3 שאלות שמנקרות בי
הרב מיכאל אברהם, יש לי 3 שאלות שממש מנקרות בי:
-
אם יש אנשים חכמים, רציניים וכנים שמחפשים את האמת כבר שנים, והם נמצאים בנצרות, באסלאם ובדתות אחרות ומגיעים למסקנות שונות ‐ איך אפשר להיות בטוח שאני דווקא הגעתי לאמת? אם נניח שבכל הדתות יש בערך אותו שיעור של אנשים שבאמת מחפשים אמת, זה גורם לי לחשוב שאולי אין אמת דתית אחת, אלא כמה אמיתות, וכל אדם מגיע לאמת אחרת.
-
אם באמת יש כמה אמיתות, יש לזה גם נפקא מינה מעשית: למה שאבחר דווקא ביהדות אם דת אחרת יכולה להיות אמיתית גם היא, אבל דורשת הרבה פחות מצוות ומחויבויות? למשל, אם הנצרות הייתה אמת באותה מידה אבל הרבה יותר קלה לקיום, לכאורה היה עדיף לי לבחור בה. אז איך בכלל מכריעים במקרה כזה?
- למה שלא אלך אחרי הכמות הגדולה יותר של אנשים ומחקר שמגיעים למסקנה אחרת משלי? למשל, אם אני עושה מחקר ומגיע למסקנה שהיהדות היא האמת, אבל קיים מחקר הרבה יותר גדול, של יותר אנשים, שחקרו את הנושא יותר שנים וביותר עומק והגיעו למסקנה אחרת ‐ למה שאעדיף את המסקנה שלי? הרי גם בסטטיסטיקה, כשיש כמות גדולה יותר של נתונים שמצביעים על כיוון מסוים, זה בדרך כלל מגדיל את הסבירות שהוא נכון. אז למה במקרה הזה לסמוך דווקא על האינטואיציה והמסקנה שלי ולא להתאים את ה־state of mind שלי למסקנה של הקבוצה הגדולה והרצינית יותר?
אני יודע שאני מכליל כאן מאוד, אבל זו באמת השאלה שמטרידה אותי: איך אפשר להגיע לביטחון בדת מסוימת כשיש כמות גדולה של אנשים חכמים, כנים ומעמיקים שהגיעו למסקנה אחרת?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
קודם כל, אינך יכול להיות בטוח אף פעם. לשאלתך, ראה בטור על peer disagreement
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
תודה הרב. אני מבין שאי אפשר להגיע לוודאות מוחלטת, ושאלת ה-peer disagreement אכן רלוונטית. אבל אני חושב שהשאלה שלי עדיין קצת אחרת, ואולי לא הסברתי אותה מספיק טוב.
אני לא שואל מה לעשות כשיש עמית אחד שחולק עליי. במקרה כזה אני מבין את הבעיה, ויכול להשוות את הטיעונים שלו לטיעונים שלי ולנסות לבדוק איפה טעיתי.
השאלה שלי היא מה קורה במקרה קיצוני יותר: נניח שאני חוקר את שאלת האמת הדתית ומגיע למסקנה שהיהדות היא האמת, אבל מול העמדה שלי עומדת קבוצה גדולה מאוד של אנשים חכמים, רציניים, כנים ומחפשי אמת, שחקרו את הנושא במשך שנים, מכירים היטב את הטיעונים בעד ונגד, ומגיעים דווקא לנצרות, לאסלאם או למסקנה שאין דת אמת.
כאן נראה לי שיש לי סיבה רציונלית לא רק "לכבד את דעתם", אלא ממש להוריד את הביטחון שלי במסקנה שלי. הרי ייתכן מאוד שהמסקנה שלי נובעת ממגבלות של נקודת המבט שלי, מהטיות שאני לא מודע אליהן או מטעות בהערכת הראיות. אם עשרות או מאות אנשים שאני מחשיב כאנשים אינטלקטואליים רציניים בדקו את אותן ראיות והגיעו למסקנה אחרת, למה שלא אעדכן את האמונה שלי בהתאם?
אני מנסה לחדד את זה באמצעות אנלוגיה: נניח שאני רואה עצם מרחוק מזווית אחת וחושב שהוא נראה כמו A. אחר כך אני מגלה שמאה אנשים אמינים, שכל אחד מהם בחן את העצם מזוויות שונות, אומרים שהוא B. במצב כזה נראה לי רציונלי מאוד לחשוב שאולי הראייה שלי מוגבלת, ולא פשוט לומר "אני רואה A ולכן אמשיך להאמין ל-A".
לכן השאלה המדויקת שלי היא:
מהו העיקרון הרציונלי שמאפשר לי להמשיך להחזיק בעמדה שלי כאשר רוב גדול של אנשים שאני מחשיב כעמיתים אינטלקטואליים רציניים, כנים ומחפשי אמת מגיע למסקנה הפוכה?
ובמיוחד, האם עצם העובדה שמספרם גדול יותר ושיש להם יותר שנות מחקר ונקודות מבט שונות לא אמורה להגדיל משמעותית את ההסתברות שהם צודקים ואני טועה?
ואם התשובה היא שלא, הייתי רוצה להבין למה. מה ההבדל העקרוני בין המקרה הזה לבין מצב רגיל שבו כמות גדולה יותר של ראיות בלתי תלויות גורמת לנו לעדכן את ההסתברות שלנו?
אני לא מחפש כאן תשובה של "אי אפשר להיות בטוח", אלא להבין איך אמורה להיראות רציונליות אפיסטמית במצב שבו רוב גדול של אנשים שאני מעריך כעמיתים אמיתיים חולק עליי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer