ספק והסתברות – בהלכה, במחשבה ובכלל – שיעור 9
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מבנה הסדרה: הגדרת ספק וכללי הכרעה
- אמת, עובדות, טענות, ודאות וספק
- תורת ההכרה ומקורות הידיעה
- ודאות מתמטית מול אי-ודאות עובדתית
- לוגיקה, אקסיומות, אפלטוניזם וה“אם-אז”
- ודאות פרקטית וספק פרקטי בהלכה
- דררא דממונא, מוחזקות ודיני ממונות
- “בשביל להסתפק צריך סיבה” מול חששות אישיים
- רוב, דוגמאות כשרות, וטעות של ייחוס הסתברויות
- הסתברות, מידע מוקדם והסתברות מותנית
- סוגי ספק: ספק נגטיבי וספק פוזיטיבי
- ספק ללא אינדיקציה פרטנית: קובייה לא ידועה
- כללי הכרעה: הכרעה מול פעולה תחת ספק
- בדיקת שלמות האפשרויות והתרת דיכוטומיות
- ספק אפיסטמי מול ספק אונטי (עמימות במציאות ההלכתית)
- אנלוגיה לתורת הקוונטים והבהרת אי-סתירה לוגית
סיכום
סקירה כללית
השיעור ממשיך סדרה על ספק והסתברות בהלכה ובכלל, ומסכם את השיעורים הקודמים לקראת מעבר לחלק של כללי ההכרעה. הדובר מבחין בין אמת כשייכת לטענות לבין ודאות כשייכת לאדם, ומגדיר שספק הוא מצב אפיסטמי של האדם ביחס לטענה ולא תכונה של העובדות או של הטענה עצמה. הוא טוען שוודאות מלאה אפשרית בעיקר במסגרת לוגית-מתמטית, בעוד שטענות על העולם אינן ודאיות לחלוטין אלא לכל היותר ודאיות פרקטית, ולכן דיני ספקות עוסקים בספק פרקטי המחייב סיבה ממשית להתעוררותו. בהמשך הוא מגדיר כיצד מזהים מצב ספק, כיצד משקללים אפשרויות והסתברויות לפי מידע נתון, ומוסיף הבחנה בין ספק אפיסטמי לבין מצבים של עמימות במציאות ההלכתית עצמה.
מבנה הסדרה: הגדרת ספק וכללי הכרעה
הסדרה מחולקת לשני חלקים: תחילה הגדרת מושג הספק וסוגי מצבי ספק, ולאחר מכן בחינת צורות ההכרעה בספקות. הדובר מציב מראש את הקשר בין כללי הכרעה הלכתיים, ובפרט כללי רוב, לבין חישובים הסתברותיים. הוא מציין שכבר הגיע בשיעורים הקודמים לחלק השני, אך חוזר לסיכום יסודות החלק הראשון כדי לאפשר המשכיות למי שלא השתתף.
אמת, עובדות, טענות, ודאות וספק
אמת ושקר הם תכונות של טענות בלבד, ונבחנים לפי התאמה בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים בעולם, בעוד שעובדה היא בהגדרה עובדה ואין משמעות ל“עובדה לא נכונה”. ודאות היא שיפוט על מצבו של האדם ביחס לטענה, ולכן מדברים על רמות ביטחון בין אפס למאה ביחס לטענות ולא ביחס לעובדות. ספק שייך למישור השלישי: האדם מסופק לגבי הטענה אף שהטענה עצמה היא או אמיתית או שקרית והמציאות עצמה אינה “מסופקת”. מצב ספק מוגדר כחוסר ודאות של האדם לגבי איזו אפשרות נכונה מבין כמה אפשרויות, כגון “הבשר כשר או לא כשר”.
תורת ההכרה ומקורות הידיעה
טענות עובדתיות נטענות על ידי בני אדם, והן מעוררות את השאלה “מאיפה אתה יודע” דרך חושים, עדויות, קריאה, מחקר מדעי או דרכי הכרה אחרות. הדובר משייך את שאלת הידיעה לתורת ההכרה ומבהיר שהערכת הוודאות היא פונקציה של מצב המכיר. הוא מדגיש שגם טענה אמיתית יכולה להיאמר מתוך ניחוש ללא ידיעה, משום שהאמת אינה תלויה בדרך ההגעה לטענה.
ודאות מתמטית מול אי-ודאות עובדתית
הדובר מחלק בין טענות אנליטיות-מתמטיות שיש להן ודאות מוחלטת לבין טענות על העולם שאינן ודאיות. הוא טוען שטענות מתמטיות אינן טוענות דבר על העולם, וברגע שמיישמים אותן על המציאות נדרשת הנחה שהעולם מתואר על ידי המודל המתמטי, והנחה זו אינה ודאית. הוא מביא דוגמאות מגיאומטריה אוקלידית מול עקמומיות המרחב לפי איינשטיין, ומדגיש שהפרכה אמפירית אינה מפילה משפט מתמטי אלא את ההנחה הפיזיקלית שהחלת אותו משפט על הסיטואציה היא נכונה. הוא משתמש בדוגמת חיבור כוחות כווקטורים כדי להראות שחוקי הטבע קובעים איך “מחברים” גדלים פיזיקליים, ולא המתמטיקה לבדה.
לוגיקה, אקסיומות, אפלטוניזם וה“אם-אז”
במתמטיקה ההוכחות נשענות על הנחות, והוודאות אינה נובעת מהוכחה אלא מהביטחון בהנחות ובלוגיקה עצמה. הדובר מנסח שהאמת המתמטית היא בעיקר טענת “אם ההנחות אז המסקנה”, ושואל “מאיפה אתה יודע את ההיסק” מוביל לטענה של תפיסה בלתי אמצעית של הלוגיקה. הוא מציג עמדה אפלטוניסטית שלפיה יש עולם מופשט שבו אקסיומות גיאומטריה הן טענות נכונות על אותו עולם, בעוד אחרים יראו בהן הגדרות בלבד. הוא קובע שבטענות עובדה אין ודאות מלאה, אך טענה על טענות יכולה להיות בתחום הלוגיקה ולכן יכולה להיות ודאית, כגון הניסוח “שום טענה עובדתית אינה ודאית”.
ודאות פרקטית וספק פרקטי בהלכה
הדובר מבחין בין ספק פילוסופי כללי לבין ספק פרקטי שמפעיל דיני ספקות, וטוען שרק כאשר אין ודאות פרקטית מתייחסים למצב כמצב ספק. הוא נותן דוגמה לכך ש“בשביל להסתפק צריך סיבה” דרך הסיפור בשבת דף ל’ על מי שאומר לרבי “אמך אשתי ואתה בני”, ורבי דוחה אותו משום שאין הצדקה מעשית לעורר ספק. הוא מגדיר שמצב ספק פרקטי דורש נימוק המצדיק התלבטות, ולא רק העובדה ההיפותטית שקיימות שתי אפשרויות בעולם.
דררא דממונא, מוחזקות ודיני ממונות
הדובר משתמש בהבחנה בין “יש דררא דממונא” ל“אין דררא דממונא” כדי להראות מתי בית דין מכיר בספק. בספינה בנהר ששניים טוענים עליה, אין אינדיקציה בלתי תלויה שמחברת את החפץ לטוענים ולכן “כל דאלים גבר” ואין זה ספק שמצריך הכרעת בית דין. בשניים אוחזין בטלית, המוחזקות יוצרת זיקה משפטית ולכן יש דררא דממונא ומתקיים מצב ספק שמוביל לכלל “יחלוקו”. הוא מדגיש שסימנים או אינדיקציות הופכים מצב שבו אין דררא דממונא למצב שיש בו דררא דממונא.
“בשביל להסתפק צריך סיבה” מול חששות אישיים
הדובר מביא דוגמה של ילד שנשאל אם הוא בר מצווה לצורך מניין וטוען שאין צורך בדיוני נאמנות בלי סיבה ממשית לחשוד, משום שמעשית מאמינים לטענה כל עוד לא התעורר חשד רלוונטי. הוא מחדד שהלכה אינה נקבעת לפי חרדות ו“קריזות” אלא לפי מה שנכון לחשוב פילוסופית במצב הנתון, ומי שמעלה חששות ללא בסיס אינו יוצר ספק הלכתי. הוא מביא את העיקרון “הורגים וסוקלים על החזקות” ומדגים שמעמידים ודאות פרקטית גם בדיני נפשות כל עוד אין סיבה לעורר ספק, אף שתיאורטית קיימות אפשרויות חריגות.
רוב, דוגמאות כשרות, וטעות של ייחוס הסתברויות
הדובר מסביר ש“אחרי רבים להטות” פועל רק במקום ספק, ומביא את תשובת רבי יהונתן אייבשיץ לכומר שהרוב הנוצרי אינו מכריע כשאין ספק מלכתחילה. הוא מדגים שכאשר יש חתיכת בשר עם פלומבה של כשרות אין להפעיל רוב חנויות טריפה, משום שאין כאן ספק פרקטי אלא רק אפשרות היפותטית של זיוף ללא אינדיקציה. הוא מוסיף דוגמה פילוסופית של הסתברויות על קיום אלוקים וטוען שאם יש רק שתי אפשרויות, ההסתברויות מוכרחות להשלים ל-1, ולכן אי אפשר לטעון ששתי האפשרויות “בלתי סבירות” בדרגות שונות בלי להסביר מה לוקח את יתר ההסתברות.
הסתברות, מידע מוקדם והסתברות מותנית
הסתברות מתוארת ככלי שמודד את רמת הוודאות של האדם באפשרויות שונות ולכן תלויה במידע שיש בידיו. הדובר מדגים זאת בקובייה הוגנת: לפני מידע נוסף ההסתברות לארבע היא שישית, ואם ידוע שהתוצאה זוגית ההסתברות לארבע היא שליש. הוא מציג שהחלטות מעשיות תלויות במידע, ומקשר זאת לבעיות מידע כגון יתרון של מי שמחזיק מידע עודף במערכות כלכליות.
סוגי ספק: ספק נגטיבי וספק פוזיטיבי
הדובר מבחין בין ספק נגטיבי של היעדר ידע, כגון חתיכה אחת שאיננו יודעים אם היא חזיר או פרה, לבין ספק פוזיטיבי של “חתיכה משתי חתיכות” שבה ידוע שיש אחת של איסור ואחת של היתר והתערבו. הוא מציין שהבדל זה ניכר בדין אשם תלוי שמובא דווקא על “ספק דאיקבא איסורא” של חתיכה משתי חתיכות. הוא מציע שגם אם נדמה שההסתברות זהה, ייתכן שיש הבדל הסתברותי או לפחות הבדל אינטואיטיבי-משפטי בעוצמת המשמעות של כישלון כשיש סיבות פוזיטיביות לטעות.
ספק ללא אינדיקציה פרטנית: קובייה לא ידועה
הדובר מתאר מצב של קובייה שאין עליה מידע אם היא הוגנת, וטוען שעדיין מתמחרים את ההימור כאילו יש שש אפשרויות שוות בהיעדר סיבה להעדיף פאה. הוא משתמש בכך כדי להראות שספק נגטיבי עדיין יכול להיות ספק פרקטי, משום שהמבנה הידוע של האפשרויות מגדיר את הספק גם בלי אינדיקציה פרטנית. הוא מבחין זאת מן המקרה של טענה שרירותית כמו “אתה ממזר” שאין לה עוגן שמייצר ספק פרקטי.
כללי הכרעה: הכרעה מול פעולה תחת ספק
הדובר מציין שקיימים כללים שמכריעים ספק ומוציאים ממנו, כגון קבלת עדות, ולעומתם כללים שמותירים את הספק אך קובעים כיצד לנהוג למרותו, כגון “המוציא מחברו עליו הראיה”. הוא מגדיר ש“לטפל בספק” יכול להיות או הכרעת המציאות המשפטית או קביעת פעולה מותרת/אסורה תוך הישארות במצב של אי-ידיעה. הוא דוחה את פירוט הסיווג של כללי ההכרעה להמשך הסדרה.
בדיקת שלמות האפשרויות והתרת דיכוטומיות
כדי להגדיר ספק נכון צריך לוודא שהאפשרויות שהוצגו אכן מכסות את כל המרחב ולא הושמטה אפשרות שלישית. הדובר מתאר כיצד מציגים לאנשים דיכוטומיות כוזבות, ומביא דוגמה חברתית של “ציוני דתי או חרדי” מול אפשרויות נוספות. הוא טוען שזיהוי אפשרויות חסרות הוא שלב הכרחי לפני הפעלת כללי הכרעה או שיקולים הסתברותיים.
ספק אפיסטמי מול ספק אונטי (עמימות במציאות ההלכתית)
הדובר מבחין בין ספק אפיסטמי שבו קיימת אמת מוגדרת אך האדם אינו יודע אותה, לבין ספק אונטי שבו המצב המשפטי עצמו אינו מוגדר באופן חד. הוא מביא דוגמה של “אחת משתי בנותיך מקודשת לי” וטוען שזה אינו מצב שבו יש אישה מסוימת מקודשת ורק חסר מידע, אלא מצב עמום שבו אין תשובה חד-משמעית “מי” מקודשת גם לא מנקודת מבט כוללת. הוא מביא דוגמה נוספת של “הקדשתי אחד מחמישה מטבעות” בלי להגדיר איזה, ומתאר זאת כמצב שבו חל שינוי סטטוס על יחידה אחת אך ללא אפשרות הצבעה עליה. הוא מקביל זאת למושג “סופרפוזיציה” ומדגיש שהפורמליזציה הנכונה היא צירוף של מצבים קוהרנטיים חלופיים, לא טענה פשוטה של “גם וגם” באופן סותר.
אנלוגיה לתורת הקוונטים והבהרת אי-סתירה לוגית
הדובר טוען שהפרשנות הבעל-בתית של “החלקיק עבר בשני הסדקים” מייצרת סתירה לכאורה, בעוד שהתיאור הפורמלי הוא סכום של מצבים ולא ייחוס בו-זמני של תכונות סותרות. הוא אומר ששאלה מסוג “איפה החלקיק עבר” אינה חוקית במסגרת התיאור הנכון, ומדגיש שסתירה לוגית אמיתית הייתה ממוטטת כל יכולת להסיק מסקנות מהתיאוריה. הוא מסיים בכך שהבנה אינטואיטיבית מתחדדת באמצעות הפורמליזציה, ושאלות יסוד כמו “למה הלוגיקה ודאית” נשארות בעיניו ברמה של “מובן מאליו” שאין לו פירוק נוסף.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, כפי שכתבתי בוואטסאפ, אנחנו במקום להתחיל סדרה חדשה היום, אני פשוט אמשיך סדרה שהתחילה בימי שישי. נתתי כבר שמונה שיעורים בסדרה ההיא, ואנחנו נמשיך אותה עכשיו בימי חמישי. עכשיו כיוון שחלק מהאנשים אני מניח לא נמצאים בימי שישי, אז אני אעשה קודם כל איזשהו סיכום של השמונה שיעורים שכבר ניתנו ואחר כך נמשיך הלאה. אז ככה, הנושא של הסדרה זה בעצם ספק והסתברות בהלכה ובכלל. אז המבנה בעצם אמור להיות, אנחנו רוצים קודם כל בעצם לדבר על מושג הספק עצמו. זאת אומרת מה זה ספק? להגדיר מצבים שונים של ספק, ואז לשאול מה עושים כשאנחנו נמצאים במצבי ספק. זאת אומרת החלק הראשון זה פשוט להגדיר מהו מצב של ספק, או איך אני מחליט שאני נמצא במצב של ספק. זה בעצמו תורה שצריך ללמוד אותה או לעבור אותה. ואחרי שהחלטתי את זה, נכנסים לעולם של צורות ההכרעה השונות בספק. ולכן זה בעצם מחולק לשני חלקים הסדרה הזאת, שאני בעצם כבר הגעתי לחלק השני, אבל כיוון שאנחנו בסיכום עסקינן, אז אני עוד אחזור גם על החלק הראשון. כמובן בכללי ההכרעה של הספקות, אז בכללי ההכרעה אנחנו נצטרך לראות מה היחס בינם לבין חישובים הסתברותיים, בעיקר כללי ההכרעה של רוב. מה הקשר בין זה לבין הסתברות, אז גם על הדברים האלה נדבר, על כללי הכרעה שונים וכולי, שזה ממש מה שהתחלתי בסוף השיעורים האחרונים של הסדרה. אז ככה, התחלתי עם היחס בין אמת לבין וודאות. כשאנחנו מדברים על אמת מסוימת, אז אמת זו תכונה של טענות. שטענה מסוימת אומרת משהו, הטענה יכולה להיות אמיתית או שקרית. וזה תכונה של הטענה. איך אני בודק האם הטענה היא אמיתית או שקרית? בדרך כלל התפיסה המקובלת, ועוד פעם פילוסופים עושים מזה הרבה צימעס, אבל התפיסה המקובלת היא שאנחנו עושים השוואה. השוואה בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים בעולם שהטענה הזאת מתארת אותו. נגיד הטענה "עכשיו חושך בחוץ" היא טענה אמיתית אם אני בודק, צופה בעולם, אני רואה שבאמת חושך בחוץ, אז יש הלימה, התאמה בין הטענה לבין מצב העניינים בעולם שאותו היא מתארת, אז הטענה היא אמיתית. אם אין הלימה, אז הטענה היא טענה שקרית. זה מושגים של אמת ושקר, זה תכונות של טענות. אין דבר כזה עובדות אמיתיות ולא נכונות, אין דבר כזה. אמת או שקר זה תכונה של טענה, לא של עובדות. עובדה היא בהגדרה עובדה אמיתית. עובדה לא אמיתית פשוט לא קיימת, עובדה כזאת. יכולה להיות טענה עובדתית שהיא לא נכונה. טענה לא נכונה כן קיימת, עובדה לא נכונה לא יכולה להיות קיימת. אז לכן טענה יכולה להיות אמיתית ויכולה להיות שקרית, עובדות הן עובדות. טענה שתוכנה מתאר עובדה, היא טענה אמיתית. טענה שמתארת משהו שהוא לא נכון עובדתית, שהוא לא עובדה, לא קיים בעולם, אז היא שקרית. אז אמת ושקר זה תכונות של טענות ולא של עובדות. עכשיו השאלה היא כמובן איך אנחנו יודעים?
[Speaker B] הרב, אבל עובדות גם יכולות להיות סובייקטיביות ולהתפרש שונה בין שני אנשים. לא לא, זה לא עובדות,
[הרב מיכאל אברהם] זה כבר מה אתה חושב על העובדה. העובדות אין סובייקטיביות, העובדות זה עובדות. יכולים להיות אנשים שונים שחושבים שהעובדה היא כזאת, ואתה חושב שהעובדה היא אחרת. אז אנחנו מעלים שתי טענות, לא שתי עובדות. יש לנו טענה מהי העובדה. אני טוען שהעובדה היא כך, ואתה טוען שהעובדה היא כך. בטענות אחד מאיתנו צודק והשני טועה, אחד אמת ואחד שקר. או ששנינו טועים. בוא נגיד שזה סכום אפס, נגיד שיש רק שתי אפשרויות. אז אחד צודק והשני טועה, אחד אמת ואחד שקר, זה בטענות. אבל עובדה יש רק אחת, העובדה עצמה, העובדה זה העובדה פשוט, אין עובדה אמיתית ולא אמיתית. זה לגבי העובדות והטענות לגביהן. וכמובן שטענות אלה טענות שנטענות בדרך כלל על ידי אנשים. אוקיי? או על ידי אי איי. אבל באופן עקרוני טענות נטענות על ידי אנשים. עכשיו, ברגע שבן אדם טוען טענה, הוא בעצם מתייחס לעולם. נכון? הוא טוען שיש עובדה כלשהי, טענת עובדה כרגע. אז הוא טוען שיש עובדה כלשהי בעולם. אוקיי? זאת בעצם הטענה שלו. ואז עולה השאלה, מאיפה אתה יודע? איך אתה יודע שזאת העובדה? יכול להגיד, זה כי חשבתי, כי צפיתי, כי הקשבתי, לא יודע, חושים, משהו, קראתי בספר, לא יודע בדיוק מה. יכולות להיות כל מיני דרכים שונות שבהן אנחנו מתוודעים לעובדות. אוקיי? זה נקרא הכרה. או אפיסטמולוגיה. אפיסטמולוגיה זו תורת ההכרה. כן, הכרה זה האופן שבו אנשים מתוודעים לעובדות. ויש דרכים שונות להכיר דברים, דרך החושים, אולי דרך לקרוא ספרים מאנשים אחרים, דרך עדויות, מחקר מדעי כזה או אחר, לא משנה, הכללות מדעיות, חשיבה כזו, חשיבה אחרת, כל מיני דרכים איך אנחנו מכירים עובדות. העובדות קיימות בעולם. הטענות נטענות על ידינו. אבל הטענות עוסקות בעובדות. אז כשאני טוען טענה על עובדה כלשהי, תמיד עולה השאלה, איך אני יודע את זה? איך נודע לי הדבר הזה, העובדה הזאת, כך שאני טוען טענה שהעובדה הזאת נכונה? זה בעצם קשור, זה בעצם שייך לתורת ההכרה. עכשיו יש לנו דרכים שונות להכיר דברים. והתוצר של הדרכים האלה להכיר דברים יכול להיות בכמה רמות. יכול להיות שאני בטוח שזה נכון, ודאי, טענה ודאית. יכול להיות שאני לא בטוח שזה נכון, אני חושב שזה נכון, יכול להיות שאני בטוח שזה לא נכון, כמובן רמות הוודאות יכולות להיות כרצונכם, בין אפס למאה, בין אפס לאחד. אז הידע שלי על העולם הרבה פעמים נשפט במונחים של ודאות. עד כמה אתה בטוח שזאת הטענה? אוקיי? מאה אחוז זה בטוח, זה ודאי. שמונים אחוז זה מאוד סביר, שישים אחוז פחות, ארבעים אחוז כבר הרבה פחות, וכן הלאה. אז זה כבר מודד את רמת הוודאות שלי בטענה. שימו לב, אני לא מדבר על זה שהטענה היא, שהעובדה היא ארבעים אחוז נכונה. העובדה היא עובדה. רמת הוודאות מתייחסת לטענות. אין דבר כזה עובדות ודאיות. יש טענות, אולי אם יש, אז יש טענות ודאיות. בטענה הזאת אני משוכנע שהיא אמיתית. אז אחרי שקבעתי שהטענה יכולה להיות אמיתית ויכולה להיות שקרית, השאלה היא מה מידת הוודאות שלי בטענה. הטענה היא אמיתית או שקרית, זה בכלל לא קשור אליי. הטענה היא אמיתית אם התוכן שלה מתאים למצב העניינים בעולם. בלי קשר לזה, גם אם, נגיד שאני אומר שעכשיו לילה בחוץ, אני עוצם עיניים, לא צפיתי בשום מקום ואני אומר שעכשיו לילה בחוץ, אני מנחש. הטענה שאותה אמרתי היא טענה אמיתית, למרות שלי לא הייתה שום דרך לדעת את זה כי הייתי עם עיניים עצומות. למה הטענה היא אמיתית? בגלל שתוכן הטענה מתאים למצב העניינים בעולם, באמת עכשיו חושך בחוץ. לכן זה לא קשור בכלל לשאלה האם הטענה היא אמיתית או לא אמיתית, זה לא קשור לשאלה איך הגעתי אליה. זה קשור פשוט לתוכן של הטענה מול העובדה בעולם. אם יש הלימה זה אמיתי ואם לא אז לא. כשאני מדבר על רמת הוודאות, זאת כבר טענה, זה כבר שיפוט שהוא עוסק באדם. לא בעובדות ולא בטענות, אלא באדם. השאלה היא, הטענה יכולה להיות אמיתית, אבל השאלה היא עד כמה אתה משוכנע שהטענה היא אמיתית. אז אם אני אומר שאני בטוח בזה, זה ודאי. האמירה שהטענה הזאת היא ודאית היא אמירה עליי, לא על הטענה. אתם מבינים? זאת אומרת יש פה עובדות, יש טענות שטוענים על העובדות, ויש את האדם שטוען את הטענה והשאלה היא כמה הוא בטוח בטענה. זה שלוש רמות שונות. שאלת האמת של הטענה לא קשורה לאדם בכלל. היא קשורה להתאמה בין הטענה לבין העובדה. אם יש התאמה זה טענה אמיתית, אם אין התאמה זה לא טענה אמיתית. שאלת הוודאות היא שאלה שלא נוגעת בכלל לטענה. היא שאלה שעוסקת באדם. השאלה היא כמה אתה בטוח שהטענה הזאת נכונה. מה רמת הוודאות שלך בטענה הזאת. אוקיי? לכן ודאות זה שיפוט של מצבו של אדם. זה לא שיפוט של טענה. אוקיי? אז ודאות או אי ודאות, זאת אומרת רמות הוודאות השונות. עכשיו כשאנחנו מדברים על מצבי ספק, שזה הנושא של הסדרה, מצבי ספק לאיזה מהמישורים הם שייכים? באופן הפשוט ביותר לשלישי. נכון? העובדות לא מסופקות. גם הטענות לא מסופקות, או שהן אמיתיות או שהן שקריות. לא שייך ספק בטענה. הספק הוא ספק אצל האדם שלא יודע אם הטענה הזאת נכונה או לא. או השאלה היא עד כמה הוא יודע. אולי הוא חושב ששמונים אחוז, תשעים אחוז, עשרים אחוז, לא משנה, מאה אחוז. זה מתאר את מצבו של האדם ביחס לטענה. אז כשאני אומר שאני נמצא במצב של ספק, זאת לא אמירה על העולם. זאת גם לא אמירה על השפה. זאת לא אמירה על הטענה. זאת אמירה עליי ביחס לטענה. אני לא יודע אם הטענה הזאת נכונה. נגיד אני לא יודע אם בשר מסוים הוא כשר או לא כשר. אוקיי? עכשיו, העובדה שהוא כשר או לא כשר היא עובדה. לא יודע, הקדוש ברוך הוא יודע. אוקיי? זאת עובדה. הטענה "הבשר הזה כשר", כיוון שאני לא יודע אז אני לא יודע, אבל או שהטענה אמיתית או שהיא שקרית. מי שיבדוק את זה מול מצב העניינים בעולם יגלה טענה אמיתית או טענה שקרית. מצב הספק נוצר כאשר אנחנו מגיעים לרובד השלישי, לרובד של יחסו של האדם לטענה. האדם לא יודע האם הטענה הזאת היא אמיתית או שקרית. ברמה האפיסטמית, כן, ברמה ההכרתית. אני לא בטוח שהטענה הזאת היא טענה אמיתית. אז אני נמצא במצב של ספק. זה לא שהטענה היא מסופקת וזה לא שהעובדה היא מסופקת. האדם מסופק לגבי הטענה. הטענה היא או אמיתית או שקרית. אין… העובדות הן רק אמיתיות או רק עובדות, הן פשוט עובדות. טענה יכולה להיות או אמיתית או שקרית ויחסו של האדם לטענה יכול להיות מאפס עד אחד. בטוח שהיא נכונה, לא בטוח שהיא נכונה, בטוח שהיא לא נכונה. כן? כל המנעד בין אפס לאחד. לכן מצבי ספק עוסקים בידע של האדם על המציאות או ברמת האמון שלו בטענות על המציאות. אוקיי? זה בעצם הגדרה של מצב הספק. עכשיו השאלה הבאה זה האם בכלל תיתכן ודאות? אז צריך לחלק פה בין שני סוגים של טענות. יש טענות שהן נכונות מתוך עצמן, טענות אנליטיות נגיד בשפה של קאנט. שתיים ועוד שלוש שווה חמש או סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. אלה טענות מתמטיות. הטענות המתמטיות הן ודאיות. זאת אומרת, פה יש ודאות מוחלטת. הטענות… אבל הטענות האלה לא טוענות כלום על העולם. הטענות המתמטיות לא טוענות על העולם שום דבר. ברגע שאני איישם את הטענה המתמטית הזאת על העולם, היא כבר מפסיקה להיות ודאית. זאת אומרת, אם אני אטען שבדף הנייר שמולי כשאני אצייר משולש סכום הזוויות בו הוא מאה שמונים מעלות, הטענה הזאת היא לא ודאית. הטענה שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות היא טענה על עולם האפלטוני שבו המרחב הוא מרחב ישר אוקלידי ושמה סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות, באותו משולש מופשט. כשאני אצייר משולש על הלוח או על הנייר אני צריך להניח שהנייר הוא מרחב אוקלידי. עכשיו בזה אני לא בטוח. אולי כן אולי לא. אני חושב שכן, כמעט בטוח שכן. אבל אולי לא. כן? אפילו המרחב הרגיל שלנו, אנחנו נוטים לחשוב שהוא מרחב ישר. נכון? אם תציירו פה משולש סכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות. אבל איינשטיין מספר לנו שזה לא ככה. לא. המרחב הוא עקום והסכום הוא לא יהיה בדיוק מאה שמונים מעלות, תלוי כמה אתם קרובים למסה מאוד מאוד גדולה שמעקמת את המרחב. וכשהמרחב הוא עקום סכום הזוויות הוא לא מאה שמונים מעלות. לכן כשאני אטען את הטענה סכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות כטענה על העולם זאת לא טענה בטוחה. כשאני אטען את הטענה המתמטית סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות זאת טענה בטוחה. היא עוסקת באיזה שהוא מרחב מופשט אוקלידי שאני יודע להגדיר אותו ובעולם המופשט הזה זאת טענה בטוחה. אבל כל פעם שאני אצא ליישם אותה על מציאות כלשהי בעולם אני מניח שהעולם הוא מודל לתורה המתמטית ההיא וזאת הנחה לא בטוחה.
[Speaker B] ואם ניתן משהו שלא קשור לגיאומטריה ומסה וסתם אחד פלוס אחד שווה שתיים? אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] למה? אם אני אומר שאחד ועוד אחד שווה שתיים זאת טענה בטוחה. אבל אם אני אגיד שהוספתי תפוז לתוך… שמתי תפוז בתוך סל והוספתי עוד תפוז. עכשיו אני שואל מה רמת הוודאות שלי בזה שיש שם שני תפוזים? לא מאה אחוז. תשעים ותשעה.
[Speaker B] למה?
[הרב מיכאל אברהם] כי בעולם עצמו יכול להיות שהוספת תפוזים לא מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. אני לא… זה חוק טבע. זה כבר לא קשור למתמטיקה. וצריך להחליט. אני אתן לך דוגמה, כן, זו הדוגמה שאני תמיד משתמש בה, לא בסדרה הזו, אבל דיברתי על זה בעבר. זה תמיד בקשר כשתרגלתי, לא תמיד, תרגלתי מכניקה, זה היה שנה אחת נדמה לי. תרגלתי מכניקה באוניברסיטה, והתרגול הראשון פתחתי אותו בשאלה, האם המשפט שתיים ועוד שלוש שווה חמש הוא משפט מדעי, טענה מדעית? או במילים אחרות, האם הוא ניתן להפרכה? וזו ההגדרה של פופר לטענה מדעית, שאפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה אמפירי. ותתארו לי ניסוי שאם הוא יצליח זה יאשש את הטענה ואם הוא לא יצליח זה יפרוך את הטענה. אם יש ניסוי כזה, אז הטענה היא טענה מדעית. אוקיי, זו ההגדרה המינימלית של פופר, אפשר לדון בזה הרבה אבל זה המקובל ביותר, ההגדרה המינימלית לפחות למה זה מדע. אוקיי? עכשיו, אז אמרתי לאנשים, אתם לא חושבים שזו טענה מדעית, שתיים ועוד שלוש שווה חמש? אז בואו תציעו לי ניסוי. מה, איזה ניסוי? למשל, כמו עם התפוזים. יש לך שני תפוזים בתוך סל, תוסיף עוד שלושה תפוזים ותספור. אם יוצא חמש אז מצוין, ואם יוצא ארבע וחצי אז לא, זה לא טוב. או מינוס שבע עשרה, אז לא טוב. אז כנראה שהתיאוריה נפלה. זה אומר שהתיאוריה היא תיאוריה מדעית. אוקיי? כמובן שאנחנו בטוחים שזה לא יופרך. יש לנו איזה שכנוע ברור כי אנחנו יודעים איך מתנהגים תפוזים וסלים, וכשמוסיפים תפוזים בתוך סלים אנחנו מבינים, זה עובד כמו מתמטיקה. אבל זאת תובנה על העולם. יכול להיות שאנחנו טועים פה. סיכוי מאוד קטן בעיניי, אבל יכול להיות שאנחנו טועים. ולמה אמרתי את זה בתחילת קורס מכניקה? כי אמרתי להם, בואו אני אראה לכם דוגמה. תחשבו על גוף שנמצא פה. פועל עליו כוח של עשרה ניוטון צפונה. צפון הוא כלפי מעלה. עשרה ניוטון צפונה. פועל עליו כוח עוד עשרה ניוטון מזרחה. אוקיי, אתם רואים את זה מערבה, לא משנה, אני מניח שזה מזרחה, כי זה תמונת ראי. מה הכוח השקול? לכאורה יש כוח עשר ועוד כוח עשר, עשר ועוד עשר שווה עשרים. הכוח השקול הוא עשרים ניוטון. וזה כמובן לא נכון. הכוח השקול הוא ארבע עשרה ומשהו. זה חוק המקבילית וזה בעצם הולך בכיוון אלכסוני והגודל הוא עשר שורש שתיים. ארבע עשרה ומשהו. האם עשינו ניסוי, הפעלנו כוח עשרה ניוטון ועוד כוח עשרה ניוטון, התוצאה היא ארבע עשרה ומשהו ולא עשרים, אז פרכנו את החוק שעשר ועוד עשר שווה עשרים? לא. לא פרכנו את החוק שעשר ועוד עשר שווה עשרים. מה פרכנו? פרכנו את החוק בפיזיקה, לא את החוק במתמטיקה, שאומר שהוספה של כוחות נעשית על ידי, מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. וכדי לדעת מה הכוח השקול צריך לעשות חיבור אריתמטי בין ערכי הכוחות שאותם אני מחבר, עשר ועוד עשר. לא נכון. התורה שאחראית או שמייצגת חיבור של כוחות זה חיבור וקטורי, זה לא חיבור אריתמטי. אוקיי? זה חיבור וקטורי ייתן לכם ארבע עשרה ומשהו. מה זה אומר בעצם? זה אומר שכאשר אני מיישם את הכלל עשר ועוד עשר שווה עשרים על המציאות, עשר ועוד עשר בטוח שווה עשרים. זה אי אפשר לפרוך את זה. אם זה לא יעבוד בסיטואציה כלשהי במציאות, מה זה אומר? לא שהחוק המתמטי לא נכון, אלא שלא נכון היה ליישם את החוק המתמטי ההוא על המציאות שבה מדובר. וזה הנחה בפיזיקה, לא במתמטיקה, ולכן ניתן להפריך אותה על ידי ניסוי. עכשיו הוספת תפוזים לתוך סל אנחנו די משוכנעים, אני די משוכנע, שאם נעשה את הניסוי זה לא יופרך. אוקיי? אבל איך תדע? יש הפתעות בעולם. העולם לפעמים מתנהג בצורה מאוד מוזרה. ואם תוסיפו אלקטרונים ולא תפוזים, אז באמת לא תקבלו תמיד שני אלקטרונים, תוסיפו אחד ועוד אחד. אוקיי? לכן העולם יותר מסובך. ולכן לא יכולה להיות לנו ודאות מלאה בטענה עובדתית בכלל. גם אם אני מצמיד לה איזשהו מודל מתמטי ובמישור של המודל המתמטי הטענה אפשר להוכיח אותה. ולכן כשאני רוצה לדבר על אמת… רגע. כן.
[Speaker C] מאיפה הבאת את זה ש… לא מאיפה הבאת. למה אתה אומר שיש ודאות מוחלטת במתמטיקה בעשר ועוד עשר שווה עשרים? מה ההוכחה? אין שום הנחת אקסיומה שאנחנו מניחים? במתמטיקה, באריתמטיקה יש אקסיומה. אז למה זה ודאות? אקסיומות הן לא ודאיות, זה אקסיומה, היא לא ודאית.
[הרב מיכאל אברהם] אקסיומה היא ודאית לגמרי. מה לא ודאית? אני יודע, אני ברור, אני תופס את האקסיומה והיא נכונה.
[Speaker C] לא הצלחתי להבין, לא הצלחתי להבין מה ההבדל בין המציאות לבין מתמטיקה. למה בסל זה… שונה ממתמטיקה?
[הרב מיכאל אברהם] בגלל שלהגיד שאחד ועוד אחד שווה שלוש זאת סתירה לוגית. להגיד ששני תפוזים ועוד שלושה תפוזים יתנו ארבע תפוזים זה לא סתירה לוגית. זה בעיה בפיזיקה.
[Speaker C] ובאמת זה לא קורה, לכן יש וודאות ששני תפוזים ועוד שלושה תפוזים זה חמישה תפוזים ולא ארבע.
[הרב מיכאל אברהם] עד עכשיו לא קרה לך, אז מה?
[Speaker C] גם אחד ועוד אחד, הילד שלי כותב אחד ועוד אחד והוא כותב שזה שווה שלוש. עד היום במתמטיקה גם זה, המציאות עד עכשיו הוכיחה את עצמה, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] נתקלת פעם בגוף שלא נופל לכדור הארץ? חוק הגרביטציה הוכיח את עצמו, נכון?
[Speaker C] בכדור הארץ, כן.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, כן, מדובר כרגע פה. גם מחוץ לכדור הארץ, לא מצאנו חריגה מחוק הגרביטציה.
[Speaker C] אולי בירח הוא לא נופל לכיוון כדור הארץ, אבל לא משנה.
[הרב מיכאל אברהם] משנה, זה לא סותר את חוק הגרביטציה, הוא פשוט מסתובב מסביב. שום דבר לא סותר את חוק הגרביטציה. עכשיו השאלה היא מה קורה, האם אתה בטוח שבעצם בעל המסה הבא שתצפה בו גם הוא ייפול לכדור הארץ?
[Speaker C] מהניסיון שלי, אז כן, אבל אני…
[הרב מיכאל אברהם] לא בטוח? יש הרבה דברים שצברנו לגביהם ניסיון אבל בסוף התברר שטעינו, לא נכון?
[Speaker C] ההכללה שלנו לא נכונה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה אומר? זה אומר שהרבה פעמים דברים נראים לנו מאוד מאוד וודאיים, אבל כיוון… כן, אבל אני לא שאלתי על
[Speaker C] ההכללה, שאלתי על שתיים ועוד שלוש בתפוזים.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר, זה לגבי עובדות בעולם, כי עובדות בעולם יסודן בהכללה, אתה לומד מהניסיון והכללה זה אקט שהוא לא בטוח.
[Speaker C] אבל תפוזים, בוא נדבר על תפוזים, לא מחליל שום דבר, תפוז.
[הרב מיכאל אברהם] אבל את אמיתות המתמטיקה אתה כן מחליל. אם אתה שואל מה יקרה כשאתה מוסיף שני תפוזים ועוד שני תפוזים, אם ראיתי שזה ארבע זה וודאי, ראיתי, אבל אני שואל מה החוק שמוסיפים שני תפוזים ועוד שני תפוזים מה מקבלים. עד עכשיו קיבלתי תמיד ארבע, אבל איך תדע מחר אולי זה יהיה חמש או ארבע וחצי או מינוס שלוש עשרה? לא יודע.
[Speaker C] איך תדע מחר במתמטיקה ששתיים ועוד שתיים יהיה חמש? אני לא מצליח להבין את ההבדל.
[הרב מיכאל אברהם] אני מנסה לענות. אז מה שאני רוצה לומר זה שבחוקים בפיזיקה מבוססים על הכללות וחוקים במתמטיקה מבוססים על תפיסה בלתי אמצעית, לא על הכללות. וכיוון שאני יודע באופן בלתי אמצעי ששני קווים מקבילים לא נפגשים, אז ברור לי, זה וודאי מבחינתי, זה לא יכול להיות מופרך, ולא רק בגלל העובדה שגם אם אני אצליח לעשות ניסוי שיפריך את זה, זה יפריך הנחה פיזיקלית, לא את המשפט המתמטי, אין שום דרך להפריך את זה.
[Speaker D] אז זה רק אינטואיציה. נכון ששני קווים, אבל אינטואיציה
[הרב מיכאל אברהם] כמה אינטואיציות שלנו
[Speaker D] התבררו כטעות?
[הרב מיכאל אברהם] אני מסכים לגמרי לזה שזה אינטואיציה, רק את המילה רק לא הייתי מוסיף.
[Speaker D] לא, אבל יש לנו אינסוף אינטואיציות שהתבררו כמוטעות. נכון, אבל לא אינטואיציה מתמטית.
[הרב מיכאל אברהם] מאיפה לרב הביטחון שגם האינטואיציה המתמטית היא נכונה?
[Speaker D] למה? הוא שואל למה הבחור פה. למה? למה לוגיקה היא וודאית? למה לוגיקה היא וודאית?
[הרב מיכאל אברהם] זה יוצא מתוך ההגדרות, מה זאת אומרת? יש לך מרחב אוקלידי. מרחב אוקלידי לא בעולם, מרחב אוקלידי אפלטוני כזה, לא באמת קיים, זה משהו דמיוני. במרחב הזה יש הגדרות מסוימות, מההגדרות האלה יוצאת תוצאה כלשהי. הדבר הזה לא יוצא בדרך של הכללה, הוא יוצא בדרך של ניתוח, זה פשוט תוצאה של הגדרות.
[Speaker D] למה הרב לא עונה לו, אני לא טוען שזה נכון, אני רק טוען שאם אתה מקבל את ההנחות, את האקסיומות, אז המשפטים הם נכונים. אם ואתה לא מקבל אז לא.
[הרב מיכאל אברהם] מתמטיקה לא אומרת שהמשפטים נכונים, מתמטיקה אומרת שאם ההנחות נכונות…
[Speaker D] בדיוק, זה מה שאמרתי, שהרב היה יכול לענות לבחור הקודם שאתה לא טוען באמת שזה נכון, אתה טוען שאם אתה מקבל את האקסיומות, את ההנחות, אז נובע מכאן בוודאות המסקנה, המשפטים.
[הרב מיכאל אברהם] בוא נחזור עוד פעם, אני אחזור עוד פעם. האמת המתמטית היא לא המסקנה, האמת המתמטית היא "אם ההנחות אז המסקנה". עכשיו כשמישהו שואל אותי "ואת זה מאיפה אתה יודע?", זה השאלה למתמטיקה. השאלה היא לא על התוצאות, השאלה היא לא על זה שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, השאלה היא מי אמר לך שבהנחות האוקלידיות סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות? על זה אני אומר כי זה מובן מאליו. לא המסקנה, ההיסק.
[Speaker D] אני סומך על הלוגיקה באופן וודאי.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, זאת אומרת כשיבוא מתמטיקאי ואני אשאל אותו מה סכום הזוויות במשולש, אם הוא אדם אחראי הוא אמור להגיד לי אין לי מושג. אין לי מושג, תגיד לי מה ההנחות שלך, באיזה מרחב אתה מדבר. ברגע שאני אגיד לו את זה הוא יוכל לחשב לי מה סכום הזוויות במשולש. אוקיי?
[Speaker D] ואם נשאל על הלוגיקה עצמה, מי אמר שההיסק שלנו הוא תמיד…
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, או, אז השאלה הקודמת, למה לא עניתי לו שאני מדבר רק על ההיסק, כי השאלה הייתה על ההיסק. השאלה שאתה שואל עכשיו זאת השאלה שהוא שאל קודם, שהשאלה מאיפה… מאיפה אתה יודע את ההיסק? שזה אי אפשר לצפות בעולם. כי אם תצפה בעולם ותגלה שהתוצאה לא נכונה, פשוט גילית שההנחות לא נכונות. ואז אין לך דרך לבדוק או לפרוך את ה"אם אז".
[Speaker C] אבל אולי האקסיומות שלנו במתמטיקה מגיעות מתוך העולם שלנו? בגלל שאנחנו יודעים ששני תפוזים ועוד שלושה תפוזים שווים חמישה תפוזים, הגענו למסקנה במתמטיקה ש-2+3=5.
[הרב מיכאל אברהם] אז יש טענה, סול קריפקה רוצה לטעון את הטענה הזאת. אני לא מסכים לטענה הזאת. אני טוען שיכול להיות שדידקטית זה עזר לי להיווכח בעניין, אבל אחרי שנוכחתי בעניין אני מבין את זה מתוך עצמו. זאת אומרת, יש הבדל בין השימוש בניסוי כאמצעי דידקטי, שזה גם במתמטיקה יכול לעבוד, שאתה מלמד ילדים אריתמטיקה, איך לספור, איך להוסיף, אז אתה מלמד אותם דרך כל מיני חרוזים ולהוסיף דברים זה לזה, אבל זה רק אמצעי דידקטי. אחרי שגמרת את זה, זה סולם שהשתמשת בו ואתה זורק את הסולם. עכשיו אני מבין, כשאני מבין את המושגים 2, 3 ו-5, אני מבין מתוך המושגים עצמם ש-2+3=5, זה לא תלוי בניסוי. הניסוי עזר לי לחדד את זה.
[Speaker D] אם מישהו היה מגדל את הרב מילדות,
[Speaker C] איך מוכיחים במתמטיקה את הדבר הזה? מה לא שמעתי?
[הרב מיכאל אברהם] איך מוכיחים במתמטיקה את העניין הזה ש-2+3=5? לא, את זה אפשר להוכיח, אבל יש הנחות שעליהן מבוססת ההוכחה הזאת, ואת ההנחות כמובן אי אפשר להוכיח. אני טוען שההנחות הן וודאיות לא כי יש להן הוכחה. הוכחה זה כלי שאי אפשר להגיע איתו לוודאות, כי הוכחה תמיד בנויה על הנחות. לכן הוכחה זה ממש לא כלי להגיע לוודאות. השאלה היחידה היא איזה וודאות יש לך בהנחות, ואני טוען שההנחות…
[Speaker C] מה ההנחה היסודית שאנחנו מניחים כדי להגיע ל-2+3=5?
[הרב מיכאל אברהם] ששני מקבילים לא נפגשים אף פעם במרחב אוקלידי.
[Speaker C] לא במרחב שלנו, אני אומר ש-2+3=5.
[הרב מיכאל אברהם] אז בתורת המספרים יש הנחות של צרמלו, צרמלו-פרנקל וכל מיני דברים כאלה. יש הרבה מערכות אקסיומטיות שהן פורסות את תורת המספרים. קח שלוש הנחות, חמש הנחות, וזה יכול לפרוס את כל תורת המספרים. יש ניסוחים במתמטיקה, לומדים את זה בקורסים במתמטיקה על תורת המספרים.
[Speaker D] ואם היינו לוקחים ילד, אבא של הרב היה פיזיקאי והיה מחנך אותו מגיל אפס על חיבור וקטורי, כל הזמן היה מראה לו בעולם וקטורים, מראה לו תסתכל 10+5, אתה עושה את החוק הזה של המקבילית ואתה רואה את התוצאה. וככה הוא היה נחשף לזה מההתחלה כל הזמן, רק זה. אחרי שהוא מגיע לגיל 10, 12, 15, אני חושף אותו לאריתמטיקה הפשוטה. הרב לא חושב שיכול להיות שהוא היה אומר רגע מה מאיפה הגרלתם את הדבר המוזר הזה ש-2+2=4?
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות בהחלט שהיה קשה ללמד אותו את זה, אבל אחרי שהייתי מלמד אותו את זה, הוא היה מבין שזה מובן מאליו. לכן זה קושי דידקטי, עוד פעם אני חוזר.
[Speaker D] אני אפילו תומך בטענה של הבחור הקודם שיכול להיות שבכל זאת האינטואיציה הבסיסית שלנו היא בכל זאת נובעת מהעולם.
[הרב מיכאל אברהם] הכל יכול להיות, אבל כיוון שהטענה שהאינטואיציות המתמטיות לא נכונות הן מובילות לסתירות, אז אני לא יודע מה לעשות עם טענה כזאת. זה לא משהו שאנחנו יכולים לעסוק בו לפחות. אני טוען שאין במה לעסוק בכלל. בכל מקרה אין לנו איך לעסוק בדבר כזה. זה וודאי לפחות ברמה הזאת שמבחינתנו אין לנו אופציה לא להחזיק בזה. אוקיי? זה לפחות זה.
[Speaker C] האם היו הוכחות מתמטיות פעם שהופרכו? לא שומע. אם היו פעם איזשהן הוכחות מתמטיות שהיו בטוחים בהן והן הופרכו?
[הרב מיכאל אברהם] ברור שלא, מה זאת אומרת? אפשר למצוא טעות בהוכחה, זה כן. אי אפשר לפרוך. לפרוך זה לא למצוא טעות. פשוט טעות, זה אף פעם לא היה נכון, זה לא פריכה. זאת אומרת, יכול להיות שמישהו כתב הוכחה שגויה, בסדר, ברור.
[Speaker C] אז למה על 1+1 אתה כל כך בטוח שזה וודאי ואולי יפריכו את זה באיזשהו יום?
[הרב מיכאל אברהם] איך יפריכו? מה יפריכו?
[Speaker C] כמו שלא הפריכו שתי תפוזים.
[הרב מיכאל אברהם] אין הוכחה, איזה הוכחה יפריכו? או ימצאו שזה טעות? לפרוך אי אפשר בכלל, כי שום ניסוי…
[Speaker C] לכן אני גם לא מבין, אותו דבר תגיד על תפוזים בעולם שלנו, אותו משפט תגיד על תפוזים. למה דווקא מתמטיקה אתה אומר וודאות גבוהה ובמציאות אתה אומר לי זה יסתור את חוקי הפיזיקה? אוקיי, יכול להיות שיסתור גם את חוקי הפיזיקה וגם את חוקי המתמטיקה, אני לא יודע מה יקרה.
[הרב מיכאל אברהם] אני אענה עוד פעם כי אין לי מה להגיד יותר ממה שאמרתי. בהקשר המדעי אפשר לפרוך את המסקנה שלנו וזה גם קרה לא פעם, וכיוון שכך אז המסקנות העובדתיות הם אף פעם לא וודאיות, גם מה שאני חושב שהוא נכון. זה לגבי המדע. לגבי המתמטיקה, אז תלוי על מה מדובר. יש אקסיומות במתמטיקה ויש את הלוגיקה שמובילה. מהאקסיומות אל המסקנות. אוקיי? יש אקסיומות מסוימות במתמטיקה שהן לא אומרות כלום, הן פשוט הגדרות. אתה יכול להגדיר למשל חבורה או מרחב וקטורי, זה אוסף של הגדרות. אין פה נכון ולא נכון, אלה ההגדרות. עכשיו מתוך ההגדרות האלה אני יכול לגזור כל מיני טענות ואז הטענות הם בעצם, הטענה המתמטית היא שמתוך ההגדרות או הנחות היסוד האלה אפשר לגזור את המשפטים ההם. רק ה"אם אז". זה המתמטיקה. וכאן זה לוגיקה, אין דרך לפרוך את זה. אוקיי? אתה יכול למצוא טעות בהוכחה אבל אין דרך לפרוך את זה. ולגבי ההנחות של ה, למשל הנחות כמו ההנחות של הגיאומטריה, שם יש איזושהי, לפחות אני כאפלטוניסט, טוען שההנחות של הגיאומטריה הן לא הגדרות. הן טענות תיאוריות של עולם היפותטי מופשט אפלטוני שהוא עולם אוקלידי. יש עולם כזה. ובעולם הזה יש לו מאפיינים מסוימים, שזה האקסיומות של הגיאומטריה האוקלידית. ואלה המאפיינים של העולם הזה. אני פשוט יודע שזה ככה, יש לי תפיסה בלתי אמצעית שזה ככה. וממילא עכשיו אני יכול גם לגזור ממנו כל מיני מסקנות. זה שונה למשל מהמצב של הנחות לגבי הגדרת חבורה. כי שם אני לא בטוח שקיימת ישות כזאת באיזשהו מקום שאני רק מתאר אותה. יכול להיות שאני יצרתי אותה בעצם ההגדרה. לגבי הגיאומטריה למשל אני כן חושב שמרחב אפלטוני מהסוג הזה קיים ובמובן הזה אני טוען שהאקסיומה של הגיאומטריה ששני מקבילים לא נפגשים היא טענה נכונה. אחרים יגידו זו הגדרה של מרחב אוקלידי פשוט. סתם הגדרה. הגדרה לא יכולה להיות נכונה או לא נכונה, זה סתם הגדרה. ואז לשיטתם כל מה שמתמטיקה אומרת זה רק "אם ההנחות האלה נכונות אז אלה הן המסקנות". רק ה"אם אז". אני רוצה לטעון טענה אפלטוניסטית שאומרת גם ההנחות הן נכונות. לגבי עולם אפלטוני, לא לגבי העולם שלנו. בעולם שלנו זה עניין של תצפית ואפשר לפעמים להתבדות. בעולם האפלטוני זה ברור לנו, זה המושג מרחב אוקלידי. לכן יש פה איזושהי ודאות בלתי אמצעית. אתה יכול להגיד שאתה לא מקבל את זה כי אתה לא אפלטוניסט. ואז אתה תקבל את זה כהגדרה. אבל אני לא חושב שזה הגיוני להתייחס לדבר כזה כטענה לא נכונה.
[Speaker C] זאת אומרת אתה יכול להגיד על זה או כטענה נכונה בוודאות, זאת התפיסה האפלטונית שלי, או אומר אין דבר כזה נכון ולא נכון כי המושגים האלה לא קיימים, זה לא טענת עובדה אלא זה הגדרה.
[הרב מיכאל אברהם] והגדרות שוב פעם לא יכולות להיות נכונה ולא נכונה. הגדרה זה הגדרה.
[Speaker C] זאת ההגדרה של, אלה שתי האופציות. להגיד שזו טענה אבל טענה לא נכונה או לא ודאית, שיכולה להיות לא נכונה, זאת אומרת שהיא לא ודאית, זאת לא אופציה שאני. זה מקובל עליי. אני רק אומר שבמתמטיקה אין הגדרה ראשונית של "אחד"? אז זה גם הגדרות. זה גם הגדרה כאילו. ברור. לא הבנתי. אמרתי שחבורה למשל, ההגדרות הבסיסיות של חבורה זאת הגדרה של המושג הזה. לא, מתמטיקה ב-1+1. האם המספר אחד, היחידה הזאת, לא יודע איך לקרוא לזה, אני לא מבין במתמטיקה.
[הרב מיכאל אברהם] חבורה זה מתמטיקה, אתה מתכוון אריתמטיקה.
[Speaker C] אוקיי. אחד. אחד פלוס, כאילו האחד שמוסיפים לו אחד. האם זה הגדרה? "אחד" זה הגדרה כלשהי? לא.
[הרב מיכאל אברהם] אני טוען שזו טענה. עוד פעם, האפלטוניסטים יגידו שזו הגדרה. זאת אומרת שהנחות היסוד של תורת המספרים הם הגדרות. ומשם והלאה זה משפטים נגזרים. זאת אומרת אם ההגדרות האלה נכונות אז אלה התוצאות. אני טוען שהנחות האלה הן טענות, לא הגדרות.
[Speaker C] מה הטענה של אחד? ש-1+1=2. היא
[הרב מיכאל אברהם] טענה. מה זה ה"אחד"? ה"אחד" זה לא שום עצם בעולם.
[Speaker C] אני מגדיר את המילה "אחד" במושג "אחד".
[הרב מיכאל אברהם] אני לא מדבר על שום עצם בעולם, עוד פעם.
[Speaker C] כן כן, אני לא מדבר על העולם, מדבר על האחד המופשט האפלטוני. האחד הזה הוא הגדרה או טענה? הוא לא טענה כי הוא לא כלום.
[הרב מיכאל אברהם] אחד הוא לא טענה. האחד הוא אובייקט אפלטוני. 1+1=2 זאת לדעתי טענה. אחרים יגידו שזו הגדרה. בסדר? אחד זה לא טענה. אחד זה אובייקט. אובייקט אפלטוני. עוד פעם, מי שמקבל את זה.
[Speaker C] ו"שתיים" מוגדר כ-1+1 או כ"שתיים" כישות בפני עצמה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, שתיים מוגדר כשתיים. 1+1=2 זאת בעיניי טענה, זה לא הגדרה. אחרים יגידו "לא, זה הגדרה של שתיים".
[Speaker C] אז אולי זה ההבדל בין מתמטיקה לעולם של, כאילו אריתמטיקה לעולם שלנו? שבארתמטיקה יש את ה"שתיים" שהוא, כאילו תפוח ועוד תפוח זה לא שתיים. זה תפוח ועוד תפוח תמיד. זה אף פעם לא "שני תפוחים". כי אין ישות שקוראים לה "שני תפוחים". אני נוח לי להפשיט את זה בתורה של "שני תפוחים". אני לא, אתה יכול להגדיר "שני תפוחים" כישות.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא רואה למה לא. הישות יכולה להיות, גם התפוח עצמו מורכב מחלקים. אז אולי גם אין ישות שנקראת תפוח?
[Speaker C] לא, אני הגדרתי תפוח כדבר הזה שיוצא מה.
[הרב מיכאל אברהם] מה, אתה יכול להגדיר לו?
[Speaker C] אבל זה תפוז ועוד תפוז תמיד, זה לא שתי תפוזים, זה לא ההגדרה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בוא נעצור כי זה לא הנושא שלנו, אז חבל. אוקיי, אז לגבי הנושא הוודאות אני אומר, אז וודאות מתמטית לפחות לדעתי קיימת, לוגית מתמטית. אבל בכל טענת עובדה, טענות על העולם, לעולם אין וודאות. לעולם אין וודאות. את זה תמיד, תמיד תוקפים את זה, כן? אמרתי שאני הרבה פעמים אני מוסיף שאני לא בטוח בכלום, חוץ מאשר הטענה הזאת עצמה, שאני לא בטוח בכלום. בזאת אני לגמרי בטוח. אוקיי? זאת אומרת ששום דבר הוא לא ודאי. עכשיו, הטענה הזאת עצמה ששום דבר הוא לא ודאי, השאלה היא האם זאת טענה על העולם או שזאת טענה בלוגיקה. אני טוען שזאת טענה בלוגיקה, לכן היא יכולה להיות ודאית. ולכן אין סתירה. הרבה פעמים תוקפים את הספקנות הזאת שאומרת שום דבר הוא לא ודאי, ואיך אתה יכול להיות בטוח בזה עצמו? אז קודם כל אני יכול להגיד לא, גם בזה עצמו אני לא בטוח. גם אפשרות. אני טוען לא, אני יכול להיות בטוח בזה עצמו. אני יכול להיות בטוח בזה עצמו כי זאת טענה בלוגיקה, ולוגיקה כן יכולה להיות ודאית. טענות עובדה הן לא ודאיות. וטענה שעוסקת בטענות, זאת לא טענה שעוסקת בעובדות. כל הטענות האחרות הן טענות שעוסקות בעובדות, ושם אין ודאות, והטענה שאומרת ששום טענה היא לא ודאית, הטענה הזאת, מה הנושא שלה? במה היא עוסקת? היא עוסקת בטענות, לא בעובדות. אז בעצם היא שייכת לתחום הלוגיקה, לא לתחום הפיזיקה. וטענה ששייכת לתחום הלוגיקה יכולה להיות ודאית, זה לא סותר את הטענה ששום טענה בפיזיקה היא לא ודאית. אוקיי? טוב, זה היה פלפול פילוסופי. בכל אופן לענייננו, יש כמובן מצבים שברמה הפרקטית יש לנו ודאות. פרקטית כמו גרביטציה, כן? אז פרקטית אני מניח שכולנו משוכנעים שחוק הגרביטציה הוא נכון, זאת אומרת שמסות מושכות זו את זו בכוח מסוים. אוקיי? למרות שזאת אני קורא לזה ודאות פרקטית, כי מדובר בטענה על העולם וטענה על העולם היא אף פעם לא באמת ודאית. אין פה ודאות מוחלטת, אבל פור אול פרקטיקל פרפוסס, כן, בשביל כל מטרה פרקטית, מטרה מעשית, אני מתייחס לטענה הזאת כטענה ודאית. או הטענה שמה שאני רואה אכן קיים, היא בעיני טענה ודאית ברמה הפרקטית, למרות שיכול להיות שאני טועה, יש פאטה מורגנה גם לפעמים. אבל פרקטית מבחינתי זאת טענה ודאית. לכן כשאנחנו יורדים לעולם הפרקטי, אז יכולות להיות ודאות גם בטענות עובדה. עכשיו, ברגע שאין לנו ודאות ברמה הפרקטית, זאת אומרת כי ברמה הפילוסופית אין ודאות בכלום, תמיד אנחנו בחוסר ודאות כלשהו. אבל גם ברמה הפרקטית, בדיני ספקות ובשאלות של ספקות, אנחנו עוסקים אך ורק במקומות שבהם יש לנו חוסר ודאות פרקטי, לא חוסר ודאות פילוסופי. אם יש ודאות פרקטית אז אנחנו לא קוראים לזה מצב של ספק. אם יש לנו אי ודאות פרקטית, זאת אומרת ברמה הפרקטית אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון, אז אנחנו מגדירים את המצב הזה כמצב של ספק. ברגע שיש לנו ספק בילד אין, זה אומר שיש בפנינו יותר מאלטרנטיבה אחת לטענה מהי הטענה הנכונה. אוקיי? או מהי העובדה בעולם או מהי הטענה הנכונה, יש או זה או זה ואני בספק בין שתי האפשרויות. הבשר כשר או הבשר לא כשר, טמא או לא טמא וכן הלאה. אוקיי? זה כמה אפשרויות. לכן כאשר אנחנו מדברים על מצבי ספק אנחנו בעצם א' צריכים להחליט שיש כמה אפשרויות, וב' אנחנו צריכים להחליט שאין לנו ודאות לגבי אחת מהן שהיא האפשרות הנכונה. ואז אנחנו צריכים לצייר איזה אפשרויות קיימות בפנינו, ואם אנחנו מצליחים אז אנחנו מצמידים איזשהו משקל, קוראים לזה הסתברות, לכל אחת מהאפשרויות. אוקיי? לא תמיד אפשר לעשות את זה. אבל לפעמים אנחנו מצמידים משקל לכל אחת מהאפשרויות ואז אנחנו מגיעים להסתברות. ההסתברות בעצם מודדת את רמת הוודאות שלי בכל טענה, ולכן סך כל ההסתברויות צריך להסתכם למאה, זאת אומרת כל האפשרויות בסופו של דבר מסתכמות למאה אחוז. אז אם יש לי ודאות של שלושים אחוז בכיוון הזה, אז כנראה ששבעים אחוז בכיוון השני אם יש רק שתי אפשרויות. הרבה פעמים יש טענה נגיד כשמדברים על קיומו של אלוקים, כן? אז אני אומר להגיד שהעולם קיים בלי שמישהו יצר אותו זאת טענה בלתי סבירה בעליל. העולם מורכב וכולי, לא יכול להיות שמישהו יצר אותו, טענה בלתי סבירה בעליל. אז מה הסבירות של הטענה ש… שיש מישהו שיצר אותו, אחד פחות הסבירות של הטענה ההיא, נכון? זאת אומרת, אם הטענה ההיא שאין מישהו שיצר אותו היא עשר במינוס עשר ההסתברות, סתם אני מכמת את זה, כן? אז ההסתברות שיש אלוקים בהנחה שיש עולם היא אחד פחות עשר במינוס עשר. הרבה מאוד טענות אתאיסטיות נופלות עם החשבון הבנאלי הזה. כל מיני אתאיסטים מתווכחים, רגע רגע, נכון שזה בלתי סביר, אבל קיומו של אלוקים זה עוד פחות סביר, אז אני כבר מעדיף את האפשרות הבלתי סבירה הזאת על פני האפשרות שאלוקים קיים. זו שטות. כיוון שאו שיש גורם כזה או שאין גורם כזה, אין אפשרות שלישית. אז אם ההסתברות שאין גורם כזה היא עשר במינוס עשר, אז זה אומר שההסתברות שיש גורם כזה היא אחד פחות עשר במינוס עשר. אתה לא יכול להחליט שההסתברות של זה היא עשר במינוס עשר וההסתברות של ההוא היא עשר במינוס מאה, עוד יותר קטן. אז מה, אז מה לוקח את כל שאר ההסתברות? מה האפשרות שצוברת עליה את כל שאר ההסתברות? אין. או שיש בורא או שאין בורא, אין אפשרות שלישית. אוקיי, לכן זה נראה נשמע נורא פשוט, אבל אני מקדים את ההקדמות האלה, כי המון המון דברים בחיים שלנו ואפילו בדיונים פילוסופיים המון המון המון דברים נופלים על ההבנות הפשוטות האלה. הבנות נורא פשוטות, אבל אבל אם עושים סדר בעולם המושגים, זה פותר הרבה מאוד דברים. בחלקם אנחנו ניפגש בהמשך. אמרתי שבשביל להסתפק עכשיו, אנחנו מסופקים בין כמה אפשרויות. זה המצב של הספק. אז הגדרנו את מצב הספק. עכשיו עדיין, בשביל להחליט שיש ספק פרקטי בין אפשרויות, הכלל הוא, גם בהלכה אבל לא רק בהלכה, שבשביל להסתפק צריך סיבה. זה הסיפור בגמרא, עוד פעם אני אנסה לקצר קצת כי קצת נמשך לי הרבה זמן, הסיפור בגמרא בשבת בדף ל' על מישהו שבא לרבי אומר לו: אמך אשתי ואתה בני. זאת אומרת, אתה ממזר. אני באתי על אמא שלך ואתה ממזר. אתה לא הבן של אבא שלך. אז הוא אומר לו: רצונך שתשתה כוס יין? שתה ופקה. זאת אומרת, רבי נפנף אותו. אוקיי? מה הכוונה? אל תבלבל לי את המוח. למה אל תבלבל לי את המוח? יכול להיות שזה נכון. הרי יש ממזרים בעולם. זה קורה. נכון? איך אתה כל כך בטוח שלא? אין לי ספק ברמה הפרקטית. נכון, תיאורטית יש אפשרות כזאת. ברמה הפרקטית אני בטוח. ובשביל להסתפק צריך סיבה. מה זה אומר? שספק פירושו אי-וודאות פרקטית, כי אי-וודאות פילוסופית זה לא מספיק כדי ליצור ספק. אי-וודאות פילוסופית זה רק אומר שיש גם אופציה אחרת. נכון? אולי לא, כל התהיות האלה, כן? מי אמר? למה? אולי לא? אולי ההפך? נכון? זה לא סיבה להסתפק. תן לי נימוק למה באמת יש צד לומר שאולי הטענה ההפוכה היא הנכונה ואז יש לי סיבה להסתפק. למה? כי התעורר אצלי ספק ברמה הפרקטית, לא רק ברמה ההיפותטית. אז אם בא מישהו לרבי ואומר לו שהוא ממזר, האפשרות קיימת ברמה ההיפותטית. יש אפשרות, יש אנשים שהם ממזרים בעולם. זה יכול היה לקרות. אבל אין לי שום סיבה לחשוש שזה המצב. ולכן ברמה הפרקטית אני משוכנע. אם ברמה הפרקטית אני משוכנע, אין דין ספקות. אוקיי? לכן זה, קוראים לזה הרבה פעמים בלשון ההלכה, שבשביל להסתפק צריך סיבה. בן אדם שלא שלא הביא סיבה לעורר את הספק לא יעורר ספק. הרבה פעמים בהקשר של דיני ממונות, למשל אנחנו מדברים על מצבים שיש דררא דממונא ושאין דררא דממונא. למשל הסוגיה של ה-יהא מונח בפרק שלישי של חזקת הבתים, פרק שלישי בבבא בתרא, יש ספינה שמתנדנדת על הנהר ושני אנשים טוענים שהיא שלהם. אני טוען שהיא שלי והוא טוען שהיא שלו. אוקיי? זה מצב שאין דררא דממונא. מה זאת אומרת אין דררא דממונא? אין לי שום סיבה להניח שזה שלך, כל אחד יכול לבוא ולהגיד שזה שלו. אין שום אינדיקציה בלתי תלויה בטענה שלך שקושרת את הספינה אליך. כל העולם יכול היה לבוא ולהגיד שהספינה הזאת היא שלו. זה מצב שאין דררא דממונא, אין לי ספק מי צודק. אני לא מגדיר מצב כזה כספק. אני מגדיר מצב כזה כמצב שבו בית דין לא מתעסק. כל דאלים גבר. תעשו מה שאתם רוצים. לבית דין אין מה להגיד בעניין הזה. לעומת זאת, שניים אוחזין בטלית. שניים אוחזין בטלית, כל אחד מחזיק את הטלית ביד. מוחזקות היא סיבה להסתפק. עכשיו בית דין נמצא בספק אם הטלית היא שלך או שלך. הדין הוא יחלוקו, כי פה יש דררא דממונא. פה יש זיקה מעבר לזה שאני אומר שזה שלי. בעולם עצמו יש עובדות בעולם עצמו שמצדדות או תומכות בצד הזה שהבגד הזה הוא שלי, הטלית הזאת היא שלי. וגם לו יש צדדים כאלה. כיוון שכך יש פה מצב של ספק. יש פה סיבות שמעוררות את הספק הזה. אוקיי?
[Speaker B] מה מה ההבדל הרב בין שני המקרים שבבבא מציעא בעצם יש משיכה של הטלית?
[הרב מיכאל אברהם] אני מחזיק את זה ביד ומוחזקות ברמה המשפטית לפחות מוחזקות יוצרת זיקה ביני לבין החפץ. זה לא כמו עכשיו אם יבוא מישהו מהעולם ויגיד לא לא החולצה הזאת בכלל היא לא של שניכם היא שלי, אנחנו נפנף אותו הוא לא ייכנס לבית הדין. בית הדין יכריע רק בין שניהם, הוא לא יכריע עם מישהו אחר. בסירה יבואו שניים לבית דין ויגידו הסירה היא שלנו, יכול לבוא כל אחד אחר להצטרף לדיון גם כן, לא הסירה הזאת היא שלי כי אין שום דבר שום עובדה בעולם עצמו שתומכת בטענה שלהם. אבל ככה הם אומרים כל אחד יכול להגיד זה נקרא מצב ללא דררא דממונא.
[Speaker B] אבל אם אחד מהם יביא סימנים נגיד?
[הרב מיכאל אברהם] אז זה משהו אחר אז כבר יש דררא דממונא. בסדר זה בדיוק הנקודה. אוקיי אז צריך סיבות כדי להסתפק למשל הזכרתי אני חושב את הדבר תורה שהיה כשהייתי בבני ברק אז מישהו הבן שלו הגיע לבר מצווה אז הוא דיבר נתן איזה דבר תורה אמר תגידו אנחנו עומדים להתפלל ערבית יש לנו תשעה אנשים ועוד ילד שואלים את הילד תגיד אתה כבר בר מצווה? אומר כן או ורחום יכפר עוון עוברים להתפלל ערבית. אולי הוא משקר? יש לו נאמנות אז על זה שהוא בר מצווה? אם הוא קטן אז הוא גם לא יכול להעיד על עצמו אולי וזה דבר שבונה את עצמו. אוקיי אז מי אמר שקטן כזה נאמן להעיד על עצמו? עכשיו הדיון שם היה דיון ארוך ומפותל ואני תלשתי שערות מהדיון הזה, אני לא צריך ראיה או נאמנות שלו על זה שהוא בן שלוש עשרה אין לי שום סיבה להניח שהוא לא. אין לי סיבה בן אדם בא ואומר שהוא בן שלוש עשרה אז הוא כנראה בן שלוש עשרה. אם תביא לי סיבה משהו מעורר חשד שהוא אולי משקר אולי לא יודע מה דברים כאלה או שיש לו אינטרס או לא יודע בדיוק מה משהו כזה אז בסדר יש לי סיבה להסתפק אז אולי הוא לא בן שלוש עשרה אז אני אתחיל להיכנס לדיון על דיני ראיות, מי נאמן מי לא נאמן איך מבררים את זה איך לא מבררים את זה. אבל אם אין לי ספק אני לא נכנס לדיון בכלל כי אין סיבה שמעוררת ספק. בשביל להגדיר מצב כספק לא מספיק שיש לפניי שתי דרכים זה ספק היפותטי. מצב של ספק צריך להיות ספק פרקטי. ספק פרקטי פירושו שיש סיבות לטובת הדרך הזאת ויש סיבות לטובת הדרך ההיא. אולי יש יותר סיבות לפה ופחות לשם אז יש שבעים שלושים עדיין זה מצב של ספק רק עם משקלות שונים. אבל מצב של ספק תמיד צריך להיות חוסר ודאות ברמה הפרקטית וזה אומר צריכה להיות סיבה שאומרת לי יש מקום להסתפק. זה אצל ברטראנד ראסל זה טיעון קנקן התה השמימי, זה בדיוק אותו דבר. קנקן התה השמימי כן מישהו בא ואומר לך תראה יש קנקן תה קטן שמסתובב סביב הכוכב צדק. לא אין לי מושג איך אתה יודע את זה מה פתאום מי אמר שיש דבר כזה אומר ברטראנד ראסל טוב אתה גם לא יודע שלא נכון חמישים חמישים? או שיש או שאין אתה לא יודע. אומר ברטראנד ראסל מה פתאום אפס מאה לא חמישים חמישים ברור שאין. למה ברור שאין? הוא אומר שיש תיאורטית יכול להיות אולי יש? כן אולי אבל אין לי שום סיבה שמעוררת לי ספק שאולי יש קנקן כזה גם אתה הרי לא יכול לדעת מזה כמו שאני לא יכול לדעת מזה. זה שהזית הזיות זה לא אומר שום דבר אין לי שום סיבה להסתפק שיש קנקן כזה. לכן מבחינתי אין זה לא חמישים חמישים למרות שיש פה שתי אפשרויות יש פה שתי אפשרויות אבל זה רק היפותטית. ברמה המעשית אני צריך שיהיה ספק ברמה הפרקטית לא ברמה הפילוסופית ובשביל שיהיה ספק ברמה הפרקטית צריך סיבות שמעוררות ספק דררא דממונא.
[Speaker C] אוקיי הספק תלוי בחובת הבירור? לא הבנתי הספק חובת הבירור תלויה בספק?
[הרב מיכאל אברהם] כן אם אין לך ספק אתה לא צריך ראיות.
[Speaker C] אז אם ילד מגיע ויכול לשאול את אבא שלו אם הוא בן שלוש עשרה יכול להתקשר לאבא שלו לשאול אם הוא בן שלוש עשרה אני צריך לעשות את זה או שאני יכול להאמין לילד?
[הרב מיכאל אברהם] לא אם הוא אומר לך שהוא בן שלוש עשרה אז אני מאמין לו בוודאי. מעשים שבכל יום הרי זה באמת ככה עושים נכון? כל מקום נורמלי זה מה שהוא עושה נכון? רק הפלפלנים מתחילים לדון מה הנאמנות שלו ומה זה מה שהגמרא אומרת הורגים וסוקלים על החזקות מה בקידושין.
[Speaker C] אבל זה לא חזקה שהוא בן שלוש עשרה?
[הרב מיכאל אברהם] לא רגע מה זה מה זה אומר חזקות? זה כן חזקה. מה זה אומר חזקה פירושו מה שמוחזק בעולם. למשל אם אני מוחזק להיות הבן של ההורים שלי אז עכשיו אם הכיתי את אבא שלי כן אז הורגים אותי מכה אביו ואמו מות יומת. אולי הוא לא אבא שלי? אולי אני ממזר? איך הורגים? הרי בשביל להרוג צריך ודאות מוחלטת נכון? ודאות מוחלטת הרי יש לך ודאות מוחלטת? יש ממזרים בעולם לא תמיד מי שמוחזק להיות אבא שלי הוא באמת אבא שלי נכון? לא כל עוד אין לי סיבה להטיל ספק בזה שהוא אבא שלי למרות שתיאורטית יש אפשרות כזאת אני לא מטיל ספק עד כדי דיני נפשות אנחנו הורגים על זה. על הוודאות הזאת. זה בדיוק אותו דבר. אם אין לך סיבה להטיל ספק, אז אין ספק. המצב לא מוגדר כמצב של ספק. זה כמו השאלה ששואלים, כן? שהכומר שואל את רבי יהונתן אייבשיץ למה אתם לא הולכים אחרינו? אנחנו הרוב, הנוצרים. כן? כתוב "אחרי רבים להטות", הולכים אחרינו. אז מה עונה לו רבי יהונתן אייבשיץ? שאני הולך אחרי הרוב במקום שאני נמצא בספק. אם אני לא בספק, למה שאני אלך אחרי הרוב? שזה בדיוק אותו עיקרון. מה הוא אומר? אם אני נמצא במצב של ספק, אז אני מתחיל לחפש ראיות והכרעות ודיני רוב וכל מיני דברים כאלה. אבל קודם כל אני צריך להחליט שזה מצב מסופק. אם המצב הזה הוא לא מסופק, אני לא מחפש כללי הכרעה, אני יודע מה היא האמת. אין ספק, אני יודע מה הדרך הנכונה. אז מה עכשיו אני צריך ראיות בשביל שזו זאת ולא אחרת?
[Speaker C] זה עניין פסיכולוגי? כלומר, אם בן אדם הוא כן חושב, שאני חושב שהילד הזה אולי משקר.
[הרב מיכאל אברהם] זה פילוסופי, לא פסיכולוגי.
[Speaker C] לא, לא פסיכולוגי. בן אדם יש לו בעיות של חששות. הוא מגיע לחנות לקנות, יש כשרות, הוא אומר אולי יצרו את זה בבית, אולי לא עשו את זה.
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, אם יש לו בעיות שיקח כדור. בעיות לא מגדירות הלכות. מה שמגדיר את ההלכה זו הפילוסופיה, לא הפסיכולוגיה. שאלה מה נכון לחשוב במצב כזה, לא מה הקריזות של הבן אדם מביאות אותו לחשוש.
[Speaker C] אני יכול אבל לחשוש לילד הזה שהוא משקר כי הוא רוצה עכשיו ללכת הביתה מהר. כי הוא עכשיו מתעכב…
[הרב מיכאל אברהם] אם יש סיבות טובות, אז זה לא בגלל שאתה עם נרוון, אלא בגלל שיש באמת סיבה להטיל ספק. בסדר גמור.
[Speaker C] אבל בגלל שאני עם נרוון, אני חושש לחששות האלה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. אז אם יש חששות כאלה, אז זה לא קשור לנרוון. אם יש חששות כאלה, אז יש חששות כאלה, פילוסופית. הנרוון לא משחקים תפקיד פה. אם יש באמת צד כזה, אז זה מצב של ספק. אם אין צד כזה, אבל אתה עם הנרוון שלך חושש לו, אז זה עדיין לא ספק. אז תיקח כדור. זה כמו מי שמוצא חתיכת בשר.
[Speaker C] אבל מי מחליט? אני, לדעתי יש ספק, לדעתך לא.
[הרב מיכאל אברהם] האמת מחליטה. המציאות מחליטה. מה… מי מחליט שמישהו לא שפוי? הוא אומר אני שפוי, אני נפוליאון ואני שפוי, ואתם כולכם משוגעים. מי מחליט שהוא לא שפוי? האמת מחליטה שהוא לא שפוי, כי הוא לא שפוי. זה הכל.
[Speaker C] אבל אין דבר כזה ילדים שמשקרים?
[הרב מיכאל אברהם] יש שאלות מסופקות מכאן ועד הודעה חדשה. זה לא… אין מה לעסוק בזה. יש… אני מוצא חתיכת בשר ברחוב ויש שם תשע חנויות טריפה ואחת חנות כשרה. אבל החתיכת בשר הזאת היא עם פלומבה של כשרות מהודרת. האם אני אלך אחרי רוב החנויות? הרי כתוב "אחרי רבים להטות", אני הולך אחרי הרוב. רוב החנויות זה טריפה, אז אסור לאכול את הבשר הזה? לא, ברור שלא. למה לא? הרי הולכים אחרי הרוב? במצבי ספק הולכים אחרי הרוב. ובשביל ללכת אחרי הרוב, קודם כל אני צריך להחליט שאני במצב של ספק. ואם יש פלומבה של כשרות, אז אני לא בספק. אה, יכול להיות שמישהו זייף את הפלומבה ו… כן, יכול להיות. אם יש איזושהי אינדיקציה לזה או חשש, בסיס כלשהו לחשש הזה, דבר איתי. אם לא, עצם העובדה שקיימת אפשרות כזאת זה לא מצב של ספק. זה ספק פילוסופי, לא ספק פרקטי. אנחנו עוסקים בפרקטיקה.
[Speaker D] רב, למה הרב לא יכול לעשות מכאן הקש ממה שהרב אמר עכשיו על הנושא של הפוזיטיביזם הלוגי? כשבא אותו כומר לרבי יהונתן אייבשיץ והוא אמר "הרוב", אז הוא אמר "לא אמרת כלום". פשוט לא אמרת כלום כי לא עוררת, לא היה לי שום ספק. אז כשאדם בא ואומר "יש מיליארד וחצי נמלים", הרי לא שינית באפיסטמולוגיה שלי כלום. הרי אני לא נכנסתי מזה אפילו לשבריר של שבריר של ספק שאתה צודק כי אין לך יכולת לברר את זה, ואז כאילו לא אמרת כלום. בדיוק כמו שרבי יהונתן אייבשיץ אמר לו "לא אמרת כלום", אז הפוזיטיביסט הלוגי אומר לאותה טענה "לא אמרת כלום". לא, שהרב… הרב הרי לא מקבל את הפוזיטיביזם הלוגי.
[הרב מיכאל אברהם] הפוזיטיביזם הלוגי לא אומר את זה. הפוזיטיביזם הלוגי אומר שהטענה שיש מיליארד וחצי נמלים היא לא טענה בכלל. היא לא לגבי האמת והשקר, זה פסאודו טענה. היא לא מקבלת את הטענה שלו. אם מישהו יגיד לי שיש בעולם מיליארד וחצי נמלים, אני לא אקבל את זה. אבל זה לא קשור לשאלה אם הטענה הזאת היא אמיתית או לא. יכול להיות שהיא אמיתית ויכול להיות שהיא לא אמיתית. אין לך שום דרך לדעת וגם לי אין שום דרך לדעת, לכן אני לא מתעסק עם זה ואני גם לא מאמין לך. בסדר. אבל זה לא אומר שהטענה הזאת היא לא חשופה לשיפוט של אמת או שקר. והפוזיטיביסט טוען שאי אפשר להגיד שהטענה הזאת היא אמיתית או שקרית. זה וודאי לא נכון. אז בשביל להסתפק צריך סיבה. עכשיו, כמו שאמרתי קודם עם הסיפור של רבי יהונתן אייבשיץ, אז באמת זה מביא אותי למה שנקרא, אולי לפני כן, יש ספק נגטיבי וספק פוזיטיבי. ספק נגטיבי זה בעצם, נגיד יש לי חתיכת בשר ואני לא יודע אם היא כשרה או לא כשרה. אני לא יודע אם נגיד זה יכול להיות חזיר או פרה, בסדר? ואני לא יודע אם זה חזיר או פרה. אז אני בספק, נכון? לעומת זאת יכול להיות מצב שיש לי חתיכה משתי חתיכות, יש שתי חתיכות שאני יודע שאחת של חזיר ואחת של פרה והתערבו לי. לא יודע איזה חזיר ואיזה פרה. זה נקרא ספק דאיקבא איסורא או ספק של חתיכה משתי חתיכות. על ספק מהסוג השני מביאים אשם תלוי, ספק מהסוג הראשון לא מביאים אשם תלוי. יש הבדל בין שני סוגי הספקות האלה. זה ספק נגטיבי, ספק של היעדר ידע. אני לא יודע אם זה חזיר או פרה, חמישים חמישים, ספק. הספק השני של חתיכה משתי חתיכות, אני יודע שיש פה אחד חזיר ואחד פרה רק אני לא יודע מי הוא מי. זאת אומרת יש לי סיבות טובות להניח שחתיכה מסוימת היא חזיר, אבל יש לי גם סיבות לא פחות טובות להניח שהיא פרה. יש לי סיבות פוזיטיביות להסתפק. אבל במקרה הזה גם בחתיכה אחת, לא חתיכה משתי חתיכות, אני מסופק למרות שאין לי סיבות לכאורה אין לי סיבות להסתפק, אז למה אני מסופק? הרי אמרתי קודם שרק שיש סיבות מגדירים מצב כספק. התשובה היא שיש לי סיבות להסתפק גם שם. למה? כי יש פה חתיכה שאני לא יודע מה היא. עכשיו מה היא יכולה להיות? היא יכולה להיות בשר, היא יכולה להיות חזיר, היא יכולה להיות פרה. זה מה שהיא יכולה להיות ויש בעולם חזירים ופרות. אוקיי? אז לכן ברור שפה יש סיבה להסתפק. אין לי אינדיקציות פוזיטיביות לטובת החזיר או לטובת הפרה כמו בחתיכה משתי חתיכות, אבל יש פה… למה זה משנה?
[Speaker D] למה זה משנה?
[הרב מיכאל אברהם] לכאורה הסתברותית זה לא משנה, למרות שאני גם לזה אגיע בהמשך ואני אטען שיכול להיות שזה כן משנה. אבל כרגע אני אומר הסתברותית זה לא משנה ועדיין זה שני סוגי ספקות. אוקיי?
[Speaker B] ובאיזה מהם אני מביא אשם?
[הרב מיכאל אברהם] של חתיכה משתי חתיכות. צריך להיות סיבות להסתפק, סיבות פוזיטיביות להסתפק.
[Speaker B] זאת אומרת אם אני אוכל מחתיכה מהשתיים או מה?
[הרב מיכאל אברהם] כן. אם אכלת את שתיהם אז ודאי אכלת איסור. אכלת אחת ואתה לא יודע אם אכלת את הכשר או הלא כשר.
[Speaker B] ובספק הראשון אם אכלתי אני לא מביא אשם?
[הרב מיכאל אברהם] לא. אשם תלוי מביאים על ספקות.
[Speaker B] אבל גם בראשון היה לי ספק.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל רק על ספק דאיקבא איסורא מביאים אשם תלוי, הספק של חתיכה אחת לא מביאים אשם תלוי. ההיגיון בזה, בסוף מה ההיגיון בזה?
[Speaker E] זה אותו דבר, סטטיסטית זו אותה הסתברות.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה אתה מניח, אני לא בטוח שאתה צודק, אבל בוא נשאיר את זה כי אנחנו נגיע לזה. אני טוען שיש בזה אפילו היגיון הסתברותי למרות שמקובל לחשוב שזה לא טענה הסתברותית. זה רק ברמה המשפטית לא יודע איך לקרוא לזה, כשיש סיבות פוזיטיביות אולי חוויית העבירה היא אחרת, אפשר לנסות להציע לזה הסברים. אכלת משהו שיש בו סיבה פוזיטיבית להניח שהוא חזיר, אז זה קצת אחרת מאשר אכלת משהו שאין לך מושג מהו. נכון, הוא יכול להיות חזיר אבל אין לך סיבה פוזיטיבית. אז עוד פעם, גם אם אין פה הבדל הסתברותי יש פה אפשרות להבין שספק מהסוג השני יש מקום להחמיר בו יותר, לא כי הסיכוי שנכשלת יותר גדול אלא כי אולי האימפקט של להיכשל יותר גדול או משהו כזה.
[Speaker D] ממש הרגש פה זה היה המוטו של ההבדל.
[הרב מיכאל אברהם] לא רגש, האינטואיציה.
[Speaker D] אם נניח סטטיסטית זה אותו סטטיסטיקה.
[הרב מיכאל אברהם] לא רגש, האינטואיציה, אינטואיציה משפטית. אבל בוא נשאיר את זה כי אנחנו נדבר על זה. אני אתן דוגמה אחרת ששמה זה קצת יותר טריקי למרות שזה עדיין דומה. תחשבו יש לכם קובייה. אנחנו מטילים קובייה ועכשיו אני צריך להמר האם זה ייפול על ארבע. בסדר? אז הסיכוי הוא שישית אם הקובייה היא הוגנת. הסיכוי הוא שישית, נכון? זה אני אהמר אחד על שש שזה ייפול על ארבע. זה הסיכוי הסביר, נכון? בדרך כלל אנשים יהמרו אחד כנגד שש, אחד כנגד חמש בעצם. אוקיי? מה קורה אם יש לי קובייה שאין לי שום מידע לגביה, אם היא הוגנת לא הוגנת? יכול להיות שהיא מוטה לכיוון, היא תיפול תמיד על אחד, אולי היא תיפול תמיד על זוגיים, לא יודע איך היא בנויה. אין לי שום מידע על הקובייה ועכשיו אומרים לי שאני צריך להמר על הסיכוי שהיא תיפול על ארבע. כמה אתם מהמרים? חייבים להמר, אין לכם ברירה. מאלצים אתכם להמר. גם כן אחד על חמש.
[Speaker E] גם כן.
[הרב מיכאל אברהם] נכון? למה? כי אין לי שום סיבה להעדיף פאה אחת על האחרת למרות שאין לי שום מידע. הספק הזה הוא ספק נגטיבי ועדיין אני שופט אותו במונחים כמו ספק, אפילו אני מפעיל כללים הסתברותיים שהסיכוי הוא שישית למרות שאין לי שום מידע על ההתפלגות. לקובייה הוגנת יש לי מידע פוזיטיבי שההתפלגות היא אחידה, יש סיכוי שישית לכל פאה. אני יודע כי הקובייה באמת סימטרית, היא הוגנת. אז שמה כשאני מהמר על אחד כנגד חמש אז אני עושה את זה על סמך אינפורמציה. בקובייה שאין לי לגביה מידע אני מהמר על סמך היעדר אינפורמציה.
[Speaker B] והנה עוד פעם. ההבדל יגיע רק אחרי כמה זריקות
[הרב מיכאל אברהם] בעצם ואז אני מקבל מידע. יגיע או שלא יגיע, אבל אין לי מידע, אני לא יודע. אגב, זה לא יעזור לך לעשות זריקות, נגיד כמה זריקות ראשונות ודאי לא יעזור. גם אם בכמה זריקות הראשונות הוא כל הזמן ייפול על ארבע, זה עדיין יכול להיות מקרה, זה יכול לקרות גם בקוביה הוגנת, תיאורטית. ברור שאם זה מאה פעמים רצופות, זה כבר מעורר חשד, אבל אם זה נפל פעמיים שלוש, אתה עדיין לא יודע באמת מה טיבה של הקוביה. אוקיי? אז פה אנחנו רואים שיש פה ספק נגטיבי, לכאורה אין סיבה להסתפק, אבל אם תחשבו על זה, זה בדיוק אותו דבר כמו החתיכה אחת מתוך לא חתיכה משתי חתיכות, הספק של חתיכה אחת. כי יש פה סיבה להסתפק. הרי אני יודע שזה ייפול על אחת הפאות, ואני יודע שיש שש פאות לקוביה. אז כל אחת מהפאות היא סיבה למה יש סיכוי מסוים שזה ייפול על הפאה הזאת. אז במובן הזה זה כמו יש חזירים ופרות בעולם, יש לי חתיכת בשר לפניי, אז ברור שזה או חזיר או פרה כי יש את זה בעולם. אז נכון שאין לי שום מידע קונקרטי על החתיכה הזאת, זה לא כמו חתיכה משתי חתיכות, אבל עדיין זה בהחלט מצב של ספק. זה לא אותו דבר כמו המקרה של רפי שהבאנו קודם שבא מישהו ואומר "אתה ממזר". למה להניח שאני ממזר? זה שאתה אמרת, אז מה אם אמרת? אין סיבה, יש ממזרים בעולם, בסדר, אבל אין לי שום סיבה להניח שאני ממזר. אוקיי? שם באמת אני לא מסתפק. אז זה קצת עדין, שימו לב, זה מקרים שהם נראים על פניהם דומים, אבל לא, צריך להבחין ביניהם, זה מאוד חשוב. הרבה מאוד פרדוקסים ובעיות בדיני ספקות נפטרים פשוט על ידי הניתוח המושגי הזה.
[Speaker B] הרב, אולי אני רץ קצת יותר מדי קדימה, אבל מה זה מקרה של עגונות נגיד?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?
[Speaker B] עגונות זה מקרה של ספק שהוא לפעמים בלי ראיות, בלי שום דבר, ומכריעים לכאן או לכאן, זאת אומרת.
[הרב מיכאל אברהם] גם שמה זה ספק דלא איקבע באיסורא אבל עדיין יש פה ספק. או שהבעל מת או שהבעל חי, אין יותר אפשרויות. וברור שהוא או מת או חי.
[Speaker B] נכון, אבל כמו
[הרב מיכאל אברהם] חתיכת בשר שאו חזיר או פרה, אבל אני לא יודע מה, אבל ברור שהיא או חזיר או פרה, זה מצב של ספק.
[Speaker B] למרות שזה בלי שום כן, זה בלי שום ראיה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. ועדיין יש פה שתי אפשרויות וברור שרק אחת מהן נכונה, אז אתה חייב לטפל בזה. זה כן מצב של ספק.
[Speaker B] אבל אני אומר זה לטפל בלי שאני אף פעם לא אקבל את הראיה.
[הרב מיכאל אברהם] בשביל זה יש לנו פה דיני ספקות, לא משנה, אבל עדיין אני אטפל בזה כמצב של ספק. בסדר? דיני ספקות זה גם דרך לטפל בדברים.
[Speaker B] זאת אומרת כן, לטפל ולהישאר בספק.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר לטפל במצב של ספק, על זה נגיע בחלק השני של הסדרה שזה יבוא עוד מעט, אני רק אסיים את הסיכום. אבל לטפל זה לא בהכרח אומר להישאר בספק. יש כללים, על זה דיברתי בשיעור הקודם ביום שישי, יש כללים שאומרים לך "אתה נשאר במצב של ספק אבל זה מה שאתה צריך לעשות למרות הספק", ויש כללים שמכריעים את הספק. בסדר? באים לך שני ספק, באים שני עדים, אז עכשיו אתה כבר לא בספק, הכרעת אותו, נכון? לעומת זאת "המוציא מחברו עליו הראיה", אתה בספק, נשארת בספק, אבל בסדר, אבל הכלל הוא שלמרות שאתה בספק זה יישאר אצל המוחזק. בסדר? אז יש שני, יש יותר משניים, יש שלושה, דיברנו שמה, שלושה סוגים של כללי הכרעה, אז אני אגיע לזה. אז זה לגבי הסיבה להסתפק וסוגי הספקות. עכשיו כמובן שאת מצב הספק מגדיר המידע שבידיי, נגיד יש לי קוביה ואני יודע שהתוצאה, יצאה, הטלתי את הקוביה, כבר הטלתי אותה אתמול, לא יודע מה התוצאה, אז הסיכוי שהתוצאה הייתה ארבע הוא שישית, קוביה הוגנת, סיכוי שישית, נכון? עכשיו אם אומרים לי "תראה, התוצאה יצאה זוגית", עכשיו אני שואל מה הסיכוי שזה היה ארבע? תוצאה שליש, נכון? זאת אומרת שההסתברות או הסבירות, ההסתברות תלויה במידע שיש לי על הסיטואציה, במידע המוקדם. נכון? כיוון שההסתברות היא טענה על האדם, זה שיפוט של מצבו של האדם עד כמה אני בטוח בדבר, זוכרים? יש את העובדות, יש את הטענות, ויש את האדם שמכיר את העובדות, זאת אומרת אוחז בטענות. אוקיי? מצבי ספק תמיד עוסקים באדם. נכון? מצבי ספק תמיד עוסקים באדם. רגע, לא זוכר אפילו מה התחלתי. כן, אז כיוון שכך ברור שההסתברות, שזה הכלי שאיתו אנחנו מטפלים במצבי ספק, לא במשפט, בעולם המדעי או העובדתי, אנחנו מטפלים במצבי ספק אנחנו מטפלים על ידי הסתברות, אוקיי? בעולם ההלכתי והמשפטי יש עוד כללים, אבל בעולם הרגיל מטפלים בזה על ידי הסתברות. עכשיו, הסתברות זה כלי שמטפל במצבי ספק, זאת אומרת ביחסו של האדם לטענות. ולכן ברור שזה מאוד תלוי בשאלה מה המידע שבידיו של האדם. אם הוא יודע שהתוצאה הייתה זוגית, אז ההסתברות לזה שזה היה ארבע היא שליש, כי יש רק שלוש תוצאות זוגיות. אם הוא לא יודע שזה היה תוצאה זוגית, אז ההסתברות לזה שיצא ארבע היא שישית. עכשיו או שיצא ארבע או שלא, מבחינת הטענות זה לא משנה מה אני יודע. זה כן משנה מבחינת ההחלטה שלי. כי להחלטה שלי מאוד חשוב המידע שבידי. כל בעיות המידע פנים בבורסה וכל הדברים האלה הם בדיוק בגלל העניין הזה. שאתה צריך לקבל החלטות לפי המידע שקיים אצל כולם, אסור לך להשתמש במידע שנמצא בידיך, זה משנה את שיקולי ההסתברות שלך, זה נותן לך יתרון. אוקיי? אז מי שיש לו עוד מידע אסור לו להשתתף במשחק. זאת אומרת המידע בהחלט משפיע על ההחלטות, על חישובי ההסתברות ועל ההחלטות שאני אקבל מתוך חישובי ההסתברות האלה. וזה מביא אותנו גם להסתברות מותנה וכל מיני דברים כאלה, אבל אנחנו נגיע עוד גם לעניינים האלה. עכשיו, בעצם אני מסכם כאן, אני מדלג על המון דברים אחרים כי אלה הדברים החשובים, כל הדוגמאות, פרדוקס, סתירה, החוק השלישי הנמנע וכולי, מי שרוצה יכול להקשיב להקלטות אז יש את זה שם. אבל מה שחשוב לי זה רק את העקרונות האלה כי אנחנו נצטרך אותם בהמשך. אז עד עכשיו מה שעשינו בעצם הצבנו או נתנו קריטריונים שצריכים להתקיים כדי שאני אכריז על המצב כמצב מסופק. אם המצב הוא מסופק אני צריך להבין מה הן האופציות שביניהן אני מסתפק ואני צריך לבדוק מה כל המידע שיש לי על האופציות האלה. כי אז אני יכול למשקל כל אופציה כזאת, להצמיד לה הסתברות מסוימת. אלה בעצם הדברים שמגדירים את מצב הספק. אני צריך להחליט קודם כל שיש סיבה להסתפק, יש פה ספק פרקטי ולא רק ספק היפותטי. אני צריך להגדיר מה הן האפשרויות שביניהן אני מסתפק ואני צריך להגדיר האם יש לי מידע נוסף כלשהו שיכול לעזור לי להחליט מה המשקל של כל אפשרות, מה הסיכוי שזאת האפשרות הנכונה. וזה בדרך כלל התפלגות הסתברותית. אז זה בעצם מגדיר את מצב הספק. בהינתן שזה המצב, אנחנו מגיעים עכשיו לחלק השני. ובחלק השני הוא בעצם איך מטפלים במצבי ספק. יש כללים, בהנחה שהגעתי למצב של ספק, בזה התחלנו ממש בשיעור האחרון או שלפניו, זאת אומרת סיכמתי פחות או יותר את ששת השיעורים הראשונים. אז השיעור או שניים האחרונים התחלתי לדון כבר בכללי ההכרעה בספקות. והכללים האלה חילקתי אותם לכמה סוגים אבל את זה כבר אני אשאיר לפעם הבאה, את זה אני אתחיל בפעם הבאה כבר. אני רק רוצה להשלים פה עוד נקודה שרציתי להשלים. כשאנחנו מציבים את האפשרויות זו מול זו, צריך לבדוק טוב טוב שבאמת כיסינו את כולן. כי הרבה פעמים מציגים בפנינו צומת שיש בה שתי אפשרויות, אתה צריך להחליט או שאתה פה או שאתה שם, אם אתה לא פה אתה חייב להיות פה ולהפך. ואם תחשבו טוב אתם תגלו שבצומת הזאת יש עוד דרך, הדרך השלישית מה שנקרא. בסדר? לפעמים אפשר לגלות שהציגו בפנינו צומת שהיא צומת חלקית. ונתתי, דיברתי קצת על דרכים להתרת דיכוטומיות. מציבים בפנינו דיכוטומיה, או זה או זה, שתי אפשרויות ונתתי כמה דרכים לגלות או לחשוף אלטרנטיבות שלישיות, רביעיות וחמישיות וכן הלאה. אבל כאן אני לא אכנס שוב לכל הדברים האלה, אני רק אומר שצריך לבדוק טוב טוב שהאפשרויות שמציבים בפנינו הם אכן כל האפשרויות. א' שהן קיימות, ב' מה הסיכוי שלהן, וג' שלא פספסנו אפשרויות שלא התחשבנו בהן. והרבה פעמים כשחושבים טוב מגלים פתאום שיש עוד אפשרויות שבעצם לא הציבו בפנינו. אומרים אתה ציוני דתי או אתה חרדי. אם אתה אדם דתי, אז אתה או ציוני דתי או חרדי, מה יכול להיות? לא, יכול להיות. יכול להיות שאני אדם דתי וציוני חילוני. אז אני לא חרדי ואני לא ציוני דתי, לא עם המקף. אבל כשמציבים בפניי את הדילמה, אז זה לא טרילמה, זה דילמה, יש רק שתי אפשרויות, או חרדי או ציוני דתי. לכן אני מכיר את זה כי כל פעם מאשימים אותי בזה שאני חרדי, אלה מאשימים אותי בזה שאני חרדי ואלה מאשימים אותי בזה שאני לא חרדי והנה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. זאת אומרת זה כי יש גם אפשרות שלישית, זאת אומרת זה לא נכון שיש רק שתי אפשרויות. יש גם האשמות שאני רפורמי, יש כל מיני האשמות. רואים תמונה בינארית וזה טעות. בדיני ספקות במיוחד ובכלל באופן כללי בחשיבה צריך לדעת לבדוק טוב טוב את הצומת לפני שאתה הולך לפתור את הבעיה. קודם כל תבדוק אם הציגו את הבעיה נכון ובאופן מלא, האם זה כל הדרכים או לא. עכשיו נקודה אחרונה שרציתי עוד להשלים היום זה עשיתי הבחנה עד עכשיו הצגתי את מצב הספק כמצב של ספק אפיסטמי. זאת אומרת אני לא יודע איזה טענה היא נכונה או איזה אופציה היא נכונה. זה משהו שמדבר על הידע שלי. אוקיי? אבל הבאתי דוגמאות לזה, תורת הקוונטים יש דוגמאות בפיזיקה אולי, הפרשנויות המקובלות, אבל בהלכה יש לזה דוגמאות הרבה יותר פשוטות, לא צריך להתאמץ כדי להבין את זה, של ספק שקראתי לו ספק אונטי לא אפיסטמי. אונטי זה תורת היש, זאת אומרת ספק במציאות. לא ספק בידע שלי על המציאות. מה הכוונה ספק במציאות? הרי אמרתי, עובדה זה לא דבר מסופק, עובדה היא עובדה, או שזה כן עובדה או שזה לא עובדה, אבל עובדה זה לא דבר מסופק. אז פה תחשבו על מישהו שמקדש, נותן לאבא פרוטה ואומר אחת משתי בנותיך מקודשת לי. כן? סוגיית קידושין שלא מסורים לביאה. אחת משתי בנותיך מקודשת לי. עכשיו בדרך כלל ההתבטאות של הראשונים ושל האחרונים זה שזה מצב של ספק, אני לא יודע איזה משתי הבנות מקודשת. אבל בספק מהסוג הזה הוא לא ספק כמו כל ספק אחר. נגיד אם שלחתי שליח לקדש אישה והשליח מת. הוא קידש אישה ומת. אין לי מושג מי זאת האישה שהוא קידש. הרי אם אני אשאל את הקדוש ברוך הוא הוא יגיד לי מי האישה שהוא קידש, נכון? רק לי אין את המידע, חסר לי מידע. זה ספק אפיסטמי. הספק ההכרתי, אני לא יודע מהי האמת, הספק הוא אצלי בגברא. אבל יש ספקות שהם ספקות בחפצא, לא בגברא. מה זאת אומרת? למשל במי שקידש אחת משתי בנות של בן אדם. נתן לו פרוטה ואמר אחת משתי בנותיך מקודשת לי. עכשיו פה זה לא ספק במובן שיש אחת שמקודשת רק אני לא יודע מי היא. אין אחת ספציפית שמקודשת לי. גם הקדוש ברוך הוא לא יכול להצביע מי משתי הבנות הללו היא זו שבאמת מקודשת לי. אין תשובה אמיתית אחת שאני לא יודע מי היא. המצב בעולם עצמו הוא מצב עמום.
[Speaker B] רגע, זאת אומרת זה המצב שהרב מתאר זה לפני שהאבא מביא את הפרוטה לאחת הבנות?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, האבא קיבל את הפרוטה, הוא לא צריך להביא את זה לבנות.
[Speaker B] האבא מקדש את בנותיו, הוא לוקח את הפרוטה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הוא צריך להעביר את זה
[Speaker B] לאחת הבנות,
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא שומר את זה לעצמו.
[Speaker B] לא, לא, הוא
[הרב מיכאל אברהם] שומר את זה לעצמו לגמרי. הוא קונה לעצמו
[Speaker B] מסטיק בזוקה. אז איך יכולים להיות קידושין ככה?
[הרב מיכאל אברהם] באבא יכול לקדש את בתו, הוא מקבל את הכסף. אם אני רוצה לקדש אישה אני יכול להביא את הפרוטה לאבא? כן, אם היא קטנה או נערה. גדולה אז היא מתקדשת בעצמה.
[Speaker D] הרב, זה לא זילות של כל השיח הזה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אל תכניס אותי לבעיה, לא רוצה להיכנס לבעיה הזאת. אנחנו עכשיו בדיני ספקות. מה שאני רוצה לומר זה שהספק מן הסוג הזה הוא ספק בעולם עצמו, הוא ספק בחפצא לא בגברא. באנשים עצמם אין פה אחת שמקודשת ואחת לא, רק אני לא יודע מי מי. אף אחת מהן לא באמת מקודשת ולא לא מקודשת, הן נמצאות במצב של סופרפוזיציה קוונטית.
[Speaker B] לא, אבל או שיש קידושין או שאין, אין כזה ספק.
[הרב מיכאל אברהם] בוודאי שיש קידושין. זה נקרא קידושין שלא מסורים לביאה. מחלוקת אביי ורבא האם קידושין כאלה הם קידושין או לא. בסדר? אבל יש דעה שהם כן קידושין. והדעה שהם לא קידושין זה רק בגלל שהם לא מסורים לביאה, אבל עקרונית אין שום בעיה. זה ספק. אם קידשתי אחת משתי נשים על ידי שליח, שתיהן שלחו אלי שליח, הן לא אחיות, שלחו אלי שליח ואני נותן לו פרוטה ומקדש אחת משתיהן. זה מצב שלכל הדעות יש קידושין. על זה אין מחלוקת. המחלוקת של אביי ורבא זה רק אם השתיים האלה הן שתי אחיות. אם הן שתי אחיות אז אם רחל מקודשת לי אז לאה אסורה עלי כי אחות אשתי. ואם לאה מקודשת לי אז רחל אסורה עלי כי אחות אשתי. אז יוצא שזה קידושין שלא מסורים לביאה. זאת כל הבעיה. אבל קידושין לא מוגדרים הם בכלל לא בעיה. אתה יכול לתת פרוטה לשליח שיקדש לך אחת משתי נשים בלי להגדיר מי וכאן לכל הדעות הקידושין חלים.
[Speaker B] חלים על איזה מהן?
[הרב מיכאל אברהם] על שתיהן באופן בסופרפוזיציה. אחת משתיהן בלי להגדיר מי. זה כמו הרוגצ'ובר שאמר שהאור שמח אמר פעם על הרוגצ'ובר שכשמנוסע ברכבת הוא מעביר אצלו בראש בעל פה חצי ש"ס. שאלו אותו איזה חצי, אז הוא אומר איזה שאתם רוצים. זאת אומרת אותו דבר. רק אישה אחת מקודשת. איזה? כל אחת מהשתיים. וזה כמו סופרפוזיציה קוונטית. זאת אומרת, גם האישה הזאת מקודשת וגם האישה הזאת מקודשת, אבל רק אחת. ובשביל להגדיר את המצב הזה באופן לוגי, אז צריך קצת לעבוד. אבל לזה אני לא אכנס. אבל כן, זה מצב שקיים. למשל, יש לי חמישה מטבעות בכיס ואני מקדיש אחד מהם לבדק הבית. בלי להגדיר מי, מקדיש שקל. יש לי חמש מטבעות של שקל בכיס, אני מקדיש שקל מהכיס שלי לבדק הבית. איזה מהחמישה שקלים הוא הקדש? אין דרך לדעת. אחד מהם, אבל אני לא יודע להצביע על אחד מהם. גם הקדוש ברוך הוא לא יוכל להצביע. זה לא שיש פה אחד, רק אני לא יודע מי הוא. אין אחד קונקרטי, אבל עדיין זה רק אחד, הקדשתי רק שקל, לא חמישה שקלים. אוקיי? אז פה זה מצבים פתולוגיים שהם מצבים שהספק הוא ספק במציאות עצמה, לא בידע שלי על המציאות. המציאות עצמה מסופקת. אני קראתי לזה עמימות, מצב של עמימות לעומת אמביגיוויטי, כן? לעומת מצב של ספק. ספק זה בידע שלי על המציאות, אמביגיוויטי זה עמימות במציאות עצמה. זאת אומרת, המציאות עצמה לא מוגדרת בצורה חד משמעית.
[Speaker B] אבל שוב, במקרה של השליח עם שתי הנשים, גם שם הוא לא מביא את המעות לאחת מהן?
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.
[Speaker B] במקרה של השליח שלוקח את הפרוטה לשתי הנשים…
[הרב מיכאל אברהם] לא, השליח… ברור שהוא מביא את זה לאחת משתיהן.
[Speaker B] נו, אז במציאות אני נשוי עם אחת משתיהן, לא עם שתיהן סופרפוזיטור, אני לא יודע איך לקרוא לזה.
[הרב מיכאל אברהם] הוא שואל… לא, אבל היא מקודשת עוד לפני שהיא מקבלת את הפרוטה. היא מקודשת ברגע שהפרוטה הגיעה לשליח. עכשיו הוא יבוא לבית דין וישאל: "תגיד, לאיזו משתיהן לתת את הפרוטה?". זה לא משנה. זה לא תנאי בקידושין שהפרוטה תגיע לאישה. מרגע שהשליח זכה, הוא זכה עבורה. היא מקודשת.
[Speaker B] זאת אומרת, הנפקא מינה היא על הזמן הזה שהכסף עדיין ביד שלו?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, נפקא מינה היא תמידית. עכשיו יש שאלה למי לתת את הפרוטה, שאלה אחרת, לא יודע.
[Speaker B] לא, אבל אין שאלה כי הוא אמר: "אני רוצה או את זאת או את זאת", אז אין שאלה כזאת.
[הרב מיכאל אברהם] למה יש שאלה כזאת? עכשיו יש לי פרוטה, למי לתת אותה?
[Speaker B] לא משנה. לא, אני לא יכול להחליט.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה "לא משנה"? אני צריך לתת את זה לאישה הנכונה. מה זה "לא משנה"?
[Speaker B] אני יכול לעשות הגרלה? לא, אבל אם הגבר אומר ששתיהן מתאימות לו… לא שתיהן מתאימות לו, זה לא מעניין מי מתאימה לו.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה את מי הוא קידש? לא את מי מתאימה לו. הוא קידש רק אחת.
[Speaker B] נו, אבל הוא אמר: "אחת משתיהן".
[הרב מיכאל אברהם] אם הוא מקדש אחת משתיהן ואומר לשליח: "תבחר אתה איזה", אין בעיה, זה קידושין רגילים. לא. אני מקדש אחת משתיהן לא אכפת איזה. לא משנה איזה.
[Speaker B] לא קובע איזה.
[הרב מיכאל אברהם] מי לא קובע איזה? אני, המקדש.
[Speaker B] בסדר, ברור, הבנתי. אז מי כן קובע?
[הרב מיכאל אברהם] אף אחד. אין. זה נשאר מצב כזה, מצב עמום. אף אחד לא יכול לקבוע. יש ריטב"א שרוצה לטעון שפה יחול דין ברירה ואפשר יהיה לקבוע למאן דאמר יש ברירה, אבל זה תמוה. והתפיסה הפשוטה היא לא, אין, זה נשאר תקוע ככה. זה נשאר עמום.
[Speaker C] אם השליח נותן רק לאחת מהן?
[Speaker F] מה? אם השליח נותן רק לאחת מהן, אז זהו נגמר.
[הרב מיכאל אברהם] אם השליח מה עושה? לא הבנתי.
[Speaker F] נותן את הפרוטה רק לאחת מהן.
[הרב מיכאל אברהם] אז הוא גזלן.
[Speaker F] אם הוא לא נותן לאף אחת אז אף אחת לא מקודשת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז הם יצטרכו ללכת לבית דין ולדון על הפרוטה, אולי "יחלוקו". אבל זה סתם דיני ממונות. זה סתם דיני ממונות, הקידושין קידושין חלו.
[Speaker F] איך חלו? עוד לא קיבלו את הפרוטה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הם לא צריכים לקבל את הפרוטה. השליח זכה עבור האישה. לא, אבל
[Speaker F] זה לא באמת
[Speaker C] ספק במציאות, הרב. בגלל שאתה הכנסת… זה לא ספק במציאות, זה ספק בגלל שהכנסת את עצמך… זה בגלל מה?
[הרב מיכאל אברהם] זה ספק במציאות המשפטית.
[Speaker C] זה ספק כי אתה הכנסת את עצמך
[הרב מיכאל אברהם] למצב
[Speaker C] כזה שאתה אומר שברגע שיש לי ספק כזה אז אני בוחר שיהיה פה…
[הרב מיכאל אברהם] אני יצרתי את המצב הזה, אבל עכשיו זה המצב, מה אכפת לי שאני יצרתי אותו?
[Speaker C] באותו אופן היית יכול גם ליצור מצב שברגע שבן אדם
[הרב מיכאל אברהם] אומר דבר כזה… אני עשיתי את זה.
[Speaker C] לא, הכוונה לעשות הכוונה בהלכה. ההלכה הייתה יכולה לקבוע שיש מצב…
[הרב מיכאל אברהם] הייתה יכולה לקבוע הכול, אבל היא לא קבעה. זהו, זה המצב המשפטי.
[Speaker C] אבל זה לא ספק במציאות.
[הרב מיכאל אברהם] זה כן ספק במציאות. ספק במציאות ההלכתית. מי זאת האישה שמקודשת לי? במציאות המשפטית, כן.
[Speaker C] אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] יש דברים בפיזיקה, יש ספקות דומים בתורת הקוונטים, אבל שם זה באמת מסובך.
[Speaker B] הרב, אבל למה אם השליח נותן את המעות לאחת מהן הוא גזלן?
[הרב מיכאל אברהם] ברור, כי המעות הם ספק של זאת ספק של זאת, ואין דרך להכריע את הספק הזה. אז איך אתה נותן את הפרוטה הזאת למישהי? זה "שניים אוחזין" בפרוטה. יצטרכו ללכת לבית דין, אולי יגידו להם "יחלוקו", "כל דאלים גבר", לא משנה יגידו להם משהו. פשוט זה עדיין. מה שלא יהיה. אז זה דיני ממונות.
[Speaker B] אז למה זה עושה אותו גזלן? למה זה עושה אותו גזלן? למה זה עושה אותו גזלן?
[הרב מיכאל אברהם] נתת פרוטה למישהי שזה לא רק שלה. אם יש לי ממון שהוא ספק שלך ספק של מישהו אחר, אני יכול לתת לך את הממון הזה? מה פתאום? אולי זה שלו.
[Speaker B] לא, אבל כשהגבר אמר את זה, הוא לא התכוון שחצי הולך לזה חצי הולך לזה.
[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר שאחת… לא, זה לא חצי חצי, זה סופרפוזיציה. זה גם זה וגם זה. אבל עוד פעם, בשביל זה צריך לעשות קצת לוגיקה בשביל להגדיר את זה עד הסוף. לא נעשה את זה כאן. לא שומע.
[Speaker B] איפה זה הגמרא הזאת?
[הרב מיכאל אברהם] בקידושין נ"ו נדמה לי, לא זוכר בדיוק, תחפש קידושין שלא נמסרו לביאה. זה הק' של יעל קאג.
[Speaker G] הרב, לפי המאן דאמר הזה שהקידושין חלים רק כשהם לא נמסרו לביאה, ואתה מסביר שזה סופרפוזיציה כזאת, שגם וגם, אבל אף אחת לא אף אחת מהן.
[הרב מיכאל אברהם] הלכה למעשה גם אשתי וגם אחות אשתי.
[Speaker G] ואף אחת היא לא אשתך.
[הרב מיכאל אברהם] לא, שתיהן גם נשותיי וגם אחות נשותיי. אוקיי, שזה סתירה לוגית.
[Speaker G] לא, למה סתירה לוגית? גם אשתי וגם… לא, כי זה מצביע על שתי…
[הרב מיכאל אברהם] חכה רגע, חכה רגע. כי אסור לשאת שתי אחיות. אבל אין פה סתירה לוגית. יותר מזה, בשביל זה צריך את הלוגיקה מה שאמרתי קודם. תראה, אני אגיד את זה במשפט כי כולכם שואלים, אבל במשפט אחד אני אגיד ככה: זה לא באמת, ההגדרה הנכונה יותר זה לא ספק זאת מקודשת לי ספק זאת מקודשת לי. אלא יש פה סופרפוזיציה בין שני מצבים. מצב אחד הוא שרחל מקודשת לי ולאה לא. המצב השני זה שלאה מקודשת לי ורחל לא. כל אחד משני המצבים האלה הוא קוהרנטי. נכון? ואני נמצא בשניהם. זה לא אותו דבר כמו להגיד שתיהן נשותיי. להגיד שתיהן נשותיי זאת סתירה. כי לא יכול להיות שהיא גם אשתי וגם אחות אשתי, כי אם היא אחות אשתי אז קידושין לא תופסים בה, אז היא לא יכולה להיות אשתי. אבל פה זה סופרפוזיציה בין שני מצבים שכל אחד מהם הוא כן קוהרנטי. מצב אחד שרחל אשתי ולאה לא, המצב השני זה שלאה אשתי ורחל לא.
[Speaker B] כן, אבל שניהם ביחד לא.
[Speaker G] לא, אבל סליחה, למה אתה לא אומר את אותו דבר לגבי ידיעת השם והבחירה? גם זה אפשרי וגם זה אפשרי. אפשר שהקדוש ברוך הוא יודע מראש מה אני אעשה, וגם אפשרי שיש לי בחירה ושהוא לא יודע. כל אחד בפני עצמו כן אפשרי.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אני רוצה לטעון את שתי הטענות. לא שיש לי ספק בין שתיהן. אני טוען את שתיהן בוודאות. גם זה קיים וגם זה… זה סתם סתירה. זה כמו להגיד ששתיהן נשותיי, לא בסופרפוזיציה. גם זאת אשתי וגם זאת אשתי. זה אי אפשר להגיד. כל הרעיון של לוגיקה של סופרפוזיציה זה שזה לא סתירה לוגית. אם זה היה סתירה לוגית אגב, אז תורת הקוונטים לא הייתה יכולה להיות תורה מדעית כי אי אפשר היה להסיק ממנה שום מסקנה.
[Speaker F] אבל למה?
[הרב מיכאל אברהם] מצאתי מילה שקוראים
[Speaker F] לה סופרפוזיציה, והנה יש לי אחדות הניגודים, הכל טוב.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אתה לא מבין איך זה לא סותר סתירה לוגית. זה לא מילה, זה קוונטי. זה מתאר מצב לוגי שונה, זה לא מילה.
[Speaker F] אבל האינטואיציה שלנו הרי היא אותה אינטואיציה של סתירה מוחלטת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. למה?
[Speaker F] מה השתנה באינטואיציה מאז שקראנו לזה כך?
[הרב מיכאל אברהם] ברגע שהיית מכיר את הפורמליזציה הלוגית של העניין, היית מגלה שגם אינטואיטיבית אתה מבין שזה לא סתירה. זה בדיוק הנקודה. הפורמליזציה הלוגית לא עומדת באוויר. היא עוזרת לי לחדד דברים שגם אינטואיטיבית אני יכול לתפוס אותם.
[Speaker F] אני שואל את הרב, איך יכול להיות האלקטרון הוא נמצא גם פה וגם פה? הרב חייב להודות שזה לא נקלט באינטואיציה שלנו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זו הטעות. הטעות היא שהאלקטרון לא נמצא גם פה וגם פה. לא נכון, זה תיאור לא נכון של המצב הקוונטי. אלא? אלא יש שני מצבים. שני סדקים, כן? מצב אחד זה שהאלקטרון עבר דרך סדק א' ולא עבר דרך סדק ב'. מצב קוהרנטי, נכון? כן. יפה. מצב שני זה שהוא עבר דרך סדק ב' ולא עבר דרך סדק א'. גם זה קוהרנטי.
[Speaker F] שולל את הראשון.
[הרב מיכאל אברהם] ואנחנו נמצאים בסופר… רגע. ואנחנו נמצאים בסופר…
[Speaker F] רגע הרב, כשאני אומר זה עבר בסדק א' יש כוכבית ולא ב-ב'. כן, נכון. וכשאתה אומר ב' ולא בא', זה סתירה לוגית פשוטה, וכולם שמחים כי אומרים סופרפוזיציה והכל טוב.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אני מנסה להגיד משהו. יש לי מצב אחד שהחלקיק עבר בסדק א' ולא עבר בסדק ב'. קוהרנטי? כן. יפה. מצב שני החלקיק עבר בסדק ב' ולא עבר בסדק א'. מצב קוהרנטי? כן? יפה. עכשיו המצב שמתאר את החלקיק, לא שהחלקיק נמצא גם בסדק א' וגם בסדק ב'. אלא המצב שמתאר את החלקיק הוא סכום של שני המצבים האלה. וזה לא אותו דבר כמו להגיד שהחלקיק עבר גם בסדק א' וגם בסדק ב'. כמו שאומרים הבעל-בתים.
[Speaker F] אבל איפה החלקיק עבר?
[הרב מיכאל אברהם] אין דבר כזה, השאלה לא חוקית.
[Speaker F] החלקיק זה מילה נכונה, כן. איפה זה שאלה נכונה? שואל איפה החלקיק עבר, ואז אומרים שהשאלה לא חוקית.
[הרב מיכאל אברהם] שאלה לא חוקית. הפיזיקה אומרת, אתה לא יכול לשאול האם מידה טובה היא משולשת? אתה יכול לענות לי על השאלה הזאת? או מה ההבדל בין…
[Speaker F] אבל הרב, מאיפה בא האינטואיציה? אני לא בא מכוח… אני בא מכוח אינטואיציה של ילד בן שמונה, והרב אומר שזה לא
[הרב מיכאל אברהם] מובן לי כי השאלה שלי שגויה. כדאי להתקדם קצת. זאת אומרת, אז אני אומר כשמסתכלים על הפורמליזציה הלוגית הזאת מבינים שהפורמליזציה הזאת לא מתארת חלקיק שעבר דרך שני הסדקים. היא מתארת שמצב החלקיק מורכב מסכום של שני מצבים. מה זה בכלל חלקיק? חלקיק זה לא כדורון קטן כמו שאתה חושב, זה איזשהו סוג של גל שמפולג במרחב. כל ההסתכלות הבעל-בתית הזאת… לא, זה בדיוק מה שאני טוען… הוא גם פה וגם שם?
[Speaker F] לא, זה לא נכון. אנחנו מתארים את זה כחלקיק, זה תיאור מטעה.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שעוד מאה שנה יהיה משהו אחר, לא יודע אם זה גלים או משהו אחר. המושג חלקיק שלך הוא המושג… המושג חלקיק שלך זה המושג של ילד בן שמונה, הוא משובש. זה בדיוק הטענה. הטענה היא שאנחנו עוסקים בשפה לא מדויקת שמעוררת סתירה לוגית. אם זה היה סתירה לוגית אי אפשר היה להסיק מזה שום מסקנה, יש משפט בלוגיקה שאם יש מערכת שיש בתוכה סתירה לוגית אי אפשר להסיק ממנה כל מסקנה שרוצים.
[Speaker F] להרב יש כן
[הרב מיכאל אברהם] אינטואיציה על הדבר? לא שומע.
[Speaker F] להרב יש כן אינטואיציה… דניאל? כן. להרב יש אינטואיציה להבין מה זה המצב הקוונטי?
[הרב מיכאל אברהם] כל אלו שמסתבכים עם המצב הקוונטי הם סתם פשוט לא מבינים. הם לא מבינים את זה שחלקיק הוא לא כדורון קטן. הסתכלות בעל-בתית. זה פונקציית גל שמתוארת על ידי סכום של פונקציות, שכל אחת מהפונקציות היא פונקציה של חלקיק. ואיפה…
[Speaker F] מה תהיה האונטולוגיה שלו? מה הוא הישות שלו?
[הרב מיכאל אברהם] האונטולוגיה שלו זה שהוא גל שמפוזר במרחב באיזושהי צורה.
[Speaker F] אה, לזה אני מסכים, אז זה לא חלקיק. אוקיי, זה בדיוק מה שאני טוען.
[הרב מיכאל אברהם] זה חלקיק. זה מה שנקרא אלקטרון.
[Speaker F] כן, אבל זה רק תיאור שלנו על הדבר. אין כזה באמת. זה גל.
[הרב מיכאל אברהם] זה גל.
[Speaker F] לזה אני מסכים לגמרי. בסדר, נו…
[הרב מיכאל אברהם] טוב.
[Speaker G] אבל אם הוא… למה הוא נמנע מלעבור דרך שתי הסדקים?
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא הבנתי.
[Speaker G] אם כך, לא… אם זה לא מה שאנחנו מגדירים, אם זה גל כזה, לא מבינים למה הוא נמנע מלעבור בשני הסדקים.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא נמנע, הוא עובר בשני הסדקים. אוקיי. רק אם אתה תשים גלאי באחד מהם, אז יתברר לך שהוא עבר רק דרך אחד. זה כבר תעתועי תורת הקוונטים. אבל שוב, זה לא סתירה לוגית. זה פשוט קשה לתפוס את זה פיזיקלית. אין פה שום סתירה לוגית. ולא יכולה להיות סתירה לוגית. כל אלה שגם פיזיקאים מתבלבלים בדברים האלה בפרשנות הפילוסופית. הם יכולים להיות פיזיקאים טובים. בפרשנות הפילוסופית של הדברים הם לא מבינים את זה נכון. זאת אומרת…
[Speaker G] אז אפשר להאמין בקבלה אז. אה? אז אפשר להאמין בקבלה. למה? כי זה אותו סוג של… אינטואיטיבית זה אותו סוג של סתירות של דברים שלא מבינים…
[הרב מיכאל אברהם] בקבלה אין שום סתירות ושום דבר, בסך הכל זה מושגים מופשטים. במכניקת קוונטים יש דברים שנראים כמו סתירה. צריך לעבוד על זה כדי להבין למה אין שם סתירה. בקבלה זה לא סתירות אלא דברים מופשטים. טוב חברים, נעצור כאן זה כבר מאוחר. הרב, שאלה…
[Speaker F] הרב, רק שאלה אחרונה. למה בסוף… לא הבנתי עד הסוף. למה הלוגיקה היא הכרחית וודאית? למה אם נניח איזה מישהו איזה פוסט-מודרניסט, איזה פוסט-מודרניסט, איזה מישל פוקו היה ילד והיה מגדל אותו על ברכי החוסר לוגיקה…
[הרב מיכאל אברהם] אני אחסוך לך את הזמן, אין לי תשובה. ככה, זה מובן מאליו. אם אתה לא מבין את זה אין לי מה להסביר. לא, אמיתית. לא אומר את זה בציניות. פשוט… זה כמו מישהו שישאל אותי למה אתה מאמין לעיניים שלך? אולי הם מתעתעות? אני מאמין לעיניים שלי כי הם מראות לי. זהו. אני יודע שהם…
[Speaker F] לכן שאלתי את הרב, אם נניח איזה פוסט-מודרניסט היה מגדל את הילד שלו על ברכי הסתירות וה…
[הרב מיכאל אברהם] הייתה בעיה דידקטית, עניתי. הוא…
[Speaker F] לא, אבל הרב מבין שהוא היה מרגיש מה שהרב מרגיש שזה פשוט? הוא היה מבין שזה פשוט הפוך.
[הרב מיכאל אברהם] לא. הייתה בעיה דידקטית אבל הייתי מתגבר עליה אם אני מורה מספיק טוב. גם אנשים שדפקו להם את המוח בחינוך אפשר לתקן את זה, זה לא דטרמיניסטי. זה שאנשים טועים לא מוכיח שום דבר, יכולים לטעות.
[Speaker F] לא, התכוונתי על אינטואיציות.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות אינטואיציות הפוכות. אינטואיציה יכולה להיות שגויה, נכון, אני מסכים. אוקיי. אבל ברגע שאתה תברר את זה אני
[Speaker F] חושב שאתה תוכל להגיע לאינטואיציה הנכונה. כשהרב יתווכח איתו כמו על האמונה, על המוסר. כשהרב יתווכח איתו יגיד אבל האינטואיציה שלי הפוכה. עניתי לשמואל שאין לי מה להגיד לו.
[הרב מיכאל אברהם] אבל גם לילד הוא
[Speaker F] גם יגיד לך אין לי מה להגיד לך. נכון, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, גם במוסר אני לא יודע להגיד לו. אם הוא יגיד למה אסור לרצוח, אני לא יודע, כי זה לא מוסרי לרצוח. למה לא? לא יודע, ככה. מה, מה אני יכול להגיד לו? אם אתה לא מבין את זה לבד, אין לי מה להגיד לך. כן. טוב, שבת שלום, להתראות, בשורות טובות.
[Speaker E] תודה רבה, שבת שלום.