על אמוציות בשיח ובכלל – מבט על פרשת ולדר (טור 439)

בס”ד

לפני כמה ימים שותף בוואטסאפ פוסט שכתב אדם בשם דניאל בוקובזה, שכנראה נפגע בעצמו מינית, והוא מתייחס לתגובות לפרשת ולדר. הפוסט ועוד יותר מכך התגובות עליו עוררו אותי לחזור ולגעת שוב באמוציונליות של השיח שלנו ובנזקיה, על אף שכבר עמדתי על כך לא פעם. אני כבר מודיע שלא תמצאו כאן דיון בפרשה ובהיבטיה השונים.

הפוסט

כך כתב בוקובזה:

הרבה זמן לא כתבתי דעה. יש נושאים שבהם אני […] מסתכל על המציאות בעיניים עייפות, לוקח סיגריה וסוגר את הדלת. עולם עקום, מעוות וחולה שאיפה מתחילים בכלל לנסות לרפא בו משהו. ואני מצטער, זה יהיה מסריח ולא נעים, מה שאני כותב כאן, אבל אם האף שלכם שורד את שטף הפושים מווינט בחודשים האחרונים, או בשנים האחרונות, אני בטוח שהוא יעמוד בגבורה גם כאן.

אני מת על נימת ההפתעה, הכעס וההלם של אלה שלא מסוגלים להבין או לא מצליחים לקלוט או פשוט מזועזעים איך, איך יכול להיות שיש סביב חיים ולדר, או יהודה משי זהב, או אוחובסקי, או אייל גולן, או פרופ׳ אלקלעי או ציפי דינר או ניים איט, כל אחד ואחת מהפוגעים שמככבים באתר החדשות האהוב עליכם מדי יומיים, איך יש סביב האנשים האלה חומת הגנה, חברים שמעידים עליהם טובות, מתעלמים מהמעשים שלהם, נלחמים עבורם, נשבעים בשמם, מוכנים להצהיר על תמיכה בהם. איך, איך.

אני מת עליה בעיקר כי למדתי שחיוך עצוב הוא אחלה סם מול תמימות מהולה בהיתממות, לפעמים גם בטיפשות. אני מת עליה כי כמה מהאנשים האלה, לוחמי צדק חדורי אידיאולוגיה, דיברו איתי בחודש האחרון סביב הפגיעה המינית שעברתי בעצמי, וידעו להסתייג, להגיד ״אנחנו לא שופטים״ או ״זה מורכב״ או ״לא יודע, לא יודעת״, אתם יודעים, כל מיני משפטים כאלה שאיך, איך.

איך? כי לכל אחד כמו משי זהב או אייל גולן או ולדר יש חברים.

חברים, קולגות, משפחה, חייבי טובות, מעריצים, תלמידי עבר.

כל אלה, נוסף על שאר האנושות שמחבבת הדחקה באופן כללי, לא רוצים לדעת שהאדם שהם מכירים הוא חתיכת חלאה. לא בעולם שלהם, לא בסביבה שלהם. לא איתו הם ישבו לקפה, לא איתה הם סעדו בשבת האחרונה. מה פתאום.

כל אלה ישכחו את הזעם הנחרץ וההחלטי כשזה יגיע לחצר האחורית שלהם. הם ישכחו, וידקלמו את מה שמדקלמים החברים של אלקלעי, דינר, אוחובסקי: זה מורכב, זה מורכב. אנחנו לא שופטים. לא היינו שם. לא יודעים.

הם ישכחו איך בעבר הם דרשו לעמוד לצד הנפגעים, איך הם החליפו את תמונת הפרופיל למסר האסתטי ״מאמינה לך״, הם ישכחו איך הם נגעלו מהחבר ששם מוזיקה של אייל גולן באוטו כי איך, איך.

הם ישכחו את כל מה שהם מעדיפים לשכוח. ופתאום הכל יהיה מורכב.

יודעים מה מורכב?

מורכב לדעת שעברת בגיהנום ואתה לא יכול לספר על זה לאף אחד. אתה יכול לנסות, אבל קח בחשבון שזה מורכב, כן? זה מורכב. הרי הם לא היו שם. והם לא שופטים. אולי לא הבנת? תראה, לכל סיפור יש שני צדדים. והוא אדם מקסים, מקסים מקסים מקסים. אתה לא יודע שאנשים רעים מסתובבים עם קרניים ותג שכתוב עליו ״אני מנ מניאק״?

הם לא שופטים, החברים של. הם לא רוצים לשפוט.

כלומר, הם אומרים שהם לא שופטים; בפועל, הם כבר מזמן הכריעו את הדין. לטובתו, כמובן, והם אפילו לא מבינים עד כמה הם אקטיבים בבחירה הנעימה הזו שלהם. כי הרי בפגיעה יש שני אינטרסים ראשונים: הפוגע רוצה שהסיפור יישאר בראש שלו ובראש של הקרבן, והנפגע מבקש אמון. האמון הזה, שעד שאתה לא מרגיש איך השפיות שלך תלויה בו אתה לא מדמיין כמה הוא יקר, הוא משאב שנמצא בין היתר באדמה של הסביבה שלך. הוא משאב יקר, שאי אפשר לחצוב ללא שיתוף פעולה.

הם לא שופטים, אבל הם נשארים איתו בקשר. מה זאת אומרת, זה מורכב.

הם ימשיכו לקנות את הספרים שלו, או ללכת לשיעורים שלה, או לשבת איתו לקפה, או להזמין אותו לארוחות כי מסכן, הוא עובר תקופה לא קלה בעצמו וזה מורכב, זה מורכב. אנחנו לא שופטים.

בתמימות-היתממות-טיפשות שאין מתסכל ממנה, הם יניחו אבן אחרי אבן בחומת השתיקה שמקיפה את הפוגע ואת הנפגע, יסמנו החוצה: עדיף שתשתוק. ואת זה הם אומרים למי שכבר מדבר, כן? למי שעדיין שותקת, הם בסך הכל מוסיפים עוד מסמר בארון הקבורה של הריפוי שלה. עוד סטירה מצלצלת, עוד חורבן קטן של אמון בעולם. זה הרי מורכב, והוא אדם זהב, ואיך אפשר עכשיו להחליט מהרגע להרגע שזהו, ומה, נשכח את כל מה שעשה? אתה יודע איך הוא הרים בחתונה שלנו?

*

אני מסתכל על העולם בעיניים של מי שראה עד כמה מחורבנות יכולות להיות מערכות יחסים, ועד כמה אנשים שהם סך הכל אנשים טובים, כמוני כמוכם, עם הבירה שלהם והשישי בבוקר שלהם בשוק והמסיבה והמוזיקה באוטו והגוד וייבז והדעות הנכונות, עד כמה משת״פים שימושיים ונוחים הם יכולים להיות, המורכבים האלה. וכמה הם פחדנים. כמה הם רועדים מפני הטלטול שצפוי לעולם שלהם אם יילכו אחרי המוסר והמצפון שלהם, ולא, השם ישמור, אחרי מה שנוח לעכל איתו את החלה משבת.

מתי זה משתנה? לא רק כשזה רחוק מהם שנות אור, אלא כשזה קרוב אליהם מספיק. לפני שבועיים דיברתי עם מורכב כזה, מישהו שלא שופט, הוא לא היה שם, הוא לא יודע. דיברנו, ושאלתי אותו – ואם הייתי חבר טוב יותר שלך, או אח שלך, עדיין היית נשאר איתו בקשר? עדיין היית הולך לדבר איתו? זה עדיין היה מורכב?

הוא שתק.

הבנתי, אמרתי לו. אנחנו פשוט לא מספיק קרובים. להילחם באלימות מינית זה חשוב, אבל הסדר הקיים בעולם שלך חשוב יותר. אם היינו קרובים מספיק, אולי היית מוכן לצאת מאזור הנוחות הזה שבו אלימות מינית היא רק כותרת בווינט. כרגע לא. ואיך אפשר לומר – תבנה עמוד שדרה, קיבינימט. תהיה אמיץ. תהיו אמיצים. איך, איך.

וזה, רבותיי, הסיפור. כל כולו. זה מורכב, יש שני צדדים, אי אפשר לשפוט – כי זה מפחיד. פשוט מפחיד. זה פחד אלוהים להבין שהגיהנום הזה יכול להתקיים בדלת ליד, בבניין-עם-קודן שלכם. פחד אלוהים.

יודעים מה יותר מפחיד?

לדמם לבד מהנפש, לשתוק, לישון כל לילה עם הסיוט הזה, המורכב, המורכב. להיות אמיץ מספיק לדבר ולגלות שעדיף שתשתוק. הוא היה אדם מקסים, נשמה. לא להרוס את מה שעושה סדר בעיניים.

ודאי לא תתפלאו לשמוע שאחרי שעלה הפוסט בקבוצה התגובות היו נרגשות. אמרו שהוא מטלטל, מצמרר ומעורר למחשבה. מישהי כתבה שם:

אין לי מילים.. מעורר למחשבה ולתשובה. מצטערת…

אלו תגובות אופייניות ואני בטוח שתוכלו למצוא רבות כמותן, אבל אני חייב לומר שאותי הן, כמו גם הפוסט עצמו, מאד מעצבנות, בעיקר בשני היבטים עיקריים שכמובן קשורים זה לזה: האמוציונליות והניסיון לכפות עליי עמדה בגלל שאני חייב להזדהות עם מישהו שסבל.

מבט ראשוני

אני מבין שהדברים הללו הם סוג של זעקה, ביטוי למצוקה גדולה, ובהחלט אפשר וראוי להזדהות עמם ועם הכותב. אבל כשמתייחסים לתוכן דבריו, עם כל הכבוד למצוקה ולרצון לבטא אותה, אני ל אמכון שיכתיבו לי מה לחשוב/לומר ומה לא.

הכותב מניח שאסור לאף אחד להתייחס באופן מורכב לאדם שפגע באחרים, ודורש מאיתנו לאמץ הסתכלות פשוטה עם גינוי חד צדדי וברור. אני לגמרי מסכים שהעובדה שמישהו פגע באנשים ראויה לכל גינוי וגם לטיפול ולעונש, אבל זה לא סותר את הצורך והחשיבות בהבנת המורכבות של הסיטואציה והאדם, במקרה שיש כזאת (לא בהכרח תמיד התמונה מורכבת, אבל היא יכולה להיות כזאת). להיפך, כתבתי לא פעם (ראו למשל בטור 5, 2930, 2656 ועוד הרבה) על החשיבות בהבנת המורכבות של עמדות, תמונות, או אנשים, כדי לגבש עמדה מאוזנת לגביהם ובעיקר כדי להסיק מסקנות ענייניות ורלוונטיות. הסברתי שם מדוע הסתכלות פשטנית מאד נוחה לנו אבל גם מאד מטעה ולא מועילה.

הכותב כאן מניח שאם מישהו אומר שמדובר בסיטואציה מורכבת, הדברים באים רק כדי להשאיר אותו במצב הנוחות שלו, כאילו שמובן מאליו שלא תיתכן מורכבות בסיטואציות כאלה. איך הוא יודע שאצל חיים ולדר המצב היה פשוט וברור? איך הוא יודע שלא היו בו צדדים טובים כפי שמעידים עליו בני משפחתו וחבריו, ושתדהמתם וחוסר האמון שלהם במעשים הם לא אותנטיים? כיצד הוא יכול לכתוב דברים כאלה בלי שהוא מכיר את המקרה (להבנתי הוא לא כותב את הדברים מתוך היכרות עם הפרשה או האנשים שמעורבים בה)? להערכתי, דווקא חוסר המוכנות של הכותב להכיר במורכבות נובע מכך שהוא מעדיף את מצב הנוחות שלו (כקרבן שזוכה לאהדה וחמלה). הוא פוסל במומו.

איני מתכוון לטעון משהו לגבי פרשת ולדר, האם היא מורכבת או לא, שכן איני מכיר את הפרטים. זה גם לא חשוב לדעתי. אני רק טוען שאם היא לא מורכבת אז תגיד את זה ותנמק, ואם היא כן מורכבת אז עליך להודות שהיא מורכבת. אתה כמובן יכול לבטא כאב, מצוקה ופגיעה, אבל לא להשתמש באלו כדי לכפות על אחרים חשיבה פשטנית ותפיסות לא נכונות של המציאות. גם אם עיוות של המציאות יועיל לקרבן כלשהו בכך שהוא יחוש הזדהות מהסביבה, וגם אם תפיסה ישרה של המציאות פוגעת בו, אני לא מוכן לוותר על היושר בתפיסת המציאות, כלומר להיכנע לדרישה הפרגמטיסטית להכפיף את האמיתי למועיל. הניצול של היותך קרבן כדי לכפות עמדות וצורת שיח מאד נפוץ בשיח אצלנו וזה מעצבן אותי כל פעם מחדש, אבל שוב ושוב מתברר שזה עובד.

בקיצור, אם המצב הוא מורכב אז הוא מורכב ואם לא אז לא, אבל אין לזה קשר לשאלה עד כמה נפגעו אנשים אחרים. אם הם נפגעו צריך לתת להם יחס הולם, אבל זה לא אמור לשנות את הדרך להתייחס למציאות ולמורכבויותיה. הדברים משקפים את האמוציונליות של השיח הציבורי אצלנו. אני לגמרי בעד לגנות עבריינים ולצאת באופן תקיף נגד רשעות ועוול, אבל אין לזה שום קשר לראייה מורכבת של הסיטואציה ולחשיבות שלה.

כשאני רואה פוסטים נרגשים מהסוג הזה אני דווקא נוטה להתקומם. אני חש שמנסים לסחוט אותי אמוציונלית ואני לא מוכן לזה. לכן בתגובתי הראשונית כתבתי שם את הדברים הבאים:

עם כל הצער וההזדהות עם סבלו של בוקובזה ושל נפגעים בכלל, איני מסכים. חשוב להבין מורכבות של אנשים ומצבים גם במצבים האלה, וזאת במקביל לחמלה והזדהות עם הנפגעים. לא קרב זה אל זה.

ההתלהמות מובנת כתוצאה מהפגיעה שחווה, אבל אסור לתת לזה להשתלט על השיח. האמוציונליות מובנת אבל לא מוצדקת. זו תופעה נפוצה במחוזותינו שהנפגעים משתלטים על השיח ומדכאים כל קול אחר מאוזן יותר.

לכן ממש אין צורך לעשות תשובה לאור דבריו. ראייה מורכבת היא תמיד רצויה וחשובה.

ההשתלטות של הרגש על השיח ושיקול הדעת היא רעה חולה שמופיעה בכל מקום בשיח שלנו. כל מי שקופח או נפגע בהכרח צודק. מי שנאנסה (או אפילו טוענת שנאנסה) לעולם צודקת. מי שהומו הוא בהכרח מקופח ואין לדבר בגנותו או בשבח מתנגדיו. אסור לראות שום צד זכות אצל הפוגע או אצל מי שסתם לא מסכים לעמדתו. נפגעי טרור או משפחות של שבויים לעולם צודקים. וכך גם לגבי מזרחיים, פלסטינאים, נשים, נכים ועוד, מלאו את החסר. בשיח המטמטם הזה החלשים הופכים למוחלשים, וככאלה יש לנו אחריות מלאה למצבם ואסור לנו להביע עמדה מאוזנת יותר, או לנסות ולהבין את הצד השני.

השלכות

בגלל האמוציונליות שמתלווה לדיונים כאלה, מכל הכיוונים כמובן, עולים בשיח כל מיני טיעונים לא רלוונטיים. מישהו אחר כתב בוואטסאפ באותו דיון:

אני חושב שהטיעון פה הוא פשוט: אל תחשוב שכשאתה אומר ‘זה מורכב’ אתה לא נוקט עמדה. אתה במפורש נוקט עמדה. אחר כך, כמובן שלשיקולך מה לעשות עם הקביעה הזו.

זה בעצם מה שטען בוקובזה עצמו. אם תחשבו על כך לרגע – זו כמובן שטות גמורה. וכך כתבתי שם:

לומר שזה מורכב זה ממש לא לנקוט עמדה. להיפך, ברור שהתנהלותו של ולדר בעייתית, אבל יש צדדים נוספים ומורכבים. איזו עמדה יש כאן? זו סתם היסחפות אחרי רגשות והזדהות עם נפגעים.

ושוב, ההנחה של בוקובזה היא שמי שאומר שזה מורכב בעצם מנסה להישאר באזור הנוחות שלו. ייתכן שיש כאלה שזה נכון לגביהם, אבל לגזור מכאן מסקנה על כל מי שמוציא אמירה בדבר מורכבות זהו הבל ורעות רוח. מתברר שגם אמירה שנראית לכאורה מאוזנת ומתונה כמו זו, משקפת סחף אמוציונלי.

האשמת הקרבן

אחת הטענות הרווחות במסגרת הדיקטטורה האמוציונלית היא האשמה של בעלי עמדה מסוימת ב”האשמת הקרבן”. נסו לדון באופיו או בעברו הפלילי של סלומון טקה, או בהתנהלותו הבעייתית בעת האירוע וקודם לו, או באופיו ועברו של ג’ורג’ פלויד (ראו בטור 316) , וגזרתם על עצמכם, ובטח על הדיון, מוות ודאי. עמדתי על כך בטור 117 ולא ארחיב שוב בעניין.

טענתי שם שאכן יש מצבים שבהן יש אשם תורם לקרבן, וחשוב מאד לדון בזה. אם מישהו מאשים נשים שנאנסו על כך שהן התנהלו בצורה פרובוקטיבית (באותם מקרים שבהם זה היה המצב), אתם יכולים לדמיין מה הוא חוטף על הראש. ההתקרבנות הנשית עולה בסערה השמימה. כך גם אם מישהו יצביע על מאפיינים בעייתיים בחברה המזרחית, או הפלסטינאית, או בקבוצות להט”ב וכדומה. צורת השיח הזאת מובילה לכך שנמשיך לקבל עוד ועוד תוצאות ועוד ועוד קרבנות. ההתקרבנות משבשת את השיח וגם מזיקה לטיפול בתופעות הנדונות. אלו דוגמאות מובהקות לחשיבותה של ראייה מורכבת, ולצורך לא להיכנע לטרור המתקרבן.

אגב, גם החוק ובתי המשפט מתחשבים בטיעונים לאשם תורם בסוגיות נזיקיות ופליליות. כל זה כמובן לא אומר שלא נעניש את הפוגע. ודאי שנעניש אותו, אבל ביחד עם זה חשוב ללבן ולנתח את הסיטואציה שהובילה לפגיעה. העובדה שלמישהו יש אשם תורם לא מורידה את האחריות מהפוגע. גם אם אני מתנגד ללבוש (או חוסר לבוש) פרובוקטיבי, זה לא אומר שמי שאנס אישה שהייתה לבושה כך אינו אשם ולא צריך להיענש. שתי הטענות נכונות, ואסור לאחת לבוא על חשבון האחרת.

מעמדו ההלכתי של אונס

דוגמה נוספת לשיח אמוציונלי בפרשת ולדר. בשיח עליה מסבירים לנו שבעיני התורה אונס הוא עבירה חמורה כמו רצח, ולכן פלא על החרדים שלא מתקוממים נגד מעשים כאלה. חוזרים שוב ושוב על הפסוק “כי כאשר יקום איש על רעהו כן הדבר הזה”, שנאמר על אונס. הטענות נגד השתקה חרדית ונגד מדיניות בעייתית בהתמודדות עם התופעות הללו הן מוצדקות. אבל גם כשיש טענה מוצדקת, לא כל נימוק לטובתה הוא נכון. בתורה פרשת אונס היא בפשטות אונס של נערה המאורסה. הפגיעה החמורה היא באישות שלה עם ארוסה (הערך הכספי שלה בכתובה?) ולא עצם הפגיעה בתומתה או באוטונומיה המינית שלה. מבחינת התורה וההלכה, אם תאהבו זאת ואם לאו, אונס לא שונה מהותית מקיום יחסים בהסכמה עם אשת איש או ארוסה. זה לכל היותר איסור עריות אבל לא אונס במובן של האלימות (זה רק משליך על השאלה האם הנערה גם היא אשמה או לא – “ולנערה לא תעשה דבר”). יש פרשנים ופוסקים שהרחיבו את היריעה (לדעתי באופנים לא מאד משכנעים), אבל בטח אי אפשר לומר במין נונשלנטיות כזאת שזוהי עמדת התורה.

איני טוען שאין בכך איסור הלכתי. יש “ואהבת לרעך כמוך”, יש איסור חובל, ואולי גם בושת, אבל החומרה היתירה של המעשה הזה לא באמת קיימת בהלכה. הוא לא שונה מכל תקיפה או חבלה אחרת של הזולת. לשרבב לכאן את השיח העכשווי על אונס ומשמעויותיו זו בורות או דמגוגיה.

גם כאן, כמו במקומות רבים נוספים, המוטיבציה המוסרית (בדרך כלל מאד מודרנית) משפיעה על דרך הקריאה של התורה. זה כמובן לגמרי לגיטימי בעיניי, אבל בדיוק בגלל זה איני רואה ערך בגיוס התורה לטובת העמדה שאתה מביע. כפי שכתבתי לא פעם, אם אתה רוצה לומר משהו במישור המוסרי ממש מיותר לרתום את התורה, בפרט בפרשנות המוסרית שאתה מצמיד לה, כדי לתמוך את דעתך. אתה החלטת שהתורה רואה בזה מעשה חמור כי מוסרית זה נראה לך חמור, למרות שזה לא באמת כתוב שם. אז תגיד שמוסרית זה חמור וזהו. אל תגייס את התורה, ולו רק מפני שזה לא נכון. זה מזכיר לי את אותם חסידים שמסבירים שכל גדולי התורה מצדדים בעמדת הרבי שלהם, וכשאתה מביא עמדה של ת”ח שסובר אחרת התגובה היא שהוא לא מגדולי הדור. למה? כי הוא לא מסכים לעמדה של כל גדולי הדור.

חייבים להודות שהיחס המודרני לאונס הוא תוצר של מוסר בן זמננו. אדגיש שוב שאני לגמרי מזדהה איתו ורואה באונס מעשה חמור מאד, אבל לגזור את זה מההלכה או מהתורה נראה לי אבסורד. זהו חלק מאותה שטיפת המוח אמוציונלית שנעשית לכולנו.

אגב, זו כנראה גם הסיבה שחרדים לא ממש נבהלים ממעשים כאלה. הם יודעים שבתורה זה לא כתוב, ומבחינתם מה שלא כתוב בתורה מעמדו מוגבל למדיי (בפרט ערכים שנראים להם המצאות של החברה המודרנית). מבחינתם מעשים כאלה הם חמורים כשזה כלפי ילדים בנים, כי אז זה משכב זכר (ולא קשור לפדופיליה שגם לגביה אין יחס שלילי בתורה. להיפך, נראה שהיא אדישה לזה). אבל פגיעה בבנות אינה איסור הלכתי חמור כל כך, ואונס או לא אונס זה ממש לא משנה. אני מניח שאף אחד כאן לא  מתכוון ללמד את הרב גרשון אדלשטיין או את הרבנים החרדיים את פרשת אונס בתורה. את מה שיודעים כל הדוברים שמצטטים באופן כה מלומד את הפסוק הנ”ל, גם הוא ודאי יודעים.

הרי לכם דוגמה לעוד פיסת חשיבה מורכבת שאינה לגיטימית כשמדברים על נושאים כאלה. אפשר להסתייג מהמעשה הזה בגלל הזדהות עם ערכים מודרניים, בלי להיות חילוני מחד גיסא, ובלי לגייס את התורה מאידך גיסא. פשוט כי זה עוול מוסרי מזעזע, ואני כאדם דתי מזדעזע גם ממעשים שאינם מנוגדים להלכה או לפחות שאינם מאד חמורים מבחינה הלכתית.

היבטים אחרים של הפרשה

עולים כמה וכמה דיונים ביחס לפרשה הזאת: האם היה נכון לפרסם את הדברים ומתי? האם אין כאן לשון הרע? האם ניתן לגזור את דינו בלי ראיות שנבדקו בערכאות משפטיות? האם גרימה להתאבדות אינה שיקול בפרסום? ועוד כהנה וכהנה דיונים. גם ביחס אליהם יש תחושה שהדיון הוא מאד אמוציונלי, וכל צד מביע עמדה מאד צפויה. הצד שמתנגד כמובן יוצא חוצץ נגדו ומציג אותו כרשע מרושע ואת החובה לפרסם כמובנת מאליו, והקרבנות כמובן מגויסת לטובתו. אבל כל שאלה כזאת צריכה להידון לגופה באופן מורכב ומאוזן כראוי לשאלות קשות (לגבי הפרסום והגרימה לרצח, ראו ממש בקצרה את דבריי כאן). בטור הזה בחרתי לא להיכנס לשאלות הללו, מפני שהממדים העקרוניים בהן הם די פשוטים (בניגוד למה שמשתמע מהשיח. שוב, האמוציונליות מטה אותו), והפרטים לגבי המקרה המסוים הזה לא ידועים לי.

על האמוציונליות

אמוציונליות אינה מבטאת בהכרח רגישות מוסרית. ברוב המקרים זו סתם שטחיות. ולאידך גיסא, דיון קר לא בהכרח מבטא אדישות. הוא נערך בקור כי יש חשיבות לדון ולנתח סוגיות מורכבות בצורה קרה והגיונית, שלפעמים נראית מנוכרת ומנותקת. אני לגמרי בעד דיון מנותק ולא אמוציונלי. אבל אין פירוש הדבר לכבות את הרגשות או לא להיות מעורב, אלא דרישה לנסות ולנתק את הרגשות לצורך הדיון. אחר כך, כשנפגוש את הנפגעים בהחלט ראוי להביע אמפתיה ורגש, אבל לא על חשבון ההצגה המורכבת (כפי שדורש בוקובזה).

למרות, ואולי דווקא בגלל שמדובר בתופעות  רגישות ואמוציונליות, ולאנשים יש תחושה שמעורבות רגשית היא תנאי להבנת הסיטואציה, לדעתי גישה ושיח אמוציונליים בדרך כלל דווקא מפריעים להבנת הסיטואציה. הדרך הנכונה יותר היא להפעיל אמפתיה שמסייעת לנו להבין את מה שקרה ואת התחושות של אנשים, אבל לאחר מכן להתנתק ממנה ולדון בסיטואציה בקור רוח ובהיגיון (דיון שמתחשב, בין היתר, גם בתובנות שקיבלנו מהאמפתיה שלנו).

אביא כאן כמה דוגמאות נוספות כדי לחדד את הנקודה.

הקור ההלכתי

לא פעם אמרתי שאחד האספקטים הכי בלתי מובנים בהתנהלות ההלכתית והדתית בעיניים חילוניות הוא הקור והרציונליזם שלה. בניגוד לתדמית כאילו חילוניות היא רציונלית ודתיות היא אמוציונלית, המצב בשטח הוא ממש הפוך. העולם החילוני מאד אמוציונלי, והעולם ההלכתי הוא בדרך כלל קר ורציונלי (אף שהוא מבוסס על הנחות יסוד שלא תמיד מובנות גם לאלו שפועלים בו).

ביטוי מובהק לדבר ניתן למצוא בהתייחסות הלכתית קרה לסיטואציות מקוממות. לדוגמה, על פי ההלכה אב יכול למסור את בתו הקטנה לכל מי שירצה, כולל בעל מוכה שחין, או למכור אותה לאמה. כידוע, ההלכה קובעת סטטוס של ממזרות לילדים שנולדים מיחסי אישות אסורים באיסורי ערווה, למרות שהילדים הללו לא עשו שום דבר נגזרים עליהם חיים שלמים של אומללות. ההלכה מתירה אונס של שבויה במלחמה ועוד ועוד. בדרך כלל כשמגיעים לדון וללמוד את הסוגיות הללו, עולים קולות של התקוממות רבתי. אגב, זה קורה בעיקר כשלומדים אותן עם נשים (כן כן, אני יודע שזו אמירה לא תקינה פוליטית, אבל כאמור אני לא נוהג להיכנע לתכתיבים על השיח). במקרים אלו אני מנסה להסביר שאת הדיון ההלכתי יש לנהל בקור, ואת השיפוט הכללי יש להשעות לשלב שאחריו.

הדיון ההלכתי לא עוסק בשאלה מה ראוי לעשות אלא מה אפשר, חובה, או אסור לעשות. על גביו ניתן להוסיף קומות של ראוי, מוסרי או לא מוסרי וכדומה. כשעוסקים בשאלה של איסור, חובה והיתר, כולם יכולים להבין שהדיון צריך להיות קר. לדעתי האישית גם בשאלות של הראוי והמוסרי הדיון צריך להתנהל באופן כזה.

כך למשל עלה בעבר דיון על אשת כהן שנאנסה והפוסקים חייבו אותה ואת בעלה להיפרד. הם הוסיפו טרגדיה על טרגדיה, והשיח הציבורי סביב הסיפור היה כל כך אמוציונלי עד שאי אפשר היה לנהל אותו. שוב ושוב, שאלו אותי אנשים: “תגידו, אין לכם לב?!”. ושוב ושוב הסברתי שלפוסקים הללו בהחלט יש לב, ובעצם אני מעריך שהיה להם קשה הרבה יותר מאשר לאבירי המוסר מהכורסה, שכן הם היו צריכים להורות את ההלכה לזוג הזה ולחולל את הטרגדיה במו פיהם. אבל זה לא שהם אדישים לממדים המוסריים והרגשיים של הסיטואציה. יש להם שיקולים הלכתיים מעבר לשיקולים של רגש ומוסר (ובכלל, הזיהוי של רגש עם מוסר הוא עצמו הטיה אמוציונלית). ושוב, יש מקום לביקורת ואי הסכמה, אבל האמוציונליות של השיח לא מאפשרת לנהל אותו. התחושה הייתה שיש דברים שאותם אסור לומר בדיון.

כך למשל ההלכה יכולה להתיר לאב למסור את בתו למוכה שחין ובו בזמן לומר שלא ראוי לעשות זאת (ובפועל בית דין לפעמים יכפה עליו לא לעשות כן). זהו הבדל בין מותר לבין ראוי. מדוע ההלכה מתירה זאת? ניתן להעלות כמה אפשרויות. לדוגמה, הצורך לאפשר לאב להשאיר את בתו במצב מסודר כלכלית וחברתית אחרי מותו. בעולם העתיק אישה לא נשואה, בפרט מי שאין לה רכוש מהבית, עלולה למצוא את עצמה במצב כלכלי וחברתי בעייתי מאד. חשבו על בת צעירה שאומרים לה להינשא למוכה שחין והיא כמובן מתקוממת, ובצדק מבחינתה. אבל האב רואה ומבין את האינטרס שלה טוב ממנה, ויודע מה יקרה אם היא לא תינשא. אבל כמובן שבעיניים המודרניות קשה מאד להסביר זאת לאנשים. השיח הופך אמוציונלי ובזאת נסתם עליו הגולל.

בחלק מהמקרים האמוציונליות מובילה לטעויות גם במישור המוסרי. בחלק אחר היא מובילה לטעויות במישור ההלכתי (כי מערבבים אותו עם המוסר, שלא בצדק). אני מניח שכולכם מבינים שאין לי בעיה עם ביקורות על ההלכה, אבל שיח מהבטן תמיד מזיק. הדיון ההלכתי מתנהל באופן רציונלי וקר, ללא אמפתיה ובלי מעורבות רגשית בסיטואציה, ולדעתי טוב מאד שכך. כמובן שבעת הכרעה על מקרה ספציפי חשוב להבין את הממדים הרגשיים של הסיטואציה, אבל גם שם הדיון צריך להיות קר. אגב, כך גם לגבי דיון משפטי, בדיוק כמו בהלכה.

פסיקה מבחוץ ומבפנים

בספר השלישי של הטרילוגיה שלי עמדתי על שתי גישות ביחס לפסיקת הלכה. ישנן טענות שהפוסק חייב להיות מעורב בסיטואציה ומודע להיבטים הרגשיים שלה. גישות אחרות מצדדות דווקא בניתוק שלו מהסיטואציה. נדמה לי ששני הצדדים צודקים חלקית. הפוסק צריך להיות מודע להיבטים הללו, אבל להתנתק מהם בעת שהוא מכריע את הדין. התנתקות כזאת אין פירושה לא להתחשב בהם, אלא לקחת גם אותם בחשבון כשמקבלים החלטה, אבל את ההחלטה לקבל עם השכל ולא עם הלב.

הזכרתי כאן פעם שאלה שנשאלתי על ידי תלמיד שהיה בענייני שידוכים. הוא שאל אותי האם ללכת אחרי הלב או אחרי השכל. אמרתי לו שהחלטות תמיד מתקבלות בשכל, לקבל החלטות עם הלב משול בעיניי לקבלת החלטות עם האוזניים, הרגליים, או הציפורניים. זו פשוט אינה הפונקציה הנכונה לקבל החלטות. השכל כמובן צריך לקחת בחשבון גם את הממדים הרגשיים בעת שהוא מקבל את ההחלטה, אבל תפקידו של הלב הוא רק להעביר נתונים לשכל ולא להחליט במקומו.

ישנם מקרים שבהם רב צעיר מכהן בקהילה צעירה וליברלית, ועולה על שולחנו שאלה הלכתית ביחס לקהילתו. הוא הולך להתייעץ עם רבו, שהוא זקן ויושב בישיבה. לדעתי, במצבים כאלה הרב הזקן צריך לייעץ לו אבל להשאיר לו את ההחלטה. הוא לא מכיר את הסיטואציה ולא בהכרח מבין אותה. הוא לא יודע מה תהיינה ההשלכות של כל החלטה, ולכן לא הוא צריך לקבל אותה. במובן הזה המעורבות חשובה. אבל בו בזמן בהחלט חשוב ללכת ולהתייעץ עם הרב הזקן ולשמוע מה יש לו לומר. דווקא בגלל הריחוק יש לו יתרונות לא מבוטלים בקבלת החלטה כזאת. לדיון מפורט על כך, ראו במאמרי לגבי פסיקת הלכה בשואה.

דומני שבמבט הזה ניתן להבין מדוע למודל של מועצת גדולי התורה שמקבלת החלטות אסטרטגיות עבור מפלגה פוליטית יש יתרונות גדולים. חברי הכנסת נמצאים מטבע הדברים בתוך הקלחת והסיטואציה, אבל בדיוק בגלל זה הם נגועים ולא חושבים באופן קר והגיוני, ובעיקר לא חושבים באופן שמנותק מאינטרסים אישיים. למי שיושב רחוק יש מבט קר ומאוזן יותר, הוא לא מעורב בסיטואציה ודווקא בגלל זה הוא יכול לקבל החלטות שקולות לגביה. חברי הכנסת צריכים להביא את השאלה, להציג את הטיעונים והצדדים השונים, וכמובן את ההשלכות של כל החלטה, אבל את ההחלטה עצמה עדיף שיקבל מישהו שיושב במקום מנותק.

במאמרי הנ”ל עמדתי על כך שיש לגישה הזאת מגבלות. במצבים שבהם ברור שהפוסק לא יכול להבין את הסיטואציה ואת משמעותה גם אם יתארו לו אותה (כמו מצבי קיצון בשואה), באמת לא נכון להותיר לו את ההחלטה. כך, למשל, נכון יותר שרב שנמצא בתוך הגטו יקבל את ההחלטה ולא מישהו שנמצא  בחוץ ולא יכול להבין באמת מה קורה ומה המשמעויות של ההחלטה שלו. אבל הרב שנמצא שם ומקבל את ההחלטה, צריך לעשות זאת עם השכל ולא עם הלב. היתרון שלו הוא בכך שהוא מבין את הנתונים, אבל אסור לו לתת ללב להחליט. השיקול אמור להיות הגיוני וקר.

82 תגובות

  1. יש להוסיף שהתקשורת אשמה חלקית בזה שהם מעצימים את הנזק שיש בפגיעה מינית וזה בעצמו גורם לאנשים להרגיש שזה יותר נורא ממה שהוא באמת.

    1. מוישה, אני משער שדבריך נובעים מחוסר מידע. הואיל נא בטובך לקרוא את הספרות המחקרית בנוגע להשפעות של פגיעה מינית ואז לקבוע לגבי השפעת התקשורת בדבר. גם במלחמת העולם הראשונה לא הבינו מדוע חיילים אחרי המלחמה לא מתפקדים, האשימו אותם, נתנו להם מכות חשמל וצעקו עליהם. מאוחר יותר הכירו בתופעה כהפרעה פוסט-טראומטית.

  2. שמעתי פעם מר משה מרדכי שלוזינגר זצ”ל עצה לחיים מהרב צציק נראה לי 1. אל תתווכח עם מי שהוא צודק. 2. ולא עם מישהו שהוא חושב שהוא צודק

  3. לרב מיכאל,

    מתייחס לציטוט הבא הדברים שלך:

    “חייבים להודות שהיחס המודרני לאונס הוא תוצר של מוסר בן זמננו. אדגיש שוב שאני לגמרי מזדהה איתו ורואה באונס מעשה חמור מאד, אבל לגזור את זה מההלכה או מהתורה נראה לי אבסורד. זהו חלק מאותה שטיפת המוח אמוציונלית שנעשית לכולנו.

    אגב, זו כנראה גם הסיבה שחרדים לא ממש נבהלים ממעשים כאלה. הם יודעים שבתורה זה לא כתוב, ומבחינתם מה שלא כתוב בתורה מעמדו מוגבל למדיי (בפרט ערכים שנראים להם המצאות של החברה המודרנית). מבחינתם מעשים כאלה הם חמורים כשזה כלפי ילדים בנים, כי אז זה משכב זכר (ולא קשור לפדופיליה שגם לגביה אין יחס שלילי בתורה. להיפך, נראה שהיא אדישה לזה). אבל פגיעה בבנות אינה איסור הלכתי חמור כל כך, ואונס או לא אונס זה ממש לא משנה. אני מניח שאף אחד כאן לא מתכוון ללמד את הרב גרשון אדלשטיין או את הרבנים החרדיים את פרשת אונס בתורה. את מה שיודעים כל הדוברים שמצטטים באופן כה מלומד את הפסוק הנ”ל, גם הוא ודאי יודעים”

    אני חושב שאתה מפרש לא נכון את (וגם מקל על) התגובה של חלק מהציבור החרדי. לא מדובר כאן על איזושהי עקביות של יחס למעשים מיניים שלא בהסכמה או כלפי קטינים, בהתאם למה שכתוב או לא כתוב בתורה,. התקשורת החרדית (עיתונות, תגובות רבנים, פאשקווילים) צועקים חמס השכם והערב נגד אינטרנט, סרטים, סמארטפונים וחוסר צניעות בלבוש ודיני ייחוד. מהם האיסורים ההלכתיים בדבר? “לא תתורו”? שז”ל? איסורי דרבנן? ניחא. אותם איסורים תקפים למעשים שתיארת בעוד צירוף נאה של מספר איסורים נוספים. סמארטפון מן התורה מניין? אינטרנט מן התורה מניין? משום מה, כלפי התופעות של אונס, מגע מיני כלשהו שלא בהסכמה, ומגע מיני עם קטינים תוך איומים ותוך ניצול – יש כמעט דממה, וההתייחסויות אינן מגיעות קרוב לקנה המידה בנושאים הנ”ל. מדוע?
    ההשערה שלי היא שלא מדובר ב”תפיסה מורכבת אחרת”, אלא פשוט בפחד, בהכחשה ובכעס על מי שמעז להוציא את הנושאים הללו החוצה כי זה מאיים על האוטונומיה של הציבור החרדי. (זו גם הסיבה להתנגדות לאינטרנט וסמארטפונים, זה מאיים להם על האוטונומיה).

    עיין לדוג’ במכתב שיצא בשם הגרי”ג אדלשטיין. יש התייחסות לאיסור להתאבד (ברמיזה בסעיף קטן אחרון) לצורך לפנות לאנשי מקצוע אחרי “התייעצות עם רב” (ללא שום ציון איסור או מקור מהתורה לנושא של איסורי עריות) ולאיסור “הלבנת פנים”. היכן שאר הציוויים מהתורה? לא תעמוד על דם רעך? (יש עדויות מזה 10 שנים, אין טעם לעודד את הנפגעים או היודעים בדבר לפנות?), איסורי עריות? (בכל זאת, גם אלה איסורים..). אבל עיקר הדברים הם סביב “הלבנת פנים” (מה שלא עומד בקנה המידה של “דברים שכתובים בתורה”, ותמורת דברי חז”ל הנאמרים על הלבנת פנים, יש לא פחות מדברי חז”ל הנאמרים על איסורי עריות)

    1. הדוגמאות הראשונות שהבאת הן איסורי עריות. אבל חומרת האונס שמדברים עליה כיום אינה בגלל איסור העריות שבו. זה לא נתפס כעבירה מאד חמורה למי שמתבונן במשקפיים הלכתיות.

      1. העובדה היא שאיסורים שלא כתובים בתורה (אינטרנט, סמארטפון, הלכות צניעות) או שאין להם מעמד של דאורייתא (הלבנת פנים) מקבלים משנה תוקף, ואילו פגיעות מיניות שאינן פחות חמורות הלכתית (להיות מסופק מינית ממגע בילד, ממראה עירום, או אשת איש שזה כרת וביהרג ובל יעבור) לא מקבל יחס דומה. לכן אני לא מבין מדוע אתה טוען לאיזושהי תפיסה עקבית או להיצמדות למשקפיים הלכתיות.

        1. אינטרנט סמרטפון וצניעות זה משנה תוקף פוליטי. לא נראה לי שהלבנת פנים מקבלת יחס מאד חשוב. אשת איש לא מקבל יחס דומה? אתה רציני?

  4. יש כאן בלבול להבנתי.
    כולנו מכירים את ההבחנה הידועה בין רגש לשכל.
    כשאנחנו שופטים אנחנו צריכים, לכאורה, לפעול עם השכל ולהדחיק את הרגש, כדי להגיע לתוצאות יותר “נכונות”.
    אבל מה עם העניין שבשפיטה הוא סיטואציה אנושית-רגשית?
    בסיטואציה כזאת, אם לא נפעיל את המערכת הרגשית שלנו לא נבין על מה מדובר.
    אם אני אדון במקרה של חיים ולדר, או כל חשוד אחר בפגיעות, ואדון בזה באותו “סטייט אוב מיינד” של מישהו שדן בסוגיה בגמרא, בה אנחנו מתנתקים רגשית ותודעתית מהמקרה הנדון, מגיע לאבסורדים.
    צריך להתחבר לאמוציות בשביל להבין על מה מדובר.
    צריך לחוש את כאב הנפגעים, את העלבון של ההכחשה, את פחד של הקרובים וההכחשה שלהם, וכו’…
    בלי הזדהות עם הסיטואציות האנושיות המורכבות הללו, לא נבין בכלל על מה מדובר.
    זה כמו לנתח שאלה במכאניקה, קודם צריך לשרטט דיאגרמה של כל הכוחות הפועלים בבעיה, ורק אחרי זה לעשות ניתוחים אנליטיים.
    הכוחות הפועלים בסיטואציה אנושית לעולם יהיו אמוציות. זה הכח המניע בכל סיפור אנושי.
    אלא שאחרי זה, צריך לעצור רגע ולהפעיל את כוחות הניתוח.
    אני מכיר חברים שמבריקים במתמטיקה, וחלשים מאד בהבנת סיטואציות אנושיות. לכן, לא הייתי מציע להתייחס ברצינות לדעות של פרופסורים בפיזיקה על עניינים שדורשים יכולת ניתוח רגשית.

  5. כן. קראתי ואני מכיר את הז’אנר של ביינישים שאובים בגמרא ולא מבינים שהם גרועים בהבנת בני-אדם.
    לפי הגישה הליטאית, לוקחים אדם שהוא גאון בגמרא ונותנים לו לפסוק בעניינים שדורשים אינטיליגנציה רגשית, ו… בום! אסון חברתי.
    אני חושב שאתה בעצמך הרי כבר הודית שאתה מתקנא באספרגרים, ולכן עונה פחות או יותר לקריטריון, לא?

    1. לפחות יתרון אחד יש לי על כל ה”רגישים” למיניהם. אני לפחות קורא, מבין ומגיב למה שכתוב. אם בשביל זה צריך להיות אספרגר, יהא חלקי עמהם.

    2. הבנתבני אדם היא גם עניין שבשכל ( אינטליגנציה רגשית היא אינטליגנציה). היא הבנה. אמוציונליות היא לא הבנה. היא אמוציונליות וזהו. אוטיזם הוא אכן עניין של חוסר הבנה והוא עניין של שכל. הבנת הקרבנות היא עדיין לא משנה את מורכבות העניין. אנשים שונים מגיבים לפגיעה מינית באופן שונה. ברוסיה הקומוניסטית אונס נשים שהיו תחת שררה של גברים ( בקגב וכדומה) היה עניין שבשגרה ונשים לא עשו מזה כזה סיפור. היו שם דברים יותר גרועים מאונס והן אכלו אונס בלי מלח. יש להבדיל בין רגישות להתרגשות.

  6. תנוח דעתך חלקך עימהן
    חבל רק שאתה מגיב אמוציונלית:)

  7. אולי מפרסם הפוסט מודע לכל מה שכתבת וכל טענתו לאנשים המיוחסים היא בדיוק מה שכתבת. חשבו בהיגיון, אם לא, לפחות השארו עקביים בפעילות הרגשית שלכם (שתכלס דומה לחלק הראשון).

  8. גם בעיניים הלכתיות ‘מתמטיות’ לגמרי, כמה איסורים היום חמורים יותר מאשת איש, נידה או משכב זכר?
    הגישה החרדית חולנית יותר – למשכב זכר באונס יתייחסו בסלחנות רבה יותר מאשר למשכב זכר בהסכמה.

    זאת הנקודה שדורשת את הניתוח האמיתי, שלדעתי נובע מההגדרה המהותית של החרדיות – הסלידה וה’חומות’ מול העולם החילוני המודרני.

    1. אם הילד מתחת לגיל 9 אין גם משכב זכר ואפילו אין איסור כלל. אפילו לא מדרבנן. רק המלצה לבית דין לסגור את הפרצה. הוא אפילו לא חייב לעשות זאת.
      ההלכה הפורמלית היא גן עדן לפדופילים.

  9. בכל הדיון שהיה עד כה דיברתם על הקור ההלכתי ועל אמוציות. הדיון הצטמצם למרחב של הפוגע, הנפגעים, וסביבתם (הקרובה יותר או פחות). אבל יש מרחב גדול יותר – גלובלי – חילול השם בפני עולם ומלואו.
    שרצים מהסוג של ולדר או מוטי אלון נמצאים כנראה בכל חברה / עם / דת, ולכ”א מהחברות האנושיות יש דרכים להתמודד הן עם הפוגע והן עם הקורבנות. אבל ברגע שחלק מראשי החברה הזו מתייחסים “בהבנה” לפוגע, ואפילו מנסים לגונן עליו ולהצילו מעונש – זו חציית גבולות, לא של ההלכה, אלא של האנושיות.
    לפני כשלוש שנים ישבתי מול המסך וקראתי חדשות באתר של איזשהו עיתון (“ניו יורק טיימז” – שמעתם עליו?) ואני רואה כותרת גדולה, על סוטה מין חרדי בעירו של העיתון, שנעצר ונחקר, וראשי הקהילה שלו הפעילו לחץ על עוזר של התובע הכללי כדי שיסגור את התיק. ידיעות על סוטי מין לא מופיעות בד”כ בעמוד הפתיחה של העיתון הנ”ל, אבל הסיפור עם עוזר התובע – זו חדשה גדולה מאד. ועשרות או מאות מליוני אנשים ראו אותה כמוני.
    אני מתאר לעצמי שבין הקוראים כאן יש כאלה שלא רואים סרטים או טעלוויזיע, אבל בקרב מי שכן רואה (רוב המין האנושי) האסוציאציה היא מיידית: פשע מאורגן. מאפיה. וזו כותרת ראשית.
    ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: האם אפשר לעשות חילול השם גדול יותר מזה? אולי לשחוט ילדים בשביל דם למצות? או אולי הדמיון שלי לא עשיר מספיק?
    דרך אגב: כמה חודשים לאחר מכן ראיתי כותרת דומה בעוד עיתון שאולי שמעתם עליו: ה”לונדון טיימז”. לא מצאתי מספיק כוחות בשביל לקרוא את הידיעה עצמה.
    ואחר כך באה פרשת ליצמן והמפלצת שהוא סייע לה, ועוד ועוד עד ימינו אלה.
    אני מתפלל ומקווה שהגמול המתאים יינתן ל”צדיקים” האלה על ידי מי שאחראי לכאלה דברים…

    1. אני מסכים, אבל לא בזה עסקתי כאן.
      ובכל זאת יש לזכור שבד”כ לא ניתנת תמיכה לאנשים הללו. יש לחרדים חוסר אמון במערכת המשפט החילונית והגויית, יש להם אמון נאיבי באנשיהם שלא ייתכן שעשו דברים כאלה (מי שלא חשוף לתקשורת חי בתמימות בתודעה כזאת). ויש הלכות לשון הרע וכו’ שלדעתם אוסרים לפרסם גם אם הדברים אמיתיים. ולבסוף, יש רצון מובן (גם אם לא מוצדק) להגן על אנ”ש.
      אבל אתה לגמרי צודק ביחס לחילול השם שנוצר בשורה התחתונה.

    2. השאלה אם הסוטה הזה פגע בילדים חרדים מהקהילה הזו או מחוצה לה. כי החרדים ( ובחוץ לארץ היהודים. לפחות בעבר) תופסים את עצמם כעם נפרד ואמורה להיות להם אוטונומיה משל עצמם. הם פונים לרשויות שבחוץ רק כשאין ברירה. מאפיה פוגעת באנשים שמחוצה לה . האם זה הפריע למישהוא שהמאפיה סוגרת חטאים שבין אנשיה לבין עצמם בתוך עצמה ? ועל חילול השם אין טעם לדבר כי בני האדם לא שווים הרבה. מדינת ישראל יכולה להימחק פה ומיליונים ימותו פה ממלחמה ולניו יורק טיימס וללונדון טיימס זה לא יזיז בכלל. המין האנושי הוא ברובו המוחלט כסילים ורשעים ואין צורך בכלל להתחשב בדעתם של מי שאין בהם דעת.

      אני לא חושב שראשי החברה החרדית מתייחסים להבנה לפוגע. זה רק כלפי חוץ. הם פשוט מגוננים על אחד משלהם מפני שונאיהם שמבחוץ שלכאורה מעוניינים ב”טובתם”. בארץ זה בוודאי ככה.

  10. שלום
    לגבי היחס של ההלכה לגבי אונס נערה פנויה, איני מסכים אתך, מעשה דינה ושכם מספיק ברור לגזור שהנהגה של כפייה ביחסי מין לא מוסכמים חמורה. ואף על פי שלא גוזרים הלכות מספר בראשית חונכנו עם התפיסה שמעשי אבות סימן לבנים וספר בראשית מכונה ספר הישר כי הוא האבן הפינה שהמוסר שלנו. לכן לומר שפרשת האונס היא רק זאת של נערה מאורסה לדעתי היא חשיבה לא נכונה.

    1. למה אתה נזקק לספר בראשית. יש איסורים הלכתיים בזה, והזכרתי זאת בטור.

  11. החרדים בחרו לחיות בעולם של העיירה המזרח אירופאית, בסוף המאה ה-18. הם החליטו שזה היה המקום והזמן שבו מצב העניינים היה אופטימלי. (בכך הם דומים מאד לכת האמיש הנוצרית, רק שהם בחרו במזרח הולנד בתחילת המאה ה-17).
    הבעיה היא שהעולם השתנה. וכאשר יהודי מעולל משהו לא טוב, זה נודע לא רק ביהופיץ והכפרים הסמוכים, אלא לעתים בכל העולם כולו.
    זה שהם לא צורכים את אמצעי התקשורת המודרניים ולא יודעים מה קורה בעולם, לא אומר שיתר העולם לא רואה אותם. גם בת היענה יודעת כבר שטמינת הראש בחול לא תציל אותה מהטורפים.
    לפני כשנתיים שף ישראלי פתח מסעדה בניו יורק שזכתה להצלחה רבה וכיסוי תקשורתי אוהד. בהרבה מקומות באינטרנט (פייס וכו’) אנטישמים הגיבו: “אל תקנו אצל היהודים. הם אונסים את הילדים שלהם”.
    אנחנו לא יכולים אפילו להתגונן ולטעון שזו עלילת שקר.
    ולזה אחראים רבנים ראשיים, ראשי ישיבות ועוד גדולי תורה.
    אוי לנו.

    1. בזיון. העולם המערבי הוא שילמד אותנו איך לנהל חיי פרישות ונזירות מינית?
      בושה וחרפה. כמובן שעשבים שוטים ורעים יש בכל מקום אבל העולם המערבי יטיף לנו מוסר בזה כחברה? אין גדר שלא פרץ העולם הזה ובידיעה וכחברה (עכשיו הוא מתחיל להבין את הנזקים…)

      1. כמובן לגופש”ע ניתן להעביר ביקורת על החברה החרדית רק ר”ל שכמדומני העולם שבחוץ לא ראוי להשמיע ביקורת על התחום ככלל.
        (והעולם הנוצרי עאכו”כ)

  12. ההבנה לכאורה היא שאונס נערה המאורסה מושווה לרציחה בגלל הפגיעה באוטונומיה המינית של האישה שהיא ברשותו של הבעל וכתוצאה מכך במיניותו של הבעל אם תרצה באישות. בתרבות בה הבעלות והשליטה על הגוף ונגזרותיו הם בידיה של האישה רלוונטית הקביעה של רציחה ביחס לפגיעה באישה. יש לרב הסבר אחר בהקבלה לרצח?

    1. זה ודאי אינו שיקול הלכתי. ההקבלה לרצח היא כנראה בגלל שג’ החמורות מקבילות, וכאן זה איסור ערווה. נטילת חיים היא כמו נטילת הזוגיות (אולי יש כאן רצח הזוגיות).

  13. דברי הרב ע”פ הרוב נכונים.
    אבל אני מופתע מהטענה שחומרת אונס פנויה נובעצ מהסתכלות מודרנית. נכון שההשואה לרצח היא דוקא בנערה המאורסה אבל התורה מתייחסת לאונס פנויה כאל אדם מאוד מאוד שפל – הוא נקנס ונשללת ממנו חירות חיי הנישואין שלו (אם נעזוב רגע את השאלה למה לעזאזל תרצה הנאנסת לחיות אתו – כנראה קשור למציאות אחרת כמו שהרב תיאר במוכה שחין). זאת לא ההסתכלות של התורה בסתם חובל גרידא שמשלם ה’ דברים והולך הביתה…

    לכל היותר אפשר לטעון שהחומרה נובעת בתורה מהפגיעה בעתידה של האשה כי היא נהיית סוג ב אבל זאת כבר פרשנות לא הכרחית ואפילו לענ”ד קצת מצמצמת מדיי.

    1. ושוב, אין בכך כדי לטעון שאם יחס התורה היה אחר אנחנו גם אמורים לזלזל בכך. פשוט בפועל כך נלענ”ד

  14. לא הצלחתי להבין את ההסבר של הרב להשתקה החרדית של מקרי אונס.
    אפילו אם נקבל שהלכתית אונס של נערה לא מאורשה הוא בתחום הממוני ולא נחשב עבירה חמורה, עדיין כמו שהרב כותב יש כאן פגיעה חמורה.
    האם כל נושא שהחרדים זועקים נגדו נופל בהכרח תחת איסור דאורייתא מפורש?
    האם כמות הזעקות שקמה נגד מיסוי כלים חד פעמיים נובעת מחיוב הלכתי או שבסדרי העדיפויות החרדים שטיפת כלים חמורה מאונס?

    1. החרדים לא משתיקים. הם פשוט לא מוכנים לכבס את הכביסה המלוכלכת שלהם ברשות הרבים ובצדק. הם היו מעוניינים לסגור את כל העניין בתוך הציבור שלהם וזהו. הציבור הלא חרדי לא מבין שמבחינת חרדי חשיפה ופתיחות לציבור החילוני ( ואף הדתי לאומי) משמעותה עזיבת הדתשהיא הדבר הכי גרוע בעולם ( שמד. שזה ייהרג ובל יעבור). ואונס פחות חמור משמד. לכן הם לא מוכנים להשתמש בכלים שמחוץ לציבור שלהם בשביל לטפל בעניין. ולכן כשחיים ולדר מותקף מבחוץ הם נזעקים להגן עליו. זה דבר טבעי שהיה קורה בכל משפחה כשאחד מבניה חוטא לבן אחר מהמשפחה. זה לא שהם באמת חושבים שהוא זכאי . הם לא מוכנים שמישהוא מבחוץ יכצתיב להם מה לחשוב ומה לעשות ובצדק רב. לקבל הטפת מוסר מחילוני באופן כללי זה בלתי נסבל ( אני באמת מסכים שאדם שאין לו יראת שמים הוא לא יכול להיות מוסרי. הוא לכל היותר יכול לדגמן מוסריות אבל כשיגיע רגע האמת הוא יתמוטט כמו מגדל קלפים. לחרדי מן השורה לא בהכרח יש יראת שמים ( זה תלוי עד כמה הוא מקושר לחברה הזו או כמה התבוננות ומחשבה הוא השקיע בעניין. אבל זה דבר שהחברה שלו מעודדת אותו לעשות) אבל אני בספק רב אם לחילוני מן השורה או בכלל יכולה להיות יראת אלוהים)

    2. גבריאל, איני מצדיק אני מסביר. המיסוי מעורר מחאה כי זה פוגע בכיס. חומרת ההלכה אינה הסיבה היחידה לפעולה גם אצל חרדים.

  15. אני גם תמיד חשבתי שאין הבדל גם מהפן המוסרי בין אונס לבין תקיפה אלימה של בנאדם ( לא סתם סטירה . מכות רצח ) . אם תופסים מישהוא ברחוב ומכניסים לו מכות רצח והוא נכנס לבית חולים יש בכך פחות מן האלימות וההשפלה מאשר אונס ? ואם יאמרו שאונס אישה משתמש בה כחפץאז האם התעללות סדיסטית בבנאדם שהמכה מפיק מכך עונג לא שווה לאונס ? ובכלל מה זה משנה שהוא פמיק מכך עונג ? גם סתם מכות אלימות לגבר ברחוב כשבועטים בבנאדם כשהוא על הרצפה היא גם לא פחות משפילה גם ללא קשר למידת העונג שמפיקים מכך המכים ? כל הסיפור סביב אונס והאדרתו והשוואתו לרצח היא פשוט אמוציונליות נשית. הקושי שלהן להתאושש מזה לא משנה את העובדות. היא קשורה בהרבה לאגו האנושי . לבני אדם קשה להתאושש מהשפלה. אבל למי שמוכן להסכין שיכולים להתרחש דברים כאלו גם לו, הוא יתאושש מזה מהר ( ועובדה בכל יום בגברים שנאנסים בכלא) כמו שמתאוששים מי שחטפו מכות רצח ואם גם הם לא מתאוששים מזה מהר בכל מקרה רמת החומרה של שתי העברות הללו היא שווה

  16. שלום הרב מיכאל.
    אני מסכים עם הדברים הכתובים בתור, אבל לדעתי פיספסת את עיקר הטענה שעולה מדברי בוקובזה, המורכבות היא חלק בלתי נמנע מחיינו, כל דבר שאנו רוצים לברר מורכב מצדדים לכאן ולכאן, מה שאנו מנסים בשכלנו לברור את הטענות ולהעמיד אותם אלו מול אלו ולהגיע למסקנה, הבעיה שזה קשה ולוקח זמן. יש מעט מאוד אנשים (כמוך) שלמרות המשימה הקשה עושים אותה ויש כאלו (רובנו המוחלט) שמפאת גודל וקושי המשימה לא מבררים או שמבררים למחצה שליש ורביע.
    בוקובזה פונה לאלו העצלים, שהכל מורכב אצלם ונשאר מורכב, ואומר: לכו על האינטואיציה הראשונה שלכם.
    וזו כבר שאלה פילוסופית חשובה: האם האינטואיציה הראשונית של האדם נכונה ברוב הפעמים? כמובן שמי שיכול, מוטב יעשה אם ימשיך ויחקור עד בירור דעת אמת, אבל בהנתן והמצב לא מאפשר, האם יש להשאר בחיבוק ידיים (שב ואל תעשה עדיף) או עדיף להקשיב לרכשי הלב מעט מהול בשכל בוסרי ולנקוט עמדה?

    1. לא חושב שיש כאן בירור בין צדדים מסופקים. מורכבות היא כששני הצדדים נכונים. ולדר פשע והנפגעים ראויים לאהדה והשתתפות, וביחד עם זה יכולות להיות נסיבות מורכבות סביב מעשיו. לא צריך להכריע. אפשר לחיות את שני הצדדים.

      1. דוגמא להכרעה: האם לדבר על שבחיו או להעלים אותם? זה נכון שבראש אנחנו מכירים ומודעים לנסיבות המורכבות אבל במעשה יש לפעול באופן אחד (לפעמים)

  17. רוב הרגשנות היא מזוייפת, הגברה חברתית של רגשות חלשים, ונועדה כדי להצטייר כאדם רגיש ומתחשב בזולת כדי להתקבל חברתית.
    בפועל, ההתחשבות בזולת ממניעים אמיתיים היא מועטה ונדירה, בייחוד אצל אותם רגשנים פומביים.

  18. https://youtu.be/bXY0lw5LA9g

    אני יכול להעיד שאני קורא ושומע בפרשה זו כבר תקופה כל דבר הן בתקשורת החילונית הן בחרדית הן בדתית לאומית ועל אף שאני חרדי לדעתי מכל הכתבות המאמרים והראיונות והמכתבים והסרטונים והטוקבקים והדרשות מרבנים ששמעתי הדרשה שהכי מבהירה ועושה שכל בכל הפרשייה המורכבת הזו היא של הרב יהושע שפירא בערוץ 7 ונמצאת ביטיוב (הבאתי לזה קישור כאן למעלה) כולל מאמצע הדרשה התייחסות לדברי ר’ גרשון אדלשטיין והסבר הנהגתו כולל התייחסות הלכתית ’לשון הרע” מלבין פני חבירו ברבים” וביערת הרע מקרבך” אודה ולא בוש שלאחר שמיעתי את שיעורו נפל לי פעם ראשונה האסימון שכנראה זה עניין שגם בו יש כאלו שהתמקצעו לדבר זה מתוך טיפולם בנושאים אלו שנים רבות ולכן כשהם מדברים מבינים שהם ברי סמכא בנושא זה יותר מאחרים שלא רכשו נסיון בעניינים אלו ויישר כוחו על זה

    ולרבינו אני שואל היכן אפשר לראות מה ההתייחסות של פוסקי הלכה לפסוק שכולם מביאים כראיה מהתורה שפגיעה מינית שווה כמו רצח שהרב כאן סתר את זה בקיצור מהן מקורותיו?
    אני לא יודע כי לא בדקתי אני יודע רק לספר שיש איזה ראש ישיבה שמטפל בנוער נושר בזוהרים כמדומני שבאומץ מספר על פגיעה ממושכת שפגע בו בצעירותו המלמד שלו וכשאמרו לו פסוק זה אז תגובתו היתה חבל שהוא לא רצח אותי פיזית בפעם אחת וזהו כי מבחינתו וסבלו הוא כל יום מרגיש נרצח מחדש לכן אני אשמח באמת לראות את המקורות

    1. פגיעה כזאת היא עניין חמור מוסרית. טענתי היא במישור ההלכתי. לכן הדוגמה מהרב אינה רלוונטית לדיון.
      לא צריך שום פוסקים ומקורות. ראה את הפסוקים בדברים פכ”ב, שמדברים על נערה המאורסה ועל עונשה מצד גילוי עריות (ולנערה לא תעשה דבר. למה לעשות לה משהו אם היא פנויה?).

  19. בס”ד ג’ בשבט פ”ב

    אי אפשר לדון בנושא כזה בלי חרדה נוראה. מחד עומדת התביעה של ‘לא תעמד על דם רעך’ בהתעלמות מכאבם של הנפגעים.ות וחשש לנפגעים העתידיים. ומאידך עומד החשש הכבד של האשמת אדם חף מפשע. והרי אי אפשר להרשיע אדם בעבירה חמורה בלי שעדי התביעה ייחקרו חקירה קפדנית ויינתן לנאשם וסניגוריו הזכות לערוך לעדי התביעה ‘חקירה נגדית’ והציג את גירסתם.

    וכאן הבעיה הנוראה. כנפגע.ת צריך הנפגע לקבל הרגשה שמאמינים לו ואין מאשימים אותו, אך כ’עד.ת תביעה’ הוא חייב לעבור ‘חקירת שתי וערב’ ללא משוא פנים, ואחרי כל הגיהנם הזה – עדיין קיים החשש שיימצא ‘ספק סביר’ שלא יאפשר הרשעה, והנפגעים מוצאים את עצמם מעונים שנית לריק.

    הניגוד המובנה הזה, מביא בהכרח למצב שבו חלק ניכר לא מגישים תלונה, וגם כשמוגשת תלונה – מסתיימים 90% מהתיקים ללא הגשת כתב אישום, וגם כשכבר מוגש כתב אישום – רחוקה הדרך להרשעה.

    אז נותרת הדרך של שפיטה ע”י התקשורת ודעת הקהל והרשתות החברתיות, שאם בעל הפוסט מלין עליהם על ‘עודף אמוציונליות’ – דומני שיותר נכון להלין ‘חוסר רגישות’, לא כלפי המתלוננים ולא כלפי הנילונים, ג’ונגל שבו כולם טורפים את כולם.

    להלכה יש דרך ביניים, והיא השיפוט של ‘למיחש מיבעי’. מחד שמורה לנאשם ‘חזקת החפות’, ומאידך מוצגים לציבור החששות הקיימים לגביו ומוטלות עליו הגבלות כדי שלא יסכן. כך למשל מורה השואל ומשיב (מהדורה קמא סימן קפה) על מלמד שהעידו תלמידיו שפגע בהם, שאף שהיו קטנים בעת המעשה, ואף שקבלת העדות נעשית שלא בפניו – ניתן להתחשב בה ולמנעו להמשיך לשמש כמלמד שמא יפגע בתלמידים, שהרי לא באים כאן לפסול את האיש כליל, אלא למנעו מעיסוק בחינוך הדורש נאמנות ויראת שמים מיוחדת.

    החיוניות של ‘למיחש מיבעי’, מאפשרת גם להטיל הגבלות על החשוד כבר בשלבים הראשונים של הדיון, כאשר מחד מודיעים שיש חשד, אך מאידך מבהירים שמדובר בספק הממתין לבירור. כך למשל הורו הרבנים סילמן ורוזנברג (מבית הדין של הרב קרליץ, ביום ב’ בטבת) שמכיוון שיש חשדות כפי ולדר – הרי יש ספק בכשרות ספריו, ספק שטעון לגביו בירור בבי”ד שלפניו יופיעו שני הצדדים.

    שילוב רגיש של ‘כבדהו וחשדהו’ היה ב’הודעה לגולשים בעניין חיים ולדר’ שפורסמה באתר ‘הידברות’ עם התפוצצות
    הפרשה. מחד אומרים שע”פ תחקיר הועלו כלפיו חשדות למעשים חמורים ומשום כך האתר מפסיק לפרסם את מאמריו וספריו עד שיתבררו החשדות, אך מאידך אומרים ש’הלוואי שיתברר שהדברים לא נעשו’.

    זו טיבה של ‘דרך ביניים’ המודעת ומודיעה על ‘עננה של חשד’ כלפי החשוד כפוגע, אך מאידך נזהרת מלהטיל עליו הרשעה חלוטה ללא בירור משפטי יסודי.

    בברכה, אליעם פיש”ל וורקהיימר

    דרך נוספת לאיזון בין החששות היא דרך הגישור, הנקוטה ברוב המקרים ב’פורום תקנה’, שבה מקשיבים תחילה ברגישות למתלוננות.ים ואח”כ מעמתים את הנילונים עם הטענות. הרב שרלו מספר שבדרך כלל מתברר שהפער אינו גדול, ונמצאות דרכים למזער את הסיכון, למשל להעביר את הנילון לעבודה שאינה כרוכה במגע ישיר עם תלמידים וכיו”ב.

    1. וכפי שהתברר, גם למערכת המשפט הכללית אין אמצעים להביא לענישה למרבית המקרים, וכפי שהזכרתי – מסתיימות 90% מהתלונות בסגירת התיק ללא כתב אישום. מערכת משפט ראויה – תעדיף שמאה פושעים יסתובבו חופשיים, מאשר שחף מפשע אחד ייענש שלא כדין.

      ברם להולכים ע”פ התורה – יש חומות הגנה’ יעילות, הלא הם איסורי הייחוד ושמירת הנגיעה וכיו”ב, המונעים מראש את הימצאותם של פוגע ונפגעת באין רואים. אם יידע כל ילד וילדה את איסורי והייחוד והנגיעה, ויותר מזה שיש לחשוד ולהימנע מקשר עם אנשים לא מוכרים, ואם הוא נתקל בבעיות, עליו לשתף הורים ומורים בלי להתבייש – הרי שהילד עצמו יהיה ה’מגן’ הטוב ביותר לעצמו.

      ילד יהודי צריך לדעת את כוחו ועוצמתו. כאברהם שבגיל שלוש ידע למרוד עבודת האלילים שכל ‘המבוגרים’ נפתו אליה – צריך לדעת שבעולם יש גם אנשים רעים או להבדיל חולי נפש, וגם ילד יכול להיות ‘המבוגר האחראי’ שיודי ‘לומר לא’ ולהתרחק מהפוגעים. גם אדם שבדרך כלל נראה טוב ומקסים – עלול להיות חולה במחלת נפש קשה המביאתו למעשים איומים, ולכן אין להתבייש להגיד ‘לא’ ולשתף את הוריו ומוריו במה שקרה. זה יכול להיות חסד גם עם הפוגע, שאולי חשיפה מוקדמת תביאהו לטיפול הנפשי בטרם ידרדר למצב של ‘אל חזור’ ח”ו.

      בברכה, אפו”ר

      1. אפו”ר, דבריך טובים, גם אם לא מספיקים, אלא שבישראל הקב”ה דורש את תיקון המציאות ממבוגרים, ובראשם מנהיגי הדור ודייניו ורבניו, ולא מילדים. אם ילדים נוכחים שהציבור התורני לא דואג להם כראוי ממילא חלקם יפרשו מהציבור ויחפש את דרכם במקומות אחרים. רק לפני כמה דורות במזרח אירופה הרבה מלמדים בחיידרים היו אנשים אכזריים שהיו מכים את תלמידיהם מכות אכזריות סתם, וזו אחת מהסיבות לכך שרוב יהודי אשכנז פרקו עול תורה ומצוות. הקב”ה לעולם יבקש את הנרדף.

        דברים נכוחים מאת הרב יוסף יצחק ג’ייקובסון:
        https://www.youtube.com/watch?v=xsYrufqSTNs&ab_channel=%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7%D7%92%D7%B3%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%9F

        1. וזאת ליהודה –

          ויותר מזה כתבתי בתגובתי הראשונה ‘שביל דק בין שני תהומות’, פיסקה 5-7, שגם טרם הוכחה האשמה – יש מקום להתראה והרחקה כדי שלא תהיה פגיעה. אלא שככל שמתבררות העובדות וככל שמתמעט הספק – תינקט ההתראה ביתר תוקף.

          בברכה, אפו”ר

          1. לדאבוננו, בפועל במשך שנים רבות לא התריאו ולא הרחיקו, אף על פי שהיו עדויות, אלא בחרו לא להאמין לנפגעים ואמרו להם לשתוק, או אפילו נידו אותם. כל אותם רבנים ואנשי ציבור שלא הקשיבו, ועדיין לא מקשיבים, צריכים ללכת לכל נפגע או נפגעת, ולבקש את סליחתם ומחילתם. מודה ועוזב ירוחם.

            1. וזאת ליהודה –

              תמיד כשמישהו מתלונן על חבירו צריך להאמין לו? האין בעולם תלונות שוא? האין עלילות של פלונית שחיזרה והוא סירב ואז היא מעלילה עליו? (ע”ע אשת פוטיפר). ומה עושים כשיש בסיפור של המתלונן.נת בקיעים וסתירות בפרטים? וכי בכדי דרשה התורה ‘על פי שנים עדים יקום דבר’, וגם בשנים אין הדבר פשוט.

              ומה עושים כשהמתלונן.נת מסרב.ת להתעמת עם הנילון? יכול להיות שזה בגלל הטראומה, אבל לפעמים זה עלול לנבוע מחשש להיתפס בשקר. ומה עם מתלונן.נת המסרב שהחוקר יראה את עדותו למומחה אחר ויבקש את חוות דעתו?

              ומה עם מתלוננת המספרת על מערכת יחסים ממושכת שבה היא באה פעמים רבות בתרגילי הסוואה שונים. יש שיעלו את השאלה המביכה: אולי זה היה ברצון מלא שלך, וטענותיך על לחץ ואיום של הנילון – באות מנסיון לברוח מרגש האשמה.

              בשאלות כאלה – יש משמעות רבה גם לשפת הגוף ולטון שהדברים נאמרים. יש שופט שיאמין יותר למי שטוען את דבריו ברהיטות ובביטחון, ויש שופט שיאמין דווקא למי שמדבר בקול רועד וחנוק. ויש בכלל שופט שידרוש יותר ראיות מוצקות ומדידות ופחות ייתן משקל להתרשמות.

              לא בכדי יש מחלוקות בין שופטים למי להאמין יותר, ולא בכדי נחתמים רוב המשפטים ב’עיסקת טיעון’ מכיוון שהעובדות אינן בהכרח חד משמעותיות וניתנות לפרשנויות שונות. אז אם בין שופטים נופלות מחלוקות למי להאמין יותר – אז מרבנים אתה תובע אחידות דעים?

              1. יש גם מקום להבחין בין מקרה או מקרים ספורים, שבהם ניתן להעלות ספיקות לגבי כל אחד מהם, ואולי להניח שמדובר במעידה חד-פעמית שאולי לא תישנה, לבין תלונות של רבים.ות מכיוונים שונים שבהן מביאה המסה המצטברת של תלונות וראיות לאינדיקציה חזקה בהרבה למסוכנות של עבריין סידרתי.

                אמנם גם בזה יש להיזהר ולא בהכרח להיחפז. כבר ראינו משפט שהוגש עם רשימה מרשימה של 333 עדים, רק שעם החקירה הנגדית העדים נמסים והולכים. ומאידך, במקרה דנן, אמנם לא ניתן היה לערוך ‘חקירה נגדית’, אך התרשמותם הישירה של שלושה דיינים מנוסים מהמתלוננות, ויכולתם לברר עם רבני המקום על אופיין של המתלוננות – מחזקת את האינדיקציה לאמינות התלונות.

                הבירור כאן לא נעשה בחופזה. ראיתי בראיון עם צביקי פליישמן (מאירגון ‘אל תשתוק’ שהראיות הראשונות נגד ולדר החלו להגיע כבר לפני 6 שנים אלא שהמתינו כדי לראות האם מדובר במקרים מועטים או בדפוס פעולה סידרתי. ועכ”פ אולי אם היו משתפים בדיון כמה מבכירי הדיינים בארץ, למשל הרב נסים בן-שמעון חבר ביה”ד הגדול לשעבר, והרב מנחם מנדל שפרן, אב”ד וראש ישיבה בבב”ב, שהיו מוכנים ‘לשבת על המדוכה’ בנושא – היו הדברים מתקבלים יותר ומעוררים פחות ביקורת.

                בברכה, אפו”ר

                1. סיוע לפסק בית הדין של הגר”ש אליהו ניתן למצוא במאמרים של הרב יהודה גליק (בעבר אב”ד בצפת ובפתח תקוה) ושל הרב דוד פנדל (ראש ישיבת ההסדר בשדרות) – שניהם באתר ‘ערוץ 7’.

                  בברכה,אפו”ר

                  1. בתחומין מב שיצא לאחרונה, יש מאמרים בנושא של הרה”ג שלמה דיכובסקי ושל הרב יאיר פרנק.

                    בברכה, אפו”ר

                2. אפו”ר אתה מערבב בין מין לשאינו מינו.

                  בבית דין פורמלי התביעה צריכה להגיש מראש את רשימת העדים ואינה יכולה להוסיף עדים מאוחר יותר (רק ההגנה יכולה להוסיף עדים מפתיעים).
                  ולכן התביעה מתחכמת ורושמת כל אדם שיכול להיות לו מידע ברשימת העדים (התקדים הוא משפט אולמרט שהתביעה רשמה מאות עדים ובסוף התביעה קמה ונפלה על עדות יחידה של שולה זקן)

                  העדים במשפט המדובר לא באו מיוזמתם ורובם המכריע בכלל לא עלה להעיד.
                  העדים במשפט אולמרט לא טענו לפגיעה מאולמרט ועדיין התביעה הוסיפה ורשמה מאות עדים כי אולי יוכלו להוסיף עוד בדל של ראייה.

                  אין הדבר דומה למקרה ולדר ששם 15 עדויות שונות שטוענות ש*הן.ם נפגעו ישירות* נאספו לפני שעלתה הכתבה בעיתון הארץ, ואליהן נוספו 7 תלונות נוספות (סהכ 22) לעדות אצל הרב אליהו.
                  בינתיים כבר הגיעו כבר מניין המתלוננים ל-25 וכולם מתלוננים על פגיעה ישירה לא שראו/שמעו…

              2. אפו”ר,

                כל הדברים שכתבת נכונים, וכל דיין אמור לדעת אותם. לדאבוננו, יש מציאות מתמשכת, בה אלו שבאמת נפגעו ולא כאלה שהעלילו דברי שוא, טוענים שוב ושוב שלא מקשיבים להם וסותמים את פיותיהם, רוב רובם לא מוכנים להעיד כי חוששים מרודפיהם או כי איבדו אימון במערכת או בבני אדם בכלל. נדרש להתייחס לטענתם הכללית בענווה ובהקשבה. להקשיב פירושו להאזין, לשמוע, להפנים, לבקש סליחה, להתחיל לתקן.

                לדברי מזכיר בית הדין, אחת העדות פרצה בבכי מר לאחר עדותה, וכשהדיינים אמרו לה שאינה אשמה, אמרה: “הבכי שלי איננו בגלל צרות העבר, אלא מתקווה שאולי מתחיל כאן מהפך. הבכי שלי הוא בגלל שזו פעם ראשונה שרבנים מאמינים לי לאחר עשרים שנים שאני מגיעה להעיד על מה שעברתי. פעם ראשונה שלא אומרים לי שכדאי לי לשתוק או דברים חמורים מאלה. תודה, עשיתם לי תיקון גדול ביחס לכל החברה הזאת. המשפחה שלי החרימה אותי ואף אחד מהם כבר אינו בקשר איתי בגלל שהחלטתי שאני לא רוצה לשתוק יותר”.

    2. בס”ד ד’ בשבט פ”ב

      במכתב הסבר של הרב טאו שנכתב בעקבות פגישתו עם הרב שמואל אליהו (בכתבה ‘פרשת חיים ולדר – לאחר הסערה שעוררו דבריו, הרב טאו במכתב הסבר’, באתר ‘כיפה’) מבהיר הר טאו את מחוייבותנו הכפולה, מחד לפעול בתוקף למניעת פגיעות, ומאידך להימנע מתרבות של ‘שיימינג’ וחריצת דינו של חשוד ללא משפט. אצטט כאן כמה פיסקאות:

      הדרך המומלצת על ידו היא:
      ‘אין חולק על כך, שכאשר יש חשש לפגיעה באיש או באישה – צריך להתאזר באומץ, לקיים בעצמנו “לא תגורו מפני איש”, על מנת למגר את מעשה הרשע, ובכלל זאת חובה לפנות מיד למשטרה שתחקור ותברר את העניין לעומק. הפניה למשטרה אינה רק על מנת להעניש את החוטא, אלא גם כדי למנוע ממנו לפגוע באחרים. כך אני מדריך ונוהג מאז ומעולם וכך ראוי לפעול גם כיום’.

      אך בירור החשדות אינו אמור להיעשות ‘בקיום בתי דין שדה’ לכל אדם שנחשד… כשם שמוטל עלינו לדאוג לכך שכשיש חשדות הם ייבדקו לעומק, ללא משוא פנים וללא פגיעה באלו שחשים שנפגעו – כך יש עלינו חובה מקבילה שלא לאפשר לפסוק את דינו של אדם שנחשד ללא מיצוי החקירות והבדיקות כדין…. כשם שאדם שעשה מעשים חמורים, עליו לשבת שנים רבות מאחורי סורג ובריח – כך אדם שלא עשה מעשים חמורים, , צריך להיות מטופל ע”י אנשי מקצוע ומשולב בקהילתו ומשפחתו.

      כל הטיפול בעניינים אלה צריך להיות מסור בידי בתי דין מובהקים, בהם מכהנים דיינים היושבים על מדין. ידוע שעל מנת להזהיר מאדם – ייתכן שאין צורך בוודאות, ובית הדין העוסק בדבר יכול להחליט כי “למיחש מיבעי ולפרסם הדברים, ויכול לפסוק דינו כדת של תורה על פי הראיות ובמעמד הצדדים’.

      כל האמור לעיל הוא בחייו של החשוד, אבל ‘אחר מותו של אדם – אין כל צורך להזהיר מפניו, ואם סבור בית הדין שיש לפסוק את דינו – יש צורך להוכיח זאת כדין תורה בבית דין, ע”י רבנים מוסמכים המכהנים בדיינות או כיהנו בדיינות’.

      ומסיים הרב טאו:
      ‘נטהר את מחננו מפגם הברית כולו, מפגם הלשון ומכל פגעי הרוחות הזרות הפוגעות בטהרת מחננו והופכות עליונים למטה ותחתונים למעלה’.

      הבאתי כאן מקצת הדברים, וכדאי לעיין בדברים במלואם, כפי שהובאו בכתבה של אביחי ישראל (באתר ‘כיפה’)

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

      1. מכתב ההסבר הזה הוא קשקוש. יש הקלטה שבה הרב טאו נשמע בקולו אמר דברים ברורים שהכל מזימה בגלל שולדר פגע באהרון ברק, והאמת שאין כלום ולא היה כלום, כמו עם קצב. הוא חוזר ואומר שהרב שמואל אליהו מקארתיסט. אז אנא לא לבלבל את מוחנו עם התנצלויות והבהרות. האיש לא שפוי ולוקה כנראה בסכיזופרניה פרנואידית. נראה שדרוש כאן אשפוז מהיר, וכך גם לחסידיו השוטים שהולכים אחריו כסומים בארובה. כת למהדרין. ע”ע טור 19.

        1. לרמד”א – שלום רב,

          בין אמירת הדברים שציטטת לבין המכתב שאליו ציינתי, היתה פגישה שבה ‘יושרו ההדורים’ והשנים הגיעו כנראה להבנההדדית, שבעקבותיה נוסח ‘מכתב ההסבר’, אז ‘תפוס לשון אחרון’ ואין טעם ‘להעלות באוב’ דברים שנאמרו ‘בעידן ריתחא’ ולא נועדו גם מעיקרא לפרסום.

          במכתב נמנע הרב טאו מלהתייחס למקרה ספציפי, אלא קובע את העיקרון המנחה לטיפול בפגיעות ובחשדות לפגיעה.

          מחד אומר הרב טאו שיש לטפל בחומרה בפגיעות ולפנות למשטרה כדי להעניש ולהרתיע, ויש מצב שגם ללא ודאות באשמה ניתן לפרסם את החשדות משום ‘למיחש מיבעי’, אך לכך צריך החלטה של בית דין מוסמך.

          ומאידך, אומר הרב טאו, שאסור שתיווצר אוירה חברתית של משפט לינץ’ על ידי ‘דעת הקהל’, תוך איסור על הבעת דיעה התומכת בחפותו של החשוד. אוירה שבה כל מי שמלמד סניגוריה על חשוד – מוקע אוטומטית כ’מתעלם מסבל הנפגעים’.

          בעצם, אומר הרב טאו את מה שאתה אומר בפוסט זה. ברוך שכיוונת לדעת גדול 🙂

          בברכה, יפאו”ר

          1. צילום מכתבו של הרב טאו שנכתב כמענה לשאלתו של הרב בועז כהנא) ניתן לצפיה באתר ‘רוטר’ ובאתר ‘סרוגים’.

            1. אם קלעתי לדעתו הקטנה אני מתחיל להיות מודאג. אולי גם דעתי מתחילה להשתבש ר”ל.

              מכתב ה”הבהרה” הזה יכול לשכנע רק את שוטי הכת דיליה, שהרי הוא נכתב כהבהרה לשאלת פלוני. כאילו הוא מסביר את מה שאמר, אבל לא חוזר בו. אין במכתב הזה שום הבהרה, שכן המכתב אינו מבהיר את מה שנאמר בשיחות המדוברות (מזימות אהרון ברק, אין בהאשמות הללו כלום, אני חוזר על כך שוב ושוב גם לפרסום, הכל כמו אצל קצב ועוד ועוד “פנינים”) אלא אומר דברים אחרים.
              זה שהוא הוא מציג זאת כ”מכתב הבהרה”, זה אומר שהוא ככלב השב אל קיאו וחוזר לאיוולתו. הרי הוא כאותם פוליטיקאים שנתפסו בקלקלתם ובמקום להתנצל ולחזור בהם מסבירים שדבריהם “הוצאו מהקשרם”. הרי מהקשבה להקלטה ברור ששום דבר שם לא הוצא מהקשרו. תשובתו של הברנש הזה תהיה כשיאמר טעות הייתה בידי ואני כבר מתנצל בפני הציבור והרב אליהו, הולך לפסיכיאטר לטיפול ועוד קודם לכל מפזר את כת השוטים הנוהה אחריי. תשובה של חוטא מתקבלת משעה שישבור את פספסיו.
              ובכלל אומר שאני ממש לא מדבר עליו במונחי עשיית תשובה או התנצלות, ומצחיקות אותי כל הפניות אליו שינתנצל והמחאות. אני לא מוחה על דבריו יען כי הוא איש חולה שזקוק לטיפול. וכנראה גם חסידיו (ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שגם כל מי שרואה בו אדם גדול צריך לבדוק את שפיותו). אם אדם עומד בשוק וצועק “אני נפוליאון בונפרטה מקורסיקה, הסתערו אחריי על בליכר ווולינגטון”, לא הייתי מבקש ממנו להתנצל ולא מוחה על דבריו. הייתי מאשפז אותו. ולגבי הברנש דידן, בגלל נזקו וכת שוטיו, אולי יש לשקול אשפוז בכפייה. האיש מאבד קשר עם המציאות ועם ההיגיון, מה שלא מפריע לאחרון שוטיו, שנאמר: אבי ייסר אתכם בשוטים…

          2. ב’רוטר’ נתנו למכתבו של הרב טאו כותרת שסיכמה את עמדת הרב טאו במילים ספורות:’בעד נפגעות; נגד משפט שדה’

            בברכה, יפאו”ר

            1. אכן, כותרת שממצה היטב את מכתב ה”הבהרה” שלו. אבל מה לזה ולדבריו הקודמים? הוא אומר כאן דברים פשוטים שכולם יודעים וכותבים, אבל לא מתייחס לשטויות שהוא פלט בהתבטאויות הקודמות שלו. בדיוק כמו שכתבתי.
              אם הוא היה אומר שהוא בעד הנפגעות ונגד משפט שדה אף אחד לא היה מצייץ. אבל זה לא מה שהוא אמר. זה מה שהוא כתב עכשיו.

              1. וייתכן שהרב טאו לא חזר בו מהשגותיו, אך החליט שלא להמשיך בפולמוס, אולי גם בשל העובדה שמרבית רבני הציונות הדתית ובראשם הגר”י אריאל והגר”ד ליאור תומכים בהוראתו של הרב אליהו, גם ראש ישיבת ‘הר המור’, הרב עמיאל שטרנברג תומך בעמדתו של הרב אליהו.

                מסתבר שבשל כךהחליט הרב טאו לחדול מלחוות ברבים את דעתו לגבי המקרה הספציפי של ולדר, אלא להגדיר באופן עקרוני את העקרונות המנחים לטיפול בנושא.
                :להפנות את החשדות למשטרה או לבית דין של מומחים גדולים בתורה ובעלי ניסיון בדיינות, ולהימנע מ’שפיטה ע”י דעת הקהל’.

                בברכה, יפאו”ר

      2. יש הבדל גדול בין הרב טאו לרב מיכי. הרב טאו שולל הליכה לתקשורת (שאותה הוא מכנה בית דין שדה) בעוד הרב מיכי מחייב הליכה לתקשורת. יש סמך לשיטת הרב מיכי מתחילת כתובות שבה כונסים את הבתולה ביום רביעי כדי שאם יש בעיה ילכו לבית דין ביום חמישי כדי שיצא קול ויבואו עדים נוספים.

        1. אני גם מסכים שצריך זהירות בפרסום ובהלבנת פנים, בוודאי כל עוד דברים לא הוכחו. צריך גם לוודא שהפרסום נחוץ ומועיל. אבל תחת המגבלות הללו אני בוודאי חושב שיש לפרסם ואין לחוס עליו. הוא רודף ומותר וצריך לפגוע בו כדאי להציל נפגעים פוטנציאליים שלו. בוודאי אחרי שהדברים עברו בירור בבי”ד (הרב שמואל אליהו).

          1. הבעייתיות בהכרזה על מסוכנות בלי יכולת שימוע או סינגור (והצעת כיוון לפיתרון) הגיב:

            בס”ד ה’ בשבט פ”ב

            לא אכנס לדיון במושגים הלכתיים, אך על פניו, התנהלות משפטית תקינה מחייבת זכות שימוע, השמורה גם לחשוד במעשים החמורים ביותר. לא רק הרשעה בהליך פלילי, אלא גם דיון במעצר או צו הרחקה – דורשים לתת לחשוד זכות ייצוג ע”י עו”ד שילמד על הנאשם זכות. וכן פסילה מינהלית בשל אי מהימנות החשוד – דורשת זכות שימוע וייצוג ע”י עו”ד, וודאי שלא ראוי לעשות ‘שיימינג’ למי שמסנגר על החשוד בפשע חמור.

            חריגים לזכות השימוע הגורפת, הם מצבים שבהם יש חשש לשיבוש החקירה – ואז יש מצבים שבהם מונעים מהחשוד לפגוש עו”ד ולא מגלים לו מידע שעליו מתבססת החקירה. אף במקרים של חשש לפעולת טרור, יש מצבים בהם מונעים מהחשוד פגישה עם עו”ד או מטילים עליו מעצר או הרחקה מינהליים.

            הצד השווה שבמצבים אלה, שהגבלת ‘זכות השימוע’ היא לפרק זמן קצוב וטעונה החלטה של שופט שאינו חלק מצוות החוקרים והתובעים, שיאשר את ההגבלה הזמנית של זכויות החשוד. השופט אמור במקרה זה גם כ’מעין סניגור’ שאינו מאפשר לתביעה לעשות כל שתרצה.

            ע”פ משל זה, יש מקום להציע שני דברים דומים למצב של הכרזת מסוכנות של חשוד שחוששים שיידע מי המתלוננות נגדו. יש לקצוב את ‘הכרזת המסוכנות’ לפרק זמן של שנה או שנתיים, שלקראת סיומן יתקיים דיון חדש שיבחן עם עדיין הוא מסוכן או תיקן את דרכיו.

            כמו כן צריכה לענ”ד להיות הפרדה בין ‘צוות התביעה’ שמטבע תפקידו צריך לחפש את ‘כף החובה’ לבין ‘צוות השיפוט’ שאמור גם לחפש את ‘כף הזכות’ ולאתגר את המתלוננות גם בשאלות נוקבות. הטוב ביותר לענ”ד שיהיה גם צוות שלישי ‘צוות סניגוריה’ שלא יהיו נציגי החשוד כדי שלא מיפחדו המתלוננות, אבל ימלאו באותו הלהט של צוות התביעה את חובת הציבור ‘והצילו העדה’.

            בשני סייגים אלה – קציבת זמן והפרדה בין תביעה סניגוריה ושיפוט – יהא הליך ‘הכרזת מסוכנות’ יותר צודק הן מבחינת האמת והן מבחינת ה’נראות’

            בברכה, אליעם פיש”ל וורקהיימר

            1. הצעתי שגם בדיון המתנהל תוך מניעת מידע מסווג מהחשוד ובאי כוחו, ימונה לו ‘סניגור מטעם הציבור – יכולה לפתור את הבעיה הגדולה של נחקרי שב”כ ועצורים מינהליים, שבעצם הופך בית המשפט המחוסר כלי חקירה יסודית ל’חותמת גומי’ של התביעה.

              כשיהיה ‘סניגור ציבורי’ המלווה בצוות חוקרים יעיל – אז יהיה גם הליך החקירה שלא בפני החשוד צודק ויעיל.

              בברכה, אפו”ר

    3. ב’יוטיוב’ ניתן לצפיה שיעורו המאלף של הרב בנימין טבדי, ראש ביהמ”ד להכשרת רבנים ברעננה, ‘יסודות ההלכה להתנהלות בטענות על הטרדה מינית’.

      בברכה, אפו”ר

      1. בס”ד ח’ בשבט פ”ב

        שתי האפשרויות שהעלה הרב טאו במכתבו ככתובת לתלונה – פניה למשטרה או לבי”ד – יכולות להביא לבירור צודק של התלונה תוך שמיעת שני הצדדים, אך עצם החקירה הפלילית (או מעין פלילית) עלול לערער יחסים בתוך חברה ומשפחה באופן שיעצים את הפגיעה בנפגעים.ות יותר, ולכן מדיף ‘פורום תקנה’ להגיע לגישור בין המתלונן לנילון, בשאיפה להעדיף את דרך השיקום.

        מהאי טעמא מעדיף משרד החינוך שמורים הנתקלים בחשש לפגיעה (וע”פ החוק חייבים לדווח למשטרה או ל’פקיד סעד’, מעדיף משרד החינוך את הפניה לעובד.ת סוציאלי.ת, משום שלהם יש יותר כלים מקצועיים לטפל במקרה בעדינות ובדיסקרטיות מתוך שאיפה לשקם ולא להרוס. ל’פקידי הסעד’ יש אפשרות לפנות ל’ועדת פטור’ המשחררת בכ50% מהמקרים מחובת הדיווח למשטרה, כדי לפתור את הבעייה בעדינות ובצורה שתיטיב עם כולם.

        בברכה, אפו”ר

          1. על הצורך ‘ב’חקירה אדברסרית’ בנוכחות הנאשם, כותב הרב אבינר במאמר ’10 הערות קצרות על פרשת חיים ולדר”: מיום כ”ד בטבת תשפ”ב (באתר ‘סרוגים’):

            ‘א. כל הנכתב בהמשך על חיים ולדר, הוא ע”פ המצב העכשווי של ידיעותינו. אם תהיינה ידיעות חדשות, נצטרך לבחון מחדש.

            ב. כל אדם הוא בחזקת כשרות כל זמן שלא הוכח להיפך, מה שנקרא בחוקי הגויים “חזקת החפות”. לא שהוא בחזקת רשע, ועליו להוכיח שלא פשע. עד כה לא הוכח דבר.

            ג. הוכחה צריכה להתבצע, לא ע”י התקשורת או הרשתות החברתיות, אלא בבית דין העושה דרישה וחקירה, כלומר “חקירה אדברסרית” בנוכחות הצד השני, “שמוע בין אחיכם”.

            ד. עד כה, תלונות של נשים, לא נחקרו בבי”ד באופן אדברסרי כנ”ל

            ה. האישה היחידה שהגיעה לבי”ד, סיפרה שנאפה איתו, וכיוון שהבעל האמין – די בכך שיתחייב ע”פ ההלכה שיגרש אותה. אבל לא הוכח בבי”ד שאכן כך היה הדבר.

            ו. לגבי כל השמועות שהופצו עליו – ע”פ ההלכה אמנם יש מעמד של שמועות, אך אין זה נאמר על גל שמועה, ויש הלכות מהי שמועה אמינה.. יתר על כן, מי שיש לו אוייבים – השמועות אינן תקפות. ואכן היו לו מתנגדים מסיבות שונות.

            ז. בית הדין בבני ברק שטיפל עתה בדבר, אכן כתב שאם הדברים שהתפרסמו עליו נכונים – אין לקרוא בספריו. אך הוסיף שעדיין “לא עמד המחבר לבירור, ולא עמדו הטענות לבירור נכון כדין תורה”.

            ח. גם אם אדם חטא ופשע, אין זו סיבה לעשות לו לינץ’ ציבורי, ולהכפיש אותו בתפוצה רחבה, מה שכמובן פוגע גם במשפחתו. קל וחומר, כאשר שום דבר לא הוכח כדת וכדין.

            ט. באשר להתאבדותו,מהפוסקים קובעים שאין לדון מתאבד בחומרת דינו, כי אנחנו תולים שמרוב מצוקה הוא איבד שפיות.

            י. לכן אפשר לקרוא ספריו.

            ד’ ירחם.’.

            1. סעיף ו, שורה 2
              … אך אין זה נאמר על כל שמועה, ויש הלכות…

  20. במחילה מהרב יהושע שפירא(ומבעל האתר על הסטת הדיון מדבריו) המשל שלו לא תואם את הנמשל. הוא דימה אישה שנרצחה ולפני שהיא מחזירה נשמתה לבוראה היא אומרת פלוני רצח אותי. ושאל האם לא נאמין לה? אלא ששם המעשה הוא עובדה שלא תלויה באמירה שלה (היא נרצחה) ורק זהות הרוצח תלויה באמירתה ואצלנו אין שום ראייה אובייקטיבית שאכן קרה משהו ומישהי נאנסה אלא רק דברי הנאנסות. אלא אם כן נחשיב את מצבם הפסיכולוגי כראיה.. בכולופן זה לא דומה.
    כמו כן, אינני מבין מדוע להוציא את ספריו מביתי (אין לי כאלה אגב). אם זה לא ספר תורה שכתבו מין, ואני מחזיק ספרים של אנשים שעשו דברים רעים (אריסטו, אפלטון בן גוריון ועוד היד נטויה) אז בשל הסיכוי (שדומה לסיכוי שהעולם נברא מאליו) שמישהי שנפגעה ממנו תיכנס אלי אני צריך לזרוק אותם? אם היה טוען שהם ספרים רעים מצד תוכנם ניחא. אבל אם לא זה נראה מוגזם בעיניי.
    ובחזרה לטור של רמ”ד – נובע מאמוציות בעיניי

    1. אולי כשר, אבל טראומטי' - הרהורי דברים לגבי הספרים (לבניה) הגיב:

      בס”ד ד’ בשבט פ”ב

      לבניה – שלום רב,

      למזלי אינני רב פוסק הלכה וגם מעולם לא החזקתי בבית את ספריו של ולדר ואף לא התעניינתי בהם. דווקא אחרי התפוצצות הפרשה קראתי אחד מספריו שנקלע לידי, וכן קראתי הקדמה של ספר נוסף שבו נתקלתי בחנות ספרים.

      התוכן הוא מצויין, ואינו תלוי באישיותו של הכותב. אלה תכנים חינוכיים חשובים ביותר. הוא מדבר אל הילד כאדם בוגר ומדריך אותו בהתמודדות נכונה עם בעיות שונות שאיתן הוא נתקל בחייו. אפילו לגבי מוגנות מצאתי אצלו פרק מצויין (ילדים כותבים על עצמם ב’, פרק ב. ראשי תיבות: ב”ב 🙂 יתירה מזו, כל מילה בספריו עברה קריאה וביקורת של רבנים ואנשי חינוך,כך שהתוכן מצויין.

      הבעיה היא הטראומה. ומעגל נפגעי הטראומה מכיל הרבה מעבר למי שנפגע ישירות. יש רבבות ואולי מאות אלפים שנפשם קרועה ומזועזעת. המחנך החביב והחכם שעל ברכיו גדלו ולאורו התחנכו וחינכו – נתגלה לכאורה כמפלצת, כאדם שניצל עינה והשפיל חסרי ישע. אני משער שכל ראיה של הספרים שלו – פותחת אצל מי שגדל עליו את הפצעים וזורה עליהם מלח. ונפגעי טראומה כאלה רבים מסתובבים בינינו, שכל ראייה של הספר תפתח מחדש את פצעם המדמם.

      אולי נכון לעשות כמו בסיפור על הרב שנשאל מה לעשות בבשר שנפל לביב של שופכין, והשיב: ‘זה כשר אבל מסריח’, ואף כאן ‘הספר אולי כשר אבל טראומטי’. אולי ש להציע לנהוג בו כספר שנפל לבור ביוב, שאם הוא ספר תורני שמים אותו בגניזה, אך אם הוא ספר חול יפה – נשים אותו בכאב במיכל המיזור, שמשם יילך לטיהור ולהיווצרות מחדש לבן ונקי.

      ועכ”פ זכה חיים ולדר לבן שממשיך את דרכו הסופר המחונן ר’ משה ולדר, שימשיך לזכות את הרבים ואף יהא בבחינת ‘ברא מזכי אבא’, יתקן ויכפר.

      בברכה, אותיפרון נפשתים הלוי

      1. ולאידך גיסא, יש אנשים אוהבי ספרים שעצם העיסוק בביעור ספרים -יוצר אצלם טראומה. אולי יותר פשוט וקל להדביק על שם המחבר סרט שחור, שיביע את שאט נפשנו מפשעיו בצד ההערכה ליצירתו, ולהתייחס אליו כמו שהתייחס רבי מאיר לרבו אלישע בן אבויה ש’תוכו אכל וקליפתו זרק’.

        האיש היה שסוע מבפנים בין נפשו האלקית שבהשראתה כתב את יצירתו הנפלאה, לבין נפשו הבהמית שהורידתו לבאר שחת. בעצם כולנו קצת שסועים. רגע עולים לרקיע ורגע יורדים עד עפר, ‘היינט א מלאך, מארגן א גלח’ [= היום מלאך, מחר כומר], ובכל זאת אין אנו זורקים את עצמנו לפח האשפה, אלא נאחזים ב’טוב מעט’ כדי שיגבר על תהומות הרוע’.

        הספר הפצוע עם סרט שחור על שם מחברו – יהיה לנו תמרור אזהרה לדעת כמה יש להיזהר מנפילה לתהום. אולי כך עדיף?

        בברכה, אנ”ה

        1. ושאלה נוספת:

          אם נוציא את ספריו של חיים ולדר מהבית – האם תהיה האלטרנטיבה טובה יותר? במקום קריאה של ספרים שבכתיבה מעניינת מגישים תכנים ערכים וחינוכיים, עדיף שיבלו שעות בשיטוט במסכים בתכנים של זבל אלימות ופורנוגרפיה?

          בברכה, אנ”ה

  21. אמוציות יכולות סימן שמדובר בנושא חשוב שראוי לעיין בו היטב. לאו דווקא מחייב שהעמדה הראשונית נכונה. כמו ההבדל בין הקשר הגלוי להקשר הצידוק.

    1. ברור שאין לפסול טיעונים בגלל אמוציונליות. זו עצמה התנהלות אמוציונלית.

  22. נכון ומדויק. רק בסוף נדמה שקצת סתרת את עצמך. האם הרב הזקן המנותק צריך לקבל את ההחלטה? (כמו במועצת) או דווקא ההוא שנמצא בשטח עצמו (כמו רב הקהילה)

    1. תלוי בשאלה האם הזקן יכול להבין את הסיטואציה אחרי ההסברים שיקבל. אם היא זרה לו אז עליו להשאיר את ההכרעה לצעיר. אם רק חסר מידע אז הוא יקבל אותו ויכריע בעצמו. במצב כזה דווקא הניתוק הוא יתרון.

  23. כמובן, הנחת היסוד של הפוסט היא תפיסה מטא-היסטורית קפואה של ההלכה, שאינני מוצא לה הצדקה

  24. קודם – טעיתי, הייתי צריך לכתוב א-היסטורית ולא מטא-היסטורית.
    לגופו של עניין – מחילה. אבל אתה מדבר על ההלכה כאיזשהו מערך מוגדר וקפוא, ומה לעשות? היא פשוט לא שם.
    אולי רמזת לכך בקצרה כשכתבת בסוגריים “והעולם ההלכתי הוא בדרך כלל קר ורציונלי (אף שהוא מבוסס על הנחות יסוד שלא תמיד מובנות גם לאלו שפועלים בו)”, אולי לא. כך או כך, בהמשך לא ממש נגעת בזה.
    אי אפשר להכחיש שההלכה שלנו נוצרה בהתבסס לא מעט על מוסר. ופשוט ההנחה ש’אוקיי, מבחינה הלכתית זה ככה אבל מבחינה מוסרית זה אחרת’ נראית לי די שגויה. לכל היותר אפשר לקבל את החלוקה הפנים-הלכתית למצוות שכליות ושמעיות (אם כי תמהני עד כמה היא אורגינלית ביהדות), אבל בגמ’ כשרב חשב למשל שזה לא כל כך הגיוני שאב יקדש את ביתו הקטנה הוא הלקה על כך, והפוסקים קבעו את זה להלכה (למעט כשזה התנגש להם בצורה חזיתית מידי עם החיים). כשרבא חושב שספר תורה חי חשוב מספר תורה כתוב הוא ממהר להגדיר את הממעטים בכבוד ספר תורה חי כטפשים, וגם את זה הפוסקים קובעים הלכה. זה לא סתם עניין מקרי; זה מאוד מהותי להלכה, ההתפתחות עם ההיגיון. ומאחר ואונס הוא לא בדיוק הדבר הכי מוסרי שבעולם, הדבר פשוט שאינו לגיטימי מבחינת הלכת התלמוד. אלא אם כן אתה חושב שהאמוראים חשבו שזה גם לא כזה נורא מבחינה מוסרית, אבל אני חושב שניתן להוכיח מהגמ’ והראשונים שזה לא נכון.

  25. אתה צודק וגם הוא צודק.
    האמירה שלך שזה ‘מורכב’ היא כמובן נכונה אבל היא לא במקום. לא כל דבר שהוא נכון, רציונלית, צריך להיאמר בכל מצב, וזו בעצם טענתו של בוקובזה (להבנתי).
    אתה יכול לומר לאשתך שאתה אוהב אותה, מה שמן הסתם נכון, אבל לא תאמר זאת לנהג המונית שאתה נוסע איתו, שכן זה לא מעניינו האהבה שלך לאשתך. לא כל מה שנכון, האמירה שלו במקום.
    אמחיש את זה בצורה קיצונית קצת יותר – לו יצוייר שמר בוקובזה היה ניגש אליך ומספר לך שהוא נפגע מאדם מסויים, ייתכן גם שבידך לעצור את זה, האם תאמר לו שזה ‘מורכב’? למרות שזה נכון, וזווית ההסתכלות שלו היא לא בהכרח היחידה, אבל האדם במצוקה וזקוק לעזרתך, ואין זה מן הראוי להשיב לו כך.

    כל נפגע, גם לאחר שהפגיעה נפסקה זקוק להכרה מהחברה. למעשה הפגיעה החברתית, במקרה שאין הכרה, עלולה להיות חמורה אף מהפגיעה המינית עצמה. וכלפי זה הוא זועק – אל תגידו שזה מורכב. נדרשת פה הכרה חברתית.

    אכן, המצב הוא מורכב, ועל דפי הבלוג שלך אתה רשאי לנתח ולהביא את כל הצדדים, אבל יש משמעות לכל כתיבה ולכל אמירה. הנפגעים פוגשים אותן במרחב הציבורי וברשתות, והן עלולות להעצים את הפגיעה.
    לכן האמירה שלך, הגם שהיא צודקת, אינני בטוח שהיא במקום.

השאר תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: