ונמצא העבירה מצוה

שלום וברכה הרב

בתחילת שיעור 17 בסדרת "מבט על תורה ותלמוד תורה", טען הרב מסברא כי התשובה אינה צובעת רטרואקטיבית את עצם המעשה הרע כדבר חיובי. לדבריו, מאמר חז"ל "זדונות נהפכים לו לזכויות" פירושו המדויק הוא שהקב"ה בוחר להתייחס לחטא כזכות בגלל התהליך שהאדם עבר, אך המעשה עצמו והכוונה המקורית שהייתה בו אינם משתנים למפרע ואינם הופכים לטובים.

מול עמדה זו יש להעיר, כי רב צדוק הכהן מלובלין מפרש את דברי חז"ל כפשוטם ממש – ובאופן שסותר לחלוטין את סברת הרב. רב צדוק מוכיח כי המעשה עצמו אכן משתנה למפרע, וזה לשונו (צדקת הצדיק, אות רמב):

התשובה הוא כמו התרת חכם, שעוקר הדבר למפרע, ונתבטל המלאך רע הנעשה מהעבירה ‏לגמרי. ומאהבה שנעשין כזכיות, היינו שלא נתבטל רק שנתהפך לטוב, זהו ב' דרגין דלאתהפכא ‏ולאכפייה, פי' היראה הוא ההגדרה בלב מהרע, ואהבה הוא שמהפך המר שהוא היצר והחשק ‏שבאדם למתוק, שמושכו לבהמ"ד ולד"ת. שבזה היצ"ר טוב מאוד, כמ"ש במדה"נ (זח"א קלח א) ‏דחמידו דאורייתא על ידו. וזהו התורה תבלין ליצר – לתבלו להיות טוב. וזה בלהבא, וכן בעבר כאשר ‏מתגבר באהבת השם יתברך וכן השם יתברך לעומת, מכיר (האדם) ״כי גם כל מעשינו פעלת״ (פסוק בישעיה) – הכל לטובתינו וממך הכל, כי ‏לעולם לא זזה אהבתך מעמנו, וגם כי אלך וגו' כי אתה עמדי. גם בעת עשיית הרע, וא"כ בודאי אינו ‏אלא טוב ובגדר עת לעשות לה' הפרו. וכמ"ש בשבת (פט:) שאם הם כשנים הסדורות מששת ימי ‏בראשית, פי' בסדר שסידר הבורא ית' בתחילת היצירה בחכמתו שיהי' כך, ממילא כשלג ילבינו, ‏שיהיו כזכיות מאחר שכך הי' אמיתות רצון השם יתברך, שזכיות היינו רק עשיית רצון השם יתברך האמיתי. וזה ‏טענת דוד המע"ה למען תצדק בדברך וגו'. והרי החטא כך רצונך, שכך אמרת שלא אעמוד בנסיון. ‏

ותשובה זו דאהבה היא כללית על כל העבירות שהגדיל, משא"כ דיראה צריך תשובה על כל א' ‏בפרט, וכפי סדרו של בעל הרוקח בגדרים ומשקל, וזה לא שייך כלל במאהבה כנ"ל. וז"ש בזוהר ‏‏(ח"ב ריד ב) דלא מהני תשובה בהוצאת ז"ל אלא תשובה דחזיא לחפיא על כל עובדוי. פי' מאהבה ‏שהיא כללית על כל מעשים רעים שעשה. והיינו לאתהפכא ולהוציא הנפשות ההם מעמקי רע ‏ונעשים כזכיות, פי' הוספות כחות קדושות. אבל ביראה והגדרה א"א לאכפיי' ולבטל לגמרי…

וכתב כעין זה במפורש באות מ:

עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות – רוצה לומר: שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה' יתברך, כמו שאמרו ז"ל (ברכות לא, ב): שלוש פסוקים כו' "ואתה הסבות את לבם ואשר הרעותי" כו'; וכטעם ידיעה ובחירה שביאר האריז"ל בסוף ספר "ארבע מאות שקל כסף", ששניהם אמת כל אחד במקום בפני עצמו: במקום הבחירה – שם אין מקום לידיעה, ובמקום הידיעה – שם באמת אין מקום לבחירה.

וכשמגיע לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת ה' יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד, ומאחר שה' יתברך רצה כן הרי הכל זכויות, וזוכה לכפרה גמורה שביום הכיפורים, שזה סוד השעיר לעזאזל, שאילו עשהו האדם עצמו היה עובד עבודה זרה גמור, והוא "לא יהיה" שהוא יסוד כל המצוות לא תעשה וכל העברות וההסתרות מרצון ה' יתברך, רק שהשעיר הוא על ידי רצון ה' יתברך, שהוא מצוה לשלחו לו – נעשה עוד מצוה ולא עברה, וכך פירשוהו רז"ל (פרדר"א פ' מו). ועיין ברמב"ן פרשת "אחרי", שאנו נותנים חלק לעזאזל שהוא הרע, מצד מה שה' יתברך צוה לתת לו, ונמצא העבירה – מצוה.