מכתב מאליהו שיעור 2

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בקטע של הרב דסלר שעוסק בנושא בחירה. למי אין דף? אז יש פה דפים אני חושב, לא? אז קחו. התחלנו את זה בפעם הקודמת ובעצם הרב דסלר מתחיל מהשאלה למה בעצם אנחנו שופטים אחרת אדם שבוחר בטוב ואדם שבוחר ברע. בסך הכל כל אחד עושה מה שהוא נהנה ממנו. אחד נהנה מטוב, אחד נהנה מרע, מה זה משנה? למה זאת סיבה לשפוט את האדם שנהנה מטוב יותר? הוא פשוט בנוי אחרת, הוא נהנה מטוב והשני נהנה מרע. אז לא אשמתו שהוא טוב ולא אשמתו של השני שהוא רע. למה בכל זאת אנחנו מתייחסים לזה כאדם טוב מול אדם רע? אז הוא אומר שהשאלה הזאת בנויה על הנחה מוטעית והוא נותן הקדמה שעוסקת בשאלה מה זאת הנאה. והטענה הראשונה היא שהנאה זה רק השלמת חסרון. אני כרגע לא חוזר עוד פעם על כל ההערות וההסתייגויות והעמימות או האפשרות לכמה אפשרויות לפרשנות, אני מסכם את מה שהוא עצמו כותב. הנאה זה השלמת חסרון. יש השלמת חסרון גשמי ויש השלמת חסרון רוחני. בשני המקרים ההנאה היא תוצאה של השלמת חסרון. הנאה באה מהשלמת חסרון, לא? הנאה היא השלמת חסרון.

[Speaker C] כן, הנאה באה מהשלמת חסרון. זאת הטענה המוטעית. מה?

[הרב מיכאל אברהם] זאת

[Speaker D] הטענה המוטעית. מה? זה מה שהוא אומר שהיא מוטעית. תכף נראה.

[הרב מיכאל אברהם] קודם כל לא, להפך. הוא מקדים ואומר הנאה זה רק השלמת חסרון, הוא לא אומר זה מוטעה.

[Speaker E] זה השלמה או שזה בא מהשלמה?

[Speaker B] בא מהשלמת חסרון, כן.

[הרב מיכאל אברהם] הנאה זה… לא, הוא אומר שהשאלה בנויה על הנחה מוטעית.

[Speaker D] הוא אומר אבל

[הרב מיכאל אברהם] שהשאלה בנויה על הנחה מוטעית. הנחה מוטעית, אבל לא ההנחה הזאת. ההנחה הזאת זאת הנחה שהוא מציב פה כדבר ברור, זאת לא ההנחה המוטעית עליה הוא מדבר למעלה. הזיהוי הזה בין ההנאה באה מהשלמת חסרון לבין שהנאה היא עצמה השלמת חסרון, זה מזכיר לי בדיוק עכשיו עסקתי באיזושהי סוגיה בלוגיקה תלמודית כזאת שמתקשרת להגדרה של פרגה על מספרים. פרגה מגדיר את המספר שלוש כאוסף כל הקבוצות שיש להן שלושה איברים. והאמת שאני כבר ככה הרבה זמן מכיר את ההגדרה הזאת ואני לא ממש מצליח להבין מה הוא רוצה. זאת אומרת, מספר זה מספר ואוסף של קבוצות זה אוסף של קבוצות. איך אפשר להגדיר את המספר שלוש כאוסף של קבוצות שלכולן יש שלושה איברים? לא יודע, אני שואל הבנה, אני בטוח שיש שם איזה הסבר, הוא לא היה אידיוט פרגה. אבל גם כן זה איזשהו סוג של בלבול שברור לי שהרבה אנשים משתמשים בו בלי להבין. מעניין אותי מה פרגה אמר אני אעשה בירור אבל זה עוד פעם איזשהו סוג של זיהוי בין שני דברים שיש קשר ביניהם אבל זה לא זה. אלו מושגים שונים. אז גם פה אני יכול להגיד שהשלמת החיסרון מביאה להנאה אבל זה לא אומר שהשלמת החיסרון היא עצמה הנאה. כמו שדיברנו בשנה שעברה על הקשר בין אור לבין שדה אלקטרומגנטי. אז השדה האלקטרומגנטי גורם לתחושת אור אבל לא נכון לזהות את המושג אור עם שדה אלקטרומגנטי. שדה אלקטרומגנטי הוא הגורם לתחושת האור הוא לא האור עצמו. יש כל מיני זיהויים מוזרים כאלו. כמו הזיהוי, גם דיברנו בשנה שעברה, הזיהוי של המנטלי עם המערכת העצבית.

[Speaker F] ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור. נו. וכנראה וזה עוד קדם לבניית בעלי החיים ועין.

[הרב מיכאל אברהם] זה שדה אלקטרומגנטי, זה לא אור. זה מה שאנחנו קוראים היום אור אבל הכוונה לשדה אלקטרומגנטי. כשאמר ברא את חוקי מקסוול כנראה. בכל אופן, עוד משהו, המנטלי עם העצבי. גם שם אותו דבר, אתם יכולים לראות בספרות ככה בהרבה אנשים. אני בדיוק התכתבתי גם לפני כמה זמן עם מישהו על העניין הזה. שהוא אומר לי הוא לא, הוא דווקא לא מסכים איתי, הוא כן מטריאליסט, איזה פרופסור מתל אביב. אבל הוא אומר גם כן שהוא לא מצליח להבין את דברי חבריו שכל הזמן אומרים שהאהבה זה איזשהו סוג של אירוע עצבי של המוח. זה שטות ברמה המושגית בלי קשר לשאלה אם אתה מטריאליסט או לא. אהבה זה רגש והאירוע העצבי שבמוח זה זרם חשמלי. מה הקשר? אוקיי, אז גם פה אני מקבל את ההערה של אריק, אני אסגור את הסוגריים. אז זאת ההנחה הראשונה שהוא מציב כאן. הוא גם אומר שהחיסרון הרוחני יותר גדול מהחיסרון הגשמי, ולכן ההנאה הרוחנית אמורה להיות יותר גדולה מההנאה הגשמית. הטענה שלו היא שהחיסרון הרוחני יותר גדול ושל הרוחניות אין מגבלה. זאת אומרת, זה איזשהו סוג של הרמות הרוחניות זה מספר אינסופי של רמות, או גובה, אפשר להגיע לגובה אינסופי, ולכן החיסרון גדול יותר. וגם על זה הערתי, על כל אלה הערות, אני לא נכנס לזה עכשיו, אני רוצה כבר להמשיך הלאה, ולכן בעצם ההנאה הרוחנית אמורה להיות יותר חזקה מהנאה גשמית, אלא שהיצר מגדיל בעינינו את ההנאה הגשמית ואנחנו חיים באיזושהי אשליה, כאילו שבעצם זאת הנאה גדולה יותר.

[Speaker H] ואיך אפשר להשלים את ההנאה הרוחנית אם זה אינסופי?

[הרב מיכאל אברהם] זאת אחת ההערות שהערתי. זה שיש חיסרון אינסופי זה לא אומר שאפשר להשלים אותו. זאת אומרת, אז לכן זה לא, אבל גם מעבר לזה, אני אומר, יש פה המון, יש עוד הנחות שאני אפילו לא דיברתי עליהם שגם הם נורא בעייתיות. למשל, זה שהיצר עובד עליי וגורם לי לחשוב שהגשמי יותר משמעותי מהרוחני. אוקיי, אבל אחרי שהוא עובד עליי זה באמת יותר נותן לי הנאה, לא? הרי הנאה בסופו של דבר נמדדת לפי השאלה כמה כיף לי, כמה כיף אני מרגיש כשאני עושה משהו. מה אכפת לי אם הכיף הזה נוצר כתוצאה מאיזו אשליה שהיצר יוצר או כתוצאה ממשהו שהוא לא יודע מה, משהו אחר? הכל זה אשליות.

[Speaker C] נראה לי הנחה שלו זה שכשאתה מגיע לשלב של המימוש אז האשליה מתנפצת. על איזה גודל חלון אתה מודד את ההנאה?

[Speaker D] מה? על איזה גודל חלון אתה מודד את ההנאה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker D] הנאה גשמית יכולה להיות אולי עם פיק גבוה אבל מאוד קצר. אוקיי. אתה פה תלוי איזה גודל חלון אתה פותח, לכמה זמן.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, זה השאלה איך אתה מגדיר הנאה, גובה או האינטגרל. בסדר, זה מה שאתה שואל.

[Speaker D] על מה גודל החלון?

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל אז, אז באינטגרל, הרי

[Speaker D] ברור שהוא מתכוון פה לחלון גדול, לאינטגרל, לא לגובה. נו, בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל אז מי אמר שהאינטגרל של הרוחניות יותר גדול מהגשמי?

[Speaker D] לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בכל אופן בסדר. אחרי זה הוא עובר למה שאתה הערת עכשיו, אריק, אני חושב. יסוד זה אנו למדים מגמרא סוף מסכת נדרים. את זה עוד קראתי בפעם הקודמת, אבל רק מהר. הגמרא אומרת שמה שאם אדם חשוד למנאף, כן, הוא הציל את הבעל מסכנת מיתה, אז לא חושדים בו יותר. כי אם הוא ניאף באמת הוא לא היה מציל את הבעל. ככה הגמרא אומרת. בסדר? ואז הגמרא אומרת פשיטא. ברור, מה השאלה? ואז היא אומרת היינו טועים שהוא הציל אותו כדי להגדיל את טעם העבירה, כי מים גנובים ימתקו. זאת אומרת הוא הציל את הבעל כדי שהניאוף שלו יהיה ניאוף אסור ואז ההנאה יותר גדולה. שואל התוספות, למה, אז למה באמת זה לא נכון? הרי זאת ההווא אמינא. אבל הגמרא באה ואומרת שאם הוא הציל אז כנראה שהוא באמת לא ניאף. אנחנו לא מקבלים את התפיסה של מים גנובים ימתקו. למה באמת לא? אז אומר התוספות קא משמע לן דנואף אינו יודע זה וניחא ליה דלימות בעל כדי שישאנה בפרהסיא. זאת אומרת הוא לא יודע שההנאה של מים גנובים היא גבוהה יותר. וצריך עיון מנין לנו שלא ידע שמים גנובים ימתקו. והביאור הוא שזה סוד כמוס מבני אדם. שהרי אילו ידע אדם את האמת, שעיקר הנאתו אינה באה מעצם הדבר, אלא מההתגברות על הקשיים העומדים בדרך השגתו, כי אז לא היה בוחר בדבר איסור, וגם לא היה שואף אל גשמיות. מאחר ואותה הנאה אפשר להשיג גם מההתגברות על הקשיים המעכבים את השגת דבר שבקדושה. ואדרבה, כאן הייתה הנאתו ביתר שאת, כי ברוחניות החסרונות והאפשרויות למילוים הם גדולים יותר לאין שיעור וערך כמבואר לעיל. אז מה הוא בעצם אומר? שהאדם לא יודע את הסוד הזה שבעצם את ההנאה אנחנו לא מפיקים מהתוצר, ממה שהגענו אליו בסוף, אלא מהדרך שאותה עברנו אל התוצר. זאת אומרת מההתגברות על הקשיים שעליהם התגברנו, זה מה שנותן לנו את ההנאה, לא מהדבר שאותו השגנו אחרי שהתגברנו על הקשיים. התהליך הוא החשוב.

[Speaker G] התהליך הוא

[הרב מיכאל אברהם] בעצם זה שנותן לנו את ההנאה ולא התוצר. עכשיו גם פה יש, ואולי רק אני אסיים, וזה ההסבר מה שאומר התוספות שהאדם לא יודע שמים גנובים ימתקו. בעצם למה המים גנובים יותר מתוקים? כי התהליך להשיג אותם הוא יותר קשה, יש עיכובים. הרי לגנוב יותר קשה מאשר לזכות במפעל הפיס. זאת אומרת צריך להתגבר על דברים. אז לכן. התהליך של הגניבה מניב הנאה גדולה יותר, אבל אני כשאני נמצא לפני, אז יש לי איזושהי אשליה שההנאה מופקת מהדבר שאותו השגתי, מהכסף, לא מגניבת הכסף. בסדר? אז זה בעצם ההסבר של מה שהוא אומר בתוספות שהנואף זה לא יודע שמים גנובים ימתקו, למרות שבאמת ההנאה במים גנובים היא גדולה יותר. טוב, אז הערנו כבר על העניין הזה. יש פה אבל עוד הערה מעניינת. נדמה לי שהוא מניח כאן, זאת אומרת הוא אומר הוא גם מוסיף ואומר שאם אדם היה יודע את זה, אז ברור שהוא אף פעם לא היה מנסה להשיג דברים אסורים. כי הדברים הרוחניים הם כיוון שהם יותר גבוהים, אז המכשולים להשגתם יותר קשים, ולכן ההנאה שאותה מפיקים מהחתירה לדברים רוחניים יותר גדולה. עכשיו גם כאן יש נקודה מאוד מעניינת כי השאלה, זה קצת קשור אולי למה שדיברתי גם בפעם הקודמת, הוא מניח למעשה שאין סוגי הנאות שונים. מה, זה רק הכמות? בדיוק. זאת אומרת בעצם בסופו של דבר ברגע שאני מתגבר על קושי בעוצמה מסוימת, זה מה שקובע את כמות ההנאה שהפקתי מהדבר. אבל אם הקושי הזה הוא בדרך לשוקולד או בדרך לאני לא יודע מה, לגמירת הש"ס, או בדרך לגנוב כסף, או לא משנה מה, זה לא חשוב. זאת אומרת כיוון שבסופו של דבר זה נמדד לפי השאלה מה עוצמת הקשיים שעליהם התגברתי. עכשיו גם אם אני מקבל את התזה הזאת שאומרת שאת הקושי אני מפיק מהתגברות על קשיים, זה לא אומר שההנאה הזאת לא צבועה בצבעים שונים. זאת אומרת שאם אני מתגבר על, למשל, גם צבעים שנגזרים מהשאלה לקראת מה אני חותר כשאני מתגבר על הקשיים, וגם מהשאלה מה אופי הקשיים, לא רק כמותם או מה הגובה שלהם.

[Speaker E] לא רק זה, אפילו שוקולד, שאז כשמכניסים לך לפה שוקולד בלי שידעת מה זה בלי זה ואתה נהנה ממנו, לא התגברת על שום קושי.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה ערעור על עצם ההנחה שבכלל קושי, יש הנאה

[Speaker E] שהוא כן, לא לא

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה ערעור על עצם ההנחה שהנאה היא תמיד כתוצאה מהתגברות על קושי. אז זה קצת דיברנו גם בפעם הקודמת. ועכשיו אני מדבר על הנחה אחרת שעליה עוד לא דיברתי. זאת ההנחה שאומרת שיש אוניברסליות של הנאה. אין הנאות שונות, יש רק כמויות שונות של הנאה, ובסופו של דבר מה שקובע את כמות ההנאה או את רמת ההנאה זה עוצמת הקושי שעליו התגברתי, לא משנה מה אופיו של הקושי ולא משנה למה חתרתי כשהתגברתי על הקושי הזה, אם חתרתי למשהו גשמי, רוחני, או איזה סוג גשמי, איזה סוג רוחני. אז יש פה איזושהי איזשהו מודל נורא פשטני של המושג הנאה. זאת אומרת גם אם אני מקבל את ההנחה שהנאה זה התגברות על קושי, אז מה? הרי התגברות על קושי כדי לגמור את הש"ס יכול להיות שהיא אחרת מהתגברות על קושי כדי לגמור את הזוהר, או כדי לגמור לאכול שוקולד, או כדי לגנוב כסף, או כדי לא יודע. גם בגלל שהמטרה שאליה אני חותר היא שונה, וגם בגלל שהקשיים שעליהם התגברתי הם קשיים בעלי אופי שונה, ואפילו ההתגברות יכול להיות שיש לה איזשהו טעם שונה ברגע שהקושי הוא מסוג שונה. גם בלי המוסר. מה? כאילו אין מוסר? לא משנה, התגברות על קושי של לגנוב מים והתגברות על קושי של להתאמץ לעשות את המים. כאילו לא משנה אם גנבת או סתם התאמצת. כן, לא, אין מוסר, למה את קוראת לזה שאין מוסר? גם כאילו לגנוב זה אותו דבר זה רק, לא, הוא לא טוען שלגנוב זה טוב באותה מידה כמו כמו ללמוד תורה. הוא טוען שמידת ההנאה שאני מפיק משני הדברים האלה היא אותו דבר. זה לא שיפוט ערכי, זאת טענה פסיכולוגית. יש לו גם מודל פשטני של בני אדם, שמה? הוא הרי יוצא מנקודת הנחה שכל אדם, לולא ידע את האמת שעיקר הנאתו אינה באה מהדבר אלא מההתגברות, אז הוא לא היה בוחר בדבר איסור. למה? אין אנשים שכן היו בוחרים בדבר איסור? מה, זה אותו דבר? עם צבעים שונים, מה? הוא עצמו למשל, האם הוא אף פעם לא בחר בדבר איסור? הנה הוא יודע את זה, הוא כתב את המאמר. זאת אומרת הוא עצמו אף פעם לא בחר בדבר איסור? אם הם היו מפנימים את זה לעומק, אם זה היה ברור להם, אוקיי, יודע זה יודע, זאת אומרת, לא, אבל ההנאה, ההנאה גדולה רק אם המאמץ מגביר את החיסרון. אם המאמץ לא מגביר את החיסרון, ההנאה לא גדלה. לא, אז זה ההנחה הראשונית שלו ועליה כבר דיברתי פעם קודמת, אבל כאן אני מוסיף עוד נדבך שגם אותו הוא מניח, שלא משנה מה אופי הקושי ומה אופי המטרה שלי שאליה אני חותר, ההנאה נמדדת באותן יחידות, וההנאה הזאת רק נקבעת לפי השאלה על איזה עוצמה של קשיים התגברתי. רגע, למה הוא צריך להניח שזו אותה הנאה? הרי מה החיסרון, מה? זה סותר, זה סותר שזה גם תלוי ברמת החיסרון. בסדר, ברמת החיסרון, מה זה או זה או זה? ברמת החיסרון, מה זאת אומרת? החיסרון והמאמץ זה לא אותו דבר. אה, החיסרון והמאמץ, המאמץ מגדיל את. החיסרון, נגיד שזה בימים, אבל אם זה בעוצמה ובכוח, אז פה כנראה שהוא מתכוון לאיזשהו שקלול של שני הדברים, זאת אומרת החיסרון והמאמץ. אז הוא לא מכניס בכלל את העניין של טוב ורע? המאמץ הוא לא… להנאה לא. אבל למה אתה נהנה אותו דבר עם משהו טוב ומשהו רע? זה הטענה שלו, השיפוט הערכי בין טוב ורע זה משהו אחר. אבל זה לא משפיע על ההנאה. כן, זאת אומרת, הנאה זה פרשה בפני עצמה. עוד מעט נראה מה הוא עושה עם זה, אבל הרי בסופו של דבר הוא חותר להגיע לזה שאנחנו אמורים להעריך טוב יותר את האדם הטוב מאשר את האדם הרע. אז איך שהוא כן צריך להתקשר לעולם השיפוטי, העולם האתי. בסדר, אז אוקיי. יסוד גדול וחשוב בדרכי היצר לומדים אנו מזה. היצר מפתה את האדם לשאוף אל הגשמיות ומגדיל בעיניו את ערכה, ומדמה לו שעצם דבר האיסור נותן לו את ההנאות, ומכסה ממנו את האמת, שעיקר ההנאה אינה באה אלא מהתגברות על העיכובים להשגתו. כן, זה המשך ההסבר של הגמרא, לכן האדם לא יודע שמים גנובים ימתקו, כי האדם חושב שהוא נהנה מעצם יחסי האישות. הוא לא מבין שההנאה באה מה… גם מה… או לא גם אלא אולי אפילו רק לשיטתו מהדרך שאותה הוא עובר, מהקשיים שעליהם הוא מתגבר כדי להשיג את הדבר. רגע, לפי הטענה שלו, האדם היה אם הוא היה נואף עם אישה מכוערת שאין לו קשר איתה אז הוא גם נהנה מזה באותה מידה כי זה גם היה מאמץ. לכאורה. אלא אם כן תשקלל את מה שיוסי אמר קודם עם החיסרון, ויכול להיות שפה פחות חסר לו משם. צריך שקלול של התגברות על קשיים עם החיסרון. האישה הזאת, הוא נהנה ממנה בגלל שהיא לא שלו כביכול. כן, אבל הוא אומר שזה בכלל לא משנה מי האישה. כל מה שחשוב זה שיש לה בעל. אז לא משנה בכלל מי האישה. זה גורם להנאה שלו? כן. לא, ולכן אני אמרתי… לא, זה מה שאריק אמר, אז לכן אני אמרתי שצריך להוסיף את מה שאתה אמרת קודם, שקלול של החיסרון עם הקשיים, עם ההתגברות על הקשיים. מים גנובים ימתקו זה לא חייב להיות שזו ההנאה, זה תוספת להנאה. אין פה משהו הרבה יותר חשוב בעניין של השוקולד. אוקיי. אין יותר חשוב, אצלו זה אותו דבר, שוקולד וערווה זה לא משנה. היום שמעתי בדיוק שיש מחסור צפוי בשנים הקרובות בשוקולד. האם אז כשאני אוכל שוקולד הוא יהיה לי יותר טעים? בטח! בטח! הוא יהיה יותר יקר. יהיה לך בטוח יותר טעים. תאכלי עשר חפיסות שוקולד ואז זה מכפיל את ההנאה כמובן. כי אז גם הקושי להשיג את השוקולד גדל. את משלמת יותר כסף, אז בכלל יהיה פה הנאה. אז צריך להודות לאלה שיוצרים את המחסור בשוקולד כי זה רק יגביר לנו את ההנאה מאכילת שוקולד. וזה יהיה יותר טעים? כנראה, זה מה שהוא מתכוון, לא אני. למה זה יהיה יותר טעים? למה אנשים נהנים יותר? אולי יותר טעים? אני מדבר על נהנה יותר. בסדר, טעים בפשטות זה הכוונה של נהנה מזה. אתה נהנה מזה, אתה יכול ליהנות מעוד דברים שאתה אוכל חוץ מהטעם עצמו, כמו שאתה נהנה מהסיפוק שיש בזה. אה, אוקיי, בסדר. אתה אומר שהטעם… כן, בסדר. יכול להיות שזאת הסיבה שמייקרים את הדירות כדי שתהיה יותר הנאה. אוקיי. איך נהנים בראשון או בקרמבו העשרים? אוקיי. הוא עוד לא הגיע אף פעם לקרמבו העשרים, אז זה שאלה תאורטית. תשאל אותי יוסי, הוא עוד לא הגיע לקרמבו העשרים. הקרמבו העשרים אי אפשר לאכול אותו בכלל. פעם אחת התערבתי והפסדתי. אוקיי. באמת? אז יוסי… טוב. מדרכי היצר, מדרכי היצר להטעות אותנו ולהגדיל בעינינו את החיסרון הגשמי עד שמדמים שאין שום דבר בעולם מלבדו. ולא עוד, אלא כשמרגישים בחיסרון, שהאמת ומקורו הוא העדר קניינים רוחניים, צורכי הנשמה, מטעה הוא אותנו להחליף את מקור החיסרון הרוחני בגשמי, ומזרז אותנו להגדיל את מאמצינו למלא חיסרון גשמי מדומה. עוד פעם יש פה הנחה שגם הופיעה קצת קודם, שגם כשאנחנו מתאווים למשהו גשמי זה בעצם איזשהו סוג של העתקה. למעשה מה שחסר לנו זה משהו רוחני, אבל אנחנו מעתיקים את זה לכיוונים גשמיים, והיצר כמובן גם מגביר את זה, ואז אנחנו מקבלים… חיים בתוך איזושהי אשליה שפה תהיה ההנאה שלנו. ועוד פעם, אני לא יודע מאיפה הדבר הזה יוצא, ההנחה הזאת שרק חסרונות רוחניים הם מניעים אותנו. אני כן מסכים שתופעה כזאת וודאי קיימת. זאת אומרת, ברור שאנשים שאין תכלית לחייהם, שהם משועממים, הם מוצאים לעצמם פורקן במקום אחר, בדרכים אחרות, לפעמים מזיקות ורעות. לא, הוא לא אומר שזה הכל מזה, הוא אומר רק שיש כזה דבר. לא, הוא אומר שכל חיסרון הוא תמיד יסודו בחיסרון רוחני. כשאתה מדבר על… למה? ועכשיו היצר מעתיק את זה למקום אחר, ולא עוד אלא כשמרגישים חיסרון של אמיתו מקורו הוא העדר קניין רוחני. כאילו, ההנחה היא שהחיסרון תמיד בעצם יסודו בקניינים רוחניים. כן, זה בחיסרון, זה לא, זה רק התפשטות. אומרים שהכל בראש, לא? הכל בראש. בסדר, אבל השאלה מה בראש, זאת אומרת. בסדר, אז זה מה שהוא טוען, ולכן בעצם היצר איכשהו עושה לנו איזושהי העתקה והגברה של החיסרון, וככה אנחנו מפיקים מזה יותר הנאה. עד כאן ההקדמות. עכשיו עוברים לעמוד השני, וכאן הוא חוזר לענות על הקושי שבו הוא פתח. עתה נפנה אל השאלה שהעמדנו בראש דברינו, ונווכח שההנחה אשר עליה היא בנויה מוטעית לגמרי. עכשיו הוא יבהיר מה זו ההנחה המוטעית. המגמה הישירה של הבחירה אינה הנאה. זה בעצם משפט המפתח. זאת אומרת, בעצם ההנחה השגויה שעליה הוא דיבר בהתחלה זה שאנחנו בוחרים במשהו כדי להפיק הנאה, כדי ליהנות, וזאת הטעות הבסיסית. זה לא נכון. זאת אומרת, אנחנו לא בוחרים כדי להפיק הנאה. מה הוא עושה עם כל ההקדמה שהוא נתן קודם? עוד רגע נראה. בחירתו של האדם עמוקה ביותר, שכן בוחר האדם בחיסרון שהוא ישאף למלאותו, ורק בזה מתבטאת מהותו של האדם. האדם יכול לבחור להתעניין רק בחיסרון הגשמי שלו, שהוא היותר בולט לעין בגלל אותו יצר שדיבר עליו קודם, ולהשתיק הרגשי החסרונות הרוחניים, או בידו לבחור ולהטות אוזן אל צרכי נשמתו ולהשתדל להשלים אותם כפי יכולתו. זאת אומרת, הטענה שהאדם לא בוחר במעשה מסוים כדי להפיק הנאה. האדם בוחר בחיסרון, ואחרי שיש את החיסרון שאני פועל על מנת למלא את החיסרון הזה, אני מפיק הנאה. אני לא בוחר בהפקת הנאה, הפקת הנאה היא סייד אפקט. ויש לי את הבחירה באיזה חיסרון, איזה חיסרון אני מחליט להעמיד מול העיניים, לחתור למלא אותו. ואז כמובן כשאני אמלא אותו אני אפיק הנאה, אבל הבחירה היא לא בהנאה אלא בחיסרון, זאת הטענה. לא ההנאה היא הסיבה לשאיפה אלא היא תוצאתה. ההנאה היא לא הסיבה למה אני בוחר לעשות משהו, ההנאה היא תוצאה של העובדה שאני עושה את הדבר הזה. מילוי השאיפה, השלמת החיסרון, הוא המוליד את ההנאה. זאת אומרת, בעצם אני בוחר איזה חיסרון יעמוד מול העיניים, למה אני אחתור, איזה חיסרון אני חותר למלא. אחרי שאני חותר ומגיע אל הדבר, התגברתי על הקשיים, זה נותן לי הנאה. זאת אומרת, ההנאה היא תוצאה ולא הסיבה, התוצאה של הבחירה, ולא אפילו לא תוצאה של הבחירה, אלא היא תוצאה של החתירה לקראת הערך שבו בחרת. בסדר? ההנאה היא לא בתהליך? היא כן בתהליך, אבל היא תוצאה של העובדה שאני בתהליך. היא בסוף, היא בסוף. כן, היא בסוף, הכוונה כשאני התגברתי על הקשיים, ההתגברות על הקשיים נתנה לי הנאה, אבל לא שעשיתי את הדרך בשביל להפיק את ההנאה, הפוך, ההנאה באה בגלל שעשיתי את הדרך. נכון, אבל בדרך יש לי גם הנאה לפי זה, כי אני חושב שניטשה אומר את זה, שבאהבה התהליך הוא יותר חשוב מהסוף, כן. אוקיי, השאלה באיזה כרונולוגית מתי מגיעה ההנאה, אחרי שהתגברת על הקושי. אם התגברת על קצת קושי יש לך קצת הנאה. זה בסוף, זה בסוף. כן, אבל הסוף הזה, הסוף הזה מורכב מהמון שלבים, הרי כשאתה מתגבר על קושי יש הרבה שלבים בדרך, כל שלב כזה הוא התגברות על חלק מהקושי, הוא כבר נותן לך איזושהי הנאה. אז אני מניח שיש פה איזשהו יכול להיות איזשהו מודל לא חד כזה אלא מתמשך יותר. בכל אופן הוא הופך פה את הכיוון ועוד פעם זה לקח מאוד חשוב להרבה הקשרים. אנחנו הרבה פעמים, דיברתי אני חושב גם על זה פעם, על כיווני קורלציה או על השאלה מה הסיבה ומה המסובב. כשאנחנו רואים שני דברים שתמיד באים אחד עם השני, יש לנו איזושהי נטייה לראות את האחד כסיבתו של השני. אז אל"ף, לא בטוח בכלל שזה נכון. יכול להיות שלשני הדברים יש איזושהי קורלציה שלא מבוססת על קשר סיבתי. הבאתי את הדוגמה אם אתם זוכרים של סינכרוניות, לא של סינכרוניות, של אסטרולוגיה. אסטרולוגיה? לא, איך קוראים לזה? כן, אסטרולוגיה, כן. זאת אומרת, אסטרולוגיה שהטענה היא שאפרים סמוליאן הציע את ההצעה הזאת שבעצם יכול להיות שיש איזושהי התאמה בין מה שקורה בכוכבים לבין מה שקורה פה בארץ, לא בגלל שמשהו אחד משפיע על השני או השני על הראשון, אלא אלא בגלל שיש משהו אחר שסנכרן את שני התהליכים מראש, כך שישנה איזושהי התאמה ביניהם, ואז אם אני מסתכל על האחד, בהחלט זה יגיד לי מה יקרה בשני. לא בגלל שהאחד גורם לשני, אלא בגלל שישנה קורלציה ביניהם. אוקיי, אז זה בכלל כופר בעצם ההכרח שחייב להיות קשר סיבתי ביסוד של קורלציה. אבל יש כפירה קטנה יותר, גם אם ישנו קשר סיבתי השאלה היא מי הסיבה ומי המסובב. עד עכשיו אמרתי שבכלל לא בטוח שיש קשר סיבתי, אבל גם אם יש קשר סיבתי, מי אמר שאחד הוא הסיבה והשני הוא המסובב? יכול להיות אולי שהשני הוא הסיבה והראשון הוא המסובב. עכשיו אנחנו יודעים שתמיד כשאנחנו בוחרים אנחנו מפיקים מזה הנאה, לפחות זאת ההנחה שלו. האם זה אומר שאני בוחר בשביל ההנאה, שההנאה היא סיבת הבחירה? לא, ההנאה היא, ככה הוא טוען, ההנאה היא תוצאה של הבחירה. להפך, הבחירה היא סיבתה של ההנאה. עכשיו גם כאן צריך לשים לב טוב, יש פה עוד נקודה חשובה. סיבה ותוצאה פה זה עסק מאוד מורכב, כי כשאני אומר שאני בוחר בגלל ההנאה, האם הכוונה שההנאה קדמה לבחירה? בוודאי שלא. אני בוחר כדי להפיק הנאה אחר כך, נכון? הרי זאת התזה שאיתה הוא מתמודד. אין פה היפוך זמני פשוט, זאת אומרת, זה לא שכשאני אומר שההנאה היא סיבתה של הבחירה, אני לא מתכוון שקודם הייתה הנאה ובגלל זה בחרתי. אני מתכוון לומר שתכלית הבחירה היא הפקת הנאה, לא הסיבה במובן של סיבה שקודמת למסובב, אלא אני בוחר לעשות צעד מסוים כדי להפיק ממנו הנאה אחר כך. הוא בעצם מתמודד בדיוק. דיברנו קצת שדיברתי על זה בשנה שעברה, דיברתי על הרצון שהופך את התכלית לסיבה. אני רוצה לקבוע פגישה עם חבר מחר בבוקר ולכן אני שולח יד לטלפון עכשיו לעשות איתו שיחת טלפון. אז מה גורם למה? שיחת הטלפון היא הסיבה לזה שתהיה פגישה מחר, נכון? אבל הרצון לעשות פגישה מחר, זאת הסיבה לשיחת הטלפון שנעשית עכשיו. אז באיזשהו מובן הפגישה של מחר שהיא תכליתה של שיחת הטלפון, מהווה איזושהי סיבה לשיחת הטלפון. איך הנס הזה קורה? זה המאפיין הייחודי של הרצון. הרצון מצליח להפוך תכליות לסיבות. זאת אומרת אני רוצה לעשות פגישה והרצון מתרגם את הפגישה העתידית הזאת למשהו שיוצר זרמים חשמליים שיוצרים פה פעולה של שיחת טלפון. הרמת יד, חיוג, דיבור וכדומה. אוקיי, אז גם פה אותו דבר. הוא לא הופך פה את סדר הזמנים. זה לא התמודדות בשאלה מי קדם למי, ההנאה לבחירה או הבחירה להנאה. הוא מתמודד עם שאלה אחרת, לא שההנאה קודמת סיבתית לבחירה, אלא שהבחירה נעשית כדי להפיק ממנה הנאה. הוא טוען לא נכון. ההנאה באה אחרי הבחירה, אבל ההנאה היא לא התכלית של הבחירה. את הבחירה אני לא עושה בשביל ההנאה, אלא בשביל מה כן? להשלים את החיסרון. כן, בשביל להשלים את החיסרון. אני בעצם אפילו יותר מזה, אני אפילו לא בוחר להשלים את החיסרון, אני בוחר מה יהיה החיסרון בכלל. למה אתה בוחר? הוא לא עונה על זה. הוא לא עונה על זה. במשפט האחרון נדמה לי שהוא כן נוגע בזה, אבל זה עוד נגיע לזה עוד מעט. זאת אומרת הטענה היא בעצם הוא מתמודד לא עם השאלה… אני בוחר איזה חיסרון להדגיש. בדיוק. אני בוחר איזה חיסרון יעמוד מול עיניי. ברגע שזה החיסרון המשמעותי מבחינתי אני כמובן אחתור למלא אותו, וכאן כבר זה אפילו לא בדיוק סוג של בחירה, לפחות לשיטתו, למרות שגם פה יכול להיות שיהיה לי חיסרון ואני בוחר לא למלא אותו, אבל לא משנה כרגע, אבל זה חלק מינורי של הבחירה, הוא לא החלק החשוב. החלק החשוב הוא שאני בוחר מיהו החיסרון המשמעותי מבחינתי. והנאה זה… אחרי זה אני חותר למלא את החיסרון כי בהגדרה כשיש לי חיסרון אני רוצה למלא אותו. ההנאה היא תוצאה של החתירה לקראת החיסרון או ההתגברות על הקשיים בחתירה אל החיסרון. תוצר לוואי בעצם. כן בדיוק. לא מילוי החיסרון זה ההנאה אלא… גורם להנאה. לא מילוי החיסרון. למה? המטרה… הפעולה… העובדה שמילאתי חיסרון זה מה שנתן לי את ההנאה, לא הפעולה. אבל גם תוך כדי ההנאה קיימת. כן, אמרתי כרונולוגית יכול להיות שכל רגע שאני ממלא קצת חיסרון יש עוד הנאה. למה? דוגמה למשל שהרבה פעמים אנשים מוציאים עבודה כדי לא להשתעמם. אוקיי. עכשיו אבל הם יכולים סתם להעסיק את עצמם, אבל לא, הם בוחרים איזושהי עבודה לא להשתעמם שבעבודה הזאת הם יחתרו לתכלית העבודה נגיד למשכורת. אם לא יהיה להם את אותה מטרה אז פה לא תהיה את אותה הנאה שבעבודה. אבל למעשה המקור של העבודה היה… עכשיו השאלה מה נותן להם את ההנאה? סוג העבודה או ההתגברות על הקושי והחתירה למטרה? על הכסף או לא יודע למה שלא יהיה? בדיוק, שיש פה את הרצוא ושוב הזאת. הוא לא, הוא לא מדבר על זה, הוא מדבר רק על, זה קשור למה שהערתי מקודם, האם המודל הפשטני הזה של הנאה רק כהתגברות על קשיים נקודה, הוא באמת מודל מלא? אני לא, לא חושב שזה נכון. קודם כל יש את מה שיוסי העיר, שיש את החיסרון, החיסרון עצמו לא רק הרמת הקושי שעליה אני צריך להתגבר. איזה שקלול של שני הדברים, אבל אפילו זה אני לא בטוח שממלא את כל החלל פה. אבל גם אדם הוא לא, הוא לא בוחר בחיסרון המשמעותי ביותר. הוא עושה שקלול על מה הוא יכול להתגבר, על מה הוא לא יכול, ואז הוא בוחר. לא, יש הרבה דברים שהוא יכול להתגבר עליהם. הוא יכול להתגבר על… הוא אומר את זה בפירוש. הבחירה העיקרית עומדת לפני אדם היא לבחור איזה חיסרון יהיה אצלו העיקר. זאת אומרת, זה לאו דווקא החיסרון המשמעותי ביותר. יכול להיות שיש לי חיסרון משמעותי ביותר, אני עושה שקלול מה היכולת שלי, ואני בוחר לא להתעסק עם זה. לא, הוא לא אמר את היכולת. אני גם לא חושב שהיכולת באמת פה חשובה. בין יש לי המון אופציות שיכולתי לבחור והן כולן ביכולתי. אני לא עושה את כולן. אני בוחר אחת מהן. את האחת מהן אני בוחר כי היא העיקר בעיניי. ככה הוא אומר. הוא לא תולה את זה ביכולת. מה זה משנה אם החיסרון נכפה עליך? אתה בוחר. כן, אני בוחר בסוג החיסרון שעומד מולי. כן, אבל זה לא העיקר, לא כי זה העיקר בעיניי, כי עם זה אני יכול להתמודד. לא, הוא לא אומר. אתה מציע את זה. אתה אומר שהוא אומר את זה? הוא לא אומר את זה. לא, אני אומר שהוא גם לא אומר את מה שאתה אומר. למה? הוא אומר כי זה אצלו העיקר. הוא אומר איזה חיסרון יהיה אצלו העיקר. יהיה אצלו העיקר מתוך שקלול מה הוא מסוגל או לא מסוגל. לא, שקלול הוא לא אמר כלום. זה משהו אחר. שקלול הוא לא אמר, גם אני לא אמרתי שום שקלול. אבל זה, זה צריך להכניס את זה למשוואה. את השקלול אתה מדבר. אמרתי שבמשפט האחרון הוא ידבר קצת על השאלה למה. הוא בינתיים עוד לא הזכיר כלום מהלמה. הוא אומר הוא בוחר אצלו איזה חיסרון יהיה אצלו העיקרי, לאיזה חיסרון הוא למילוי איזה חיסרון יתמסר בכל כוחותיו במשך ימי חייו. בסדר? זאת הבחירה. עכשיו הוא אומר ולכן אין לשאול הרי בעל מידת החסד להנאת עצמו הוא עושה, כי בעל החסד הוא זה שבוחר בחסד לשם חסד, כיוון שמרגיש את חסרונו בשטח של עשיית חסד. ואצל בעל חסד האמיתי אין ההנאה ממילוי החיסרון באה בחשבון במחשבתו ובכוונתו כלל. על מה הוא בעצם אומר? בעל החסד בוחר בחסד לשם חסד. בסדר? פשוט הוא עכשיו מממש את העיקרון הכללי שהוא אמר קודם, הוא מפרט אותו. עכשיו בוא ניקח למישהו שבוחר בטוב, הוא בוחר לעשות חסד. אז עכשיו ניישם על זה את המודל שאותו למדנו עכשיו. אני בעצם לא עושה חסד כדי ליהנות מעשיית חסד. אני עושה חסד כי קודם כל בגלל שבחרתי שעשיית חסד היא הדבר החשוב בעיניי. זה מה החיסרון שמולו אני עומד, שאותו אני רוצה למלא. עכשיו אני חותר לעשות את זה כי זה החיסרון שלי, כשאני אעשה את הדבר הזה, זה ייתן לי הנאה. כי זה מילוי או התגברות על קשיים לקראת מילוי המטרה שבה בחרתי. עכשיו הוא אומר כיוון שמרגיש את חסרונו בשטח של עשיית החסד, גם זה יכול להתפרש בצורה צריך להיזהר קצת. מה זאת אומרת כיוון שמרגיש את חסרונו? אז הוא לא בוחר בזה? זה פשוט ככה הוא בנוי? הוא בנוי כאחד שמרגיש חיסרון בחסד? הוא בוחר להרגיש את חסרונו. כן, זאת אומרת ברור שהוא לא מתכוון לזה. הוא מתכוון לומר הוא בחר להרגיש שזה החיסרון העיקרי, לא שבגלל שהוא מרגיש אחרת לא עשינו פה שום דבר. זאת אומרת הוא מנסה להעמיד פה איזה עוד חסרונות אבל הוא מחליט שזה… כן, הוא אבל ההחלטה הזאת לא נובעת בגלל שהוא מרגיש. ההחלטה לבחור בזה ולא במשהו אחר, גם אותו הוא מרגיש, אבל הוא בוחר לעשות את זה כי זה בעיניו העיקר. כי זו בחירה ערכית. לא בגלל לא למלא חיסרון כלשהו. בסדר? אבל אם החיסרון לא קיים הוא לא היה עושה חסד. בסדר, אז יכול להיות שהוא בוחר בין החסרונות שהוא מרגיש. אם אין חיסרון, בסדר, אבל עדיין ביניהם הבחירה ביניהם היא בחירה בגלל שהוא חושב שזה העיקר. בסדר? דבר חסר ערך בכלל, אז כן, אז האדם לא יבחר בו אם זה מסתבר. אז בעל החסד האמיתי. לעומת זאת, רגע, לפני שאני ממשיך, ואם בן אדם רוצה לא יודע מה, שוקולד למשל, אז הוא לא בוחר בזה לשם השוקולד? או כן? זה דווקא מאפיין את הבוחר בחסד או זה נכון גם למי שבוחר בלא שוקולד? ניקח משהו רע אפילו, לא משהו ניטרלי. מה? הוא בוחר, תכלית אצלו הנאה גופנית שזאת האפשרויות. אז הוא גם בוחר, בדיוק אותו דבר. זאת אומרת כל מה שהוא אומר פה על החסד נכון גם לבחירה אחרת. לא, זה צורך, זה לא בחירה. אה, אז אם ככה אז אנחנו צריכים לעשות לכתוב את זה מחדש. כי הוא לא עושה את החלוקה הזאת. הוא עושה משהו ערכי. זאת אומרת הוא לא עושה את החלוקה בין טוב לרע שפה זה צורך ופה זה ערך. הוא אומר בשני המקרים, ככה אני חושב. הטוב והערך שלו זה שאני אהנה ושאני אעשה… לא, לכן אמרתי, עזבי שוקולד, נדבר על רע. לא שוקולד, שוקולד זה ניטרלי. נדבר על רע, בסדר? אז אני לא חושב שכשהוא מדבר כאן על בחירה בחסד הוא מתכוון לאפוקי מבחירה במשהו אחר. לא, גם בחירה ברע או בגשמי או ברע לא משנה, גם היא אותו דבר. הבן אדם מחליט שזה החיסרון שהוא עיקרי בעיניו, ועכשיו הוא חותר אליו. לא פה החידוש. זאת אומרת החידוש הוא לא שבחסד זה אחרת מאשר בחירה שונה, אלא שכיוון שהבחירה בחסד או ברע לא נעשית כדי להפיק הנאה, אלא הבחירה בחסד זה בשביל החסד, והבחירה ברע זה בשביל הרע, ההנאה באה אחר כך, אז אם ככה יש מקום להעריך את בעל החסד יותר מאשר את מי שבוחר ברע, כי מי שבוחר בחסד לא עשה את זה כדי להפיק הנאה, הוא עשה את זה כי הוא מאמין שחסד זה דבר חשוב. זה בחירה נקייה ערכית. בדיוק. זה מה שהוא רוצה להגיד. הוא לא מתכוון להבחין בין בחירה בחסד לעומת היגררות שהיא לא בחירה. לא זאת הנקודה. הוא מעמיד פה שתי אופציות ששתיהן בחירה. בחירה בחסד, אלא מה? הוא רק מעתיק את נקודת הכובד ממה שחשב בהתחלה. בהתחלה כשהיא שאלה את השאלה, אז הוא הניח שבשני המקרים אני בוחר כדי להפיק הנאה, אז אם ככה מה ההבדל בין לבחור ברע ללבחור בטוב? אני תמיד חותר להנאה. אחד בנוי כך שהרע נותן לו הנאה, אחד בנוי כך שהטוב נותן לו הנאה, אז מה? זה פשוט בנויים אחרת, אין מה להעריך את זה יותר מזה. מה הוא מתרץ? אומר לא, האדם בוחר בסוג החיסרון שהוא מציב בפני העיניים. אוקיי, אבל רגע, בזמן ההצבה הוא מציב לעצמו את החסד. מה קורה באותו רגע? באותו רגע זה מסב לו איזושהי הנאה רוחנית שחסד מסתדר לו עם משהו מאוד חיובי. ובשלב הזה כבר אפשר להגיד שיש לו איזשהו סוג של הנאה. אז את קוראת לזה הנאה, נדמה לי שזה עוד הערה חשובה אני חושב על מה שהוא אומר. הוא לא קורא לדבר הזה הנאה, הוא קורא לדבר הזה הרגשת ערך. זאת אומרת כי הנאה אצלו כנראה נתפס בתור הדבר שאנחנו בדרך כלל, למרות שגם את הדברים האלה אפשר לקרוא להם סוג של הנאה. והמודל הרבה יותר מסובך ממה שהוא אומר, אבל לענייננו זה לא כל כך משנה, כי כשהוא עושה את ההבחנה בין טוב לרע, אז עזבי, זה לא חשוב. בשני המקרים יש לו את הסייד אפקטס האלה. זאת אומרת בסופו של דבר אני בוחר בטוב או בוחר ברע כי אני מאמין שצריך לעשות טוב או כי אני מאמין שצריך לעשות רע, ולכן באמת יש מקום להעריך את מי שבוחר בטוב יותר מאשר את מי שבוחר ברע. זאת אומרת הטענה, הטענה, כאן בעצם מסתיים התירוץ. זאת אומרת הטענה שלו היא שאני לא בוחר כדי להפיק הנאה, אני קודם כל בוחר, וההנאה באה אחרי שאני ממש את מה שבחרתי בו. אז לכן נכון שבשני המקרים אני מפיק הנאה, לא נכון שבחרתי בשביל להפיק הנאה. ואז נכון שבשני המקרים אפשר להשוות אותם מבחינת שבשניהם אני מפיק הנאה, אבל יש עוד אלמנט או רכיב שמבחינתו אין להשוות אותם, זה בחירה בטוב וזה בחירה ברע. ובחירה בהנאה זה לא בחירה? זה גם בחירה. אז מי אמר שבן אדם לא בוחר בגלל ההנאה? יש אנשים שבוחרים את ההנאה. לא, מה זאת אומרת? מי אמר? הוא טוען שלא. הרי יש מעלה עליונה, פה אם לא הנאה, אי אפשר להגיד שההנאה היא גם אחת הבחירות? מה זאת אומרת? הוא אומר לא, אי אפשר לבחור בהנאה לשיטתו, לפי המודל שלו, כי הנאה זה תמיד התגברות על קשיים. אז אתה חייב קודם כל להציב בפני עצמך איזשהו חיסרון. שוקולד, אני רואה את השוקולד, אני לא יכול לבחור את זה בגלל ההנאה? אני אוהב שוקולד, אני לא יכול לבחור שוקולד כי אני אוהב? אז זה דיברנו בפעם הקודמת. המודל שלו זה שהנאה זה תמיד התגברות על קשיים. לא, אבל אז לא צריך להגיד לזרוק את כל ה… אם אין הנאה אז אין בכלל בחירה של הנאה, ואם יש הנאה אז יש רק הנאה. כאילו בהתחלה הוא אמר שההנאה זה המוביל, זה הדרייב. עכשיו הוא אומר הנאה היא לא. נכון? אבל אפשר להגיד שגם ההנאה עצמה היא הבחירה, שאחת הבחירות זה בחירה של הנאה. לא, הוא טוען לפי המודל שלו אין. אתה לא בוחר בליהנות. אתה בוחר בחיסרון. עכשיו כשאתה חותר למלא את החיסרון הזה יוצאת הנאה. זה המודל שלו. עוד פעם, אפשר להתווכח על הרבה הנחות במודל הפשוט הזה. אבל יש דברים שאני אהנה מהם, אני זוכר שאני אהנה מהם בעתיד. יש דברים כאלה. לא הבנתי. בסדר, אז זה גם הנאה אינטלקטואלית כמו שוקולד. מה, יש לי חיסרון בשוקולד? למה להגדיר את זה? אין בעיה. אתה חוזר חזרה לערער על המודל שלו. אני כבר ערערתי על זה בעצמי גם בשבוע שעבר. אתה רוצה למלא חיסרון שבאת בשוקולד? לא כמו שדיברת קודם, אלא הנאה כחיסרון. כי להנאה יש כאילו עוד משמעות, כאיזשהו חיסרון שאתה רוצה למלא, לא כאותה הנאה גבוהה. אבל זאת ההנחה שממנה הוא יוצא. ההנחה שממנה הוא יוצא זה שההנאה היא היא החיסרון שלשמו אני פועל. בגלל זה אני בוחר. והטענה שלו, אני אומר עוד פעם, אני לא מתווכח עם המודלים שלו, אני מסביר אותו. מה לעשות, כל פעולה רצינית היא מילוי חיסרון. מה אני יכול לעשות שגם הנאה היא נובעת רק ממילוי חיסרון? אבל אני בעצם, ההנאה היא באה ביי פרודוקט, היא לא המניע. הגורם, הגורם שלי זה לעשות פעולה, לעשות. זאת הטענה שלו. יוצא לי מזה גם הנאה, אבל אני לא בחרתי את זה בגלל הנאה. נכון, זאת הטענה שלו. הוא אומר את מה להשלים, אבל לא מחפש הנאות. נכון. ומה הסיבה של מי שבוחר במידות רעות ובתאוות? כאילו, מה… כי הוא מציב בפני עצמו את החיסרון הזה בגלל עצת היצר, מה שלא יהיה. אולי אומרים שזה החיסרון הוא הנאה? כאילו החיסרון הוא האיזשהו לאכול שוקולד. לא, הוא עוד פעם, אם את… את יכולה להוסיף את זה למודל שלו, זה לא המודל שלו. לא, במודל שלו לכל אחד הייתה איזושהי תכלית. נכון. אז מה הייתה התכלית של מי שבחר במידות הרעות? הוא רוצה להרע. הוא רוצה להרע. חיסרון של רע כאילו? החסר לו… מי שבוחר ברע. שוקולד הוא לא רע. מי שבוחר ברע. מי שרוצה, מי שבוחר ברע, הוא לא בוחר ברע לשם הרע בדרך כלל, כלומר, נראה לי מי שחוטא הוא לא… אז אני אומר, זה יכול להיכנס לכל הסיפורים שלו, זה נכנס לכל הסיפורים האלה של היצר. מה שהיצר עושה לנו ומצייר לנו דברים כמו עם הגשמי, כך אולי גם עם הרע. לא חשוב, בשורה התחתונה אבל כך הוא מציב את זה. גם ביחס לשוקולד אגב, הטענה שלו היא שאתה לא בוחר בהנאה. אתה… עכשיו נגיד ככה, אתה בוחר… אתה בוחר בהנאה של אכילת השוקולד עצמה. אבל אתה לא מבין שהנאה שאכילת השוקולד מסבה לך היא בכלל לא מאכילת השוקולד, אלא מהחתירה לקראת האכילה שכרוכה בהתגברות על קשיים. מים גנובים ימתקו. עוד פעם, כי זה כמו עם הבעילות האסורות, שאדם חושב שהוא נהנה מהבעילה והוא לא… או רק מהבעילה, והוא לא מבין שבעצם הגניבה שבזה היא החלק המרכזי של ההנאה. ההתגברות על קשיים. אבל אם עכשיו הוא אומר שאנחנו מחפשים ש… שאנחנו בוחרים את החיסרון ולא את ההנאה. נו? אז למה אם הנואף היה יודע שהוא… שההנאה באה ממילוי חיסרון הוא לא היה נואף? החיסרון הוא למלא את ה… לא, שוב לא היה נואף. הוא היה נואף, הוא לא היה מציל את הבעל. קודם הוא אמר… הוא לא היה מציל את הבעל, לא שהוא לא היה נואף. למה? הוא אומר… אומר קודם, הנואף בגלל שיש לו כל יום את האישה הזאת, יש לו פעם בשנה. אז בגלל החיסרון הוא נואף, בגלל שהוא לא יכול להשיג אותה. נכון. אישה שהוא יכול להשיג כל… מה שהגמרא אומרת זה שלא יציל את הבעל, לא שלא ייהנה מזה. לא, אבל קודם הוא אמר, בעמוד הקודם, "שהרי אילו ידע אדם את האמת שעיקר הנאתו אינה באה מעצם הדבר, אלא מהתגברות על הקשיים העומדים בדרך השגתו, כי אז לא היה בוחר בדבר איסור, וגם לא היה שואף לגשמיות, מאחר ואותה הנאה אפשר להשיג מהתגברות על הקשיים הכרוכים בהשגת דבר שבקדושה". אוקיי. אז מכאן… אז זה המשפט הזה בנוי על ההנחה שמה שהאדם מחפש זה לא את הדבר עצמו אלא את ההנאה שהוא יביא לו. אוקיי. אם עכשיו הוא אומר ש… שהנאה שזה יביא… שהאדם לא בוחר בשביל להשיג את ההנאה, אלא בוחר בדבר… אז היצר לא יסיב את תשומת הלב שלו להנאות כי הוא יבין את עצת היצר כאילו. זאת אומרת, אתה לא… לא תהיה שבוי בזה שאתה כאילו חותר לקראת הנאה, אתה תבין שבעצם הנאה זה התגברות על קשיים, ואם התגברות על קשיים מה אכפת לך לעשות טוב? אז הרי כל היצר לוקח אותך לעשות את זה, זאת הטענה שלו. עכשיו עוד פעם, כמו שאני אומר כל הזמן המודל שלו נורא פשטני, יש פה המון הנחות בעייתיות, אבל בבסיס יש פה אמירה אני חושב שהיא נכונה. זאת אומרת אם ננטרל כרגע את כל הסוגי הערות שעלו כאן ושעלו גם בפעם שעברה, בבסי המודל הפשטני הזה מספיק כדי להסביר את מה שהוא רוצה להסביר. לא חשוב כרגע אם יש עוד אספקטים של הנאה ולא כל ההנחות שלו תמיד נכונות ואפשר לחשוב על אופציות נוספות. אבל בבסיס בעצם הוא עושה פה איזושהי העתקה שהיא העתקה חשובה. זאת אומרת שבן אדם לא פועל בשביל להפיק את ההנאה אלא הוא בעצם בוחר מטרה וההנאה באה ממילא. אני לא בטוח שזה נכון, אני כן בטוח שהאדם בוחר במטרות ולא רק בהנאות. להגיד שהוא בכלל לא בוחר בהנאות אלא רק במטרות, עוד פעם, זה כבר עוד פעם מודל פשטני מדי. הוא רוצה בעצם לצאת מהביקורת שאומרים בן אדם לומד תורה. כן, אז הוא מציב את האלטרנטיבה. אחד לומד תורה ואחד כדורגל כנראה, אז הבן אדם הוא… הוא לא לומד… אם הוא היה לומד רק תורה הוא לא היה לומד… זה לא נכון. הוא היה לומד בכל… נכון, נכון. אבל עוד פעם בדרך לזה הוא עובר דרך מודלים שהמודלים פשטניים מדי. זאת אומרת כיוון שאני לא חושב שכל הנאה היא השלמת חיסרון, אני לא חושב שלהנאה אין תפקיד במה שאני בוחר אלא רק למטרות, זה הרי יותר מורכב. תן לי דוגמה, תן לי דוגמה של הנאה שהיא לא השלמת חיסרון. אין דבר כזה. אין דבר כזה. אם בן אדם אכל עשרים שוקולדים ואני רוצה לראות אותו נהנה משוקולד. אחד חולה שוקולד, תכניס אותו בחדר עם חצי טון. לא לא, זה אתה מגיע פה להגדרה כבר. אתה כבר מגדיר את, אתה כבר מגדיר, ליהנות משוקולד בלי השלמת חיסרון של שוקולד. אבל אתה מגדיר את החיסרון של השוקולד בתור הנאה ממנו, אז בטח שלא תמצא דוגמה. אתה הופך את זה להגדרה. על זה דיברתי בפעם הקודמת, השאלה אם זאת טענה או הגדרה. אפשר להגדיר שרק השלמת חיסרון, אין דבר כזה, אם אין לך חיסרון לא תהנה מזה. לא, אבל אני אומר עוד פעם, ברור, כי אתה מגדיר את החיסרון בתור חיסרון של ההנאה. אז בהגדרה תמיד הנאה היא השלמת חיסרון. נכון, אבל זאת הגדרה, זו לא טענה. הוא לא מתכוון להגדיר, הוא מתכוון לטעון. יש סוגים שונים, יש סוגים שונים. יש הנאה למשל כשהבן אדם, איך תגדיר הנאה לאכול משהו מתוק? יגיד לך לא נכון, מי שאכל חמישים דברים מתוקים הוא מקיא את הכל. לא, אבל מי שאכל אחד או שניים אז הוא כן נהנה. אבל זה לא חיסרון. לא, זה לא טעים. לא, אבל מי שאכל אחד או שניים והחשיב שוקולד הוא כן נהנה, נכון? כן, נו. עכשיו זה חיסרון? כן, יש לו חיסרון של השלישי. מה? מה החיסרון? בהנאה, ההנאה היא מה שחסרה לו. כי אם אתה בכוס השלישית זה הכי טוב. אבל יוסי, תקשיב למה שאני שואל אותך. תקשיב למה שאני שואל אותך יוסי, אתה מתרגם את זה להגדרה. אתה בעצם אומר שמה שחסר לי זו אותה הנאה שאני מפיק מהשוקולד או מהיין. אם אתה אומר את זה ככה, אז בטוח שאתה צודק, זו טאוטולוגיה. ברור, הרי אתה מגדיר את החיסרון כהעדר הנאה. אז לכן ברור שחיסרון תמיד בא עם הנאה והנאה תמיד באה עם חיסרון, זה בהגדרה. הוא לא מתכוון לומר הגדרה, הוא מתכוון לומר טענה. לכן אני דיברתי על זה בפעם שעברה. הוא אומר שאתה לא נהנה מדבר אם אין לך חיסרון. נכון. לא חיסרון של הנאה. מה לעשות שגם פעולות זה מילוי חסרונות? למשל, חסד זה מילוי של חוסר חסד. אז אני ממלא את החוסר חסד לא בשביל ליהנות מזה. כביי פרודוקט אתה נהנה מזה כי כל מילוי חיסרון נותן לי. אחד שעושה חסדים כל היום וכל הלילה, לפעמים הוא כבר לא נהנה מזה בכלל. אז נכון. זה הכיוון האחד. זה כיוון אחד, הכיוון שאומר שמילוי החיסרון נותן לי הנאה. אבל אתה אמרת שהנאה תמיד באה ממילוי חיסרון. לא, אני אומר שאין הנאות אחרות חוץ ממילוי חיסרון. לא, לא מסכים. לא מסכים, לא. זאת טענה, זו לא הגדרה. זאת טענה, אתה הופך את זה להגדרה ולכן אני אומר, ברגע שהפכת את זה להגדרה לא אמרת כלום. אני אומר, אם מישהו ייתן לי דוגמה של הנאה אחת שהיא לא מילוי חיסרון. אבל אתן לך דוגמה. אני אתן לך דוגמה. אני אתן לך דוגמה. דוגמה למשל, אני עושה חסד. דיברנו בפעם הקודמת, אם אתה מקבל שוקולד פעם ראשונה, לא ידעת שיש דבר כזה ולא היה חסר לך, וקיבלת את זה ונהנית. ואז מה? וזהו, אז נהנית. אבל לא, אתה תגדיר גם את זה כמילוי חיסרון, כי עכשיו פתאום התברר לך שההנאה הזאת הייתה חסרה לך קודם למרות שלא ידעת. בדיוק זה מה שמראה שאתה בסך הכל העברת את זה להגדרה. אבל הוא לא טוען פה דבר הגדרתי, הוא טוען פה טענה. זו לא הגדרה. אתה מגדיר כל חוסר בהנאה כחיסרון, הוא לא מדבר על זה. ההנאה היא ביי פרודוקט. קודם כל יש חיסרון, והחיסרון הוא יכול להיות גם חיסרון ערכי שלא קשור להנאה בכלל. חיסרון ערכי הכוונה משהו שאני חושב שראוי לעשות אותו. זה נקרא אצלו חיסרון. ולפעמים נהנים מזה ולפעמים לא. בדיוק. עכשיו אתה, אז לכן זה לא הגדרה, זאת טענה. ולכן זה יכול להופיע גם בלי הנאה באופן עקרוני. לא כל מילוי חיסרון גורם הנאה. מה? לא כל מילוי חיסרון גורם הנאה. אוקיי, אז זאת הטענה. שהנאה היא רק על ידי מילוי חיסרון. אוקיי, זה בדיוק מה שאמרתי. אז זאת הטענה. אז עכשיו, אז לכן ההשוואה שלו בין מי שבוחר בטוב למי שבוחר ברע היא לא השוואה במנגנון איך מגיעים לזה. המנגנון, ההנחה שלו היא שזה אותו מנגנון בדיוק. בוחר בטוב או בוחר ברע, ההנאה באה אחרי שאני מתגבר על הקשיים. אלא מה? למה בכל זאת אפשר להעדיף את מי שבוחר בטוב? כי אותו מנגנון עצמו שמוביל אותי לבחור בטוב מזכה אותי בהערכה. אם באותו מנגנון אני בוחר ברע, אז לא זכאי להערכה. למה שאני אקבל הערכה כשאני בוחר ברע? קודם הטענה הייתה שאני לא בוחר, אני רק רודף אחרי הנאות. אז אם אני רודף אחרי הנאות, מה זה משנה אחרי איזה הנאות אני רודף? אבל כאן כשאני כבר בוחר, לבחירה ברור שיש הערכה שונה אם אני בוחר ברע או בוחר בטוב. נסביר את העניין ביתר ביאור, כי יסוד גדול ועמוק הוא. האדם אשר ישים את מגמת נפשו אל הנתינה ואל החסד, כיוון שרעבונו הוא להרבות במעשי חסד ולכן ישאף להשתלם במידת החסד, זהו בעל מעלת החסד. הוא בחר בזה להרגיש כחיסרון את העדר מעשה החסד ושואף למלאותו. שימו לב, הוא בוחר בזה. זה לא שזה חסר לו נקודה. יכול להיות שזה חסר לו כמו שעוד הרבה דברים אחרים חסרים לו, אבל אחד מהם הוא בוחר בו. זאת אומרת הוא מחליט ללכת על זה. הבחירה הזאת היא לא תוצאה של. אבל יש פה שזה מדבר על עשיית חסד כמילוי לחיסרון במעשה חסד ולא כמילוי ה… לשמח את אותו אחד. ובכל זאת היה ליטוואק. הוא בכל זאת היה ליטוואק. אתה, כן, דיברנו על זה כבר שהליטאים, הליטאים נותנים צדקה בגלל שיש מצוות צדקה, לא בגלל שהעני צריך אותה. איפה הנפקא מינה? איפה הנפקא מינה? הנפקא מינה היא ב… כן, העני שמחפש אביון מהודר בפורים כדי שיוכל לתת לו מתנות לאביונים. אם אין אביון הוא ישדוד מישהו רק כדי שיהיה מישהו שאפשר יהיה, ישדוד מישהו על קידוש השם, רק כדי שיהיה מישהו שאפשר יהיה לתת לו צדקה למישהו שהוא בכלל לא עני, כן, והוא לא עשה מצווה. נכון, ברור, אבל זה לא בגלל המצווה או לא מצווה כי הוא באמת לא עשה את זה. הפוך, זה אומר שהמטרה של הצדקה זה להיטיב עם השני, לא שאני אעשה מצווה. כי אם המטרה היא שאני אעשה מצווה מה זה משנה מי השני? אם אין חיסרון שמישהו צריך חסד אז אין שום משמעות. כן, אבל לא שאין מצווה, זה שני דברים שונים. הוא תולה, הוא אומר, אני עושה את החסד. למשל, אתן לכם רק דוגמה שאני נמצא בפורים רוצה לתת מתנות לאביונים. בסדר? אני, פרוז. אני באל"ף, פרוז. ויש עני בעין שהוא מוקף. בסדר? עכשיו אני שולח, אני רוצה לשלוח לו מתנות לאביונים. לעשות את זה בי"ד או בט"ו? הליטוואק עושה את זה בי"ד בגלל שהרי המצווה לתת צדקה זה בגלל שהוא צריך לתת צדקה בפורים. מה אכפת לו מהעני? שהעני יישרף. אני צריך לתת צדקה, לצאת ידי חובה, לצבור זכויות. הכל אני. לעומת זאת, אם המטרה שלך זה העני, אז אתה צריך לשלוח לו בט"ו בשביל שהוא צריך את הכסף הזה לסעודת פורים, והסעודת פורים שלו היא בט"ו. בסדר? זה לא בגלל ה'אני', זה לא אנוכיות, זה פורמליזם. פורמליזם טהור. לכן דווקא, לכן אם לא יהיה עני הוא לא ייתן צדקה. ברור שלא. ברור שלא, זה לא צדקה. אם הוא ייתן את התנאי הוא לא ישדוד מישהו ויהפוך אותו עני. לא, לא, סתם התבדחתי. לא, אבל הליטוואק הוא פורמליסט. הוא פורמליסט ובשחור. אני לא טוען שהליטוואק רשע. אני גם לא טוען שהליטוואק אגואיסט. אני מסכים, הליטוואק פורמליסט. אבל הוא חייב עני. ואם אין עניים בעולם? אין עניים בעולם? אז זהו, אין בעיה. ברור, ברור. יש גמרא ב… גמרא בבבא בתרא מדברת על… זה אצל החסיד לא אצל הליטוואק. לא, אצל החסיד לא, כי החסיד הוא… לא, אז פה את כבר הפכת, פה את כבר קצת הפכת הפוך על הפוך. כי אז בעצם יוצא שהנתינה היא בשביל הנתינה, לא אכפת לי אם השני צריך את זה או לא, אז החסיד פתאום הופך להיות ליטוואק. עכשיו הוא יחפש, וזה נכון. לא, אני אומר, ההיפוך מעניין. כי זה בעצם סיטואציה שבה החסיד ייתן בשביל לתת למרות שהשני לא צריך את זה. אה? החסיד לא נותן לעצמו דין וחשבון פורמלי כמו הליטוואק. הוא נפשו יוצאת, אז הוא זורם. הוא פשוט זורם. הוא בזרימה. אוקיי. אבל אין למי לתת. יש גמרא, יש גמרא בבבא בתרא. הגמרא בבבא בתרא מביאה שני שני קטעים שממש צמודים אחד לשני. קטע אחד יש שמה טורנוסרופוס ששואל את רבי עקיבא, אם הקדוש ברוך הוא אוהב עניים למה הוא לא מפרנס אותם? כמו הגשש עם הדגים. למה הוא לא מפרנס אותם? אז הוא אומר כי לא ניתנה… לא ניתנה תורה אלא כדי לצרף בה את הבריות, ושנזכה בה לחיי העולם הבא. בסדר? בעצם הוא רוצה לזכות אותנו במצווה כדי שאנחנו נזכה לחיי העולם… להציל… שהשני יינצל מדינה של גיהינום, כך כתוב שם. לא, זה גם בשביל להרגיש טעם כפירה. אחד רצה להרגיש טעם כפירה, אמרו לו אין בעיה, יש פה עני, אין אלוהים, הוא לא יכול, אתה חייב לתת את הכסף. ככה אתה מרגיש טעם כפירה. לא רק טעם המצווה. אוקיי. אז הסיפור הזה, הסיפור הזה לכאורה אומר שהמטרה של הנתינה היא אני, אני באל"ף. נכון? כי בעצם אני צריך להינצל מדינה של גיהינום. אם היה צריך לפתור הבעיה של העני, של העני בעין, אז הקדוש ברוך הוא כבר היה נותן לו את זה ישר, למה הוא צריך אותי? לעומת זאת אחרי זה מגיע סיפור אחר, או לפני זה או אחרי זה, אני כבר לא זוכר, עם ירמיהו הנביא שמבקש מהקדוש ברוך הוא על אנשי ענתות, 'הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים'. ובגלל שהוא רצה להתנקם בהם, אז הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שגם כשהם ייתנו צדקה לא יקבלו עליה שכר. זאת אומרת זו לא תהיה מצוות צדקה, כי העני הזה הוא רמאי בעצם, הוא לא עני. בסדר? עכשיו כאן בעצם ישנו דגש על המקבל. אם המקבל לא מקבל אז אין מצווה. בראשון הכל תלוי… הרי אם באמת כל מה שזה בא זה לבחון אותי אם אני צדיק או רשע, מה אכפת לי אם הוא רימה אותי? הרי אני עשיתי מעשה טוב, אני התכוונתי לתת לצדקה נכון, לא ידעתי שהוא לא עני, אז מה? אז יש פה דגשים שונים. אז הרמב"ם זה נקודה מעניינת, פעם דיברתי על זה פעם בבית הכנסת. הרמב"ם כותב, ואני חושב שזה המקור שלו. הרמב"ם כותב שכשהוא דן בלאו של לא תקפוץ את ידך, אז הוא אומר שמה שזה כדי שלא נקנה את מידת הכילות. ולכן צריך לתת צדקה. מה שבעצם הכילות, לא להיות כיליי. כן, אז זה בעצם המטרה של נתינת הצדקה היא אני. ובמצוות עשה הוא כותב שהמטרה היא כדי שהעני יהיה לו מה לאכול. ואני חושב שהמקור זה הגמרא הזאת. כי כשכתוב שננצל מדינה של גיהנום, אז להינצל מדינה של גיהנום זה הלאווים. כן, הרי גיהנום יש על לאו. אז להינצל מדינה של גיהנום מדבר על לאו. ולהינצל מדינה של גיהנום שם את הנותן במרכז. אז הלאו, המטרה שלו זה לתקן את המידות של הנותן, זה בשביל הנותן. העשה, אז מה הוא אומר שמה? המכשילן לפני עניים שאינם מהוגנים, שמה ואז הם לא יקבלו איזה שכר. שכר זה מה שמקבלים ממצוות עשה. בסדר? אז לכן במצוות עשה המטרה היא בעצם המקבל. ואז בעצם יוצא שבאמת בצדקה יש את שתי הפנים. יש את הפן של צדקה בשביל הנותן, ויש את הפן של צדקה בשביל המקבל. אחד זה לפי הרמב"ם, אחד זה הלאו ואחד זה העשה. עוד הערה אחת. נכון שהטיעון כשלעצמו הוא לא טיעון הכרחי. זאת אומרת, כשאנחנו אומרים מה שטורנוסרופוס שאל, אם הקדוש ברוך הוא אוהב תעניים, שיפרנס אותם לבד, למה הוא צריך אותנו בשביל זה? אז בשביל זה הוא נתן לנו כדי שננצל מדינה של גיהנום. אבל ברור שאחרי שכבר יש עניים, אז כשאני נותן להם צדקה, הקדוש ברוך הוא ברא ככה את העולם. הוא ברא את העולם כך שאם אני לא אתן להם צדקה אז לעני הזה לא יהיה מה לאכול. למה הוא עשה את זה? הסבירו שם. אבל עכשיו זה מה שהוא עשה. אז כרגע יש עני שאם אני לא אתן לו צדקה לא יהיה לו מה לאכול. אז עדיין פתוחה לפניי האפשרות לתת צדקה בשביל העני, לא בשביל עצמי. זאת אומרת, יש הבדל בין השאלה למה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כך שהעניים יזדקקו לעשירים. היה יכול לפרנס אותם ישר, להיות לעשות עולם קומוניסטי. הוא לא עשה את זה. בסדר? זה טענה על לאו, למה הוא עשה את המצווה. אבל אני עכשיו תכלס יש עניים שבלעדיי לא יהיה להם מה לאכול. אני יכול לתת את הצדקה בשביל למלא את חסרונו של העני, לא רק בשביל עצמי, גם אם אני מקבל את הטענה הזאת של רבי עקיבא. כן. יש פה שתי אפשרויות. וצריך להיות פתוחים לשתיהן. תמיד. נכון שהקדוש ברוך הוא עושה את העניין הזה, יוצר מן עולם כזה בשבילי כדי שאני. אבל זה הקדוש ברוך הוא רוצה שאני. אתה עשית קפיצה ותרגמת את זה, זאת אומרת שזה בשבילי. לא. הקדוש ברוך הוא רוצה בשבילי את זה, אבל אני לא אמורה עכשיו להגיד שזה בשבילי. אלא אני מה? כבר היית מרוכזת בשאלה, זה מה שאמרתי בשלושה משפטים האחרונים. לא, לא חושבת. זה מה שאמרתי. אמרתי שנוצר עולם, עכשיו מה אני, לא, זה לא בשבילי. שהשאלה הראשונה זה למה הקדוש ברוך הוא יצר את העולם כך שעניים יזדקקו לעשירים. בשבילי. יפה. אבל השאלה השנייה זה מה המוטיבציה שלי כשאני נותנת צדקה. האם זה מילוי חסרונו של העני או לזכות לחיי העולם הבא? לא, זה כולל, אבל יש פה משהו שאני אומרת, טענה מהותית. שאסור לעשות את הקפיצה מהמצב שבו הקדוש ברוך הוא רוצה לזכות אותי במצווה, למצב שבו אני רוצה לזכות את עצמי במצווה. אני לא. אני רוצה לקיים את, אני צריכה לרצות לקיים את המצווה. הוא רוצה שאני אקיים את המצווה, אבל אני לא, זאת אומרת אה אוקיי הוא רוצה לטובתי אז גם אני רוצה לטובתי. לא, ברור שלא. זה מה שזה החילוק שעשינו. לא, זה טענה אחרת. זה לא שאני רוצה נותנת את הצדקה כדי שיהיה לעני או אחרת, אלא אני נותנת את הצדקה כדי לקיים את המצווה. לא, זה לא משנה. את מתכוונת דווקא לחילוק הזה התכוונת? בסדר, פה זה פתוח, יכול להיות כך, יכול להיות כך. בכל מקרה לא נגזר מזה שאני חייבת לתת בשבילי. זאת אומרת זה לא נגזר שהמטרה של הקדוש ברוך הוא זה כבודה במקומו מונח. אני פועלת בעולם נתון. העולם כבר בנוי באופן הזה. זה לא בגלל שהעולם נתון, אלא בגלל שאסור לעשות את הקפיצה הזאת. כי מה שהוא רוצה בשבילי זה לא מה שאני רוצה בשבילי. בסדר, זה כבר שיקול אחר. אני פועלת בעולם נתון. ולכן שתי האפשרויות קיימות. עכשיו אני עושה את החשבון מה נכון יותר. נכון יותר לתת בשביל העני. אני לא אמורה להיות מוטרדת מזה שהקדוש ברוך הוא לא עשה את העולם כך אלא עשה אותו כך. בסדר? הוא עשה את זה כך. בסדר. אוקיי. נמצא. אז התשובה צריכה להיות שאם יש לך נגיד לתת להמון עמותות או לתת לעמותה אחת שאתה יודע שהיא תהיה אפקטיבית בטוח, אז לתת לעמותה האפקטיבית. ולא לעבוד על מידת הרחמנות שלך שכל מי שמבקש אני אתן לו. אני חושבת שמבחינת ההלכה כן צריך לתת. בהחלט יכול להיות שהמחלוקת הזאת תלויה בשאלה איך תופסים את הצדקה. למרות שזה לא לגמרי ברור כי זאת אומרת בוא נגיד הסביר יותר שבצדקה יש את שתי הפנים. גם בשבילי וגם בשביל העני. ועכשיו כשתעשה את ה… נמצא שאין מקום לקושיה שבראש דברינו, כי ההבדל בין הבוחר בגשמיות והבוחר ברוחניות ברור שהוא מן הקצה אל הקצה. שניהם לא לשם הנאה מתכוונים בבחירת מעשיהם. אתם רואים, כאן הוא אומר את זה מפורש, שניהם, גם מי שבוחר בגשמיות וגם מי שבוחר ברוחניות, שניהם לא בוחרים בשביל ההנאה, אלא כל אחד מבטא במעשיו את מהותו, את הערכים שלו במילים אחרות אשר הוא בחר בה. היינו את מה שמרגיש כחיסרון וממילא שואף למלאותו, והנאת שניהם היא תוצאת מילוי החיסרון ולא סיבה לבחירתם. גם בטלה בזה הקושיה הידועה של לכאורה בחירת האדם מתחת חוקי סיבה ומסובב נפשיים, ולכן אינה חופשית, כי למדנו לדעת שלא ההנאה היא סיבת הבחירה כמו שחושבים המקשים, אלא הבוחר חופשי הוא לבחור במהות אשר הוא רוצה בה. זאת נקודה מאוד חשובה כי באמת הרי הוא אמר שאנחנו לא בוחרים בגלל ההנאה אלא אנחנו בוחרים בשביל הערך. אבל ההבחנה הזאת היא לא רק ההעתקה של מרכז הכובד מההנאה אל הערך. יש פה עוד נקודה נורא חשובה שמשתנה פה בין שני המודלים האלה. בהתחלה חשבנו שההנאה מכתיבה את התוצאה. לא שאני בוחר בשביל ההנאה כי אז זה גם בחירה, אלא לא, אני מוכתב לבחור בגלל שזה מה שמהנה אותי. זאת ההנחה שמה. כי הרי אם הייתי בוחר בשביל ההנאה אז מה הבעיה, עדיין אפשר להעריך אותי על מה שבחרתי. העניין זה שהוא אומר שבקושיה, כשהוא אומר שאין מה להעריך את מי שבוחר בטוב מול מי שבוחר ברע, ההנחה היא שהבן אדם לא בוחר להפיק הנאה אלא הוא מונע על ידי ההנאה לעשות את מה שמביא לו הכי הרבה הנאה. וכאן התירוץ הוא לא רק שהמוקד הוא לא ההנאה אלא הערך, אלא שהדרך שאותה אני עושה היא תוצאה של בחירה חופשית שלי ולא תוצאה של הנסיבות שבהן אני פועל, כגון מה מביא לי הנאה. בסדר? וכיוון שכך אז באמת מגיעה לי הערכה או אי-הערכה אם אני בוחר בטוב או בוחר ברע. זאת אומרת, זה לא רק העתקת המוקד בין ההנאה לבין הערך, אלא זה גם אומר בעצם שאני בוחר ולא מונע. עכשיו בשביל להגיד את זה… מה? זה קצת כמו הבחירה לבחור שאמרת. נכון, אבל אני אומר עכשיו אני אחזור אחורה למקום הזה שהוא לפני שאני נמשך. כן. אבל עכשיו אני אחזור אחורה, כי עכשיו אם אני מקבל את הדבר הזה אז אני לא בטוח שאני צריך בכלל את כל המהלך שלו. כי בעצם מה שאני אומר זה ככה: אני יכול להיות שאני באמת עושה פעולה כדי להפיק הנאה, בסדר? אבל עדיין יש לי בחירה, אני לא… זה לא מכתיב לי את מה שאני עושה ההנאה אלא יש לי בחירה. עכשיו בין מה למה זאת הבחירה? אני יכול לא לחתור להפיק את ההנאה הזאת אלא לעשות משהו אחר. הנאה אחרת? או הנאה אחרת או משהו אחר, לא משנה, משהו שלא מביא הנאה, לא חשוב. אבל כשאני אומר שכל דבר כרוך בהנאה ואני רוצה ואני עושה את זה מראש בשביל הנאה, יכול להיות שבעצם העובדה שאני בוחר בלעשות את ההנאה הזאת עושה את כל ההבדל. כי אם אני בוחר בלהפיק הנאה מרע, באים אליי בטענה למה אתה… אז נכון שאתה בנוי באופן שהרע מפיק נותן לך הנאות, אבל היית צריך להתגבר כי אתה מבין שזה רע. לא התגברת, מגיע לך שיפוט שלילי, אולי סנקציות, לא משנה. לעומת זאת מי שבוחר בהנאות שנותנות לו טוב, אז מה הבעיה? אז הוא בוחר בזה גם בגלל שזה טוב, אם זה לא היה טוב אולי הוא לא היה עושה את זה. לכן אני חושב שמאחורי השאלה, אם אתה מציב את השאלה, אתה לא מספיק שתניח שהאדם בוחר בגלל ההנאות אלא אתה צריך גם להניח שהוא לא בוחר אלא הוא מונע על ידי ההנאות. עכשיו כשאני אסוג מזה, לא בטוח שאני צריך את כל ההעתקה שהוא עשה מההנאות אל הערכים. יכול להיות שמספיק לוותר על ההנחה הזאת שההנאה מניעה אותי על כורחי לעשות את המעשה, ואני אומר לא, ההנאה דוחפת אותי לעשות את זה אבל יכולתי גם להתנגד, יכולתי לא לעשות ויכולתי שכן לעשות, כל המודל שדיברתי עליו בשנה שעברה. וברגע שזה ככה שוב פעם למעשה מגיעה לי הערכה. ולהיפך אולי, בן אדם שנהנה מרע ובוחר לעשות טוב, דיברנו על זה, יכול להיות שמגיע לו אפילו יותר הערכה, סך הכל הוא נלחם יותר, מתגבר יותר. קודם. אז לכן פה, ברגע שהגעתי לשורה התחתונה שלו ואין ברירה אלא להגיע אליה, כי אחרת השאלה תחזור צעד אחד אחורה ונשאל עכשיו: אז למה אני בוחר בדבר הזה כחיסרון ולא בדבר ההוא כחיסרון? אולי בגלל שזה מה שיתן לי הנאה. עוד פעם אני חוזר לאותו דבר. לכן זה חייב לעצור. זאת אומרת, ברגע שהוא אומר "לא, אני בוחר בחיסרון ולא בהנאה", אני חייב להניח גם שהבחירה בחיסרון בעצמה היא בחירה בערך, לא אמצעי להפיק הנאות, כי אחרת לא הרווחתי כלום. אבל אם זה בחירה כערך, וברגע שאני מקבל שיש דבר כזה, אני כבר לא לגמרי בטוח שצריך את כל המודל שלו ואת הזה שהנאה היא מילוי חיסרון ושכל הקשיים קובעים את ההנאה. אני יכול להגיד את הכל בלי להגיד את כל ההנחות האלה. הייתי יכול פשוט לענות ככה: בן אדם נכון, בן אדם מפיק הנאה ממה שהוא בוחר בו הרבה פעמים, אבל זה לא נכון שההנאה מכתיבה את מה שהוא בוחר. בסופו של דבר הוא גם צריך לקחת בחשבון אם זה טוב או רע. זאת אומרת, גם בהתחלה התחלה הוא לא אמר שההנאה היא זאת שמכתיבה לו את הבחירה. אז מה השאלה? השאלה ששניהם נהנים, אז למה אתה יותר טוב ממנו? בגלל שאני בחרתי לעשות את זה והוא לא בחר לעשות את זה. בסך הכל אתה בחרת ליהנות והוא בחר ליהנות. אז? אבל הוא בחר ליהנות למרות שזה רע, ואני בחרתי ליהנות אפילו שזה טוב. אז לא מגיע לו הערכה רעה? מה זאת אומרת? כי אתה אותו אגואיסט, אתה רוצה ליהנות, הוא רוצה ליהנות. לא! אבל זה בדיוק הנקודה, לא. ברגע שאת מניחה שזה לא מה שגרם לו, אם זה לא מה שגרם לו, אז למה להניח שהוא בחר בשביל ליהנות? אולי הוא בחר בזה כי זה טוב, זה רק מביא לו הנאה. אז יוצאת כל המהלך. לא, לא צריך את כל המהלך, כי ברגע שאני אומר, אני אומר הנאה היא לא מילוי חיסרון, בסדר? אני אוותר על כל ההנחות שלו. הנאה היא לא מילוי חיסרון. ההתגברות על קשיים זה לא הסיבה להנאה, התוצר הוא הנותן את ההנאה, בסדר? לא הדרך. ועדיין אני אומר, בסדר, אבל לא בחרתי בשביל ההנאה, בחרתי כי זה טוב והוא בחר כי זה רע. או אפילו אם לא בחרתי כי זה טוב, בחרתי כי זאת הנאה, בסדר, אבל זה לגיטימי כי זה הרי טוב, לעומת זאת הוא שבחר ליהנות למרות שזה רע, זה לא לגיטימי, כי למרות שזה מסב לך הנאה היית צריך להתגבר בגלל שזה רע, אז מגיע לך הערכה השלילית. אז לא צריך את כל ההנחות שלו אם ברגע שכבר מגיעים לזה. לא, אבל בשביל זה אני צריך להניח שיש אנשים שבוחרים בטוב לא בשביל ההנאה. מה? נכון. בסדר, אז עדיין אני אומר שאני בוחר בערכים ולא רק בהנאה. או שיש אנשים שיש להם הנאה מרע והם לא בוחרים בזה, לחילופין. והם לא בוחרים, אוקיי, אז ההנחה היא שאני כן בוחר גם בערכים ולא רק בהנאה. לא, ברור, אבל אתה לא צריך את כל המודל הזה שאתה צריך לבחור בערך ואז ההנאה היא ביי-פרודוקט כזה. לא, יכול להיות שזה משהו אחר, זה לא בנוי אחרת לגמרי, ועדיין מספיק התוספת הזאת שההנאה לא מכתיבה את התוצאה אלא יש לך בחירה, שזה כל מה שאמרתי בשנה שעברה. ברגע שאתה מקבל את זה, אני לא רואה למה היה צריך את כל הדרך. דטרמיניזם. כן, ברגע שאין דטרמיניזם כבר לא צריך את כל המודלים הפסיכולוגיים האלה של ממה מפיקים הנאה והנאה רוחנית והנאה גשמית, אני לא רואה למה צריך את זה. לענות על השאלה הזאת אפשר לענות עם הפסקה האחרונה. עכשיו בואו נקרא רגע את ה… אני רוצה כבר לגמור עם זה עכשיו. מעתה נבין את האשליה של חלום האנושות על עולם משוכלל בכל צורכי הגשמיות, בלי מלחמה ובלי מחלוקת, וגם בלי קדושה ועבודת השם. אילו היה כל העולם מגיע למצב כזה והיה שורר שלום ביניהם על דרך שלום השותפים מפני שצורך כולם הוא, ולא על דרך ההתחסדות זה עם זה, לא הייתה עוד שאיפה בעולם, כי בלי חיסרון אין שאיפה, וממילא היה העולם חסר כל חיי עונג ושמחה והנאה. אז מה הוא בעצם אומר? יש שני סוגי שלום. יש כזה תמיד הדרשות האלו, שלום של קדירה ושלום של… גמרא בברכות. האם השלום הוא אינטרסנטי, שני הצדדים ממלאים את חסרונם וככה מגיעים לשלום, או השלום הוא ערך? שאני רוצה שלום של התחסדות, מה שהוא אומר פה. אז הוא אומר שיש אשליה של חלום האנושות, אשליה כחלום אשלייתי כזה, שיהיה העולם משוכלל בכל צורכי הגשמיות, יהיה לנו את כל הצרכים שלנו, לא תהיה מלחמה, לא תהיה מחלוקת, לא תהיה גם קדושה ועבודת השם, לא צריך שום דבר, לא צריך לעשות טוב, לא צריך לעשות רע, הכל בסדר, אין לך במה להיאבק, כן? אז אילו כל העולם היה מגיע למצב כזה, היה שורר שלום ביניהם על דרך שלום השותפים, זה סתם פשוט אינטרסים, למה לי להילחם אם לא צריך להילחם, יש לי הכל. וההנחה היא שנלחמים בשביל האינטרסים בעצם, כן, זה ההנחה ברקע. ולא על דרך ההתחסדות זה עם זה. אבל אז הוא אומר, ממילא היה העולם חסר כל חיי עונג ושמחה והנאה. הרי העונג והשמחה והנאה באים מזה שאני מתגבר על קשיים כדי להשיג את הדבר, לא מזה שיש לי את הדבר. בסדר? שעכשיו כמובן אם אני מוותר על ההנחה הזאת במהלך הקודם אז המסקנה הזאת גם לא יוצאת משם. הן לכל השאיפות הגשמיות יש גבול, וגם אם נניח שבני אדם הצליחו כבר לבטל. לא היה עולם חסר כל חיי עונג ושמחה והנאה. תראה, העונג והשמחה והנאה באים מזה שאני מתגבר על קשיים כדי להשיג את הדבר, לא מזה שיש לי את הדבר. בסדר? שכמובן אם אני מוותר על ההנחה הזאת במהלך הקודם אז המסקנה הזאת גם לא יוצאת משם. הן לכל השאיפות הגשמיות יש גבול, וגם אם נניח שבני אדם הצליחו כבר לבטל את כל העיכובים המקשים על השגת האמצעים לחיי רווחה, שכבר גילו את כל סודות הטבע וכבשו תבל ומלואה, והכל עומד לישותם וכל מלאכתם וצורכי התעשייה שלהם נעשים על ידי מכונות למיניהם בעבודות שעה או שעתיים ביום, הרי ככל שימעטו החסרונות ויקטנו הקשיים למלאותם, גם יקטנו ההנאות וחיי החיים המאושרים. היוצא מדברינו כן בלי שום דבר עולם שבלי שום דבר למות למענו כמו בשיר? יש כדורספור. מה? אייפון שש אז יהיה יהיה יהיה אמצעי שיביא אותך לרוץ כמה מהר שאתה רוצה. זה לא הנאה זה לא אתגר, מרתון לא יודע. אז יהיה יהיה אמצעי לגמור את זה אוטומטית, גם לרוץ מרתון אוטומטית, לגמור דוקטורט אוטומטית, יזריקו לך את הידע למוח באמצעים חשמליים. ואיך נפיק מזה הנאה? יזריקו לך גם ת'הנאה, כן והכל יהיה בסדר, יזריקו לו למוח. הנאה יהיה לך, מה? אני אומר יזריקו לו איזה הורמון שהוא לא יתייאש בכלל במוח, הורמון שבמוח. כן. היוצא מדברינו שלא תיתכן ההנאות בעולם הזה בלי מלחמות ומחלוקת ובלי קשיים שצריך להתגבר עליהם. אושר תמידי ייתכן רק אם יהיה רק אם תהיה שאיפת כולם להתעלות במעלות הקדושה. אגב יש פה הנחה מאוד מעניינת, או לא הנחה אלא מגמה מאוד מעניינת שחייבים לשלב את ההנאה עם הראוי, את הנעים עם הראוי, זאת אומרת חייב להיות שעולם מתוקן זה גם עולם שבו יש הנאה. אני הייתי אומר בסדר יש לי שאיפה להגיע לעולם מתוקן נכון, לאף אחד לא תהיה שם הנאה אז מה? אבל זה העולם המתוקן אז אני רוצה להגיע לשם. הוא טורח להכתיב, כמו הרב קוק במובן הזה, תמיד כורך את הנעים עם הטוב. זאת אומרת עולם שלם במובן המוסרי גם חייב להיות עולם שבו כולם מרגישים יותר טוב. לעומת זאת בתפיסה הקאנטיאנית זה לא בהכרח כך. עולם שלם זה עולם שבו כולם עושים את מה שנכון. להפך, הרבה פעמים לחיות ליד אדם מוסרי בנוסח קאנט זה חיים די קשים. אדם נורא אידיאליסט שתובע מעצמו ומאחרים כל הזמן לדגול בערכים ולחתור למענם, לא בטוח זה חיים כל כך נעימים, אבל זה חיים שהם כאילו יותר ערכיים, יותר בעלי ערך. עכשיו הוא איכשהו במובן הזה קצת כמו הרב קוק שהוא אומר לא ייתכן שהעולם יהיה שלם מוסרית אבל הוא לא יהיה שלם במובן של ההנאה שאנחנו נפיק ממנו. וזה גם נאה וגם יפה. מה? כן וגם יפה. הכל צריך להיות בעצם לבוא ביחד. אוקיי רק אני רוצה לסיים את הקריאה. זהו הביאור העמוק בתרגום הפסוק, נכון הגעתי לשם כבר? אני כבר לא זוכר, לא משנה. העיקרון זהו הביאור העמוק בתרגום הפסוק בישעיהו. זה חשוב החלק הרוחני דווקא. מה שמה? הקטע הקודם עוד לא קראנו. היוצא מדברינו שלא תיתכן ההנאות בעולם הזה בלי מלחמות ומחלוקת, אושר תמידי ייתכן רק אם תהיה שאיפת כולם להתעלות במעלות הקדושה שהוא עניין ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. רק בדרך זו אין קץ לאפשרויות ההתקדמות וההשתלמות. כן אם גם בזמן המשיח בעצם ברור שלא נהיה בדרגה רוחנית מקסימלית כי אחרת מה יישאר לנו לעשות? מה יהיה בזמן המשיח? מה שיהיה זה שיישארו רק האתגרים הרוחניים, לכן אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד. זאת אומרת האתגרים הרוחניים יישארו, זה לא שהעולם יהיה מתוקן לגמרי. אבל למה? בגלל שעולם מתוקן לגמרי הוא לא עולם מתוקן לגמרי. זאת אומרת יש פה איזה פרדוקס, זה כמו בעיית השלמות וההשתלמות של הרב קוק. כן איך הקדוש ברוך הוא מושלם אם הוא לא יכול להשתלם? הרי הוא מושלם אז הוא לא יכול להשתלם, אבל אם הוא לא יכול להשתלם אז חסרה לו אחת השלמויות. אז מעין זה בעצם יש כאן. אולי נדבר גם על זה פעם. וזה מה שהוא אומר, זהו הביאור העמוק בתרגום הפסוק בישעיהו: למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד דיעביד פורקן לציון לא אניח לעממיא, ועד דייתי נחמה לירושלים לא אשקיט למלכותא. כן אף אחד לא ישב בשקט עד שלא תהיה גאולה לציון. היינו שלא ייתכן שקט ושלום לעמים בדרך שהם חולמים, בין במזרח בין במערב, כי הדרך שלהם מביאה רק לחיסרון שאיפה וממילא לשלילת ההנאות והאושר. קצת דומה אגב לפוסט-מודרניות, לחזון הפוסט-מודרני. החזון הפוסט-מודרני אומר שברגע שלא תהיה אמת לא יהיו מלחמות כי לא יהיה על מה להילחם. כולנו צודקים באותה מידה אז לא תהיה, מלחמות תמיד באות מכאלה שחושבים שהם צודקים ואחרים טועים. אז החזון הפוסט-מודרני אומר בואו נבנה עולם שבו אין אמיתות. כולם צודקים, המטרה היא מטרה מוסרית. השאלה אם אתם מוכנים לשלם את המחיר. המחיר של אדם לא ייאבק בשביל אמיתות, יפסיק להאמין באמיתות וכדומה. אני לא מוכן למשל לשלם את המחיר. כמו בעקבות יגאל עמיר כן אמרו אתם רואים למה מביאה אמונה דתית. מי שלא מאמין בצורה כל כך פנאטית אף פעם לא רוצח. וזה נכון מי שלא מאמין בכלום לא רוצח אידיאולוגית. הוא רוצח בשביל כסף אולי אבל רצח אידיאולוגי שייך רק אצל מי שיש לו אידיאולוגיה, נכון. מי שאין לו אידיאולוגיה אף פעם לא ירצח רצח אידיאולוגי. אז האם בגלל זה אני צריך לוותר על האידיאולוגיה? היו הרבה טענות כאלה שכן, אחרי רצח רבין. אם האידיאולוגיה היא רעה, תעזוב אותה. לא, אם האידיאולוגיה היא רעה צריך לוותר עליה בלי קשר לשאלה אם היא מובילה לרצח, היא רעה. אבל אם האידיאולוגיה היא טובה, רק שאנשים לוקחים אותה רחוק מדי, הם רוצחים בגלל זה. אז מה? אז אני צריך לשפוך את התינוק עם המים? לוותר על האידיאולוגיה כדי לחסוך רציחות? ואם אתה לא רוצה לוותר על אידיאולוגיה כי זה גורם הנאה? לא, בגלל שזה מה שנכון. התירוץ הוא לא רק בשביל שלו. לא יודע, אם רוצחים בשביל כסף, לוותר על הכסף? לא, אז בסדר, נכון, אבל אני מדבר על רציחה בשביל האמת, לא רציחה בשביל אינטרסים. חזון הפוסט-מודרניות זה לא לוותר על הכסף, זה חזון הקומוניזם, או לא יודע, הניהיליזם, אנרכיזם מצד שני, זה אותו דבר אבל משני צדדים שונים. אבל החזון של הפוסט-מודרניות מדבר על מאבקים אידיאולוגיים, מאבקים בשביל אמת, אז בואו נוותר על האידיאולוגיה ועל האמת ואף אחד לא ייאבק, רק ירצחו אחד את השני מרוב שישתעממו. ולכן מביא לידי אי סיפוק וריבים. רק בדרך התורה, שהיא שאיפה מכוונת למילוי החסרונות הרוחניים, אפשריים חיי עונג בלי גבול גם בעולם הזה, כמו ששמענו, כך היא דרכה של תורה, אשריך בעולם הזה ובוודאי וטוב לך לעולם הבא. הדרן עלך. תם.