חוסר עקביות בדיני מנהגים

קטניות הוא סתם חשש והפך למנהג שטות. מנהג שטות אינו צריך התרה. זה בכלל לא נגע לדיון. ראה טור 2 – על "גזירת" קטניות, שמרנות וחילול השם.

לגבי אי-אמירת תחנון או אמירת מזמורים מסוימים בתפילה, כאן מדובר במנהג המקום או מנהג הקהילה שנוגע לנוסח התפילה הציבורי.

ראשית, אדם המתפלל בציבור מסוים פועל לפי מנהג המקום כדי שלא לשנות מן המטבע הציבורי (מטעמי "אל תתגודדו" או שלום הציבור), אך הוא אינו מקבל זאת על עצמו כ"נדר" אישי המלווה אותו לכל מקום.

שנית, וזהו כלל יסודי בהלכות נדרים: הנוהג הנהגה כלשהי מחמת טעות – אינו צריך התרה כלל. מי שהיה בטוח שהלכה מסוימת מחייבת אותו (למשל, לחשוב שאסור לומר תחנון ביום מסוים) ולאחר מכן התבררה לו הטעות ההלכתית – ההנהגה בטלה מאליה. רק מי שמקבל על עצמו מנהג מרצון ומתוך ידיעה שמדובר בהנהגה טובה (ולא חיוב הלכתי מוחלט) יוצר חלות נדר. לכן כאן זה תלוי מדוע התחלת במנהג הזה.

ההמתנה בין בשר לחלב (בין אם 6 שעות או 3 שעות) היא מנהג גמור ומחייב שאינו תלוי בחשש מציאותי משתנה. הדין דרבנן דורש להפריד בין בשר לחלב, והמנהג המשפחתי או העדתי קובע את משך הזמן הנדרש (6 שעות לאשכנזים וספרדים, 3 שעות ליוצאי גרמניה או שעה ליוצאי הולנד).

הצרכה של התרת נדרים כדי להפסיק לתת מעשר כספים נובע מאותה סיבה. מעבר לזה, יש כאן אולי גדר של נדרי צדקה שחלים במחשבה.