ספרי כפירה

לדעתי, אין שום מקום לאסור קריאת ספרים המעלים טיעונים פילוסופיים או מדעיים, כולל ספריהם של אתאיסטים מובהקים שעוסקים בכפירה, כמו ריצ'רד דוקינס. לא ייתכן איסור קריאה על שום ספר שעוסק בעיון וטיעון.

אינך צריך להיות בעל ספקות כדי שתהיה מותרת לך החקירה. רצון לדעת, סקרנות אינטלקטואלית, ושאיפה לבסס את השקפת עולמך על חשיבה עצמאית ולא על אינרציה, הם מניעים ראויים לחלוטין. בירור כזה אינו אסור כלל.

רבים נוהגים לנפנף באיסור של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כבסיס ההלכתי לאיסור קריאת ספרי כפירה ופילוסופיה. אולם, האיסור הזה כשלעצמו, כפי שמקובל להבינו, אינו אפשרי מבחינה לוגית. מערכת לא יכולה לאסור על מישהו לבדוק אותה עצמה; הרי כל עוד לא בדקתי והשתכנעתי שהיא נכונה, איני מחויב לה ולציווייה. אי אפשר לדרוש מאנשים לסגור את ערוצי הטיעון והבירור לגבי האפשרויות שעומדות בפניהם, ולכן הדרישה שלא לקרוא טיעוני כפירה אינה לגיטימית.

אם יש בכלל משמעות לאיסור "ולא תתורו", הפרשנות הפשוטה וההגיונית ביותר היא שהציווי פונה אך ורק למי שכבר הגיע למסקנות, אין לו שום צורך אינטלקטואלי לבדוק אותן, וכל עיסוקו בספרים הללו נובע מיצרו הרע שמחפש תירוץ לברוח מהמחויבות ההלכתית שלו. במצב כזה הוא לא באמת מברר, אלא מחפש הצדקה ליצריו. אבל לגבי כל אדם שרוצה לבדוק את הדברים ברצינות כדי להגיע לחקר האמת – לא רק שאין בכך איסור, אלא שזה רצוי.

חז"ל דרשו על הפסוק הזה שהעיניים והלב הם "תרי סרסורי דעבירה". משמעות הדבר היא שהתורה אוסרת עלינו ללכת כעיוורים ולתת לרגשות וליצרים (הלב והעיניים) להוביל אותנו. מה שאמור להוביל אותנו הוא השכל. לכן, בירור שכלי ופילוסופי הוא מותר ורצוי, בעוד שהטיות אחרי יצרים הן שאסורות. תוכל לחפש כאן דיונים על "לא תתורו" שבהם הסברתי את העניין.