לגבי המצווה להאמין של הרמב"ם

ייתכן שכוונת הרמב"ם שאמונה היא לא עצם הידיעה שיש שם מצוי ראשון אלא יותר מזה
"דע המעיין בספרי זה שהאמונה אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים כאמת שהוא כך כפי שהצטייר" (מו"נ א נ)
האמונה היא לא רק עצם הידיעה אלא היא צורת חיים, וכוונת הרמב"ם שיש ציווי על מי שהגיע לידי הכרה שיש מצוי ראשון שיחיה את חייו עפ"י זה. (לאו דווקא בקיום המצוות, אלא שאחרי הידיעה יש עוד שלב שבו האדם חי את הדברים ככתוב למען תדעו ותאמינו – ישעי' מ"ג – והיא ההשבה אל הלב שאחרי הידיעה).
ואהובה עלי הגדרת החזו"א באמונה וביטחון ש"האמונה היא נטייה דקה מנטיות הנפש"