"ובתוהו ילל ישימון" (טור 516)

בס"ד

באמשים הטרופים הללו, עת אלו המתיימרים להיות ממשיכי דרכו של הראי"ה ביחד עם ממשיכי דרכו של הרב י"ח זוננפלד, עורכים להנאתם 'מסע מושבות' מחודש ומשתלטים בשיתוף פעולה מופלא על הכסף של כולנו, אני מגלה בעצמי מלנכוליות מה (שנאמר: כשנגמרות הדמעות מתחילות הבדיחות). לשמחתי מצאתי לי נחמה פורתא במאמר מתוך קובץ מאמריו של רבם (שעליו ועליהם נאמר: רבן דקרו), הראי"ה קוק. בעלעול שם ניתן למצוא (לפחות אם אנחנו מספיק משועממים בתפילת שבת) מאמר בשם "לתקופת המעבר", ולהפתעתי גיליתי שזוהי אופציה לא רעה למצב שבו שוכחים להביא ספר מהבית.

מדובר במאמר מעניין שיש לו השלכות רחבות ומגוונות, וכמובן כולו מלא אופטימיות מזהרת כדרכו של הראי"ה קוק, אבל דומני שבמקרה זה ניתן לאמץ לפחות חלק מהמסקנות שלו. איני יודע אם חייב אני להפקיר את כל הטורים שלי שנכתבים בעקבות הרהורי שבת שכאלה (זה כנראה ייאסר בחוק בקרוב), אבל כיהודי ליברלי ופוקר נקיטנא דכתיבתם ופרסומם היא בגדר הפקרתם וזרייתם לרוח. וכידוע אנן קי"ל כחכמים דרבי יהודה דפירור וזרייה לרוח חשיב כשריפה. על כן קראתי שמו "ילל ישימון" (כלומר פירות ופירורי השיממון). וזה החילי בעז"ה.

התזה

המאמר נפתח בטענה עקרונית:

כל מה שהעולם מתבסס ורוח האדם מתפתח בקרבו, רואים אנו את החיים עוברים מן המצב האינסטינקטיבי אל מצב ההכרה.

טענתו היא שככל שהדורות נוקפים והאנושות מתקדמת, החשיבה וההתנהלות שלנו עוברות ממצב אינסטינקטיבי למצב מודע. דברים שהתנהלנו על פיהם אינסטינקטיבית הופכים להיות מנוסחים ומומשגים, ואנחנו פועלים על פיהם מתוך הכרה מודעת.

כעת הוא מביא כדוגמה את היחס לערך החיים, ודרך הדוגמה הוא מוסיף עוד כמה אלמנטים לתהליך היסודי שתואר בתחילת דבריו:

חק חפץ הקיום ושמירת הקיום שורר בדרך הכרח בנטיה טבעית בכל החי אשר על פני האדמה ובכל מלא היקום, בכל מקום שחיים נמצאים שם. במקום שמתפתח השכל השופט המבחין את ערך הקיום לא בהכרעה טבעית כי אם בשפיטה שכלית תיכף ומיד שלטונה של הנטיה הטבעית מתחלש. תיכף ומיד כשהשכל מתעורר אפילו מעט, אעפ"י וגם מפני זה שעדיין איננו מספיק להכריע ולהורות בתוקף את דרך החיים, הרושם השלילי של סתירת המצב הקודם כבר נגלה וניכר.

ערך החיים מתחיל מאינסטינקט קיומי. האדם רוצה לשרוד ופועל גם כדי שאחרים ישרדו. אבל זה נעשה בלי לנסח לעצמו שמדובר בערך ובלי מודעות למחויבות מוסרית לעשות זאת, אלא באופן פשוט וטבעי. לאחר מכן מגיע השכל שמתחיל ללבן את העניין ולברר לעצמו מדוע באמת אנחנו מתנהלים כך, והאם באמת מדובר רק באינסטינקט ניטרלי גרידא. בסופו של דבר אנחנו מגיעים למסקנה שיש כאן ערך מחייב. אלא שבתחילת תהליך הבירור הזה, מטבע הדברים מתערער ונחלש האינסטינקט. הסיבה לכך היא שבירור כזה מתחיל בערעור על האינסטינקט ובדיקה מניין לנו שכך באמת ראוי לנהוג. ולכן לפני שגיבשנו לעצמנו תשובה סדורה, אנחנו נמצאים במצב שהאינסטינקט נחלש וההמשגה טרם הגיעה. אין פלא שבמצב כזה ההתנהגות המוסרית נחלשת.

אין צורך לומר שמבחינת הראי"ה ההיחלשות הזאת גם היא חיובית:

וגם זה הוא לטובה ושכלול, כדי שמתוך חפץ הקיום הכללי, שאיננו זר גם לשכל, יעזר בזה גם הוא, והמצב החדש המעולה, מצב ההכרה, ימהר על ידי זה ויבא ויתבסס על המצב הקודם, עד שלא יגיע אותו הרושם השלילי למדה גדולה מאד.

התערערות ההתנהגות המוסרית מזרזת אותנו לבחון את עצמנו ולנסח אלטרנטיבה הכרתית הולמת. אלא שצריך להזדרז ולנסח אותו לפני שההרס יגיע לרמות שיהיה קשה לטפל בהן ולשנותן.

מבט מורכב יותר: הרחבה לתהליכים מוסריים בכלל

ניתן לראות את התהליך הזה בכמה הקשרים של חיינו. ערך החיים הוא רק דוגמה אחת, אבל זה נכון ביחס לערכי המוסר בכלל. אנחנו רואים בזמננו ערעורים על כמה וכמה ערכים שהיו מובנים מאליהם עד לפני כמה שנים. יחס לנשים, יחס לתופעות הלהט"ב, ערכי המשפחה, יחס לשחורים, יחס לבעלי חיים, צניעות, הפלות (זכות האישה על גופה, עאלק), ערך החיים (המתת חסד) ועוד. כל אלו מתערערים מאד בגלל הביקורת על הנורמות האינסטינקטיביות ששררו לגביהם בעבר, ובינתיים לא נראה שנמצאה נוסחה אלטרנטיבית הגיונית ומשכנעת שתחזיר אותם לתוקף על בסיס הכרתי.

אני חושב שהתבוננות ברשימה שהבאתי למעלה מראה שלפחות בחלק מהמקרים הביקורת הזאת גם מוצדקת, ובמקרים אלו כנראה גם לא צפוי להימצא ניסוח שיחזור ויבסס את הערכים הללו באופן מודע. לדוגמה, די ברור שבעבר היחס לשחורים או לבעלי חיים היה לא ראוי, וטוב שהערכים הללו התערערו. יש שיאמרו אותו דבר על היחס לנשים וללהט"בים, ואחרים יתווכחו על כך. במקרים אחרים הביקורת אינה מוצדקת והערכים הקודמים אכן היו ראויים, ולכן התמונה המלאה היא מורכבת יותר. איני יודע אם הראי"ה הוא שמרן גמור, כלומר מניח שהתקדמות המוסרית לא יכולה לשנות את הערכים אלא רק להמשיג ולנסח אותם ולהעבירם מהאינסטינקט להכרה, או שגם הוא מסכים שייתכן גם שיפור ודבריו כאן מוסבים רק על החלק הנכון מהערכים הקדומים הללו (כמו ערך החיים). לא פעם הוא מדבר על התקדמות העולם, כך שאני משער שהוא מסכים לתמונה המורכבת יותר שציירתי כאן. בכל אופן, לגופו של עניין די ברור שלפחות בחלק מהמקרים הביקורת הזאת מוצדקת.

כפי שהזכרתי, ישנם מקרים שבהם הביקורת היא שגויה והרסנית, ואז הניסוח שמגיע אחריה, אם בכלל מגיע, גם הוא משובש ומעוות. אני חושב שהריסה משמעותית של מוסד המשפחה היא מעוותת (אם כי איני בטוח שמבחינה מוסרית. ראו למשל בטור 201 ועוד), וכך גם המתירנות לגבי הפלות (שאינן אלא רצח עוברים). כך גם לגבי ראיית בעלי חיים במעמד דומה לזה של בני אדם (אלו הדוגלים בכך שהאיסור לאכול אותם או להרוג אותם הוא רצח). במקרים אלו נראה שהערעור הביא אותנו לניסוח מחודש שאיננו קרוב יותר לאמת. לא תמיד כשאנחנו מגיעים לניסוח שיטתי זה אומר שהגענו לדבר הנכון. ניתן לנסח ערכים ומשנות מוסריות שונות ומשונות באופן סיסתמטי, וברור שהשיטתיות כשלעצמה לא אומרת בהכרח שזה נכון. כתבתי לא פעם שכפי שאני מתנגד לשמרנות אני מתנגד גם לחדשנות, שכן זו כמו זו בוחנת דברים לפי יחסם למה שהיה בעבר (השמרן רואה בעבר אישוש והחדשן רואה בעבר פירכא), במקום לבחון אותם עניינית.

מבט על העיון הלמדני: אינטואיציה ואינסטינקט

רבים כבר עמדו על כך שרעיונות שמופיעים במשנה עוברים המשגה וניסוח בגמרא וכמובן עוד יותר במפרשים הבתר תלמודיים. במשנה יכול להופיע מקרה, ובגמרא ממשיגים ורואים בו דוגמה לעיקרון הלכתי כולל. הראשונים והאחרונים הופכים את הדברים למנוסחים ומומשגים עוד יותר. מושגים ועקרונות כלליים, כמו נ"ט בר נ"ט, זה נהנה וזה לא חסר, מיגו להוציא, המוציא מחברו עליו הראיה ועוד רבים, מנוסחים רק בגמרא או אפילו על ידי המפרשים שאחריה. המקרים במשנה הם הבסיס לכל זה, אבל חכמי הדורות הבאים הופכים את האינטואיציה הראשונית לכלל מנוסח. זוהי דוגמה נוספת לתהליך שמתאר הראי"ה, של מעבר מאינסטינקט למשנה סדורה ומומשגת.

התבוננות על הדוגמה הזאת תסייע לנו להבחין בין אינטואיציה לבין אינסטינקט. אני מניח שחכמי המשנה שעסקו במקרה מסוים, חשו שיש כאן נקודה עקרונית והייתה להם עמדה לגביה. אבל הם לא ניסחו את הנקודה והמשיגו את העקרונות והמושגים שמעורבים בה וממה כל אלו באים להוציא. הם פעלו אינטואיטיבית, וההמשגה שבאה לאחר מכן הפכה את האינטואיציה הזאת לכלל למדני מופשט יותר. כך קורה כמעט תמיד ביחס בין טקסט ומקור לבין פרשניו.[1]

המכניזם שמתאר הראי"ה הוא מעט שונה. כשאדם פועל אינסטינקטיבית כדי לשמר את חייו, ואולי גם את חיי הזולת, הוא פועל באופן שאינו מודע בכלל לממד הערכי שמעורב בדיון. זה אינו דומה לאדם שמבין שמדובר במעשה ראוי ובעל משמעות ערכית, אבל הוא לא יודע לנסח לעצמו את ערך החיים (ובוודאי לא את מקורו, את מגבלותיו וסייגים עליו). השנייה היא פעולה אינטואיטיבית אבל לא אינסטינקטיבית, שכן היא בהחלט מודעת לממד הערכי שבה. אדם יכול גם לפעול כמו בעל חיים שדואג לשרידותו או לשרידות חבריו והלהקה שלו. כאן זו אינה פעילות אינטואיטיבית אלא אינסטינקטיבית. הוא כלל אינו מודע לממד הערכי שקיים בפעילות הזאת.

הרחבת המכניזם של הראי"ה

ההבחנה שעשיתי בין אינסטינקט לאינטואיציה מאד חשובה להבנת המכניזם שמתאר הראי"ה ותחומי התחולה שלו. ברוב המקרים שבהם התהליך מביא לעיוותים, הבעיה נובעת מכך שאחרי הערעור על ההתנהלות האינסטינקטיבית אנחנו לא מוצאים ניסוח שיבסס אותה וישכנע אותנו בתקפותה. במצב כזה, אנשים מניחים שהרציונליות מחייבת לוותר עליה ולא סתם להיצמד למה שהיה מקובל. מה שלא ניתן לביסוס הגיוני כנראה אינו נכון. כך אנחנו מגיעים לפעמים למסקנות עקומות, כי זה הדבר היחיד שאנחנו מצליחים לנסח. דוגמה יפה לכך (הוספתי כאן אחרי הערה של mozer בטוקבק) היא המיתוס של סיזיפוס, של אלבר קאמי, שטוען כי השאלה הפילוסופית היחידה המעניינת היא מדוע לא להתאבד. אחרי שמעמידים את ערך החיים בכור הביקורת, לא מוצאים תשובה וניסוח מספק, ומגיעים למסקנה שאין באמת ערך כזה. ההנחה כאן היא שלחיים אין ערך כשלעצמם, ולא תמיד יש להם ערך אינסטרומנטלי. במצבים כאלה אין סיבה לא לאבד אותם.

כשל כזה נובע משני סוגי כשלים:

• לפעמים יש ניסוח פורמלי והכרתי אבל אנשים לא מספיק חכמים או מיומנים כדי למצוא אותו. למשל, הבלבול לגבי גזענות כאילו כל אפליה היא גזענות, הוא תוצאה של חוסר מיומנות פילוסופית. אפשר לנסח כללים הגיוניים לגביה ולהסיר את הבלבול. הוא הדין לגבי שאלות של מגדר ועוד (האתר הזה מלא בדוגמאות כאלה).
• לפעמים באמת אין ניסוח פורמלי, אבל לא צריך כזה. די לנו באינטואיציה. את זה ארחיב מעט כעת.

בבסיס הכשל השני נמצאת ההנחה הסמויה שאם אין ניסוח שיטתי ואין הסבר מנוסח כנראה שהעיקרון או הערך המדובר אינו נכון. אבל זה כמובן לא הכרחי. ייתכן שלא מצאנו את הניסוח (כשל א) וייתכן שאי אפשר למצוא ניסוח ובכל זאת זה נכון (כשל ב). אם יש לי אינטואיציה שכך ראוי לנהוג זה מבחינתי מספיק טוב, גם אם אין לי ניסוח שיטתי וחד עבורה. יתר על כן, גם אם אמצא ניסוח כזה, הרי הוא עצמו יהיה מבוסס על הנחות והגדרות יסוד שאותן לא אנסח ולא אצליח להוכיח. תמיד אגיע בסוף לאינטואיציות. אם כן, אין מניעה שבמקרים מסוימים האינטואיציה תספיק לבדה. אין הבדל עקרוני בין לומר שמסקנה כלשהי נראית לי אינטואיטיבית, לבין לגזור את המסקנה הזאת על ידי טיעון לוגי על בסיס אקסיומות אינטואיטיביות. מכאן שאם יש לי אינטואיציה שלחיים יש ערך עצמי, אזי גם אם איני מצליח למצוא הסבר מנוסח לכך, זה לא אומר שבהכרח הערך הזה אינו תקף.

מה שמבלבל כאן הוא שוב ההבדל בין אינסטינקט לאינטואיציה. פעולה על בסיס אינסטינקט היא באמת חשודה ולא ראוי להתייחס אליה כמבוססת. כמובן שאינסטינקט לא תמיד שגוי (לפעמים הוא פועל יתר מהר ומדויק מחשיבה מפורשת ומנוסחת), אבל פעילות על בסיס אינסטינקט פירושה שלא נתתי לעצמי דין וחשבון האם אכן זה מה שאני מאמין בו. לעומת זאת, ביסוס אמונה, ערך, או צורת התנהלות, על אינטואיציה, מגיע אחרי שאני נותן לעצמי דין וחשבון. אם לא מצאתי ניסוח מומשג אני מגיע למסקנה שזוהי אינטואיציה. זו מסקנה לגיטימית לגמרי, ופעילות על בסיס אינטואיציה כזאת היא רציונלית וקבילה לחלוטין.

דוגמאות הפוכות

האיסור על קניבליזם ועל יחסי מין בתוך המשפחה הם בעיניי דוגמאות של קיבעונות אינסטינקטיביים הפוכים, כלומר היצמדות לאינסטינקט להפיכתו לערך. איני רואה מה רע באכילת בשר אדם  פרט לאינסטינקט של דחייה שקיים בנו. הוא הדין לגבי יחסי מין בתוך המשפחה (כששני הצדדים בגירים ושפויים ועושים זאת בהחלטה מודעת ומפוכחת). ולאידך גיסא, אנשים שלא מצליחים להגדיר היטב את ההבדל בין בני אדם לבעלי חיים, מחליטים שמעמדם צריך להיות שווה. כאן זו טעות כי הערך המקורי נכון למרות שאין לנו הגדרה מנוסחת עבורו. לפעמים אומרים שאנשים ובעלי חיים שווים כי לכולם יש רגשות, ואם אתה מטריאליסט אז בכלל יהיה לך קשה לעשות הבחנה חדה. אבל לפחות לי יש אינטואיציה ברורה שיש הבדל. החולקים עליי אולי לא חשים באינטואיציה הזאת, ואז הם מסיקים את המסקנה המתבקשת לשיטתם (ולא תמיד יש לי דרך לשכנע אותם). אבל נדמה לי שבמקרים רבים גם הם חשים בכך, אבל בגלל שאינם יכולים להציע קריטריון וניסוח חד ומפורש הם דוחים את האינטואיציה הזאת ומאמצים עמדה שמנוגדת לה (הם מזהים אינטואיציה עם אינסטינקט).

רק אנשים מהסוג השני ניתן לשכנע לשנות את דעתם. לאלו חשוב מאד להבהיר את ההבדל בין אינסטינקט לבין אינטואיציה, ולחדד את העובדה שבבסיס כל טיעון מנוסח עומדות אינטואיציות ראשוניות, ולכן אל לנו לזלזל באינטואיציות לטובת הטיעון המנוסח (כאן תוכלו למצוא חומרים בעניין). זה לפחות יכול לגרום להם לחפש בתוך עצמם את האינטואיציה שלנו. אלו מביניהם שימצאו אותה אי שם בתוכם פנימה, אולי 'יחזרו בתשובה'.

אגב, לפעמים אנשים כאלה כן יאמצו את האינטואיציה, אבל ימצאו צידוקים לא סבירים לאינטואיציה שלהם. לדוגמה, אנשים שלא מצליחים להצדיק את המחויבות המוסרית שלהם (בפרט אם אינם מאמינים באלוהים, שאז לא ניתן להצדיק אותה. ראו על כך בטור 456), אבל הם לא מוכנים לוותר עליה כי אינטואיטיבית הם חשים שזה אכן תקף ומחייב. רבים מהם תולים זאת באבולוציה ומסבירים שהמחויבות המוסרית נובעת מהערך השרידותי שלה. לכאורה זהו הסבר מדעי למחויבות המוסרית, אך זוהי כמובן שטות גמורה (כשל נטורליסטי). המצוקה מביאה אנשים לאמץ הצדקות מוזרות לאינטואיציות שלהם. ושוב, זה נובע מהצורך להצדיק אינטואיציות, צורך מדומה שלא באמת קיים.

כבר מוהר"א איינשטיין זצ"ל אמר בלשון קודשו:

The intuitive mind is a sacred gift and the rational mind is a faithful servant. We have created a society that honors the servant and has forgotten the gift.

[אינטואיציה היא מתנה קדושה וחשיבה רציונלית היא עבד נאמן. אנו יצרנו חברה שמקדשת ונותנת כבוד למשרת וזונחת את המתנה.]

סיכום ביניים

כעת אתאר את התמונה המלאה יותר שעולה מכאן לגבי התהליך שמציג הראי"ה:

• זה מתחיל מפעולה אינסטינקטיבית כלשהי (שמוטבעת בנו גנטית, או חברתית).
• כעת עלינו להעביר אותה בכור המבחן הביקורתי.

בשלב הזה בהחלט ייתכן ערעור של ההתנהלות הזאת, שכן היא עומדת בספק וכבר אינה מובנת מאליה.

• לערעור הזה יכולות להיות כמה תוצאות:

1. ניסוח מחדש של האינסטינקט, והעמדתו כתוצר של חשיבה מנוסחת ומפורשת. ניתן לראות בתוצר הזה תיאוריה.

אם לא מוצאים ניסוח כזה, יש לנו שתי אפשרויות:

2. להחליט שזה בכל זאת נכון על בסיס אינטואיציה (או מפני שלא מצאנו ניסוח או כי אין ניסוח). לפעמים מוצאים לזה הצדקות אד-הוק שגויות ומוזרות (כמו האבולוציה למוסר).
3. להחליט שזה לא נכון ולאמץ מערכת ערכית שונה. מכיוון שאיני שמרן, לדעתי החלטה כזאת יכולה להיות שגויה (אם היא מבוססת על ההנחה שאם אין ניסוח זה בהכרח לא נכון) או מוצדקת.

חשוב  להבין שפעולה על סמך אינסטינקטים היא בעייתית לא רק בגלל שהיא עלולה להוביל לטעויות. גם אם במקרה צדקתי, פעולה על בסיס אינסטינקט היא התנהלות חייתית. אני מוסר את עצמי בידי דברים שטבועים בי בלי לתת לעצמי על כך דין וחשבון ובלי להעביר זאת בכור המבחן של החשיבה הביקורתית שלי. לעומת זאת, המסקנה שמדובר באינטואיציה היא אחת האופציות של תוצאת מבחן החשיבה הביקורתית. פעילות על בסיס הכרעה שלי, היא ורק היא פעילות שיכול להיות בה ערך.

היחס לאמונה

התמונה הזאת באה לידי ביטוי בהרבה שטחים של החשיבה שלנו. אולי הבולט מביניהם הוא האמונה באלוהים. בספריי שתי עגלות ואמת ולא יציב הראיתי שניתן לתאר את התהליך שהצגתי למעלה במישור של הציוויליזציה שלנו ובמקביל גם במישור של אדם פרטי.

השלב הראשון הוא השלב הילדותי. ילד קטן שגדל בבית דתי מתייחס לאלוהים בצורה אינסטינקטיבית. מבחינתו קיומו מובן מאליו, כמו העץ בחצר או ההורים שלו. במישור הכללי קרה דבר דומה. בעבר הרחוק אנשים התייחסו לאמונה באלוהים (או באלילים) כמשהו שהוא מובן מאליו. דומני שהילד כמו גם האנשים באותה תקופה אפילו לא ניסחו לעצמם שהם מאמינים במשהו. אלוהים מבחינתם היה אובייקט שקיומו לא מוטל בספק. הם כמובן לא נתנו לעצמם דין וחשבון מניין הם שואבים את אמונתם ומה הטיעונים בעד ונגד. זה השלב שבו מדובר בפעולה על בסיס אינסטינקט. לדוגמה, בפרק שירה מתואר כיצד בעלי חיים ודוממים אומרים שירה לקב"ה, ובעיניי זה מייצג אמונה אינסטינקטיבית.

יש רבים שיהללו את המצב הזה, שמכונה לפעמים "אמונה תמימה" (תמימות במובן של אי הטלת ספק אבל גם במובן של שלימות), אלא שספק בעיניי האם זו באמת אמונה, ואין לי ספק שאין בה ערך. זו הליכה בהמית אחרי האינסטינקט ולא הכרעה, ולכן איני רואה בה שום ערך גם אם מסקנתה נכונה, בדיוק כמו שאיני רואה ערך באמונה שבן השיח שלי אכן קיים.

בשלב כלשהו הילד מתבגר ונעשה נער, ואז מתחילים להתעורר אצלו ספיקות. גם בהיסטוריה של הציוויליזציה שלנו אנשים החלו לערער על האמונה באלוהים ולתהות האם יש לכך בסיס ממשי. זוהי שאיפה לבחון את האינסטינקט ולהעמידו במבחן של חשיבה ביקורתית. כאן מתחיל חיפוש אחרי טיעונים וראיות לאמונה, ובמקביל סביר שתחול התערערות בדבקות הדתית באלוהים. כרגע קיומו כבר אינו מובן מאליו. אך כבר הבנו שאין צורך לחשוש מכך שכן לאינסטינקט אין מעמד ראייתי וגם אין בו ערך. הוא מצביע על המבנה הנפשי שלי יותר מאשר על מה שאני חושב או מכיר. העמדתו למבחן ביקורתי יכולה לתקן אותו ולהעביר את האדם מאינסטינקט לאינטואיציה. זה בהחלט שווה את הסיכוי שהאדם החושב יגיע למסקנה שגויה.

באותה תקופה מתנסחות ראיות שונות לקיומו של אלוהים, כתשובות אפשריות לתהיות ולערעורים הללו. אולי הן נשמעו משכנעות לאנשים מסוימים ונתנו מענה לספיקותיהם. בכל אופן, כאשר הנער מתבגר הוא מגיע למסקנה שאין לו שום דרך להגיע להוכחה ולוודאות לגבי אמונה באלוהים (ובעצם לגבי שום דבר), וכך קרה גם בציוויליזציה שלנו כולה. הראיות שהוצעו לקיומו של אלוהים החלו להיתפס (במאות השנים האחרונות) כלא משכנעות. זה קרה בעיקר בעקבות התפתחות הלוגיקה שהראתה לנו שכל טיעון מבוסס על הנחות יסוד, ולהנחות הללו אין הוכחות ולכן אנשים חשבו שגם לא הגיוני לאמץ אותן. כיום העיסוק בהוכחות לקיומו של אלוהים נשמע לאנשים רבים (בעיקר המשכילים יותר), מאמינים ולא מאמינים, אנכרוניסטי. מין משחק אינטלקטואלי ריק שלא יכול להוביל אותנו לשום מקום. זוהי נקודת שבר, שממנה והלאה הרבה מאד אנשים תופסים את האמונה באלוהים כלא רציונלית. סוג של אינסטינקט לא הגיוני, תוצאה של הבניה חברתית וחינוכית שאין לה בסיס ממשי והגיוני (ראו בעניין זה את שני הטורים הקודמים).

אבל זו רק אחת האפשרויות לצאת מנקודת השבר הזאת. כפי שהסברתי למעלה, לפעמים גם אם איני מוצא טיעונים מנוסחים שיוכיחו את קיומו של אלוהים הדבר יכול לנבוע מחוסר מיומנות או יכולת פילוסופית, או מכך שבאמת אי אפשר לנסח הוכחות. אבל אף אחת משתי האפשרויות לא אומרת שבהכרח לא רציונלי להאמין בקיומו. אם אינטואיטיבית אני עדיין משוכנע שהוא קיים, אזי גם אם אין לי הוכחות אני אשאר אדם מאמין. האינטואיציה תחליף את האינסטינקט, וזוהי התנהלות רציונלית לחלוטין.

יתר על  כן, אם אני מגיע למסקנה שהאינטואיציה אינה אינסטינקט, ואימוץ תובנות אינטואיטיביות בהחלט יכול להיחשב רציונלי, אזי אני יכול לחזור להוכחות שנוסחו בעבר ולהתחיל לראות בהן כוח משכנע. אני בודק האם ההנחות סבירות בעיניי (שנאמר: "הנאים החדרים בעינייך? נאים".), ואם כן אני בהחלט מאמץ את המסקנה של הטיעון.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא מוהר"ע קאנט קשישא, בספרו ביקורת התבונה הטהורה. מחד, הוא מלמד אותנו שם שמשפטים סינתטיים-אפריורי הם באפשר גם אם לא מצאנו דרך לבסס אותם. הוא הניח את קיומם ורק לאחר מכן מצא דרך (שלא מחזיקה מים. ראו על כך בטורים 494 – 496) להצדיק זאת. ומאידך, באותו ספר עצמו בפרקים שעוסקים באנטינומיות של התבונה, הוא מחלק את הטיעונים לקיומו של אלוהים לשלושה סוגים ודוחה את כולם. אבל הדחיות שלו כולן מצביעות על כך שהטיעון אינו הכרחי, שכן ניתן לאמץ הנחות אחרות. אבל בדרך כזאת ניתן לתקוף גם את ההנחה בדבר המשפטים הסינתטיים-אפריורי. למה הוא מניח שהם קיימים ואפשריים? מפני שאינטואיטיבית זה ברור לו. אם כך, הוא הדין ביחס לאלוהים. אם אינטואיטיבית זה ברור לי, אזי הטיעונים שקאנט דחה הופכים פתאום להיות לא מופרכים וחלקם אפילו טיעונים טובים ממש. נכון שהם מבוססים על הנחות, אבל איזה טיעון לא מבוסס על הנחות? כל עוד אני מודע לכך וזו אינטואיציה ולא אינסטינקט, אין בכך כל בעיה.

משיחות רבות שאני מקיים עם מאמינים וכופרים, אני מתרשם שרבים מהכופרים (בפרט כאלה שקיבלו חינוך דתי)[2] דוחים את האמונה הדתית מהסיבות שתיארתי למעלה. גם להם יש אינטואיציה שיש אלוהים, אבל הם תולים זאת באינסטינקט והבנייה חברתית או מהבית, ולכן דוחים זאת. הדרך שלי להתמודד עם הטענות הללו היא להבהיר את ההבדל בין אינסטינקט לאינטואיציה, ולהסביר שגם אם לא מוצאים טיעון מוחץ או ניסוח שיטתי של האמונה, אינטואיציה היא כלי קביל בהחלט. אם צולחים את השלב הזה, אזי גם הטיעונים הפילוסופיים שאני מציג לטובת קיומו פתאום מתקבלים טוב יותר. יחסנו לטיעונים מושפע לא מעט מעמדות המוצא שלנו.

היתרון שבאינסטינקט והחשש מפני ההתנהלות ההכרתית

הראי"ה קוק שם עומד על עוד נקודה חשובה:

תכונת השכלול של האדם ביחוד לא תתן לו להשאר לעולם במעמדו הטבעי, ומתרומם הוא ועובר אל מדרגת ההכרה, ומאבד בה הרבה מסגולותיו של האינסטינקט שהוא אמנם יותר בטוח במהלכו ויותר מכוון בפעולתו לקיום החיים, אבל סוף סוף מסגל הוא לו אותן עצמן בצורה יותר יפה ומשוכללה. בכל זמן שהאדם וכל החיים נתונים במעמדם הטבעי פועל עליהם האינסטינקט של שמירת הקיום והמשכת ההויה. וכל מה שהם מתחילים להיות יותר בעלי תרבות והכרה הנם צריכים לעשות את המעשים הקודמים בעצמם, לא מתוך דחיפה פנימית עורת, כי אם מתוך הכרה פנימית ברורה.

התנהלות על פי אינסטינקט היא נחרצת ומוחלטת יותר. אנשים שפועלים על בסיס אינסטינקט עושים זאת באנרגיות אחרות, והסיכוי שיסטו מהמסלול פוחת מאד. לכן בעולם הדתי, ובעצם בכל קבוצה שדוגלת באמונות כלשהן, יש חשש מפני המעבר לחשיבה ביקורתית והמשגות של האינסטינקטים הללו. אנשים שחושבים עלולים רחמנא ליצלן גם להגיע למסקנות, ואנו אנה אנו באים?!

אבל הראי"ה כותב שאסור להירתע מזה, וגם לא נכון להירתע. יש ערך חשוב מאד לפעול באופן מודע ומתוך הכרעה ולא על בסיס אינסטינקט חייתי ("דחיפה פנימית עיוורת", בלשונו). מהותו של האדם היא לפעול לאור צלם אלוהים שבו ולא מתוך דחפים חייתיים עיוורים, ולכן כך ראוי לעשות למרות המחיר של הפחתת הדבקות. ושוב, הערך אינו שכך מגיעים למסקנות נכונות יותר, אלא מפני שכך אדם אמור לפעול גם אם זה יוביל אותו לטעויות.

בטור 62 (תמצאו עוד בחיפוש באתר) הבאתי את דברי החסיד יעבץ שהילל את העמארצים על דבקותם ומסירות הנפש שלהם בעת גלות ספרד, ונזף בתלמידי החכמים על הססנותם וחוסר מסירות הנפש שלהם ועל בחירתם להישאר בספרד ולהיות אנוסים. הסברתי שם שבעיניי זה לא שבח אלא חיסרון. לא בגלל שהוא לא צודק. ברור שלתלמידי חכמים ולאנשים פתוחים קשה יותר למסור נפש ולהיות דבקים לגמרי באמונתם. הם מבינים ששום דבר לא ודאי, והם מבינים שיש דרכים להערים (לעבוד עבודה זרה מאהבה ויראה), ולכן אין הכרח למסור נפש או לגלות. העמארצים לא מודעים לכל זה וקופצים לאש בחדווה (מטפורית כמובן). אבל לדעתי אין ערך בלהיות טיפש ועם הארץ, גם אם הטיפשות מסתירה ממך ספיקות ואפשרויות פעולה אחרות וכך מביאה אותך להיות מוסר נפש נחרץ על הערכים (גם הנכונים) שלך. זו מסירות נפש שמבוססת על חוסר היכרות עם אופציות אחרות ולכן אינה נעשית מתוך בחירה והכרעה מלאה וממילא ערכה מוגבל. הוא הדין לגבי "אמונה תמימה" בכלל, שגם היא יכולה להתבטא בדבקות גדולה אבל היא מבוססת על בורות. אומר שוב שפעולה של בירור והכרה אינה אמצעי לאמונה שלימה ומוחלטת יותר, אלא ערך מצד עצמה. גם במחיר פגיעה במוחלטות ובנחרצות של האמונה ובמסירות הנפש שלי עליה. אולי זהו פירוש אפשרי למשנה "ולא עם הארץ חסיד".

הראי"ה על האמונה הדתית

הראי"ה שם בעצמו מיישם את התמונה שלו על הדוגמה של אמונה דתית (ולאחר מכן על היהדות בפרט):

כך הוא גם בנוגע לקיום הדת והאמונה באנושיות הכללית. כח הנטיה הטבעית גרם לזה שהדת והאמונה הוחזקו ונשתמרו באנושות, בכל "שדרותיה הרחבות", מפני שבלעדן לא היה אפשר לחיי החברה להתקיים. אעפ"י שיחידי הסגולה, גדולי הרוח, היו מעולם בעלי דת ואמונה מתוך הכרתם הפנימית העמוקה בערכן הגדול האמיתי, הנה בהמון הגדול אשר בכלל לא היה מפותח בשכלו ובמדעו, והכרה זו חסרה לו מלא אותו הכח האינסטינקטיבי החזק הגנוז את מקומה של ההכרה ותפקידה, לקיום הדת והאמונה. אבל עם השתכללות החיים והתפתחות השכל וההכרה המוסרית שהיא מתפשטת מתוך אוצרותיה הגדולים, האישים הפרטיים החשובים, אל הכלל כלו נתחלש כח הנטיה הטבעית הזאת, ולפי מדה זו אין הדת והאמונה מתקימות עוד כ"כ בהמון ע"פ הנטיה הטבעית, כי אם גם על פי הכרעת ההכרה בטובן ואמתתן. אמנם ההכרה עוד לא נתבררה, כי לא באה עדיין ההתפתחות הרוחנית לידי מדה זו, מכל מקום הועילה התחלת ההתנוצצות שלה להחליש את הנטיה הטבעית. וכיון שסוף כל סוף אי אפשר להיות לעולם מעמד קבוע ומלא בלא אור האמונה, המאיר את כל מחשכי האדם, הרי מוכרחת היא ההכרה שלא להפסק באמצע מהלכה, כי אם ללכת ולהתעלות עד אשר תבא אל מטרתה, אל מצבה הנכון, שהנטיה הטבעית תשוב להתגלות בו בכל שלמותה ועוזה על פי הארתה והישרתה של ההכרה הברורה

הוא מתאר את השלב הראשון של אמונה אינסטינקטיבית מלאת עוז ונחרצות, ואת הערעור והחולשה שמגיעים אחרי הפעלת חשיבה ביקורתית לגביה. במשפט האחרון תוכלו לראות כבר את נצנוצי האופטימיות שלו. אחסוך לכם את ההתלהבות האופטימית שלו לגבי מה שעתיד להתרחש כאן במדינת ישראל, שזה כל החלק האחרון של מאמרו. אתם יכולים להבין לבד שהוא צופה סינתזה מופלאה של דבקות מלאה אבל מתוך הכרה גמורה. היתרונות של האינסטינקט ושל ההכרה מתקבצים להם כעיר שחוברה לה יחדיו (הוא אמנם לא מסביר איך יקרה הנס הזה, שהרי לכאורה לדבריו שלו יש כאן תרתי דסתרי).

בחזרה אלינו

בינתיים נראה שהתחזיות שלו לא ממש מתממשות. נראה שאנחנו נסוגים לאחור, מאמונה מפוכחת, רציונלית והגיונית, לאמונות טפלות ופרימיטיביות. יותר ויותר מהציבור מצטרפים לכיוון הדתי והאמוני בגלל אינסטינקטים וסנטימנטים ('חיבת הדת', בלשונו של הראי"ה), ולא מתוך דין וחשבון ביקורתי של ממש. כך טקסים פגניים של הפרשות חלה וסנטימנטים אמוציונליים ליהדות של פעם, מובילים אנשים להצביע לביבי, דרעי וגולדקנופף, דמויות ההוד של הפוליטיקה האמונית והלאומית. את התוצאות ניתן לראות מסביבנו ממש בימים אלו. הציבור בוחר בהמוניו במנהיגות פוליטית ודתית פרימיטיבית וחשוכה, והולך אחרי סיסמאות ריקות, אבל בהחלט עושה זאת בדבקות מרשימה.

ושוב, גם כאן רבים מתפעלים מהדבקות של היהודי הפשוט באמונה וביהדות, ומכך שהוא לא נותן למשפיענים שונים (תקשורת וכדומה) להסיט אותו מאמונתו. כך הם עושים סעודות הודיה על פיקחותו של עם ישראל כפי שהתבטאה בבחירות האחרונות. אולם כפי שהסברתי לגבי החסיד יעבץ, בעיניי זהו חיסרון ולא יתרון. הדבקות הזאת היא תוצאה של התנהלות מתוך אינסטינקט ולא של הכרעה הכרתית ומודעת (שמטבע הדברים היא פחות נחרצת ויותר מהוססת). וכאן כמובן חזרתי לתחילת הטור. אגב, איני טוען שהצבעה למפלגות אחרות היא בהכרח תוצאה של הכרעה אינטלקטואלית מפוכחת (אם כי ללא ספק כאן זה קיים יותר מאשר בצד הביביסטי-דרעיסטי), אבל כשהפרימיטיביות האמוציונלית הזאת מופיעה בהקשר של יהדות ושל אמונה דתית יהודית זה מפריע לי הרבה יותר.

אולי נבואותיו של הראי"ה עוד יתגשמו בהמשך, ואז יפציע מעט אור על החושך שהולך ומכסה אותנו בהובלת אלו שמשום מה נחשבים כיום תלמידיו הנאמנים. הלוואי.

[1] ראו למשל בטור 440 לגבי הרמב"ם ומפרשיו.

[2] רבים טוענים שהאמונה היא תוצר של החינוך הדתי ולכן דוחים אותה. עובדה שיש קורלציה גבוהה בין בית הגידול של האדם לבין אמונתו או אי אמונתו הדתית. הם שוכחים שמאותו טיעון עצמו עולה שהחילוניות לא מבטאת הכרעה אלא הבנייה. איני מבין מדוע תמיד מפנים את הטיעון הזה כלפי המאמינים דווקא. עמדתי על כך בעבר (דומני שזה מופיע בשיחה שלי ב"קרקס המטפיזי" עם עילם גרוס וגם בשו"ת כאן).