לכבוד ראש השנה – עוד על שינוי עמדות (טור 413)

בס”ד

בטור 410 עסקתי בטענה כלפי הרב מלמד על כך שהוא משנה את עמדותיו. בין היתר, טענתי שם ששינוי עמדות אינו ראוי לגינוי. להיפך, זהו עניין מבורך שמצביע על יושר אינטלקטואלי. כאן ברצוני להמשיך מעט בנושא הזה, לכבוד ראש השנה וימי התשובה שבאים עלינו לטובה. זוהי הזדמנות טובה לבחון עמדות, ובמידת הצורך אף לשנותן. אבל הרשו לי בכל זאת להתחיל מאקטואליה.

מירב מיכאלי, שינוי עמדות וגם פוזיציות

בימים האחרונים התבשרנו שמירב מיכאלי ובן זוגה חובקים בן מהליך פונדקאות בחו”ל. ההודעה הזאת עוררה גלי ביקורת (ראו למשל את ליבסקינד, הן במישור הפרטי והן בזה הציבורי) בעיקר מהצד השמרני-ימני, אבל לא רק ממנו, וכמובן גם גלי אהדה מצד שני (משמאל וגם מימין).

הביקורת מצד ימין נוגעת הן בעצם עניין הפונדקאות, אבל עוד יותר מכך לעניין הקוהרנטיות של מיכאלי, שבעבר התבטאה בחריפות נגד הפונדקאות, וראתה בה עניין בלתי מוסרי ומושחת בעליל. היא הסבירה שמדובר בניצול של נשים במצב קשה על ידי אנשים חזקים שנמצאים במעמד גבוה מהן לצרכיהם האישיים. מעבר לזה, היא גם הצהירה לא פעם שאין לה ענין להביא ילדים לעולם מסיבות שונות (חלקן כמובן עניינה הפרטי ואיני עוסק בהן כאן), וגם זה נראה מוזר לאור הצעד שהתפרסם כעת.

מיכאלי עצמה פרסמה פוסט ובו הסבירה שהיא עצמה לא רצתה בכך, אבל נענתה לבקשתו של בן זוגה ולכן יצאה להליך הבעייתי הזה. קל לקבל הסבר כזה ביחס לטיעון השני (חוסר קוהרנטיות לגבי תכניותיה ומאווייה האישיים), אבל ההסבר הזה קצת פחות קביל ביחס לטיעון העקרוני שלה. חלק מטיעוני ההגנה עליה התבססו על האומץ והיושר שלה, ועל הטענה שמנהיגים דווקא אמורים לשנות עמדות לפי הבנתם ואין בכך פסול (מוכר?). יש שדיברו אפילו על חובתנו להעריך אותה ולקבל את היותה בעלת תשובה, בפרט בימים אלו.

גם אני רוצה לדון בעניין בהקשר של ימים אלו, אבל בהיבט מעט שונה. אלו ימים של חשבון נפש, ואם אכן ראוי לאדם, פרטי או מנהיג ציבור, לשנות עמדות, זו הזדמנות טובה לעשות זאת. מכיוון שמירב מיכאלי עצמה הוציאה את הדברים (גם משנה ראשונה וגם משנה אחרונה) לרשות הרבים, אני מרשה לעצמי להשתמש במקרה שלה כדי לאייר את העניין.

הערה ראשונה לעצם העניין

עצם הליך הפונדקאות, בפרט כשהוא נעשה תמורת כסף, הוא עניין שנוי במחלוקת. מכיוון שזה לא עיקר ענייני, אסתפק כאן באמירה קצרה במישור המוסרי-פוליטי (בלי להתייחס להלכה). לדעתי, כמו בעניין הזנות כך גם בנושא הפונדקאות, אין היגיון והצדקה לאסור זאת באופן גורף (למעט מקרים שוועדה תחליט שאינם מוצדקים, או שהאישה נמצאת במצב שלא מאפשר לה לקבל החלטות). זו בחירת מקצוע לצורך פרנסה כמו כל בחירה אחרת (חופש העיסוק).

בעיניי זה לא שונה מהותית מאכילת מזון שמן, עישון, ספורט מקצועני, להיות שחקן/ית בתיאטרון ובקולנוע, טיפוס הרים ועוד מקצועות שנזקם לגוף ולנפש ברור ו/או דורשים שימוש בעייתי בגוף או בנפש (חשיפתם או פגיעה בהם) לצרכי פרנסה. בוודאי לא כאשר החברה שאוסרת את העיסוקים הללו לא מפצה את האנשים והנשים על המצוקה שהיא גוזרת עליהם. על כגון דא אומרת זוגתי שתחי’: מי שלא נותן חלה אל ייתן עצה.

וכעת בחזרה לענייננו.

האם מירב מיכאלי הודתה בטעות?

הזכרתי שיש שכתבו שדווקא ראוי להעריך איש ציבור שמודה בטעות, ולאור טור 410 תוכלו להבין שאני הראשון שמסכים לאמירה כזאת. אלא שיש כאן בעיה קטנה, שכן מיכאלי פשוט לא הודתה בשום טעות. אם כבר, אז ממש ההיפך הוא הנכון.

אחד המאפיינים היסודיים של בעל תשובה הוא ההודאה בטעות, או לפחות הכרה בכך שהייתה זו טעות. אצל מירב מיכאלי לא שמעתי על הודאה כזאת. היא חוזרת ואומרת שהיא עדיין מתנגדת לעניין אבל נעתרה לרצון בן זוגה. אלא שאיני מבין כיצד הרצון לשתף פעולה עם בן זוגך מתיר לך לעשות עוול מוסרי כה נורא (לשיטתה)? היא מצדדת באיסור בחוק על פונדקאות בארץ, תוך כדי כך שהיא עצמה הולכת למחוזות רחוקים לעשות לעצמה את אותו דבר? זו דאגה חלשים? זוהי דוגמה מובהקת לניצול של אישה חלשה (לשיטתה של מיכאלי) על ידי אנשים חזקים שיכולים להרשות זאת לעצמם.

אציין כי איני מקבל את הטענה הדמגוגית משהו, שדואגת לאלו ששמעו בקולה וכעת רואים מה שהיא עשתה בעצמה. מי ששמע בקולה רק כי היא אמרה – יש לו בעיה קשה גם בלי זה. אותם אנשים קיבלו החלטה והם ורק הם אחראים לה. מי שהולך כפתי בעקבות דעותיו והצהרותיו של אדם אחר (רב, פוליטיקאי, סלב, אדמו”ר, או מכשף), שיבוא בטענות אך ורק לעצמו. בכל זאת, גם בלי קשר לדאגה לחסידיה של מיכאלי, אני חושב שאדם שעושה מעשה שהוא עצמו הכריז עליו בריש גלי כפשע ועוול מוסרי, בפרט שהוא איש ציבור ובטח פוליטיקאי, חייב לתת דין וחשבון לציבור. האם הוא נתן את ידו לפשע? האם הוא חזר בו? האם יש צדדים לכאן ולכאן? אם אכן הייתה כאן הודאה ישרה בטעות, הייתי מצפה שהיא תצא בהודעה חד משמעית בתקשורת שטעות הייתה בידה, ומעתה ואילך היא מצטרפת ללוחמים למען הפונדקאות. לא שמעתי אמירה כזאת ממנה.

בין סנגוריה של מיכאלי עלתה גם הטענה שראוי ליישם לגביה את הכלל של שרון ש”דברים שרואים מכאן לא רואים משם”. לכאורה היא מודה כעת באומץ שהשינוי בפוזיציה שלה הביא אותה להבין את הטעות ולהכיר בה, ולשנות את עמדתה. ראינו כבר שזה כנראה לא המצב כאן, שכן היא ממש אינה מודה בשום טעות. אבל מעבר לזה, חשוב לשים לב לנסיבות. אריק שרון הגיע לכס ראש הממשלה ונחשף לנקודת מבט, לאחריות ולמידע שלא היו בידיו קודם לכן. אדם כזה יכול אולי לומר ש”דברים שרואים מכאן ולא רואים משם”. אבל מירב מיכאלי לא נחשפה לשום מידע חדש. ככל שאני מבין, הדבר היחיד שנוצר כעת הוא אינטרס אישי שלה ושל בן זוגה. זה לא שינוי של נקודת המבט אלא העמדת האינטרס מעל הערכים.

ניתן כמובן לטעון שהזווית האישית, ואפילו האינטרס, הביאו אותה לחוות אישית את המצבים הללו ולהגיע לעמדה שונה. זה בהחלט יכול לקרות. אבל בה במידה ניתן לטעון שהאינטרס גבר על שיקול דעתה האתי, וגרם לה לעשות מעשה שגם לדעתה שלה אינו מוסרי בעליל. העובדות שתיארתי קודם, שמיכאלי לא יצאה בהסבר לציבור ולא הסבירה את השינוי בעמדתה ולא הודיעה שטעתה, מורות שהפרשנות השנייה קרובה יותר לאמת.

מקבילה הלכתית

חשבו על פוסק גדול שמחזיק בעמדה נוקשה ומחמירה אותה הוא מורה לכלל חסידיו, וכשהדבר מגיע אליו הוא פתאום נוקט בעמדה מקילה. כיצד היינו מתייחסים לשינוי עמדה כזה: האם זהו אומץ ציבורי ויושר אינטלקטואלי, או העמדת האינטרס האישי מעל הערכים? ישנו סיפור/בדיחה על הרב שבאו לשאול אותו לגבי חמור שנפל לבור, האם מותר להעלותו משם בשבת כדי שלא ימות. הרב פסק בנחרצות שלא, אבל משנודע לו שזה החמור שלו הוא פתאום הבין והסביר לכולם שיש גם צדדים להקל. אבל אנחנו לא צריכים להרחיק לכת לאגדות אורבניות. יש לנו סיפור, שראיתי טוענים כי התרחש במקומותינו שלנו.

ד”ר ג’יי לביא, שהיה אז ראש יחידת ההשתלות בתל השומר,[1] פרסם בשנת 2005 מכתב גלוי לרב לאו (האבא). הרקע למכתבו הוא סיפור על הרב לאו, שכידוע היה רב ראשי וחבר מועצת הרבנות הראשית, שפסק במקרה מסוים שהוא מתאר שם (וכנראה זו גם עמדתו הכללית כחלק ממועצת הרבנות) שאסור ליטול איברים להשתלה אחרי מוות מוחי ולפני המוות הלבבי (עמדתי בעניין שונה. ראו כאן). לעומת זאת, כותב לביא, כשהדבר נגע לקרובת משפחתו הרב לאו התיר זאת. הוא טען שזו עמדת ההלכה, ואף הוסיף שמי שטוען ופועל אחרת עושה זאת ממניעים זרים.\

אני חייב  לומר שאינני בטוח שהתיאור הזה מדויק,[2] שכן לא בדקתי האם המקרה של קרובתו עמד באותם קריטריונים של קצירת איבר לפני מוות לבבי (אמנם מדובר בריאה. ככל שאני מבין, קצירת ריאה חייבת להיעשות בשלב הזה, אבל לא בדקתי). אבל הבה נניח לצורך הדיון שזה אכן היה המצב. מה היינו כולנו אומרים על פסיקה כזאת? האם היינו שומעים הערכה לכך שהוא חזר בו באומץ מעמדתו הקודמת, או גינויים על כך שהאינטרס האישי שלו גבר על ערכיו? זכרו שאצל מירב מיכאלי אפילו לא מדובר באינטרס של קרוב אלא באינטרס אישי שלה.

אדם בעל השפעה ציבורית יכול לשנות עמדה, ואפילו אם מה שהביא אותו לכך היה המעורבות והחוויה האישית שלו בסיטואציה כזאת. אפילו זה לגיטימי (אדם מושפע מחוויותיו והניסיון הבלתי אמצעי שלו)[3]. אבל במקרה כזה עליו להבהיר זאת, להסביר את פשר השינוי ונימוקיו, ומכאן והלאה גם לפעול בהתאם, אישית וציבורית.

הפוזיציה

אין צורך לציין שזוהי דוגמה נוספת, אחת מיני רבות, לנפלאותיה של הפוזיציה. הביקורות והאהדה מגיעות מכיוונים מוגדרים היטב וצפויים מראש. אמרו לי מי האדם ואומר לכם האם הוא מהמבקרים או מהתומכים. כפי שהראיתי גם בטור 410 ובעוד מקומות, קשה לנו מאד לדון באדם, בצעד, או בעמדה כלשהי, לגופם. הדברים בדרך כלל נשפטים דרך ההזדהות או ההתנגדות לשורה התחתונה. אנחנו נוהגים לירות את החץ ואז לצייר סביבו את המטרה, וזו רעה חולה בדיון הציבורי שלנו.

הוא הדין בנדון דידן. אפשר להתנגד לעמדתה של מיכאלי בנושא הפונדקאות או לצעדה העכשווי, ואפשר להתנגד גם לדרכה הפוליטית בכלל, ועל אף כל זאת לתמוך בצעד שהיא עושה, או להיפך. גם בתוך אלו שמתנגדים לעמדתה לגבי פונדקאות, אפשר להתנגד לעמדתה ובו בזמן לצדד בזכותה לשנות עמדה או לומר שהיא פעלה ביושר ובאומץ, וכמובן גם להיפך. לא סביר שזהותו של אדם תכתיב את היחס שלנו לכל צעד והתנהלות שלו. בה במידה לא סביר שיחסנו להיבט אחד של צעדו מכתיב את יחסנו לכל ההיבטים האחרים. זוהי סוגיית הקורלציות המדומות שנזקקתי אליה לא פעם בעבר (ראו למשל בטור 1, 41, 92 ועוד הרבה).

כשלעצמי, כפי שהסברתי למעלה אני מתנגד לדעתה (הראשונית) לגבי הפונדקאות, ואני גם חושב שהצעד שעשתה היה לא הגון ולא ראוי לשיטתה.  אבל שתי אלו הן אמירות בלתי תלויות (אני לפחות מקווה כך).

בחזרה לראש השנה

בטור 367 עמדתי על ההבדל בין ‘בעל תשובה’ לבין ‘חוזר בתשובה’. בספרות התורנית מאז חז”ל המונח ‘בעל תשובה’ מתייחס לאדם שגם בעת שחטא ידע מה נכון וראוי לעשות ומה לא, אלא שהוא עבר על כך בגלל יצרו, האינטרסים שלו, או מכל סיבה אחרת (ראו על חולשת הרצון בטורים 1723). עשיית התשובה של אדם כזה לא כרוכה בשינוי ערכים או תפיסות אלא בחזרה לדרך שמאז ומעולם הוא הבין שהיא הראויה. זהו שינוי התנהגותי ולא שינוי תפיסה. לעומת זאת, המונח ‘חוזר בתשובה’, לפחות בשימושו בימינו, מתייחס בדרך כלל לאדם שאחז בתפיסות חילוניות ושינה אותן לתפיסות דתיות. זהו שינוי תפיסה ולא רק שינוי בדרך ההתנהלות המעשית (אגב, משמעותם המילולית של שני המונחים נראית ממש הפוכה לתוכנם).

במאמרי על שתי דרכי תשובה עמדתי על כך שגם ‘בעל התשובה’ צריך לעשות קצת ‘חזרה בתשובה’, כלומר לשנות ערכים ותפיסות. טענתי שם שאין חטא שמצוי כל כולו במישור הפסיכולוגי. שורש כלשהו שלו לעולם נעוץ במישור הערכי-תפיסתי. משמעות הדבר היא שעשרת ימי תשובה, שהם זמן לחשבון נפש ובחינת דרכנו, הם קודם כל ההזדמנות לבחון את התפיסות שלנו. אנשים בדרך כלל קושרים את עניין התשובה לחזרה לדרך הנכונה, כלומר לשינוי התנהגותי. אבל יש מרכיב  מאד יסודי שקודם לכך, והוא הבירור מהי בכלל הדרך הנכונה.

שינוי שייעשה אחרי בחינה כזאת, גם אם הוא ייגע בשיתין ובעקרונות היסוד (ואולי בעיקר אם הוא כזה), אם הוא יהיה אותנטי ומלווה בשינוי אמיתי ולא רק בכניעה לאינטרסים, הוא התחלתו של תהליך התשובה. שינוי כזה מצביע על יושר אינטלקטואלי ואומץ, והוא בוודאי לא ראוי לגינוי אלא להערכה רבה.

הדבר דורש מאיתנו לנסות להתנתק מהטעיות וכשלים (שמשתקפים בקורלציות מדומות), וכמובן גם מפוזיציות, ולהשתדל לבחון את הסוגיות השונות לגופן. כמובן אין להירתע משינוי תפיסתי שמתחייב מהבדיקה הזאת. להיפך, זוהי מטרת הבירור. אחרי כל זה, יש מקום גם לשינויים התנהגותיים (כלומר לחזרה בתשובה במובנה המקובל).

שתהיה שנה טובה לכולנו.

[1] אגב, רק כדי להבהיר אוסיף שטיעוניו של לביא במכתבו לטובת הגדרת רגע המוות כמוות מוחי, הם טיפשיים להפליא. הוא מדבר על קריטריון של אי הפיכות (אף אחד לא חזר ממוות מוחי לחיים), אלא שלפי הקריטריון הזה אפשר לקצור איברים מכל אדם. מרגע לידתנו נגזר עלינו תהליך בלתי הפיך של מוות תוך פחות ממאה שנה, ולכן כבר נולדנו מתים. אני תוהה האם מדובר בפטליזם שקפץ עליו, או, כפי שסביר יותר, במגמתיות בוטה שנובעת מנגיעות שהכתיב לו עיסוקו (כמנתח ומשתיל).

[2] המגמתיות שתיארתי בהערה הקודמת מעלה חשד כבד יותר לגבי אמינות הטיעון הזה ובדיקת העובדות שערך לביא.

[3] אמנם ראו בטור 271 לגבי המודל של מועצת גדולי התורה, ועל היתרון בקבלת החלטות שמנותקת מהסיטואציה. בדרך כלל המצב לקבלת ההחלטה הטובה ביותר הוא היכרות אישית עמוקה עם הסיטואציה, אבל ללא האינטרס האישי והמעורבות הרגשית.

18 מחשבות על “לכבוד ראש השנה – עוד על שינוי עמדות (טור 413)”

  1. מה לגבי האמירה האמיצה שיוצאת מדבריה שבעצם ערכים, מוסר ונורמות חברתיות לא עולות בערכן על האינטרס האישי? האם לא ניתן לכבדה על כך שמבחינתה הערך של מתן העדיפות הראשונה למשפחה היא הערך העליון. בבחינת עניי עירך קודמים באופן מעוות לפי שיטתנו, אבל מסתבר שלא לשיטתה?

      1. ברור שהיא תגיד שישנם ערכים קדושים שהחברה צריכה לאמץ לא משנה מה הנסיבות, אבל זה רק כדי להגדיל את הכח בגרעין המשפחתי שלה. אם היא תגיד לכולם שמשפחה קודמת לכל, ערכים פחותים מבחינתה (משפחה של מישהו אחר ברור שפחות חשובה מבחינתה בהשוואה לפונדקאות) ייעלמו.

  2. זה לשיטתך בטור 372. אבל בפשטות הביקורת “לשיטתה” היא מוזרה, כמו כל הספורט התקשורתי הלאומי של גלאי ה”צביעות” הבלתי נלאים. מי שתומך בפונדקאות שיפרגן למיכאלי, מי שמתנגד לפונדקאות שירטון על מיכאלי, עמדתה של מיכאלי עצמה לא נוגעת לביקורת על מעשיה של הגברת מיכאלי. אדם צריך לבקר את האחר לפי דעת עצמו ולא לפי דעת האחר. החזקה בדעות שגויות לא מעניקה היתרים (אם מחזיק בדעה שגויה לקולא) ולא מייצרת איסורים (אם מחזיק בדעה שגויה לחומרא).

  3. אני באמת מנסה להבין למה במדונה הזאת יש כל כך הרבה עניין באנשים בינוניים ולא חכמים רק בגלל שהצליחו להשתחל למערכת פוליטית כ”נבחרי” ציבור.. איזה פרובינציאליות

  4. בעניין הערה מס’ 1.נראה לי שאתה מציג את הטיעון של לביא בצורה לא נכונה. הוא פשוט יוצא מנקודת הנחה שחיים במצב של מוות מוחי, שאין בהם כנראה תודעה, אינם חיים או אינם חיים שצריך לקיים, אבל אילו היה פוטנציאל לחזרה לחיים תודעתיים, היה לדעתו אולי מקום לומר שהסיכוי להצלת חייו קודמת להצלת אחרים, ולכן הוא מנופף בטענת האי-הפיכות.
    שנה טובה

    1. אתה יכול לשים בפיו המון טענות שהוא לא טען. אני עוסק במה שהוא כן טען. מעבר לזה, ההנחות שלו לא ממש רלוונטיות לדיון אם הוא בא לבקר את העמדה המנוגדת. כאן רלוונטיים הטיעונים ולא ההנחות.

  5. אם הבנתי נכון, מיכאלי לא מתנגדת לפונדקאטת באשר היא אלא בגלל שהיא מובילה לניצול נשים. אם היא דאגה שבמקרה שלה הפונדקאי לא מנוצלת (ויש רגליים לדבר כשחשפה את שמה) אז יש בעיה אולי של נראות אבל לא במעשה עצמו

    1. זה היה יכול להיות טיעון אם היא לא היתה מוסיפה את השורה על כך שהאישה הנפלאה שרק רצתה לעזור להם ולמשפחה שלה (במילים אחרות: היא היתה צריכה כסף אז פנתה לעסוק בזה – בדיוק מה שמיכאלי מטיפה עליו שנים כרעה החולה שבפונדקאות).

  6. אני חושב שזה הסבר מעולה לתיאורים על הפסיקה של הרב עובדיה – שטרח להכיר את המקרים, לכאוב את הכאב של ‘עשוקי ההלכה’, וככה גם להגיע לפסיקה לקולא. זו לא מגמתיות פסולה אלא הימצאות מראש בפוזיציה ה’אמיתית’ יותר.

    אגב, ביחס למיכאלי – החלק הבעייתי במעשים שלה הוא ההפיכות. עגום מאוד לחשוב על כמות הנשים שהשתכנעו מהעמדה שהיא ייחצנה אבל אין להן את האמצעים לעשות את המהפך שהיא עושה. קל מאוד לקדם עמדה מוסרית כשלא צריך לשאת במחיר, והמהלך של מיכאלי מוכיח שהיא לא צריכה לשאת במחיר, כי לה תמיד יש את האמצעים הכלכליים הנדרשים.

    1. אם יש לה האמצעים הכלכליים לפונדקאות זה לא אומר שהיא שילמה את המחיר עד כה? אילו היא לא היתה יכולה לממן פונדקאות היא באמת לא היתה משלמת מחיר כי הפונדקאות כבר היתה מנועה ממנה

השאר תגובה