תלמוד תורה ללא הבנה

אני שואל, כי לפחות לגבי לימוד מקרא בלי הבנה הnotebook אמר לי שגם אתה סובר כך אך לא הצלחתי להבין ממנו מדוע

הצדק איתך, ואכן הבוט דייק בהבנת עמדתי. אסביר את הגיון הדברים לגבי שתי הנקודות שהעלית.

לגבי קריאת מקרא ללא הבנה:
ההסבר לכך נעוץ בהבחנה שאני עושה בין "קדושת התוכן" ל"קדושת הנוסח". בתורה שבעל פה יש קדושת תוכן בלבד, ולכן דקלום של מילות גמרא או משנה ללא הבנה אינו לימוד תורה כלל ועיקר. לעומת זאת, למקרא (תורה שבכתב) יש קדושה 'בחפצא' – קדושת הספר והנוסח עצמו.
משמעות הדבר במישור המעשי היא שעצם הוצאת המילים המדויקות של התורה שבכתב מהפה (ובלבד שידקדק באותיות) מפגישה אותך עם דבר ה' ויש בה קיום פורמלי של מצוות תלמוד תורה, גם ללא הבנה (כמו באמירת תהילים או קריאת "תיקון" בליל שבועות והושענא רבה).

עם זאת, חשוב לי להדגיש: למרות שפורמלית מקיימים בכך את המצווה, לדעתי זהו "ביטול תורה באיכות". לימוד תורה משמעותי הוא כזה שמפיקים ממנו ידע נורמטיבי או תובנות חדשות שלא ידענו קודם. לכן, אני תמיד אעדיף לימוד של תורה שבעל פה (הלכה ועיון), שיש בו גם את החיבור לרצון ה' וגם ערך מוסף אינטלקטואלי ולימודי אמיתי.

לגבי לימוד תקנות חכמים:
כאן אתה מייחס לי תפיסה שאני דווקא חולק עליה. בניגוד לתפיסה המקובלת, אני נוטה לחשוב שעיסוק בגדרי תקנות, גזירות ומנהגי חז"ל (כמו הלכות חנוכה או עוף בחלב) אינו נחשב ללימוד תורה במובן המהותי, אלא ל"מכשירי מצווה" – כלומר, לימוד שנועד רק כאמצעי כדי שנדע מה עלינו לעשות למעשה. תוכל לחפש כאן באתר טורים על הלכות דרבנן.

התורה ציוותה עלינו לשמוע לחכמים מכוח "לא תסור". לכן, כשאני לומד את גדרי מצוות "לא תסור" עצמה – למדתי תורה. אבל כשאני לומד את פרטי תקנות חז"ל, זה מקביל ללימוד חוקי המדינה מכוח "דינא דמלכותא" בפקולטה למשפטים. חובה עליי ללמוד זאת כדי לדעת כיצד לפעול ולהישמע לחכמים, אך התוכן עצמו אינו "דבר ה'" אלא הלכה ופסיקה אנושית, ולכן לימודו הוא ידיעת ההלכה (מכשיר מצווה) ולא תלמוד תורה. (אמנם פעם העליתי צד שאולי עצם העובדה שה' רוצה שנקיים את הוראות חכמים הופכת גם את לימודן לקיום רצונו ולתורה, אך נטייתי העיקרית היא שמדובר במכשירי מצווה).

כלומר בלימוד תורה המצווה איננה לימוד אלא מפגש? אז השם מטעה?

הסברתי בעבר שצריך להבחין בין הפעולה המהותית של "לימוד" לבין ההגדרה ההלכתית-הפורמלית של "מצוות תלמוד תורה". לימוד, במהותו, הוא שאיבה יזומה ומודעת של מידע או תובנות חדשות מתוך טקסט. לכן, כאשר אדם מדקלם פסוקי מקרא ללא הבנה – לא מתרחש שם שום לימוד אמיתי, שהרי הוא לא הפיק שום לקח או תובנה נורמטיבית.

אז מדוע זה נכלל ב"תלמוד תורה"? משום שלגבי תורה שבכתב (ורק לגביה) ישנה מעין גזירת הכתוב, הנגזרת מ"קדושת הנוסח", שקובעת שעצם העיסוק בדיבור המדויק של הפסוקים נחשב לקיום פורמלי של המצווה. ההלכה מכלילה את המפגש הסגולי הזה עם הטקסט האלוהי תחת הקטגוריה ההלכתית של "מצוות תלמוד תורה", גם אם פעולת "למידה" כלל לא קרתה שם בפועל.

זו בדיוק הסיבה שאני קורא לקריאה כזו "ביטול תורה באיכות". התורה (ובוודאי תורה שבעל פה, שבה קדושת הנוסח כלל לא קיימת אלא רק קדושת התוכן) ניתנה כדי שנלמד ונבין אותה. הלימוד האמיתי והמשמעותי – ה"תלמוד" שאנו משקיעים בו את חיינו כדי להבין את העקרונות ולהתדבק ברצון ה' – אינו דקלום או מפגש מיסטי, אלא עיון שכלתני המפיק ידע נורמטיבי. קריאת מקרא ללא הבנה אכן מוציאה אותך ידי חובת המצווה הפורמלית בשל טיבו הייחודי של החפצא המקראי, אך במובן המהותי של המילה אתה לא באמת "לומד".

מה המקור להבנה הזו? אחדד את כוונתי – האם המקור לדבר זה הוא מדרשה? מפסוק? יש הכרח לכך מגמרא כלשהי? או שזה פשוט עד כדי כך שאין צורך במקור?
מה דחף אותך להבין כך?

פירטתי את זה בספר השני בטרילוגיה וגם כאן באתר.
בקצרה, מה שדחף אותי להבנה הזו הוא התבוננות פשוטה במציאות: כפי שכתבתי לא פעם, מלימוד החלקים הלא-הלכתיים בתנ"ך אנחנו לא באמת מפיקים תובנות ערכיות או נורמטיביות חדשות. כל אדם "לומד" משם את מה שהוא ממילא ידע והאמין בו קודם לכן (הסוציאליסט ילמד משם סוציאליזם, והקפיטליסט ילמד משם קפיטליזם). אם כך, שאלתי את עצמי: מה הערך בלימוד טקסט שלא מחדש לי מאומה? המסקנה הבלתי נמנעת הייתה שהערך בעיסוק כזה אינו "לימודי" במובן הרגיל, אלא ערך סגולי מעצם המפגש עם הטקסט האלוהי – קרי, קדושת הנוסח. מבחינתי זו מעין "גזירת הכתוב" שהעיסוק בטקסט הזה הוא מצווה, גם אם עניינה המהותי לא לגמרי ברור לי.
ההבנה הזו אינה המצאה חסרת בסיס, אלא היא מעוגנת היטב במקורות ובהבחנות הלכתיות מהגמרא:
1. ספר תורה שנמחק: הגמרא במסכת שבת (קט"ו ע"ב – קט"ז ע"א) דנה בספר תורה שנמחק ונשתיירו בו שמונים וחמש אותיות (כפרשת 'ויהי בנסוע הארון'). הגמרא קובעת שקדושתו בעינה ומצילים אותו מפני הדליקה בשבת. לפי חלק מהאמוראים שם, הקדושה נשארת גם אם האותיות מפוזרות ואין בהן שום מילה רצופה או משמעות עובדתית. מה נשאר מהספר במצב כזה? רק שאריות של הטקסט, ללא שום תוכן. מכאן מוכח שקדושת התורה שבכתב היא קדושת הנוסח והחפצא, ולא קדושת התוכן.
2. ההבדל ההלכתי בין תושב"כ לתושב"פ: ישנם הבדלים הלכתיים ברורים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה המעידים על כך. תורה שבכתב כפופה לכללים קפדניים של צורת כתיבה (דיו, קלף, שרטוט), ואסור לשנות בה או להחסיר ממנה אפילו אות אחת. לעומת זאת, לתורה שבעל פה אין קדושה לניסוח או לחפץ שעליו היא כתובה; אם תתרגם את הגמרא לאנגלית, היא תהיה קדושה באותה מידה בדיוק, כי קדושתה היא קדושת התוכן (הרעיונות וההלכות) ולא הניסוח.

לכן, הוצאת המילים המדויקות של התורה שבכתב מהפה – למשל בקריאת תהילים או ב"תיקון" ליל שבועות – נחשבת כקיום מצוות תלמוד תורה גם ללא הבנה, שכן הפעולה מחברת אותך לנוסח המקודש גופו. לעומת זאת, דקלום מילות הגמרא ללא הבנה אינו נחשב לימוד כלל ועיקר, שהרי שם אין קדושה לנוסח אלא רק לתוכן המובן.