מה להשגחה ומשיחיות ולרפורמה המשפטית? (טור 584)

בס"ד

המצב הסוער כעת בישראל העלה בי שוב הרהורים נוגים על שאלות ההשגחה והמשיחיות, ואנסה לפרוס אותן כאן.

הוויכוח על המעורבות האלוהית

לא פעם הצגתי כאן את תפיסתי שבדורות שלנו נראה כי אלוהים לא מעורב אקטיבית בעולם. דברים מתרחשים בדרך הטבע, על פי חוקי הטבע ובחירות של אנשים. התפיסה הדתית המקובלת משליכה את התיאורים התנ"כיים על מציאות ימינו, ולפיה אלוהים מעורב בעולם במידה זו או אחרת. אפשר לטעון שאין עשב שנע בלי מלאך מעליו שאומר לו גדל, כלומר שכל מה שקורה תלוי בקב"ה. ישנן תפיסות ביניים שלפיהן הקב"ה מעורב חלקית. למשל, שאירועים שמתרחשים לכלל ישראל, או לפחות אירועים גורליים, הם בידיו. הגאולה העכשווית היא דוגמה טובה, שכן התפיסות הציוניות-דתיות רואות בתהליכי שיבת ציון העכשוויים מעשה ידיו של הקב"ה. כאשר התהליך נתקע או נסוג לאחור (ההתנתקות, אוסלו), מסבירים לנו שכך דרכה של הגאולה, כאיילת השחר שמפציעה קימעא קימעא. יש עיכובים וחזרות מקומיות לאחור, אבל הכיוון הוא ברור, דטרמיניסטי ובלתי הפיך.

כבר עמדתי לא פעם על ההבל שבתפיסת ה'השתדלות', שלא מחזיקה מים ברמה ההגיונית, ושאפילו אלו שנשבעים בשמה לא באמת מאמינים בה. טענתי שזוהי בעצם כסות לחוסר אמונה במעורבות אלוהית ובהשגחה. זוהי בעצם שניות תודעתית, תופעה שבה עסקתי בטור 199 ובטורים 575 – 576. אבל בכל אופן, נראה שתפיסת ה'השתדלות' מרוקנת מתוכן עובדתי את אמונת ההשגחה והמעורבות האלוהית. בפועל, אלו המאמינים במעורבות אלוהית מתנהגים כמו אלו שלא מאמינים בה. זה גם הופך את התפיסה של המעורבות לתזה שלא ניתנת להפרכה (שהרי, כזכור, "אלוהים לא עובד אצלנו", ולכן כל פעם שמה שצפוי לא קורה יש לנו הסבר מצוין). כזכור, אסור לנו אפילו לנסות את הקב"ה, כך שאי אפשר להעמיד את התזה הזאת למבחן אמפירי. ואפילו בנושא היחיד שמותר לנסות אותו, המעשר (ואולי צדקה), אף אחד לא עשה זאת, ולא בכדי. בלי שבדקתי אני משער שניסיונות לבדוק זאת שיטתית יעלו חרס. אני גם משער שאחרים שכן מאמינים במעורבות אלוהית לא עושים את הניסיונות הללו כי בסתר ליבם גם הם יודעים שאני צודק.

השלכות מעשיות

אם כן, לכאורה אין השלכה מעשית לשאלת המעורבות האלוהית בעולם. ישנן השלכות לגבי תפילות ובקשות ממנו, שבהן כבר עסקתי בעבר, אבל לא השלכות התנהגותיות על התנהלותנו בעולם. גם מי שמאמין במעורבות כזאת מתנהל במישור המעשי כאילו אינו מאמין בה, שהרי יש את "חובת ההשתדלות". אבל נראה שבכל זאת ניתן למצוא לה השלכות מעשיות.

ישנו סיפור ידוע על הרב הרצוג בתחילת מלחמת השחרור, ששמע שהרב מבריסק עומד לעזוב את ירושלים וחשש מנפילה מוראלית. הוא הלך אליו לשכנע אותו שלא יעזוב, ואמר לו שמקובלנו כי בית שלישי לא חרב.[1] הרב מבריסק ענה לו: ואני מקובלני מבית אבי אבא שכשיורים צריך לברוח. אני לא נכנס לתוקפן של ההמצאות שנתלות במסורות עלומות כגון זו (כמו המסורת שלעתיד לבוא תיפסק הלכה כבית שמאי), אבל עובדה היא שרבים מאמצים אותן. בכל אופן, בעיניי הסיפור הזה הוא מאלף בכמה מישורים.

ראשית, הוא משקף את ההבדל בין האידאולוגיות הציונית-דתית לבין הפרגמטיות החרדית. אבל לענייננו חשובה יותר ההשלכה לגבי שאלת ה'השתדלות'. החרדים אמנם מצהירים שהכל בידי הקב"ה (חוץ מהקמת המדינה שזה מעשה ידיו של הסיטרא אחרא כמובן), אבל כשיורים הם מקפידים לברוח. כלומר תפיסת ההשגחה הטוטלית שלהם לא סותרת את "חובת ההשתדלות", שמרוקנת אותה מתוכן. זה מזכיר לי את ההודעה שקיבלנו בזמן מלחמת המפרץ השנייה שעומדים לסגור את הישיבה הקטנה שבה למד בננו בגלל סכנת הטילים. כתבנו אז למשגיח שחשבנו לתומנו שלימוד התורה הוא שמגן על כולנו מפני הטילים, אבל זה כנראה לא שכנע אותו (אם זה ברי היזקא איני יודע מה אינו ברי היזקא). בכל אופן, בפועל, אלו שמצהירים על כך שהכל בידי הקב"ה מתנהלים כמו אחרון הלא מאמינים. אבל זה מה שראינו למעלה. מה שרלוונטי יותר לענייננו הוא דווקא מה שקורה מהצד הציוני-דתי של המתרס. ניתן כאן לראות השלכה מעשית נדירה של האמונה במעורבות אלוהית. הרב הרצוג בעצם מציע לא לנקוט בהשתדלות המתחייבת מן המצב, והוא נתלה בכך שיש הבטחה אלוהית שלא נפסיד במלחמה. כלומר האמונה שלו במעורבות אלוהית גרמה לו לנקוט במדיניות מעשית שונה. זהו מצב נדיר. אני מניח שהוא לא היה מורה כך לאדם פרטי (שיתפלל במקום ללכת לרופא), אבל אמונתו בתהליך הגאולה של כלל ישראל הייתה מספיקה כדי להתעלם מצו ההשתדלות הפרקטי.

המצב כיום

בסערת הוויכוח על הרפורמה המשפטית נוצר מצב שבו מומחים שונים מתריעים מפני התדרדרות של המדינה, בהיבטים כלכליים, משפטיים, מדיניים, ביטחוניים וכמובן חברתיים. 80% מחברות ההזנק החדשות נרשמות בחו"ל. ערך השקל יורד, הבורסה צונחת, התרעות מפני ירידה בדירוג האשראי. אנשים מוציאים כספים ומשקיעים מושכים את ידיהם מהשקעות בישראל. מומחים מתריעים שאנחנו על סף מיתון כלכלי חמור. יחסי החוץ שלנו על הפרצוף (בפרט עם ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם). אנשים יורדים מהארץ ורבים אחרים שוקלים זאת. הצבא בסכנה קשה של כשירות ובמשבר לכידות. הקרע החברתי נראה לא ניתן לאיחוי. ועוד לא הזכרתי התרעות (בעיניי מפוקפקות) מפני קץ הדמוקרטיה ודיקטטורה מתהווה. כל אלו הן תוצאות שיהיה קשה מאד לתקן אותן, וחלקן כבר מתהוות היום. אלו לא רק התרעות על העתיד. בעתיד עלול להיות גרוע עוד יותר כמובן.

חשוב להבין שאינני מתכוון כאן רק לחוקי הרפורמה. כתבתי לא פעם שהרפורמה אינה הדיון העיקרי כאן, אלא מדיניות הממשלה ושיקוליה. לא מעטים כבר מבינים זאת בימים אלו. ההשלכות שתיארתי אינן תוצר ישיר של הרפורמה אלא של המדיניות הכללית המופקרת של הממשלה הזאת (רק אתמול הודיעו שהם עושים קיצוץ רוחבי כדי להעביר עוד 165 מיליון ₪ לחרדים ולישיבות).

חשוב גם לשלול את הטענה שזהו רצון הרוב, ואין לתת למיעוט קולני להכתיב מדיניות ולבטל את הבחירות. כדאי לראות את ממצאי הסקר שפורסם בישראל היום (לא באירופה שלשום, או 'הארץ' מחר), לגבי תמיכת הציבור בצעדיה של הממשלה (כדאי לראות את התוצאות במלואן כאן):

זה כמובן רק סקר אחד מיני רבים. התוצאות הללו הן עקביות לגמרי לאורך חודשים, וכאמור הן לא נערכו ולא פורסמו בבמת שמאל טיפוסית. על רקע זה ברור שהשיח על מימוש רצון הרוב הוא דמגוגיה בגרוש. נכון שזכותה של ממשלה לממש מדיניות גם אם אין לה רוב באותו רגע, אבל כאשר מדיניותה שערורייתית גם מצד עצמה וגם בעיני הציבור, לא עומדת לה ההגנה של תמיכת רוב הציבור. שלא יאמרו לי שהם מממשים את רצון הבוחר, כי הם ממש לא עושים זאת.[2]

חשוב להבין שגם אם צודקים אצלו הטוענים שכל אלו הם בעיקר תוצרים של המחאה ולא רק של מדיניות הממשלה והחקיקה (גם לדעתי יש בזה אמת), זה לא ממש משנה. בפועל התוצאות הן תוצאות שכולנו נסבול מהן, ולממשלה יש אחריות להתנהל תוך התחשבות בכל הגורמים שעל הלוח. היא לא יכולה להטיל את האחריות על מישהו אחר.[3] מעבר לזה, אני גם לא מבין כיצד מישהו חושב שהרווח המגוחך בהעברת צמצום עילת הסבירות (שאין לה כמעט שום השלכה משפטית) שווה בנזק המלך.

אחרים טוענים שכל ההתרעות הללו הן פייק שמאלני (אין בעיה, טלי גוטליב כבר הסבירה לנו שהגולנצ'יקים יכולים גם הם להיות טייסים). לפעמים הם אפילו מביאים מומחים אחרים שטוענים אחרת. אולי הם צודקים, אם כי אני בספק רב (אם לנקוט אנדרסטייטמנט). אבל צריך להבין שאדם פרטי יכול לגבש עמדה באשר לרצינות ההתרעות הללו כרצונו. לעמדתו אין שום חשיבות ואין לו כל אחריות לתוצאות. אבל ממשלה שמגבשת מדיניות ואחראית לתוצאות צריכה להיות בטוחה מעבר לספק סביר שכל ההתרעות הללו הן אכן פייק. כמעט כל הפקידות הבכירה (שבחלקה מונתה על ידיהם) מתריעה כנגד מדיניות הממשלה, וכדי להתעלם מכל אלו עליהם להיות בטוחים שמדובר בפייק פוליטי. האם יש בסיס מספיק להערכה כזאת? האם ההערכה הממשלתית שאין ממש בהתרעות הללו היא לא פוליטית? אני בספק רב.

ושוב להשגחה

מכיוון שלדעתי על אף שהקואליציה הזאת היא כלילת החסרונות ואין מום שלא תמצאו בה (כולך יפה רעייתי, ואין מום שאין בך), לא כולם בממשלה שלנו טיפשים גמורים. אני מניח שלפחות חלק מהם (ובפרט ביבי) יודעים שיש ממש בהתרעות הללו, או לפחות לא בטוחים שלא. אז למה הם בכל זאת מתעקשים להעביר בכוח איזו עילת סבירות ריקה מתוכן ולשאת בכל המחירים הללו? האם הצורך לא להיכנע ל'פוטש הצבאי', כהגדרתם הדמגוגית וחסרת השחר, שווה את התוצאות הללו? האם שווה להם להכניס את כולנו לסכנה ממשית של חורבן? לטומטום שלהם כבר התרגלנו. לשמרנות ולפרימיטיביות – כמובן. לשקרים ולשחיתות – ברור. לאינטרסנטיות הדורסנית ולחוסר האכפתיות שלהם – זה מאפיין היסוד של הקואליציה הזאת. אבל חוסר האחריות והתוצאות שהם עצמם יהיו אחראיים להן, איך לזה הם לא חוששים? האם הם בונים על הציבור המטומטם שימשיך לבחור בהם גם אם המדינה תהיה באבדון גמור? האם באמת גם ממצולות הים רובנו נמשיך להשליך לקלפי פתקים עם 'ביבי', 'דרעי', 'בן גביר', 'גולדקנופף', 'סמוטריץ', או 'אבי מעוז'? למען האמת, לאור מה שהיה עד עכשיו אינני יכול לשלול זאת.

יש כאן שילוב מופלא של ציניות וציבור בוחרים מטומטם, מבית מדרשו של הליכוד, ציבור שבוי של המפלגות החרדיות שהצבעתו אליהן לא תלויה בשום צורה במעשיהן ובהישגים שלהן, ולגבי המפלגות הציוניות-דתיות כנראה הן וחסידיהן נוקטים כאן בדרכו של הרב הרצוג ז"ל. הם בונים על ההשגחה.

אך למותר הוא להזכיר לכולנו שיש לנו מסורת מוצקה שבית שלישי אינו חרב, ולכן אל לנו להירתע מהבעיות הכלכליות, המדיניות, החברתיות והביטחוניות. מכיוון שאנחנו בדרך הבטוחה לגאולה השלימה, ומכיוון שכל מעשיה של הקואליציה הזאת אינם אלא לשם שמים (כלומר למען חילול שמו הגדול ית'), הם בטוחים שהקב"ה כבר יטפל בבעיות והכל יסתדר. כבודם של המומחים במקומם מונח, והערכותיהם כנראה ממשיות, או לפחות אי אפשר לשלול אותן בוודאות, אבל זה רק בעיני הבשר החילוניות של ההמון הנבער והרציונלי. בעיני הבדולח הרוחניות של רבותינו הצדיקים מצוקי ארץ (כלומר כל אלו שאחראים לחילול השם הגדול ביותר מאז בריאת העולם), ברור שבכל זה אין ממש, שהרי כך היא גאולתם הבטוחה והבלתי הפיכה של ישראל. שום דבר לא יכול לעצור תהליך מיסטי על היסטורי ועל טבעי כמו גאולתנו השלימה. בטח לא שיקולים כלכליים או ביטחוניים קטנים וארציים יוכלו לעצור את תיקון (כלומר קלקול) העולם במלכות שד-י.

אין לי שום הסבר אחר לחוסר האחריות המשווע הזה. נראה שזוהי תוצאה של אמונה עיוורת בכך שמדינת ישראל לא יכולה להיפגע בלי קשר למה שנעשה, ובוודאי אם עושים זאת "לשם שמים" (כלומר שוד הקופה הציבורית כדי להחזיק ולהנציח את הפריזיטיזם החרדי שהורס ויהרוס את כולנו). הוסיפו לאידאולוגיה הציונית-דתית הזאת את האינטרסנטיות וחוסר האכפתיות החרדי ואת העובדה שביבי והמעטים מבין חבריו בליכוד שעוד נותרו שפויים נשבו לבין אוסף האידיוטים ההזויים הללו, ותקבלו את ההתנהלות השערורייתית של איחוד הזוועות הזה.

שתי הנחות שגויות

ברקע המדיניות ההזויה הזאת מונחות שתי הנחות שונות: א. הקב"ה אחראי למה שקורה. ב. המדיניות שלו נהירה לנו, והוא מוביל אותנו בבטחה אל הגאולה. משתי ההנחות הללו ניתן לגזור את המסקנה שבמקרה של בעיות הוא יסדר עבורנו את העניינים. שתי ההנחות הללו נדרשות כדי לחיות בתמונה ההזויה הזאת, שהרי גם אם הקב"ה מעורב בכל מה שקורה, מניין לכם שהמדינה לא תיחרב על ידו? בסך הכל הוא (?) כבר עשה זאת לפחות פעמיים בעבר. שימו לב שהמסורת שאותה הזכרתי אחראית להנחה השנייה (לכן הרב מבריסק, ששותף להנחה שהקב"ה אחראי לכל מה שקורה, עדיין לא בטוח שהמדינה לא תיחרב, או שלא נינגף במלחמה).

כדאי לזכור שבכל פעם שקרה לנו, או לכל עם אחר, אסון, אני בטוח שכמה שנים קודם אף אחד לא האמין שהוא יקרה. לפני חורבן הבית אני בטוח שכולם חיו בשלווה, ולא האמינו שקטסטרופה כזאת יכולה לקרות להם ובימיהם. גם לפני השואה זה היה המצב, וכך גם בימינו. זוהי טעות רווחת, שכן אנשים מניחים שהמצב המוכר להם הוא הכרחי ולא יכול להיות אחרת. להערכתי, בניגוד להתרעות קודמות, בימים אלו בהחלט יש סיכוי שאינו אפס לחורבן או לפחות לקטסטרופה ממשית במדינה שלנו. זה כבר לא מופרך.

אני נזכר באירוע שהיה באלקנה, שם גרתי עם הוריי ואחיי עד נישואיי. אבי ז"ל, שהיה זקן העדה, וחווה בנעוריו את השואה בבודפשט הונגריה, הוזמן לרב שיח בנושא האם תיתכן עוד שואה. הדוברים האחרים הסבירו בביטחון שבית שלישי אינו חרב, ושוב שואה לא יכולה לקרות. אבל הוא כמי שחווה את השואה, אמר כמעט באדישות: איני רואה שום סיבה ששואה לא תוכל לקרות שוב. כדאי לקחת בחשבון שהמצב בו אנחנו שרויים אינו מובטח ולא הכרחי. נראה שמרכיבים רבים בקואליציית הזוועה שלנו לא באמת לוקחים את האפשרות הזאת בחשבון.

מהי משיחיות

רבים מאשימים את הממשלה  הזאת (ואת פורום קהלת) ב'משיחיות'. בדרך כלל, כוונתך למגמה להשליט כאן מדינת הלכה ובכך להביא את המשיח. זהו כמובן שיח מנותק. אף אחד ממרכיבי הקואליציה לא כולל מטרה כזאת בין מטרותיו בטווח הקרוב. הם בהחלט רוצים לכפות יותר יהדות ולהדיר רעיונות אחרים, אבל זה לא באמת הולך לכיוון של מדינת הלכה, לפחות בטווח הקרוב (בקדנציות הקרובות).

בעבודה שעשתה בתי, ברוריה, בעזרתי, היא עמדה על המאפיינים המשיחיים של הציונות-הדתית. לשם כך יש להגדיר את המושג משיחיות, ולהבחין בין מרכיביו השליליים והחיוביים, ולזה בכוונתי להקדיש את הטור הבא. כאן רק אומר שהמרכיב העיקרי בהתנהלות משיחית הוא התבססות על שיקולים מטא היסטוריים והתעלמות (גם אם חלקית) משיקולים ריאליים-היסטוריים. זה מה שאנחנו רואים כאן. זה נכון בעיקר למרכיבים הציונים-דתיים של הקואליציה (סמוטריץ, בן גביר, וחלקים בליכוד), אך כפי שהסברתי הם גוררים אחריהם גם את כל השאר, כל אחד משיקוליו הוא (אינטרסנטיות וחוסר אכפתיות של החרדים, או אילוצים קואליציוניים של ביבי).

לכן אני דווקא מסכים שיש מרכיב משיחי מאד חזק במדיניותה של הקואליציה הזאת. המשיחיות שלהם לא באה לידי ביטוי בחתירה למדינת הלכה, אלא בהתעלמות משיקולים ריאל פוליטיים, והתנהלות לפי שיקולים מטא היסטוריים. מה שתיארתי למעלה משקף את התפיסה וההתנהלות הזאת. לצערי, זו לא רק השלכה מעשית לתפיסת ההשגחה הפעילה, אלא מדיניות שעלולה להוביל את כולנו לאסון.

"התנהלותו הגאולית" של סמוטריץ

אתמול בלילה, תוך כדי כתיבת הטור הזה, נפלה לידי הכתבה הזאת שבה הרב מנוביץ, ראש ישיבת הגולן, משבח את סמוטריץ על 'התנהלותו הגאולית'. בניגוד לביבי שמתנהל מתוך מודעות היסטורית (זה לגמרי נכון לדעתי, ולכן קשה לי ליישב זאת עם מדיניותו העכשווית, האנטי היסטורית בעליל), הרי שסמוטריץ ומפלגתו מתנהלים באופן 'גאולי'. אל תטעו, בעיני הרב מנוביץ וכנראה רבים כמותו, זהו שבח ולא גנאי. לא רק שהם מתנהלים כך, הם גם לא מעלים בדעתם את הטעות המטורפת שיש בהתנהלות כזאת. זה נחשב בעיניהם כשבח.

הרי לפניכם שתי פסקאות ובהן תמצית הכשל:

הוא נתן שיעור שלם על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לא חשוב הלימוד ולא חשוב שבקיא בדברים האלה כי הוא בן תורה, כל זה לא חשוב, מה שחשוב שהוא אומר לעצמו ולנו: תראו, מה שמעניין אותי זה מה התפקיד שלי בתהליך הזה, אני לא חי עם תודעה היסטורית אלא אני חי עם תודעה גאולית ושואל עצמי: מה ריבונו של עולם רוצה ממני בתהליך הזה?.

אין פה בבית המדרש שלנו אין אף אחד, לא תלמיד ולא רב שחושב שאנחנו ערב חורבן, אין דבר כזה, אנחנו תלמידים של הרב והרצי"ה, חושבים שיש פה תהליך גאולי. ההבדל בינינו לבין אנשים ששמחים על מדינת ישראל אבל לא מבינים שיש תהליך גאולי, זה הבדל שמים וארץ. אנחנו חושבים שיש פה תהליך שהקב"ה מוביל אותו ואנחנו מצטרפים אליו".

אני בטוח שהשיעור של סמוטריץ על משיח בן יוסף ובן דוד היה מאלף ועמוק, הוא הרי מבין בזה (טוב, אף אחד לא באמת מבין בזה. מה שלא מפריע לכולם לתת שיעורים מקיפים בנושאים אלו), אבל הייתי ממליץ לו להתמקד בשיעורים הללו במקום להוביל את כולנו לאסון. אין אף תלמיד בבית המדרש שחושב שייתכן אסון וחורבן, אבל זאת גופא הבעיה. הקיבעון הגאולי הזה שבו שוטפים את המוח לנוער, והתוצרים שלו בסוף מגיעים להיות מנהיגים פוליטיים ורבניים. הרב מנוביץ גם מחנך את תלמידיו להתנהל באופן 'גאולי', וברוך השם יש לזה תוצאות. כך בדיוק נוצרה המשיחיות בה חוזות עינינו כעת. אוסף פרחחים ילדותיים מיישמים את תורת רבותיהם בהכוונתם והנחייתם הפעילה, ומובילים את כולנו לתהום. אם זו אינה משיחיות, איני יודע משיחיות מהי.

אגב, הרב מנוביץ שם לא שוכח לשלם את המס המתחייב ל'חובת ההשתדלות':

הרב מנוביץ' הדגיש בדבריו כי אין הדבר אומר שלסמוטריץ' יש תעודת ביטוח. "אל תשאלו את השאלה אם יש פה תעודת ביטוח, האם אתה אדם כמו שר האוצר, שאני לא מכיר אנשים פרגמטיים כמוהו. גם המתנגדים הגדולים שלו מדברים על קצב הלימוד שלו במשרד התחבורה, המהירות שלמד מה זה המשרד, המהירות שלמד את המערכת הכלכלית. אף אחד לא חושב שהוא מקבל מסרים אלוקים וחי לפיהם".

הוא מעיר שה'גאוליות' אינה מונעת ממנהיגינו הנערצים לשקול שיקולים ריאליים, ועדיין הגאוליות היא שמנחה אותם. אבל בפועל נראה שהם בהחלט מתעלמים מהשיקולים הללו. ואין בכך כל פלא, שהרי תזת ה'השתדלות' היא באמת מופרכת. אם מאמצים את תפיסת המעורבות על שתי הנחותיה הנ"ל, אזי מתבקש לא להשתדל במובן הריאלי. אם אף אחד לא חושב שיהיה כאן חורבן ואם הגאולה מובטחת, כפי שאומר הרב מנוביץ, אז מדוע לחשוש מפניו ו/או לפעול כדי למנוע אותו?! אם אין תעודת ביטוח אז מניין הביטחון?! יש לו משהו נגד לוגיקה?! האם גם בשיעורי העיון שלו הלוגיקה נראית כך, לומר דבר והיפוכו במשפט אחרי משפט? לסיסמתיות הדתית ולשניות המחשבתית פתרונים. אבל הבעיה שלי אינה הלוגיקה של אנשים. לזה כבר די איבדתי תקווה. הבעיה של כולנו היא התוצאות המעשיות של ה'לוגיקה' התימהונית הזאת.

[1] לא שאני מבין מדוע ההבטחה הזאת, גם אם לא לוקחים אותה ברצינות, מבטיחה שהרב מבריסק לא ימות מכדור, או אפילו שירושלים לא תיפול. ירושלים העתיקה כזכור כן נפלה, עד שהגאולה חזרה והתאוששה תשע-עשרה שנים לאחר מכן, במלחמת ששת הימים.

[2] וכבר הסברתי (ראו למשל בטור 553) שגם אם זה כן היה רצון הבוחר, אין בכך כדי להוריד את הלגיטימציה מהמחאה וההתנגדות לשינוי כללי המשחק.

[3] מה עוד שהקואליציה העכשווית בהיותה באופוזיציה ניסתה לטרפד בעצמה, לפעמים בהצלחה, צעדים של הממשלה, גם כאלה שהיו לרוחה ולטובת המדינה גם לשיטתה שלה (כמו הדרכונים לארה"ב והחלת החוק הישראלי על מתנחלים בשטחים, מס על חד פעמי ומשקאות ממותקים ועוד הרבה). ועוד לא דיברנו על אי קבלת תוצאת הבחירות, שזה לא  מענייננו הישיר כאן.