איסור משכב זכר כעיקרון גשר?

עם זאת, הניסיון להחיל את הלוגיקה הזו על איסור משכב זכר אינו סביר בעליל. אי אפשר להמציא עקרון גשר רק כי אנחנו במצוקה. הו אצריך להיות סביר פרשנית. לענ"ד מדובר בטענה שנובעת ממוטיבציית-יתר שפוגעת ביושר האינטלקטואלי.

איסור משכב זכר נמנה על פרשת העריות. מדובר באיסור חפצא קטגורי על האקט עצמו, ללא תלות בנסיבות חברתיות משתנות או במניעים הנפשיים של העושים. התורה לקחה בחשבון את המורכבות ואת קיומו של היצר, ובכל זאת אסרה את המעשה באופן קטגורי. בעבר גם ביחסים בין בעל לאישה לא התבססו על רומנטיקה כמו האתוס של ימינו.

אם נקבל את עקרון הגשר שהצעת – לפיו האיסור מיועד רק למנוע "יחסי מין הנובעים מתאווה בלבד" ולכן יחסים המבוססים על אהבה מותרים – אנו מייתרים וממוטטים את כל פרשת העריות. לפי היגיון זה, נוכל להתיר גם גילוי עריות של אח ואחות או הורים וילדים, ואפילו אשת איש, כל עוד הם עושים זאת מתוך "אהבה רומנטית עמוקה וחיבור אינטלקטואלי" ולא מתוך תאווה בהמית גרידא. ברור לכל בר-דעת שהתורה אסרה עריות באופן מהותי ומוחלט, בלי קשר לשאלה האם יש שם אהבה או תאווה בלבד.

כפי שכתבתי בטור 754 – זוגיות הומוסקסואלית בהלכה (בתגובה להצעותיו של הרב רפאל יהונתן פוליסוק) ובמקומות אחרים, הזדהות עמוקה עם מצוקתם הקיומית של להט"בים דתיים אינה מתירה לנו לבצע "אקרובטיקה הלכתית" מגמתית ומאולצת. לומר שהתורה אסרה משכב זכר רק כחלק מפולחן אלילי או רק כשאין אהבה, אלו פרשנויות ספקולטיביות חסרות בסיס טקסטואלי או למדני מינימלי בכוונת המקרא וחז"ל. איסור משכב זכר הוא איסור דאורייתא מפורש שגדרו ברור (ביאה והעראה כמוסבר ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה), וכדי לשנות אותו נדרשת סמכות של סנהדרין או לפחות קונצנזוס הלכתי רחב, שאינם קיימים כיום. כל ניסיון "להכשיר" זאת לכתחילה בכלים פרשניים מאולצים אינו סביר בעיניי.

בספריי ובכתביי אכן הצעתי מודל להתמודדות עם הנושא הכאוב הזה, אך הוא בנוי על קטגוריה אחרת לחלוטין – קטגוריית האונס.

עמדת הרמב"ם (בספרי משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פרק א') ובאחרונים קובעת את האיסור הבסיסי כעומד בעינו. אולם, במציאות שבה אנו יודעים כיום כי הומוסקסואליות היא נטייה קבועה ומולדת (ולא סתם "יצר הרע" של תאווה חולפת), הרי שאדם שאינו מסוגל לחיות בבדידות מוחלטת כל חייו ואינו יכול להימשך לנשים – נמצא במצב של מצוקה נפשית קיומית אדירה.

במצב כזה, חל הכלל ההלכתי היסודי: "אונס רחמנא פטריה" (התורה פוטרת את האנוס). אדם כזה שעבר על האיסור מחמת נטייתו שאינה ניתנת לשינוי, דינו כאנוס והוא פטור מעונש ומאשמה דתית.

אבל – וזהו אבל קריטי – אונס הוא גדר של פטור בדיעבד, הוא אינו היתר לכתחילה!

כפי שהסברתי למגיבים רבים באתר שלי (ראו למשל טור 728 – הנתיב השלישי: על להט"ב, לייטיות וביקורת מזיקה או תגובותיי למרדכי עבדיאל בשאלות ותשובות): העובדה שאישה נאנסת אינה אומרת שנכתוב בשולחן ערוך "מותר להיאנס". האקט עצמו נותר באיסורו המהותי, אלא שהאדם המבצע אותו פטור מחמת אונסו. לכן, אי אפשר "להתיר" או "למסד" זוגיות חד-מינית המערבת משכב זכר תחת כסות הלכתית לכתחילה, גם אם אנו מתייחסים לחוטאים ברחמים ובהבנה של דין אנוס.

(אמנם העליתי בעבר אפשרות תיאורטית, המבוססת על דיוק מסוים בדברי רבי משה פיינשטיין ובסוגיית נדרים "תועה אתה בה", לפיה האיסור המקורי בתורה נאמר רק כלפי מי שיש לו נטייה רגילה והוא עושה כן מתוך תאווה וסטייה, ואולי לא נאמר כלל כלפי בעלי נטייה הפוכה מובהקת. אך הדגשתי מיד שזוהי סברה ספקולטיבית ומחודשת מאוד, שאני רחוק מלהיות משוכנע בה ומובן שאיני פוסק אותה למעשה).

טורים להעמקה: טור 16 – עוד על פולמוס הרב קרים: הומוסקסואליות, סירוב פקודה, שריפת "הברית החדשה" וטבען של נשים, טור 26 – על סטייה, מומחיות וערכים - תגובה למאמרו של פרופ' יורם יובל, "הם לא סוטים", מוסף שבת פ' עקב - טור המשך, טור 504 – מבט על טרנסג'נדריזם ועל פרשת גבעת שמואל, טור 541 – הלכה ומוסר: התמונה התיאורטית, טור 754 – זוגיות הומוסקסואלית בהלכה