התנגדות ערכית לשותפות קואליציונית עם הרשימה המשותפת

שלום,

במידה והבנתי נכון את דבריך על האפשרות להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת, אתה מציג את ההתנגדות לכך כנובעת מאחד משני מניעים: או התנגדות עקרונית לישיבה עם ערבים שהיא למעשה גזענות, או חשש מפני ההשלכות הביטחוניות, שלדעתך אינו מבוסס על הערכת סיכונים רציונלית, ולכן הוא בעיקרו אמוציונלי.

אני רוצה להציע שלכאורה יש כאן אפשרות שלישית, שנדמה לי שהיא מרכזית אצל חלק ניכר מהמתנגדים, גם אם לא תמיד הם יודעים להמשיג אותה כראוי. כוונתי להתנגדות ערכית, שאינה נובעת מגזענות וגם אינה מבוססת על שיקולי תועלת ונזק. אדם יכול להכיר לחלוטין בזכותם של אזרחים ערבים לייצוג פוליטי, ולא להתנגד עקרונית לשותפות עם מפלגה ערבית, ובכל זאת לסרב להקמת קואליציה עם נציגי ציבור שלדעתו נתנו גיבוי או לגיטימציה למעשי טרור. לא משום שהוא חושש שהדבר יפגע בביטחון המדינה, אלא משום שעצם השותפות הפוליטית איתם פסולה בעיניו מבחינה ערכית. זה במקום מסוים נרמולזציה של שיח בעייתי. אנשים לא מוכנים להקשיב לזכויות של ציבור שנציגיו כאלו.

הרי הקמת קואליציה אינה רק התקשרות טכנית בין גורמים בעלי אינטרסים משותפים. משהו רובטי קר ומנוכר. יש בה גם הכרה הדדית ולגיטימציה ציבורית. כשאני יושב עם אדם בקואליציה, מנהל איתו משא ומתן על מטרות משותפות ומכיר בו כשותף לגיטימי בניהול המדינה, אני מעניק לו מעמד מסוים. ואדם יכול לטעון שיש עמדות ומעשים שבגללם הוא מסרב להעניק את הלגיטימציה הזאת, גם אם מבחינה מעשית השותפות הייתה עשויה להועיל לו. זו אינה טענה תועלתנית אלא טענה ערכית, וממילא אי אפשר להפריך אותה באמצעות הטענה שלא צפוי להיגרם נזק ביטחוני מהקמת הקואליציה.

נדמה לי שזה גם מסביר את עוצמת הסלידה וההתקוממות בציבור מעצם הרעיון. בפרט אחרי שבעה באוקטובר, כאשר היחס לטרור ולהצדקתו הפך לסוגיא בוערת, יש אנשים שעצם המחשבה על שותפות פוליטית עם מי שנתפסים בעיניהם כמי שהצדיקו מעשים כאלה מעוררת אצלם התנגדות עמוקה. לא מפני שהם חושבים בהכרח שהשותפות תביא לאסון ביטחוני, ובוודאי לא מפני שמדובר בערבים, אלא משום שהם רואים בכך חצייה של גבול מוסרי. אני חושב שלעיתים אנשים אינם יודעים לנסח לעצמם את ההתנגדות הזאת, ולכן הם מתרגמים אותה לטענות על סכנות ביטחוניות וכדומה. אבל לתחושתי המניע העמוק יותר אינו החשש מפני התוצאות, אלא התנגדות לעצם המעשה. אדרבה, אפילו שלעמדה ערכית זו יש מחיר – שהרי ז יוביל למצוקה גוהה יותר בציבור הערבי וחשש לפיגועים עולה – לתחושת אנשים מוכנים לשםל את המחיר, ובלבד שלא לתת לגיטמציה ערכית לנרמול שיתוף פעולה עם אנשים כה בעייתים.

אפשר בהחלט לחלוק על השיפוט הערכי הזה, לטעון שהוא מוגזם, שאינו מוצדק ביחס לנציגים המדוברים, או ששיקולים אחרים גוברים עליו. אבל זה כבר דיון ערכי לגופו של עניין. כל מה שאני מבקש לטעון הוא שהחלוקה בין גזענות לבין חשש ביטחוני אמוציונלי מחמיצה לכאורה אפשרות שלישית, שלדעתי עשויה להסביר חלק משמעותי מההתנגדות הציבורית.