פניה אל הסמכות

כשמדובר על טענה אין חשיבות לטוען. כשמדובר על מסורת או עובדה יש ויש. את הטענה אפשר לבחון לגופה, עובדות מתבססות על האמון שיש לך בעד שמעיד עליהן. לגבי כללי ההלכה, זה בכלל עניין אחר. קבעו הלכה כדי לסיים את המחלוקות ולקבוע שורה תחתונה. אין כאן סתם אמירה לגופו של אדם. אגב, גם לגבי הקביעות הללו, למרות הפסיקה הפוסקים וחכמים מאוחרים יותר לא באמת נצמדו אליהן. אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. לכן הרמב"ם מרשה לעצמו לפסוק כאביי בסוגיות שאינן חלק מיע"ל קג"ם (לא תתגודדו, אי עביד לא מהני). גם במערכת משפטית אין חשיבות לטוען אלא לטענה, אבל אם בית המשפט או המחוקק קבעו אנחנו לא מתווכחים. יש סמכות משפטית. כתבתי לא פעם על סמכות מהותית ופורמלית. יש סמכות פורמלית בהלכה, וכנגדה אין מקום לאוטונומיה. אבל לא נכון לייחס סמכות פורמלית למוסדות או אישים שאין להם סמכות כזאת. זהו ערך האוטונומיה.