הינתנות להפרכה (טור 403)

בס”ד

בטור הקודם עסקתי, בין היתר, בפרדוקס העורבים. הזכרתי שם את קריטריון ההפרכה של פופר ואת המחלוקת הפילוסופית לגבי אישוש תיאוריה מדעית. בטור הזה אני רוצה לגעת בעניין ההפרכה והמדעיות של תיאוריות.

מבט ראשוני על מדע ותיאוריה מדעית

אנשים רבים סבורים שמדע עוסק בהוכחת תיאוריות, או לחלופין שתיאוריה מדעית היא תיאוריה שהוכחה. כדי לבחון זאת, עלינו להגדיר את המושג ‘הוכחה’ עצמו. אם מתכוונים להוכחה במובן של גזירה לוגית-דדוקטיבית תקפה, ברור שבמדע לא תמצאו זאת. מדע קשור לתצפיות, ואילו מתמטיקה ולוגיקה הם תחומים אפריוריים. אם תיאוריה מדעית הייתה מוכחת במובן הלוגי לא היה צורך בתצפיות, ובעצם המדע היה חלק מהמתמטיקה. לו זה היה המצב, תיאוריה מדעית גם לא הייתה מוסיפה לנו מידע על העולם (כי האנליטי הוא ריק. ראו שתי עגלות בשער הראשון). אבל מדע מטרתו איסוף מידע על העולם וארגונו במערכת תיאורטית שיטתית, כלומר ביצירת תיאוריות. במובן הזה הוא לא יכול להיות אנליטי וריק, ולכן הוא גם לא יכול להתבסס על הוכחות לוגיות.

אבל בניגוד לטעות רווחת הפוכה, בה במידה לא נכון שמדע (בניגוד למתמטיקה) מבוסס רק על תצפיות. מדע אמנם עושה שימוש בתצפיות, אבל התיאוריה המדעית אינה בנויה על תצפיות בלבד. התצפיות נוגעות לכמה מקרים מסוימים שבהם צפינו, ואילו התיאוריה עוסקת במכלול שלם של מקרים, שברובם לא צפינו. התיאוריה נבנית כהכללה על בסיס התצפיות הספציפיות שעשינו. הליך ההכללה לוקח אותנו אל מעבר למה שראינו באופן ישיר בתצפיות. התצפיות הן מקרים בודדים והתיאוריה עוסקת בחוקים כלליים, כלומר ההיסק הוא מהפרטים אל הכלל, ולכן זו לא יכולה להיות דדוקציה (שהולכת מהכלל אל הפרט). אם כך, ההכללה אינה עולה בהכרח מהתצפיות, ויש בה ממד של חשיבה ספקולטיבית.

מהו, אם כן, התוקף של תיאוריה מדעית? האם זו סתם ספקולציה? מה תפקידן של התצפיות שעומדות בבסיס העניין? ניתן אפילו לתהות לגבי ההבדל בין תיאוריה שמבוססת על תצפיות לבין תיאוריה שבדיתי מדמיוני הקודח. פילוסופים של המדע יאמרו לכם שההבדל נעוץ בקיומם של ניבויים (פרדיקציות). תיאוריה מדעית אמורה לנפק לנו ניבויים, כלומר היא אמורה להציג בפנינו תוצאות של ניסויים עתידיים שניתן לערוך. אבל זה לא ממצה את ההליך המדעי, שהרי גם מתיאוריה דמיונית ניתן להוציא ניבויים (הסיכוי שהם יעבדו כנראה קטן יותר, אבל זו אינה הגדרה למדעיות).

אחרים יאמרו שההבדל נעוץ במקורה של התיאוריה. תיאוריה מדעית מתבססת על תצפיות (גם אם היא אינה נגזרת מהן דדוקטיבית) ולא על חלומות הלילה. תיאוריה שמקורה הוא ספקולציה ולא תצפיות אינה מדעית. אבל גם זו אינה תשובה מספקת. עקרונית יכולה להיות תיאוריה מדעית שנוצרה בחלום הלילה, וכל עוד היא עומדת במבחן האמפירי (הגם שהסיכוי לכך קטן, כאמור) יהיה עלינו לאמץ אותה. בפילוסופיה של המדע מקובל להבחין בין ‘הקשר הגילוי’ לבין ‘הקשר הצידוק’. הקשר הגילוי נוגע לשאלה כיצד התיאוריה נוצרה (התגלתה) ואילו הקשר הצידוק מדבר על השאלה כיצד מצדיקים אותה לאחר שהיא כבר מנוסחת. להקשר הגילוי אין חשיבות מדעית. אין לנו בעיה עם תיאוריה שנוצרה מגילויי אליהו, מהזיות הלוצינטיביות, או מכל מקור אחר. הדרישה שלנו מתיאוריה מדעית היא שתעמוד במבחני צידוק אמפיריים (כלומר ש”תעבוד”). זהו הקשר הצידוק של התיאוריה. אם היא עובדת אין סיבה לא לקבל אותה רק בגלל מקורה המפוקפק.

בשורה התחתונה, אנחנו נותרים עם השאלה מהו ההבדל בין דרך יצירת התיאוריה המדעית לבין בדיה. וליתר דיוק: מה בכלל מגדיר מדעיות של תיאוריה? דרך יצירת התיאוריה מתוך התצפיות מכונה אצל לוגיקנים, אינדוקציה או אבדוקציה (ראו על כך בטורים 379 ו-399). זו טכניקת היסק לא דדוקטיבית, אבל בכל זאת היא נתפסת על ידינו כהגיונית ולא שרירותית. בכך עסקתי לא מעט בעבר. ועדיין קשה להסתמך על קריטריון כזה (=כל מה שנוצר באינדוקציה מתוך תצפיות הוא מדעי) כמגדיר את המדעיות של תיאוריה. כאן ענייננו בקריטריון לזה.

קריטריון ההפרכה של פופר

בגלל התהיות הללו, ישנם פילוסופים של המדע שרואים במדע סוג של משחק ולא דיסציפלינה מובחנת. יתר על כן, יש כאלו שמבחינתם התיאוריה המדעית היא בכלל טענה עלינו ולא על העולם. לא נכון שיש חוק שכל שתי מסוות נמשכות זו לזו (חוק הגרביטציה). נכון שבניסיון שלנו בינתיים כל שתי מסות שראינו אכן עשו זאת. ההכללה מכאן לכל המקרים אינה מבוססת, ולכן אין להתייחס אליה כטענה רצינית על העולם עצמו. הם בעצם לא נותנים אמון בהליך האינדוקציה והאבדוקציה, מהסיבות שתיארתי עד כאן.

כדי להתקדם לקראת קריטריון חד יותר למדעיות, קרל פופר (ראו למשל במאמרו הידוע כאן) הציע את קריטריון ההפרכה: תיאוריה היא מדעית אם ורק אם היא ניתנת להפרכה. היסוד לדבריו הוא אסימטריה מפתיעה בין הוכחה של תיאוריה לבין הפרכתה. טלו כדוגמה את התיאוריה המדעית: כל העורבים הם שחורים. לא ניתן להוכיח תיאוריה כזאת (כמו גם שום תיאוריה מדעית אחרת), שכן כדי להוכיח אותה במובן הלוגי המלא עלינו לצפות בכל עורבי העולם. גם אם היינו מצליחים לעשות זאת, ואפילו היינו יודעים בדרך כלשהי שאכן צפינו בכולם, במצב כזה הטענה הייתה יוצאת מגדר תיאוריה והופכת לסיכום של אוסף תצפיות. תיאוריה מעצם הגדרתה מנסה להתייחס גם לדברים שבהם עדיין לא צפינו (ולתת ניבויים לגביהם). סיכום של מה שראינו אינו מדע (אלא לכל היותר מכשיר  מועיל לצורך ההכללה המדעית). לעומת זאת, להפריך את התיאוריה הזאת מאד קל במישור העקרוני: עלינו למצוא עורב אחד שלא יהיה שחור. זה לא אומר שאכן נצליח לראות עורב כזה (אם התיאוריה נכונה – אז ודאי שלא), אבל עצם האפשרות לנסח ניסוי שבו ניתן להפריך את התיאוריה הוא הקריטריון להיותה מדעית.

אם כן, טוען פופר, תיאוריה היא מדעית אם היא ניתנת להפרכה, כלומר אם היא  מציעה ניבוי לתוצאה של ניסוי שניתן לעשותו. אם נבצע את הניסוי ונקבל תוצאה שונה – התיאוריה הופרכה. אם נקבל את התוצאה הצפויה – התיאוריה לא הופרכה (אבל כמובן גם לא הוכחה), ובמקרה כזה ניתן עדיין להשתמש בה. חשוב להדגיש שתיאוריה לא צריכה לעמוד במבחן ההפרכה כדי להיחשב כמדעית. עליה לספק ניבוי שניתן לבחון אותו במעבדה אם נרצה לנסות ולהפריך אותה. ומכאן שתיאוריה מדעית איינה בהכרח תיאוריה נכונה. ישנן גם תיאוריות מדעיות שגויות, אלו הן תיאוריות שמספקות ניבויים (ולכן הן מדעיות) שחלקם הופרכו (ולכן הן שגויות). גם תיאוריות שעדיין לא הופרכו, יכולות בהכרח להיפרך בעתיד. עצם ההינתנות להפרכה, טוען פופר, היא היא הקריטריון למדעיות של התיאוריה.

מה אינו תיאוריה מדעית לפי פופר?

הקריטריון הזה מאד מינימלי כמובן. מעניין לבחון מה לפיו אינו תיאוריה מדעית. תיאוריה מוסרית, למשל, אינה מדעית. אין דרך להעמיד לניסוי מפריך את התיאוריה שרצח הוא אסור מוסרית (להבדיל מהתיאוריה שרצח אסור משפטית. כאן צריך פשוט לפתוח את ספר החוקים). כך גם טענות לגבי קיומו של אלוקים, שכמובן לא ניתן לנסח ניסוח שמפריך אותן. נסו לחשוב על ניסוי שיראה שאין אלוקים, או שאין שדים, או שלשד יש שלוש כנפיים ולא ארבע, או שרצח הוא מעשה טוב. כל אלו טענות שלא ניתן להעמידן למבחן אמפירי, ולכן הן אינן מדעיות. הוא הדין לגבי הקביעה של מספר הנמלים בעולם. זו כנראה אינה תיאוריה מדעית, שכן אין דרך אמפירית לבדוק אותה.

ישנן דוגמאות עדינות יותר. למשל, התיאוריה שהתורה ניתנה מהקב”ה ולכן הנבואות שמופיעות בה (או בנביאים) מתגשמות. לא סביר לראות בכל אלו תיאוריות מדעיות, שכן קשה לקבוע מדדים להתגשמות של תיאוריה כזאת. האם אישה אחת שאוכלת בשר ילדיה זו התגשמות הנבואה? הרי זה יכול לקרות במצבים קשים, ולא בהכרח יש כאן נבואה שמבוססת על ידע עילאי. כך גם לגבי יציאה לגלות או חזרה ממנה. לענייננו מה שחשוב הוא עניין ההפרכה: האם כשזה לא קרה לאורך כל ההיסטוריה זו הפרכה של הטענות הללו? אולי זה עוד יקרה?

כך גם לגבי ה”נבואות” של האורקל מדלפי, שהקפיד תמיד לנסח אותן באופן מספיק עמום בדיוק כדי שלא ניתן יהיה להפריך אותן. הוא הדין לגבי האורקלים האקדמיים המודרניים (חלק ממה שמכונה על לא עוול בכפו ‘מדע החיזוי’, או עתידנות. תחום זה הוא ביטוי להתדרדרות קשה של האקדמיה, ביחד עם תחומים כמו מגדר וכלכלת בית) שמקפידים מאד, בדיוק כמו אביהם הקדום מדלפי, על ניסוח מעורפל דיו שלא יהיה ניתן לבחינה מדעית (ראו על כך בטור 88 ו-298). תוכלו לשמוע מהם ‘חיזויים’ כמו: “בעשור הקרוב תהיה פריחה כלכלית”, “מדינת ישראל צועדת לקראת משבר חמור”, “הכלכלה שלנו צפויה לעבור טלטלות” וכדומה. ועוד לא דיברתי על איכות החיזויים (כלומר על כך שגם במקרים הנדירים שבהם יש שם טענה שניתנת לבחינה, איכות החיזוי שלה לא עולה על התמנון הגרמני. כאן עסקתי רק באיכותן ומבנן של טענות החיזוי (כלומר הערפול שלהן). כשמדע נותן תחזית הוא אמור לתת תחזית כמותית מדויקת (עם הערכות לגבולות הטעות), וכך ניתן להעמידן במבחן הפרכה. האורקלים למיניהם מקפידים לא לעשות זאת (וכשהם כן עושים זאת, במקרים נדירים, איכות התחזיות שלהם, להתרשמותי, בגובה הדשא).

חוק המספרים הקטנים

בטור 38 (ועוד כמה) עמדתי על תופעה שכיניתי ‘חוק המספרים הקטנים’. אנשים נטפלים לדוגמאות ספציפיות ומסיקים מהן מסקנות כלליות. על הכשל הזה בנויות רוב הרפואה האלטרנטיבית (הרי סבתא שלי הייתה במצב שכל הרופאים התייאשו ממנה והיא רק לקחה טיפות X ולמחרת הבריאה כחדשה) והרפואה המיסטית (הרי אדמו”ר פלוני נתן ברכה, או אורן זריף טיפל לפי השיטה הקבלית הידועה, וזה תמיד עובד. עובדה שסבתא שלי… ).

מה הבעיה בהסקת מסקנות מדוגמאות מסוימות? לכאורה זוהי דרכו של המדע בכל תחום. מעבר להבחנה בין הכללות סבירות להכללות פחות סבירות, כאן אני רוצה להתמקד בעקרון ההפרכה של פופר. השאלה כיצד אנחנו בודקים את הטענות הללו, כלומר האם אנחנו מעמידים אותן למבחני הפרכה. כדי להעמיד קביעות כאלה למבחן הפרכה יש להגדירן בצורה מדויקת יותר. שיטה X פעולת ברמת מובהקות מסוימת, ולבחון זאת מול קבוצת ביקורת תוך הקפדה על כפל סמיות וכו’. מקרה אחד לא אומר כלום, שכן השאלה מה קורה במספרים הגדולים. כל עוד הקביעות לא מוצגות בצורה כמותית ומדידה הן לא מדעיות ולכן חשודות על שרלטנות. חוק המספרים הקטנים הוא ביטוי לאי עמידה בקריטריון ההפרכה.

בניסוח אחר ניתן לומר שהטענות הללו הן מדעיות, שכן ניתן להעמידן למבחני הפרכה. הבעיה היא שאנשים לא עושים זאת בפועל, ובמקרים הנדירים שבהם זה נעשה אין עדויות ממשיות לאפקטיביות של השיטות הללו. בהמשך אסביר שהבעיה נובעת דווקא מזה שמדובר בטענות מדעיות.

מדעי החרטא

מרגלא בפומי שתחומים רבים באקדמיה לא זכאים לתואר “מדע”. איני מדבר על תחומים כמו מגדר, קבלה מעשית וחווייתית, או חיזוי, שבכלל לא זכאים להיקרא “אקדמיה”. כוונתי לתחומים כמו ספרות, פסיכולוגיה, מדע המדינה, היסטוריה, פילוסופיה וכדו’ (רוב התחומים שמכונים ‘מדעי’ הרוח והחברה). תחומים אלו בדרך כלל לא מציגים טענות שניתנות לבחינה אמפירית, ולכן אין שם טענות שיכולות להיפרך. לדוגמה, איני מכיר איש ספרות שיכול לתת לי מראש חיזוי כמותי של תופעות בטקסט ספרותי כלשהו, או לנפק טענה שניתנת להפרכה על בסיס הידע המקצועי שלו. חקר הספרות עוסק בעיקר במיון וסיווג של תופעות שונות, בדיאגנוזה של טקסטים ובמיפוי של תופעות פואטיות. זה כמובן יכול להיות מעניין, ולפעמים גם אינטליגנטי, אבל מדע זה בהחלט לא.

הוא הדין לרוב העיסוק בפסיכולוגיה. בדרך כלל מדובר בתובנות איכותיות שקשה מאד למדוד ולאשר אותן, וברוב המקרים הן גם לא מנוסחות בשפה כמותית. לגבי הפסיכואנליזה, כבר פופר עמד על טבעה הלא מדעי והספקולטיבי. ושוב, זה לא אומר בהכרח שאין ערך לפסיכולוגיה (מה שגם הוא לדעתי די נכון). כאן אני רק טוען שהיא אינה מדעית. בימינו יש מאמץ גדול להעמיד את הפסיכולוגיה על בסיס מדעי, כלומר לנסח תיאוריות שניתנות להפרכה (בפרט הנזילה שלה לכיוון מדעי המוח מצביעה על כך), אבל להתרשמותי זה בדרך כלל לא ממש מצליח. ניתן לכמת תופעות שונות, ואולי אף להציע ניבויים, אבל ברוב המקרים להתרשמותי לא מדובר בטענות שניתנות ממש לבחינה כמותית ולהפרכה.

יתר על כן, גם אם בפסיכולוגיה תיאורטית (או תיאורית) תוכלו למצוא טענות ומחקרים שעומדים בקריטריון של פופר, היישום הקליני שלהם בשיטות טיפול או באנליזה ברוב מוחלט של המקרים אינו מדעי בעליל.[1] זה קרוב יותר לאומנות מאשר למדע. אישית, אני די סקפטי אפילו באשר להצלחות של טיפולים כאלה ועוד יותר מכך באשר לתרומתה של הדיסציפלינה להצלחות הללו (חוק המספרים הקטנים מיושם שם באופן רחב מאד).[2] מעט מאד מהטכניקות הללו, העמידו את תוצאות הטיפול למבחנים מדעיים-כמותיים. כאמור, כאן ענייננו רק במדעיות ולא בשאלה האם זה חכם, מעניין, או אפילו אפקטיבי.

אישוש

לדעת רוב הפילוסופים של המדע פופר מציע קריטריון רזה מדיי, אם בכלל, ולכן רבו הביקורות על הקריטריון שלו. יש שטענו שלא נכון שאם התיאוריה הופרכה היא שגויה. ישנן תיאוריות חזקות שמסבירות המון מצבים, ולגביהן גם אם נמצא כמה פירכות אמפיריות אנחנו לא נזרוק אותן מיד אלא נחכה לפתרון או תיקון כלשהו של התיאוריה (או שתתגלה טעות בניסוי). אבל זו בעיקרה טענה פרקטית. ברמה העקרונית, גם היא מודה בכך שתיאוריה שהופרכה בניסוי בודד היא שגויה. אחרים טענו שפופר מציע קריטריון רחב מדיי. הוא כולל תחת הכותרת “מדע” גם טענות שקשה מאד להתייחס אליהן כטענות מדעיות. למשל, התיאוריה שאם תוקעים מסמר בסנדל זה מהדק את הרצועות לסוליה. היא כמובן מציעה ניבויים, והיא כנראה גם נכונה (וסביר שגם לא תופרך בעתיד), ועדיין קשה להתייחס לזה כמדע. זה פשוט מדיי ומאד לא מופשט. אבל גם זו טענה טכנית בעיקרה, ופופר כנראה יאמר שזוהי אכן תיאוריה מדעית, גם אם פשוטה.

אחרים הצביעו על כך שהקריטריון של פופר מינימליסטי מדיי, שכן לשיטתו לעולם אין תיאוריה נכונה או קבילה. יש רק תיאוריה שטרם הופרכה. האם סביר להסתמך על תיאוריה רק בזכות זה שהיא טרם הופרכה?! יש לא מעט תיאוריות שלא הופרכו ובכל זאת אף אחד לא מעלה בדעתו להתייחס אליהן ברצינות. דוגמת קנקן התה השמימי של ראסל יכולה להראות זאת. מכאן עולה באופן טבעי רעיון האישוש של תיאוריה. פילוסופים שונים טענו שכל ניסוי שבו התאמת ניבוי של התיאוריה מחזק (מאשש) אותה. כלומר תיאוריה שמספקת ניבויים וכולם מתאמתים בניסוי היא תיאוריה חזקה (ולא רק תיאוריה שטרם הופרכה, כפי שטען פופר). יתר על כן, ככל שמספר הניבויים שאושרו גדול יותר – התיאוריה נחשבת כמאוששת יותר.[3]

סביר מאד שגם פופר מקבל את הטענה הזאת, ולדעתי גם אלו שהזכרתי למעלה שמטילים ספק בתקפותם של חוקי המדע (ורואים בהם טענות עלינו ולא על העולם) לא חולקים עליה. אני מניח שכל אלו עלו על מטוסים ונתנו אמון בתיאוריה האווירודינמית ובמדע החומרים שעליהן מבוסס המטוס, ולא חששו שהמטוס יתרסק. אם התיאוריות הללו הן רק טענות עלינו או טענות שטרם הופרכו, קשה להאמין שמישהו היה מפקיד בידיהן את חייו. לכן נדמה לי שכמעט אף אחד לא באמת חולק על תזת האישוש, כולל פופר. להבנתי פופר רק חיפש קריטריון מינימלי וחד משמעי ברמה הלוגית להגדרת מדעיות של תיאוריה. האישוש אינו ניתן לכימות, ואי אפשר להעביר קו כמה מאוששת צריכה להיות תיאוריה כדי להיחשב מדעית. יתר על כן, האישוש עוסק בנכונות של התיאוריה ולא במדעיות שלה (למעלה ראינו שאלו שני דברים שונים). להבנתי פופר רק התכוון להוציא את האישוש מחוץ לגבולות הפילוסופיה של המדע, אבל אין זה אומר שהוא לא קיבל אותו בחשיבה היומיומית שלו. גם לדעתו תיאוריה שעומדת בניסויים רבים וניבוייה מאומתים היא תיאוריה חזקה וקבילה. אלא שלדעתו זו עצמה הנחת שכל ישר ולא טענה מדעית. אם כן, נראה שזוהי מחלוקת תיאורטית סמנטית בלבד.

כך או אחרת, הקריטריון של פופר למדעיות של תיאוריה מקובל כקריטריון מינימום כמעט על כל הפילוסופים של המדע. על פי זה, ניתן להוציא מהספירה המדעית תיאוריות ללא ניבויים כמו אלו שהוזכרו למעלה. טענות על אלוקים, שדים, נשמה, טענות מוסריות, או טענות לא חד משמעיות בתחומים שונים (כמו חיזויים עמומים) וכדומה. זה לא מפני שהטענות הללו אינן נכונות, אלא מפני שהן לא מספקות לנו ניבויים שניתן להעמיד אותם למבחן הפרכה אמפירי.

משמעות העומק של הינתנות להפרכה

ראינו שהינתנות להפרכה היא קריטריון פורמלי למדעיות של תיאוריה. אבל למה בכלל זה חשוב? מדוע זה משנה אם תיאוריה כלשהי היא מדעית או לא? השאלה החשובה והרלוונטית היא האם היא נכונה או לא, ושאלת המדעיות היא לכאורה רק הגדרה סמנטית. נראה שהרלוונטיות של הדיון הזה נובעת מכך שלמדע יש משקל בחשיבה שלנו. טענה מדעית נתפסת כטענה חזקה יותר מטענה לא מדעית. במילים אחרות, נראה שטענה שניתנת להפרכה היא גם חזקה יותר מטענה שלא ניתנת להפרכה. זה לא רק עניין סמנטי של מה ראוי להיקרא מדע אלא של מידת התוקף והמשקל של הטענה.

מהי הסיבה לכך? טענה שלא ניתנת להפרכה, מי שאמר אותה לא לקח על עצמו סיכון, ולכן לא צריך היה לשקול היטב את דבריו. שימו לב שזו אינה מגרעת של הטענה כשלעצמה אלא של הטוען. לכן כשאני בוחן טענה מצד עצמה, היותה לא ניתנת להפרכה אינה בהכרח מגרעת. כך למשל חיזויים עמומים שנותן אורקל, קדום או מודרני, הם חלשים כי הוא לא לוקח סיכון. הוא יכול להציע חיזוי ואם זה יצליח הוא יזכה לתהילה. אין סיכוי שזה יופרך ולכן זו תהילה בחינם. הוא לא לוקח סיכון ולכן קשה לייחס לדבריו משקל משמעותי. גם טכניקת ריפוי מיסטית או אלטרנטיבית לא לוקחת סיכון, שכן אף פעם לא נוכל לקבוע שהיא נכשלה. תמיד אפשר לתלות זאת במשהו אחר. לכן גם ההצלחה שלה לא שווה הרבה.

אבל כאן כבר רואים שמעבר לסיכון שנוטל מי שמציג את הטענה, יש משהו בעייתי גם בטענה עצמה. אמנם זה לא חוזק או חולשה של הטענה אלא של הצלחת הניבוי שלה. כלומר הטענה שלקיחת שיקוי אלטרנטיבי או פעולה מיסטית X מביאים מרפא, אינה חלשה יותר בגלל היותה לא ניתנת להפרכה. ראינו שמי שמציע את זה הוא פחות אמין (כלומר לא חייבים להניח שבדק היטב), אבל אין לזה קשר לאמינותה של הטענה עצמה. כעת אני רוצה להוסיף שאם העמדנו אותה במבחן הפרכה והיא עמדה בו, ההצלחה אינה מחזקת את התזה. במקום שבו התזה אינה יכולה להיכשל אזי גם הצלחה שלה אינה נחשבת הרבה, כלומר אינה מחזקת אותה.

לסיכום, ניתן לומר שלושה דברים על טענות שלא ניתנות להפרכה:

  • מי שמציג אותן הוא פחות אמין.
  • אם הן מצליחות אין לזה משקל רב.
  • אבל הטענה כשלעצמה אינה בהכרח פחות נכונה בגלל זה.

האם אי הינתנות להפרכה סותרת אפשרות הצלחה?

בניתוח למעלה הנחתי את האפשרות שטענה שלא ניתנת להפרכה יכולה להצליח. זה עצמו נראה מוזר במבט ראשון. הרי אם טענה יכולה להצליח אזי אי ההצלחה שלה היא הפרכה. הצלחה של טענה פירושה שהניבוי שלה מאומת בניסוי. אם כן, תיאוריה שיכולה להצליח פירושו של דבר הוא שיש לה ניבויים. אבל אם יש לה ניבויים, אז היא יכולה גם להיכשל (כשהניבוי לא מתאמת בניסוי). כיצד ייתכן, אם כן, מצב של טענה שלא ניתנת להפרכה אבל יכולה להצליח?

מתברר שקריטריון ההפרכה של פופר אינו כל כך חד כפי שהוא נראה במבט ראשוני. טלו כדוגמה את הנבואות במקרא. נניח שאחת הנבואות התגשמה בצורה מרשימה. זוהי הצלחה של הניבוי המקראי, כלומר תמיכה לתיאוריה שיש לכותב המקרא יכולות וידע עילאי (או שליטה) על העתיד. מצד שני, כבר הסברתי שכישלון של נבואה כזאת אינו בהכרח הפרכה של התזה הזאת. תמיד ניתן לטעון שזה עוד לא קרה אבל יקרה בעתיד, או שזה לא קרה בגלל סיבה צדדית וכדומה. אם אימהות אוכלות את ילדיהן במצור זוהי התגשמות מרשימה של נבואה מקראית. אבל אם זה לא קורה, אז תמיד אפשר להניח שזה עוד יקרה בעתיד, או שזה היה רק איום שלא בהכרח אמור להתממש, או שזו מטפורה לסבל ומצוקה קשים שנעבור וכדומה. האם בגלל כל התירוצים הללו למקרים של כישלון, בהכרח אין משקל להתממשות של הנבואה (כלומר להצלחה)? לדעתי, אם נבואה כזאת מתממשת זה מרשים, למרות שאם אינה מתממשת אני לא בהכרח מוותר על ה”תיאוריה” (האמון במקרא). ניתן לומר שהתממשות כזאת מאששת את הטענה (אמינותו של המקרא), למרות שהיא לא ניתנת להפרכה. זוהי כבר הבחנה מושגית בין אישוש להפרכה, שכן התפיסה המקובלת היא שאי הפרכה היא בהכרח אישוש, ואי אישוש הוא הפרכה.[4]

כבר הבאתי בעבר את הדוגמה של ר’ אלחנן וסרמן מהגמרא שאומרת “המבדיל על הכוס הוויין לו בנים זכרים”. הגמרא הזאת קשה, שכן יש כאלו שמבדילים על הכוס ובכל זאת אין להם בנים זכרים (לחזון איש לא היו בנים כלל, וסביר מאד שהוא הקפיד להבדיל על הכוס). רא”ו מסביר שתמיד ייתכנו עוד שיקולים שמפריעים לניבוי להתממש. לדוגמה, יש גם גמרא שאומרת שבעוון נדרים בניו של אדם מתים. אז אם אדם מקפיד על הבדלה על יין אבל לא מקפיד על נדריו, מה יקרה לבניו? בהחלט אפשרי שלא יהיו לו בנים. וכך גם לגבי שיקולים צדדיים אחרים שיכולים להתערב בניבוי של התיאוריה (למשל אם אשתו של האדם עקרה, אז גם אם הוא יבדיל על הכוס לא יהיו לו בנים). במאמרי על האוקימתות עמדתי על התופעה הזאת בהרחבה, והראיתי שהיא קיימת גם בתחומים המדעיים. הרי לנו שייתכנו סיבות צדדיות שישמשו תירוצים לכישלון הניבוי של התיאוריה הנדונה.

מכאן עולה עוד מסקנה לענייננו: כפי שכבר העירו לא אחת, כמעט שום תיאוריה אינה מדעית במובן הפופריאני החד משמעי. לגבי כל טענה  מדעית שנכשלת בניסוי ייתכנו הסברים אד הוק שיצילו אותה מהפרכה (הייתה טעות בניסוי, הטמפרטורה לא הייתה מתאימה, הכלי לא היה נקי וכדומה). כלומר גם ההינתנות להפרכה אינה קריטריון כל כך חד למדעיות כפי שחשב פופר.

תחומים לא מדעיים

ישנם תחומים שמעצם טבעם אין דרך מדעית לטפל בהם. מטפיזיקה, ספרות, או מוסר, הם דוגמאות טובות לכך. בפרט, שאלת קיומו של אלוקים היא מקרה בוחן מעניין לדיון כזה. האם בגלל שהאמונה באלוקים לא ניתנת להפרכה והיא אינה מדעית, היא בהכרח טענה חלשה, או לא סבירה? אמנם אין אפשרות להשיג עבורה אישוש וגם לא הפרכה במישור האמפירי הישיר, אבל עדיין אין הכרח לדחות אותה. לצורך כך עלינו לשים לב לכמה נקודות.

ראשית, הדרך להגיע לאמונה דומה מאד להכללה מדעית. אנחנו יוצאים מעובדות תצפיתיות (שיש עולם מורכב, ואולי גם שדבר מורכב לא נוצר במקרה[5]) ובדרך של אבדוקציה מגיעים לתיאוריה שיש גורם כלשהו שברא את העולם. ההיסק דומה מאד להכללות מדעיות, ואם יש לנו אמון בהן אין סיבה שלא יהיה לנו אמון בו. זה כמובן לא אומר שקיומו של אלוקים הוא טענה מדעית. הוא לא, ולו רק מפני שהוא לא ניתן להפרכה.

שנית, מדובר בתחום שעקרונית לא נגיש לתצפיות אמפיריות, ולכן היעדר ניבויים אינו בהכרח חולשה של הטענה. במונחי מה שראינו קודם, ודאי שאין כאן חשד כלפי מי שמציג את הטענה לגבי קיום אלוקים, כאילו הוא חומק מלהעמיד את דבריו במבחן אמפירי. זהו תחום שמעצם טיבו לא נגיש לבחינה אמפירית. אמנם עדיין נכון שקל לאינטרסנט להעלות טענה כזאת סתם כך, שהרי היא לא בת בחינה.

ושלישית, ראינו למעלה שטענה שלא ניתנת להפרכה מצד עצמה אינה בהכרח חלשה בגלל זה. במקרה זה מדובר בטענה שקיימים טיעונים טובים מאד שתומכים בה (כאמור, בדומה להיסקים מדעיים. ראה בספרי המצוי הראשון), ולכן אין סיבה לדחות אותה רק בגלל שאינה מדעית. דחייתה בעילה שהיא לא ניתנת להפרכה מניחה במובלע שהמדע הוא הכלי היחיד שלנו לצבירת תובנות, וזו הנחה לגמרי לא מבוססת (ודאי לא אמפירית), שגוזרת כליה על כל התחומים הללו שלא בצדק.

אמנם חשוב לציין שזה שטענה כזאת לא ניתנת להפרכה מונע מאיתנו כמובן לבדוק טענה כזאת ולאשש אותה, וזו כן חולשה מיוחדת שלה. אבל, כאמור, זה טיבו של התחום. חשבו על אדם שמספר לי שהוא ראה משהו. טענתו לא ניתנת להפרכה, שכן איני יכול להעמידה למבחן אמפירי. אני יכול להאמין לו ויכול שלא. בגלל שזה טיבה של הטענה עליי להחליט בכלים לא מדעיים האם הוא אמין או לא. ועדיי לא סביר בגלל זה לקבוע שהוא לא אמין. בה במידה, בהחלטה האם אלוקים קיים או לא, אין לנו אופציה להשתמש בכלים מדעיים. זה לא אומר שאין כאן טענות אמת, ואפילו לא שהטענות הללו אינן נגישות לנו.

המסקנה היא שבתחומים לא מדעיים אין חיסרון מהותי בטענות שלא ניתנות להפרכה, הן מצד הטוען והן מצד הטענה עצמה. טענה כזאת צריכה להיבחן בכלים הרלוונטיים לתחום שבו מדובר. אציין כי מבחינת הקריטריון של פופר אין משמעות לכך שלא ניתן להפריך טענה כזאת, אבל בכל זאת אם מתחשבים בהליכי אישוש, אזי יש בכל זאת לקחת בחשבון שאין לנו דרך לאשש טענות כאלה. זו חולשה כלשהי שלהן, גם אם היא נובעת מטיבו של התחום שבו מדובר.

תחומים פסאודו-מדעיים

ישנם לא מעט תחומים שבהם התירוץ שמדובר בתחום שאינו נגיש למדע אינו אלא התחמקות. טענות כאלה עולות ביחס להתגשמות חיזויים עמומים, הצלחת תפילות, רפואה אלטרנטיבית וכדומה. לא פעם אמרו לי אנשים ששמעו ביקורת שלי עליהם, שאל לי להפעיל לגביהם חשיבה מדעית כי שם זה פועל במישורים אחרים ובכלים אחרים.

הבעיה היא שזה שהתחומים הללו לא משתמשים בכלים מדעיים זה רק מבחירתם. הם בהחלט יכולים לעשות זאת, שכן התוצאות שלהם ניתנות לבחינה אמפירית בדיוק כמו כל טענה מדעית. תוצאות של רפואה מיסטית או אלטרנטיבית ניתנות לבחינה דרך קבוצת מדגם וביקורת, תוך הקפדה על כפל סמיות והכללים המדעיים המקובלים, ממש כמו רפואה קונוונציונלית. זה שבדרך כלל הדבר לא נעשה (וכשהוא נעשה מתברר שבדרך כלל אין עדות לאפקטיביות שלהם) מעורר חשד כבד לגביהם, ולא בכדי. כך גם לגבי הנושא של חיזויים ונבואות. הצגת חיזויים באופן עמום מונעת מאיתנו לבחון אותם, בעוד שאם היה בהם ממש הייתי מצפה להצגה חד משמעית יותר שניתנת לבחינה אמפירית. לכן גם כאן נראה שמדובר בהתחמקות, והטענות הללו חשודות מאד.

תחומים אלו, בניגוד למטפיזיקה או מוסר, הם כן מדעיים באופן עקרוני. הטענות שעולות שם הן מדעיות, ודווקא בגלל זה העובדה שלא ניתן להעמידן למבחן ביקורתי (או שלא עושים זאת בפועל), מעוררת חשד כבד לגביהם. חשד כמובן אינו מחייב שלילה על הסף. כפי שראינו לגבי אמונה באלוקים, הדבר תלוי בראיות האחרות שיש לי לטענות הללו כשלעצמן. אם אדם מעלה טענה טובה בצורה חשודה אבדוק את הטענה לגופה ולפי זה אגבש את עמדתי לגביה (הקשר הצידוק ולא הגילוי). אם היה לי מקור שמבסס טענות כאלה, הייתי מוכן לקבל אותן למרות החשד (כמו למשל במקרה של הנבואות בתורה). כפי שהסברתי למעלה, חשד כזה עוסק באדם שמציג את הטענה ולא בהכרח בה עצמה.

טאוטולוגיות

ישנו סוג נוסף של טענות שלא ניתנות להפרכה, ולגביהן דווקא ברור שנכון לאמצן. כוונתי לטענות מתמטיות או לוגיות, כלומר טאוטולוגיות. לא אפרט כאן מפני שכבר עשיתי זאת בעבר (ראו על כך בטורים 50 ו-318), ואסתפק רק בהבאת הדברים בקצרה להשלמת התמונה.

טיעון לוגי אינו ניתן להפרכה, (או לוגית או פרקטית. ראו על ההבחנה הזאת בטור 50 ו-341), אבל זה דווקא מפני שהוא בהכרח נכון. לדוגמה, הטענה 2+3=5 אינה ניתנת להפרכה. שום ניסוי לא יוכל להפריכה מפני שהיא נכונה בהכרח. הוא הדין לגבי הטענה על הישרדות הכשירים באבולוציה. היא לא ניתנת להפרכה, מפני שאם יצור כלשהו שרד הוא בהכרח כשיר (אחרת לא היה שורד). אבל בניגוד לכמה ממבקרי האבולוציה, האמירה הזאת אינה ביקורת על התיאוריה אלא רק תיאור ואפיון שלה. העובדה שלא מדובר בטענה מדעית לא אומרת שאל לנו לקבל אותה, או שעלינו לחשוד בה. להיפך, היא לא ניתנת להפרכה מפני שהיא נכונה בהכרח מעצם תוכנה.

המסקנה היא שטאוטולוגיות הן אמנם טענות שלא ניתנות להפרכה, אבל הדבר אינו סותר את העובדה שהן נכונות (בהכרח). טענות לא מדעיות כאלה חובה עלינו לקבל. זו דוגמה נוספת לכך שהקריטריון של פופר הוא קריטריון למדעיות של טענה אבל לא בהכרח לנכונותה או אמינותה.

[1] ראו למשל את הדיון כאן וכאן. אמנם בצמד המאמרים (כאן וכאן), איל פוזניאק בוחן באופן שיטתי את הסוגיא, וגם מבחין היטב בין פסיכולוגיה תיאורית לבין פסיכולוגיה קלינית. הוא עומד על כך שבמישור הקליני השיטות המכונות CBT כן מנסות לעמוד בקריטריונים מדעיים ואף נתמכות במחקרים מדעיים שבדקו באופן כמותי את האפקטיביות שלהם (ראו גם בוויקיפדיה שם, בסעיף ‘תמיכה מחקרית’). הוא מגיע למסקנה שיש אפקטיביות מסוימת לטיפול פסיכודינמי (ומאד מסייג את המשמעות של המסקנה הזאת), אבל הוא מתמקד בהשוואות בין השיטות ולא בבחינת האפקטיביות האובייקטיבית של הפסיכולוגיה ובתרומתה של הדיסציפלינה לאפקטיביות הזאת (למשל השוואה מול שיחות עם קואצ’רים או עם רבנים/אדמו”רים שלא משתמשים בכלים דיסציפלינריים). ואפילו ביחס להשוואות בין שיטות הטיפול הפסיכולוגיות הוא עצמו מזכיר את תופעת ה”התכנסות לשוויון”, כלומר את העובדה שמחקרים שמנסים לבדוק זאת באופן כמותי לא מצליחים למצוא הבדל בין השיטות הטיפוליות השונות. עניין המדעיות של הפסיכולוגיה עלה כאן לא פעם, ואני עוד מתכנן להיכנס אליו בעתיד באופן יותר ממוקד ושיטתי.

[2] להערכתי, גם אם יש הצלחות (שהן מדידות ואינן פלצבו. נדיר לדעתי), זו יותר תוצאה של אינטואיציה טובה וניסיון, ופחות של ידע דיסציפלינרי.

[3] אגב, האישוש קשור למה שעסקתי בו בטור הקודם. הטענה כאן היא שככל שהתיאוריה עמדה במבחנים אמפיריים רבים יותר  ההסתברות לכך שהיא נכונה גדלה. זו לא גרירה קשיחה אלא גרירה הסתברותית (או סבירותית).

[4] למעלה הסברתי שלדעתי גם פופר מקבל את מושג האישוש, אלא שהוא לא נותן לו מעמד מדעי.

[5] ניתן לפלפל האם זו טענה תצפיתית או אפריורית.

15 מחשבות על “הינתנות להפרכה (טור 403)”

  1. בנוגע לשלושת הדברים שניתן לומר על טענות שלא נתנות להפרכה:
    אפשר להוסיף עליהם שיש שמגינים על קריטריון ההינתנות להפרכה בטענה שלהשקפתם החיזויים שנובעים מטענה מסויימת הם המשמעות היחידה שלה. (דוגמאות להשקפות עולם מהסוג הזה הם פוזיטיביזם לוגי, או פרגמטיזם). טענה שלא ניתנת להפרכה היא טענה חסרת ניבויים, ולכן, לדעתם, טענה חסרת משמעות.

    לדעתי הטענה הזו חשובה משום שהיא נוגעת גם למי שלא מחזיק בהשקפת עולם כזו. הסיבה היא שלהבנתי אין חולק על כך שטענה שכן מספקת חיזויים, החיזויים הם חלק מהמשמעות שלה (אם הם ישתנו תשתנה גם משמעות הטענה).
    הרבה טענות פסאודו מדעיות שלא ניתנות להפרכה מוצגות במסווה של טענות שכן מתימרות לספק חיזויים, וגם מי שאינו פוזיטיביסט או פרגמטיסט צריך לדעתי להסכים שלפחות לגבי טענות שמתיימרות לספק חיזויים, אם מתברר שהם לא באמת מספקות כאלו, המשמעות שלהם נעלמת.

    1. התלבטתי האם להתייחס כאן לפוזיטיביזם. ויתרתי כי נגעתי בו בעבר כמה פעמים, בכתב ובעל פה, ובעיניי גם מדובר בשטות. אני ממש לא מסכים לדבריהם (בעיניי הם שטות). יתר על כן, החיזויים אינם חלק מהמשמעות של הטענה. הם השלכה של הטענה. אני לא חושב שלטענה שכל העורבים הם שחורים יש יותר משמעות ככל שיש יותר עורבים בעולם. הפוזיטיביסטים מערבבים בין הינתנות לתצפית וניבויים לבין משמעות. לשיטתם (קארנאפ) גם טענות מטפיזיות או מוסריות הן חסרות משמעות. וזו שטות כמובן (או סתם הגדרה טיפשית של המושג ‘משמעות’).

      1. אני לא מבין.
        טענתי היא שטענה שעוסקת במפורש בחיזויים (אם תעשה X תקבל Y) ומתברר שלמעשה אין לה חיזויים – לא שהם אינם נכונים, אלא שבניגוד למה שנראה ממבט ראשון, פשוט אין לה באמת חיזויים – האם זה לא משנה את המשמעות שלה?
        קשה לי לראות איך אפשר להתווכח עם זה.
        אפשר לחשוב על זה גם כך: עצם העובדה שמי ששומע את הטענה בפעם הראשונה סבור שהיא טוענת משהו על תחזיות, ואחרי עיון הוא משנה את דעתו, מלמד שמשמעות הטענה השתנתה בעיניו.

        1. אתה מערבב מין בשאינו מינו. אם יש טענה שאדם אומר שיש לה חיזויים ומתברר שאין, אז ברור שמשמעותה השתנתה. אבל זה לא אומר שמשמעות של דבר היא החיזויים שלו. אין שום קשר לפוזיטיביזם. הפוזיטיביזם טוען שבלי קשר לשאלה מה נראה לך מראש ומה אחר כך, טענה ללא חיזויים היא חסרת משמעות. זו כמובן שטות, כפי שהסברתי.

          1. זה נכון שאין קשר לפוזיטיביזם, ולכן כתבתי שהטענה שהעלתי תקפה גם לשיטת מתנגדיהם.
            העניין פשוט מאוד. אם אתה מסכים שמי שטוען שלתיאוריה שלו יש חיזויים ומתברר שאין לה (לא שאינם נכונים, אלא שאין לה חיזויים כלל) משמעות התיאוריה שלו השתנתה. אז כבר יש לנו טיעון נוסף בעד קריטריון ההינתנות להפרכה.
            הטיעון הוא שתיאוריות שמתיימרות לתת חיזויים, אך בפועל לא ניתן להפריך אותן, המשמעות שלהן היא אחרת ממה שאלו שמצדדים או דנים בהן חושבים.

            1. יש לי עוד קריטריון: אם מישהו טוען שהתיאוריה שלו טוענת X ומתברר שהיא טוענת Y אז השתנתה המשמעות שלה. לכן חשוב שכל תיאוריה תטען X. ובמה במידה חשוב שהיא תטען Y.

              1. אני מתחיל כבר להטריד אז סליחה. אני מבין שענית בציניות ובכל זאת:
                מה שאתה מציע זה לא עוד קריטריון אלא אותו הקריטריון עצמו.
                אבל, לציין באופן כללי שחשוב שתיאוריה תטען מה שאומרים שהיא טוענת זה טריוויאלי ולא מוסיף הרבה. פופר, לעומת זאת, שם את האצבע על האופן הספציפי שבו אנשים מפירים את הקריטריון שהצעת.
                כנראה שיש משהו מאוד מבלבל בעניין הזה. עובדה שרוב האנשים שמחזיקים בתיאוריות שונות שלא ניתנות להפרכה טועים בדיוק בנקודה הזו, הם לא מבינים שהתיאוריה שלהם חסרת חיזויים *בניגוד* למה שהם חושבים עליה.

  2. שלום הרב
    אנו יודעים שנבואה רעה יכולה להתבטל (זכות אבות, תשובה), ונבואה טובה אינה חוזרת (ברמבם ועוד מקומות..), אם נאמר שנביא התנבא טובה לעתיד על קבוצה, באופן שדבר הנבואה חד משמעי ולא מעורפל, קונקרטי, מכוון לתחום זמן ברור ומוגבל, וגם לא צפוי (כך שא”א לומר שאין חידוש), האם זאת בכלל תיאוריה מדעית?, ובמידה ותתקים תהפוך לתיאוריה מדעית שאוששה, הרי אין פה תצפית ואינדוקציה, אלא רק ניבוי והינתנות להפרכה?

    1. כדי דבר יהיה חוק כללי החזרתיות של הניבוי חשובה. ניבוי חד פעמי לא נחשב כלל.

      חזרתיות זה קריטריון נוסף.

      אם דבר אינו חזרתי אינך יכול לעשות ניסוי שיוכיח את העיקרון. ולכן אינך יכול עקרונית להיווכח לניסוי. וזה לא יכול להיחשב למדע.

      הקריטריונים נועדו למנוע רמאויות.

  3. אם לנבואות אין זמן מוגדר אז ודאי שלא ניתן להפריך אותם אך בה במידה לא ניתן לאשש אותן.
    כלומר. נבואות שכאלו לא יכולות להתגשם.
    גם אם נראה לנו שקרה משהו כמו שהנבואה ניבאה זה לא הגשמה של הנבואה כי יתכן שהנבואה התכוונה בכלל למשהו שיקרה בעתיד. וזה סתם מאורע שבמקרה יצא כמו הנבואה.

    כשלוחקים רק צד אחד, רק כיוון אחד, שיטת מצליח, זה מצביע על חוסר יושרה.

    מדע מבוסס קודם כל על יושרה. הקריטריונים נועדו לחדד יושרה מהי.

  4. מאוד נהנתי מהטור!
    1. איני יודע מה דעתו של פופר, אבל לדעתי הרבה יותר סביר לומר שתאוריה מדעית היא תאוריה שניתן להפרכה ונעשו ניסויים להפריך אותה שלא צלחו (במסגרת האפשר).
    אם אני רוצה לפרסם מאמר בעיתון מדעי העורכים ידרשו ממני לבצע ניסויים שיש להם יכולת להפריך, במידה ואני יכול לעשות כאלה.
    במצב שלא נעשה שום ניסוי כזה- אם הייתי יכול לעשותו התאוריה אינה מדעית. ואם אין באפשרותי לעשות ניסוי כזה (אבל ניתן לעשות אותו) אולי אפשר לומר שאם מקור התאוריה באינדוקציה הגיונית שמבוססת על תצפיות, אז היא ‘בחזקת מדעית’. (וכאן גם נלקח בחשבון מקור הגילוי)

    2. הרעיון שבמאמר שהערך של ניתן להפרכה תורם ליחס שלנו אל דבר כאמיתי מתי שאפשר להפריך, אך לא מהווה חולשה במצב שלא ניתן, מזכיר את החילוק של תוספות בין ברי טוב לברי גרוע ושמא טוב לשמא גרוע. כאשר הנטען בעל יכולת לסתור את הברי שלך הברי טוב, וכאשר לנטען לא הייתה אפשרות לדעת השמא הוא טוב.

    1. זה דיון סמנטי. מה שאתה קורא מדעי אני קראתי מדעי נכון (או מאושש בינתיים). אני תמיד בעד הגדלת הרזולוציה הלשונית והמושגית. בשפה שלך אין מונח שמתאר תיאוריה מדעית במובן של פופר, ומבחין בינה לבין טענה לא מדעית.
      לגבי ההבחנה בין שני סוגי ברי או שני סוגי שמא, זה אולי מקביל למרכיב הראשון שציינתי (אמינותו של המוסר). שם אין כמובן מגרעת בטענה כשלעצמה.

  5. גם ההפרכה היא לא ממש הכרחית. תמיד אפשר להוסיף סייג לתיאוריה: חוץ ממצב כזה וכזה שבו יקרה כך וכך. לכן אם לא סומכים על ההכללה האינדוקטיבית (ולכן פופר ברח להפרכות) אז גם ההפרכות לא שוות כמעט כלום. האמנם.

    כשנותנים למשפט מתימטי דוגמה נגדית תמיד הפריע לי שאם הדוגמה נראית פתולוגית אז אפשר להחריג אותה החוצה בתנאי המשפט. לכן כדי למצוא דוגמה נגדית טובה צריך להראות שאין דרך מוצלחת לקטלג את אוסף הדוגמאות ובכך להפריך אותו.

השאר תגובה