חשיבותו של מינוח: מבט על הרקע ל-BDS ולחרמות בכלל (טור 167)

בס"ד

לפני כמה ימים חברת מברשות השיניים Oral B החלה להפיץ פרסומת להיגיינת הפה, שהוצגה בה משפחה של זוג חד מיני עם ילדה, שהוריה (במשתמע) דואגים שתצחצח שיניים. באינטרנט התפרסם שאחד הצופים הזועמים קרא להחרים את החברה מפני שהיא מגניבה מסרים חתרניים ושנויים במחלוקת דרך פרסומת תמימה, וכך הורסת את החינוך ואת המבנה המשפחתי. אחד השכנים בשכונה שלנו הפיץ את הקריאה הזאת במטרה שמשפחות נוספות יצטרפו לחרם (שבינתיים כנראה לא ממש ממריא. טוב, לא כל אחד הוא דפני ליף), וזה פתח דיון זוטה לגבי הקריאה הזאת.

כפי שכתבתי שם, לדעתי מדובר בצעד שהוא גם טיפשי וגם לא מוצדק, אבל הדבר עורר אצלי את הצורך לבחון את שאלת החרמות בכלל. בסך הכל מדובר בדברים פשוטים, אבל כפי שכותב הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים, לפעמים יש צורך לחדד וללבן גם את הדברים הפשוטים. כאן רציתי להעיר בקצרה על כמה היבטים בנושא ההחרמה, ולאחר מכן להביט על חלק מהם מזווית מעט שונה. בעצם להעיר שוב על האופן שבו אנשים טובים עושים מעשים רעים.

"משפט החרם": על חרמות וההתייחסות אליהם

קבוצות שונות קוראות להחרים קבוצות אחרות בגלל תפיסת עולמן ומעשיהן. אמנים לא מוכנים להופיע ב"שטחים הכבושים", חרדים ודתיים מחרימים עסקים שפתוחים בשבת, ציונים קוראים להחרים תוצרת של פלסטינאים ולהיפך, אנשי שמאל מחרימים אנשי ימין ולהיפך, קבוצות שונות מחרימות עיתונים ועיתונאים, העולם מחרים תוצרת שנוצרת בהתנחלויות או בישראל הגזענית בכלל (ולא להיפך כמובן. לך תחרים את העולם…). גם מקומו של ה-BDS שלא יורד מהכותרות לא ייפקד כאן ועוד ועוד.

נושא החרמות מעורר כל מיני תגובות, ברובן אוטומטיות. יש הטוענים: מדוע לא להחרים? זה נשק לגיטימי ולא אלים. אחרים אומר שזה דווקא כן נשק אלים ולא לגיטימי (תרביץ, תקלל, תהרוג, אבל להחרים?! עד הכיס, חברים, ולא עד בכלל). יש כמובן גם טענות תוצאתיות-עובדתיות שמדברות על האפקטיביות והתועלת של חרמות (האם זה מועיל או לא). בנוסף מעלים  גם את שאלת ההדדיות והנזק הצפוי ממדיניות כזאת (אם אתה תחרים אותם הם יחרימו אותך, ואנה נגיע?!) ועוד. ברוב המקרים אין הבחנה בין הטיעונים, ובדרך כלל גם לא עושים את ההפרדות המתבקשות (טענות כמו: זה מוצדק אבל לא אפקטיבי, או להיפך). הטיעונים הפרגמטיים מוצגים כטיעונים מוסריים או מתערבבים עמם. מעבר לזה יש גם ערבוב טיפוסי בין דיון בנשק החרם כשלעצמו לבין הדיון הספציפי, האם במקרה זה או אחר הוא מופעל בצדק או לא. מי שחושב שישראל צודקת וה-BDS לא מוצדק, משתמש ברטוריקה שלפיה החרם הוא נשק לא מוסרי מעצם הגדרתו. אחרים כמובן טוענים את ההיפך, וכן על זו הדרך.

אנחנו גם לא מבחינים בין אנשים שפועלים לפי מיטב מצפונם גם אם אנחנו לא מסכימים עמם, לבין אנשים שפועלים במודע באופן לא מוסרי למען אינטרס או סתם מתוך אכזריות, גזענות וכדומה. שאלה חשובה נוספת, שקשורה לקודמת, היא האם מטרת החרם היא ענישה טהרנית (אני לא עושה עסקים עם רשעים), או שמא מטרתו היא השגת תוצאה כלשהי (מניעת המעשים הללו). אם מדובר בענישה, לא סביר להפעיל חרם על מי שפועל לפי מיטב מצפונו, גם אם אני חולק עליו. לעומת זאת, אם מדובר על מניעה אז יש גם לזה מקום. כך למשל עולה לא פעם הטענה שחרמות על מפעלים שממוקמים ביהודה ושומרון פוגעים בפלסטינאים שעובדים בהם לא פחות ואולי יותר מאשר בישראלים. האם זה בהכרח אומר שהחרם לא מוצדק? בהחלט לא. תלוי מה מטרתו. אם אני לא מוכן ליהנות מעוולות של אחרים למרות שיהיו עוד שיסבלו מכך. המפעל האחר שממנו אקנה את המוצר גם הוא מפרנס אנשים ישרים, ושם לפחות לא כרוך בזה עוול.

כל אלו ואחרים הם שיקולים חשובים כשבאים לדון בהחרמה כלשהי או בהחרמה בכלל. כעת ברצוני להתמקד באספקט מעט שונה שנוגע רק לחלק מהחרמות.

על ה-BDS

לדעתי האישית, כמו לדעת רבים אחרים, ה-BDS הוא תופעה אנטישמית מובהקת. העוצמה של החרם ושל תנועת החרם ביחס למידת הבעייתיות (גם אם מקבלים שיש בעייתיות במדיניות ישראל) מעידה שלא מדובר על רדיפת צדק תמימה. במקומות אחרים בעולם שבהם נעשים מעשי זוועה של ממש, התגובות מינוריות הרבה יותר.

ובכל זאת, חשוב להבין שלא כל מי שמשתתף בחרם הזה הוא אנטישמי. להיפך, אני מניח שרובם פועלים בתמימות וממניעים טובים. בעולם הגלובלי שלנו המידע זורם באופן חופשי, ובכללו כמובן גם מידע מעוות (פייק). לכן אנשים חיים בתחושה שהאמת ידועה ונהירה להם ושיש בידיהם את מלוא המידע. בגלל זה דווקא הטובים שביניהם חשים צורך אמיתי לפעול במצב כזה. כשיש תקשורת מוטה והשפעה אידיאולוגית ואינטרסנטית על צינורות המידע, נוצר מצב שקבוצות אוכלוסייה שלימות ניזונות ממידע חלקי ומגמתי, ואז נוצרת אצלן תמונה שמחייבת פעולה. כך אנשים טובים יכולים לפעול בתמימות בצורה לא מוסרית ולא מוצדקת. אדם פשוט שחי במקום כלשהו באירופה ומוזן כל העת במידע על אפרטהייד בישראל, על רצח תינוקות וכו', בלי שום פרופורציה וקשר למציאות האמיתית ולמקרים אחרים חמורים הרבה יותר ברחבי העולם, מונע לפעולה. מי שלא יפעל הוא אדם אדיש לעוולות, ולכן במקרים רבים דווקא הטובים שבאנשים ישתתפו בפעולות האנטי ישראליות.

המגמתיות של השיח ושל המידע

השיח המגמתי מעצב את דעת הקהל ואת תגובת הקהל בשני מישורים שונים.

ראשית, העובדות מוצגות בצורה מגמתית וסלקטיבית. מנפחים את החלק השלילי, ומפחיתים את החיובי, ובוודאי כשמשנים את היחס למקרים דומים אחרים שמסוקרים בצורה שונה. זה ידוע ופשוט.

אבל מעבר לזה יש גם שימוש במינוח מטעה ומטה. את אותן עובדות עצמן ניתן לתאר בנימה ובטון שכולל שיפוטיות או בצורה נייטרלית. יש גם הנחות יסוד ערכיות שמועברות דרך המינוח, והבעיה היא שבאופן כזה אנחנו כלל לא מעמידים אותן לדיון. האם אפרטהייד, תהיה אשר תהיה מטרתו והרקע אליו, הוא בהכרח שלילי? ומה על טרנספר? וגזענות? כל אלו מונחים שלפעמים מוצגים כתיאור עובדתי (שם ושם יש אפרטהייד, גזענות, טרנספר וכדומה), אבל בעצם כוללים רכיבים חזקים של שיפוט והערכה. אם זו רק עובדה אז צריך גם לדון בשיפוט שלנו לגביה, ואם זהו שיפוט – צריך לבדוק האם התיאור העובדתי אכן מניב את השיפוט.

כך למשל מסבירים לנו בטון אקדמי, נינוח ומלומד, שישראל היא מדינת אפרטהייד, משל היתה כאן קביעה עובדתית טהורה. פשוט תשווה לדרום אפריקה, לך למילון, בחן את העובדות בשטח ותראה מיד שכך הוא. אנשים רבים (הן מאלה שאומרים את הדברים והן מאלו השומעים אותם) לא שמים לב שמדובר כאן בשיפוט ולא רק בעובדה. הדבר דומה להצגת מעשה הריגה כרצח (ע"ע ה"רצח" בדומא)[1] או להיפך. לכאורה האמירה ראובן רצח את שמעון היא תיאור עובדתי, ראובן נטל נשמה של שמעון. אבל בעצם היא כמובן טעונה במטען שיפוטי לגבי ראובן. לא הרי "ראובן הרג" כהרי "ראובן רצח".

כך גם כשמסבירים לנו שדין ה"טרור" היהודי כדין הטרור הערבי. ה"טרור" של נוער הגבעות מוצג כתיאור נייטרלי עובדתי, גם כשמדובר במעשים שרחוקים מרחק רב מפעילות שראויה לתואר טרור (יש גם כאלה, אבל להתרשמותי מעט). ובל נשכח את "המשפחות השכולות משני הצדדים" ועוד ועוד. "טרור" אינו מעשה אלימות בעלמא, ו"משפחות שכולות" אינו ביטוי נייטרלי שמתאר סתם משפחות שאיבדו בן משפחה. אבל מי שישמע על הטרור היהודי, האפרטהייד והמשפחות השכולות הפלסטיניות, מטבע הדברים אם הוא איש טוב ייזעק לפעולה.

השלכות לגבי מקרים אחרים

אחרי מה שאני רואה לגבי התמונה שמצטיירת על ישראל בתקשורת ובדעת הקהל בעולם, אני בכלל לא בטוח ביחסי לדרום אפריקה (בעבר), לסוריה ולמקומות אחרים שהואשמו ומואשמים באפרטהייד, בגזענות ובהאשמות דומות. המידע לגבי מה שקורה שם מגיע אליי מאותם צינורות מידע שמעבירים את המידע על ישראל לרחבי העולם. גם אני כמובן חשוף לשימוש במינוח מטעה ולהצגה מוטה ולא פרופורציונית. לך תדע מה נכון ומה לא בתוך כל מה שאתה שומע. מה מזה עובדות ומה מזה אג'נדות ושיפוטים.

רק כעת כתבתי כאן באתר על האפלייה של ההומוסקסואלים בחוק הפונדקאות. טענו נגדי שזו לא אפלייה שכן ההחלטה התקבלה משיקולים ענייניים (מניעת ניצול פונדקאיות. ראה מסקנות ועדת מור יוסף). אני אישית, גם אחרי קריאת המסקנות, סבור שיש כאן אפלייה, כפי שהסברתי שם. אבל נכון שעצם העובדה שלא מאפשרים פונדקאות להומואים אין פירושה בהכרח אפלייה. "אפלייה" הוא מושג טעון, ויש ביסודו כוונה (רעה). מצב שבו יש הבדל בין אוכלוסיות לא תמיד ראוי לכינוי אפלייה. המחאה ההמונית בנושא הפונדקאות של הלהט"בים היא תוצר של אותו מינוח להערכתי. חלק ניכר מהאנשים כלל לא מודעים לשיקולים שעמדו ביסוד החוק אבל אם אומרים להם שיש כאן אפלייה וקיפוח ברור להם שיש לצאת לגי'האד נגדו.[2]

משמעותה של התמונה הזאת

בתמונה שתיארתי יש מצבים שבהם החרמות מוטלים על פי תמונה תקשורתית (חרם הוא בדרך כלל המוני. אם מדובר בקבוצה גדולה לא סביר שכל האנשים מכירים את המצב לאשורו ממקור ראשון). התמונה  התקשורתית היא במקרים רבים מעוותת ומוטה. התמונה הזאת משליכה לשני צדדים:

מחד, קשה לשפוט מתי מוצדק ומתבקש להטיל חרם על קבוצה, מוסד, או מדינה, ומתי לא. התיאור לא תמיד הולם את העובדות. המינוח הטעון והשיפוטי לעתים דוחף אנשים לפעולה כשאין לכך הצדקה.[3]

ומאידך, מאותה סיבה עצמה אלו שמטילים את החרם, גם אם אינם צודקים במקרה המסוים הזה, בהחלט יכולים להיות אנשים תמימים וטובים (ואני מאמין שבדרך כלל הם אכן כאלה). קשה ולא נכון לשפוט אותם על טעויותיהם. הם פועלים לפי מיטב הבנתם ולאור המידע שבידם. יתר על כן, גם אם הם היו רוצים לבדוק את הדברים לעומק, לעתים קשה מאד או אפילו בלתי אפשרי לעשות זאת. אנשים צריכים לקבל החלטות בתנאי אי וודאות.

צריך להבין שהאלטרנטיבה היא לא לפעול בכלל, ואז כל עוול בעולם יישאר על כנו בלי שנלחמים נגדו. בואו נודה על האמת, במקרים רבים הטענה שהמידע שבידי לא מלא ולא בדוק, או שאני חושד באמינותו, הוא תירוץ שבא להצדיק עצלות ואי פעולה. מאידך, האם נכון לצאת לפעולה על סמך מידע חלקי ולא בדוק? זו דילמה לא פשוטה. בכל מקרה ברור שכדאי לברר עד כמה שניתן לפני שנוקטים צעדים.

אחת האינדיקציות למוטיבציות של המחרימים היא האם אותו אדם או קבוצה נוקטים באותה דרך ביחס לעוולות שבסביבתו/ם. כאן האדם בדרך כלל מכיר את המצב באופן בלתי אמצעי (לא דרך התקשורת), והוא גם לא מונע מאג'נדות פוליטיות, ולכן הוא יכול לפעול בצורה מוצדקת יותר. ולכן בדיוק כאן המקום לבחון האם הוא אכן אדם שמתקומם נגד עוול או שהוא מונע ממוטיבציות אחרות. מן המפורסמות הוא שיש רודפי צדק ומוסר שמאד לא נעים לחיות בסביבתם. אותם אוהבי אדם, אוהבים את האדם באשר הוא, אבל בעיקר את אידיאת האדם ולא ממש בני אדם קונקרטיים בשר ודם (סבא שלי ז"ל נהג לומר על אדמו"ר ידוע שהוא אהב את כלל ישראל אהבה עזה, אבל הייתה לו בעיה לא פשוטה עם הפרטים).

דוגמה: BDS אמנותי

כידוע, לא מעט מהפעילים של ה-BDS הם יהודים טובים (או פחות טובים). כך לדוגמה מספרים לנו שג'סטין סאקס, יהודייה מניו זילנד, שהקימה שם ארגון אנטי ישראלי בשם "דיינו", כתבה ביחד עם עמיתה פלסטינית, נאדיה אבו שנאב, מכתב שגרם לזמרת הניו זילנדית לורד לבטל את הופעתה המתוכננת בישראל. בכתבה הנ"ל יוחאי בן נון מראיין אותה בעקבות האירוע, ודומני שניתן ללמוד לא מעט ממהלך הריאיון הזה על כל האספקטים שנדונו כאן.

ראשית, הריאיון הזה מדגים לא מעט מהנקודות שהעליתי בתחילת הפוסט לגבי ערבוב שיקולים והנחות יסוד לא מוצדקות, הן מצדה של סאקס והן מצד המראיין. בעצם כמעט כל מה שהיא אומרת נכון עובדתית. בהינתן העובדות הללו אין לדעתי בעיה ממשית בהטלת חרם אמנותי וכלכלי. לכן כל השאלות שהיא נשאלת היו בעיניי לא רלוונטיות, פרט לסוג אחד של שאלות, שמשום מה דווקא אותם היא כלל לא נשאלה. המראיין לא ניסה להתווכח על מידת ההצדקה לחרם. הוא עסק רק בבירור היחס לחרמות באשר הם, התועלת וההצדקה. הוא לא עשה הבחנה בין מקרים ומצבים שונים, והתחושה המתקבלת היא שגם הוא מסכים שהחרם מגיע לנו ושאנחנו מדינת אפרטהייד, ולכן הוא מנסה לגונן עלינו דרך טענות על חוסר לגיטימיות ואי אפקטיביות של חרמות בכלל. השאלה החשובה ביותר שהוא היה יכול לשאול לא נשאלה: האם היא  צודקת? האם ישראל אכן מדינת אפרטהייד או לא? התמקדות בטכניקה ובעקרונות כלליים מחפה על ואקום בתכנים ובמהות בנושא הספציפי.

על עובדות ושיפוטים

כעת ברצוני להתמקד בעיקר ברקע לדברים, כלומר בסוג השיח שמעורר את החרמות ההמוניים (כאמור, ככל שהם יותר רחבים ומפוזרים בעולם הם יותר תלויי תקשורת) נוסח ה-BDS. ראינו למעלה שאצל אלו שאינם אינטרסנטיים (ולא אנטישמים) מה שיש כאן הוא בעיקר שתי תופעות: מידע חלקי ומגמתי, ושימוש במינוח מטעה (עובדות שמכסות על שיפוטים).

במבט הראשוני חשבתי לגבי אותה סאקס, אחת משתיים: או שאין לה מושג ירוק על מה שקורה כאן או שהיא שוטה מדופלמת (או ששתי התשובות נכונות). כך גם לגבי שאר התמימים ששותפים ל-BDS (למעט אלו שעושים זאת מסיבות אינטרסנטיות). אבל אני מכיר גם בארץ הקודש כמה יהודים וישראלים טובים שטוענים אותן טענות, והם לא שוטים וגם מכירים היטב כמוני את המציאות. אני לא באמת יודע להסביר את התופעה המרתקת הזאת.[4] זה נראה לי משהו כמו שילוב של אוטו-אנטישמיות עם כניעה לשטיפת המוח (באמצעות מינוח מטעה והצגה חלקית ומגמתית של מידע) שתוארה למעלה.

סאקס מציגה עצמה כיהודייה מתקדמת שפועלת למען שוויון ושלום, למען שיח עם הפלסטינאים וכדי לסיים את הכיבוש והפרת זכויות האדם של ישראל. היא מדברת במונחי צדק, שלום ושוויון, התנגדות לאפרטהייד ושאר ירקות, ומסבירה לכולנו שכל מי שלא מבין את זה פשוט חסר לו מידע. היא, כמי שמצוידת במידע אובייקטיבי על המצב, מגיעה כמובן למסקנה המתבקשת. ניכר היטב שמאחורי הדברים מונחת התפיסה שמדובר בעובדות ולא בשיפוט, ולכן מי שלא מבין זאת פשוט חסר לו מידע. הרי יש בישראל אפלייה/אפרטהייד (שני אלו הרי הם אותו דבר) כלפי ערבים, והרי יש הרבה יותר ערבים שנהרגים/נרצחים (גם שני אלו הם אותו דבר כמובן) מאשר יהודים, והרי לערבים אין מדינה וליהודים יש. לערבים גם אין כוח צבאי משמעותי להילחם ואילו היהודים הם מעצמה אזורית. מכל זה "עולה בבירור" שיש כאן מדיניות שיטתית של קיפוח, חוסר הכרה בזכויות, רצח ואפרטהייד. אלו עובדות שבחלקן הגדול נכונות, אבל התיאור שלהן אינו עובדתי אלא שיפוטי. להרג (בדרך כלל מוצדק) קוראים רצח ולאפלייה (לעתים מוצדקת ולעתים לא, שכמובן אין לה שום ביטוי בחוק אלא לכל היותר בשטח) קוראים אפרטהייד (אף שלדעתי אפרטהייד מוגדר כאפלייה ממוסדת), לחוסר מוכנות לתת מדינה קוראים פגיעה בזכויות, וכעת מי יכול להתווכח עם עובדות?!

אין כמעט עובדה בראיון הזה שאינה נכונה. היא אפילו מביאה מספרים של הרוגים, עצורים ופצועים ערבים בירושלים מאז הועברה לשם השגרירות האמריקאית. האם זה לא מוכיח שיש כאן כיבוש אכזרי ורצח שיטתי? אלו עובדות. השימוש במספרים בהקשרים אלו הוא הרה אסון. זה מעורר תחושה של וודאות וצדק אבסולוטי. אי אפשר להתווכח עם מספרים. כך למשל בעולם גינו אותנו בעקבות צוק איתן כשהשוו את מספר הפלסטינאים שנהרגו למספר הישראלים. לך תסביר לאנשים שהמדד הזה אינו רלוונטי, לפחות אם מכירים את הרקע. הרי זה "רצח" של אלפים מול "מוות מצער אך הכרחי" של בודדים. איך אפשר להתווכח עם מספרים?!

עד כאן תיאור של המושגים הפסאודו-עובדתיים שבהם משתמשים כדי לתאר שיפוטים. אבל מעבר לזה כמובן יש גם מידע מגמתי וחלקי. מעבר לעובדות הנכונות שהיא ציינה יש עוד כמה עובדות רלוונטיות. למשל, מה עשו אותם הרוגים ועצורים ומה היו הנסיבות. הטרור הפלסטינאי המתמשך והסרבנות לכל פשרה (האם אפשר להתמודד עמו בדרך אחרת?). הרקע לסכסוך שכולו באשמת הפלסטינאים (שמעבר לפרעות שחוללו מדי פעם  להנאתם, גם לא היו מוכנים לקבל את הצעת החלוקה ורצו ועדיין רוצים לזרוק את כולנו לים). מצב זכויות האדם ברשות הפלסטינאית ובשאר מדינות ערב, ומצבם המצוין של ערביי ישראל מול אחיהם במדינות ערב. את כל זה סאקס לא תקרא בעיתון הארץ, וסביר מאד שזה (דרך מתווכים עיתונאיים נוספים) הוא מקור המידע העיקרי שלה על ישראל (אני די משוכנע שהיא לא מנויה על מקור ראשון או ישראל היום). אין פלא שכל זה מביא אותה להטיל חרם על ישראל ולגנות אותה, אבל משום מה לא מביא אותה לחשוב להטיל חרם על הופעות באיראן, בסין, ברוסיה, או במדינות ערב השונות (כולל הרשות הפלסטינאית כמובן). וכי היכן עוד בעולם יש הפרת זכויות אדם ואבדן חיי אדם קטסטרופליים כמו בישראל?

מסקנות

כל זה לא בא להגן על ישראל או להאשים את ה-BDS, וגם לא להצביע על האינטליגנציה המוגבלת של עיתונאים ופעילי שלום. הדברים ידועים וחבוטים. מטרתי כאן היא להדגים את הנקודות שתיארתי למעלה, ולבחון את משמעותן לגבינו.

שילוב של אנטישמיות עם מידע חלקי ושימוש במינוח כביכול עובדתי יכול לחולל תנועות רבות השפעה שמובילות המוני אנשים ומוסדות תמימים וטובים לפעול בצורה שערורייתית. המסקנות הן בעיקר לגבינו. כשאנחנו מגבשים עמדה לגבי נושא כלשהו (כולל ההאשמות שלי כלפי ה-BDS), ובטח לפני שאתה מצטרף לתנועת חרם כלשהי, כדאי להתחשב במכלול השיקולים שהוצגו למעלה בתחילת הטור, וגם לזכור את התמונה התקשורתית שתוארה לאחר מכן.

כנראה גם אנחנו לא חפים מהתסמונות הללו. כדי לתקן זאת כדאי לקרוא גם עיתונים ואתרים שלא מתאימים לאג'נדה שלנו, גם אם זה עשוי להרגיז. ייתכן שיש בהם נקודות אמיתיות ונקודות מבט שונות ששווה לקחת גם אותן בחשבון. כדאי לחשוב על השיקולים השונים ולגבש עמדה האם בנסיבות הללו החרם מוצדק. בנוסף, חשוב מאד לשים לב להיבטים התקשורתיים שתיארתי. עלינו להבחין בין הרכיב העובדתי בדיווח לבין הרכיב השיפוטי, ובפרט להיות ערים להשפעת המינוח.

בחזרה לחרם על Oral B

זה לא נכון רק לגבי ה-BDS. יש משהו מכל זה גם בחרמות אחרים. כששומעים על פרסומת שמטיפה להומוסקסואליות מיד עולה הקונוטציה של הרס המשפחה. האם חשבנו ושקלנו אם אכן מדובר בהרס? האם זה יגרום לאנשים בעלי נטיות רגילות להפוך אותן? אולי, אבל דומני שבשוליים. בדרך כלל יש בעלי נטיה כזאת ויש שלא, והפרסומת הזאת רק מתייחסת למציאות (הרי עובדתית יש זוגות כאלה. אז למה ציפינו, שלא יתייחסו אליהם? וכי התעלמות מהעובדות תעלים אותן מהעולם?)  אז על מה ההתקוממות? רבים מאיתנו כשהם שומעים מושג כמו "הרס המשפחה" מאבדים את הפיוז ולא עוצרים לבדוק האם אכן אלו צפויות להיות התוצאות של הפרסומת, והאם המצב בלי הפרסומת בין כה וכה אינו כזה (מדובר בתהליך אוניברסלי בעל ממדים רבים ומגוונים, ולהילחם נגד הצ'ופצ'יק הזה נראה ממש מגוחך בהקשר הכללי). יתר על כן, כדאי לחשוב האם אין מקרים דומים אחרים שבהם הבלגנו (מה עם פונדקאות למחללי שבת, או אוכלי טריפות? מה עם פרסומת לצחצוח שיניים עם משפחות חילוניות)? ואם כן, אז למה כאן כן להחרים ושם לא? האם שקלנו אם החרם יועיל? האם מדובר ברשעות או בצעד תמים? בדקנו ושקלנו מה החרם בא להשיג? האם התיאור שהובא לפנינו ("הרס המשפחה") הוא עובדתי או שיפוטי? להערכתי גם בהקשר זה השיקולים הללו אינם ממש ענייניים. נסחפנו קצת אחרי רחשי הלב והמינוח המטעה והמוטה.

קריאה ביקורתית

לשם שינוי, אוסיף המלצה מעשית. אימון בניתוח מאמרים פובליציסטיים ואירועים אקטואליים, וניתוח ביקורתי של עמדות שעולות בדיון ציבורי, יכול בהחלט לתרום לעניין. הוא מרגיל אותנו לעשות את ההבחנות הללו כשאנחנו צורכים תקשורת (מכל סוג: כולל ואטסאפים ופוסטים זועמים).

לפני כמה שנים לימדתי קורס של קריאה ביקורתית במכללת קרית אונו. אחרי הקדמות לוגיות ורטוריות שונות (כשלים וכדומה), התחלנו לקרוא מאמרים פובליציסטיים בנושאים שונים באופן ביקורתי. ניסיתי להרגיל אותם לעצור לפני שמגבשים עמדה, ולהשעות את השיפוט. ראשית, הרגלתי אותם להציג את הטיעון שבמאמר (הנחות, לוגיקה ומסקנה) ורצוי אפילו להצרין אותו. לאחר מכן להגדיר את המושגים שהכותב משתמש בהם, ורק אז לנסח ביקורת שיטתית: לבחון האם ההנחות סבירות, הכרחיות או בלתי הגיוניות בעליל, לבדוק את הגדרת המושגים והעקביות שלה, לבחון את הלוגיקה של ההיסק (האם המסקנה אכן נגזרת מההנחות), ורק אז לשאול מה יחסנו למסקנה.

התהליך היה מאלף. בחלק מהשנים היה מדובר בקבוצה חרדית. בהתחלה קראנו מאמרים שבחלקם אנטי דתיים וחרדיים שעוררו מיד התקוממות רבתי. הרגעתי אותם וניסיתי ללמד אותם לבלוע רוק ולעבור את השלבים שלמדנו לפי הסדר. אחרי שעשינו זאת הם נוכחו לראות שיש נקודות שעליהן הם לא חשבו, ויש משהו אמיתי בטענות שבמאמר, ובעצם יש כאן נקודות ויכוח ששווה ללבן אותן. הם למדו לא לחשוב מהבטן אלא מהראש. בסופו של דבר הם הבינו טוב יותר היכן נקודת הוויכוח ובמה בדיוק הם לא מסכימים למה שנאמר.

אני חושב שאימון בקריאה ביקורתית וניתוח טיעונים הוא תרופה לרבות מהמחלות שתיארתי כאן.

על אנשים טובים שעושים מעשים רעים

ריצ'רד דוקינס כותב שבכל חברה וקבוצה יש אנשים טובים שעושים מעשים טובים ואנשים רעים שעושים מעשים רעים, אבל רק אמונה דתית יכולה להביא למצב שבו אנשים טובים עושים מעשים רעים.

אז זהו, שלא.[5] כל תפיסת עולם יכולה להוביל לזה. תהא זו אמונה דתית, קומוניזם, פשיזם, אנטישמיות, או אוטו-אנטישמיות, אנרכיזם, ואפילו ליברליזם. דוקינס מניח שאתיאיזם הוא עגלה ריקה, ואז כמובן מה שהוא אומר זו טאוטולוגיה (אדם שאין בו מאומה פרט לטוב שבו לא יפעל לפי ערכים אחרים. מי שנטול אגנ'דה לא פועל לפי אג'נדה). אבל רק מי שחי באגן הוואקום הקדוש (אתיאיסט נטול תפיסות עולם. במונחי טור 165, מי שנוסע בעגלה ליברלית ריקה ורזה) יכול לשמור על אובייקטיביות טהורה ולהיות אדם טוב שעושה רק מעשים טובים.[6] אף אחד מאיתנו אינו כזה ("לחיות בלי שום דבר למות למענו"), וטוב שכך. מאידך, כפי שראינו כאן האג'נדות שבהן אנחנו טעונים יכולות גם להטעות, וכך להביא אנשים טובים לעשות מעשים רעים וטיפשיים. כדאי להיזהר מזה.

[1] שקומם כמובן גם אותי, אבל אני לא חושב שנכון להתייחס אליו כרצח. לפחות ממה שפורסם לא נראה שמראש היתה שם כוונה לרצוח.

[2] כאמור, היו שטענו שהחוק כלל לא הונע ממגמות להפלות הומוסקסואלים, אלא למנוע ניצול של פונדקאיות. ההמלצה הזאת יצאה מוועדה המקצועית ולא ממפלגת אגודת ישראל. להערכתי יש ברקע גם כוונה להפלות, אבל קשה להוכיח דבר כזה. עניינית, אם רוצים למנוע ניצול שיבטלו את הפונדקאות בכלל. אם מבטלים את זה רק להומוסקסואלים זו אפלייה. ואם זה קורה לא סביר שזה קרה במקרה. ועדיין ברור שקריאת מסקנות הוועדה בהחלט מעוררת לדיון מחודש את שאלת האפלייה. העובדה שיש הבדל אין פירושה בהכרח אפלייה מכוונת.

[3] כמובן שהשיפוט שלי לגבי תנועות החרם בדרך כלל גם הוא ניזון ממקורות מידע תקשורתיים דומים. אז מי אמר שאני פועל באופן מבוסס יותר מהם? ראה על כך עוד להלן.

[4] חלקם כנראה עברו טראומות בעצמם בזמן שירותם הצבאי, כמו במקרה של "שוברים שתיקה". בטור 38 הצעתי לתופעות הללו הסבר במונחי הנטייה שלנו לראות בתמונה שאותה פגשנו מדגם מייצג ולהרחיב ולהעצים את מה שחווינו. כך חוסר צדק ועוול מקומי שפגשנו (והתיר בנו חותם טראומטי) הופך לתמונה של מדיניות שיטתית של אפרטהייד ורצח בדם קר של הצבא והמדינה בכלל. אבל זה כמובן לא רלוונטי לאנשים מרוחקים שלא חוו את הדברים על בשרם.

[5] ראה על כך בספרי אלוהים משחק בקוביות, פרק שישי.

[6] טוב, אך לא מוסרי כמובן. ראה בח"ג של המחברת הרביעית.