הטיעון מן האפיסטמולוגיה

אני שמח שאתה מוצא את הראיה מן האפיסטמולוגיה חזקה ומשכנעת, שכן גם בעיניי היא ראיה יסודית ועמוקה מאוד. עם זאת, ישנן סיבות מתודולוגיות ומהותיות שבגללן אני ממעט להשתמש בה בדיבייטים, ובפרט מול אתאיסטים כמו אביב פרנקו.

כדי להבין זאת, יש להבחין בין שני סוגי טיעונים: "טיעון מסיק" (פילוסופי) ו"טיעון חושף" (תיאולוגי). הראיה הפיזיקו-תיאולוגית בה השתמשתי בדיבייט היא ראיה מסיקה: היא יוצאת מהנחות (העולם מורכב, ודבר מורכב לא נוצר ללא מרכיב) ומסיקה מהן את קיומו של אלוהים כמסקנה. לעומת זאת, הראיה מן האפיסטמולוגיה (שהיא הרחבה לטיעון של ריצ'רד טיילור) היא ראיה חושפת. היא לא באה להוכיח לאתאיסט שאלוהים קיים, אלא להראות לו שאם הוא נותן אמון בחושיו ובשכלו, הרי שהוא כבר מאמין במובלע בקיומו של גורם מתאם (אלוהים) שדאג לכך שהכרתו תשקף את המציאות.

החיסרון הגדול של הראיה החושפת, במיוחד בפורמט של דיבייט, הוא שתמיד אפשר להתחמק ממנה. ברגע שאני מציב בפני האתאיסט את המלקחיים – "אם אתה חושב שהעיניים והשכל שלך נוצרו באקראי, אין לך שום הצדקה לתת בהם אמון" – הוא יכול פשוט לבחור באופציה הספקנית או הפרגמטיסטית. הוא יכול לענות: "אתה צודק. המערכת נוצרה במקרה ולכן אני באמת לא מאמין לה אמונה אובייקטיבית. אני פועל על פי חושיי רק כי ככה התרגלתי אבולוציונית, או כי זה נוח לי כ'כללי משחק', אך איני טוען שהם משקפים את האמת". זו אולי עמדה אבסורדית שמשלמת מחיר אינטלקטואלי כבד של ויתור על הרציונליות ועל המדע עצמו, אבל היא עקבית. אי אפשר באמת "לנצח" אדם שמוכן לכפור ברציונליות כדי לחמוק מאלוהים.

זה גם מריח לו כמו טיעון פרגמטיסטי, וצריך להקדיש מאמץ כדי להסביר את ההבדל. המתודולוגיה הזאת היא חדשה, וכדי להעלות טיעון מסוג כזה יש להקדיש זמן להבהרת המתודולוגיה אחרת הדיון הולך לאבדון.

בסופו של דבר, דיבייט פומבי אינו הפורמט המתאימים לבירור פילוסופי עמוק של מושגים כמו אלוהים, תוקף ההכרה, וספקנות. אני מעדיף להשתמש בראיה הפיזיקו-תיאולוגית שמציגה את הדברים כטיעון ישר, וכאשר עולות טענות על אקראיות, אני משלים זאת בעזרת הראיה מן האפיסטמולוגיה כתנועת מלקחיים.