על אמוציות בשיח ובכלל – מבט על פרשת ולדר (טור 439)

בס"ד

לפני כמה ימים שותף בוואטסאפ פוסט שכתב אדם בשם דניאל בוקובזה, שכנראה נפגע בעצמו מינית, והוא מתייחס לתגובות לפרשת ולדר. הפוסט ועוד יותר מכך התגובות עליו עוררו אותי לחזור ולגעת שוב באמוציונליות של השיח שלנו ובנזקיה, על אף שכבר עמדתי על כך לא פעם. אני כבר מודיע שלא תמצאו כאן דיון בפרשה ובהיבטיה השונים.

הפוסט

כך כתב בוקובזה:

ודאי לא תתפלאו לשמוע שאחרי שעלה הפוסט בקבוצה התגובות היו נרגשות. אמרו שהוא מטלטל, מצמרר ומעורר למחשבה. מישהי כתבה שם:

אין לי מילים.. מעורר למחשבה ולתשובה. מצטערת…

אלו תגובות אופייניות ואני בטוח שתוכלו למצוא רבות כמותן, אבל אני חייב לומר שאותי הן, כמו גם הפוסט עצמו, מאד מעצבנות, בעיקר בשני היבטים עיקריים שכמובן קשורים זה לזה: האמוציונליות והניסיון לכפות עליי עמדה בגלל שאני חייב להזדהות עם מישהו שסבל.

מבט ראשוני

אני מבין שהדברים הללו הם סוג של זעקה, ביטוי למצוקה גדולה, ובהחלט אפשר וראוי להזדהות עמם ועם הכותב. אבל כשמתייחסים לתוכן דבריו, עם כל הכבוד למצוקה ולרצון לבטא אותה, אני ל אמכון שיכתיבו לי מה לחשוב/לומר ומה לא.

הכותב מניח שאסור לאף אחד להתייחס באופן מורכב לאדם שפגע באחרים, ודורש מאיתנו לאמץ הסתכלות פשוטה עם גינוי חד צדדי וברור. אני לגמרי מסכים שהעובדה שמישהו פגע באנשים ראויה לכל גינוי וגם לטיפול ולעונש, אבל זה לא סותר את הצורך והחשיבות בהבנת המורכבות של הסיטואציה והאדם, במקרה שיש כזאת (לא בהכרח תמיד התמונה מורכבת, אבל היא יכולה להיות כזאת). להיפך, כתבתי לא פעם (ראו למשל בטור 5, 29–30, 265–6 ועוד הרבה) על החשיבות בהבנת המורכבות של עמדות, תמונות, או אנשים, כדי לגבש עמדה מאוזנת לגביהם ובעיקר כדי להסיק מסקנות ענייניות ורלוונטיות. הסברתי שם מדוע הסתכלות פשטנית מאד נוחה לנו אבל גם מאד מטעה ולא מועילה.

הכותב כאן מניח שאם מישהו אומר שמדובר בסיטואציה מורכבת, הדברים באים רק כדי להשאיר אותו במצב הנוחות שלו, כאילו שמובן מאליו שלא תיתכן מורכבות בסיטואציות כאלה. איך הוא יודע שאצל חיים ולדר המצב היה פשוט וברור? איך הוא יודע שלא היו בו צדדים טובים כפי שמעידים עליו בני משפחתו וחבריו, ושתדהמתם וחוסר האמון שלהם במעשים הם לא אותנטיים? כיצד הוא יכול לכתוב דברים כאלה בלי שהוא מכיר את המקרה (להבנתי הוא לא כותב את הדברים מתוך היכרות עם הפרשה או האנשים שמעורבים בה)? להערכתי, דווקא חוסר המוכנות של הכותב להכיר במורכבות נובע מכך שהוא מעדיף את מצב הנוחות שלו (כקרבן שזוכה לאהדה וחמלה). הוא פוסל במומו.

איני מתכוון לטעון משהו לגבי פרשת ולדר, האם היא מורכבת או לא, שכן איני מכיר את הפרטים. זה גם לא חשוב לדעתי. אני רק טוען שאם היא לא מורכבת אז תגיד את זה ותנמק, ואם היא כן מורכבת אז עליך להודות שהיא מורכבת. אתה כמובן יכול לבטא כאב, מצוקה ופגיעה, אבל לא להשתמש באלו כדי לכפות על אחרים חשיבה פשטנית ותפיסות לא נכונות של המציאות. גם אם עיוות של המציאות יועיל לקרבן כלשהו בכך שהוא יחוש הזדהות מהסביבה, וגם אם תפיסה ישרה של המציאות פוגעת בו, אני לא מוכן לוותר על היושר בתפיסת המציאות, כלומר להיכנע לדרישה הפרגמטיסטית להכפיף את האמיתי למועיל. הניצול של היותך קרבן כדי לכפות עמדות וצורת שיח מאד נפוץ בשיח אצלנו וזה מעצבן אותי כל פעם מחדש, אבל שוב ושוב מתברר שזה עובד.

בקיצור, אם המצב הוא מורכב אז הוא מורכב ואם לא אז לא, אבל אין לזה קשר לשאלה עד כמה נפגעו אנשים אחרים. אם הם נפגעו צריך לתת להם יחס הולם, אבל זה לא אמור לשנות את הדרך להתייחס למציאות ולמורכבויותיה. הדברים משקפים את האמוציונליות של השיח הציבורי אצלנו. אני לגמרי בעד לגנות עבריינים ולצאת באופן תקיף נגד רשעות ועוול, אבל אין לזה שום קשר לראייה מורכבת של הסיטואציה ולחשיבות שלה.

כשאני רואה פוסטים נרגשים מהסוג הזה אני דווקא נוטה להתקומם. אני חש שמנסים לסחוט אותי אמוציונלית ואני לא מוכן לזה. לכן בתגובתי הראשונית כתבתי שם את הדברים הבאים:

עם כל הצער וההזדהות עם סבלו של בוקובזה ושל נפגעים בכלל, איני מסכים. חשוב להבין מורכבות של אנשים ומצבים גם במצבים האלה, וזאת במקביל לחמלה והזדהות עם הנפגעים. לא קרב זה אל זה.

ההתלהמות מובנת כתוצאה מהפגיעה שחווה, אבל אסור לתת לזה להשתלט על השיח. האמוציונליות מובנת אבל לא מוצדקת. זו תופעה נפוצה במחוזותינו שהנפגעים משתלטים על השיח ומדכאים כל קול אחר מאוזן יותר.

לכן ממש אין צורך לעשות תשובה לאור דבריו. ראייה מורכבת היא תמיד רצויה וחשובה.

ההשתלטות של הרגש על השיח ושיקול הדעת היא רעה חולה שמופיעה בכל מקום בשיח שלנו. כל מי שקופח או נפגע בהכרח צודק. מי שנאנסה (או אפילו טוענת שנאנסה) לעולם צודקת. מי שהומו הוא בהכרח מקופח ואין לדבר בגנותו או בשבח מתנגדיו. אסור לראות שום צד זכות אצל הפוגע או אצל מי שסתם לא מסכים לעמדתו. נפגעי טרור או משפחות של שבויים לעולם צודקים. וכך גם לגבי מזרחיים, פלסטינאים, נשים, נכים ועוד, מלאו את החסר. בשיח המטמטם הזה החלשים הופכים למוחלשים, וככאלה יש לנו אחריות מלאה למצבם ואסור לנו להביע עמדה מאוזנת יותר, או לנסות ולהבין את הצד השני.

השלכות

בגלל האמוציונליות שמתלווה לדיונים כאלה, מכל הכיוונים כמובן, עולים בשיח כל מיני טיעונים לא רלוונטיים. מישהו אחר כתב בוואטסאפ באותו דיון:

אני חושב שהטיעון פה הוא פשוט: אל תחשוב שכשאתה אומר 'זה מורכב' אתה לא נוקט עמדה. אתה במפורש נוקט עמדה. אחר כך, כמובן שלשיקולך מה לעשות עם הקביעה הזו.

זה בעצם מה שטען בוקובזה עצמו. אם תחשבו על כך לרגע – זו כמובן שטות גמורה. וכך כתבתי שם:

לומר שזה מורכב זה ממש לא לנקוט עמדה. להיפך, ברור שהתנהלותו של ולדר בעייתית, אבל יש צדדים נוספים ומורכבים. איזו עמדה יש כאן? זו סתם היסחפות אחרי רגשות והזדהות עם נפגעים.

ושוב, ההנחה של בוקובזה היא שמי שאומר שזה מורכב בעצם מנסה להישאר באזור הנוחות שלו. ייתכן שיש כאלה שזה נכון לגביהם, אבל לגזור מכאן מסקנה על כל מי שמוציא אמירה בדבר מורכבות זהו הבל ורעות רוח. מתברר שגם אמירה שנראית לכאורה מאוזנת ומתונה כמו זו, משקפת סחף אמוציונלי.

האשמת הקרבן

אחת הטענות הרווחות במסגרת הדיקטטורה האמוציונלית היא האשמה של בעלי עמדה מסוימת ב"האשמת הקרבן". נסו לדון באופיו או בעברו הפלילי של סלומון טקה, או בהתנהלותו הבעייתית בעת האירוע וקודם לו, או באופיו ועברו של ג'ורג' פלויד (ראו בטור 316) , וגזרתם על עצמכם, ובטח על הדיון, מוות ודאי. עמדתי על כך בטור 117 ולא ארחיב שוב בעניין.

טענתי שם שאכן יש מצבים שבהן יש אשם תורם לקרבן, וחשוב מאד לדון בזה. אם מישהו מאשים נשים שנאנסו על כך שהן התנהלו בצורה פרובוקטיבית (באותם מקרים שבהם זה היה המצב), אתם יכולים לדמיין מה הוא חוטף על הראש. ההתקרבנות הנשית עולה בסערה השמימה. כך גם אם מישהו יצביע על מאפיינים בעייתיים בחברה המזרחית, או הפלסטינאית, או בקבוצות להט"ב וכדומה. צורת השיח הזאת מובילה לכך שנמשיך לקבל עוד ועוד תוצאות ועוד ועוד קרבנות. ההתקרבנות משבשת את השיח וגם מזיקה לטיפול בתופעות הנדונות. אלו דוגמאות מובהקות לחשיבותה של ראייה מורכבת, ולצורך לא להיכנע לטרור המתקרבן.

אגב, גם החוק ובתי המשפט מתחשבים בטיעונים לאשם תורם בסוגיות נזיקיות ופליליות. כל זה כמובן לא אומר שלא נעניש את הפוגע. ודאי שנעניש אותו, אבל ביחד עם זה חשוב ללבן ולנתח את הסיטואציה שהובילה לפגיעה. העובדה שלמישהו יש אשם תורם לא מורידה את האחריות מהפוגע. גם אם אני מתנגד ללבוש (או חוסר לבוש) פרובוקטיבי, זה לא אומר שמי שאנס אישה שהייתה לבושה כך אינו אשם ולא צריך להיענש. שתי הטענות נכונות, ואסור לאחת לבוא על חשבון האחרת.

מעמדו ההלכתי של אונס

דוגמה נוספת לשיח אמוציונלי בפרשת ולדר. בשיח עליה מסבירים לנו שבעיני התורה אונס הוא עבירה חמורה כמו רצח, ולכן פלא על החרדים שלא מתקוממים נגד מעשים כאלה. חוזרים שוב ושוב על הפסוק "כי כאשר יקום איש על רעהו כן הדבר הזה", שנאמר על אונס. הטענות נגד השתקה חרדית ונגד מדיניות בעייתית בהתמודדות עם התופעות הללו הן מוצדקות. אבל גם כשיש טענה מוצדקת, לא כל נימוק לטובתה הוא נכון. בתורה פרשת אונס היא בפשטות אונס של נערה המאורסה. הפגיעה החמורה היא באישות שלה עם ארוסה (הערך הכספי שלה בכתובה?) ולא עצם הפגיעה בתומתה או באוטונומיה המינית שלה. מבחינת התורה וההלכה, אם תאהבו זאת ואם לאו, אונס לא שונה מהותית מקיום יחסים בהסכמה עם אשת איש או ארוסה. זה לכל היותר איסור עריות אבל לא אונס במובן של האלימות (זה רק משליך על השאלה האם הנערה גם היא אשמה או לא – "ולנערה לא תעשה דבר"). יש פרשנים ופוסקים שהרחיבו את היריעה (לדעתי באופנים לא מאד משכנעים), אבל בטח אי אפשר לומר במין נונשלנטיות כזאת שזוהי עמדת התורה.

איני טוען שאין בכך איסור הלכתי. יש "ואהבת לרעך כמוך", יש איסור חובל, ואולי גם בושת, אבל החומרה היתירה של המעשה הזה לא באמת קיימת בהלכה. הוא לא שונה מכל תקיפה או חבלה אחרת של הזולת. לשרבב לכאן את השיח העכשווי על אונס ומשמעויותיו זו בורות או דמגוגיה.

גם כאן, כמו במקומות רבים נוספים, המוטיבציה המוסרית (בדרך כלל מאד מודרנית) משפיעה על דרך הקריאה של התורה. זה כמובן לגמרי לגיטימי בעיניי, אבל בדיוק בגלל זה איני רואה ערך בגיוס התורה לטובת העמדה שאתה מביע. כפי שכתבתי לא פעם, אם אתה רוצה לומר משהו במישור המוסרי ממש מיותר לרתום את התורה, בפרט בפרשנות המוסרית שאתה מצמיד לה, כדי לתמוך את דעתך. אתה החלטת שהתורה רואה בזה מעשה חמור כי מוסרית זה נראה לך חמור, למרות שזה לא באמת כתוב שם. אז תגיד שמוסרית זה חמור וזהו. אל תגייס את התורה, ולו רק מפני שזה לא נכון. זה מזכיר לי את אותם חסידים שמסבירים שכל גדולי התורה מצדדים בעמדת הרבי שלהם, וכשאתה מביא עמדה של ת"ח שסובר אחרת התגובה היא שהוא לא מגדולי הדור. למה? כי הוא לא מסכים לעמדה של כל גדולי הדור.

חייבים להודות שהיחס המודרני לאונס הוא תוצר של מוסר בן זמננו. אדגיש שוב שאני לגמרי מזדהה איתו ורואה באונס מעשה חמור מאד, אבל לגזור את זה מההלכה או מהתורה נראה לי אבסורד. זהו חלק מאותה שטיפת המוח אמוציונלית שנעשית לכולנו.

אגב, זו כנראה גם הסיבה שחרדים לא ממש נבהלים ממעשים כאלה. הם יודעים שבתורה זה לא כתוב, ומבחינתם מה שלא כתוב בתורה מעמדו מוגבל למדיי (בפרט ערכים שנראים להם המצאות של החברה המודרנית). מבחינתם מעשים כאלה הם חמורים כשזה כלפי ילדים בנים, כי אז זה משכב זכר (ולא קשור לפדופיליה שגם לגביה אין יחס שלילי בתורה. להיפך, נראה שהיא אדישה לזה). אבל פגיעה בבנות אינה איסור הלכתי חמור כל כך, ואונס או לא אונס זה ממש לא משנה. אני מניח שאף אחד כאן לא  מתכוון ללמד את הרב גרשון אדלשטיין או את הרבנים החרדיים את פרשת אונס בתורה. את מה שיודעים כל הדוברים שמצטטים באופן כה מלומד את הפסוק הנ"ל, גם הוא ודאי יודעים.

הרי לכם דוגמה לעוד פיסת חשיבה מורכבת שאינה לגיטימית כשמדברים על נושאים כאלה. אפשר להסתייג מהמעשה הזה בגלל הזדהות עם ערכים מודרניים, בלי להיות חילוני מחד גיסא, ובלי לגייס את התורה מאידך גיסא. פשוט כי זה עוול מוסרי מזעזע, ואני כאדם דתי מזדעזע גם ממעשים שאינם מנוגדים להלכה או לפחות שאינם מאד חמורים מבחינה הלכתית.

היבטים אחרים של הפרשה

עולים כמה וכמה דיונים ביחס לפרשה הזאת: האם היה נכון לפרסם את הדברים ומתי? האם אין כאן לשון הרע? האם ניתן לגזור את דינו בלי ראיות שנבדקו בערכאות משפטיות? האם גרימה להתאבדות אינה שיקול בפרסום? ועוד כהנה וכהנה דיונים. גם ביחס אליהם יש תחושה שהדיון הוא מאד אמוציונלי, וכל צד מביע עמדה מאד צפויה. הצד שמתנגד כמובן יוצא חוצץ נגדו ומציג אותו כרשע מרושע ואת החובה לפרסם כמובנת מאליו, והקרבנות כמובן מגויסת לטובתו. אבל כל שאלה כזאת צריכה להידון לגופה באופן מורכב ומאוזן כראוי לשאלות קשות (לגבי הפרסום והגרימה לרצח, ראו ממש בקצרה את דבריי כאן). בטור הזה בחרתי לא להיכנס לשאלות הללו, מפני שהממדים העקרוניים בהן הם די פשוטים (בניגוד למה שמשתמע מהשיח. שוב, האמוציונליות מטה אותו), והפרטים לגבי המקרה המסוים הזה לא ידועים לי.

על האמוציונליות

אמוציונליות אינה מבטאת בהכרח רגישות מוסרית. ברוב המקרים זו סתם שטחיות. ולאידך גיסא, דיון קר לא בהכרח מבטא אדישות. הוא נערך בקור כי יש חשיבות לדון ולנתח סוגיות מורכבות בצורה קרה והגיונית, שלפעמים נראית מנוכרת ומנותקת. אני לגמרי בעד דיון מנותק ולא אמוציונלי. אבל אין פירוש הדבר לכבות את הרגשות או לא להיות מעורב, אלא דרישה לנסות ולנתק את הרגשות לצורך הדיון. אחר כך, כשנפגוש את הנפגעים בהחלט ראוי להביע אמפתיה ורגש, אבל לא על חשבון ההצגה המורכבת (כפי שדורש בוקובזה).

למרות, ואולי דווקא בגלל שמדובר בתופעות  רגישות ואמוציונליות, ולאנשים יש תחושה שמעורבות רגשית היא תנאי להבנת הסיטואציה, לדעתי גישה ושיח אמוציונליים בדרך כלל דווקא מפריעים להבנת הסיטואציה. הדרך הנכונה יותר היא להפעיל אמפתיה שמסייעת לנו להבין את מה שקרה ואת התחושות של אנשים, אבל לאחר מכן להתנתק ממנה ולדון בסיטואציה בקור רוח ובהיגיון (דיון שמתחשב, בין היתר, גם בתובנות שקיבלנו מהאמפתיה שלנו).

אביא כאן כמה דוגמאות נוספות כדי לחדד את הנקודה.

הקור ההלכתי

לא פעם אמרתי שאחד האספקטים הכי בלתי מובנים בהתנהלות ההלכתית והדתית בעיניים חילוניות הוא הקור והרציונליזם שלה. בניגוד לתדמית כאילו חילוניות היא רציונלית ודתיות היא אמוציונלית, המצב בשטח הוא ממש הפוך. העולם החילוני מאד אמוציונלי, והעולם ההלכתי הוא בדרך כלל קר ורציונלי (אף שהוא מבוסס על הנחות יסוד שלא תמיד מובנות גם לאלו שפועלים בו).

ביטוי מובהק לדבר ניתן למצוא בהתייחסות הלכתית קרה לסיטואציות מקוממות. לדוגמה, על פי ההלכה אב יכול למסור את בתו הקטנה לכל מי שירצה, כולל בעל מוכה שחין, או למכור אותה לאמה. כידוע, ההלכה קובעת סטטוס של ממזרות לילדים שנולדים מיחסי אישות אסורים באיסורי ערווה, למרות שהילדים הללו לא עשו שום דבר נגזרים עליהם חיים שלמים של אומללות. ההלכה מתירה אונס של שבויה במלחמה ועוד ועוד. בדרך כלל כשמגיעים לדון וללמוד את הסוגיות הללו, עולים קולות של התקוממות רבתי. אגב, זה קורה בעיקר כשלומדים אותן עם נשים (כן כן, אני יודע שזו אמירה לא תקינה פוליטית, אבל כאמור אני לא נוהג להיכנע לתכתיבים על השיח). במקרים אלו אני מנסה להסביר שאת הדיון ההלכתי יש לנהל בקור, ואת השיפוט הכללי יש להשעות לשלב שאחריו.

הדיון ההלכתי לא עוסק בשאלה מה ראוי לעשות אלא מה אפשר, חובה, או אסור לעשות. על גביו ניתן להוסיף קומות של ראוי, מוסרי או לא מוסרי וכדומה. כשעוסקים בשאלה של איסור, חובה והיתר, כולם יכולים להבין שהדיון צריך להיות קר. לדעתי האישית גם בשאלות של הראוי והמוסרי הדיון צריך להתנהל באופן כזה.

כך למשל עלה בעבר דיון על אשת כהן שנאנסה והפוסקים חייבו אותה ואת בעלה להיפרד. הם הוסיפו טרגדיה על טרגדיה, והשיח הציבורי סביב הסיפור היה כל כך אמוציונלי עד שאי אפשר היה לנהל אותו. שוב ושוב, שאלו אותי אנשים: "תגידו, אין לכם לב?!". ושוב ושוב הסברתי שלפוסקים הללו בהחלט יש לב, ובעצם אני מעריך שהיה להם קשה הרבה יותר מאשר לאבירי המוסר מהכורסה, שכן הם היו צריכים להורות את ההלכה לזוג הזה ולחולל את הטרגדיה במו פיהם. אבל זה לא שהם אדישים לממדים המוסריים והרגשיים של הסיטואציה. יש להם שיקולים הלכתיים מעבר לשיקולים של רגש ומוסר (ובכלל, הזיהוי של רגש עם מוסר הוא עצמו הטיה אמוציונלית). ושוב, יש מקום לביקורת ואי הסכמה, אבל האמוציונליות של השיח לא מאפשרת לנהל אותו. התחושה הייתה שיש דברים שאותם אסור לומר בדיון.

כך למשל ההלכה יכולה להתיר לאב למסור את בתו למוכה שחין ובו בזמן לומר שלא ראוי לעשות זאת (ובפועל בית דין לפעמים יכפה עליו לא לעשות כן). זהו הבדל בין מותר לבין ראוי. מדוע ההלכה מתירה זאת? ניתן להעלות כמה אפשרויות. לדוגמה, הצורך לאפשר לאב להשאיר את בתו במצב מסודר כלכלית וחברתית אחרי מותו. בעולם העתיק אישה לא נשואה, בפרט מי שאין לה רכוש מהבית, עלולה למצוא את עצמה במצב כלכלי וחברתי בעייתי מאד. חשבו על בת צעירה שאומרים לה להינשא למוכה שחין והיא כמובן מתקוממת, ובצדק מבחינתה. אבל האב רואה ומבין את האינטרס שלה טוב ממנה, ויודע מה יקרה אם היא לא תינשא. אבל כמובן שבעיניים המודרניות קשה מאד להסביר זאת לאנשים. השיח הופך אמוציונלי ובזאת נסתם עליו הגולל.

בחלק מהמקרים האמוציונליות מובילה לטעויות גם במישור המוסרי. בחלק אחר היא מובילה לטעויות במישור ההלכתי (כי מערבבים אותו עם המוסר, שלא בצדק). אני מניח שכולכם מבינים שאין לי בעיה עם ביקורות על ההלכה, אבל שיח מהבטן תמיד מזיק. הדיון ההלכתי מתנהל באופן רציונלי וקר, ללא אמפתיה ובלי מעורבות רגשית בסיטואציה, ולדעתי טוב מאד שכך. כמובן שבעת הכרעה על מקרה ספציפי חשוב להבין את הממדים הרגשיים של הסיטואציה, אבל גם שם הדיון צריך להיות קר. אגב, כך גם לגבי דיון משפטי, בדיוק כמו בהלכה.

פסיקה מבחוץ ומבפנים

בספר השלישי של הטרילוגיה שלי עמדתי על שתי גישות ביחס לפסיקת הלכה. ישנן טענות שהפוסק חייב להיות מעורב בסיטואציה ומודע להיבטים הרגשיים שלה. גישות אחרות מצדדות דווקא בניתוק שלו מהסיטואציה. נדמה לי ששני הצדדים צודקים חלקית. הפוסק צריך להיות מודע להיבטים הללו, אבל להתנתק מהם בעת שהוא מכריע את הדין. התנתקות כזאת אין פירושה לא להתחשב בהם, אלא לקחת גם אותם בחשבון כשמקבלים החלטה, אבל את ההחלטה לקבל עם השכל ולא עם הלב.

הזכרתי כאן פעם שאלה שנשאלתי על ידי תלמיד שהיה בענייני שידוכים. הוא שאל אותי האם ללכת אחרי הלב או אחרי השכל. אמרתי לו שהחלטות תמיד מתקבלות בשכל, לקבל החלטות עם הלב משול בעיניי לקבלת החלטות עם האוזניים, הרגליים, או הציפורניים. זו פשוט אינה הפונקציה הנכונה לקבל החלטות. השכל כמובן צריך לקחת בחשבון גם את הממדים הרגשיים בעת שהוא מקבל את ההחלטה, אבל תפקידו של הלב הוא רק להעביר נתונים לשכל ולא להחליט במקומו.

ישנם מקרים שבהם רב צעיר מכהן בקהילה צעירה וליברלית, ועולה על שולחנו שאלה הלכתית ביחס לקהילתו. הוא הולך להתייעץ עם רבו, שהוא זקן ויושב בישיבה. לדעתי, במצבים כאלה הרב הזקן צריך לייעץ לו אבל להשאיר לו את ההחלטה. הוא לא מכיר את הסיטואציה ולא בהכרח מבין אותה. הוא לא יודע מה תהיינה ההשלכות של כל החלטה, ולכן לא הוא צריך לקבל אותה. במובן הזה המעורבות חשובה. אבל בו בזמן בהחלט חשוב ללכת ולהתייעץ עם הרב הזקן ולשמוע מה יש לו לומר. דווקא בגלל הריחוק יש לו יתרונות לא מבוטלים בקבלת החלטה כזאת. לדיון מפורט על כך, ראו במאמרי לגבי פסיקת הלכה בשואה.

דומני שבמבט הזה ניתן להבין מדוע למודל של מועצת גדולי התורה שמקבלת החלטות אסטרטגיות עבור מפלגה פוליטית יש יתרונות גדולים. חברי הכנסת נמצאים מטבע הדברים בתוך הקלחת והסיטואציה, אבל בדיוק בגלל זה הם נגועים ולא חושבים באופן קר והגיוני, ובעיקר לא חושבים באופן שמנותק מאינטרסים אישיים. למי שיושב רחוק יש מבט קר ומאוזן יותר, הוא לא מעורב בסיטואציה ודווקא בגלל זה הוא יכול לקבל החלטות שקולות לגביה. חברי הכנסת צריכים להביא את השאלה, להציג את הטיעונים והצדדים השונים, וכמובן את ההשלכות של כל החלטה, אבל את ההחלטה עצמה עדיף שיקבל מישהו שיושב במקום מנותק.

במאמרי הנ"ל עמדתי על כך שיש לגישה הזאת מגבלות. במצבים שבהם ברור שהפוסק לא יכול להבין את הסיטואציה ואת משמעותה גם אם יתארו לו אותה (כמו מצבי קיצון בשואה), באמת לא נכון להותיר לו את ההחלטה. כך, למשל, נכון יותר שרב שנמצא בתוך הגטו יקבל את ההחלטה ולא מישהו שנמצא  בחוץ ולא יכול להבין באמת מה קורה ומה המשמעויות של ההחלטה שלו. אבל הרב שנמצא שם ומקבל את ההחלטה, צריך לעשות זאת עם השכל ולא עם הלב. היתרון שלו הוא בכך שהוא מבין את הנתונים, אבל אסור לו לתת ללב להחליט. השיקול אמור להיות הגיוני וקר.