הדיבייט בראש וראש

שלום.

הטיעון שמציג מיכאל אברהם נשמע לכאורה מסודר ולוגי, אך בפועל הוא מבוסס על ערבוב מושגים, הנחות לא מוכחות וכשלים מהותיים שמפרקים אותו מבפנים. הוא מציג את המהלך כ“לוגי ורציונלי למהדרין”, אך גם מבחינה לוגית וגם מבחינה רציונלית – הוא איננו מחזיק מים.

ראשית, קיים בלבול יסודי בין עקרון הסיבתיות לבין עקרון הטעם המספיק. סיבתיות עוסקת באירועים בתוך הזמן, ואילו הטעם המספיק מדבר על קיום הסבר לכל דבר בכלל. אברהם מערבב ביניהם כך שיוכל להחיל את העיקרון גם על “המכלול כולו” – על כל המציאות עצמה – אף שהמושג “סיבה” כלל אינו מוגדר בהקשר כזה. זהו שימוש שגוי בלוגיקה, כיוון שהוא מרחיב את העיקרון מעבר לגבולות שבהם יש לו משמעות.

שנית, כל הבניין הלוגי נשען על הנחת המבוקש. הטיעון מניח שעיקרון הסיבתיות תקף תמיד, גם על המכלול, ומשתמש באותה הנחה כדי “להוכיח” את תקפותו. מדובר במעגליות מובהקת – ההנחה משמשת כהוכחה לעצמה.

שלישית, יש כאן כשל קטגוריה קלאסי. אם עיקרון הסיבתיות הוא אפריורי, כלומר עיקרון מחשבתי שאדם מביא עמו אל העולם, אז הוא חל על האופן שבו התודעה מבינה את המציאות – לא על מה שנמצא מחוץ לה. החלתו על “המכלול” שקיים, כביכול, מעבר לתודעה ולניסיון האנושי, היא החלת קטגוריה שאינה שייכת לתחום הדיון. זה בדיוק מה שקאנט כינה “אשליה טרנסצנדנטית”.

גם ההנחה שאין אלא שתי אפשרויות – “יש סיבה” או “אין סיבה” – היא דיכוטומיה שקרית. ייתכן בהחלט שהשאלה עצמה אינה תקפה כשמדובר במכלול כולו, משום שמושג “סיבה” פשוט לא חל על ישות שאין לה חוץ, אין לה זמן ואין לה הקשר פיזיקלי. כששואלים “מה סיבתו של היקום?”, זה דומה לשאלה “מה צפונה מהקוטב הצפוני?” – שאלה שאינה שגויה לוגית אלא חסרת משמעות.

גם אם מקבלים לצורך הדיון את ההנחה שיש “סיבה למכלול”, אין בכך שום הצדקה לקרוא לסיבה הזו “אלוהים”. כאן מתבצעת הרחבה סמנטית לא לגיטימית – המעבר ממונח ניטרלי (“סיבה”) למונח טעון (“אלוהים”) בלי להוסיף שום תוכן חדש. המסקנה אינה נובעת לוגית מן ההנחות אלא מוגדרת באופן שרירותי.

בנוסף, ההסתמכות על עקרון האנטרופיה כמדד למורכבות אובייקטיבית היא שגויה מבחינה מדעית. אנטרופיה עוסקת בפיזור אנרגיה במערכות סגורות; היא איננה מדד למורכבות, ובוודאי שאינה ניתנת ליישום על היקום כולו, שאיננו מערכת סגורה. השימוש בה כהוכחה למורכבות מטאפיזית הוא בלבול בין תחום הפיזיקה לתחום הפילוסופיה.

בסופו של דבר, הטיעון של אברהם איננו “רציונלי למהדרין” אלא רק קוהרנטי לעצמו – סגור בתוך מערכת הנחות שהוא עצמו בנה. הוא נשמע פילוסופי בזכות שפה פורמלית ולוגית, אך בפועל מדובר במהלך רטורי, לא מהלך רציונלי. כל חלקיו נשענים על ערבוב תחומי שיח, על הנחות לא מבוססות ועל שימוש במונחים שמעבירים משמעות אחת כשהם נוחים לו, ומשמעות אחרת כשהם מתנגדים לו.

מה שנשאר מהטיעון אחרי ניקוי הערפל הפילוסופי הוא לא הוכחה ולא טיעון לוגי, אלא דוגמה מצוינת לאיך שימוש זהיר במילים יכול ליצור אשליה של רציונליות – גם כשאין בה ממש.

אשמח לדעת מה הטעות שלי…?