הלכה ומוסר

שלום הרב!

הרב כותב הרבה על כך שההלכה היא קטגוריה בפני עצמה ואין מטרתה לכונן מוסר. אחת מהראיות לכך היא, שאם לא ניתן לאדם שיפוט דעת מוסרי, אז אין משמעות להיגד "מוסר" שכן תמיד נאמר ש"אומנם איננו רואים זאת כעת, אך זהו המוסר האובייקטיבי האמיתי" ובכך עקרנו קטגוריה זו מתוכן.

שאלתי היא:

א'. אולי נדמה את ההלכה לרופא שמגלה לנו מהו הטוב והמועיל לנו, שכמובן שנקבל את טענתו שזהו באמת הטוב. כמוכן, אולי ההלכה המשקפת את המוסר העמוק יותר, ורק כעת אנו כמו חולים שמצופה וכדאי לנו להאמין לו?

האם התשובה לכך היא, שהרב מזהה את המוסר עם תועלת חומרית, ומשכך מחייבת את הבנת האדם (בניגוד להלכה שמשקפת "ערך" שעליו להיעשות מפני ערכיותו והאמת שבו)?

ב'. אני מניח שכולנו נסכים שאין זה מוסרי להעניק לילד אוטונומיה לעשות כרצונו, שכן אנו באמת יודעים שזה לא טוב עבורו ואין זה פטרנליזם. אם כך, ניתן לדמות את האדם בעוה"ז לילד שלא יודע מה טוב עבורו, ובכך ניתן לקבוע שההלכה היא מוסרית ומטרתה טובת האדם (ולא ערכים חיצוניים הטובים מחמת עצמם…)?

ג'. חשבתי על ניסוי מחשבתי: אם היינו יכולים לחזור בזמן לדוגמה לתקופת העבדות, האם היינו רואים את מכרינו מאז שמחזיק עבד כאדם לא מוסרי? בהנחה וכן – שכן כיום התפתחנו מוסרית, ובאופן אובייקטיבי עבדות אינה מוסרית – אז ה"ה כלפי אדם שיודע את ההלכה וגוזר ממנה מוסריות כלפי אדם שלא יודע.

תודה רבה!