קידושין – פ＂ב – תשפ＂ג – שיעור 5

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בואו נתחיל. בפעם הקודמת התחלתי לעסוק בסוגיה הראשונה בפרק, זה מצווה בו יותר מבשלוחו. ראינו בגמרא שיש שני עקרונות שמסתובבים פה על המגרש הזה. עיקרון אחד הוא עיקרון כללי בהלכה, שמצווה בו יותר מבשלוחו, שהוא לא ספציפי דווקא לקידושין, אלא כל דבר שאתה עושה, אם אתה עושה בעצמך זה יותר טוב. העיקרון השני הוא עיקרון ספציפי לקידושין, שבקידושין ראוי לאדם שיקדש את האישה רק אחרי שראה אותה, כדי שלא תתגנה בעיניו. ולכן פה אם הוא עושה את זה דרך שליח, או לא עושה את זה בעצמך, אז אפילו איסור יש בזה, לא רק החסרה המעלה של מצווה בו יותר מבשלוחו. אז אלה שני העקרונות, והשאלה היא באיזה מהם מדובר במשנה. דיברנו על השאלה אם הם חולקים אחד על השני. ראינו שלגבי קטנה ודאי שיש איסור, שהאבא שלה יקדש אותה בלי שהיא תראה, בלי שהיא תתרצה. ודיברתי קצת על השאלה של מה ההבדל בין איסור לבין עדיפות. לאו מול עשה. טוב, בכל אופן אני רוצה להיכנס עכשיו באמת קצת יותר לעניין הזה של מצווה בו יותר מבשלוחו, שזה העיקרון הכללי, לא הדין הזה לקדש את האישה לא שיקדש אותה עד שיראנה. על פניו מהניסוח בעיקרון הזה אפשר היה להבין שזה עיקרון שמדבר על איך עושים מצוות. האם יש הדין הוא ששלוחו של אדם כמותו. אז אם השליח אם יש מצווה שאני עצמי צריך לעשות אותה, אני יכול גם לבצע אותה על ידי שליח. זה הדין שמצווה בו יותר מבשלוחו וזה כל הסוגיות בדפים הבאים שעוסקות בדין שליחות, מקור לדין שליחות ובדין שליחות בכלל. אבל למרות שהתחדש ששלוחו של אדם כמותו, אדם יכול לעשות את המצווה גם דרך שליח, העיקרון הזה אומר לא, אבל בכל זאת עדיף שהוא יעשה את זה בעצמו מאשר על ידי השליח. אבל על פניו נראה שזה עיקרון שנוגע לעשיית מצוות. אבל זה מעורר כמה סימני שאלה בסוגיה כאן, ולא נראה שזאת באמת שהיה באמת הפירוש. למה? דבר ראשון, הרי הדיון שלנו פה הוא בשליחות לקידושין, סליחה. עכשיו בשליחות לקידושין, אם באמת העיקרון הזה של מצווה בו יותר מבשלוחו נאמר על עשיית מצוות, אז קידושין זו דוגמה בעייתית. משום שקידושין בפשטות אינה מצווה. קידושין זה אקט הלכתי, כמובן שהתורה מחדשת אותו ואולי אפילו מחייבת אותו, אבל זאת לא מצווה. הרא"ש למשל כותב שזה רק הכשר מצווה למצוות פרו ורבו, כפי שהזכרתי את זה בשיעור הקודם. ואין בקידושין כשלעצמם משום מצווה. והרמב"ם שכן מונה את הקידושין כמצווה, וגם בתחילת ההלכות שלו הוא מתבטא כאילו שמדובר במצווה, אמרתי שלא בטוח שהרמבם חולק, דיברתי על זה פעם קודמת, אמרתי שלא בטוח שהרמב"ם חולק על הרא"ש בעניין הזה, אלא שברמב"ם יש קטגוריה של מצוות עשה שהיא בעצם מצוות הגדרתיות. למשל כמו הפרת נדרים, או טומאה, שמי שנוגע במת הוא נטמא. אוקיי, כן.

[Speaker B] מצווה בו יותר מבשלוחו לא תופס לגבי מכשירי מצווה? זה על זה

[הרב מיכאל אברהם] אני מדבר עכשיו, כי אם את השאלה אם זה אופן עשיית מצוות או שגם בדברים אחרים, מכשירי מצווה, או דברים שבכלל לא מצווה, אלא מעשים טובים, מוסריים, לא יודע בדיוק מה שלא יהיה. בדיוק זה הנושא שלי. אני אדבר על זה. ספר החינוך, נכון? אוקיי, אז קודם כל, אז אמרתי שגם הרמב"ם שחולק על הרא"ש ומונה מצוות קידושין ומתייחס לזה גם בתחילת ההלכות כמי שמדובר במצווה, יכול להיות שזה רק בגלל שלשיטתו יש גם מצוות שהן אלא ההגדרה היא שכך מבצעים קידושין. אם לא עשית את זה אז אין קידושין, אבל זה לא תעשה או שלא תעשה, זאת החלטה שלך. לכן היישום של העיקרון הזה של מצווה בו יותר מבשלוחו על קידושין מעורר את הסימן שאלה הראשון לגבי הפרשנות כאילו שמדובר פה באופן עשיית מצוות. כי קידושין לחלק מהדעות זה לא מצווה, חלק אחר אולי זה מצווה, מצוות הגדרה. אז לכן זאת הערה ראשונה. כסעיף של אותה הערה, כי אני עדיין בתחום הקידושין, אישה לא מצווה במצוות קידושין זה לכל הדעות. היא גם לא מצווה במצוות פריה ורבייה. ואם קידושין זה מכשיר לקיום מצוות פריה ורבייה, אז האישה בכלל לא מצווה בזה. אבל גם לגבי האישה הרי נאמר בסוגיה פה מצווה בה יותר מבשלוחה. לגבי שליח קבלה שלה, כן, השליח של הבעל לקדש זה שליח הולכה או לגרש, זה נקרא שליח הולכה. שליח של האישה לקבל קידושין או לקבל גט זה שליח קבלה. עכשיו בגמרא מופיע שהעיקרון הזה של מצווה בו יותר מבשלוחה נאמר גם בשליחות קבלה, לא רק בשליחות הולכה. עכשיו בשליחות קבלה לאישה אין בכלל מצווה. מה שלא נגיד, גם אם נגיד שבבעל זאת ממש מצווה הקידושין, באישה לא. אז אם ככה אז ממש אי אפשר לומר שהעיקרון הזה של מצווה בו יותר מבשלוחה הוא עיקרון שמדבר על קיום מצוות.

[Speaker C] אבל אם אישה חייבת במצוות פריה ורביה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אישה לא מצווה בפרו ורבו. לשבת יצרה. יש לשבת יצרה, זה משהו אחר. מצוות לשבת יצרה להרבות את יישוב העולם, אבל לא מצוות פרו ורבו. מצוות פרו ורבו נשים פטורות. אני לא מכיר מחלוקת בזה. אז הדוגמה הזאת של קידושין היא דוגמה שמערערת קצת את התפיסה שעולה מהניסוח שמצווה בו יותר מבשלוחה מדבר על אופן קיום מצוות. אבל מעבר לזה, הרי מה הדוגמה שהגמרא מביאה לכלל הזה? רב ספרא ורבא. תראו בגמרא, השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא? אמר רב יוסף, מצווה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. כן, הוא היה חורך את הראש, הוא היה מולח את הדג לקראת שבת. אז אלו בעצם הדוגמאות לעיקרון הזה של מצווה בו יותר מבשלוחו. מופיע גם בהמשך לגבי מצווה בה יותר מבשלוחה. עכשיו ההכנות האלה לשבת, מה בדיוק מעמדן? מצווה. מה? איזה מצווה? או.

[Speaker D] אז

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו נראה בהמשך איך בדיוק להגדיר את הדברים האלה, עד כמה זה מצווה ואיזה מצווה זאת, אבל באופן די ברור, מי שעוסק במצווה הזאת הוא לא שליח. נגיד שאני אומר למישהו שיבשל לי לשבת או שיכין לי אוכל לשבת. אז בסדר, דאגתי לאוכל שיהיה לי לשבת והכל בסדר. האם אני צריך למנות אותו כשליח שלי את אותו אחד שעושה את הדברים האלה? זה לא רלוונטי. למה? כי איפה צריך שליח? שליח צריך במקום שבו הפעולה חייבת להיעשות על ידי, ואני רוצה שמישהו אחר יעשה את זה בשמי. אז החידוש הוא שאם אני ממנה אותו כשליח, הפעולה שלו נחשבת כאילו היא הייתה פעולה שלי. אבל כאן אין איזה מצווה שאני אעשה את הפעולות האלה. צריך לכבד את השבת, עונג שבת או מה שלא יהיה. כל עוד. זה מה שיקרה כאן ודאגתי לזה, אז הכל בסדר. אפילו אם קיימתי מצווה בעניין הזה, כבוד שבת, עונג שבת וכולי, אפילו אם קיימתי מצווה בעניין הזה, אבל ברור שקיום המצווה הזו לא דורש שליחות. כשאני מקדש אישה, אני צריך לעשות את פעולת הקידושין, אחרת היא לא מקודשת לי. אז אם אני שולח מישהו לקדש בשמי, הוא צריך להיות שליח שלי כדי שהפעולה שלו תיחשב כאילו שאני עשיתי אותה. אבל פה, מה שייך פה שליחות? אז גם אם אנחנו כן נגדיר את זה כמצווה, ונראה את זה בהמשך, אבל גם אם נגדיר את זה כמצווה, לא נראה שצריך פה שליחות. וזה בעצם אומר, זה ערעור שני על התפיסה המקובלת, שמצווה בו יותר מבשלוחו, א', כנראה לא מדבר רק על עשיית מצוות, זה רואים מהדוגמה של קידושין, בפרט לגבי האישה, וב', לא מדבר על שליח דווקא. וזה רואים מהדוגמה של ההכנות לשבת, שמי שעושה את ההכנות לשבת בשמי הוא לא שליח שהתמנה באופן פורמלי להיות שליח שלי. אוקיי?

[Speaker C] ומאיפה רואים את זה?

[הרב מיכאל אברהם] סתם, מסברה פשוטה, מה, ברור שאתה לא צריך למנות אותו כשליח.

[Speaker C] ומאיפה אתה רואה שכן בקידושין צריך שאתה תקדש?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? האיש צריך לקדש את האישה, אם הוא לא מקדש את האישה אין קידושין.

[Speaker C] אז למה לא נגיד את זה גם בשבת?

[הרב מיכאל אברהם] מה, שאם לא עשיתי את זה על ידי שליח, אז מה, אז אין פה הכנות לשבת?

[Speaker C] הרי אתה צריך לעשות את ההכנות.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת אני צריך לעשות? ההכנות לא נעשו אם אני לא ממנה שליח? מה, שמשהו לא יחול? כאילו, יש פה משהו שהוא… אתה יכול אולי להגיד, זו שאלה מעניינת, אתה יכול אולי להגיד, שבאופן עקרוני ברור שההכנות האלה, אם אני דאגתי לזה והן נעשו, אז השבת מוכנה, עובדות קיימות. אבל המצווה לא תיזקף לזכותי אלא אם כן מיניתי את מי שעושה את ההכנה כשליח שלי. זאת אומרת, מה שדורש פה את מינוי השליחות הוא לא הפעולה. את הפעולה אתה יכול לעשות גם בלי להיות שליח שלי, אלא הזכייה בזכות של המצווה. זאת אומרת, בשביל שהמצווה תיזקף לזכותי, אז מי שעושה את הפעולה צריך לתפקד בתור שליח שלי, אחרת זה לא נקרא שאני עשיתי את זה. אז המצווה פה קוימה והשבת מוכנה והכל מצוין, אבל אי אפשר להגיד שאני עשיתי מצווה אם מי שביצע את זה לא תפקד כשליח שלי. ואז, אבל זה חידוש גדול. זאת אומרת, בדרך כלל התפיסה המקובלת היא לא כזאת. התפיסה המקובלת היא ששליחות נאמרה במקום שהיא נדרשת. שליחות לא נאמרה במקום שבו סתם, אני החלטתי למנות אותך שליח לעמוד על רגל אחת. תהיה שליח שלי לעמוד על רגל אחת. זה לא שליחות חסרת משמעות, זה לא שליחות בכלל. המושג שליחות לא מוגדר אלא במקומות שבהם אתה אמור להחיל איזושהי חלות הלכתית, לעשות איזושהי פעולה שיש לה משמעות משפטית, הלכתית, ואז אני אומר, אם מישהו עושה את זה בשמי ונדרשת עשייה שלי כדי שהדבר הזה יקרה, כמו בקידושין, אז דין שליחות אומר שאם הוא עשה את זה בשמי, זה כאילו שאני עשיתי. אבל במקום שבו הפעולה יכולה להיעשות גם לא על ידי, ולכן דין שליחות לא נדרש, אז במקום שדין שליחות לא נדרש הוא גם לא מוגדר. אין שליחות, אפילו אם אני אמנה הוא לא יהיה שליח, כי מושג השליחות לא רלוונטי שם. עכשיו פה, מבחינת ההכנות לשבת, לא צריך שהוא יהיה שליח שלי כדי שהשבת תהיה מוכנה. זה לא כמו בקידושין. אתה יכול אולי להגיד, בסדר, אבל בשביל לזקוף את המצווה לזכותי, אז אני צריך למנות אותו כשליח. אוקיי? אבל גם זה מאוד מאוד תמוה. כי אני אתן דוגמה, קודם כל לטובת העניין. יש הגמרא בהמשך מדברת על אין שליח לדבר עבירה. ויש שם שמאי הזקן, חגי הנביא בשם שמאי הזקן, שטוען שיש שליח לדבר עבירה, והוא לומד את זה משליחות לרציחה, אותו הרגת בחרב בני עמון. אני שולח שליח לרצוח מישהו, ואני נחשב רוצח, העבירה נזקפת לחובתי, אוקיי, לפי שמאי הזקן. להלכה אין שליח לדבר עבירה, אבל כך סובר שמאי הזקן. אז עכשיו הרי ברור שהרציחה לא דורשת שליחות. אם מישהו אחר רצח אותו אז הוא לא רצוח? זה לא כמו בקידושין. בקידושין אם מישהו קידש את האישה בשמי והוא לא שליח שלי, האישה לא מקודשת, אם הוא קידש אותה אליי, כן? אז היא לא מקודשת. הפעולה דורשת עשייה שלי ולכן דין שליחות נחוץ פה, כדי שאם מישהו אחר עושה את זה, זה ייחשב כאילו הייתה עשייה שלי. אבל ברציחה, זה מה שנקרא בלשון… הגמרא והאחרונים אחר כך מעשה קוף. זה לא החלת חלות, זה מציאות. זאת אומרת, אם האיש נרצח, אז הוא רצוח. לא לא צריך שאני אעשה את זה בשביל שהוא יהיה רצוח. אז מה שייך לדבר פה על שליחות? אז כל מה שאפשר בכלל, להלכה אין שליח לדבר עבירה. אבל אין שליח לדבר עבירה כי לומדים את הדין שאין שליח לדבר עבירה. זאת אומרת, זה לא שלילה עקרונית. במובן העקרוני, יש שליחות גם בדבר עבירה, רק הדין אומר שבכל זאת אנחנו לא רואים אותך כעבריין. נראה עוד בהמשך מה זה בדיוק אומר. אבל העיקרון שיכולה להיות שליחות בדבר עבירה כנראה מוסכם בגמרא. עכשיו, איך זה יכול להיות? מה שייכת שליחות על הרצח? כנראה שהשליחות היא על מימד העבירה שברצח. זאת אומרת, אם אני רוצה שאני אחשב כרוצח, לא שהאיש יהיה רצוח. זה שהאיש יהיה רצוח, בסדר, הוא יהיה רצוח גם ככה. אבל אם אני רוצה להיחשב בעצמי כרוצח, אם אני מתאכזר מאיזושהי סיבה, אז אני ממנה שליח, ולשליחות יש משמעות הלכתית לא במובן של החלת החלות המשפטית, אלא במובן של הכשבת העבירה או המצווה על המשלח. ולהלכה שאין שליח לדבר עבירה, אז ממילא גם אי אפשר לעשות את השליחות הזאת באופן שיעביר אליי את העבירה, לכן כנראה גם לא תהיה שליחות. אם יש שליח לדבר עבירה, אז גם מושג השליחות מוגדר, כיוון שיש לו תוכן, הוא שכשני ממנה שליח, אז העבירה נזקפת לחובתי. אוקיי? אבל אם ולהלכה אנחנו פוסקים שאין שליח לדבר עבירה, אז אם אין שליח לדבר עבירה, אז ברגע שהשליחות הזאת אין לה שום תוכן, היא לא מעבירה אליי שום דבר, אז היא גם לא מוגדרת. אז גם אין שליח, אין דבר כזה. אוקיי? עכשיו, בהקשר שלנו, אנחנו מדברים על שליחות להכנות לשבת, כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא. אז שאלתי איך מה שייכת שליחות בדבר כזה? זה מעשה קוף. זאת אומרת, תדאג לזה שיהיה לך אוכל מוכן לשבת וזה הכל. ואם מישהו אחר הכין את זה והוא לא שליח שלי, אז האוכל לא מוכן? האוכל מוכן גם ככה. אז גם אם אני מבין שיש פה מצווה ועל זה עוד נדבר, אבל שליחות בפשטות אין פה. מה אני צריך למנות את המבשלת בתור שליחה שלי כשהיא מבשלת לי לשבת? לא נשמע סביר. יכול להיות, זה מה שאמרתי קודם, שאולי שייכת פה שליחות רק כדי לזכות בזה שאני אחשב כמקיים המצווה. המצווה קוימה גם ככה, זאת אומרת השבת מוכנה גם אם לא מיניתי את המבשלת להיות שליחה שלי. אבל במצב כזה יכול להיות שאני לא איחשב מבצע המצווה, אלא מישהו אחר ייחשב מבצע המצווה. אבל גם זה בעייתי. וכמו וזה הבאתי את הדוגמה של שליח לדבר עבירה, שגם בשליח לדבר עבירה זה מעשה קוף. לשלוח מישהו לרצוח, בסדר, הוא רצוח גם אם הרוצח לא שליח שלי. אבל יכול להיות שכל המושג שליחות קיים שם רק כדי להעביר אליי את עבירת הרציחה, ויש לזה משמעות הלכתית. ולכן להלכה שאין שליח לדבר עבירה, ועבירת הרציחה לא מועברת אליי, אז גם השליחות לא תהיה שם. אז זה מחלוקת אולי, עוד נדבר. בכל אופן, אבל גם העניין הזה הוא בעייתי. כי אם אני מבין את זה כך, אז בעצם יוצא שמצוות ההכנות לשבת שייך לדבר לגביה על שליחות רק בגלל שהשליחות תעביר אליי ותחשיב אותי כעושה המצווה. עכשיו, אני עשיתי את ההכנות לשבת, אז קיימתי את המצווה. אז מושג השליחות מוגדר פה לא בגלל התוכן של השליחות, זאת אומרת, הבישול לשבת ייעשה גם אם המבשלת היא לא שליחה שלי, אלא בגלל ההשלכות ההלכתיות. זאת אומרת שהבישול הזה יכול להיחשב כמצווה שלי אם מי שעשה אותו הוא שליח שלי. אבל אז הביטוי מצווה בו יותר מבשלוחו הוא קצת קשה. המצווה היא לא בו יותר מבשלוחו. רב ספרא. כן. זאת אומרת, הנקודה היא שזאת אומרת, מצווה בו יותר מבשלוחו פירושו שגם בשליח וגם בעצמי אני עושה את המצווה, רק עדיף לעשות את זה בעצמי מאשר לעשות את זה על ידי השליח. בסדר? לא, אז אני מתקן קצת. לא, זה לא בעייתי. כך צריך לקרוא את זה. שאם אני באמת מבין שיש פה ממש שליחות, והשליחות היא להעביר אליי את המצווה, אז מה שנאמר פה שמצווה בו יותר מבשלוחו, הכוונה אם לא מינית אותו כשליח אין לך מצווה בכלל. השבת מוכנה, כן, זה ברור. אבל מצווה אתה לא עשית מצווה. אם מינית אותו כשליח, אז יש לך מצווה אבל מצווה פחותה. אם עשית את זה בעצמך, זאת המצווה המעולה. אוקיי, כך בעצם. להגיד שמי שמבשל לי לשבת אני צריך למנות אותו כשליח שלי זה נשמע מוזר. וגם בשליח לדבר עבירה זה באמת שאלה בעייתית. מה שייך בכלל שליחות על רצח? כן? מה שליחות למה? זאת אומרת, אז מה האלטרנטיבה? האלטרנטיבה היא שמצווה בו יותר מבשלוחו זאת לא אמירה שקשורה לשליחויות וזאת לא אמירה שקשורה למצוות. זאת אמירה שמדברת כמו שרש"י אומר שאתה תקבל יותר שכר אם אתה עוסק בדברים בעצמך. אבל השכר שבו מדובר הוא לאו דווקא שכר מצווה במובן הפורמלי. אם עשית מעשה טוב מוסרי, לא קיימת בזה מצוות עשה במובן ההלכתי הפורמלי. עדיין הקדוש ברוך הוא יראה את זה בעין יותר טובה אם אתה עושה את זה בעצמך ולא שולח מישהו אחר לעשות את זה, את המעשה הטוב הזה. ומעשים טובים גם הם בהחלט יכול להיות שאתה תקבל שכר גם על מעשים טובים, לא צריך להגדיר אותם כמצווה בשביל שיהיה לך שכר על זה בשמיים. אוקיי? ואותו דבר עונש גם, זאת אומרת על מעשה לא מוסרי, לפנים משורת הדין, לא משנה, כל מיני דברים שהם לא מצוות ועבירות במובנן הפורמלי, אבל ברור שמבחינת הקדוש ברוך הוא מי שעושה את זה מגיע לו משהו, אוקיי, יקבל איזשהו שכר כלשהו. ועל זה אומרת הגמרא אם אתה עושה את זה בעצמך זה יותר טוב מאשר אם אתה עושה את זה על ידי שליח, או לא בעצמך. אבל לא מדובר פה באמת על מצווה במובנה הפורמלי וגם לא מדובר פה על שליחות במובנה הפורמלי, אלא הכוונה תעשה את זה בעצמך ולא על ידי מישהו אחר. ניתן אולי דוגמה לדבר. אולי לפני הדוגמה, אז למה באמת נקטו מצווה בו יותר מבשלוחו? לא מדובר פה לא על מצוות ולא על שליחים. אז מה זה מצווה בו יותר מבשלוחו? אפשר להגיד בסדר, כי זה שיגרא דלישנא. בדרך כלל אתה ממנה שליח לעשות מצווה ושמה זה מצוי שאתה עושה את הדברים על ידי מישהו אחר, ולכן בעצם נקטו את המילים מצווה ושלוחו, אבל לא באמת הכוונה לדווקא להקשרים האלה.

[Speaker E] העניין הוא שלא משתמשים פה במילה שליח במובן הפורמלי של משפט קוד למישהו שיש עליו חלות וכולי וכולי. מישהו אחר. פשוט אדם שאמרתי לו לעשות משהו. ובשפת היומיום ככה משתמשים. שלחתי אותו להכין לשבת.

[הרב מיכאל אברהם] אבל בגמרא שליח יש לו משמעות פורמלית.

[Speaker E] אוקיי, טוב, אנחנו זורקים את זה עליהם. אני כמעט משוכנע, ככה קראתי את זה עד היום, שהגמרא כאן מדברת לא על שליחות פורמלית אלא…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, מה שהגמרא כאן זה משהו אחר. הגמרא באופן כללי כשמדברת על שליחות ודאי שהיא מדברת על שליחות פורמלית.

[Speaker E] לפעמים כן ולפעמים לא, וזו דוגמה ללא.

[הרב מיכאל אברהם] מניין לזה ששלוחו של אדם כמותו? ומביאים את כל המקורות, זאת אומרת המושג שליח ובפרט בסוגיה הזו הוא מושג שמתפרש בצורה כן פורמלית.

[Speaker E] השאלה לאיזה מושג הוא מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל המילה הזאת משמשת בסוגיה המסוימת הזאת בדרך כלל בפרשנות אחרת. בסדר, אני אומר, זו ההצעה שהצעתי כאן שבאמת מצווה בו יותר מבשלוחו הכוונה זה לאו דווקא לשליחות במובנה הפורמלי. אז למה נקטו שליחות? המושג שליחות לא במובנו הפורמלי, אבל יכול להיות שמתכוונים לומר שאפילו שליחות, מצווה בו יותר מבשלוחו. כי בשליחות הרי התחדש שאם השליח עושה את זה אז זה כאילו שאני עצמי עשיתי את זה. אז אם אמרתי למישהו אחר לעשות משהו לא כשליח, אז שמה ברור שמצווה בו יותר מבשלוחו, כי אם השני עושה את זה זה ודאי לא התחדש מעולם שזה נחשב כאילו שאני עצמי עשיתי את זה. אז זה יותר פשוט. החידוש של הגמרא הוא שאפילו כשאתה משתמש בחידוש של מושג השליחות ואז לכאורה שלוחו של אדם כמותו וזה כאילו שאתה בעצמך עשית את זה, ידא אריכתא, ייפוי כוח, לא משנה איך שלא נגדיר את זה. ידא אריכתא זה יותר חזק. אז זה כאילו שאתה בעצמך עשית את זה, אפילו הכי מצווה בו יותר מבשלוחו.

[Speaker E] מוזר בכלל להחיל פה דיני שליחות בסוגיה כמו להכין דברים לשבת.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, את זה דיברתי קודם.

[Speaker E] אבל יותר מזה, גם לפי האמירה הזאת שאני רק רוצה להעביר את השכר אליי, זה מאוד מאוד מוזר שיהיו לעניין הזה דיני שליחות, כי שכר על מעשה טוב מגיע אם עשית מעשה טוב.

[הרב מיכאל אברהם] לא עניין פורמלי הוא השאלה מה הקדוש ברוך הוא מעריך, איך הקדוש ברוך הוא מעריך. הינכנמי, הינכנמי, אני מסכים.

[Speaker E] האינטואיציה אומרת שיש באמת הבדל לעניין העוצמה של המעשה הטוב.

[הרב מיכאל אברהם] כן, עד כמה שכר מגיע לך, כמה קרדיט מגיע לך על מה שעשית. כן, מסכים לגמרי.

[Speaker E] לפעמים זה הפוך, לפעמים יותר קשה לשלוח מישהו אחר מאשר לעשות בעצמך ואז מצווה בשלוחו יותר מבו.

[הרב מיכאל אברהם] אם מדובר פה באמת לא על שכר פורמלי של מצווה אלא על ההערכה שהקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נותן לעשייה שלו. ואז הטענה בעצם שבאמת בסופו של דבר העיקרון הזה נאמר על עשיות, הרי בפרט שמדובר על שכר של מה שרש"י כותב, כן, שהוא מקבל יותר שכר אצל הקדוש ברוך הוא. שכר אצל הקדוש ברוך הוא לא מתמקד דווקא בעשיות פורמליות, במצווה כזאת או מצווה אחרת, אם עשית שליחות פורמלית או לא. השאלה היא עד כמה קרדיט או הערכה מגיעה לך על מה שעשית. ועל זה אומרים שאם אתה עוסק בעצמך זה דבר יותר, כן, "ויחבש אברהם את חמורו", שהוא חבש את חמורו במו ידיו, אז זה רואים בזה איזשהו מעשה שראוי ליותר הערכה, אבל זה לא כלל פורמלי של השאלה של שליחות פורמלית והשאלה של מצווה פורמלית, אלא זה לא, לא קשור לדברים האלה. ואז באמת, אז למה נקטו פה שליח? הרי זה לא מדובר על שליחות דווקא. או, מה שאתה הצעת, שליחות במובן היומיומי, לא שליחות במובן ההלכתי. או שהכוונה לחדש שאפילו כשיש שליחות הלכתית, עדיין מצווה בו יותר מבשלוחו, למרות שבשליח נאמר "שלוחו של אדם כמותו", אבל, אבל בשליחות הלכתית, אפילו, אבל בכל זאת, אפילו בשליחות הלכתית ש"שלוחו של אדם כמותו", עדיין מצווה בו יותר מבשלוחו. אביעד, נכון? אני אביא אולי, אני אביא אולי דוגמה, יש לגבי, לגבי מילה. אז בדרך כלל מקובל שהאבא ממנה את המוהל כשליח שלו, כי יש מצווה על האבא למול את בנו. אבל יש בראשונים, יש כמה ראשונים שאומרים שאין חובה למנות שליח. אתה לא צריך למנות את המוהל כשליח שלך. למה לא? בגלל שאחת ממצוות הבן על האב זה למול אותו. אני כבר לא זוכר אם זה האב על הבן או הבן על האב, זה שמה הניסוח מבלבל. לא משנה, האבא צריך למול את בנו. אז המהר"ח אור זרוע והתוספות רי"ד אומרים שהאבא לא צריך למנות את המוהל כשליח שלו. למה? בגלל שמה שמוטל על האבא זה לדאוג לזה שהבן יהיה מהול. לא צריך שהאבא ימול אותו, האבא אחריות היא על האבא לדאוג לזה שהבן יהיה מהול. זה רק שאלה של אחריות, זה לא שאלה של פעולה. עכשיו אם האבא פונה למוהל ואומר לו "תמול את הבן שלי", אז הוא דאג לזה שהבן שלו יהיה מהול. אז לא צריך פה את מושג השליחות. מושג השליחות צריך במקום שבו ישנה פעולה שצריכה להיעשות על ידי האבא עצמו. אז אם אני עושה את זה על ידי מישהו אחר, הוא צריך להיות שליח שלי כדי שהפעולה תיחשב פעולה שלי. אבל אם לא נדרשת איזושהי פעולה מסוימת שלי, אני רק צריך לדאוג לזה שתצא תוצאה, שהבן יהיה מהול, דאגתי לזה. לא משנה איך אני דואג לזה, אם אני דואג לזה שאני ממנה שליח, או דואג לזה שאני מבקש מאיזה מוהל לעשות את העניין, דאגתי לזה. עכשיו בדברים מהסוג הזה לא שייכת שליחות. עכשיו הכנות לשבת נראה מאוד דומה לזה. הכנות לשבת זה כאילו תדאג לזה שבשבת יהיה לך עונג שבת, שיהיה לך מה לאכול. אוקיי? האם אני צריך לדאוג לזה באופן של מינוי שליחות? לא. כמו שאני מבקש ממוהל למול, אני מבקש מהמבשלת לבשל. ויותר, לא רק שאני רוצה לטעון פה שלא רק שהאוכל מבושל גם בלי דין שליחות, כן זה ברור, אלא הטענה שגם קיימתי את המצווה בלי דין שליחות. זאת אומרת, אפילו בשביל לזכות במצווה אני לא צריך פה את מינוי השליחות. לכן מאוד סביר שפה לא מדובר בכלל במושגי שליחות. זה לא, זה לא רלוונטי. אלא הכוונה לעשות על ידי מישהו אחר, אייג'נט בפילוסופיה של הפעולה, כן, זה ה…

[Speaker B] אז זאת אומרת שלכאורה המבשלת והמוהל לא מקבלים את המצווה אם גם ככה השולח מקבל אותה?

[הרב מיכאל אברהם] נו, נכון, ברור. מבשלת שמבשלת לי אוכל לשבת היא ודאי לא מקיימת מצווה, היא לא מכבדת את השבת של עצמה או לא מענגת את השבת של עצמה.

[Speaker B] היא עוזרת לך.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אז מה? אתה לא צריך לכבד ולענג את השבת של אחרים, אין מצווה כזאת. יכולה, יכולה לעזור לי לענג את השבת, לא יודע, זה מסייע לדבר מצווה או מין משהו כזה, אבל זה לא, המצווה כשלעצמה ודאי לא מתקיימת על ידה. יותר מזה, כשאדם עצמו…

[Speaker E] למה זה נקרא שהאבא קיים את המצווה, זה השאלה?

[הרב מיכאל אברהם] המצווה היא לדאוג לזה שהבן יהיה מהול.

[Speaker E] לא הבנתי, אבל אם הבן היה נולד מהול, אז הייתי אומר שהוא קיים את המצווה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הייתי אומר שזה כמו בית עם מעקה, שקניתי בית עם מעקה, לא קיימתי את מצוות מעקה, אבל לא התחייבתי.

[Speaker E] אה, העניין של שליחות, אם לא הייתי אומר למוהל, והמוהל לבד היה מל, אז שוב, זה כמו נולד מהול מבחינתי כביכול, נכון? כן. וזהו, עכשיו אני שואל את השאלה הזאת, במה קיימתי את המצווה? בזה שביקשתי ממנו? כן.

[הרב מיכאל אברהם] זה

[Speaker E] קצת דבר מוזר, כי זה הרי לא שליחות.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז מה? דאגתי לזה. כמו לבשל, במה קיימת את המצווה בזה שאמרת למבשלת תכיני לי דג?

[Speaker E] רגע, אני חושב שיכול להיות שזה כמו שמצאתי שבת מבושלת לפניי, שלא קיימתי את המצווה. לא, אבל זה לא סביר.

[הרב מיכאל אברהם] כי אז המינוח מצווה בו יותר מבשלוחו הוא לא רלוונטי. בשלוחו אין בכלל מצווה. אז זה לא מצווה בו יותר מבשלוחו, זה מצווה בו, בשלוחו אין בכלל מצווה. מצווה בו יותר מבשלוחו, הכוונה יש שתי צורות קיום, זאת עדיפה על זאת.

[Speaker E] ובמילה כתוב מצווה בו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, פה אני מדבר על בישול בשבת.

[Speaker E] נכון, לא, אני מדבר על מילה.

[הרב מיכאל אברהם] אה, מילה זה משהו אחר. מילה אני לא… כתוב בגמרא מצוות האב על הבן, יש מצווה למול אותו.

[Speaker E] יכול להיות שהכוונה היא מצווה רק במובן שאם לא מהלו אותו בסוף, האחריות היא עליו. אוקיי. אבל אם כן מהלו אותו, זה לא אני. וזה לא סימטרי, זה לא שיותר…

[הרב מיכאל אברהם] נגיד, יכול להיות נפקא מינה אם יהיה פה חוטף מצווה, אם מישהו מל בלי שביקשתי ממנו,

[Speaker E] האם הוא לקח לי את המצווה או לא?

[הרב מיכאל אברהם] ואני אומר שהנקודה היא שזה… אני לא בטוח שזה חוטף מצווה, כי גם אם הוא מל במקומי, כיוון שהוא לא מצווה לדאוג לזה שהבן שלי יהיה מהול, אז הוא לא קיים בכלל מצווה, זה לא שהוא עשה את המצווה במקומי. הוא פשוט מנע עשיית המצווה. מנע עשיית המצווה, זה נפקא מינה. לא, אבל בעשרה זהובים זה כשאתה מקיים את המצווה במקומי.

[Speaker E] אבל כאן הוא לא קיים אבל גם אני לא קיים. נכון. כי הקיום של המצווה הזאת זה רק… אין לה קיום. נכון, הפוך, אפשר רק לעבור עליה.

[הרב מיכאל אברהם] לאו הבא מכלל עשה. זה לאו הבא מכלל עשה, כן, בדיוק.

[Speaker E] אי אפשר באמת לקיים אותה. אם… אפילו אם אני בעצמי מלתי אותו, אולי אני לא יותר טוב ממוהל אחר. זה סך הכל מה שעשיתי זה שלא יקרה המצב שבו אני אבטל את העשה. זה בעצם מה שקרה.

[הרב מיכאל אברהם] ברמה הלוגית זה יכול להיות, אני לא חושב שמישהו מגדיר את זה ככה.

[Speaker E] אה, תגיד יש מישהו בראשון?

[הרב מיכאל אברהם] כן. לא, המהר"ח אור זרוע והתוספות רי"ד, אני לא חושב שלזה הם מתכוונים, צריך לראות את הלשון עוד פעם, אבל… לדאוג לזה ששבת לא… לא תהיה בלתי מוכנה. לוגית אפשרי. טוב, בכל אופן אז לענייננו, הטענה היא שבנושאים מהסוג הזה של הכנות לשבת, או מילה או משהו כזה, למעשה גם אם הייתי ממנה אותם כשליח הם לא היו שלוחים. זה לא רלוונטי, אין פה מושגים של שליחות, לא התחדש פה עניין של שליחות, לא צריך אותו ולכן הוא גם לא התחדש פה. הם לא שליחים. אבל עדיין, בהחלט אין שום מניעה להגיד שמצווה בו יותר מבשלוחו במובן שהוא יקבל יותר שכר, כי הוא עוסק בזה בעצמו. יש בעירובין הגמרא מביאה שמה איזה ברייתא, אמר רבי מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלוח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצוות. נתנו לקוף והוליכו, נתנו על גבי בהמה והוליכתה, עירובו עירוב. כן, זה הביטוי מעשה קוף. זאת אומרת, יש מעשים מסוימים שבהם כל מה שצריך זה לדאוג לזה שיקרה משהו. אוקיי? במצבים כאלה, אז לא רלוונטי השליחות, תדאג לזה שקרה משהו וזהו. האחרונים נוטים לומר שבמצבים כאלה לא רק שלא צריך שליחות, בגמרא עצמה אפשר להגיד לא צריך שליחות, אבל האחרונים אומרים במקום שלא צריך שליחות גם אין. אין שליחות, אתה לא מתפקד פה כשליח שלי, כי מושג השליחות הוא חידוש, החידוש הזה התחדש במקום שבו הוא נדרש. אם הוא לא נדרש, אז הוא גם לא התחדש, אז אין. מושג שליחות לא קיים שמה. זה לכן כשאומרים מדברים על מעשה קוף, אז אפשר לפרש את זה בשתי צורות, כשמשהו מסוים הוא מעשה קוף, הכוונה גם אם תבקש מקוף שיבשל לך לשבת, כל עוד הקוף עשה את זה, בישלת, העסק מבושל. אוקיי? לא צריך פה שליחות. קוף זה ביטוי לזה שלא צריך פה שליחות, קוף כמובן לא יכול להיות שליח. אלא זה מעשה שבסופו של דבר העיקר שהוא נעשה, לא אכפת לי כרגע מי עשה אותו והאם הוחלה פה חלות ודעת. ובכל מיני דברים מן הסוג הזה. אני אומר שבאחרונים מקובל, ואני לא בטוח שזה ראיות טובות, אבל ככה מקובל לחשוב שבמקום בדבר שהוא מעשה קוף לא רק שלא נחוצה שליחות, אלא גם לא מוגדרת שליחות. אין אפילו אם מינית אותו כשליח הוא לא שליח שלך. אוקיי. כן, הנה יש שמה רגע, אתם לא אני משחק פה גם עם הזום וגם עם המסך אז לפעמים אני פה ברש"י כותב שמה בעירובין, עירובי חצרות דעירובי רשותייהו בעלמא הוא, הלכך ממילא מערב, ואף על גב דאין מעשה הקטן כלום, לא אכפת לן כדתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף עם שכניו אין צריך לערב, אבל עירובי תחומין אקנויי שביתה הוא וקטן לא אלים למקני. זה פה פה יש את ההבחנה הזאת בין מעשה קוף ולא מעשה קוף. במקום שנדרשת הקנאה, אז צריך את הפעולה של המקנה, ואם מישהו אחר עושה את זה בשמי, הוא חייב להיות שליח שלי. שם מוגדרת שליחות ושם צריך שליחות. אוקיי? במקום שהוא נגיד עירובי חצרות, מה שכתוב פה שלא צריך בעצם הקנאה, אם הם מעורבים אז הם מעורבים, אז במצב כזה בעצם זה מעשה קוף ולכן מה שהגמרא אומרת שאם הוא נתנו על גבי בהמה והוליכתהו או מה שלא יהיה, אז עירובו עירוב כי זה קורה ממילא.

[Speaker B] למעשה מה זה ונתנו על גבי בהמה?

[הרב מיכאל אברהם] עירוב זה לא סוג של קיר או לפחות חוט? לא לא, מדובר על עירובי תחומין, זה משהו אחר.

[Speaker B] אז על מה מדובר פה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה מדבר על עירובי חצרות. יש העירוב הזה זה העירוב של החוט זה סוג אחר, פה מדובר על עירובי חצרות ועירובי תחומין. אתה מניח חתיכת אוכל או מוליך את החתיכת אוכל לאיזשהו מקום ושם את זה על גבי בהמה שהוליכה את זה. בסדר? יש עירובים שצריך להקנות, אם צריך להקנות אז מי שעושה את זה צריך להיות שליח שלי. יש עירובים שלא, שאנחנו מעורבים ממילא ורק צריך כל אחד לשלוח אוכל או משהו כזה למקום מסוים, אני יכול לשלוח את זה על גבי בהמה ואין אין שום משמעות. לא, לא מדובר על החוטים, על החוטים אגב גם אותו דבר. בחוטים זה יהיה אותו דבר. אם בהמה תתלה את החוטים האלה שם מסביב, הכל בסדר, כל עוד יש חוטים זה בסדר, לא צריך להקנות שום דבר. אוקיי? זה הסיפור הידוע על נפוליאון, אתם מכירים את זה? נפוליאון כשהוא חזר מאחד הקרבות שלו לפריז, אז היהודים שלחו אליו משלחת מבקשים שהשיירה לא תעבור באיזה מקום מסוים כי זה יכול לקרוע את העירוב, השיירה של החיילים שלו וכל הכלי מלחמה שלא יעבור במקום כלשהו כדי שלא יקרא את העירוב, אז הוא שאל אותם מה זה הדבר הזה, מה זה החוט הזה? ואמרו לו החוט הזה זה כאילו שיש כאילו שיש קירות מסביב וכל העיר מוקפת בקירות. אז הוא אמר להם בסדר, אז אני אקרא את החוט וזה כאילו שיש פה חוט. טוב, המסקנה בסופו של דבר שאני רוצה להסיק מכאן זה שבפשטות הכלל לא מדבר על שליחויות, לא על שליחויות ולא על מצוות. מדבר על איך הקדוש ברוך הוא מעריך אנשים. עכשיו, וכיוון שכך, אז אני חושב שכל מיני דיונים ולפעמים באחרונים רואים את זה, כל מיני דיונים פורמליים רגע מתי שייך הכלל הזה ומתי לא שייך הכלל הזה, ואם עושים את זה ככה אז כן ואם עושים את זה ככה אז לא, הם דיונים שמתרוקנים מתוכן. כי בסדר, במקום שבו מגיע לך יותר קרדיט, מגיע לך יותר קרדיט, כל אחד מבין את זה, זה לא עניין שחכמים צריכים לקבוע, זה לא עניין שיש מה לדון עליו בקריטריונים פורמליים כאלה או אחרים. אם השקעת יותר, מגיע לך יותר קרדיט. טוב, זה ברור בכל תחום, בכל נושא, בכל מצב, כל פעולה שכל עוד הפעולה היא בעלת ערך. אז אם הפעולה היא בעלת ערך, אז אם אתה עושה את זה בעצמך מגיע לך יותר קרדיט וכל הפלפולים שמעלים כאן איפה זה כן שייך ואיפה זה לא שייך, אני חושב שזה לא רלוונטי. טוב, יש הר"ן אומר ככה: איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה, אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר, דמרישא לא שמעינן דמצווה בו יותר מבשלוחו, דדילמא התם משום איסורא הוא כדמפרש. דכל שיכול לקדש בעצמו וקידש על ידי שליח, איסורא קעביד שמא תתגנה עליו, אבל כל שראתה תחילה דליכא למיחש להכי, איכא למימר דאפילו לכתחילה בשלוחו. זה מצד האיסור שמא תתגנה עליו, אם הוא ראה את זה בעבר אז הוא יכול לעשות את זה גם על ידי שליח גם לכתחילה אין שום בעיה. אבל מצד מצווה. מצווה בו יותר מבשלוחו, אז גם אם הוא ראה אותה מראש, עדיף לעשות את זה בעצמו ולא על ידי שליח. אבל מסיפא איכא למילף דלעולם מצווה בו יותר מבשלוחו, דבדידה ליכא למיחש שמא תראה בו דבר מגונה, דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, ומשלו שאנשים אומרות על בעל כל שהוא, טוב לשבת עם גופים שניים מלשבת אלמנא. דתנא היינו גוף ודו שניים. ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצווה בה יותר מבשלוחה. כן, אז לכן בסיפא באמת רואים את העיקרון שמצווה בה יותר מבשלוחה. ברישא יכול להיות שזה האיסור. ועכשיו זו ההערה החשובה לענייננו, דאף על גב דאישה אינה מצווה בפריה ורביה, מכל מקום יש לה מצווה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו. אז הוא מרגיש בזה, בהערה שהערתי קודם, שהאישה הרי לא מצווה בפריה ורביה וממילא כנראה גם לא בקידושין, בטח לפי הראש, כנראה גם לא בקידושין. ואם זה ככה אז מה שייך להגיד מצווה בה יותר מבשלוחה? אין לה מצווה לא על ידי שליח ולא בלי שליח. אוקיי, אז מה זה שייך? אומרת לא, יש לה מצווה כי היא מסייעת לבעל לקיים מצוותו. עכשיו זה מעניין, כי לכאורה בניסוח הפשוט נראה שהר"ן כן מתעקש למצוא פה מימד של מצווה במובנה הפורמלי.

[Speaker B] ובמובן הזה גם נטילת ידיים לפני המוציא יש בה מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל שליחות לא שייכת שמה. יש שם את המצווה של כבוד שבת, עונג שבת, אבל שליחות לא שייכת שמה.

[Speaker B] אני שאלתי לגבי מצווה, אז מצווה יש

[הרב מיכאל אברהם] לה במעשה או שלא? לא, לא להם. לא להם. יש בזה מצווה כי אני צריך לכבד ולענג את השבת. הם יכולים לעזור לי, זה מה שאמרתי קודם, לכל היותר הם יכולים להיחשב מישהו שמסייע לי לעשות מצווה.

[Speaker B] ולפי הר"ן הזה נשמע שיש בזה מצווה בפני עצמה.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה השאלה למה הוא מתכוון. אם הוא מתכוון למצווה בפני עצמה, אז בעצם בר"ן הזה נראה שהוא מתעקש לזה שהכלל הזה חל דווקא על מצוות. וזה כלל פורמלי. אבל אני לא חושב שזו הכוונה.

[Speaker E] השפה שלהם של הראשונים האלה, הקטגוריות שלהם של מצוות הם בקטגוריית מצווה. כן. לא, אם זה מעשה טוב.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה עובד הפוך, אני חושב. הפוך, כל מעשה טוב נקרא מצווה אבל לא באמת מצווה במובן שלנו.

[Speaker E] לא, הם יראו לך מאיזה פסוק זה מגיע.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בהכרח. מאיזה פסוק נובע שהיא צריכה לסייע לבעל לקיים את מצוותו?

[Speaker E] הכוונה

[הרב מיכאל אברהם] זה מעשה טוב.

[Speaker E] אולי זה מדין ערבות? לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] אז כל אישה יכולה לסייע לי לקיים מצוותי, לא דווקא אשתי. אז מה פה מדובר בשליחות לקידושין?

[Speaker E] הרי פה מדובר בשליחות של האישה לקידושין, לא לפרות ולרבות איתי.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל

[Speaker E] המעשה הזה

[הרב מיכאל אברהם] הוא מעשה שמסייע לפריה ורביה, אז עדיף שתעשה אותו

[Speaker E] בעצמה מאשר שתשלח מישהו שיסייע. זה מאוד פשוט. הדין הוא המצווה של ה…

[הרב מיכאל אברהם] אבל עוד פעם אני אומר, אז כל אישה בעצם שתסייע לי בפריה ורביה בלי קשר לקידושין?

[Speaker E] גם שדכנית גם, מצווה בה יותר מבשלוחה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז בעצם מה שאתה אומר זה, אני חושב שהניסוח היותר סביר פה זה לא שכל דבר הוא מצווה, אלא שכל מעשה טוב נקרא מצווה בלשונם, אבל לא שבאמת מדובר על מצווה במובן ההלכתי לשם ייחוד קיום מצוות עשה. אני לא חושב, אני חושב שהם חשבו הפוך. מצווה הכוונה מעשה טוב, כמו שאגב כמו שהיום הרבה אנשים יגידו עשיתי מצווה הכוונה עשיתי מעשה טוב, כי מבחינתם הכל מה זה מצווה? הקדוש ברוך הוא רואה את זה בעין יפה, זה מצווה. אבל לאו דווקא קיום במובן של מצוות עשה.

[Speaker E] כמו מצוות סל, שבהם נכנס כל דבר טוב,

[הרב מיכאל אברהם] ואהבת לרעך כמוך וכל העניינים האלה. בסדר, אוקיי. אני לא חושב שיש לפני משורת הדין ולמען תלך בדרך טובים וכל מיני דברים כאלה. אני לא חושב שהם מתכוונים לומר שאתה מקיים את מצוות למען תלך בדרך טובים. הכוונה זה לישנא דאינשי כדי להגיד שזה מעשה טוב.

[Speaker E] למה הם היו צריכים להביא משהו מהתורה כדי…

[הרב מיכאל אברהם] כי ככה ככה מדברים, ככה מדברים.

[Speaker E] לא היה להם בעיה עם הקטגוריה של מעשה טוב שהוא לא מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] היה עקרוני. אני לא חושב, אני חושב שזה הפוך בדיוק. כל כך לא היה להם בעיה עם זה שגם קראו גם לזה מצווה. אוקיי. בכל זאת לענייננו, מה שהר"ן כותב, כי אני אגיד לכם יותר מזה, מה שאני הייתי כותב במקום הר"ן אם הייתי מחפש מצווה, אז לא צריך לדבר על לסייע לבעלה לפריה ורביה, הרי יש לה שבת יצרה. אישה מחויבת בלשבת יצרה. וזה באופן הפשוט, יש קצת מחלוקות ראשונים בעניין, אבל באופן הפשוט אישה מחויבת בלא תהו בראה לשבת יצרה. אז מה הבעיה? זאת ממש מצווה עליה. אז למה הר"ן לא נזקק לזה? ובאמת אנחנו נראה עוד מעט שהמקנה למשל מדבר על לשבת יצרה.

[Speaker E] מה זה לשבת יצרה? מה זה שונה מפריה ורביה?

[הרב מיכאל אברהם] לא תהו בראה, זו מצווה מדברי קבלה שאפילו נגיד אם יש לך בן ובת. אתה עדיין תמשיך להביא ילדים לעולם כדי לאכלס את העולם. אז המצווה הזאת מוטלת גם על נשים.

[Speaker E] פריה ורביה היא הרבה יותר חמורה, אפשר

[הרב מיכאל אברהם] לבטל, כן, אבל שמה אתה רק מסייע. זה קריטריון מאוד בעייתי, לשבת יצרה זה ממש, זה ממש קיום מצווה.

[Speaker E] האישה לסייע לקיום של מצווה של פריה ורביה שהיא ממש, אני

[הרב מיכאל אברהם] אומר יותר מזה, לסייע לקיום מצוות פריה ורביה במובן של השליחות זה עוד פחות שייך, זה כמו מחזי רשע. בסדר, העיקר שאני מסייע. ואם כבר אתה רוצה לדבר על מצווה שאולי רלוונטי לעשות את זה על ידי שליח, או לא על ידי שליח, זה מצווה שמוטלת עלי באופן הפורמלי, לשבת יצרה. אוקיי? אבל הוא לא אומר לשבת יצרה. אני חושב שדי ברור שהר"ן פה לא מתכוון באמת למצווה במובנה הפורמלי, אלא עוד פעם מחזי רשע כזה, זאת אומרת אתה עושה מעשה טוב, אם תעשה את זה בעצמך זה שווה יותר. לכן העובדה שמדובר פה במצווה, שהמונח שלו פה זה מצווה, זה לא אומר שום דבר. תראו אבל את המקנה, בגמרא מצווה בו יותר מבשלוחו, הנה הר"ן והים של שלמה נדחקו בטעמא דמצווה בו, אף דקיימא לן דאישה אינה מצווה על פריה ורביה. ויותר נראה דמכאן ראיה לשיטת התוספות בגיטין, דאף דקיימא לן דאישה אינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום היא מצווה על לשבת יצרה. וכן משמע פשטא דסוגיא בבבא בתרא קייט, גבי בנות צלפחד, כמו שפירש רשב"ם שם, בחידושי אבן העזר הארכתי בזה. אז הוא בעצם מעיר על הר"ן, למה אתה מגיע לסייע לבעל במצוות פריה ורביה? יש מצוות לשבת יצרה. ואז הוא אומר: ותו נראה דאף שאינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום כיוון שהיא רוצה להינשא לאיש, אסורה להיבעל לו בלא קידושין משום לא תהיה קדשה, כמו שכתב הרמב"ם. אם כן הוי הקידושין מצווה, כמו מצוות שחיטה והפרשת תרומה ושילוח הקן, דאינו מצווה על השחיטה ועל הפרשת תרומה, אלא אם רוצה לאכול, אסור בלא שחיטה ובלא הפרשה. וכן בשילוח הקן, דאינו מצווה לשלוח, אלא אם רוצה לקחת הבנים וכיוצא בהן רבים. ואפילו הכי מברכים עליהם אשר קידשנו במצוותיו. כן, על שחיטה למשל מברכים. למרות שזה לא באמת מצווה, ככה הוא טוען. אגב, התפיסה המקובלת היא לא כזאת. התפיסה המקובלת היא שזו ממש מצווה, רק שזאת מצווה שהותנתה במשהו. גם ברכת המזון זאת מצווה, רק אם אכלת כדי שביעה. אם אכלת כדי שביעה אתה מצווה, אז מה, בגלל זה זה לא מצווה? פה, אם אתה רוצה לאכול תשחט. אתה לא רוצה לאכול אל תשחט, אין בעיה. אבל זה לא אומר שהדבר הזה הוא לא מצווה, הוא מצווה לגמרי. הוא מצווה שמותנה בהתקיימות נסיבות מסוימות. ואז הוא אומר: ואפילו הכי מברכים עליהם אשר קידשנו במצוותיו, ממילא שייך בהן מצווה בו יותר מבשלוחו. עוד פעם, כבר פה מריחים משהו, נכון? מה זאת אומרת ממילא שייך בזה מצווה בו יותר מבשלוחו? נראה שהוא חותר לזה שמדובר פה ממש במצווה במובן הפורמלי. כי אם היה מספיק מעשה טוב, אתה לא צריך את כל הפלפולים האלו. מי שעשה מעשה טוב שיעשה את זה בעצמו ולא על ידי שליח או לא על ידי מישהו אחר. הוא מבין מצווה בו יותר מבשלוחו זה מדבר ממש על מושגי שליחות באופן פורמלי ועל מושגים של מצווה באופן פורמלי, לא למעשה טוב. וזה בדיוק ההבדל בינו לבין הר"ן. שהר"ן אומר היא מסייעת לבעלה זה מעשה טוב, אם היא עשתה את זה בעצמה שווה יותר מאשר על ידי שליח. אבל הוא כל הזמן מחפש את המימד הפורמלי, לכן הוא אומר מה זה מסייעת לפריה ורביה? תגיד שבת, לשבת יצרה זה ממש מצווה שלה. ואז שייך פה להגיד מצווה בו יותר מבשלוחו. הוא תופס את העיקרון הזה כעיקרון שמדבר על שליחויות ומצוות, זה קריטריון הלכתי המצווה בו יותר מבשלוחו. שבות מדברי קבלה, כן. לא מצוות דאורייתא, אז מה? מוסר זה לא מדאורייתא ולא מדרבנן ועדיין זה מעשה טוב, שייך להגיד לגביו שתעשה את זה בעצמך זה יותר טוב מאשר אם תעשה את זה על ידי מישהו אחר. אז מצוות מדברי קבלה גם, מה זה משנה? את המצווה מדברי קבלה אם תעשה בעצמך זה יותר טוב מאשר תעשה את זה על ידי שליח.

[Speaker C] אבל עדיין לא הבנתי למה מצווה בו יותר מבשלוחו במצווה שהיא לא תלות פורמלית. לא הבנתי למה. מה זאת אומרת למה?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי בתחילת השיעור הקודם, זה לא אומר שהחלות חלה בצורה יותר תקפה. החלות בעצמה או שהיא חלה או שהיא לא חלה, אם כי נראה בהמשך קצת הסתייגויות. אבל או שהיא חלה או שהיא לא חלה, אבל העשייה שלך שווה יותר. לגבי שכר? כן, רש"י אומר, כן, לגבי שכר. ששייך לעולם, לשדה ההלכתי. אם אנחנו תופסים שהקידושין הם פשוט קידושין יותר מהודרים במובן התוצאתי, זאת אומרת הקשר הזוגי עכשיו הוא יותר מהודר, התוצאה של פעולת הקידושין, אז אתה אומר, טוב, זה עיקרון הלכתי, זה מגדיר קידושין ברמות שונות. יש קידושין ברמה א', קידושין ברמה ב'. אבל בפשטות זה לא זה. זאת הכוונה, אם אתה עוסק בעצמך בדבר, אז מגיע לך יותר קרדיט על זה. אך המושג שליחות בעצמו לא שייך אלא במקום שמדובר על פעולה שמחילה חלות. הדרישה לפעולה שמחילה חלות היא לא בגלל מצווה בו יותר מבשלוחו, אלא המושג שליחות לא שייך במקום אחר. עכשיו, כמובן שאם העיקרון הזה לא צריך גם את המושג שליחות, אז ממילא דל מהכא את כל החלויות והכל. לא צריך שום דבר. פשוט אם אתה עושה מעשה טוב, תעשה בעצמך. אני ממשיך לקרוא במקנה: ונראה דעד כאן לא אמר לישנא קמא גבי דידיה מצווה בו יותר מבשלוחו, לאו משום מצוות פריה ורביה לחוד, דלא פסיקא אם כבר קיים מצוות פריה ורביה, ותו דמשום פריה ורביה לחוד אין הקידושין אלא הכשר מצווה לחוד. ומה אכפת לך שזה הכשר מצווה? שאלת קודם אם יש בהכשר מצווה. מה אכפת לך אם זה הכשר מצווה? אז אני אגיד על הכשר מצווה, מצווה בו יותר מבשלוחו. מה הבעיה? זה גם מעשה טוב, לא? לא. זאת אומרת, עוד פעם נראה במקנה הרוח הנושבת היא שהוא מבין את זה כאיזשהו עיקרון הלכתי. מדובר בשליחויות, מצוות, הגדרות פורמליות, ויש כלל הלכתי של מצווה בו יותר מבשלוחו. זה לא משהו על השכר של הקדוש ברוך הוא על מעשים טובים. לכל אורך הדרך רואים את זה. הוא בשיטה הזאת ששאלת מקודם. הפירוש הרי יכול

[Speaker E] להיות רק מוסרי. מה זאת אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה מצווה בו יותר מבשלוחו?

[Speaker E] אתה לא מניח שיש הבדל בחלות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, קודם כל שתי אפשרויות. קודם כל אפשרות אחת זה שזה מה, התפיסה שאתה תיארת קודם, שבעצם מבחינתו רק העולם ההלכתי יש עליו שכר למעלה, כל השאר לא. זה אפשרות אחת. אבל זה כמובן שיטה חריגה, שיטה תמוהה. זה אפשרות אחת. האפשרות השנייה, אנחנו נראה בהמשך, יש כאלה שטוענים שאולי יש הבדל בחלות עצמה.

[Speaker B] אבל זה הפתרון היחיד אם לא נלך בדרך.

[הרב מיכאל אברהם] שתי אפשרויות, כן, אלו שתי האפשרויות בשיטת המקנה. אז הוא אומר: ולא דמי כל כך להא דרב ספרא, דהכנה דשבת, אני קורא פה, דהכנה דשבת מצווה מפורשת היא, והכינו את אשר יביאו. עוד פעם הוא כל הזמן מדבר על השאלה אם זה מצווה. מה אכפת לך אם זה מצווה מפורשת, הכשר מצווה, מעשה טוב? זאת אומרת, לכל אורך הדרך רואים שמבחינתו זה איזשהו כלל הלכתי שעוסק במצוות ושליחויות. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דהקידושין גופא הם מצווה שמברכים עליה. זאת אומרת, הוא כל הזמן נדרש להראות לנו שהדבר הזה הוא מצווה. ואם לא היו מברכים על זה? אז זה לא מצוות עשה, אבל ברור שהתורה רוצה שנעשה קידושין. זאת אומרת, התורה רוצה את זה, גם אם זה רק מתיר. זה לא משנה. דיברתי על זה בשיעורי הפתיחה אם אתם זוכרים, שגם אם הקידושין הם רק מתיר, אבל ברור שלשאת אישה בלי קידושין זה נגד רצון התורה. אז לא יודע אם זה נקרא ביטול עשה, אפילו אולי לא ביטול עשה. אבל ברור שזה נגד רצון התורה כשהתורה אמרה לעשות את זה עם מתיר כזה, אז היא אומרת אל תעשה את זה בלי המתיר. אז עוד פעם רואים פה לכל אורך הדרך שהוא מדבר על מצוות. ואפשר דהר"ן והמשנה שלמה סברי כדעת החולקים על הרמב"ם, וסבירא ליה פילגש מותרת להדיוט בלא קידושין. זאת אומרת הוא מתעקש גם את הר"ן והרמב"ם לסחוב אליו. בסדר? ואז הוא באמת אומר, טוב, אז הם סברו שזה כן מצווה או שזה לא מצווה. כל הדיון הזה לא מתחיל לפי מה שאמרתי קודם. זה לא מעניין. אין שום מחלוקת פה לא קשורה לשאלה אם יש בדבר מצווה או אין בדבר מצווה. השאלה היא אם המעשה הוא מעשה טוב, אז צריך לעשות בעצמך. אך לפי זה גם בדידיה ליכא מצווה משום פריה ורביה, דהוא יכול לקיים פריה ורביה בפילגש, כמו שכתב הרא"ש בריש כתובות. והעיקר בזה כמו שכתבתי בקונטרס אחרון, דאף החולקים על הרמב"ם היינו אם נושאה בתורת פילגש, אבל אם נושאה להיות להם כל דין איש ואשתו מודים דאסורים להיבעל בלא קידושין. כל המסקנות האלה לא הכרחיות. בקיצור, כי הוא מניח כל הזמן שבעצם אנחנו נכנסים פה להתגוששות על השאלה איך מוגדרת המצווה. אם יש פה מצווה או אין פה מצווה. כל המסקנות שלו לדעתי לא נכונות, כי אני לא חושב שמדובר פה על מצוות. עכשיו, מה שמעניין פה בעניין הזה, זה שהוא כנראה מבין שההכנות לשבת הם באמת מצווה של "והכינו את אשר יביאו". נכון? זה מה שהוא כותב פה. דהכנה לשבת מצווה מפורשת בתורה היא, והכינו את אשר יביאו. הוא לא כותב לא כבוד שבת ולא עונג שבת בדרך אגב. עוד מעט נראה במשנה ברורה מביא את זה. למה?

[Speaker E] כי זה אפשר לקיים בלי להכין.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זאת אומרת, הוא לשיטתו מחפש חובת פעולה. חובה על האדם שאתה צריך למנות שליח שיעשה את זה בשמך, והוא כנראה הבין שהכנות לשבת צריך למנות שליח כדי שיעשה אותם בשמי. כי אחרת אני לא מקיים את מצוות והכינו את אשר יביאו. מה? לא, אני לא מקיים את מצוות והכינו את אשר יביאו. יכול להיות שלא יבואו אליי בטענה על זה, אבל את המצווה לא קיימתי. זאת אומרת, מוגדרת שם שליחות וכנראה נחוצה שליחות בשביל לקיים את המצווה הזאת לשיטתו. ולכן לא סתם הוא כותב, הוא תולה את זה במצווה של והכינו את אשר יביאו. תראו, תראו את המשנה ברורה, ר"נ סעיף ג'. להכין בעצמו, כי מצווה להכין בעצמו דמצוות כבוד שבת מוטל על כל אדם, וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש השם מכובד. ומצווה בו יותר מבשלוחו, והוא הדין בכל המצוות מצווה בו יותר מבשלוחו, ועיין בביאור הלכה. אוקיי, ואז הוא אומר, יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ערב שבת, כל זה זה כנראה חלק מהכבוד שבת או משהו כזה. אבל פה בבירור הוא לא הולך עם והכינו את אשר יביאו של המקנה, אלא כבוד ועונג של שבת. עכשיו זה מעניין, למה? כי במשנה ברורה אני הייתי אומר שזה בדיוק מה ההבדל בינו לבין המקנה. שהוא באמת, הרי מדובר פה בעצם בעונג שבת. עכשיו ההכנות לקראת שבת כדי שאני אוכל לענג את השבת זה כמו מקנה. זאת אומרת, אם יש לי את זה הכל בסדר, אין לי מצוות פעולה מערב שבת לעשות משהו שצריך למנות שליח ומצווה בו יותר מבשלוחו וכולי. אלא מה, יש עניין לעשות הכנות כדי שאני אוכל לענג את השבת בשבת, זה מכשיר מצווה.

[Speaker B] מכשיר מצווה, בדיוק הכנה.

[הרב מיכאל אברהם] זהו. עכשיו אם זה מכשיר מצווה, המשנה ברורה תופס שגם במכשיר מצווה יש מצווה בו יותר מבשלוחו. אתה לא צריך להגדיר את הדבר כמצווה פורמלית בדיוק נגד המקנה שראינו. נכון? ולמה? בשבאמת זה לא דיון פורמלי, זה לא מדובר, מעשה טוב מכשיר מצווה הוא גם מעשה טוב. אבל, אני רוצה לסייג קצת כי

[Speaker E] יש פה מחלוקת

[הרב מיכאל אברהם] תנאים לגבי מה…

[Speaker E] מה… אם זה

[הרב מיכאל אברהם] חלק מהמצווה או לא. בסדר, זה… זה סיפור בפני עצמו, יש גם רמב"ם ורמב"ן על זה בשורשים. כן, סיפור… קשור לדיון? תלוי איך אתה מגדיר מה זה נקרא שזה חלק מהמצווה. כן זה טוב, אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה, זה סיפור, סיפור מסובך. תפיסה המקובלת היא שלא, אבל יש כאן… אז ה… הוא אומר פה שני דברים. כבוד שבת ועונג שבת. יש הבדל ביניהם לענייננו. כי כשאני עושה את ההכנות לקראת העונג שבו אני אענג את השבת מחר, זה מכשיר מצווה. אבל אם אני תופס את זה בתור כבוד השבת, אז הפעולות שאותן אני עושה ביום שישי מכבדות את השבת, זה לא מכשיר מצווה, זאת המצווה עצמה. לעשות פעולות ביום שישי שמראות שאני מכבד את השבת, זה מצוות כבוד השבת. זה לא… ביחס לעונג שבת מה שאני עושה היום זה מכשיר מצווה, ביחס לכבוד השבת זה גוף המצווה.

[Speaker E] מה זה כבוד שבת?

[הרב מיכאל אברהם] מכבד את השבת, כמו הכנות.

[Speaker E] כיבוד הורים למשל, הפירוט של חז"ל, מה שכתוב בתלמוד זה שכיבוד הורים זה להאכיל ולהשקות את האב. זה לא לעשות לו כתבת שער בעיתון.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, בסדר, אבל בשבת זה לא ככה. לא, זה מה שהוא אומר. הוא אומר, זה מה שהוא אומר, דמצוות כבוד שבת מוטל על כל אדם.

[Speaker E] מוטל על כל אדם, השאלה מה זה נקרא כבוד שבת.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר, המכחישי… הוא מדבר על המכחישי שבת. הוא אומר זה כבוד שבת.

[Speaker E] עכשיו בעניין הזכות הגדולה של שמירת שבת, הגדרת כבוד שבת.

[הרב מיכאל אברהם] אולי, אולי, זה

[Speaker E] אותו דבר בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אולי, יכול להיות שכן, מה הבעיה?

[Speaker E] בגמרא כתוב על המכחישי שבת.

[הרב מיכאל אברהם] השאלה אם זה… אולי להגיד שהכבוד שבת הוא שבשבת עצמה אתה תאכל. זה עונג שבת.

[Speaker E] לא, זה לא רק עונג שבת, כי עונג שבת זה אם אתה נהנה מזה, אם אתה לא נהנה מזה זה רק כבוד שבת. אבל לדבר בשבחה של שבת נגיד, או להכין נופש לשבת, זה כבר לא כבוד שבת. נכון, למשל היה אפשר להגיד להתקלח ביום שישי. מה, להתקלח בערב שבת, שאותה אתה מקיים כבר ביום שישי? כן, מצווה. אולי הכוונה כי את המקלחת הזאת יש לך תוצאה בשבת. זה כאילו…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, תסתכלו פה, תסתכלו בשער הציון. שער הציון באותו מקום.

[Speaker E] אם יש הבדל בין עונג לשבת… כבוד הוא לפני, הוא אומר שהוא מקיים.

[הרב מיכאל אברהם] בפשטות כבוד הוא לפני. הנה תראה פה בשער הציון, ברמב"ם איכא על דין זה בלשון חייב, כן? שזה לשונו בפרק ל' אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו שזהו כבודו. זאת אומרת לעשות את הפעולות שמכבדות את השבת ביום שישי זה כבוד השבת, ואתה חייב לעשות את זה בגופך. עכשיו אתם מבינים? מבינים שזה חוזר למקנה, כי אם אנחנו הולכים על כבוד השבת ולא על עונג השבת, אז זה אומר שהפעולה בעצמה היא פעולת מצווה, זה לא מכשיר מצווה. לא יודע אם הוא, אין הכרח שהוא סובר כמו המקנה, רק אין הכרח שהוא… במקנה מתעקש על זה להגדיר את זה כמצווה. אז במקנה די ברור שהוא תפס את זה כמשהו שחייב ללוות מצוות, העיקרון הזה של מצווה בו יותר מבשלוחו. ובשער הציון או במשנה ברורה הוא אומר, הוא לא מתעקש על זה, הוא פשוט זה מה שהוא מגדיר בתור כבוד ועונג שבת. אז יכול להיות שהוא יסכים שגם הכשר… מסתבר שהוא יסכים שגם בהכשר מצווה יש מצווה בו יותר מבשלוחו כי עובדה שהוא גם מביא את עונג שבת. אבל הוא מביא גם את כבוד השבת ומבחינת כבוד השבת אז זה אפשר היה להישאר גם עם התפיסה של המקנה. אנחנו עושים פה פעולה שהיא עכשיו פעולת מצווה. זה מה שאומר, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהם, או מהם מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, או מהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שהם לצורך השבת מאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך. והכוונה על איזה דבר מן הדברים. ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצווה בו יותר מבשלוחו. ואפשר דלהרמב"ם גם כן לאו חוב גמור הוא, אלא כעין חובה משום כבוד השבת. אז זה, פה כבר יש מקום להתלבט קצת. וסברת הרמב"ם דאי לאו הכי לא הוו מבטלים כל הני אמוראי תורתם עבור זה. ומכל מקום לא הווי זה חובה גמורה. ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כי אם על הדלקת נר דשבת וג' סעודות. אבל עדיין ברור שהגמרא על זה אומרת מצווה בו יותר מבשלוחו. אז פה כבר כתוב במפורש לא כמו המקנה. נכון? זאת אומרת פה כתוב במפורש שגם… יכול להיות שזה לא חובה גמורה. כשהוא אמר שזה חובה גמורה הייתי אומר טוב, אולי זה כמו המקנה ואולי לא, זאת אומרת יש מקום להתלבט. אבל פה הוא אומר במפורש, אפילו שזה לא חובה גמורה אין לו שום בעיה עם זה שהגמרא על זה אומרת מצווה בו יותר מבשלוחו. כיוון שמבחינתו אם זאת פעולה טובה…

[Speaker E] לא חובה גמורה אבל מצווה גמורה, אולי לזה הוא מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker E] לא חובה, מתכוון שזה לא מצווה חיובית אבל אולי זה רק מצווה קיומית, זה מה שהוא אומר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא חושב, אני חושב שהוא מתכוון לומר שזה מעשה טוב ולא מצווה במובן הפורמלי. זה מעשה ראוי, אתה מכבד את השבת, הכל טוב, לא שאתה חייב לעשות את זה, אל תעשה את זה, אין בעיה. אבל אם אתה עושה את זה אתה מכבד את השבת.

[Speaker C] גם רש"י כותב לכבוד שבת גם. מה? רש"י כותב גם מאכל ומשקה לכבוד שבת.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל שמה יכול להיות שזה רק תיאור עובדתי, זאת אומרת הוא פשוט עושה לכבוד שבת, הוא מכין הכנות. לא יודע אם הוא מתכוון משום מצוות כבוד השבת. זה לא בטוח, לא יודע. אז לכן אני חושב שבאמת בסופו של דבר במשנה ברורה די ברור לא כמו המקנה. עכשיו תראו, פה יש חידוש מאוד גדול בשם הריב"ש מובא בכמה ספרים בראשונים, בשו"ת הריב"ש זה מופיע בכמה מקומות. כתוב שם ככה: עוד שאלת, ראובן שעשה שליח לקדש לו בעיר אחרת ואותו שליח קידשה לראובן כדת וכהראוי, שחזקת שליח עושה שליחותו, וברכו ברכת אירוסין ונוסח הקידושין השליח. ובאו האישה ההיא עם השליח למקום ראובן להינשא לו. השליח הביא את האישה למשלח ועכשיו היא עומדת להינשא לו. האישה ושליח אומרים שנתקדשה לראובן על ידי שליח. הם אומרים לו תשמע את הקידושין כבר עשינו. אגב זה בעייתי כי הרי אם האישה מתכוונת להגיע אליו אז למה צריך לקדש אותה שמה, אז חכה תביא אותה לפה ואז הוא יקדש אותה בעצמו וגם יישא אותה אחר כך.

[Speaker E] שמא יקדמנו אחר, יש את הדין הזה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז יכול להיות שהוא חושש מזה שיקדמנו אחר. בכל מקרה פה באמת יכולה להיות כבר הבעיה של מצווה בו יותר מבשלוחו, כי אם אי אפשר אז אי אפשר, אבל פה הרי היא מגיעה אליו בסוף. אז הוא אומר: היצטרך הבעל לקדשה פעם שנייה בידו ולברך ברכת אירוסין פעם אחרת קודם שתיכנס לחופה אם לאו. כן, השאלה אם צריך לקדש אותה עוד פעם, שאפשר היה לפרש את זה בשתי צורות. השאלה אם הם נאמנים על זה שהיו קידושין, אולי לא היו קידושין אז קדש עוד פעם. ולא… או שלא, הם נאמנים, אבל עדיין כיוון שהוא לא עשה את זה בעצמו, אז יש איזה עניין שיעשה את זה בעצמו.

[Speaker B] יש עניין לקדש פעם שנייה?

[הרב מיכאל אברהם] אין איסור, הברכה יכולה להיות בעייתית. אין איסור, זה מעשה מיותר, היא מקודשת.

[Speaker B] כן, אבל אתה יכול לקנות חפץ פעם שנייה? השאלה היא כשיש ספק האם יש סיבה לעשות את זה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל פה אין ספק. רק אם אתה אומר שיש ספק אם היו קידושין, אבל אם אתה אומר היו קידושין רק יש דין מצווה בו יותר מבשלוחו, מה לעשות היא כבר מקודשת.

[Speaker E] לא, אבל הוא מכניס פה את העניין של חזקת שליח עושה שליחותו, כדי להעלות את החשש שאולי באמת מדובר פה…

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר אפשר היה להבין את זה בשתי צורות. ותכף נראה. ואמרת כי בזה הדרך ממש בא מעשה לידך במיורקה, כל זה זה השואל של הריב"ש כן, בא מעשה לידך במיורקה ורצית לברך ברכת נישואין. לא לעשות קידושין עוד פעם, ולא הניחך החכם רבי וידאל אפרים זצ"ל עד שיקדשנה הבעל פעם שנייה בידו. ואתה אמרת לו והלא כבר קידשה שליח בעדו? ואם יקדשנה הבעל שנית, הרי אתה נותן דופי וספק בקידושין הראשונים שנעשו על ידי שליח, ויאמרו שקידושין על ידי שליח לא שמן קידושין. והוא השיב לך, כל זה זה משא ומתן בין השואל לבין רבי אפרים וידאל שכל זה מובא לפני הריב"ש. והוא השיב לך כי הראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו כי המקדש אישה על ידי שליח צריך לקדשה פעם שנייה בידו ממה שאמרו חז"ל מצווה בו יותר מבשלוחו. לא בגלל שהוא לא נאמן על זה שהוא קידש אותה, לא, היא מקודשת, הוא צריך לקדש אותה עוד פעם כמצווה בו יותר מבשלוחו. פלאי פלאות, כן. עכשיו אומנם, שלא להוציא שם שמיים לבטלה, שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, ציווה שלא להזכיר שם שמיים בברכה, רק שיאמר ברוך אתה השם ולא עם שם השם, כן? ועוד אמרת שאתה בא מעשה כזה לידך והיית אומר שיקדשנה הבעל בעצמו שנית מאחר שהשליח לא הביא שטר עדות ממקום הקידושין שהתקדשה. פה זה כבר ספק האם היה קידושין, אבל למעלה מה שהוא מביא בשם הראב"ד זה בגלל מצווה בו יותר מבשלוחו, לא שיש ספק האם נעשו פה קידושין. אף על פי שהשליח והאישה אמרו שנתקדשה שם מן השליח בעד משלחו כראוי ושאר השליחות נעשתה כהוגן. אז פה לא משנה כרגע למה, אבל זה איזשהו ספק האם היו פה קידושין, זה אפשר להבין. תעשה את זה בלי ברכה, ספק ברכות, לא יודע בדיוק מה. אבל את הראב"ד עצמו זה דבר תמוה. הראב"ד עצמו אומר לא, אין לי ספק, היה פה קידושין, אבל מצווה בו יותר מבשלוחו, אז תקדש שוב. הריב"ש באמת דוחה את הדברים בסוף, הוא אומר: ומה שאמר לך הרב וידאל אפרים שהראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו שהמקדש על ידי שליח צריך לחזור ולקדשה הוא בעצמו בשעת נישואין ממה שכתוב מצווה בו יותר מבשלוחו, תמהני פה קדוש כהראב"ד ז"ל איך יאמר דבר זה. כי שם לא אמרו אלא כשבא לקדשה בתחילה, מצווה בו יותר מבשלוחו. אבל אחר שנתקדשה בשלוחו ויש עדים כאן, מה מצווה יש לחזור ולקדש? וכבר היא מקודשת ועומדת. ואין זה כי אם פועל הבטלה ויגיעה לריק. דומיא דמאי דמייתי עלה, כי הא דרב ספרא מחריך רישא ורבא מלח שיבוטא, שאם היה חרוך או מלוח על ידי אחרים לא היה מחריך או מולח שנית. זאת אומרת, התוצאה היא תוצאה. אז איך להבין את הראב"ד הזה? בלשונו של הריב"ש רואים שהוא כבר נותן איזשהו רמז למה בדיוק הנקודה. ועדיין, הנקודה מחודשת, אבל מה בדיוק הנקודה. הראב"ד כנראה מבין שמצווה בו יותר מבשלוחו זה לא השכר של רש"י, אלא יש משהו חסר בקידושין עצמם. המצווה של הקידושין נעשתה פחות טוב, זאת אומרת, התוצאה פחות איכותית, לא יודע איך לנסח את זה אפילו, ולכן תעשה את זה שוב. זה במקנה? לא, לא במקנה, הטענה היא שלו. עכשיו, בפשטות ברור, הקושי ברור. אני רק אומר, הריב"ש תוך כדי הוויכוח שלו עם הראב"ד אומר: רגע, אבל הרי כל הסיפור הזה היא כבר מקודשת, אז זה יגיעה לריק? זאת אומרת, בסופו של דבר היא כבר מקודשת, מה הוא רוצה? מה הראב"ד חושב שהיא לא לגמרי מקודשת? כאילו זה בעצם השאלה הרטורית שלו ברקע.

[Speaker E] מעבר לזה הוא טוען שהראב"ד

[הרב מיכאל אברהם] לא אמר את זה.

[Speaker E] לא, זה אני לא יודע. כתוב?

[הרב מיכאל אברהם] לא, "פה קדוש אמר דבר זה" זה לשון…

[Speaker E] אולי הוא לא ראה את זה בפנים?

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא ראה את זה. זה מופיע בריב"ש בעוד מקומות הראב"ד הזה. זה ראב"ד ידוע. ידוע זה עוד לא אומר שזה… יש שיטת ראב"ד כזאת לפחות איך שזה, אני לא ראיתי את זה בפנים בראב"ד, אבל יש שיטת ראב"ד כזאת שמובאת בכמה מקומות.

[Speaker B] אז השאלה היא איך להבין

[הרב מיכאל אברהם] דבר כזה, איך להבין את התפיסה הזאת. אז אני אומר, גם אחרי שאני מסביר שכשאתה מקדש על ידי שליח ולא בעצמך הקידושין עצמם פחות טובים, לא רק שאתה עושה… אתם מבינים שזה המשך של מה שאמרתי קודם, נגיד לפי המקנה. לפי המקנה, המקנה טוען שמצווה בו יותר מבשלוחו זה רק על מצווה פורמלית שנעשית בשליחות פורמלית. אוקיי? ולכן הוא כל הזמן מחפש איפה פה המצווה ואיך השליחות או מה היכא שליחות וכל מיני דברים כאלה. אז שאלנו למה זה חשוב הדיון הזה? הרי בסופו של דבר רש"י מסביר לנו זה שכר, הקדוש ברוך הוא נותן יותר שכר, אז זה ודאי אפשר לומר אותו גם על דבר שהוא לא מצווה ולא שליחות. זה כבר רמז ראשוני במקנה הזה, שהוא כנראה מבין שיש משהו בהלכה עצמה שנותן עדיפות לעשייה בעצמך לעומת שליח. ועדיין, כמובן זה עוד לא אומר את הראב"ד, אבל זה משהו בכיוון שכבר הולך לכיוון ההוא. הראב"ד לוקח את זה צעד אחד קדימה. הגט שהוא פסול, פסול מדרבנן. זאת אומרת יש פסול, יש כמה רמות של פסול. יש פסול כזה שבעצם לא מחייב אותך בכלל אפילו לתת עוד גט והילדים כשרים והכל בסדר, היא יכולה להינשא ולא צריך לעשות שום דבר. אז באיזה מובן הגט פסול? הרי כל הסיפור זה השאלה אם האישה מגורשת או לא מגורשת. זאת אומרת היא מגורשת לגמרי, אין לזה שום השלכה אפילו לכתחילה, שום דבר, לא צריך לעשות כלום. נו, אז באיזה מובן מה זה נקרא גט פסול? זאת אומרת נראה שיש שם איזושהי תפיסה שאומרת הגירושין נעשו פחות טוב, לא יודע מה זה אומר בדיוק, לכן יכול להיות שלא חייבים לתת עוד גט אבל לפי התפיסה הזאת אולי יש עניין לתת עוד גט בכל זאת כדי לעשות את זה לגמרי שלם, אני לא יודע.

[Speaker E] אבל אפשר להבין באיזה מובן הגט פסול, במובן שהיה עדיף לעשות אותו אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] שמה שלכתחילה כשאתה בא לעשות תעשה את זה. אבל אז אני חושב שהניסוח של גט פסול הוא ניסוח מוזר.

[Speaker B] מוזר, כן.

[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן אני אומר, אני מביא את זה רק כדוגמה כאן, למה אז

[Speaker B] איך יקראו לו גט בזוי? מה? אז איך יקראו לו גט בזוי?

[הרב מיכאל אברהם] לא, יגידו ככה צריך לעשות גט, לא צריך להגיד שהוא פסול, צריך להגיד ככה תעשה אותו.

[Speaker B] אם הבעיה היא עם הניסוח במקום פסול אז איך כן יקראו לזה?

[הרב מיכאל אברהם] אז תעשה גט כך וכך, אל תגיד שגט שעשה כך וכך הוא פסול, תגיד כשאתה בא לעשות גט תעשה אותו, תנסח את זה כמצוות עשה לא כלאו.

[Speaker E] אפשר גם כלאו, אל תעשה גט כך וכך.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, השאלה מה נדרש ממך, נדרש ממך לעשות או נדרש ממך לא לעשות. אבל אני אומר, מדברים על כשאתה מגיע לכתוב את הגט מה אתה צריך איך אתה צריך לעשות את זה, לא השאלה מה קרה אחר כך אם כבר עשית, ופסול זה תמיד לשון של דיעבד. בכל אופן אז בראב"ד נראה שהראב"ד תופס את הכלל הזה של מצווה בו יותר מבשלוחו כאיזשהו פגם בקידושין שנוצרו כך, הם לא מושלמים באיזשהו מובן. אוקיי? לכן אומר תעשה את זה שוב. עכשיו שוב זה לא פותר לגמרי את הבעיה עדיין, לא מושלמים לא מושלמים אבל היא כבר מקודשת, מה יש לקדש אותה עוד פעם? אבל כאן כבר אפשר להבין מה שאומר הראב"ד, אם תקדש אותה עוד פעם עכשיו הקידושין יהיו מושלמים. אני אביא פה כמה דוגמאות שידועות בישיבות, יש את הרב חיים הידוע על האתרוגים, כן? מה עדיף? יש לך שני אתרוגים, אתרוג אחד מהודר ספק כשר, אתה לא יודע אם הוא כשר או לא אבל אם הוא כשר אז הוא מהודר, ואתרוג שני הוא כשר אבל ודאי לא מהודר. אז ההנחה היא שצריך ליטול את שניהם, אבל את מי תיטול ראשון? את המהודר תיטול ראשון, למה? כי אם נטלת את הכשר אז אין לך מה ליטול יותר גמרנו יצאת ידי חובה, מה שייך ליטול את המהודר? אם נטלת את המהודר עדיין יש לך ספק אם יצאת ידי חובה כי הרי הוא ספק כשר, ואז תיקח את הכשר ליתר ביטחון, ולכן תיקח את המהודר קודם. וההנחה שלו זה שאם לקחת את הפשוט קודם אין מה לקחת אחרי זה את המהודר, נכון? בניגוד למה שהראב"ד אומר כאן, שהראב"ד אומר כאן זה שאם עשית את הקידושין הפשוטים קודם תעשה אחר כך את הקידושין המהודרים.

[Speaker E] האתרוג לא מכיל שום דבר. מה? האתרוג לא מכיל שום דבר, פשוט ירד ממני החיוב אז נגמר, אבל בקידושין יש חלות שעומדת מעכשיו ועד עולם.

[הרב מיכאל אברהם] גם פה יש איזושהי מצווה שאותה אני עושה, מצוות אתרוג, מין

[Speaker E] רף שצריכים לעבור אותו,

[הרב מיכאל אברהם] עברת ונגמר, זה לא משהו

[Speaker E] שקיים כל הזמן נכון, אז אם הוא פגום אז יישאר ככה?

[הרב מיכאל אברהם] וגם פה המצווה היא פגומה, אז מה זה משנה, המצווה היא פגומה, תעשה אותה יותר טוב תהיה לך מצווה מעולה.

[Speaker E] לא עומדת מצווה אלא פשוט החיוב ירד ממני.

[הרב מיכאל אברהם] החיוב ירד, בסדר, אבל אם היית תעשה את זה, בהנחה שאפשר שייך לעשות את זה שוב, תעשה את זה שוב ותהיה לך מצווה יותר טובה, מה הבעיה?

[Speaker E] אני כבר לא מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה לא מצווה? אבל יש לך מצווה, עשית מצווה לא טובה, תעשה אותה עוד פעם, אתה עדיין בזמן, לא מדבר שעשית את זה אחרי סוכות, אתה עדיין בזמן החיוב, תעשה את זה שוב ויהיה לך מצווה מהודרת לטובתך.

[Speaker E] אתה מניח שכאילו אני יכול לעשות מצווה גם אם אני לא מצווה בה, זה הנקודה.

[הרב מיכאל אברהם] אני כן מצווה בה, מה זאת אומרת לא מצווה בה? בסוכות צריך ליטול ארבעה מינים.

[Speaker E] כן, אבל מי שנטל לא צריך.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא נטל פשוט, הוא לא נטל מהודר, גם כמו עם האישה, האישה מקודשת כבר אבל כן היא מקודשת פשוט ולא מהודר. אז יש המקור לזה זה אבא שלו בבית הלוי, בית הלוי הוא אומר בשאגת אריה בסימן נ' ובית הלוי חלק ב' סימן מ"ז מאריכים רבות כי יש זה מתחיל באיזו גמרא במנחות ששני קורבנות, הקרבת קורבן ואז מצאת קורבן מהודר יותר, אז השאלה אם אתה יכול להביא את הקורבן המהודר למרות שכבר הקרבת את הקורבן הפשוט, הגמרא אומרת שכן, ולכאורה זה ממש גמרא לטובת העניין הזה, אז דנים אם זה כן אותו דבר או לא אותו דבר, האם זה לפני זריקה זאת אומרת יכול להיות שלפני זריקה אפשר לעשות את זה אחרי זריקה כבר אי אפשר לעשות את זה.

[Speaker B] חובה או נדבה?

[הרב מיכאל אברהם] חובה. בנדבה אתה עושה מה שאתה רוצה. חטאת. היו לפניו שתי חטאות, אחת כחושה ואחת שמנה. ובזה כמה נסתפקתי, אומר הבית הלוי, במי שנטל לולב כשר ביום טוב של סוכות, ואחר כך נזדמן לו לולב יותר נאה. אם יש עליו חיוב לקחת את הנאה, דיש לומר דאף על גב דבתחילה אם היו לפניו שניהם ביחד היה מחויב ליטול הנאה, אבל עתה שכבר נטל ויצא בו, דאין עליו חיוב של מצווה, אם כן במה יתנאה זה בלא מצווה? זה ממש המקרה שלנו, נכון? כשאתה עושה את הפעולה באופן לא מהודר, אבל עשית אותה כבר, מה לעשות? כבר יצאת ידי חובה. אז נכון בקידושין לא משנה כרגע אם זאת מצווה או לא מצווה, אבל הפעולה נעשתה, גמרנו, עכשיו היא מקודשת. אבל אתם רואים שהבית הלוי מסתפק. הוא אומר ובזה כמה נסתפקתי, זה לא פשוט לו. אני הייתי אומר מה יש להסתפק? ברור, יצאת ידי חובה, גמרנו. עכשיו זה קשור כמובן לכל הדיון, יש לו דיון שלם שמה בבית הלוי, דיון מפורסם, והבריסקר רב על חנוכה, זה אותו דיון במחלוקת הרמב"ם והטור לגבי ציצין שאינם מעכבין. גמרא בשבת בקל"ג, הגמרא אומרת שמה שלא חוזרים אחרי המילה בציצין שאינם מעכבין. בפשטות בגמרא הכוונה בשבת. זאת אומרת בשבת לא מלים כי כבר יצאת ידי חובה, יש לך מילה כשרה. אתה לא, נכון שהציצין זה הידור, להוריד עוד ציצין שאינם מעכבין, אבל בשבת לא מחללים שבת בשביל הידור מצווה. אבל הרמב"ם כשהוא כותב לא חוזרים, הוא כותב את זה לא חוזרים נקודה, בלי קשר לשבת. לא חוזרים. אז על זה מסבירים שמה, לא משנה כרגע הבית הלוי והבריסקר רב, בניסוחים שונים קצת, הם מסבירים את המחלוקת קצת אחרת, אבל הרעיון אותו רעיון. יש שם ויכוח, הטור אומר שרק בשבת לא חוזרים, אבל בחול כן חוזרים. מה הוויכוח? הוויכוח הוא בשאלה האם שייך הידור מצווה אחרי שסיימת את פעולת המצווה? כן, אתה נגיד עשית מילה, נשארו כמה ציצין שלא מעכבין, אחרי לא יודע מה שעה, אתה בא ואתה חותך את הציצין שאינם מעכבין. אז הידרת את התוצאה, אבל את המצווה כבר סיימת. השאלה אם שייך לעשות הידור אחרי סיום פעולת המצווה. בניסוח אחר, אני לא זוכר מי זה מהם זה הבית הלוי ומי מהם זה הבריסקר רב, אבל אחד מהם אומר שהמחלוקת, כולם מסכימים שאי אפשר לעשות הידור אחרי המצווה, הוויכוח הוא בשאלה אם זה אחרי המצווה, כי המצווה היא להיות מהול ולא למול. ואז המצווה מתמשכת גם אחר כך ואתה יכול להדר אותה.

[Speaker E] שם גם באתרוג יכול להיות שזה שורש הספק שלו היה, כי המצווה נגמרת ברגע שלקחתי את האתרוג הראשון ליד או לא, כי הרי מחזיקים את זה, בזמן ההלל מחזיקים את זה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, הוא מדבר אבל שנקלע, הוא אומר במפורש, אחר כך נזדמן לו לולב יותר נאה, אין, זה כבר ירד לו מהיד.

[Speaker E] לא, לא עניין של ירד או לא ירד, גם אנחנו היום מורידים מהיד ואחר כך בהלל בהושענות מחזיקים. נכון. אז הדבר בהלל זה כבר לא מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] עושים את זה, אין בעיה, תעשה את זה, אבל

[Speaker E] יצאתי ידי חובה אבל כל רגע שאני מחזיק זה מצווה, אז את ההמשך הזה אני יכול לעשות בצורה מהודרת. זה היה הספק.

[הרב מיכאל אברהם] למה שלא תעשה? פה אין ספק. לא, זה ברור שתעשה. מה הספק?

[Speaker E] לא, הוא הסתפק האם, מה הוא הסתפק, האם יש לו חיוב לקחת את הנאה, האם להחליף את ה…

[הרב מיכאל אברהם] אז אם יש לו חיוב אז עוד פעם אותו דבר. אז מה הרווחת בטיעון שלך? אז מה הרווחת בטיעון שהוא עושה את זה בהלל?

[Speaker E] קודם כל אני אומר, לדעתו אין מקום להסתפק, בכל מקרה הוא צריך, למה לא? נכון. אז יכול להיות שהוא העלה צד שבאמת כל ההמשך הזה זה לא מצווה נפרדת,

[הרב מיכאל אברהם] ואז תעשה את זה בלולב הראשון, כאילו אתה חייב לעשות את זה בלולב הראשון שלקחת.

[Speaker E] לא יודע אם חייב, זה מוזר.

[הרב מיכאל אברהם] בהקשר של הדיון שמה זה קשור לציצין שאינם מעכבין, זאת אותה תשובה. זאת אומרת השאלה שדן שמה, אני כבר לא זוכר כרגע בדיוק את המבנה.

[Speaker E] למה באמת הוא התעלם מזה שהרי זו מצווה, גם ההמשך זו מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא חושב, גמרת את ההלל, גמרת הכל. שוב השאלה היא אתה יש לך בבית, לא, כן, כי… לא, ויש לך דפוס שקבעו חכמים איך מקיימים את המצווה הזאת. אז בהלל אתה מנענע, אתה מחזיק את זה, אחרי זה אתה מוריד, גמרת את המצווה. זהו, יצאת ידי חובה. עכשיו נקלע לך עוד לולב. לא יודע, אבל בטח לא חייב,

[Speaker E] בטח לא חייב.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל השאלה פה אם הוא חייב. השאלה אם הוא חייב, יש עליו חיוב לקחת את הנאה.

[Speaker E] זהו, אז מה העניין של חיוב? בכל מקרה אין חיוב לקחת מהודר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש חיוב לקחת מהודר. ודאי, חיוב גמור, זה אלי ואנוהו, חיוב גמור. חיוב גמור. זה אלי ואנוהו. הוא לא מעכב, זאת טעות נפוצה בהידור מצווה. אנשים חושבים שהידור מצווה זה משהו וולונטרי. מה פתאום? הידור מצווה זה חובה גמורה. זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, רק זאת חובה שלא מעכבת את המצווה. זאת אומרת, אם לא עשית את המצווה מהודרת, יצאת ידי חובת המצווה, אבל לא יצאת ידי חובת הידור. זה כמו התכלת.

[Speaker E] אנשים חושבים שבגלל שהתכלת

[הרב מיכאל אברהם] לא מעכבת את הלבן, אז התכלת זה הידור מצווה. התכלת זה ודאי לא הידור. למה? בשעת תכלת הוא מצווה גמורה, רק הוא לא מעכב את הלבן. אם לא עשית את התכלת, יצאת ידי חובת הלבן. בהידור בפשטות זה אותו דבר. אתה חייב להדר, מה זאת אומרת? התנאה לפניו במצוות.

[Speaker B] לכתחילה, לכתחילה התכלת לא מעכב?

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר אחרת?

[Speaker B] לכתחילה, לכתחילה התכלת לא מעכב. לא.

[הרב מיכאל אברהם] משנה במנחות. תכלת לא מעכב את הלבן והלבן לא מעכב את התכלת. הוא לא מעכב את הלבן, אבל יש מצווה גמורה לקחת תכלת, מצווה חיובית. אולי הידור מרמז שזה לא…

[Speaker E] אני לא מסכים.

[הרב מיכאל אברהם] אני יודע שזה מקובל לחשוב ככה, אני ממש לא מסכים. יש גם מכונים שכותבים את זה, אני לא מסכים בכלל. הידור מצווה זו חובה גמורה. אתה חייב להדר מצווה. נכון שהיא לא מעכבת את המצווה, בסדר, אוקיי.

[Speaker E] אבל הבנתי, אני לא מוכיח מזה שהיא לא מעכבת שום דבר. סתם, על פניו, להדר זה לא חובה כי לא כתוב בשום מקום שאדם חייב, זה הכל.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה לא כתוב? זה אלי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות.

[Speaker E] טוב, נכון, כתוב גם לגמול חסד, אבל אנחנו מבינים שלא הכוונה שאתה חייב לגמול חסד.

[הרב מיכאל אברהם] למה? אתה חייב לגמול חסד. מה זאת אומרת?

[Speaker E] לא, אתה חייב

[הרב מיכאל אברהם] לגמול חסד, מה זאת אומרת?

[Speaker E] אני יודע יש איזה שיעור…

[הרב מיכאל אברהם] אתה חייב! לא, בסדר, השאלה אם יש שיעור זה שאלה אחרת, אבל אתה חייב, מה זאת אומרת?

[Speaker E] ובהידור מצווה יש שיעור. נכון. אז כל אחד יוצא בהידור מצווה, כי תמיד זה מהודר יותר ביחס ל…

[הרב מיכאל אברהם] בוא ניקח את השיעור, מה זה השיעור של הידור מצווה?

[Speaker E] אם אין לזה שיעור…

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש לזה שיעור שליש.

[Speaker E] לא, שליש זה לגבי כמה להוציא.

[הרב מיכאל אברהם] נו למה, מה הכוונה כמה להוציא? הרי אני יכול לעשות מה שאני רוצה בין כה וכה. אז מה זה נקרא, מה זה השליש?

[Speaker E] יותר מזה זה כבר לא… זה כבר לא הכל.

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר שיותר משליש אסור. החידוש הוא לא שצריך… הפשטות התפיסה שם היא לא כזאת. בבבא קמא בדף ט', פשטות זה לא ככה. פשטות אתה חייב לעשות הידור שליש. אז זה אומר שאתה חייב לעשות הידור. טוב, לא משנה. לענייננו, הבית הלוי הזה בעצם, אבל אתם מבינים שהוא מעלה שאלה שהיא מאוד דומה לשאלה של הרשב"א. זאת אומרת, יכול להיות שאם אתה עושה מצווה באופן פשוט יצאת ידי חובה. עכשיו הזדמן לך לעשות את המצווה באופן מהודר, יש צד לומר שתעשה אותה שוב באופן מהודר. עכשיו פה באתרוג זה אפילו יותר מרחיק לכת. כי באתרוג, בקידושין אתה יכול להגיד שהחלות הראשונה היא פגומה אני רוצה לתקן אותה, אז אני מחיל אותה מחדש ובאופן מתוקן. מילא זה עוד אפשר להגיד, באתרוג זה עוד הרבה יותר מרחיק לכת או בלולב, כי שמה אין… יצאתי ידי חובה, מה אין חלות, לא נוצר פה משהו שעכשיו אני צריך לתקן אותו. טוב, אפשר להגיד שהמצווה שנצברה לזכותי, שרשומה לזכותי, היא מצווה פגומה, אני עושה את זה שוב ואז אני מתקן את המצווה שנצברה לזכותי. אז זה באמת דבר תמוה, ואיזה דיון ארוך גם בשאגת אריה, בבית הלוי, דיון ארוך ומסובך. אבל זה לא טריוויאלי בקיצור. זה לא טריוויאלי שאם עשית משהו באופן פגום אתה לא יכול אחר כך לחזור ולעשות אותו באופן מהודר. ומה שרואים כנראה ברשב"א, אני אומר, אפשר היה להגיד ברשב"א בצורה קצת יותר מחודשת בלי להזדקק לחידוש הזה, ולהגיד הנה הקידושין הם לא פגומים, הקידושין שלמים, הכל מצוין. אבל בגברא היה פה קיום פחות טוב, תעשה את זה שוב ואז יהיה לך גם מצווה נהדרת בשמיים. אני חושב שבאופן הפשוט יותר סביר להבין שהרשב"א מתכוון לומר שבקידושין עצמם יש משהו פגום. אחרת זה באמת כבר מעשה חסר כל משמעות, בטח אם קידושין זה לא מצווה, אז בכלל אין מה לדבר. אבל גם אם זה כן מצווה, ברגע שהיא מקודשת לך לגמרי אז מה המשמעות של מה שאתה עושה? ולכן אני נוטה לחשוב שברשב"א כתוב, ועם זה פתחתי את השיעור הקודם, שמצווה בו יותר מבשלוחו זה אומר שהמצווה בעצמה נעשית באופן פחות שלם, התוצאה פחות… התוצאה פגומה. תעשה את זה שוב כדי שזה יהיה שלם, תקדש אותה עוד פעם. היא קצת פנויה, כאילו היא תשעים אחוז אשתי. תקדש אותה כדי שהיא תהיה מאה אחוז.

[Speaker F] כמה זה לגבי השיטה של השולחן ערוך? נגיד תעשה את ההכנות לשבת שוב כי אם השפחה כבר עשתה?

[הרב מיכאל אברהם] זאת אולי תהיה הנפקא מינה, כי בקידושין יש חלות שאתה יכול להגיד שהחלות היא פגומה. בהכנות לשבת, אם האוכל מבושל והוא מבושל טוב, מה תעשה עוד פעם? תמלח אותו שוב? זה הטענה של הריב"ש, כן, אבל אני חושב שגם הרשב"א לא יגיד שתמלח אותו שוב. מה אפשר לעשות? בסדר? בסדר? כי אבל הוא יגיד כי שמה אי אפשר לתקן, מה לעשות, האוכל מבושל, אי אפשר לתקן. אבל עקרונית אפשר, אתה יכול לזרוק את האוכל הזה לפח או לתת אותו לעניים ולבשל בעצמך אוכל חדש לשבת, או לשמור את האוכל הזה ליום חול ולבשל מחדש אוכל לשבת. באופן עקרוני אפשר לתקן גם שם. אני חושב ששמה בגלל שהחלות זה נפקא מינה טובה דווקא, כי אם אני צודק שהחובה לחזור עוד פעם זה בגלל שהקידושין בעצם טיפה פגומים לפי הרשב"א, אז זה אני יכול להבין למה בהכנות לשבת זה פחות שייך, כי אין שם חלות שנוצרה כתוצאה מהמעשה, אוקיי?

[Speaker E] אז העניין הוא שאי אפשר להגיד שהם פגומים אם אין לזה שום השלכה, וזה נשמע קצת דבר מוזר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש לזה השלכה, לקדש שוב, מה זאת אומרת אין לזה השלכות. כמו פסול גט, הברכת שמואל לא שאל על גט פסול אם צריך לתת גט עוד פעם למרות שאין לזה שום השלכות?

[Speaker E] ההשלכה זה מה שקורה אם היא תתקדש לאיש אחר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, בגלל שיש פה משהו פגום, תעשה את זה שוב.

[Speaker E] כן, זה הבנתי. אבל הנקודה היא כזאת, נגיד שאישה הייתה אסורה על כל העולם חוץ ממני באיזשהו אופן כמו יבמה. כן, היה עניין שאני אקדש אותה? ברור שלא. מפני שהדין הזה של קידושין מה?

[Speaker B] לא הבנתי. למה נדר?

[Speaker E] נגיד שהמצב של קידושין היה כבר קיים, היא בכל מקרה הייתה אסורה על כל העולם באיסור אשת איש חוץ ממני. לא קידשתי אותה, זה קרה איכשהו. ויש לנו מקרה כזה ביבמה. האם היה עניין שאני אקדש אותה? ביבמה רואים שלא, נכון? ברור שלא. אין עניין, ברור שלא. אז זהו, גם כאן זה ככה. אני בא עכשיו להחיל את החלות פעם שנייה. אני אומר, בסדר, עשיתי מעשה פגום. נגיד אפילו שלא עשיתי אותו בכלל אם אתה רוצה. בסדר? אבל אין עניין לקדש אותה כי היא אסורה לכל העולם חוץ ממני.

[הרב מיכאל אברהם] פה הבעיה היא לא התוצאה, אבל פה אני רוצה לעשות קידושין. אז תעשה את זה כמו שצריך.

[Speaker E] לא, אבל אני אומר בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה רוצה לעשות קידושין תעשה את זה באופן הכי מהודר. אתה לא רוצה אל תעשה.

[Speaker E] זה דומה לדג שכבר מלוח במובן הזה. כי בלי קשר לזה שנגיד שהחלת את זה בצורה פגומה והכל, אבל זה עובד בדיוק כמו שהחלת את זה בצורה טובה.

[הרב מיכאל אברהם] עובד, אבל זה פחות טוב. הבית שלך הוא בית רעוע.

[Speaker E] לא, אבל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון, זה בדיוק כמו המקרה של הדג הוא כבר מלוח. האישה כבר אסורה.

[הרב מיכאל אברהם] זאת הטענה של הריב"ש. אני אומר, זה הצד הפשוט, אני לא מחפש הסברים לזה. אני מחפש הסברים לראב"ד. איך אפשר להבין את מה שהראב"ד אומר.

[Speaker E] את ההסברים האלה

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. טוב, בכל אופן זה מה שיוצא מהראב"ד ואם זה ככה זה באמת מחזיר אותנו חזרה לנקודת המוצא שמצווה בו יותר מבשלוחו איכשהו נראה כן ככלל, זה המשך של מה שראינו במקנה, לכן כל ההקדמה הזאת של המקנה. שברגע שאתה תופס את זה כאיזשהו עיקרון שנמצא בשדה ההלכתי, לא מדבר על הקדוש ברוך הוא והשכר שנותן לי על מעשים טובים, אז עכשיו הצעד הבא זה הצעד של הראב"ד. לא צעד מחויב, אבל הצעד הבא זה הצעד של הראב"ד. אוקיי, וזה גם קידושין פחות טובים.

[Speaker D] גם עוד דרך להבין את המקנה, אי אפשר להבין את המקנה אחרת?

[הרב מיכאל אברהם] לא, במקנה אני לא בטוח שזה ככה. אני לא חושב שהמקנה צריך להסכים לראב"ד. המקנה אומר, זה כלל שנאמר בשדה ההלכתי, אבל זה לא אומר שהקידושין שנעשו על ידי שליח הם פגומים או שיש טעם לקדש עוד פעם אחרי שעשית קידושין פגומים. את כל זה המקנה לא צריך לקבל.

[Speaker D] הוא אמר שזה מצווה בו ובשלוחו, גם השכר וגם בו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, שכר על מצווה.

[Speaker D] זה השכר כמו שאמרת.

[הרב מיכאל אברהם] שכר על המצווה, אבל הוא תופס ששכר רק בשכר על מצוות זה נאמר. אני אומר, זה באמת מוזר, מה ששיערתי קודם, אבל אני לא אם הייתי צריך להמר לא הייתי מהמר על זה שהמקנה מסכים לראב"ד. הוא מסכים לדין של הראב"ד?

[Speaker E] בגלל מה שאמרת זה או שהוא הלך כמו הראב"ד או להגיד מה שאני אמרתי קודם שתפס שכל מעשה טוב זה מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, הנה עכשיו חזרתי למה שאמרת. במקנה זה כנראה מה שכתוב, נכון?

[Speaker E] שכל מעשה טוב זה מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן. טוב, נעצור כאן.