הגבולות הקוגניטיביים של הרציונליות וההסבר של העולם
שלום לרב מיכאל אברהם,
אני פונה אליך כיוון שאני מעריך מאוד את הגישה שלך. נדיר לפגוש הוגה דעות מאמין בעל מחויבות עמוקה, שמוכן ללכת עם הטיעון הלוגי לכל מקום שאליו הוא מוביל ולדון בפתיחות מוחלטת בהנחות היסוד שלו.
אני חושב שזיהיתי נקודת מחלוקת יסודית עם הגישה שלך, ואשמח מאוד לשמוע את דעתך עליה.
אתה משתמש בתבונה וברציונליות כדי להגיע להסבר של העולם. האינטואיציה שלי שונה: עצם העובדה שהמוח שלנו הוא תוצר של אבולוציה מובילה אותי לחשוב שהיכולות הקוגניטיביות שלנו הן קרוב לוודאי מוגבלות ומותנות מבחינה ביולוגית. באותו אופן שבו כלב, חכם ככל שיהיה, לעולם לא יוכל להבין מושגים מתמטיים מופשטים כמו מספרים שליליים או משוואות דיפרנציאליות, נראה לי סביר מאוד שישנם ממדים של המציאות האובייקטיבית שהם מעבר ליכולת ההשגה המבנית של המוח האנושי.
מכאן, אני תוהה האם מושגים כמו "סיבתיות" או "תכלית" אינם אלא קטגוריות פנימיות של הרוח האנושית, שאין שום ערובה לכך שהן תקפות לגבי המוחלט (האינסוף). באותו אופן, ייחוס תכלית לבריאה נראה לי כהשלכה אנתרופומורפית: מדוע להניח שישות מוחלטת פועלת למען "תכלית" במובן שאנו בני האדם מבינים אותו?
אינני שולל שאירוע של התגלות יכול להוות חלק מהתשובה; בעיניי, זוהי אפשרות אחת מני רבות. מנגד, נראה לי סביר יותר שהסבר העולם נמצא בספירות מושגיות שחומקות מאיתנו לחלוטין, אולי אפילו עד לרמה שבה איננו מסוגלים לנסח נכון את השאלות לגביהן.
איך אתה מיישב, מבחינה לוגית, את ההשלכה של קטגוריות אנושיות (כמו כוונה או תכלית) על מציאות מוחלטת שככל הנראה חורגת מהארכיטקטורה של המוח שלנו?
אשמח מאוד לקרוא את נקודת המבט שלך על כך, אם זמנך מאפשר זאת.
בכבוד רב ובהערכה,
הלל כהן
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
אפתח בנקודה הראשונה שלך: הטענה שהמוח שלנו הוא תוצר של אבולוציה, ולכן יכולותיו הקוגניטיביות מוגבלות ושנועדו לשרידות בלבד ולא להכרת האמת האובייקטיבית. לדעתי, הטיעון הזה מחוררת את עצמו ומוביל למעגליות שומטת קרקע. הרי איך אתה יודע שהאבולוציה נכונה? כי חקרת, מדדת והסקת מסקנות באמצעות כלי החשיבה וההכרה המדעית שלך. אבל אם אתה מבסס את האמון בהכרה שלך על האבולוציה, כשהאבולוציה בעצמה היא תוצר של ההכרה שלך – נקלעת ללולאה. אם השכל שלנו התפתח רק כדי לשרוד, אין שום הכרח שהוא יורה לנו את האמת, אלא רק את מה שמועיל והישרדותי. מנגנון שרידותי לא צריך "להבין" אמת, מספיק שהוא ייצר התנהגות של בריחה מסכנה (כמו מהנמר). לכן, אם אנחנו נותנים אמון אפיסטמי (ולא רק תועלתני) בשכל ובהיגיון שלנו, הדרך הפילוסופית היחידה להצדיק זאת היא להניח שישנו "גורם מתאם" – אלוקים – שתיאם בין מבנה החשיבה וההכרה שלנו לבין העולם האובייקטיבי שבחוץ. בלי ההנחה הזו, אי אפשר להאמין לשום תיאוריה מדעית, כולל לאבולוציה עצמה.
במילים אחרות, אתה יכול כמובן להיות ספקן גמור, אבל אם אינך ספקן אתה נותן אמון בכלי החשיבה וההכרה שלנו, ולכן זו ברירת המחדל. מי שטוען אחרת עליו נטל הראיה.
חוקי הלוגיקה והשכל הישר אינם חוקי טבע מקומיים של "העולם שלנו" שיכלו להיות אחרת בעולמות מקבילים או במישור המוחלט; הם תקפים לגבי הכל, ותפיסת מציאות שחורגת מהם (כמו דבר והיפוכו) אינה "מעל השכל" אלא פשוט צירוף מילים חסר פשר.
לגבי ייחוס תכלית לבריאה וההאשמה בהשלכה אנתרופומורפית (האנשה): אכן, כשאני אומר שאם אלוקים ברא עולם יש לו מטרה, יש כאן סוג של האנשה. אבל נקודת המוצא שלי היא שכל יצור או ישות, לאו דווקא אדם, שעושה משהו – עושה אותו כי הוא רוצה להשיג באמצעותו משהו. זו אינה תכונה אנושית בלבד, אלא הגיון של פעולה. אם יש גורם, עליון ומוחלט ככל שיהיה, שיצר עולם כה מורכב, ההנחה הפשוטה היא שהוא עשה זאת למען תכלית. מי שטוען שדווקא כאן הפעולה נעשתה סתם כך, בלא כל מטרה (קפריזה), הרי שנטל הראיה מוטל עליו. מה עוד שהוא עצמו אומר לנו את זה. זה יכול להיות שגוי, אבל שוב נטל הראיה הוא על מי שחולק על זה.
לבסוף, הצעתך שהסבר העולם נמצא ב"ספירות מושגיות שחומקות מאיתנו לחלוטין" וכי עדיפה עמדה אגנוסטית. עמדה כזו היא תמיד נתיב מילוט קל, אבל בעיניי היא לעתים קרובות מבטאת סוג של עצלות מחשבתית. להגיד "זה מעל השכל" במקום שיש בו שאלות קשות או צורך בהכרעה, זה לרוקן את הדיון מתוכן. אינני טוען שאנו מבינים את מהותו של האלוקים או את כלל מניעיו, בהחלט ייתכן שיש דברים שמעבר להשגתנו; אבל הכלים היחידים שניתנו לנו כדי לברר מה ישנו ומה איננו, הם השכל, ההיגיון והאינטואיציה שלנו. חשיבה רציונלית דורשת שנלך עם הכלים האלה עד קצה גבולם, וכל עוד אין ראיה לסתור, נישאר עם המסקנות המתבקשות מהם. לוותר עליהם מראש בטענה ש"אולי הכל חומק מאיתנו", פירושו לוותר על כל חקירה של האמת, ולהישאר ספקן כפי שכתבתי למעלה.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
הרב מיכאל, תודה על התשובה המפורטת.
הטיעון שלי אינו תלוי בנכונותה של תיאוריית האבולוציה, ולכן המעגליות שהצגת אינה חלה עליו. אני לא יוצא מתוך תיאוריה מדעית, אלא מתוך תצפית פשוטה על המציאות: אני מתבונן בכלב ורואה שיש לו מגבלה קוגניטיבית מבנית. הוא לעולם לא יבין גיאומטריה לא-איקלידית… (דרך אגב, גם אני לא באמת מצליח להבין את זה לעומק, אבל זה כבר עניין אחר…). מהתצפית הזו עולה שישנם רמות שונות של תודעה והשגה במציאות. המסקנה שלי היא אקסטרפולציה הגיונית: סביר מאוד שישנן רמות מציאות או הסברים שדורשים "חומרה" קוגניטיבית גבוהה יותר מזו שברשותנו.
לנסות להשליך כוונה או רצון על ישות מוחלטת בשם הלוגיקה, נראה לי כמו מהלך שדורש זהירות; הוא כובל את המוחלט לפסיכולוגיה אנושית ומעניק לו מודעות שדומה מדי לשלנו. בהקשר זה, תמיד הוקסמתי מספרו של סטניסלב לם, "סולאריס". אני רואה אותנו קצת כמו המדענים שם, שמנסים בכלים רציונליים להבין אוקיינוס שנראה להם חי ומודע, אך נכשלים שוב ושוב לפענח אותו. הם משליכים עליו את תבניות התודעה שלהם, ונתקלים בקיר חסום באכזבה עמוקה.
כשאני מביט במאמצים שלנו להבין את היקום, אני נוכח לדעת שרמת התודעה והלוגיקה שלנו מאפשרת לנו להבין המון דברים בהמון תחומים. ועם זאת, נדמה לי שמול שאלות מסוימות אפילו הלוגיקה מגיעה לקצה גבול היכולת שלה. אנחנו כמו המדענים שחגים במסלול סביב סולאריס. אינני נעול על שום דבר, ואני רק מעלה כאן היפותזה ומסכם אותה כך: אני נוכח לדעת שבטבע קיימות רמות תודעה שונות המעניקות גישה להבנות מציאות שונות לחלוטין, ומכך אני מסיק שסביר מאוד שבהחלט חסר לנו משהו; שייתכן שאל מול חוסר הבנה עמוק מסוים של העולם, קיימים ממדים אחרים של תודעה שהם כנראה הכרחיים כדי לתפוס אותו. אני מודע לכך שהיפותזה זו עלולה להיות בעייתית, שכן היא מייצרת סולם תודעתי אינסופי שבו תמיד יהיה חסר לנו משהו.
וכמו שאתה נוהג לומר: שום דבר אינו ודאי, כולל המשפט הזה עצמו ששום דבר אינו ודאי.
לגבי הטענה ל"עצלות": אני מעדיף להתרכז אך ורק בטיעון עצמו.
בכבוד רב,
הלל כהן
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer