהם איזה שהם לקחים שבסוף יקרינו על האופן שבו אנחנו מתנהגים גם ברמה המעשית. אבל כשאנחנו נעשה את זה אנחנו לא מקיימים ציווי של הקדוש ברוך הוא, אנחנו עושים מעשה ראוי, אבל אנחנו לא מקיימים ציווי. וההלכה זה אוסף הציוויים של הקדוש ברוך הוא. לכן למשל אפשר ללמוד מכל פסוק בתורה דברים שיכולים להנחות אותנו בחיינו המעשיים, זה לא הופך את כל התורה להלכה. ההלכה זה אותם דברים שאנחנו מצווים. לכן למשל יש דברים שהם לפני משורת הדין, יש דברים שהם מוסר, יש דברים שהם לא יודע, כל מיני דברים אחרים. כל הדברים האלה הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לנהוג על פיהם, אבל הוא לא ציווה אותנו בהם. וכשאנחנו עושים את זה אנחנו לא מקיימים ציווי אלא אנחנו נענים לציפייה. זה שני דברים שונים. והציווי זה מה שמגדיר את ההלכה. ההלכה זה אוסף הציוויים של הקדוש ברוך הוא. זה מה שנקרא הלכה. וכאשר אנחנו לומדים את דבר השם זו הלכה, רק אז אנחנו עוסקים ברצון השם והוא ורצונו חד. ולכן העיסוק בהלכה זו דבקות בהקדוש ברוך הוא. בהלכה, לא בתורה, בינתיים.

[Speaker C] הרב, עשית הישר והטוב, איך זה מוגדר?

[הרב מיכאל אברהם] ועשית הישר והטוב לא נמנה אצל שום מונה מצוות כמצווה.

[Speaker C] אז זה לא נחשב ציווי?

[הרב מיכאל אברהם] לא, ועשית הישר והטוב זו ציפייה, זה לא מצווה.

[Speaker C] ואהבת לרעך כמוך זה גם משהו…

[הרב מיכאל אברהם] לא, ואהבת לרעך כמוך זו מצווה.

[Speaker C] ואם יש נגיד, כמו שהרב כמה פעמים הזכיר, באבידה, שהחכמים אומרים שגם אם הוא התייאש צריך להחזיר משום ועשית הישר והטוב. כן, אבל למה אין ואהבת לרעך כמוך אם זה הלכתי? לא

[הרב מיכאל אברהם] הבנתי.

[Speaker C] אם הציווי של ואהבת לרעך כמוך זה ציווי הלכתי, אז למה בשיבת אבידה גם אם התייאש הבעלים אני לא צריך להחזיר משום ואהבת לרעך כמוך?

[הרב מיכאל אברהם] אז קודם כל מי אמר שלא? אולי כן. אבל אני חושב שואהבת לרעך כמוך קשה לומר שואהבת לרעך כמוך פירושו שאני אמור לוותר על רכוש שלי. למה שאני אוותר על רכוש שלי? אבידה… אבידה אחרי ייאוש שייכת לי. עכשיו זה שהוא מצטער, בסדר, גם אני מצטער אם אני אצטרך לתת לו את זה. למה דמו אדום יותר מדמי? אז בהחלט היה מקום לומר שמדין ואהבת לרעך כמוך לא הייתי מסיק את זה שצריך להחזיר את האבידה אחרי ייאוש.

[Speaker C] אבל ועשית הישר והטוב כן. מה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, ועשית הישר והטוב, למען תלך בדרך טובים, יש כמה פסוקים שמובאים בהקשר הזה, בהקשרים כאלה. וכן, ומהם אנחנו מבינים שכן נדרש מאיתנו גם לעשות לפנים משורת הדין. כאשר עושים לפנים משורת הדין תמיד כרוך בוויתור מסוים על זכויות שלי. זה נקרא לפנים משורת הדין, להבדיל מוואהבת לרעך כמוך. ואהבת לרעך כמוך אני לא מוותר משלי כלום. אני רק מתנהג אל השני יפה, אני מכבד אותו, אני אוהב אותו, הכל בסדר, אבל לא מוותר על שום זכות שלי. אבל בלפנים משורת הדין, מידת חסידות, כל הדברים האלה זה תמיד כרוך בוויתור על הזכות שלי. תחשבו על הסוגיה בבבא בתרא במידת סדום, כופין על מידת סדום, פרק ראשון של בבא בתרא שם דף ט', דף י', כן, מה זה כופין על מידת סדום? כופין על מידת סדום למשל בר מצרא. אוקיי, אז יש שני אחים שמחלקים ביניהם ירושה, ולאחד האחים יש שדה שסמוך לשדה של האבא. עכשיו אנחנו מחלקים את הירושה של האבא ביניהם, עקרונית צריך לעשות הגרלה איזה חצי של השדה כל אחד מאיתנו יקבל. אבל אותו אחד שיש לו שדה סמוך לשדה של האבא, הוא רוצה מאוד את החצי של השדה של האבא שסמוך לשדה שלו, כי אז הוא יכול לחרוש ביחד יותר נוח לו לעבוד. ולי זה לא משנה, באופן עקרוני מה אכפת לי אם זה יהיה החצי הזה או החצי ההוא בהנחה ששני החצאים הם שווים אותו דבר. אז מה אכפת לי? זה כמעט הגדרה כי אנחנו מחלקים את זה תמיד כך שהשווי יהיה שווה, זה החלוקה בין אחים. אז אם ככה מה אכפת לי לתת לו? אז הגמרא באמת אומרת שכופין על מידת סדום, דינא דבר מצרא זה חלק מדין כופין על מידת סדום, וכופים אותי לתת לו את החצי שסמוך לשדה שלו. אבל שימו לב, זכותי הייתה באופן עקרוני מעיקר הדין זכותי לא לתת. אני רוצה להתעקש, אני רוצה הגרלה. אני רוצה הגרלה. ברגע שאתה לוקח את החצי ההוא אתה פוגע בזכויותיי, לא משנה שאולי לא הפסדתי כסף, אבל נגיד שאני בכל זאת מעדיף את החצי ההוא מאיזושהי סיבה. זכותי, נכון? מותר לי לדרוש הגרלה. יש הרי חלוקה שווה בין אחים, תמיד נעשית בהגרלה. דורשים ממני לוותר על הזכות שלי להגרלה ולתת לשני את החצי שלו. זה נהנה וזה לא חסר. שתוספות קושר גם את זה לכופין על מידת סדום. פני יהושע בבבא קמא, תוספות בבבא בתרא קושרים את זה לכופין על מידת סדום. למה? מה זה זה נהנה וזה לא חסר? מישהו נכנס אליי לחצר שלי. החצר לא קיימא לאגרא. זאת אומרת היא לא עומדת להשכרה. אוקיי, אז אני לא מפסיד מזה שהוא גר בחצר שלי. לא הייתי משכיר אותה גם ככה, לא הפסדתי מזה כסף. אז מה אכפת לך? תיתן לו. זה מידת סדום לא לתת לו. אבל החצר היא שלי. זאת אומרת מבחינת הזכויות שלי וודאי שמותר לי להגיד לו לא מסכים, אל תיכנס לחצר שלי. לכן המידת סדום דורשת ממני לוותר על זכויותיי מתי? במקום שבו השני מרוויח ואני לא מפסיד, זה נהנה וזה לא חסר. אבל זה נהנה וזה לא חסר זה לא אומר שלא נפגעו הזכויות שלי. נפגעות הזכויות שלי. רק אני לא אפסיד מזה כסף, אז מה אכפת לך לוותר? אוקיי, זה לעומת ואהבת לרעך כמוך שאני חושב ששמה זה לא מדבר על פגיעה בזכויותיי, זה מדבר על התייחסות טוב לשני.

[Speaker F] הרב, הרב, בכל זאת מה בדיוק ההבדל בין הלכה לבין לפנים משורת הדין? הרי הרב אמר שברור שזה רצון השם. ואם הייתי שואל את הקדוש ברוך הוא, היה אומר כן, האמת שאני מצפה ממך כן לעשות, זה גורם לי נחת רוח גדולה שכן היית עושה. אז אני אומר תשמע, אני לא חייב, יש לי זכויות, אני לא חייב לפי שורת הדין, אני מתעלם מרצונך ואני ממשיך הלאה. זה נראה הגיוני?

[הרב מיכאל אברהם] צדיק אתה לא תיחשב, אבל בסדר, אם אתה לא חייב על פי ההלכה אז אתה לא חייב.

[Speaker F] אבל אני אומר מבחינת עבודת השם שבזה. אתה הקדוש ברוך הוא אומר אני רוצה, אם היינו יכולים לזכות לנבואה ולשאול אותו היה אומר מאוד הייתי רוצה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר אני מצפצף.

[Speaker F] אני אומר זה ההבדל.

[הרב מיכאל אברהם] ההבדל הוא אם אתה עושה את זה בגלל שאתה רוצה לעבוד את השם או שאתה עושה את זה כי אתה חייב. השני זה הלכה והראשון זה לא הלכה. כן, הדוגמה שתמיד אני מביא בהקשר הזה ובטח כבר שמעתם ממני חלקכם כמה פעמים, לעבור ברמזור אדום. נגיד שהכנסת לא הייתה מחוקקת את האיסור לעבור באור אדום, אוקיי, אבל עדיין. התנועה הייתה מתנהלת כך שעוברים בירוק ועומדים באדום. זאת אומרת זה מסוכן לעבור באור אדום. מסוכן לי או מסוכן לאחרים, אני ברכב, אז זה מסוכן להולכי רגל נגיד, לא משנה. אז זה מסוכן לעבור באור אדום אבל אין חוק שאוסר את זה. אז אתה אומר שהחוק מיותר? אין הבדל בין אם חוקקו את החוק הזה או לא חוקקו את החוק הזה? ודאי שיש הבדל.

[Speaker F] אם נניח זה סכנת נפשות ברורה ואתה מתעלם כי זה לא חשבו על זה ולא כתבו את זה בחוק, אז אתה מבחינה מוסרית אתה עבריין גדול מאוד. גם של זה לא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא. אני עבריין מוסרי, אני לא עבריין משפטי. זה בדיוק ההבדל. אני לא בסדר, זה ברור שאני לא בסדר, אבל אי אפשר לתבוע אותי בבית דין. אני לא עבריין משפטי. יבואו איתי חשבון מוסרית, אני לא יודע איך מתחשבנים עם מעשים לא מוסריים. הקדוש ברוך הוא בהקשר התורני אז הקדוש ברוך הוא אחראי על זה, אבל בהקשר המשפטי אני לא יודע, החברה תגנה אותך, אבל אתה לא יכול לקבל עונש, אי אפשר לתבוע אותך. למה? כי זה לא שייך לחובות המשפטיות. בהלכה יש את אותה הבחנה. החובות המשפטיות זה מה שנקרא הלכה, המקביל לחובות המשפטיות שיש בהלכה.

[Speaker F] אבל בחברה אני לא עובד את החברה, אבל בעבודת השם אני עובד את השם, זה ההתחלה וזה הסוף, זה הא' וזה הת', זה ממש לא.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אתה עובד את השם, מה הבעיה?

[Speaker F] מה השאלה? אבל אם הקדוש ברוך הוא רוצה שאני אעשה את הלפנים משורת הדין, והוא רוצה בלי פחח ובלי שפח, הוא מאוד רוצה, זה יגרום לו מאוד אפילו יותר נחת רוח מאשר מה שאני חייב לעשות שזה הבייסליין.

[הרב מיכאל אברהם] ואני מתעלם מזה.

[Speaker F] זה נחת רוח גדול מאוד

[הרב מיכאל אברהם] לשמיים, אני לא יודע אם זה יותר נחת רוח, אבל לא משנה, גם זה נחת רוח. אוקיי, לכן מה?

[Speaker F] זה התפקיד שלי בעולם, אם אני רוצה לעבוד את השם, אם אני מחליט שזה הערך.

[הרב מיכאל אברהם] כל זה נכון, מה השאלה?

[Speaker F] אז מה זה שונה מהלכה פשוטה? מהלכה שהיא כן הלכה?

[הרב מיכאל אברהם] הנה קפיצה אולימפית. וזה שזה התפקיד שלך ולכן מן הראוי שתעשה את זה זה נכון, אבל זה לא אומר שזה אותו דבר כמו ציווי. זה שני סטטוסים שונים לגמרי. זה בדיוק אותו דבר כמו שהמוסר אומר לך לא לעבור באור אדום, אבל עדיין יש הבדל אם חוקקו את החוק שאוסר את זה. זה אסור משפטית, זה לא רק לא ראוי מוסרית. זה אותו דבר גם בהקשר ההלכתי התורני. יש הבדל בין שני הדברים האלה.

[Speaker C] נראה לי הרב, נראה לי שהקושי כאן אצלנו שאנחנו לא מבינים זה למה הערכים המוסריים גם לא נכללים בהלכה, אם זה רצונו.

[הרב מיכאל אברהם] עובדתית הם לא נכללים, מה לעשות? הלכתית הם לא נכללים. יש הסברים, רמב"ן שאל על זה, רב חיים ויטאל שאל על זה, אז דיברתי על זה בסדרות של תורה ומוסר, יש לי שמה משנה ענפה ומורכבת קצת על היחסים בין הלכה ומוסר. ובאופן פשוט הטענה היא שאין יחסים. אבל צריך להסביר למה ומה המשמעות של הדבר. אבל קודם כל לענייננו כאן מספיק להצביע על העובדה. עובדתית זה כך. בכל אורח הדרך רואים שהמוסר הוא קטגוריה חוץ-הלכתית. לכן עשית הישר והטוב לא נמנה במניין המצוות, ולכן יש קטגוריות של לפנים משורת הדין ומידת חסידות, לצאת ידי שמיים וכל מיני דברים מן הסוג הזה. כל הקטגוריות האלה נולדו בגלל שמדובר בתחומים חוץ-הלכתיים. זה כמובן ציפיות, הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לעשות את זה, אבל לא מצווה עלינו לעשות את זה. ההלכה זה משהו שהוא ציווה. אז קודם כל נסתכל עובדתית. עובדתית על מה הוא ציווה? הוא ציווה על זה. למה הוא החליט לצוות רק על זה ולא על דברים אחרים? שאלה תאולוגית מעניינת. אני כרגע עובד אמפירית, ואמפירית הוא לא ציווה על זה. אוקיי? טוב, אז עכשיו תראו את ההמשך: וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין, גם כן הוא דבוק בדיבורו של הקדוש ברוך הוא, כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה ואפילו מה שתלמיד קטן שואל מרבו הכל יצא מפיו למשה בסיני, כמו שכתבו חז"ל בסוף פרק ב' דמגילה ובברכות ועוד בכל מיני מקומות. אוקיי? כל מה שתלמיד שואל את הרב, כל המובאות הידועות האלה. מה הוא בעצם אומר? מה הסאבטקסט? כשהוא מתחיל וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין, מה המשפט הזה בא לעשות? יש פה שאלה סמויה.

[Speaker A] התורה, זה גם תורה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, יש פה שאלה סמויה, נכון? זה מחדד את הדיוק שעשיתי למעלה. למעלה הוא אמר אם הוא דבוק בדבר השם זו הלכה, אז הוא דבוק בקדוש ברוך הוא. רצונו של הקדוש ברוך הוא זאת ההלכה. דיבורו של הקדוש ברוך הוא זה שאר התורה. והנקודה היא שאפשר להידבק בקדוש ברוך הוא דרך רצונו ואפשר להידבק בקדוש ברוך הוא דרך דיבורו. זה שני צ'אנלים, כן זה שני ערוצים שאפשר להידבק בהם דרכם בקדוש ברוך הוא. כשאתה לומד אגדה אתה נדבק בקדוש ברוך הוא דרך דיבורו, כשאתה לומד הלכה אתה נדבק בקדוש ברוך הוא דרך רצונו. אגב, בזוהר כתוב הוא ורצונו חד. לא כתוב הוא ודיבורו חד. אבל פה, בשביל זה הוא מביא, כן, כל המובאות האלה, הכל יצא מפיו של הקדוש ברוך הוא למשה בסיני, אז הכל זה דיבורו של הקדוש ברוך הוא. אבל כתוב, האם כתוב שדיבורו והוא זה חד? איפה זה כתוב? לא כתוב. לכן העובדה שאתה עוסק בדיבורו של הקדוש ברוך הוא ברור שיש בה מימד של דבקות, זה ברור. השאלה אם זה אותו דבר כמו לעסוק ברצונו של הקדוש ברוך הוא, אני לא יודע. לא בטוח. כן, נחזור לנגעים ואוהלות. לא יודע מה הקדוש ברוך הוא ענה. אז גם פה, אני לא, אומרים כן, גם להידבק בדיבורו של הקדוש ברוך הוא זה נקרא להיות דבוק בו. אבל אותו דבר כמו להידבק ברצונו? לא יודע. הזוהר כותב הוא ורצונו חד. לא כתוב שהוא ודיבורו חד. עכשיו יותר מזה, בהלכה הרי ברור שההלכה היא גם דיבורו של הקדוש ברוך הוא, לא רק רצונו. הוא דיבר את כל התורה, נכון? הוא לא דיבר רק את האגדה. אז הוא דיבר גם את ההלכה. אז ברור שבהלכה היא גם רצון השם והיא גם דבר השם. האגדה היא לא רצון השם, היא רק דבר השם. היא דבר השם, היא חלק מהתורה. זה מה שרבי יצחק הצביע בפנינו, כן? גם יש חלקים בתורה שהם לא הלכה. אבל שימו לב, נראה שגם למסקנה יש איזושהי היררכיה. ההלכה זה בעצם הליבה של תורה, זה רצונו של השם. רצון השם זה תורה. נכון, התחדש, אחרי שרבי יצחק חידש את זה, התחדש שגם החלקים שהם לא הלכה הם חלק מהתורה וגם דרכם אפשר להידבק בקדוש ברוך הוא במידה כזו או אחרת.

[Speaker D] ואז הוא אמר ככה, אבל אם זה, אם האגדה זה רק דיבורו אז הוא גם רוצה את מה שהוא מדבר כאילו הוא להפך, האגדה זה מה שהוא מצפה ממנו אז

[הרב מיכאל אברהם] מצפה אבל לא רוצה אמרתי יש הבדל בין רוצה למצפה.

[Speaker A] בין אפשר לומר בין מצפה לבין דורש באופן מוחלט, לא?

[הרב מיכאל אברהם] רוצה זה דורש כן. בהקשר הזה אני מתכוון רוצה זה דורש, בסדר בעברית אפשר לקרוא גם למצפה רוצה. כן אני מסכים, זאת אומרת אולי באמת דורש יותר טוב, בין דורש לבין מצפה. אוקיי, אז יש הוא ממשיך והוא אומר ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה, כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו יתברך באותו העת ממש, כדאשכחן בפרק קמא דגיטין גבי פילגש בגבעה, כן דף ו' שם, ותזנה עליו פילגשו, רבי אביתר אמר זבוב מצא לה, רבי יונתן אמר נימא מצא. ואשכחיה רבי אביתר לאליהו. כן רבי אביתר פגש את אליהו הנביא אחרי שהוא נחלק עם רבי יונתן מה בעצם הבחור רצה מהפילגש שלו. אמר ליה מאי קעביד קודשא בריך הוא? מה עושה עכשיו הקדוש ברוך הוא? אמר ליה עסיק בפילגש בגבעה, הוא עוסק בסוגיית פילגש בגבעה לא ייאמן, בדיוק במה שהם עוסקים פה למטה. ומאי קאמר? טוב מעניין, אז יש לנו מחלוקת עכשיו נשמע מה האמת. עכשיו מה הקדוש ברוך הוא אומר? אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא לא אומר עמדה חלוטה, אלא אומר אביתר בני אומר כך, יונתן בני אומר כך וזהו, והוא משאיר את הדברים פתוחים במחלוקת. והיינו מפני שרבי אביתר ורבי יונתן עסקו ביניהם בעניין פילגש בגבעה אז באותה עת, גם הוא יתברך שנה דבריהם ממש. והוא יתברך שמו ודברו אחד, פתאום הוא מוסיף גם את זה. הוא יתברך ודברו אחד וכמפורש בתורה הקדושה משנה תורה לאהבה את השם אלוקיך ופירשו אבותינו ז"ל בנדרים דקאי אעסק התורה וסיפיה דקרא ולדובקה בו. לא כתוב שהוא ודברו אחד ממש כמו רצונו, אלא שעיסוק בדיבורו זה גם נקרא להידבק בו. עד כמה? אולי כמו ההלכה, אולי פחות, לא יודע. אוקיי, עוד נקודה מעניינת בהקשר הזה, זה בפרשת פילגש בגבעה, בחלק שהוא לא מצטט, בהמשך, מופיע שם, זה אחד משני המקומות שמופיע בש"ס אלו ואלו דברי אלוקים חיים. נכון? יש שמה רבי אביתר אומר כך, רבי יונתן אומר כך, וחס ושלום, אז הוא שואל, רבי אביתר שואל את אליהו, אליהו אמר לו מה הקדוש ברוך הוא עושה? הוא אומר אביתר בני אומר כך, יונתן בני אומר כך. אז שואל אותו אביתר, רבי אביתר את אליהו, חס ושלום מי איכא ספיקא קמי שמיא? מה, הקדוש ברוך הוא לא יודע מה היה שם אצל הפילגש בגבעה? האם זה נימא או זבוב? שאלה עובדתית, הקדוש ברוך הוא לא יודע מה היה שם? אז הוא אומר אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. זאת אומרת שם כתוב הביטוי אלו ואלו בהקשר האגדי. יש אלו ואלו בהקשר ההלכתי על בית שמאי ובית הלל בעירובין י"ג. אוקיי? זה שני המקומות שבהם מופיע הביטוי אלו ואלו דברי אלוקים חיים. עכשיו, מה בעצם הגמרא אומרת כאן? שימו לב, זה עוד דיוק לשוני מעניין לאור מה שראינו אצל רב חיים מוולוז'ין. מה כתוב? כתוב אלו ואלו דברי אלוקים חיים. לא רצון השם. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. עכשיו שימו לב, האלו ואלו דברי אלוקים חיים מובא גם כאשר זה נסוב על המישור ההלכתי. גם בעירובין לא אומרים אלו ואלו רצון השם, אלא אלו ואלו דברי אלוקים חיים. למה? נגיד לכם למה. ידוע שאלת הריטב"א, קושיית הריטב"א בעירובין בדף י"ג, שם על הסוגיה שם, אז הריטב"א מביא את קושיית חכמי צרפת איך זה יכול להיות שגם הוא צודק וגם הוא צודק, מה זה אשתו של השופט, כן? הוא צודק וגם הוא צודק וגם את צודקת. זאת אומרת איך זה יכול להיות ששניהם צודקים? הרי הם אומרים דברים סותרים. אז הוא מתפלפל שם, הוא אומר משהו שלא לגמרי ברור מה הוא מתכוון. אני רוצה לטעון שהאלו ואלו דברי אלוקים חיים אין פירושו ששניהם צודקים. רק אחד צודק. זה בסוגיית המוניזם ההלכתי דיברתי על זה, שההלכה היא מוניסטית ולא פלורליסטית. אין כמה אמיתות הלכתיות, יש אמת הלכתית אחת באופן עקרוני. וכשיש מחלוקת צד אחד צודק והשני טועה. אז מה זה אלו ואלו דברי אלוקים חיים? אלו ואלו דברי אלוקים חיים פירוש הדבר שניהם זה דבר השם, לא שניהם זה רצון השם. רצון השם זה רק מה שמי שצודק אמר, כי הוא אומר מה הקדוש ברוך הוא באמת רוצה. השני טועה, אז זה לא רצון השם, רצון השם זה הראשון. אבל נכון שגם השני הוא דבר השם. ולכן כשהגמרא אומרת היא אומרת אלו ואלו דברי אלוקים חיים. וזה מעניין כי זה מופיע באותה סוגיה של פילגש בגבעה שאותה מביא רב חיים מוולוז'ין כדי להסביר את ההבדל בין רצון השם לדבר השם. בדיוק באותה סוגיה הגמרא אומרת אלו ואלו דברי אלוקים חיים. כי את שניהם הקדוש ברוך הוא דיבר, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני. את הכל הוא דיבר. אבל לא נכון שאת הכל הוא רוצה. הוא רוצה שנעשה את הדבר הנכון. ואם יש מחלוקת אז אחד צודק והשני טועה, אין שניהם צודקים כשיש סתירה. ולכן מה הפשט? זה רק הדעה הצודקת. אבל אלו ואלו זה דברי אלוקים חיים, את שניהם הוא דיבר. זה מה שהסוגיה אומרת, שהקדוש ברוך הוא מדבר את מה שבני אדם עוסקים בו בתורה, זה הנושא של הסוגיה. לכן רב חיים מוולוז'ין מביא את הסוגיה הזאת. מה שאני רק מנסה להראות זה שגם בהמשך הסוגיה שאותה רב חיים מוולוז'ין לא הביא, גם שם זה ממשיך אותו דבר. הסוגיה הזאת באה לומר בדיוק את הנקודה הזאת, את המתח שיש בין רצון השם. דבר השם זה פרס ניחומים, רצון השם זה התורה באמת. מה התורה, מה הקדוש ברוך הוא רוצה? דעות הלכתיות לא נכונות או דברי אגדה הם גם תורה, אבל הם דבר השם ולא רצון השם.

[Speaker E] וגם בדברי אגדה שייך רצון השם לפי זה?

[הרב מיכאל אברהם] לא שומע.

[Speaker E] לפי זה גם בדברי אגדה שייך רצון השם, כי הם מתווכחים מה אמת בזה, אז מישהו אומר אמת, כל אחד חושב שמשהו אחר הוא אמת. מה פתאום?

[הרב מיכאל אברהם] מה שלא אמת הוא לא רצון השם. לא אמרתי שכל מה שאמת הוא רצון השם. יש אמת, האמת היא גם שיש פה שולחן לפניי, אז לכן זה רצון השם? מה זה קשור?

[Speaker E] לא, כל דבר שהוא תורה, שהוא קשור לתורה, כמו מוסר, ערכים, כל מיני דברים שכתוב בתורה.

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון. למה אתה מזהה רצון השם עם אמת? אני טוען שמה שלא אמת אז ברור שהקדוש ברוך הוא לא רצה אותו, אז לא יכול להיות רצון השם. אבל זה לא אומר שכל מה שכן אמת הוא כן רצון השם. זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. זאת אומרת, זה שזה יהיה אמיתי

[Speaker E] זה תנאי הכרחי לכך שזה יהיה

[הרב מיכאל אברהם] רצון

[Speaker C] השם, אבל זה לא תנאי מספיק. זה צריך להיות הלכה אמיתית בשביל שזה יהיה רצון השם. אז זה צריך להיות גם הלכה וגם שהבנתי, אוקיי. הרב, לא הבנתי לגבי אם הלכה זה רצון בציווי, אז איך יכול להיות דבר שהוא לא להלכה כי אז הוא לא הציווי וזה כן ייקרא דבר השם, כי הקדוש ברוך הוא.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק פה, זה מה שהוא אומר, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וגם כשיש מחלוקת בין שני צדדים שצד אחד טועה בעצם, אגב בגרסאות מסוימות זה תלמיד צעיר עתיד לחדש, לא ותיק עתיד לחדש, יש מקורות שונים בחז"ל, נאמר למשה בסיני, או הראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני. הקדוש ברוך הוא דיבר את הכל כדי לתת לזה סטטוס של תורה, כדי שכשאתה עוסק בדעה שהיא לא להלכה לא נגיד שביטלת תורה. כי לולא זה, זה היה ביטול תורה, אתה עוסק במשהו שהוא לא תורה. אבל זה פרס ניחומים. זאת אומרת ברמה העקרונית תורה זה רק מה שהקדוש ברוך הוא באמת רוצה. אלא הקדוש ברוך הוא אומר אוקיי, אבל יש עוד דברים ויש לי עניין במוסר ויש לי עניין בהיסטוריה או כל מה שמופיע במקרא, ויש לי עניין שאנשים ילבנו סוגיה הלכתית ויביעו את דעתם באופן חופשי גם אם הם טועים. כל הדברים האלה הקדוש ברוך הוא רוצה שיקרו, מצפה שיקרו, כן, לא רוצה, מצפה שיקרו, אז לכן את כל הדברים האלה הוא כולל במושג דבר השם. אבל זה לא רצון השם. אוקיי? זה נותן לזה סטטוס של תורה, אבל זה תורה סוג ב' אם מותר להגיד דבר כזה.

[Speaker C] ראיתי בחידושי הרב רבי גדליה נדל, שם הוא כותב לגבי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אז הוא אומר שהכוונה שלשניהם יש טעם צודק. עכשיו להלכה מה יותר סביר. אז הרב מקבל את זה או ש…

[הרב מיכאל אברהם] מקבל לגמרי, גם כתבתי את זה באריכות בכמה מאמרים, ואני חושב שהאלו ואלו דברי אלוקים חיים באמת מדבר על הטעמים שהאנשים הביאו, אבל השורה התחתונה אחד צודק והשני טועה. סבירא ליה

[Speaker E] גזירת הכתוב.

[הרב מיכאל אברהם] יש ק"נ טעמים לטמא את השרץ וק"נ טעמים לטהר את השרץ. כל שלוש מאות הטעמים הם נכונים. אין פה טעמים לא נכונים. השאלה שבויכוח זה לא איזה טעמים נכונים, אלא איזה טעמים גוברים או שוקלים יותר מאיזה טעמים אחרים. ופה יש מחלוקת. ובמחלוקת הזאת אחד צודק והשני טועה. לא שניהם צודקים.

[Speaker A] במילים אחרות אפשר להקביל את האבחנה בין דברים לבין רצונות לתורה לבין הלכה? זה מה שכאילו הוא רומז לנו פה, כאילו אומר לנו רב חיים מוולוז'ין?

[הרב מיכאל אברהם] אם כי באמת אתה צריך להחליט שכן. זאת אומרת אני חושב שאפשר להקביל, כי אם אתה, זאת אומרת, בחלוקה הקודמת ברור שאפשר להקביל. מה שהוספתי עכשיו זה שאם יש דעה הלכתית לא נכונה גם היא נכנסת לתוך דבר השם.

[Speaker A] כן, אני התכוונתי להלכה שכן היא פסוקה וזו אמת מה שנקרא.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אגב גם מה שאנחנו פוסקים זה לא תמיד האמת, יכול להיות שטעינו.

[Speaker A] כן, זהו, אז כן.

[הרב מיכאל אברהם] הרב,

[Speaker D] אבל פעם אמרת אם אני זוכר טוב שכאשר יש שני טעמים שונים ששניהם אמיתיים ורק בשורה התחתונה יש מחלוקת, אז אין צד שבאמת אין צד שהוא אמיתי. הבאת את הדוגמה של השוקולד הזה. רק הצד שאומר לאכול הוא חושב שצריך לאכול מפני שאיקס והצד שאומר לא לאכול לא צריך לאכול בגלל וואי.

[הרב מיכאל אברהם] אבל שניהם שני הטעמים נכונים.

[Speaker D] כן, אז שני הטעמים נכונים וגם השורה התחתונה נכונה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, השורה התחתונה לא נכונה, רק אחד נכון. כי בשורה התחתונה מה המחלוקת? המחלוקת היא בשאלה האם צריך להעדיף את הטעם על פני הבריאות או את הבריאות על פני הטעם. ובמחלוקת הזאת רק אחד צודק. זה השאלה ההלכתית, המעשית, מה לעשות. בטעמים כולם צודקים, אבל בשאלה ההלכתית רק אחד צודק. בסדר. בסדר.

[Speaker D] אז

[הרב מיכאל אברהם] בעצם מה שאנחנו לומדים מכאן, זה שיש במושג תורה בעצם בלול מכמה מרכיבים. המרכיב הליבה של העניין זה הוראת הלכה. הלכה, לא הוראת הלכה. הלכה. זה הליבה של תורה. מעבר לליבה הזאת יש עוד חלקים שגם הם תורה. רב חיים וולוז'ין קורא לזה דבר השם ולא רצון השם. והחלקים האלה הם החלקים מוסריים, היסטוריים, דעות הלכתיות לא נכונות שנעשות מתוך הלימוד, כדי ללמוד תורה, אז זה נחשב גם תורה. כל אלה בעצם זה, נקרא לזה הפריפריה, הפריפריה של התורה. אוקיי? עכשיו, אני רוצה להדגיש שלמרות הטענה שטענתי עכשיו, צריך להיזהר, קודם כל זה מבוא לסדרה של לימוד מול פסיקה. אז אני רוצה, אני עכשיו מתחיל להגיע לנושא שלנו. היה מקום להבין מתוך התמונה שתיארתי עד כאן, שבעצם המטרה שלנו זה לדעת מה לעשות. הלכה, לדעת מה הקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה ושלא נעשה, או במילים אחרות, הלימוד הוא אמצעי כדי לדעת מה לעשות. זה נקרא ללמוד תורה, כדי לדעת מה לעשות. ואז יוצא שלימוד תורה בעצם הוא מכשיר מצווה. הוא אמצעי, שהמטרה בסוף זה לעשות את הדבר הנכון. רק בשביל לעשות את הדבר הנכון צריך ללמוד, כמו שבשביל לשבת בסוכה צריך לבנות סוכה. זה לא אומר שבניית הסוכה היא מצווה. בניית הסוכה זה מכשיר מצווה. הוא מאפשר לי לקיים את המצווה. אז פה, לכאורה, לאור התמונה שתיארתי עד כאן, אז לימוד תורה הוא רק מכשיר מצווה. כי בעצם המטרה היא לדעת מה לעשות, לעשות את הדבר הנכון, רק בלי ללמוד אני לא אוכל לדעת. אז לכן צריך ללמוד. אז זו טעות. זה לא נכון. למרות התמונה שתיארתי קודם זה לא נכון. ולמה? כי המושג הלכה בעצם עוסק בשאלה מה עליי לעשות או לא לעשות. זה נכון מבחינת הגדרת המושג. אבל מה שאמרתי פה במשפטים הקודמים, אמרתי שהמטרה של הלימוד זה המעשה. זה כבר לא נכון. זאת אומרת, כשאני לומד הלכה, אני לומד מה מותר ומה אסור ומה חובה לעשות. האם בגלל זה אני, האם מכאן אני יכול להסיק שהלימוד נעשה כדי לעשות את הדבר הנכון או להימנע מלעשות את מה שלא נכון?

[Speaker F] לא.

[הרב מיכאל אברהם] אלה דברים לגמרי שונים. כשאני הגדרתי עד עכשיו את ההלכה, לא הגדרתי מה מטרת הלימוד. הגדרתי קטגוריה מסוימת בתוך התורה וקראתי לה הלכה. הקטגוריה הזאת זה אוסף הציוויים שהקדוש ברוך הוא מצווה אותנו. זה נקרא הלכה. עכשיו כשאני לומד הלכה, אני לומד מה הקדוש ברוך הוא רוצה. האם אני לומד את זה כדי שאני אוכל לקיים? האם הלימוד הוא רק אמצעי? אני טוען שלא. זה בטח לא יוצא ממה שאמרתי קודם. אני טוען שזה גם לא נכון. בסדר? זה נקודה חשובה.

[Speaker C] הרב יכול להסביר איך זה הגיוני? הרב יכול להסביר, כאילו אם הכל זה כמו שהרב אומר זה ציווי ואז אולי. אני אסביר. הסברנו.

[הרב מיכאל אברהם] קראנו אותו. רב חיים וולוז'ין כבר הסביר. ומה שהוא אמר זה שלמה אני לומד הלכה? כדי לדעת מה לעשות? הוא הסביר, קראנו עכשיו. לגבי רצון השם.

[Speaker C] כשאני

[הרב מיכאל אברהם] עוסק ברצונו של הקדוש ברוך הוא, הוא ורצונו חד, אז אני דבוק בו. זאת אומרת שכשני לומד הלכה, הערך של הלימוד זה לא בגלל שאחרי זה אני יודע מה לעשות. זה

[Speaker A] תכלית בפני עצמה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. רק נכון שההלכה זה הציוויים של מה לעשות ומה לא לעשות. זה מבחינת ההגדרה מהו התחום. אבל כשאני עוסק בתחום הזה, אני לא עוסק בו כאמצעי כדי לדעת מה לעשות. אני עוסק בו כי העיסוק הזה הוא דבקות בקדוש ברוך הוא, כי אני לומד תורה, ולימוד תורה זה ערך עצמי. זה לא אמצעי כדי לדעת מה לעשות.

[Speaker A] גם תלמוד תורה הוא מצווה בפני עצמה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון, ורגע אני אגיע לזה.

[Speaker G] כאילו מה זה גדול תלמוד שמביא לידי מעשה?

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע גם לזה. לפי מה שאני אומר עכשיו, אז כן, שאלו אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אני קורא את זה כך. כשאתה שואל אם תלמוד גדול או מעשה גדול, אתה מניח שהתלמוד עומד לחוד, המעשה עומד לחוד, ואפשר לדון מי מהם משניהם יותר גדול. תשובה, כל התמונה שעליה מתבססת השאלה שלך היא מוטעית. מה שגדול זאת השרשרת הזאת של תלמוד שמביא לידי מעשה. זה נקרא תלמוד, לא בגלל שהמעשה הוא המטרה והתלמוד הוא האמצעי, אלא כי מה זה נקרא תלמוד? תלמוד זה נקרא משהו שמסתיים במסקנה מעשית. זה נקרא תלמוד, או במילים אחרות ללמוד הלכה. תלמוד כזה שמביא לידי מעשה, תלמוד כזה שמסתיים במסקנה הלכתית, זה התלמוד הגדול. והראיה לדבר שאיך הגמרא הרי אומרת שם שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. עכשיו אם המעשה הוא היה המטרה והתלמוד הוא האמצעי, אז בפשטות המעשה הוא הגדול, לא התלמוד הוא הגדול. אתה אומר לי שתלמוד גדול והנמקה היא הנמקה שמסבירה לי למה המעשה גדול. אתה אומר לי למה תלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. נו, זה שהוא מביא לידי מעשה זה אומר שהמעשה הוא הגדול והתלמוד הוא אמצעי. אז למה זה נימוק לקביעה שהתלמוד הוא הגדול?

[Speaker G] באמת רש"י במקום אומר אלמא מעשה גדול. מה? רש"י באמת במקום אומר אלמא מעשה גדול. רש"י במקום גדול תלמוד שמביא לידי מעשה אלמא מעשה גדול.

[הרב מיכאל אברהם] לא זוכר כעת רש"י, בגמרא כתוב לא כך. אם צריך לראות את רש"י אני לא זוכר כרגע מה הוא אומר ואיך זה מסתדר עם הגמרא. בגמרא כתוב שתלמוד גדול.

[Speaker G] הרב, אם נניח היינו חיים בעולם שלמלאכים כאלה אין שום מצווה שאפשר לקיים, אתה יכול ללמוד תיאורטית כאילו פיזיקה תיאורטית אבל אין אפשרות לקיים.

[הרב מיכאל אברהם] אם הייתי צריך ללמוד הלכה, ברור, זה היה גדול כי זה דבקות בקדוש ברוך הוא. ועוד מעט אני אביא לזה ראיה ברורה, בן סורר ומורה אני כבר עכשיו אומר לך, שלא היה ולא נברא ולא עתיד להיות. אבל עוד רגע אני אכנס לזה. אז הטענה בעצם זה שכשאני אומר שעיקר הלימוד הוא הלכה, אין פירושו שמטרת הלימוד היא לדעת מה לעשות. זאת לא אותה טענה. לא רק שזה לא אותה טענה, אני טוען שהראשונה נכונה והשנייה לא. שני דברים שונים. עכשיו בואו אני אנסה להדגים את הדברים האלה. דבר ראשון, אני אביא אולי את מה שכותב רבי ישראל סלנטר. רבי ישראל סלנטר יש לו מאמר חוק ומשפט, זה גם מופיע באור ישראל, הוא כותב שם כך, הוא אומר, כתוב בגמרא שיש מחלוקת הרי אם בן סורר היה, היה או לא היה ולא נברא. אוקיי? ואם זה לא היה ולא נברא, אז שואלת הגמרא אז למה נכתב? שנה וקבל שכר. אז שואל רבי ישראל סלנטר, מה זאת אומרת שנה וקבל שכר? כל שאר, זאת אומרת את השלושה פסוקים האלה של פרשת בן סורר ומורה אני צריך כי אחרת לא יהיה לי מה ללמוד? תורה דאגה שאני גמרתי את כל השאר והוסיפה לי עוד שלושה פסוקים כדי שיהיה לי מה ללמוד ולקבל שכר על הלימוד? זה הרי אבסורד. לכן אומר רבי ישראל סלנטר צריך לקרוא את זה אחרת. פרשת בן סורר ומורה בגלל שמדובר למאן דאמר שלא היה ולא נברא, כן, באה ללמד אותנו את העיקרון של שנה וקבל שכר. לא שהיא נכתבה כדי שנשנה ונקבל שכר, היא באה ללמד אותנו את העיקרון של שנה וקבל שכר. שמה העיקרון הזה אומר? שאני לומד תורה, גם הלכה, כי בן סורר ומורה זה החלק ההלכתי של התורה, אני לומד את זה לא כדי לקיים. הנה, בן סורר ומורה לא יגיע אף פעם, אני לא אקיים את זה אף פעם. אז מה הערך של הלימוד? שנה וקבל שכר. יש ערך ללימוד כי הלימוד בעצמו הוא ערך, הוא לא אמצעי כדי לדעת מה לעשות. הרעיון הזה מלמד אותנו בן סורר ומורה. זה מה שאומר רבי ישראל סלנטר. הוא מביא שמה גם גמרא, הגמרא אומרת למה לא מצוי שבניהם של תלמידי חכמים יוצאים גם הם תלמידי חכמים? מפני שלא בירכו בתורה תחילה, זה אחד ההסברים. אז הוא שואל, זה הסבר נורא מוזר, הרי תלמידי חכמים שמקדישים את כל חייהם לתורה. מחפפים בנושא ברכת התורה משום מה? למה? וכולם? כי לא מצוי שבניהם של תלמידי חכמים יוצאים תלמידי חכמים, זאת אומרת זה כנראה רוב תלמידי החכמים לא ברכו בתורה תחילה. זה לא שמישהו אחד. למה? מה פשר החיפוף המוזר הזה? אז הוא אומר, זה לא חיפוף. התלמידי חכמים חשבו שהלימוד הוא אמצעי כדי לדעת מה לעשות. והגמרא במנחות אומרת שכל דבר שאינו סיום המצווה לא מברכים עליו. על מכשירי מצווה לא מברכים, רק על המצווה עצמה. אז אומר רבי ישראל סלנטר, אותם תלמידי חכמים למה הם לא ברכו בתורה תחילה? כי הם חשבו שלא צריך לברך על לימוד תורה כי לימוד תורה הוא מכשיר מצווה. המטרה זה לדעת מה לעשות. זה לעשות. ולכן הם לא ברכו. הם חשבו שלא נכון לברך. הוא מניח שזה ברכת המצוות, גם על זה יש דיון ארוך, אני למשל חושב שזה לא ברכת המצוות. אבל הוא מניח שזה ברכת המצוות. ולכן הוא טוען שזה לכן בניהם לא יוצאים תלמידי חכמים. כי מי שחושב שהלימוד הוא אמצעי כדי לדעת מה לעשות, אז בניו לא יצאו תלמידי חכמים כי הוא לא לומד תורה נכון, הוא לא מבין מה זה לימוד תורה. זה הטענה שלו. עכשיו, בואו אני אביא לכם ראיה חזקה לעניין הזה. הגמרא, לא הגמרא, שולחן ערוך מביא שנשים חייבות בברכת התורה. קנ"ה נדמה לי, נשים חייבות בברכת התורה. אז שואלים שמה מגן אברהם, משנה ברורה, שואלים שמה אבל הרי נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. לא שייכות במצוות תלמוד תורה. אז למה הן צריכות לברך? ועוד פעם ההנחה היא כמובן שברכת התורה זה ברכת המצוות. אני חושב שהנחה הזאת לא נכונה. ולכן השאלה הזאת היא לא שאלה. זה ברכת השבח, לא ברכת המצוות. אבל אבל הם הניחו שזה ברכת המצוות. אז הם שאלו, אז למה למה נשים חייבות לברך את ברכת התורה? אז הם אומרים שם, כי נשים צריכות ללמוד את ההלכות שנוגעות אליהן. ואז מה? ואז אז הן כן חייבות בברכת התורה?

[Speaker A] זה הרמז שהלימוד הוא מכשיר. אז אני

[הרב מיכאל אברהם] שואל, נשים בסוף בסוף תגיד לי מה התשובה, נשים חייבות במצוות תלמוד תורה או לא?

[Speaker A] נשמע שכן.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הגמרא אומרת שלא. הגמרא וכל הפוסקים אומרים שלא. מבין כל המצוות, במצוות תלמוד תורה מי שחייב בזה זה הגברים לא הנשים.

[Speaker C] כמו שהרב אמר, לא חייבים בעצם הלימוד, אלא רק לדעת מה לעשות.

[Speaker A] כי כאן התפיסה מוצגת היא כמכשיר. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] לא, להפך. לא כמכשיר. מצוות תלמוד תורה זה ללמוד תורה לא כמכשיר לדעת מה לעשות. לא, בהקשר של נשים זה מכשיר. בהקשר של נשים זה מכשיר. מצוות תלמוד תורה זה לימוד לשמה, הלימוד. עכשיו, נשים שייכות נשים שייכות גם בלימוד תורה אבל לא במצוות תלמוד תורה. כיוון שהן לומדות תורה כדי לדעת מה לעשות. כן, במשפט שאומרים ללמוד הלכות הנוגעות אליהן.

[Speaker A] כשאתה לומד תורה כדי לדעת מה לעשות, זאת לא מצוות תלמוד תורה. כי נשים הרי חייבות בזה והן פטורות ממצוות תלמוד תורה. במילים אחרות, מצוות תלמוד תורה זה ללמוד כערך לעצמו,

[הרב מיכאל אברהם] לא כדי לדעת מה לעשות, לא כמכשיר מצווה.

[Speaker C] אז למה הן מברכות עליו לפי זה? מה? אז למה נשים מברכות אז?

[הרב מיכאל אברהם] קשה לי להבין. כי הן עדיין לומדות את התורה. אבל הן באמת לא מברכות על מצוות על ברכת המצוות. ממצוות תלמוד תורה הן פטורות.

[Speaker E] לא חייב להיות כזה הוכחה, כי יכול להיות שבאמת הן חייבות בהכל, רק הן אחזו לפי השיטה שלהם באותה תקופה שבגלל שנשים זה תיפלות ללמוד תורה, אז לכן יש משהו במציאות שאוסר עליהן ללמוד תורה, אבל בעיקרון באמת יש להן חובה. יש להן חובה בעיקרון.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה אם יש להן חובה? אתה זה שאתה חייב ליטול אתרוג, אז אתה מברך על אתרוג בלי ליטול אותו? לא. נו, אז מה? אז מה אם הן חייבות?

[Speaker E] לא הבנתי. הן חייבות בלימוד תורה בעיקרון עד הסוף. רק יש את הבעיה של תיפלות. אז אומרים להן תקשיבו, את זה תלמדו ותברכו בברכת התורה. רק על דברים שזה משהו שהוא ממש בעומק, לימוד התורה.

[הרב מיכאל אברהם] בקיצור, אתה אומר שנשים חייבות במצוות תלמוד תורה רגיל? כן. וכל הפוסקים אומרים שלא, הגמרא אומרת שלא.

[Speaker E] בסדר אפשר להתווכח, בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] תיפלות. תיפלות זה אומר שאסור ללמד אותן. אני לא מדבר על זה. אני מדבר על זה שהן פטורות מהמצווה.

[Speaker E] זה לא רק שאסור ללמד אותן, אסור להן גם בעצמן, אסור להן ללמוד גם. יש בעיה שילמדו.

[הרב מיכאל אברהם] לא לפי הדרישה, לא

[Speaker E] לפי הדרישה.

[הרב מיכאל אברהם] מה שכתוב בגמרא ש… אבל עזוב, אפילו אם להן עצמן אסור זה לא מעניין, זה לא המישור שאני מדבר עליו. אני מדבר על השאלה מי חייב במצווה. אחרי שאתה אומר שנשים פטורות מהמצווה, וזה גמורות, זה ברור, זה מוסכם על הכל, נשים פטורות מהמצווה, עדיין עולה שאלה האם מותר ללמד אותן בכל זאת למרות שהן פטורות מהמצווה? על זה אומרת הגמרא לא, אל תלמד אותן כי זאת תפלות. אבל התפלות היא לא הסיבה למה הן פטורות מהמצווה.

[Speaker E] אבל למה, אבל למה ואיפה, מה הראיה של הרב שההוכחה שנשים פטורות זה בגלל שהן פטורות בעצם במצווה? יכול להיות שהן חייבות כמו שהסברתי לפני זה, הן חייבות, רק זה התפלות פוטר אותן.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל כל מי שחולק על הגמרא אומרים לא כך. נשים פטורות מתלמוד תורה.

[Speaker E] השאלה למה? האם זה בגלל תפלות או מעצם הדבר?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הן פטורות מהמצווה, לא בגלל התפלות. התפלות היא הסיבה למה אסור ללמד אותן.

[Speaker A] אפשר לדעת למה הן פטורות?

[Speaker C] ולמדתם את בניכם, כתוב ולמדתם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם. נו? לא הבנתי. נו, הגמרא דורשת, לא אני עונה לפשוט. זה פשוט שהן פטורות.

[הרב מיכאל אברהם] כן.

[Speaker A] רגע,

[Speaker E] למה הדרשה הזאת אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] השאלה מה הדרשה הזאת אומרת? למה?

[Speaker E] אם זה מצד כאילו הדרשה עצמה, השאלה אם זה מדין תפלות או מדין עצמו? זה בדיוק השאלה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה לא מדין תפלות, אבל בדרשה כתוב שנשים פטורות.

[Speaker E] השאלה למה?

[הרב מיכאל אברהם] פטורות, זהו.

[Speaker A] רגע, למה הן פטורות?

[הרב מיכאל אברהם] ואם בכל זאת ללמד אותן? זה דיון אחר.

[Speaker A] רגע, אבל למה הן פטורות? כאילו למה קבעו את זה?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע למה הן פטורות, הן פטורות.

[Speaker E] אז אפשר להגיד מדין תפלות, אני לא מבין למה לא?

[הרב מיכאל אברהם] נו אתה רואה, אתה דורש טעמא דקרא.

[Speaker E] לא טעמא דקרא, לא טעמא דקרא. ההפך, אני מסתכל למה אמרו ככה ואני מסביר למה חז"ל דרשו ככה, מה הגיוני? הם דרשו ככה בגלל תפלות בדורם.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, זה רק טעמא דקרא.

[Speaker E] לא טעמא דקרא,

[הרב מיכאל אברהם] חז"ל דרשו את זה ככה.

[Speaker E] מה זה דרשו את זה?

[הרב מיכאל אברהם] זה טעמא דקרא. אני מסביר את חז"ל, אני מסביר את חז"ל לא את טעמא דקרא. אתה לא מסביר את חז"ל עד מחרתיים, אז

[Speaker E] חז"ל דרשו טעמא דקרא.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, הם עשו מה שהם עשו. אתה לא עושה מה שהם עשו, כי גם הם לא עשו את זה. צריך להחליט שהם עשו את זה, אבל אנחנו פוסקים שלא דורשים טעמא דקרא. נשים פטורות נקודה, אין פה שאלה בכלל. לשיטתך, ברגע שמחליטים שכן מלמדים את הנשים תורה כי זה כבר לא תפלות נגיד בזמננו, אפילו בבית יעקב, אז הן מקיימות את המצווה? אף אחד לא אומר שהן מקיימות את המצווה. אגב אני כן אומר, אבל זה דיון אחר.

[Speaker A] כן, מעניין למה, כאילו שאף

[הרב מיכאל אברהם] אחד לא יגיד, אני לא מבין מה זה אף אחד לא אומר.

[Speaker A] השאלה אם

[Speaker E] פטורות, אני אשאל את הרב מה הרב חושב?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר לך מה אני חושב, שנשים פטורות מתלמוד תורה. זה מה שכתוב בכל הפוסקים וזה מה שדורשים מהפסוק, זה הכל.

[Speaker A] רגע, אבל מה מנמקים בזה בגמרא?

[הרב מיכאל אברהם] אין נימוקים, זו דרשה מהפסוק, ככה לומדים.

[Speaker E] הרב עצמו הסביר בספר שלו, בטרילוגיה, שיש הבדל בין מה הכוונה טעמא דקרא, האם הכוונה שמסתכלים על זה מלמעלה ואז זה בסדר, או שמסתכלים על זה בעומק ואז זה נקרא טעמא דקרא וזה הבעיה? הרב הביא את זה בספר, שבועיים גדלנו על זה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה לא הבדל בין למעלה לבין בעומק, זה משהו אחר. לא משנה.

[Speaker E] הרב אמר, הוא הסביר את זה עם…

[הרב מיכאל אברהם] לא עם למעלה ובעומק, זה חילוקים אחרים. אבל עזוב, לא רוצה להיכנס לדבר הזה עכשיו, זה נקודה שולית, אין טעם.

[Speaker A] רגע, אבל לדעתך הן פטורות, אבל אם הן לומדות זו בכל זאת מצווה? כאילו לשיטתך?

[הרב מיכאל אברהם] לכאורה כן, לא רק לשיטתי, לכאורה כן, אלא מה, יש בעיה של תפלות ושמה זה סיפור, השאלה איפה זה שייך ואם זה שייך ואצל איזה נשים ומתי. אבל עקרונית זה מה שהגמרא מדברת, שגם אם הן לומדות, גם אם הן פטורות, עקרונית אפשר היה ללמד אותן, רק אל תעשה את זה כי זה תפלות. כמו כל מצוות שנשים פטורות, מצוות עשה שהזמן גרמה, אין סיבה להניח שפה אם הן יקיימו את זה לא תהיה להן מצווה, כמו כל מצווה אחרת שהן פטורות ממנה.

[Speaker C] הרב אומר שהן עושות מצוות תלמוד תורה כאינו מצווה ועושה, לא כמצווה ועושה?

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אני טוען יותר מזה, אני טוען שגם הגברים עושים את זה כמי שאינו מצווה ועושה. כי מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב, יוצאים ידי חובה. כל השאר אתה עושה כמי שאינו מצווה ועושה. ובלכתך ובשוכבך ובקומך זה רק קריאת שמע? מה לא שומע?

[Speaker C] כל מה שכתוב ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך, זה רק קריאת שמע?

[הרב מיכאל אברהם] מה אומרת… קריאת שמע בוקר, גמרא במנחות בדף צ"ט, גם בנדרים בדף ט', הגמרא אומרת שקריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובה, בשוכבך ובקומך, בוקר וערב.

[Speaker C] כן, יוצאים ידי חובה, אבל זה לא הרחבה של, אתה לא יכול כאילו לעשות את המצווה תמידית?

[הרב מיכאל אברהם] בטח שאתה יכול, אתה גם נדרש לעשות את זה, אבל זה לא חלק מהגדרת המצווה. טוב זה פרשיה…

[Speaker C] אה, זה לא חלק מהציווי של החיוב?

[הרב מיכאל אברהם] כן. להפך, אתה חייב לעשות את זה לא מתוך הציווי אלא כי אתה מבין כמה זה יסודי וחשוב. בגלל זה אתה צריך לעשות את זה. והחיוב הזה אגב יש גם על נשים לדעתי, של להיות בן תורה במובן ההלכתי. טוב, אז בואו נשאיר, אני זה שיעור בפני עצמו. פה לענייננו, מה שאני רק רציתי להראות, זה שלפי המגן אברהם והמשנה ברורה זה יוצא די בבירור שכאשר מישהו לומד כדי לדעת מה לעשות, זה לא נקרא מצוות תלמוד תורה. את זה חייב גם מי שפטור ממצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה זה ללמוד את התורה לא כדי לדעת מה לעשות, אלא כדי ללמוד תורה. כשאתה לומד הלכה אתה לומד מה לעשות ומה לא לעשות, אבל אתה לא לומד את זה כדי לעשות ולא לעשות, זה שני דברים שונים לגמרי. ולכן הטענה בסופו של דבר זה שלמרות שעיקר התורה זה הלכה, אבל גם בהלכה כשאני מדבר פה על הלכה, אני מדבר פה על לימוד של הקטגוריה התורנית הזאת שנקראת הלכה. לא ללמוד כדי לדעת מה לעשות. אני כבר אקדים קצת את המאוחר ואומר, לימוד של קיצור שולחן ערוך זה לא זה. לימוד של קיצור שולחן ערוך זה לא תלמוד תורה בעיניי. זה לא תלמוד תורה כי אתה לומד כדי לדעת מה לעשות, זה חשוב, אבל זה לא מצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה זה ללמוד כדי ללמוד, לא כדי לדעת מה לעשות. צריך ללמוד את הסוגיה כמו שצריך.

[Speaker C] למה זה לא גם וגם הרב?

[הרב מיכאל אברהם] כי אתה לומד פה כדי לדעת מה לעשות. אם אתה רוצה ללמוד באמת אתה לא לומד קיצור שולחן ערוך. למה?

[Speaker C] אני לומד כדי לדעת מה לעשות וגם כדי ללמוד בצורה יותר שטחית אולי, למה זה לא בהגדרה?

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול לקרוא לזה איזשהו תלמוד תורה שטחי כזה או אחר, יש שיגידו ביטול תורה באיכות, לא משנה, אבל כן זה לא תלמוד תורה במובנו המלא. תלוי אם כוונתך בלימוד קיצור שולחן ערוך היא גם כדי ללמוד פיסות של תורה, אז יכול להיות שאתה גם מקיים מצוות תלמוד תורה. אם אתה לומד את זה כדי לדעת מה לעשות, אז לא. ולא מדין מצוות צריכות כוונה, זה הגדרה מהותית של הלימוד. זאת אומרת, זה לא קשור לדין מצוות צריכות כוונה. טוב, אני אעצור כאן, זה רק המבוא שמתחיל את הדרך. אם יש הערות או שאלות, אז.

[Speaker E] יש בברכת שמואל בסימן י"ד קידושין שדן למה שהרב מדבר. שמה רש"ר הירש באמת חשב, טענו שהוא סובר כך, שזה מספיק מצווה ללמוד בלי ללמוד בעיון, מספיק לדעת.

[הרב מיכאל אברהם] ברכת שמואל שם הוא דן, לא, זה לא אותו דבר. שמה הוא דן ביחס בין לימוד כדי לדעת לבין לימוד לשם הלימוד. אבל מה ללמוד כדי לדעת? יכול להיות שאתה לומד עיון גמור, לא קיצור שולחן ערוך. הדיון שלו שמה הוא לא בהכרח על קיצור שולחן ערוך, אלא השאלה אם ההגדרה של המצווה זה לדעת את התורה או לעסוק בתורה.

[Speaker E] מה ההבדל בין לדעת לעסוק?

[הרב מיכאל אברהם] למשל אם אתה לומד משהו שאתה כבר יודע.

[Speaker E] אז לפי רש"ר הירש זה לא היה מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע מי זה רש"ר הירש, אני מדבר על הברכת שמואל.

[Speaker E] הוא הביא שם את רש"ר הירש, הוא הביא שם את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא זוכר.

[Speaker E] והיה שאלה שמה שהאלה של גרמניה לא רצו ללמוד.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, את זה שמה אני כבר לא זוכר, הברכת שמואל הזה שאנחנו מדברים עליו, זאת החלוקה שלו.

[Speaker E] טוב הרב,

[Speaker C] רק לגבי שלא צריך באמת, למה הנפש החיים כותב שצריך לכאורה שתהיה כוונה לעבודת השם? יצא לנו שהתורה זה דבר שבמציאות זה קורה כמו שהרב ככה זה יצא מהשיעור של הרב.

[הרב מיכאל אברהם] במציאות שאני נוטל לולב אז נטלתי לולב, ועדיין כשאתה עושה את זה בכוונה זאת מצווה מעולה יותר. אז גם בדבקות בקדוש ברוך הוא, אם אתה עושה את זה מתוך כוונה להידבק בקדוש ברוך הוא, זה הופך את הדבקות למעולה יותר.

[Speaker C] זה מדין מצוות צריכות כוונה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, מצוות צריכות כוונה, כן, זה לימוד לשמה. ההבדל בין כוונה לבין לשמה זה טעות נפוצה בעולם שמזהים את המושג של כוונה עם המושג של לשמה, אבל דווקא בתלמוד תורה זה מאוד קרוב. בשאר ההקשרים זה לא דומה. אבל דווקא בתלמוד תורה כשמדברים על לימוד תורה לשמה ועל כוונה במצוות תלמוד תורה זה מאוד קרוב.

[Speaker C] יש הנפש החיים מביא את הראש הזה בנדרים שלשמה זה לשמה של תורה. לשם התורה, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה לכאורה לא לשם קודשא בריך הוא? לא, עשה דברים לשם פועלן ודבר בהן לשמן. הראש בנדרים שהוא מביא הנפש החיים שם בשער ד'. אומר עשה דברים לשם פועלן לשם הקדוש ברוך הוא זה בעשיית המצוות, ודבר בהן כשאתה לומד תורה זה לשמן זה לשם התורה עצמה. מה זה לשם התורה. לשם התורה עצמה. לשם התורה עצמה כרצון השם. לא לשם התורה, אם איזה גוי לומד את זה כי באוניברסיטה הוא לומד תלמוד, זה לא נקרא תלמוד תורה.

[Speaker C] אז הרב אומר שאחד שלומד תורה עכשיו בלי היסוד, היסוד של התורה, זה לא נחשב תלמוד תורה.

[הרב מיכאל אברהם] לעשות מצוות בלי כוונה, זה לא אומר שזה חסר ערך, אבל יש רמות שונות של ערך בדבר הזה, גם רמות שונות של דבקות אני מאמין. לכן הוא אומר, תעשה את זה, הוא גם אומר, תעשה את זה לפני. לא תוך כדי הלימוד תחשוב על המיגו, על הגנב ועל השקרן. לפני הלימוד תקדיש זמן מסוים ליראת שמיים, להתוודות על חטאתיו וכולי.

[Speaker E] תודה רבה. שנייה. אפשר? כן. הרב הביא ראיה מזה שבניהם לא יוצאים תלמידי חכמים, מי שלא בירך בתורה תחילה.

[הרב מיכאל אברהם] רבי ישראל סלנטר כותב.

[Speaker E] כן, כן, לפי ההסבר הזה, יש משהו מעניין. יוצא פה שבעצם הם לא, הוא לא אומר שככה זה צריך להיות, הוא אומר תראו מציאות, זה לא עובד אם אנחנו עושים ככה, אז תעשו הפוך. זאת אומרת, הוא לא יודע באמת מבחינה מהותית מה באמת נכון, האם באמת עושים כדי לדעת או כדי ללמוד בעצם ללמוד. הוא אומר תראו מציאות, אם עושים ככה תראו מה יוצא, לא?

[הרב מיכאל אברהם] כיוון שהמציאות היא כזאת, כנראה בגלל שגם מהותית זה לא נכון לעבוד כך.

[Speaker E] אין ראיה מהמציאות למהותיות, מהותית אנחנו לא יודעים.

[הרב מיכאל אברהם] אין ראיה לוגית, אבל זה סביר מאוד. אוקיי, תודה. טוב, שבת שלום ובשורות טובות.

[Speaker A] תודה רבה, שבת שלום.