שני כתובים הבאים כאחד, אין מלמדין

ומהו הסברא שמשתי כתובין למדין ודוקא משלשה אין למדין?

הדעה הסוברת ששני כתובים הבאים כאחד כן מלמדים, כנראה מבוססת על ההנחה שייתור אחד ייתכן ורק שניים לא. או בגלל שפספסנו משהו ובעצם הכתוב השני אינו מיותר (יש צריכותא), או כי יש כלל ש"מילתא דאתיא בבניין אב (או בקל וחומר) טרח וכתב לה קרא". כלומר התורה לפעמים טורחת וכותבת דין במפורש גם במקום בו יכולנו ללמוד אותו מעצמנו מפסוק אחר. לכן, כשיש שני כתובים שאין ביניהם צריכותא (כלומר שאפשר ללמוד אחד מהם מהשני והוא מיותר), אנו לא מניחים בהכרח שהם באו להגביל את הדין, אלא תולים זאת בכך שהתורה פשוט טרחה לכתוב את הדין שוב, או שסתם פספסנו את הצריכותא וממילא אפשר להמשיך ללמוד משניהם לשאר התורה.
אבל כל זה נכון רק כשמדובר בשני כתובים (שאז רק כתוב אחד הוא מיותר). התורה לא תטרח לכתוב שלושה דברים כששניים מתוכם הם לגמרי מיותרים ("כולי האי לא טרח קרא"). לכן, כשדין מופיע בשלושה כתובים ללא צריכותא, מסכימים כולם שהתורה לא סתם טרחה לכתוב זאת שוב ושוב, אלא כוונתה הברורה היא לגלות לנו שהדין מצומצם אך ורק לשלושת ההקשרים הללו, ולהוציא את כל שאר המקרים שבתורה. וגם אם זה פספוס שלנו, לא נפספס שתי צריכותות.
כעין זה "מאי שייר דהאי שייר". גם שם ההנחה היא שניתן לשייר פריט אחד ברשימה אבל לא שניים. אמנם שם זה קצת שונה, כי יש סברה ספציפית שמשמיטים פריטים רק אם יש בזה חיסכון משמעותי במקום.
ועוד כעין זה דברי הגר"ח על סימני שוטה בריש חגיגה. הוא מראה מהגמרא שם שאם היו שני סימנים לא היינו לומדים מהם את הכלל שהוא שוטה אלא תולים בהסברים ייחודיים לכל אחד לחוד, אבל שלושה סימנים זה כבר לא מקרה. וכך בכל חזקות ג פעמים.

אשרי יולדתך!
ואשרי הדור שזכה ללמוד ממך!

אמסור לה. למזלנו היא עוד בינינו. 🙂