מה הרב חושב על הספר \
שלום כבוד הרב,רציתי לשאול לגבי מנחת יהודה של רבי יהודה פתיה. האם באמת צריך לקבל כאמת את כל העדויות שלו על רוחות, נשמות וגילויים שהוא מתאר שם?אני שואל בכנות כי עולה לי מחשבה אחרת: האם לא יכול להיות שבשנים האחרונות לחייו הוא סבל מפרנויה או ממצב נפשי שגרם לו לראות ולחוות דברים שלא היו באמת במציאות, והוא פירש אותם כחוויות רוחניות?אני לא מתכוון לומר שהוא שיקר. יכול להיות שהוא באמת היה משוכנע לחלוטין במה שהוא חווה, אבל אולי מה שהוא חווה נבע ממצבו הנפשי ולא מרוחות או נשמות.באופן כללי קשה לי עם זה שביהדות מצפים לפעמים לקבל כל סיפור על צדיק כאמת מוחלטת, ושעצם העלאת אפשרות שהצדיק טעה, דמיין או אפילו סבל מפרנויה נתפסת כזלזול או כפירה.האם מבחינה תורנית מותר להחזיק בדעה כזאת לגבי רבי יהודה פתיה? ואם לא, מה הבסיס לכך שאנחנו צריכים להניח שהחוויות שהוא מתאר היו אמיתיות ולא תוצאה של מצב נפשי?אשמח לתשובה כנה ומפורטת, כי השאלה הזאת באמת נוגעת אליי מאוד.תודה רבה כבוד הרב.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
זה כבר עלה כאן. אמרתי את דעתי. אני לא הייתי מקבל את העדויות הללו. וגם לא מחפש הסברים מה קרה לו. לא ממש מעניין אותי.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
הרב, זה פשוט הזוי איך אתה מבטל במחי יד עדויות כל כך אמינות. הרוחות שם מתארות בפרטי פרטים מה קרה להן אחרי המוות, בתיאורים שאמורים להיות אמינים לכל בר דעת.
קח למשל את הסיפור מ"רוחות מספרות" (אביאנו לקמן מילה במילה משם), על רוח של אדם שנכנסה באחותו בחיים. האמא והאחות הגיעו לרבי יהודה פתיה בבגדאד. האמא בכלל לא הכירה אותו והוא לא הכיר אותן, והיא בכלל לא ידעה שבנה מת – היא גרה הרחק ממנו וחיכתה למכתב ממנו. כשהרוח סיפרה לה שהוא מת, היא הטיחה בו שזה שקר (איזו אמא רוצה להאמין לדבר כזה, רח"ל). בתגובה, הרוח נתנה לה סימנים אישיים ופרטים מוכמנים מהילדות, עד שהאמא והאחות השתכנעו שזה באמת הוא.
גם אם נניח לשיטתך (וזה ממש לא נכון) שרבי יהודה הכיר את הנער, איך לכל הרוחות (תרתי משמע 🙂) הוא יכול היה לדעת פרטים אינטימיים כמו שיר ערש או דברים שקרו בתוך חדר סגור? כל הסבר מאולץ שתציע פה נהיה פשוט מופרך ומגוחך. העובדה שהאם השתכנעת מפרטים מהילדות שלא הייתה לרבי יהודה פתיה שום דרך לדעת, היא הוכחה חותכת. כל אדם עם שמץ של יושר אינטלקטואלי מבין שזה לא דמיון, ולטעון שזה לא גילוי אמיתי זה פשוט עוול היסטורי ושטות גמורה.
הנה המעשה במלואו.
מספר רבי יהודה פתיה:
עוד בשנת תרע"ח, בחול המועד של פסח, באה אלי אשה אחת ושמה כתון בת יונה יוסף, ואמרה לי כי זה שנתיים ימים עוקץ אותה לבה כמחט, ולפעמים היא נופלת לארץ בעל כורחה. ואוחז אותה חולי קשה, ומגלגלה בקרקע בשיעור ארבע אמות יותר בהולכה והבאה, כמה פעמים תכופים זה לזה, בגלגול נמרץ וחזק עד שמתפרקים איבריה. והיא צועקת: "למען ה' תפשוני כדי שלא אתגלגל, כי נתפרקו איברי", ואינה נחה מהגלגול עד שיתפסוה בכוח גדול.
והן עכשיו היא מעוברת, והיא יראה שמא ימות העובר במעיה מרוב הגלגול, והיא גם אפשר שתסתכן. גם רואה בחלום כל לילה ולילה שאיש נמצא עמה.
ואני בדקתי אותה ומצאתי בה רוח. ואחר כמה יגיעות דיבר עמי ואמר שהוא יהודה בן יונה הנזכר, אחי האשה הזאת כתון, וזו עמאם היא אמו.
והוא, כי בעת מלחמת מלכי הברית שהתחילה ביום י' לאב של שנת תרע"ד, שלקחו הטורקים את בחורי בני ישראל שבכל המקומות לצבא, לא נלקח הוא עמהם, יען כי הוא היה תואר ויפה מראה ואהוב לכל שרי הצבא.
רק בשנת תרע"ו נשתוקק גם הוא לילך למלחמה, והלך לו בחודש שבט. ובהגיעו לירושלים תוב"א היה עוסק שם באווירון, ובלא מתכוון נסגר פתח האווירון בעוד רגלו אחת מחוץ לדלת, וברגע חתך הדלת את רגלו בעת היסגרו, למעלה מן הארכובה, וניתזה למרחק. ומרוב הכאב היה מתגלגל בארץ פנים ואחור, וכל רפואה לא הועילה לו, עד שלבסוף הבאיש מקום החתך וירום תולעים, וימות מיתה משונה, רחמנא ליצלן.
ולא חסה עליו עין בני ישראל לקברו, יען כי קרקע הקבורה מוכרים אותה הציבור בירושלים תוב"א בדמים יקרים, עד שראו שיש באצבעו טבעת זהב, ולקחו אותה וקברוהו.
והוא היה בן עשרים וארבע שנים, קטון בשנים, וגדול בעוונות ובפשעים כבן מאה שנה! בזמן מועט לא כביר הצביר לו כעפר איסורים ועוונות ופשעים, עד אשר נלכד ברובי עוונותיו ופשעיו ומת באותה מיתה משונה, רחמנא ליצלן.
ואחרי מותו שב חלק הנפש של רגלו שנחתכה למקומה ונעשה רוח, ונכנס באחותו כתון בעת שנבהלה על בִּתה שנפלה מן הגג. ולכן הוא מגלגלה בקרקע כמו שהיה מתגלגל הוא כשנחתכה רגלו.
ואמו ואחותו הנזכרים לעיל היו מטים אוזניהם ושומעים את כל דברי הרוח. ותאמר לו אמו: "שקר אתה אומר על יהודה בני, כי איננו מת, חס ושלום, אלא עודנו בחיים. ואני מצפה שבזמן קרוב יבוא לי איגרת משלומו.
ואם אתה בני באמת – תנה לי סימן על זמן שהיית קטן".
והשיב לה: "כי בהיותי קטן היינו ישנים בחורף בחדר פלוני, ואת היית שוכבת על הרצפה בצד פלוני, ואבי יונה שוכב על המיטה בצד השני. וכאשר הייתי מתעורר בלילה ובוכה, את היית משוררת לי שיר הערש שהוא כך וכך. ופעם אחת הייתי בוכה, ולקחה אותי אחותי כתון הזאת והשכיבה אותי על זרועה, והייתה מספרת לי סיפור פלוני עד שחטפתי השינה".
כל זה אמר הרוח, וכתון ועמם הודו לדבריו.
ו-@ישראל, 'מנחת יהודה' ממש לא נכתב "בשנים האחרונות לחייו", חבל סתם להוציא שם רע מתוך השערות. ובכלל, רבי יהודה פתיה זכה למדרגת נפש – שהאר"י ז"ל כותב שאי אפשר להגיע להשגות רוחניות בלעדיה – כבר בסביבות גיל 40 (כפי שהוא מתאר ביומנו האישי שיצא לאחרונה). זה ממש לא גיל של זקנה וכדומה.
@ישראל, שאלת מה הבסיס להאמין לתיאורים של הרי"ף (רבי יהודה פתיה), ובגלל שציינת שזה נושא שממש נוגע אליך חשוב לי לענות בהרחבה.
הבסיס לאמון בהם הוא פשוט לקרוא בספרו. העדויות שם אמינות ואותנטיות, ויש שם פרטים ומידע שאין שום סיכוי בעולם שהוא יכל לדעת (ראה לדוגמה בסיפור שהבאתי לעיל). כל עוד אתה לא חושד שהוא פשוט המציא את הכל מאפס (מה שלא סביר בשום צורה, ובמיוחד כשיש שם פרטים אישיים ורגישים על אנשים ומשפחות ספציפיות, ראה לקמן בהרחבה), העדויות אמינות מאוד.
הספר 'מנחת יהודה', שמובא בו החלק הרלוונטי לענייננו, 'רוחות מספרותץ', פורסם עוד בחייו של רבי יהודה פתיה. אדם שמפרסם ספר עם שמות מפורשים של אנשים חיים ולהבדיל אנשים שנפטרו לאחרונה, לא היה לוקח סיכון כזה אם מדובר בבדיות או בדמיונות – הרי בשנייה אחת היו נחשפים השקרים שלו, והוא היה מוכפש ומואשם בהמצאות על ידי הקרובים של אותם אנשים, ובכלל, על ידי מי שחי בעירו. הפרסום הפומבי בחייו הוא הוכחה חזקה לכך שהדברים עמדו במבחן המציאות בזמן אמת.
ברור שהעדויות אמינות, וחבל סתם לפקפק ולהפסיד גילויים כבירי כח כאלה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer